ייאמר לזכותם של א.ד מטלון שכשהם מחליטים להחרים עיתונאי, הם עושים ת זה גם כשהם רוצים שכל העולם יחמיא וישתחווה להם. וכך מודרתי מקבלת הידיעה המרגשת ש"אווטאר" הפך השבוע לסרט המכניס ביותר בקופות בישראל. כל כך עליזים שם בא.ד מטלון מההישג שהם החליטו – באופן תקדימי! לראשונה בישראל ב-2010! – לחשוף את נתוני ההכנסות. ג'י, תודה. "אווטאר" הכניס בישראל, נכון ליום ראשון, 31,463,236 שקל. ובזאת, עקף את השיא של "טיטאניק" מ-1998 עם 30,604,094 שקל.

קודם כל, מזל טוב לחברת א.ד מטלון על ההצלחה ועל הקופה הנאה. שנית, תודה רבה על הכנות בחשיפת המספרים, ואני מקווה שמבחינה בייהביוריסטית בזאת ישתחרר איזשהו שסתום נפשי שעיכב אתכם מלעשות את זה עד עכשיו, ומעתה תרגישו צורך עז, והקלה רבה, במסירת נתוני הקופה באופן שבועי, לכל סרטיכם.

אבל גם: יאללה יאללה. א.ד מטלון לא מסרו שום דבר שחברת פוקס העולמית לא פרסמה מעל לראשם כבר קודם. על פי הנתונים שפוקס העבירה ביום ראשון לאתר "בוקס אופיס מוג'ו" "אווטאר" הכניס בישראל 8,358,581 דולר. אבל רגע! על פי אותו אתר, "טיטאניק" הכניס בקופות בישראל 8,538,685 דולר. כלומר, שעל פי ההכנסות בדולרים, השיא של "טיטאניק" עדיין לא נשבר. על פי החישוב שלי, "אווטאר" צריך למכור עוד 15,000 כרטיסים כדי לשבור גם את השיא הדולרי של "טיטאניק". מה שאומר שבין יום ראשון והיום, ואם קצב מכירות כרטיסים של 50,000 בשבוע הוא נתון אמין (כפי שדיווח עליו אמנון מטלון בידיעה), הרי שהשיא הזה נחצה אתמול-היום.

מטלון גם עידכן ש"אווטאר" מכר עד כה 750,000 כרטיסים בארץ.

מה אנחנו לומדים מהנתון הזה, של 31,463,236 שקל? קודם כל, שאם מחלקים את סכום הכסף במספר הכרטיסים, מקבלים מחיר ממוצע של 42 שקל לכרטיס. כרטיס לסרט רגיל עולה 37 שקלים. כרטיס לסרט תלת מימד עולה 45 שקלים (עמלות ההזמנה באינטרנט לא נספרות כהכנסה של הסרט ומחושבות בנפרד, ומספיק ש-75 אחוז מקוני הכרטיסים הזמינו כרטיסים מראש באינטרנט, ותקבלו שהכנסות הסרט למעשה גבוהות בשני מיליון שקלים נוספים). ואני מאמין שבדיווח נתוני ההכנסות לאולפנים בחו"ל, המפיצים בארץ לא כוללים את המע"מ. בקיצור, ממוצע של 42 שקל לכרטיס מעיד שרוב הצפיות בסרט נעשו בגרסת התלת מימד. מה היחס? לא נמסר בידיעה. אבל בגלל שנראה שדפוס הצפייה ב"אווטאר" בישראל הוא העתק די מושלם לדפוס הצפייה באמריקה, הרי שמן הסתם גם כאן היחס הוא כ-80 אחוז לטובת הקרנות התלת מימד.

כמו כן, היה יכול להיות מסקרן לדעת איך מתחלק מחיר הכרטיס לסרט בין המפיץ ובין בתי הקולנוע בהם מוקרן הסרט. לא.ד מטלון אין רשת בתי קולנוע משל עצמה, ואני מניח שהדיל שהיא מקבלת מרשת רב חן/יס פלאנט שונה מהאחוזים שהיא משאירה בסינמה סיטי וברשת גלובוס מקס. א.ד מטלון גם לא סיפרו כמה הם השקיעו בשיווק, הפרסום והעותקים של הסרט. אבל זה בוודאי נע באיזור המיליון שקל בלבד. אבל גם בלי הנתונים האלה, אין ספק שגם למטלון, וגם לרשתות בתי הקולנוע בהן הוקרן הסרט, זו היתה כבר עכשיו – בפברואר – שנה מעולה בהכנסות (רק דמיינו כמה כסף הכניסו צופי "אווטאר" לבתי הקולנוע ממכירת פופקורן).

אבל נותר עוד שיא. כמו בכל העולם, גם בארץ "אווטאר" שבר את שיא ההכנסות, אבל לא את שיא מכירות הכרטיסים. "טיטאניק" מכר מיליון כרטיסים. "אווטאר" מכר עד כה 750,000 כרטיסים. ובאופן די מדהים, וייחודי לישראל ביחס לשאר העולם, המרחק לא כזה גדול (באמריקה, "אווטאר" מכר, עד כה, 60 מיליון כרטיסים, חצי מכמות הכרטיסים שמכר "טיטאניק"). כרטיסים קולנוע ב-1998 עלה 30 שקלים בממוצע. כיום הוא עולה, כאמור, 42 שקל בממוצע. ושער הדולר, נותר מאז ועד היום, די קרוב: 3.5 שקלים בתחילת 1998, 3.7 שקלים כיום. מטלון דיווח, כאמור, שהסרט מוכר 50,000 כרטיסים בשבוע, אבל לא עידכן האם הנתון הזה כבר בדעיכה. כי אחרת, בעוד חמישה שבועות הוא יגיע למיליון כרטיסים. האם זה יקרה?

ואגב, להבדיל ממה שכתוב בידיעה ב"וואלה", "טיטאניק" הוא בהחלט לא מחזיק השיא במכירת הכרטיסים בישראל, למרות מיליון כרטיסיו. "אשה יפה", למשל, גם מכר בארץ מיליון כרטיסים. ואני מניח, אך לא יודע, שהיו עוד להיטי ענק בינלאומיים שמכרו כאן מיליון כרטיסים. אבל גם בלעדיהם, יש שלושה סרטים ישראליים שמכרו מעל מיליון כרטיסים: "סלאח שבתי" ו"אסקימו לימון" מכרו כ-1.3-1.4 מיליון כרטיסים, ו"קזבלן" מכר מעל מיליון כרטיסים, אבל פחות מהם.

עכשיו יהיה מעניין לראות איך 31 מיליון השקלים האלה שנחתו על המפיצים ובעלי בתי הקולנוע הקולנוע בישראל, ינוצלו לטובת שיפור ושדרוג תנאי ההקרנה ושיפור המלאי הרפרטוארי שהמפיצים מביאים לבתי הקולנוע.

(אגב, ברמת ההתפלפלות שמאפיינת את כל הדיון הזה – זה דווקא פילפול שאני לא מתלהב ממנו – הרי שכמו שבאמריקה תוהים האם "אווטאר" הוא הסרט הכי קופתי מבחינת כמות אבסולוטית של דולרים, אבל לא ביחס לשווי הדולר, או לכוח הקנייה, או לאינפלציה או לכמות הכרטיסים שנמכרה, כך בוודאי גם בארץ. שכן, אם נרצה להתחכם, אז קחו את המקרה הזה. ב-1984 כרטיס קולנוע בארץ עלה 700 שקל. שקלים ישנים. "מאחורי הסורגים", סתם כדוגמה מתועדת, מכר 600,000 כרטיסים. ההכנסה, לפיכך: 420 מיליון שקלים. ישנים. אם חוזרים אחורנית ללירות, אז ברמת המטבע הבודד בוודאי היו מספרים גבוהים אף יותר).

אמש השיק הצמד אלפנט פרייד את סיבוב ההופעות הבינלאומי שלו בהופעה אינטימית (אך מפוצצת) בלבונטין 7, רגע לפני שהם טסים לפסטיבל האינדי sxsw בטקסס (שמתקיים במקביל לפסטיבל הקולנוע באותו שם, שגם הוא הפך בשנים האחרונות לכן שיגור ליוצרים עצמאיים), ומשם לסיבוב דו חופי ברחבי ארצות הברית. אבל הבוקר, חצי מאלפנט פרייד, עדו פלוק, חוזר לעדכן אותנו על המתקדם עם שלו הסרט העצמאי, "אף פעם לא מאוחר מדי". תזכורת: בפוסטים הקודמים תקראו את שלל הדיסקליימרים שלי (משפחה וכו'), וכן דיווחים של פלוק מהצילומים ותחילת תהליך העריכה. עכשיו, רגע לפני הראף-קאט, מתחילים להביט קדימה אל שלב הפוסט-פרודקשן.

אליך, עדו:

"אחד הדברים המעניינים בצילום במצלמה ששומרת את החומרים במצב "raw" הוא היכולת לשנות כמות מכובדת מאוד של פרמטרים שאת ההחלטה לגביהם לרוב לוקחים בלחץ על הסט: איזון הצבעים בתמונה, רמת השחור והלבן, חשיפה, וכו'. אבל הבעיה היא, שכשמצלמים בפורמט הזה, ועורכים בדרך הכי זולה שאפשר (בלי להעביר את החומר דרך איזשהו כיול ראשוני) רוב העריכה נעשית במצב raw, לא מכוייל ואפרורי למדי. זה מסוכן. כי לפעמים, ההבדל כל כך גדול, ששוט יפהפה יכול להיעלם מהעין, כי הוא פשוט לא עובד באפרפרות של ה-raw. אבל איזה מין קולנוענים היינו אם לא היינו לוקחים סיכונים?

"ועדיין, כדי לראות ולהבין מה אפשר לעשות עם החומרים, ביקרנו, כשכמה שוטים כאלה באמתחתנו, בחדרי פוסט פרודקשן כדי לבדוק עד כמה גדול ההבדל. הנה פריים לדוגמא מתוך שוט של ציפורים נודדות בשמורת החולה (תודה לעידו קירילה מאופוס, ולחן רביד מפוסט אופיס)".

לפני:

אחרי:

התזמון קצת משונה, אבל זה לא רע: קליפ שמתרוצץ ביממה האחרונה בין בלוגי הקולנוע, ובו מיטב סרטי שנות ה-2000. פול פרו ערך:

זו שוב העונה הזאת בשנה, בה יותר ויותר סרטים נמשכים יותר משעתיים. מצד אחד, מי שמחשב את מחירי הכרטיסים פר דקה, זו העונה בה הסרטים הכי משתלמים לצפייה. מצד שני, צריך להגיע מכווננים פסיכולוגית ופיזית לישיבה ממושכת, שיחד עם פרסומות יכולה לחצות את השעתיים וחצי. אז, הכינו את הישבנים, אלה הסרטים שעכשיו – ובשבועות הקרובים – ישאירו אתכם ישובים שעות בבתי הקולנוע:

"אווטאר": שעתיים וארבעים
"נביא": שעתיים וחצי
"באאריה": שעתיים וחצי
"סרט לבן": שעתיים ועשרים

"שאטר איילנד": שעתיים ורבע
"מבט מגן עדן": שעתיים ורבע
"אינוויקטוס": שעתיים ורבע

"שרלוק הולמס": שעתיים ועשרה

"הסוד שבעיניים": שעתיים ועשרה

"יום האהבה": שעתיים וחמש דקות

למרות שלא הייתי רוצה שנתרגל לשפוט סרטים על פי האופן שמתייחסים אליו המפיצים בארץ, לפעמים זה עובד לא רע. ולראייה: “מתחיל מחדש". מה אנחנו יכולים ללמוד מסרט שבחרו לקרוא לו "מתחיל מחדש" בעברית? דבר אחד: שמפיציו לא השקיעו בו יותר מדי מחשבה ויצירתיות. זו התחושה שעולה בראשי למראה השם (יתכן והיא שגויה). כי הרי, אם חושבים על זה, לכל סרט אפשר לתת את הכותרת "מתחיל מחדש" או "להתחיל מחדש". הרי זה מהות הסיפור, לא? דמות שהיו לה חיים בנתיב אחד, ואז חייה עוברים לנתיב אחר ואנחנו עוקבים אחריו מסתגל. גם ל"תלוי באוויר" וגם ל"אווטאר" אפשר היה לקרוא "מתחיל מחדש".

דבר שני: הם לא מתכננים או מצפים שתזכרו הרבה מהסרט אחרי שצפיתם בו. כי אחרת איך תבדילו בין הסרט הזה ובין כל שאר הסרטים שכבר לפני כן זכו לשם הכה חלבי וחסר הנוכחות הזה? בעוד כמה חודשים יגידו לכם "מתחיל מחדש" ולכו תשברו את הראש על מה מדברים. על הסרט ההוא מ-1980 של אלן ג'יי פאקולה? על הסרט ההוא עם טום הנקס עם האי הבודד? על הסדרה ההיא על הזוג הגרוש? ובטח היו עוד "להתחיל/מתחילים/מתחילים מחדש" שפרחו מזכרוני בדרך.

אבל העניין הוא שמי שבחר בשליפה את השם "מתחיל מחדש" (לסרט שגם שמו המקורי, “The Boys Are Back”, נשמע בלתי זכיר וחסר ייחוד), ייצג נאמנה את הסרט הזה. הוא סביר. הוא בסדר. הוא לא גרוע. הוא לא מופתי. יש סיכוי שאם אתם בעניין של להתרגש, הוא אפילו יספק אתכם למדי וילחץ לכם על כל כפתורי הדמעות. וייאמר לזכותו שלמרות שהוא טובל את רגליו בקיטש, הוא לפחות נטול ציניות ועשוי בטוב לב וברגש שנראה אמין. אבל זו עדיין מכונת דמעות מתועשת.

"מתחיל מחדש" מספר על עיתונאי ספורט שאשתו מתה מסרטן והוא נשאר לגדל בעצמו את בנו הצעיר. נקודת המוצא הזאת לבדה (אבל עם ילדה במקום ילד) הנפיקה בעבר את אחד הסרטים היפים והמרגשים שראיתי מימיי, “לעוף כל הדרך הביתה". אבל "מתחיל מחדש" אינו כזה, למרות שיש בו רגעים יפים של מערכות יחסים בין-דוריות. הסרט הזה לא מספיק מקורי כדי להיחרט, אבל בזכות הנוכחות המצוינת של קלייב אוון בתפקי הראשי – שמצליח לשכנע בכל מצב רגשי בו הוא נתון – ובזכות העובדה שסקוט היקס (“ניצוצות") הוא במאי עם עין לא רעה לסגנון – הסרט הזה מצליח להיות סביר מסוגו, גם אם נדוש. מה שכן, העריכה המוזיקלית שלו לא רעה. מודה, אני די שפוט על סרטים שמשבצים את סיגור רוס בפסקול.

"מתחיל מחדש", בתי קולנוע ושעות הקרנה

פורסם ב"פנאי פלוס", 3.1.2010

הדבר הטוב:

למעשה, מבחינת עוצמת הצילום, וגם מבחינת כמה נקודות בעלילה – הקונפליקט בין ילדים ומבוגרים, בין נעורים ובין חינוך דתי קפדני, הניתוק מכל מה שנראה מודרני ואורבני, ואפילו הרמזים לקיומו של מימד על טבעי – "סרט לבן" של מיכאל האנקה, שיעלה בארץ ביום חמישי, הוא עבורי אחד הסרטים הזרים הכי מרשימים שראיתי מאז "פאני ואלכסנדר" של אינגמר ברגמן. אני רואה לא מעט ברגמן בסרט הזה.

(הבהרה: תגידו, רגע ומה עם הסרטים של טרקובסקי, אנגלופולוס ובלה טאר שנוצרו בין "פאני ואלכסנדר" ו"סרט לבן", ואגיד – נכון, זו לא רק חולשתה של דמגוגיה, אלא גם של אסוציאציה. "פאני ואלכסנדר", כמו "סרט לבן", הוא מאותם סרטים שאפשר לראות בהם גם פשוט סיפור ונראטיב ולהתעלם מעולם שלם של שפה קולנועית ייחודית ומורכבת שנמצא בהם. הסרטים האחרים שאני כה אוהב נמצאים – כך אני רואה אותם – במימד אחר של אבסטרקציה, וצריך סוג אחר של טעם וסבלנות כדי לצפות בהם. את "סרט לבן", כמו "פאני ואלכסנדר", אפשר פשוט לחוות כמו מיני סדרה מאוד מילולית (ומאוד אירופית) בטלוויזיה. הקונטרסט בין כמות המלל וכמות התמונות, העוצמה הרגשית הכה שונה של שני המימדים האלה, הם חלק מעיקר הכוח של שני הסרטים האלה).

הדבר הלא כל כך טוב:

בתור אחד הסרטים הכי מרהיבים שראיתי כבר המון זמן, נורא התאכזבתי מהעותק שראיתי בקולנוע לב. כותרות התרגום היו באות נורא גדולה ותפסו חלק נכבד מדי מהפריים, ובגלל שיש לא מעט שוטים לבנים של שלג, בחלק מהזמן הכותרות הופכות למעין נגאטיב מקושקש כזה כדי להקל על הקריאה. בגלל שיש בסרט המון טקסט (בגרמנית!), הכותרות חיניות להבנת מה שקורא. אבל הן מסתירות ומכערות את רוב הפריים, ולמעשה נורא מסיחות את תשומת הלב ממנו. כמובן שהיה עדיף למצוא דרך מעט יותר אלגמטית להטביע כותרות: באותיות קטנות ושמנות יותר, התופסות חלק קטן יותר מהפריים. אבל אז מן הסתם תהיה גם בעיית קריאות. בעיה. ולכן, לכדתי עבורכם עשרה פריימים מתוך הסקרינר של הסרט, שתאמינו לי כמה אסתטי הוא. כל פריים נראה כמו הדפס כסף, והמוטיבים החוזרים הם של מעגליות הטבע (קיץ, חורף, אביב וכו'), של הקרח מול האש, השחור מול הלבן, ושל הנוכחות ההולכת ונעלמת מהפריימים של בני אדם (מול הנוכחות ההולכת ויורדת של קו האופק בקומפוזיציה).

הצילום, שמועמד לאוסקר, הוא של סוון ניקוויסט. סליחה, של כריסטיאן ברגר.

לחצו על כל פריים כדי להתפעל בגדול.

על הצפייה הראשונה שלי ב"הזמן שנותר" בפסטיבל ירושלים, כתבתי כאן.

זוכרים את האקלים הפוליטי של שנות ה-80? עמוס גיתאי נודה מערוץ 1 כי עשה סרט תיעודי על פועלי בניין ערביים שבונים בתי בישראל ומתגעגעים לאדמות אבותיהם. אזרחים ישראליים נשפטו ונרדפו כי נסעו לפגוש בכירים פלסטיניים, ובינהם יאסר עראפת. תחושה מתשכת של השתקה, דיכוי חופש הדיבור, הדחקה, הסתרה. זה נגמר באינתיפאדה. נדמה שבחלקים משנות התשעים, ובחלקים משנות, העננה הזאת הורמה מעל המדינה. נדמה היה שהאקלים הציבורי איפשר לפחות שיח פומבי בין פרטים, שזלג גם לשיח בין מנהיגים. אבל בשבועות האחרונים – אני בוודאי איטי בתחושותי, וזה כבר הרבה יותר משבועות – אני שוב מרגיש את מסך הברזל של ההשתקה. כמובן שכל ביקור בטוקבקים בוויינט ובוואלה ובאן.אר.ג'י מזכיר לי איפה אנחנו חיים, אבל פרשת יאיר לפיד נגד יהונתן סגל והפאניקה הציבורית שנוצרה כשנודע ששוב מישהו נוגע לנו בכיבוש (כמו גם העלמת "גן עדן עכשיו" מלוח השידורים של יס, אחרי שכבר נקנה ושובץ להקרנה), החזירה את הקולנוע הישראלי ואת השיח הציבורי למצב של הדממה, עצימת עיניים, סכירת פיות והגליה.

באקלים הזה להקרין את "הזמן שנותר" הוא אקט כמעט דיסידנטי. ולראיין את אליה סולימאן, הבמאי, לקראת עליית סרטו בסינמטק, הוא אקט חתרני של ממש, שספק אם רוב העיתונים בארץ היו מעיזים לגעת בו (והראיון של אבנר שביט עם סולימאן ב"עכבר העיר" ראוי להערכה בשל כך). סולימאן עצמו הוא כמו מטאפורה מושלמת של הסיטואציה הזאת. הוא מי שהרגיש על גופו את מסכת ההשתקה והדיכוי משני צידי המתרס: כשהוא הפיק סרט במימון ישראלי, הערבים החרימו אותו. סרטו השני, שהיה נורא אגרסיבי נגד ישראל, עיצבן את הישראלים. הוא לא יכול להיות לא פה ולא שם. ולמרות שהוא דובר עברית מצוינת, הוא מעדיף לדבר אנגלית (הראיון שלו עם שביט התקיים באנגלית). הכל עניין של סמלים.

הבעיה עם סמלים ואידיאולוגיות היא שמבחינה קולנועית זה נורא מרדד את הדיון. את "הזמן שנותר" צריך לראות קודם כל בגלל הקולנוע ולא כאקט מחאה פוליטי. גם אם הייתי מצביע לאיחוד הלאומי או לישראל ביתנו הייתי חושב שמבחינה קולנועית הסרט הזה מבריק. וגם אז הייתי מבחין שסולימאן, בערמומיותו, מנסה (ומצליח) להרגיז את כל הפלגים: הפלסטינאים והישראליים, ואת אנשי הימין והשמאל בכל מחנה. כלומר, גם בתור איש שמאל, "הזמן שנותר" גורם לי לנוע באי נחת בכסאי מבחינה אידיאולוגית.

אבל כל עיון ב"הזמן שנותר" רק מבעד לעיניים פוליטיות הוא החמצה של הסרט. הסרט הזה לא צריך להיות נקודת מפגש של פעילי שמאל, אלא רגע שיא של כל מי שהוא שוחר קולנוע אמיתי בארץ. הוא מאותם סרטים שבשנות השמונים היו מחבקים במועדוני הקולנוע בתל אביב, בזכות השימוש שלו בציניות ואירוניה, והבנייה המושלמת של השוטים, והשימוש בטון רציני, שנראה שכל רגע הוא אמור להתפרץ: או בזעם או בצחוק. זה קולנוע בקליבר שנדיר למצוא, לא רק בארץ, אלא בכלל בעולם – דמיינו את ז'אק טאטי פוגש את אנגלופולוס. והתוצאה מרהיבה. אחריה, החלו בדיון הפוליטי. ואם תהיו חכמים, נסו לענות לפוליטיקה של "הזמן שנותר" באותו אוצר מילים קולנועי.

הנה הביקורת השנייה שלי על הסרט, שמוקרן מהיום בסינמטק תל אביב (ואגב, כל הפריימים שלכדתי מהסקרינר של הסרט, בצפיה השניה שלי בו, הם מעשר הדקות הראשונות שלו. כמעט כל שוט בסרט הזה מושלם, מהונדס ומכוריאוגרף).

פורסם ב"פנאי פלוס", 3.1.2010

איזור הדמדומים
"הזמן שנותר", שיוקרן מהשבוע בסינמטק תל אביב, הוא עוד אחד מהשיאים המסוגננים, המושחזים, הפרובוקטיביים והמצחיקים להפליא של אליה סולימאן, ואחד הסרטים הכי טובים שאי פעם צולמו בישראל. אסור להחמיץ

ב-1996 נכנס לחיינו אליה סולימאן, אחד היוצרים המרתקים שפועלים כיום בעולם. הוא ערבי נוצרי מנצרת, שמזהה את עצמו כפלסטינאי, ולא מצליח למצוא מקום בעולם אותו הוא מגדיר כבית. הוא התחיל את דרכו הקולנועית בניו יורק, חזר לישראל, עבר לאירופה. וסרטיו הטרנסנדנטליים נמצאים בדיוק במב הזה של גלות וזרות תמידית, של מישהו שבכל מקום אליו הוא מגיע, הוא יודע שזה לא הבית שלו. זה בוודאי לא קל באדם לחיות ככה, אבל זה מייצר קולנוע משובח. סולימאן אמנם מצלם את סרטיו בישראל, אבל אני תוהה האם אפשר לכנות אותם סרטים ישראליים. הייתי רוצה להגיד שכן – לא רק בגלל שהוא ישראלי, יליד ישראל, שמצלם את סרטיו בישראל, עם צוות ישראלי ברובו, עם שחקנים ישראליים (אבל בשני הסרטים האחרונים, ללא מימון ישראלי) – אלא בעיקר כי אם נכניס את סרטיו לתוך מניין הקולנוע הישראלי הם יבלטו בתור כמה מרגעי השיא שלו. “הזמן שנותר", שהוקרן בפסטיבל קאן האחרון והוצג בבכורה ישראלית בפסטיבל ירושלים (ואחר כך גם בפסטיבל חיפה) הוא אחד הסרטים הטובים שראיתי בשנה שעברה. אני מתפתה אפילו להגיד שהוא הטוב שבהם.

סולימאן עושה סרטים על הכיבוש. תגלגלו בוודאי עיניים ותגידו "למי יש כוח, הב לנו בידור שישכיח מאיתנו את כל זה". אבל סולימאן הוא סוג של פלא קולנועי. הוא אחד היוצרים שמסוגלים להעביר אירוניה בצורה הכי טובה שראיתי מימיי. אירוניה זה אחד הדברים הכי קשים להעביר. בטקסט כתוב בוודאי, אבל גם בטקסט מדובר ומוצג. נורא קל לבלבל בין טקסט אירוני ובין טקסט רציני, שאומר את ההפך הגמור. ונורא קל לגלוש לפארסה, כדי להדגיש אינטונציה אירוניה, ובכך לטרפד את הניואנסים הכי דקים ועדינים שאירוניה אמיתית מושתתת עליה. סולימאן מצליח לייצר סיטואציות קולנועיות שהן גם אסתטיות, גם מצחיקות, גם מטלטלות את המוח, וגם מצליחות כל הזמן לאחוז במקל האידיאולוגי משני קצותיו – הוא ביקורתי ולעגני באותה כלפי הערבים וכלפי הישראליים (לכן גם הערבים וגם הישראליים די מעוצבנים עליו, וחושבים שהוא פרו-הצד-השני), והוא בכל רגע מצליח להפך את התפקידים. הקולנוע של סולימאן חריף בצורה יוצאת מן הכלל.

ימין

שמאל

אבל אני צריך להודות: לו חריפות אידיאולוגית היתה המצע היחיד שעליו סולימאן היה בונה את סרטיו, ספק אם הייתי מתפעל ממנו. מה שמבריק בסרטיו הוא, נו, הקולנוע. ובעיקר, חוש ההומור שלו. כבר בסרטו הראשון, “כרוניקה של היעלמות" היה ברור שסולימאן אולי בוכה מבפנים על מה שקורה בין ישראלים לפלסטינים, אבל מטרתו לדגדג אותנו. לדגדג עד שזה יכאב. סרטיו שנונים להפליא (שנון מלשון משונן, קרי פוצע וחותך). כוחו נמצא בהזרה, הוא הופך כל רגע לאבסורד מוחלט. הוא מיצב את עצמו – גם כבמאי וגם כשחקן – כמעין באסטר קיטון/ז'אק טאטי של ישראל/פלסטין. פניו חתומות תמיד, עיניו עצובות, והוא אינו אומר מילה. רק מתבונן. הוא מגיע לבקר אחת לשש שבע שנים ומציג את מה שעיניו רואות. ב"כרוניקה של היעלמות" (1996) הוא הראה מצב של אפאתיות. לאף אחד לא אכפת. שש שנים אחר כך הוא חזר, בעיצומה של האינתיפאדה השניה, ויצר את "התערבות אלוהית", סרט כועס, זועם ואגרסיבי, שהיה בקבוק המולוטוב שלו נגד הכיבוש והתחושה שהמצב רק הולך ונהיה גרוע יותר, במקום להשתפר. ושבע שנים אחר כך, הוא חוזר בשלישית ונותן מבט רוחבי, מ-1948 ועד היום. ומנקודת המבט שלו, כלום לא באמת השתנה. אפאתיות אז, אפאתיות היום. ובדרך, הוא יצר פורטרט משפחתי מעניין למדי, שמרכזו אביו, פואד סולימאן, שמופיע בתפקיד משנה קטן בסרט הראשון, ובסרט הנוכחי – אחרי מותו – הוא הופך שוב לדמות (בגילומו של סלאח בכרי), בו הבן מספר את סיפורו של האב, שלחם נגד ישראל בנצרת של 1948 (וחמישים שנה אחר כך, ראינו אותו נרדם מול ההמנון הישראלי, באותו בית נצרתי בו נולד וגדל).

הסרט מתחיל עם נחיתתו בישראל של א"ס (כך הוא קורא לדמותו בסרט). הוא נכנס למונית של מנשה נוי, ושם, במסע שכמו נלקח מ"איזור הדמדומים" (סדרת הטלוויזיה, לא המדור של גדעון לוי), או מסיפור של אדגר אלן פו, נדמה שהמונית נקלעת לסופת ברקים (מטאפורית) והמדינה (המטאפורית) נעלמת סביבה, ואנחנו עוברים אחורה בזמן. חלקו הראשון של הסרט מתרחש בעבר. חלקו השני בהווה, וכך סולימאן בשלושת סרטיו מציג ב-13 שנים, 60 שנות היסטוריה מנקודת מבטה של סמטה אחת בנצרת. אלא שגם כאן, כמו בסרטיו האחרים, סולימאן לא נשאר רק בנצרת. הוא גם מנתר מעל גדר ההפרדה (באחד השיאים הקומיים/אבסורדיים/סאטיריים/סוריאליסטיים בסרט) והולך לראות מה קורה ברמאללה. גם כאן, נדמה שהמתח בין הערבים והיהודים ובין עצמם, טעון לא פחות מהמתח בין הצדדים. אבל סולימאן מציג את הכל כמעין מוזיקל שקפא, בו כולם מתפקדים באופן מסונכרן. התוצאה, כמו כל סאטירה משובחת, צריכה לגרום לנו – לא משנה אם אנחנו ישראלים, פלסטינאים, אירופאים או אמריקאים – לנוע באי נחת בכסא, תוך כדי צחקוק. סולימאן מצליח להציג את הפלונטר הזה בו כפותים הישראלים והפלסטינים, ובכל רגע שאנחנו צוחקים, הוא מתהדק יותר ויותר. סרט גאוני.

"הזמן שנותר" בסינמטק תל אביב

continue reading…

הנה (ויה סשה סטון) ארבעה מתוך חמשת סרטי האנימציה הקצרים המועמדים לאוסקר השנה. פלוס בונוס חמישי בסוף. מי לדעתכם הכי טוב?

==========

"קפה צרפתי"

"היפהפיה הנרדמת של סבתא או'גרים"

"האשה והמוות"

"לוגורמה"

את "A Matter of Loaf and Death", ההרפתקאה האחרונה של וואלס וגרומיט, אין כרגע באינטרנט, אבל הסרט (כמעט חצי שעה) משודר מדי פעם ביס סבבה (והנה הוא באתר של יס!). חפשו אותו. אבל הנה סרט עם ניק פארק (שכבר זכה בארבעה אוסקרים, שלושה מהם על סרטי "וואלס וגרומיט") על הפקת הסרט החדש:

(הוספתי עדכונים). מדהים, לא שמעתי על הסרט הזה, לא ידעתי על קיומו, כלום. ופתאום מגיע אליי הקובץ הזה למייל ומתברר שב-25.3 ייצא בקולנוע לב "ארץ בראשית", המוגדר בקומוניקט "סרט הטבע הישראלי הראשון". וואלה? משה אלפרט – לא יודע מי זה – צילם וביים. הטריילר, לפחות, ערוך לא רע בכלל. גבותיי הורמו וסקרנותי התעוררה. אם למישהו יש עוד פרטים, אנא שתפו. (הו, הנה עוד כמה פרטים: אורי אופיר הלחין, אחינעם ניני שרה את השירים, ירון לונדון מקריין, אפרים סידון כתב את הקריינות, אסתי וחיים מקלברג הפיקו. אלפרט צילם 18 שנה, העריכה נמשכה ארבע שנים. הנה האתר) והנה הטריילר (העליתי גרסת יו-טיוב נוחה יותר):