"קפיטליזם, סיפור אהבה", הביקורת
במבט לאחור, נדמה לי ש"תלוי באוויר", אותו ראיתי השבוע, אומר כמעט את כל מה ש"קפיטליזם, סיפור אהבה" אומר, אבל בצורה מרגשת יותר ופחות דמגוגית. השורה התחתונה: כסף זה לא הדבר הכי חשוב בחיים. אבל לשמוע את פרנק סינטרה (או מישהו שנשמע כמותו) מבצע את "האינטרנציונל" בכותרות הסיום של הסרט כמעט הצדיק את הסרט כולו. בישראל "האינטרנציונל" הוא חלק בלתי נפרד המורשת הציונית הסוציאליסטית, אבל עבור האמריקאים "האינטרנציונל" זה כמו לשים גרסת פופ של המנון החמאס בסרט המתעד את מפעל ההתנחלויות. וכן, אני מודה ש"באולינג לקולומביין" הוא כנראה הסרט הטוב והמשמעותי ביותר של מייקל מור, אבל אני מוצא ערך מסוים – חברתי, יותר מאשר קולנועי – לסרטיו. הנה הביקורת שלי.
פורסם ב"פנאי פלוס", 16.12.2009
כמו לא מעט מבקרי קולנוע בעולם, גם אני מנצל את ימי דצמבר לעיון מחודש בסרטי שנות האלפיים, בניסיון להגות איזשהו סיכום עשור. אחד היוצרים הבולטים והמרכזיים והמשפיעים של העשור הזה היה ללא ספק מייקל מור. מור אמנם השיק את הקריירה שלו לפני עשרים שנה, עם "רוג'ר ואני", אבל העשור האחרון היה הכי גדול שלו. בעשור הזה הוא הוציא לבתי הקולנוע ארבעה סרטים, שניים מהם עשו היסטוריה: אחד (“באולינג לקולומביין") זיכה אותו באוסקר, שני ("פארנהייט 9/11") זיכה אותו בדקל הזהב בפסטיבל קאן והפך לסרט התיעודי הראשון שהכניס בקופות באמריקה יותר ממאה מיליון דולר, ממש כמו סרט אקשן הוליוודי עתיר תקציב ואפקטים. בדברי ימי העשור אי אפשר להתעלם מהעובדה שהקולנוע התיעודי הפך מסוגה קולנועית נישתית, לז'אנר שיש לו פוטנציאל להרוויח כסף, להגיע לתודעת ההמונים, ואולי אפילו להביא לשינוי משהו קטן בעולם את פריצת הקולנוע התיעודי מהגטו של פסטיבלי קולנוע יעודיים והקרנות סינמטקיות, אל עולם המיינסטרים צריך לזקוף לא מעט לזכותו של מייקל מור, שחיבר בין קולנוע תיעודי ובין קולנוע בידורי. לצידו, בתחילת שנות ה-2000, צצו עוד כמה סרטים תיעודיים שזכו להצלחה רבה: “לתפוס את הפרידמנים", “בואנה ויסטה סושיאל קלאב", “לאכול בגדול", וכמה סרטי טבע על ציפורים ופינגווינים (והסרטים הכאילו-תיעודיים, כמעט מצלמה נסתרת, של סשה ברון כהן וצוות ג'ק-אס). אבל זה לא קשור רק למייקל מור, אלא גם לשינוי בטעם הקהל, שבמקביל נטש את תוכניות הדרמה המתוסרטות בטלוויזיה ואימץ את תוכניות הריאליטי, שלכאורה חושפות מציאות "ספונטנית" של אנשים "כמוני וכמוך". כך שמייקל מור גם הוביל מהפכה, אבל גם הגיע לזירה בול בזמןבתזמון מושלם וידע לנצל אותו לשיטתו, והצליח למנף את שינוי טעם הציבור ולהפוך את עצמו לסוג של סלב שעיקר עבודתו היא הצקה לתאגידים ולשלטון (טרנד שהפך פופולרי גם בישראל אצל אנשים כמו מיקי רוזנטל וגיא מרוז, שבראו את עצמם מחדש כמייקל מורים מקומיים, רק עם הרבה יותר זעם וכעס, ופחות הומור). ובוודאי שכל המגמה הזאת קשורה איכשהו לאירועי 9/11, שדי טילטלו את אמריקה ושלחו אותה בחיפוש אחר תשובות, אמת, מציאות, והבנה שלעיתים החיים עצמם הרבה יותר מעניינים משוברי הקופות הפלסטיקיים.
וכך, אחרי שרדף את תעשיות הנשק, את ממשל בוש ואת חברות ביטוחי הבריאות, מגיע עכשיו מור להציק לוול סטריט. כרגיל, הוא מראה לנו בצורה די פשוטה וישירה איך אנשי הכסף הגדול משפיעים על קבלת ההחלטות של אנשי הממשל, וכמה אינטרסים סמויים – רובם כלכליים למהדרין – עומדים מאחורי חוקים והחלטות שעברו בסנאט, בקונגרס ונחתמו על ידי הנשיא. ב"קפיטליזם, סיפור אהבה" משרטט מור קו ישיר בין ימיו כנשיא של רונלד רייגן, שהפך את וול סטריט לאובססיה לאומית, ובין המשבר הכלכלי שפקד את אמריקה לפני שנה. וכהרגלו בסרטים האחרונים, אחרי "באולינג לקולומביין", יש כמה רגעים מבדרים מאוד, לצד רגעים מפתיעים של חשיפה עיתונאית, אבל לצידם, ומעליהם, כמות בלתי מבוטלת של רטוריקה די בוטה שפונה לצד הלא-מאוד-מתוחכם של הקהל. זו בהחלט הטקטיקה של מור: להוכיח שוב ושוב שביקורת על הממשל איננה אקט אנטי-פטריוטי, אלא להפך: זו הפטריוטיות האמיתית. ולכן הוא מאמץ לא מעט מטקטיקות הרטוריקה של אנשי הימין כדי לגרום לדבריו להישמע קבילים לא רק על ידי בוגר האוניברסיטה היוקרתית מבוסטון, אלא גם על ידי החוואי מאוקלהומה. וב"קפיטליזם, סיפור אהבה" מור לוקח על עצמו אתגר הסברתי לא פשוט: הוא רוצה לספר לנו שקפיטליזם זה רע ומשחית, ושסוציאליזם זה לא דבר רע. רעיון מעניין מאוד, שבאירופה (ובישראל, לפני עידן בנימין נתניהו) לוקחים כמובן מאליו, אבל באמריקה המילה "סוציאליזם" מחוברת ישר לקומוניזם, ו"קומוניזם" זה "מרגלים" ו"בוגדים" ו"סכנה ברורה ומיידית לבטחון המדינה". כך שהנסיון של מור להגן על הסוציאליזם אינו נטול אומץ, בקונטקסט האמריקאי. מצד שני, הוא גם לא מספיק משכנע. מור מציג היטב איך הקפיטליזם מעוות את הכלכלה ומשחית מידות ומוסר ולמעשה בוגד בחלום האמריקאי ולא זה שבזכותו החלום האמריקאי קיים. אבל זכורות גם סיטואציות שבהן גם הסוציאליזם הושחת, לא? כלומר, לכל שיטה שלטונית יש סכנת השחתה.
בתום עשור מייקל מורי, “באולינג לקולומביין" נותר סרטו הטוב ביותר. שם הוא היה בשיאו כשהצליח להראות איך מקרה אחד של שני בני נוער בעיירה קטנה לא רק חושף איזשהו טירוף לאומי הרסני (תרבות הרובים וחדוות ההרג של האמריקאים), אלא שהתרבות הזאת מוזנת מלמעלה: על ידי תאגידים וחברות נשק התורמות לממשל, כדי לשמר את האמריקאים במצב תמידי של מלחמה. זה המוטיב שחוזר שוב ושוב בסרטיו של מור, שנעשו אחרי שאמריקה יצאה למלחמה באפגניסטן ובעירק בעקבות אירועי 9/11: מלחמה זה דבר טוב מאוד לעשירים, ורע מאוד לכל השאר. השזירה של מור בסרט ההוא היתה מעולה, והאקטיביזם שלו נראה אז פחות סנסציוני, יותר מהלב. כיום, מור בעצמו הוא סוג של תאגיד, מותג, כבר לא "האיש הקטן", אלא בעצמו סוג של אימפריה (שזכתה לביקורת מייקל-מורית בסרט תיעודי די נשכני שנעשה עליו). לכן "קפיטליזם סיפור אהבה" הוא למעשה הסרט הכי חלש של מייקל מור – למרות שגם בו יש רגעים מהנים, מבדרים, חשובים וחושפניים (אבל לא מספיק) – בעיקר כי הקייס של מור הוא הכי פחות רהוט: האם האשמה היא בעצם קיומה של השיטה הקפיטליסטית, או האשמה היא בעצם קיומם של אנשים מושחתים ותאבי בצע (שאותם נמצא בכל מקום)?
אבל "קפיטליזם, סיפור אהבה" עובד הכי טוב דווקא ברגעים האישיים, שלכאורה בכלל לא קשורים לסיפור. הסרט הזה מציין 20 שנות עשייה קולנועי של מור, מאז "רוג'ר ואני" מ-1989. אז יצא מור, יליד העיר פלינט במישיגן, ובנו של פועל, לרדוף את מנכ"ל ג'י.אם, שהודיע שהוא סוגר את המפעל בפלינט, הופך עיר לשלמה למובטלת, ומעביר את המפעל למקסיקו, שם כוח העבודה זול יותר. 20 שנה אחרי, והקריסה הכלכלית הובילה לקריסת ג'י.אם, שפשטה את הרגל והולאמה על ידי המדינה. כך שלצד היותו סוג של ליצן ודמגוג, יש לנבואות הזעם של מור נגד תאוות הבצע ואיבוד החמלה והאנושיות כיסוי: הן מתגשמות. הרגעים שבהם מור מקדם ערכים של צדקה, רחמים, עזרה הדדית, גמילות חסדים וחמלה אנושית, הם הרגעים שבהם יש לסרטיו את הכוח האמיתי להשפיע על צופיו, ואלה הרגעים שבהם "קפיטליזם, סיפור אהבה" מצליח לא רק לרגש, אלא לייצר רגעים של אופטימיות, שיש לעולם הזה עוד תקנה.
על כרזת הסרט מוצג איש עסקים או דיפלומט אמריקאי מנפנף בדגל ביד אחת, ומחביא שק כסף ביד השניה. זה היה סביר אילולה הוסיפו גם את מור, "התותח" ממול, משלב ידיים, וכאילו "קולט" אותו…. חבל, זה יצא שחצני בעיני, מור באמת נראה כמי שמנסה לקדם את עצמו כמותג וזה ממש לא מזמין אותי לטרוח לקולנוע.
ואף מילה על דן אובנון, התסריטאי של "הנוסע השמיני" ו"זכרון גורלי", שנפטר שלשום?
אוף-טופיק (שלא נאמר, הידחפות שלא במקומה):
50 הרגעים הקולנועיים האהובים עלי בעשור האחרון.
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=664029
גם אני קראתי שאובנון נפטר. הוא גם ביים סרטי אימה טראשיים ומגניבים.
יאיר אפשר קצת מידע על הסרט שמבקר את מייקל? שם?
זה שהמבקרים הישראלים שונאים וסולדים ממיקל מור נובע כמובן מתפיסת עולמם הימנית. לא סתם ישראל היא המדינה המערבית היחידה בה אין תנועת אנטי גלובליזציה משמעותית.
באופן מעניין כל הטענות על דמגוגיה שתמיד עולות בביקורות הישראליות על מור לא מגובות בשום דוגמאות קונקרטיות למניפולציות ודמגוגיות.
"באולינג לקולומביין" הוא כמובן סרטו הגרוע ביותר של מור, כיוון שהוא חסר כל פוקוס וחסר האשמות קונקרטיות, והוא מסתפק בהאשמה כלפי "התרבות והחברה האמריקנית". הישראלים שונאים את מור בעיקר בגלל "פרנהייט 9/11" בו הוא התנגד למלחמת עיראק, וכל מי שמתנגד לדפוק ולהרוג ערבים הוא בעיני רוב הישראלים מנוול ואין מה להתייחס גם לשאר טיעוניו בתחומים אחרים.
חלק מהישראלים ובמיוחד המבקרים גם שנאו את "לאכול בגדול" ומחו על כך שביקרו תאגיד כמו מקדונלד אותו הם העריצו כמו אליל.
אבי, מזמן לא קראתי כל כך הרבה קביעות מופכרות לחלוטין בתגובה אחת.
אופיר
הסרט על מייקל מור נקרא
Manufacturing Dissent
מה מופרך בקביעות הללו?
ראיתי את הסרט ואני לא מסכים עם הביקורת. איפה ההצגה המניפולטיבית? מה לא נכון במה שמור הציג בסרטו? הביקורות שלי על הסרט זה שאני לא מסכים שהיה צריך להתנגד לחבילת ההצלה לבנקים, משון שאחרת ארה"ב הייתה קורסת. בנוסף, הסרט, כמו סרטיו האחרים, ארוך מידי והיה אפשר לקצץ חצי שעה-שעה ממנו.
סרט מצויין, סוף עידן התמימות:
איך ומדוע העשירים נעשים עשירים יותר והעניים עניים יותר.
איך ומדוע מחוברים אנשי הממשל לאילי ההון.
דמוקרטיה כאילו.
מענין לצפות ולהרהר איך התופעות מתנהלות במסלול מקביל אצלנו…
ןכל זה מלווה בסצנות מבויימות באופן קומי.