"סוראיה מ.", הביקורת
פורסם ב"פנאי פלוס", 16.12.2009
=אנחה=. מה אני עושה עם הסרט הזה? אולי כסרט תיעודי הייתי מוצא בו עניין, כי הוא מספר סיפור אמיתי שקרה בשנות השמונים ומנסה להוציא לאור תופעה מצמררת: יש עדיין מדינות – אירן, למשל – שבהן סוקלים למוות נשים. כאילו שסקילה למוות אינה דבר מספיק מזעזע, “סוראיה מ.” מספר את סיפורה של אשה שבעלה מאשים אותה בניאוף, כשהוא יודע שזה שקר, ורק כי הוא רוצה להיפטר ממנה, ומביא לסקילתה. ובכך הסרט סוחב איתו את המסר החבוי שסקילה של אשה שכן נאפה זה דווקא בסדר. בעייתי. אבל מה שבעייתי עוד יותר זה שהסרט הזה הוא כולו רק הצגת מקרה, עם נורא מעט ערך קולנועי בתוכו. הסרט מבוסס על ספרו של עיתונאי צרפתי-אירני ששמע את הסיפור, והסרט הוא לא יותר מסוג של המחזה. בנושאו ובטיפולו הוא דומה במקצת ל"חלב הצער", הסרט הצ'יליאני שזכה השנה בפסטיבל ברלין (והוקרן בארץ בפסטיבלים ברחובות ובחיפה), וגם הוא מתחיל ממוות של אשה קשישה שמניע מהלך עלילתי שמציף אל פני השטח עוולה גדולה: במקרה של הסרט הצ'יליאני, אונס. שני הסרטים מציגים כמה קשה להיות אשה בחברות פרימיטיביות הנשלטות על ידי ממסד גברי אלים ועוין. אבל בשעה שגם את "חלב הצער" לא מאוד חיבבתי – בעיקר כי יש גבול לכמות היגון שאני מסוגל להכיל בסרט אחד – הערכתי את נקודת המבט הפיוטית שלו, שמתבוננת במציאות ובטבע מנקודת מבטה של הגיבורה, שמחפשת מעט חסד. “סוריאה מ.” נטול את הפיוט הזה, או את החסד, ונדמה שעיקר כוחו ותוקפו הוא בתיאור הדי פרטני והדי מצמרר (אבל גם די סנסציוני) של הסקילה עצמה. ברגעים כאלה אני חייב לתהות האם הסרט בא להוקיע את התופעה, או שהוא גם קצת מתענג על פולחן הדם הקולנועי הפוטוגני שנפל לידיו.
ואל תתבלבלו מה"אירניות" של הסרט: למרות העלילה האירנית, הסרט הוא הפקה אמריקאית של הבמאי האמריקאי סיירוס נאוראסטה, שצילם את רוב הסרט בירדן. התוצאה היא יותר "מסמך" מאשר "סרט", ובוודאי סרט שירוץ חזק בימי עיון ובהרצאות, כי ערכו הוא חינוכי/אנתרופולוגי/מחאתי/אקטיביסטי, לא קולנועי.
יש גבול לכמה יגון שאתה מסוגל להכיל מסרט אחד?
חכה חכה, עוד מעט נופל עליך Precious
1. זו שאלה של טעם אישי. אני דווקא הלכתי מסוקרן לסרט הזה. לא יכולתי שלא לחשוב מה לארס פון טרייר היה עושה מסצינת הסקילה. ואני מסוקרן גם מ-Precious. אם הוא באמת ייפול עלינו, בארץ שבה גונזים כל מיני סרטים.
2. אמא שלי התקשרה אלי היום, ושאלה על הסרט הזה, ואם כדאי ללכת אליו. הנושא נראה לה מעניין. הזהרתי אותה באזהרה חמורה – שלא תעז להתקרב לזוועה הזאת. כן, אני אוהב סרטים "קשים", אבל זה לא סרט קשה. זה סרט שמתחפש לקשה, והוא אכן סנסציוני ובוטה בכוונה. כשכתבת "עיקר כוחו ותוקפו" – צריך לשנות ל"תוקפנותו". אבל אין בו טיפת כשרון קולנועי. לא למאכל אדם, הסרט הזה. וגם לימי עיון למינהם אפשר למצוא סרטים יותר ראויים.
אני דווקא לא מסכים איתכם. אכן מדובר בסרט קשה מאוד. אך אני מעדיף שיגעו בנושאים קשים כמו חוסר צדק בנשים בצורה קשה מאשר שייפו את זה ויסלפו את האמת.
זה הסיפור, ואני חושב שסצינת הסקילה, קשה כמה שהייתה, נעשה בכוונה ליצור הזדהות עם הדמות. אני דווקא מאוד ממליץ על הסרט
סצינה אכזרית וארוכה מנשוא של הסקילה. קולנוע איכותי? לא במיטבו. על אף שהמשחק של (שוהארה?)מי שגילמה את הדודה זהרה היה נהדר.
אי אפשר להזדהות עם הסרט , לא משנה כמה קשה תהיה סצינת הסקילה.
יכולתי להתרגש יותר. כל מה שחשתי בסרט היה אימה ולחץ.
מיותר.
לכו קיראו את הספר.
חותם על כל מילה. הסרט הוא בעל ערך פוליטי חשוב -נגד המשטר והחברה הבהמית האיראנית.
קולנועית האו פשוט החמצה. דמותה החזקה של סוראייה לא מקבלת עומק. רק הגבירוה הראשית מתקרבת לסוג של דמות שמקבלת ביטוי משמעותי.
קאזיבל לא מנוצל דיו.
ראיתי את הסרט, היה כואב, עצוב אבל חובה לראות. סרט חזק שמשאיר חומר למחשבה.
שאלתי: היכן אני יכולה למצוא את הספר קריאה?
סרט ממש טוב עם כל הכאב שבו ויש כאב סרט שמשאיר אחריו הרבה שאלות ובאמת עדיף שיגעו בנושאים כאלו כל העולם צריך לדעת מה קורה באירן או בכל מקום אחר אם יש שקרים בנושאים האלו והבעל הוא גבר זבל
Thanks man. It is special seeing
I really wanted to write a remark in order to express gratitude to you for all of the magnificent items you are giving out here. My long internet look up has now been recognized with wonderful concept to talk about with my co-workers. I 'd say that most of us site visitors are truly blessed to exist in a good community with many outstanding people with interesting advice. I feel quite privileged to have encountered your entire webpages and look forward to many more fabulous times reading here. Thank you once more for all the details.