שני סרטוני וידיאו שראיתי בסוף השבוע. אחד מצחיק, השני עצוב. אבל גם קצת מצחיק. שניהם מחדירים דמויות קולנועיות בדיוניות לעולמות שהם לא אמורים להסתובב בהן: סרט פרסומת והחיים עצמם.

1. צ'בי צ'ייס ובוורלי ד'אנג'לו מגלמים שוב את בני הזוג קלארק ואלן גריזוולד במה שנראה כמו פרק נוסף – בן 14 דקות – בסדרת סרטי "חופשה מטורפת". שני הסרטים הראשונים – "חופשה מטורפת" ו"חופשה מטורפת באירופה" – הפגישו את בכירי הקומדיה של שנות השמונים: ג'ון יוז, הרלוד ראמיס ואיימי הקרלינג. 25 שנה אחרי, והדמויות האלה צצות פתאום במין סרטון פרסומת מורחב לשירות השכרת בתים לחופשות. אבל האמת, אני מת על צ'בי צ'ייס, אז נהניתי מכל רגע. ופקיד הקבלה גנב את ההצגה. ביזוי המותג, אבל סרטון די משעשע.

(תודה לעמית איצקר על הלינק)

2.

המפגינים נגד הגדר בבילעין ממשיכים את קו המחשבה של ג'וליאנו מר, שראה ב"אווטאר" סרט העוסק במאבק הפלסטיני נגד הכיבוש הישראלי. הם הגיעו להפגנה מחופשי לבני שבט הנאבי – איפור כחול, אוזניים מחודדות וצמות ארוכות. האמת, מנקודת מבט תקשורתית, זה מהלך גאוני. אני מתקשה לחשוב על כלי תקשורת עולמי שלא יזלול אייטם כזה, תחילה באגף האנקדוטות, ואז אולי במבט מעמיק יותר. אם חס וחלילה צה"ל גם יפגע ויפצע אחד מהם, תתקשו למצוא עיתון או תחנת טלוויזיה בעולם שלא יקפצו על ההזדמנות להראות איך החיים מחקים את הסרטים וש"פנדורה, מתברר, איננה כוכב לכת כה רחוק כפי שחשבנו". ככה זה נראה:

(תודה ל"אוף טופיק" בתגובות ולוולווט אנדרגראונד על הלינק).

כזכור, אף מפיץ לא טרח לקנות את "מטען הכאב", סרטה של קתרין ביגלו, ולכן הבכורה הישראלית שלו תהיה ב-7 במרץ בערוץ יס 1. אבל יס גם הצליחו להשיג עותק פילם של הסרט – המועמד לתשעה אוסקרים (ביניהם סרט, בימוי, תסריט, צילום, עריכה, סאונד, שחקן) והם מארגנים פרמיירה חגיגית שלו ביום שלישי, 23.3, בקולנוע לב. אני מנסה להבין האם כעת כשיש עותק פילם של הסרט בארץ, האם הוא יעשה סיבוב הקרנות בסינמטקים, אחרי בכורתו הטלוויזיונית. וכרגע התשובה היא שלילית, אף סינמטק לא קיבל הצעה לשבץ את הסרט בהקרנותיו העתידיות. האם יתכן שמגיע עותק פילם של הסרט והוא יהיה כאן רק להקרנה פרטית חד פעמית? לא הגיוני, נכון? ומכיוון שאני שומע שמועה שיש סיכוי שהסרט בכל זאת לבסוף כן יופץ בבתי הקולנוע אחרי האוסקרים, נשארת רק השאלה: מי יפיץ אותו. ומכיוון שהפרמיירה תתקיים בקולנוע לב, ולא – כפי שהייתם מצפים – ביס פלאנט, נראה לי שזאת התשובה. מישהו יודע עוד ויכול לעדכן?

זה מה שעולה בסוף השבוע בארץ: "יום האהבה", "מפריז באהבה" ו"אוהב אותך ניו יורק", מאת היוצרים של "אוהב אותך פריז". אני לא בטוח אם "מפריז באהבה" הוא סרט שיש בו אהבה – נראה שיש בו יותר ג'ון טרבולטה ויריות ומרדפים – אבל אין ספק שמדובר במיני-מגיפה. צירוף מקרים או שיווק מתוכנן היטב לקראת ולנטיינס דיי מחר?

פורסם ב"פנאי פלוס", 10.2.2010

תפסת מרובה
כל כוכבי הוליווד משתתפים או ב"יום אהבה" או ב"אוהב אותך ניו יורק". האחד קומדיה רומנטית צפויה, השני פרויקט סרטים קצרים איכותי. שניהם אותו דבר

יום האהבה, Valentine's Day, יחול מחר, ומדי פעם מתברר שהוליווד חושבת כמו עורכי מוספי חג. מביטים בלוח השנה, מוצאים תאריך נוח, ומכוונים הפקה של סרט לבכורה בתאריך ספציפי שיתאים לו מבחינה אקטואלית. וכך "יום האהבה", אורגיית השמאלץ המתקתקה, יוצא בארץ ובעולם בול בזמן לדייטים של מוצא שבת, ועם עין אל העתיד, בו תוכלו לקנות זה לזו את "יום האהבה" בדי.וי.די בעוד שנה, ומעוד שנתיים לשבץ את הסרט לשידור בכל 14 בפברואר. ציניות. בהחלט. “יום האהבה" הוא סרט תעשייתי, מהונדס, ארוז וכתוב כמו כרטיס ברכה, מזין ומנחם כמו בונבוניירת שוקולד עטופה אדום.

מול "יום האהבה" בוודאי נדמה לכם ש"אוהב אותך ניו יורק" הוא מופת של טעם טוב ואיכות. אחרי הכל, הוא מוקרן במוזיאון. והוא הפקה צרפתית. והוא מקבץ סרטים קצרים של יוצרים, נו, איכותיים כאלה. ובכן, אל תטעו. “יום האהבה" ו"אוהב אותך ניו יורק" הם בדיוק אותו דבר, למרות שהאחד מתרחש בניו יורק והשני בלוס אנג'לס: אוסף וינייטות סימפטי וחביב שנע בין הלא-רע למביך מאוד.

"יום האהבה" מתרחש במשך יום אחד (נחשו איזה) ובו 18 דמויות מחפשות אהבה, ביום שכאילו כופה את נוכחותו הרומנטית על כולם, וכולם מתלבטים האם להתקומם נגד הדיקטטורה הרומנטית הזאת או להתמסר לה. ומה מתברר, שיום האהבה הוא סוג של קללה לאהבה. פתאום מתברר שאף אחד אינו כפי שהוא מציג את עצמו, שכולם משקרים, שכולם מנהלים חיים כפולים, וכדי להגיע לסוף היום בשלום, חלק מהזוגות צריכים להתפרק, חלקם צריכים להתאחד, ואחרים צריכים להשלים ולסלוח לבני זוגם. אח, האהבה אכן מנצחת.

וב"אוהב אותך ניו יורק": תכל'ס? אותו דבר בדיוק. עשרה במאים – אמריקאים, גרמנים, צרפתים, הודים, סינים ויפניים – מספרים סיפורים קטנים ברחבי ניו יורק (לאו דווקא מנהטן). חוץ מהסגמנט של שקאר קאפור (עם ג'ולי כריסטי, ג'ון הרט ושיה לבוף) שלא ממש חיבבתי (למרות שעל התסריט שלו חתום אנתוני מינגלה, שמת לפני שהספיק לביים אותו), כל השאר הם ויצים קולנועיים סימפטיים וסבירים, אבל בני חלוף. כולם מערכונים של טעויות בזהות. אנשים נפגשים, מדברים, מתחברים, ואז מתברר להם שהם בכלל לא מה שהם חשבו שהם. טוויסט. סיום. פייד. הסצינה של שונג'י איוויי, הבמאי היפני של "הכל אודות שו-שו", העוסקת במלחין שצריך לקרוא את "האחים קרמזוב", היא דוגמה טיפוסית לדואטים הקטנים והדי צפויים של הסרט הזה. היא לפחות בנויה באופן קצת יוצא דופן. הסצינה עם נטלי פורטמן (בבימויה של מירה נאיר – שבאפיזודה הזאת נשמעת יותר כמו נירה מאיר) עוסקת במפגש בין יהודיה חרדית חסידית (אני מניח שמחסידות סאטמר) ערב חתונתה ובין יהלומן הודי. הפתיחה מקסימה – ההשוואה בין ההלכות היהודיות וההודיות בנושא אכילת אוכל מבורר – אבל אז הסרט גולש לפולקלוריזם מביך. בהמשך יש גם סצינה שפורטמן ביימה, על רקדן שמבלה יום עם בתו יום בסנטרל פארק, אבל בגלל צבע עורו כולם חושבים שהוא המטפלת-ממין-זכר שלה. וכן הלאה וכן הלאה. הכל סימפטי, אבל צפוי. אל תצפו להברקות אפילו לא מפאתיח אקין, שיש לו סצינה חביבה על צייר שמתאהב ברוקחת סינית, אבל גם היא באה והולכת בל להשאיר מטען.

גם "יום האהבה" מזגזג בין הדמויות והסיטואציות עד שנדמה שגם כאן אנחנו צופים באוסף סרטים קצרים. האופן שבו כל הדמויות מתחברות לבסוף זו לזו נראה מלאכותי ומעורר גלגול עיניים. אבל מול הרגעים המעושים יש גם שניה או שתיים של רגעים עם קצת יותר חסד. את הסרט ביים גארי מרשל, בן 75, שפעם בעשור כנראה חייב לעורר את הקריירה שלו עם איזשהו שיתוף פעולה עם ג'וליה רוברטס. הוא חתום על בימוי "אשה יפה" (1990), ואז "תפוס את הכלה" (2000) ועכשיו "יום האהבה" (2010), אבל אל תצפו יותר מדי מג'וליה רוברטס: נראה שהיא הגיע לשלושה ימי צילום בלבד ורוב הסצינות שלה הן רק כמה רגעים במטוס. אבל יש לה פינאלה יפה. ואם יש לכם סבלנות, גם קריצה – טיפה דוחה, האמת – ל"אשה יפה" בכותרות הסיום.

ובראדלי קופר, מ"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", נמצא גם ב"יום האהבה" וגם ב"אוהב אותך ניו יורק". מ.ש.ל.

"יום האהבה": בתי קולנוע ושעות הקרנה

"אוהב אותך ניו יורק": בתי קולנוע ושעות הקרנה

את ההתפעלות שלי מ"סרט לבן" ביטאתי כבר כאן. כמו גם את האבחנה שיש משהו בסרט הזה – בעוצמתו וביופיו – שלקח אותי ל"פאני ואלכסנדר" של ברגמן. ובכלל, לברגמן. ושזה הסרט הראשון של האנקה שאני באמת אוהב (אני אוהב את רוב "קוד לא ידוע", חלקים מ"שעת הזאב" – הו, רק עכשיו אני קולט עוד חיבור עם אינגמר ברגמן – ורסיסים בודדים מ"מחבואים", סרט שברובו עיצבן אותי. ושנאתי לחלוטין את "המורה לפסנתר" ואת "משחקי שעשוע" על שתי גרסאותיו).

הנה ביקורת טיפה יותר מורחבת על הסרט. כרגיל, עדיף לקרוא רק אחרי הצפייה.

פורסם ב"פנאי פלוס", 10.2.2010

גרמניה, תחילת המאה העשרים. אם אפילו אציין את השנה בה מתרחשת עלילת "סרט לבן", אקלקל משהו מהאפקט שלו על צופיו. לכאורה הכל פסטורלי: בצילומי שחור-לבן מרהיבים (שצילם כריסטיאן ברגר) אני מתבוננים בטבע בכל הדרו, בחילופי העונות, בשינויים של הנוף והטופוגרפיה כשהאדמה מכוסה שלג, כשהשדות מצמיחים חיטים וכשמגיעה עונת הקציר. אנחנו נמצאים בכפר קטן בשם אייכוולד, ומתבוננים במשך כמעט שעתיים וחצי בחייהם של האנשים החיים שם: הברון, בעל האדמות; הכומר, המחנך את הדור הצעיר; המורה, שמבעד לעיניו המבוגרות כל הסיפור מסופר; הרופא והאסיסטנטית שלו; מנהל האחוזה של הברון ושאר חוואים מהכפר. לכל אחד יש סיפור משלו. אבל מהשוט הראשון בסרט דברים משונים מתחילים לקרות: הרופא מועף מסוסו. ואז קורים דברים לכמה מהילדים. ואז אסם עולה באש. ואז מקרה מוות משונה. ועוד. אבל כל נותר ברקע, בשעה שחיי הכפר הם שנשארים במרכז התמונה והסיפור. בהדרגה אנחנו מרגישים כמו ב"טווין פיקס": הכל פסטורלי כלפי חוץ, אבל יש נראטיב שלם, קודר בהרבה, שזורם מתחת לפני השטח, ועליו כמעט ולא מספרים לנו.

את "סרט לבן" ביים מיכאל האנקה, במאי גרמני שעבד באוסטריה ובאחרונה מרבה לעבוד בצרפת, ובסרט הזה חוזר למולדתו. האנקה הפך בעשור האחרון לאחד השמות הכי מפורסמים בקולנוע האירופי, לא מעט בזכות "מחבואים", סרטו שהפך להצלחה מפתיעה גם בישראל. סרטיו של האנקה עוסקים באכזריות. למעשה, סרטיו של האנקה אכזריים בעצמם. מאז ומתמיד האנקה בחן בכל הסרטים שלו את גבולות האנושיות והאכזריות, אבל נדמה היה שהאנקה בעצמו די חווה הנאה סדיסטית מסוימת באופן שבו הוא גורם לצופיו לחוות הלם, ובאופן הקיצוני והמוחשי בו הוא מציג אלימות מפורשת בסרטיו. מהבחינה הזאת, “סרט לבן" הוא כמעט אנטי-האנקה. הסרט הזה כולו עידון ואסתטיקה, ועל רוב אירועי האלימות שצצים פתאום אנחנו רק שומעים בקריינות, על רקע צילומי נוף מסמאים מרוב יופי. אבל מי שמגיע ל"סרט לבן" מתוך היכרות עם סרטיו הקודמים של האנקה יודע מתי להתחיל לנוע באי נוחות בכסאו. הוא יודע שזו מסיכה שמתישהו תיפול מפניו של הסרטיו, והוא יחשוף את אופיו האמיתי. האנקה בסרט הזה כה עסוק בהסתרה שאנחנו חייבים לתהות: מתי יבוא לנו הבום בפרצוף? ואכן, האלימות בסרט נחשפת באופן הדרגתי, והיא מגיעה לקרשצ'נדו שעומד בסתירה לעידון שקדם לה, אבל אני גם חייב להרגיע: חוץ מכמה רגעים בודדים, הסרט הזה לא מכיל מיליגרם מהאלימות הגרפית של סרטיו הקודמים. כמעט הכל קורה מחוץ למסך, מחוץ לטווח הראייה שלנו. ואין בו את הלחץ מורט העצבים של סרטיו האחרים. ועל זה בדיוק הסרט: על המעשים שנעשים מחוץ לטווח הראייה, ועל הסתרה והדחקה.

נתבונן כעת בשם הסרט. שמו המלא בגרמנית הוא: “סרט לבן: סיפור ילדים גרמני". בעברית ובגרמנית המילה סרט היא בעלת משמעות כפולה: פיסת בד ארוכה, אך גם חומר שעליו מקליטים מידע. באנגלית השם המילולי יותר קל לפיענוח: The White Ribbon. סרט, כמו זה שאיתו צוררים חבילה, אוספים שיער או עוטפים מתנה. או כמו כזה שעונדים על הזרוע. בסרט, הכומר הקפדן מכריח את ילדיו לענוד סרט לבן, על מנת שיזכרו תמיד שעליהם להיות טהורים. אבל האם הם באמת טהורים ותמימים?

וסרטו של האנקה הוא בעצמו מעין סרט לבן שכזה: קודם כל בגלל הצילום בשחור-לבן, ונופי השלג, שגורמים לסרט עצמו להיראות לבן למדי, וגם הוא די מנסה לישמור על טוהר ותמימות. אבל האם הוא באמת כזה?

כותרת המשנה בגרמנית היא, כאמור, “סיפור ילדים גרמני". כפשוטו, אנחנו שומעים מעשייה מפיו של אדם קשיש, שאפשר לכנות אותה אולי "סיפור ילדים": היה היה פעם כפר קטן, לפני המון זמן. כפר שאנחנו לא מכירים, בתקופה אחרת, רחוקה מאיתנו. לכאורה אין שום קשר בין מה שקרה שם לבין חיינו. סיפור ילדים. וכמו האחים גרים, יש שילוב בין תמימות ובין רוע. אבל יש כאן גם רמז: ב"סיפור ילדים" אנחנו נוטים לחשוב אוטומטית על "סיפור עבור ילדים". אבל אולי הכוונה היא בעצם ל"סיפור על ילדים". וזה מה שקורה ב"סרט לבן": אנחנו חושבים שאנחנו נמצאים בסיפור עם עתיק, פסטורלי, רב פרטים, בסרט שלרגעים נראה כמו אחד הפרקים המוקדמים של "היימאט", הסדרה המונומנטלית הגרמנית של אדגר רייז, ושכל מה שנמצא מולנו זו תמונת נוף יפה. אבל בהדרגה מתחילה להתגנב לראשונו התחושה שיש כאן יותר מזה. הרבה הרבה יותר מזה. אז יש כאן קושי: האם זה "סיפור עבור ילדים", או "סיפור על ילדים"? וכך או כך, למה בסרט שכותרת המשנה שלו הוא "סיפור ילדים" הנוכחות של הילדים כה מצומצמת בהשוואה לנוכחות המבוגרים בסרט?

(אזהרה: למרות שכל מה שבא להלן הוא פרשנות פרטית שלי, ובוודאי יש דרכים רבות לקרוא את הסרט, יהיה הוגן להזהיר מפני ספוילרים בשלב הזה, כי ארצה לגעת בסוף הסרט. קשה לדבר על "ספוילרים" בקונטקסט של "סרט לבן", ובכל זאת, מי שמעדיף לחוות את הסרט בכוחות עצמו, שיחזור לפסקה הבאה אחרי הצפייה בסרט).

ביאור הדבר: לקראת סוף הסרט אנחנו מבינים מתי כל העלילה התרחשה. אנחנו ב-1914, רגע לפני מלחמת העולם הראשונה. המורה, שמספר לנו את הסיפור, הוא בן 31 בסרט, אבל קולו – כשהוא מספר את הסיפור מהעתיד – נשמע כקולו של בן 70 או 80. כלומר, שהוא נזכר בסיפור הזה אי שם בשנות ה-50 או ה-60 של המאה ה-20. ופתאום, כל הפסטורליה הזאת חושפת את פניה המבהילות. משהו אכזרי, אלים, זדוני ורע לב קורה שם בכפר הזה, עם השם הכה טעון, אייכוולד. כל המעשים שקרו בכפר: הרופא שנפצע, האסם שנשרף, ושלושת הילדים שהותקפו. כולם נראו עד אותו רגע מעשים רנדומליים, אגביים. אולי שגרתיים מנקודת המבט של הצופים העירוניים האדישים לאלימות של ימינו. אבל פתאום עולה התחושה שאולי יש קשר בין המקרים, שיש זדון מאחוריהם, ושאולי אותו איש עשה אותם. אותו איש, או אותה קבוצת אנשים. למורה גם ברור מי האשמים: הילדים בכפר. הם מסתובבים כמלאכים, שרים במקהלה בבלקונה מעל המזבח בכנסייה, עונדים סרט לבן לסימול הטוהר והתמימות, אבל מאחורי הגב של כולם הם חורשים רוע. ואז כותרת המשנה של הסרט מקבלת משמעות אחרת, מפלילה: סיפור ילדים גרמני. וכאן הסרט נגמר, והמוח ממשיך: זה סיפור על ילדי גרמניה, ב-1914. הילדים ש-20 שנה אחר כך יגיעו לבגרות ויעלו את היטלר לשלטון, הילדים שיחליפו את הסרט הלבן על זרועם בסרט שחור. הילדים שיפסיקו להתעלל בחלשים מאחורי גבם של המבוגרים ויתחילו לעשות את זה בגלוי, כמדיניות מוצהרת. וכך, בסיום המהיר החפוז של הסרט האנקה הותיר אותנו עם מטען נפץ במוח: ראינו סרט מרהיב ביופיו, מענג בעדינותו, ולא ידענו שבעצם ראינו סרט על נאצים ועל השואה, מבלי שיגידו לנו.

זה פשט העניין. אפשר להתעמק בו הלאה. כמי שמכיר את סרטיו של האנקה יודע שבכולם יש תעלומה, ובכולם התעלומה לא ממש נפתרת בסוף הסרט. נדמה לנו שאולי כן, שהפתרון נמצא ממש מול עינינו. מהבחינה הזאת, שוט הסיום של "סרט לבן" זהה לשוט הסיום של "מחבואים": אנחנו רוצים לדעת "מי עשה את זה", ואנחנו יוצאים מנקודת המוצא ששוט הסיום מציג בפנינו את האשם, אומר לנו "הנה הוא". אבל מי מציג בפנינו את שוט הסיום? מי נשאר מסתתר מאחורי המצלמה בשעה שהיא מופנית אל מי שאנחנו מניחים שהוא האשם? נקודת התצפית של מי זאת? לכן, אולי ב"סרט לבן" קל ונוח למורה, ולכל המבוגרים של אחרי מלחמת העולם השנייה, למצוא אשמים, להגיד "זה באשמתם. הילדים אשמים. תמיד ידעתי שמשהו לא בסדר איתם". ובכך למרק את מצפונם. בשעה, שכלל לא ברור האם הוריהם של הילדים באמת חפים מפשע מכל מה שקרה.

וזה המקום לחזור לשוט הפתיחה של הסרט, ולקריינות. “אני רוצה לספר לכם על הדברים שקרו בכפר שלנו", אומר הקריין. “אני לא בטוח שהכל נכון, וחלק מהדברים רק שמעתי ולא ראיתי" (כלומר, אני מספר לא מהימן ואולי גם בי שיטו, ואולי אני משטה בכם). “אבל אני חושב שהדברים יעזרו להסביר את מה שקרה במדינה שלנו בשנים האחרונות". אה. אז זה כן על נאצים. הנה, הוא הודה בכך מההתחלה, רק לא שמנו לב. עכשיו שבו וצפו ב"סרט לבן" פעם שנייה וחפשו בו את הנאצים.

"סרט לבן": בתי קולנוע ושעות הקרנה

קייט מדיסון, בת 31, כל כך אוהבת את "שר הטבעות" שהיא החליטה ליצור סרט משלה, מעין פריקוול לטרילוגיה של פיטר ג'קסון. היא השקיעה 8,000 פאונד מכספה, גייסה 17,000 פאונד מתרומות באינטרנט, ועם תקציב של 25,000 פאונד, ועם 400 מתנדבים (וכשמדיסון עצמה, שעובדת כמזכירה אבל שואפת להיות שחקנית, מגלמת את אחת הדמויות המרכזיות), היא התחילה לצלם ביערות אנגליה באמצע 2008 את סרטה, "Born of Hope", המספר את סיפורם של הוריו של אראגורן (הדמות שגילם ויגו מורטנסן בטרילוגיה של פיטר ג'קסון). עכשיו, הסרט בן 71 הדקות, סוף סוף הושלם ומדיסון העלתה אותו לצפייה חינם ביו-טיוב.

הנה הסרט (כוונו אותו לצפייה בהיי-דפינישן). עוד לא הספקתי לצפות בו בעצמי. מחכה לתגובותיכם עליו.

שתי דקות וחצי של…

מעניין מאוד. בעוד אני עוקב אחרי ההפקה של "אף פעם לא מאוחר מדי", אני מבחין שיש עוד ועוד סרטים קטנים ועצמאיים המצולמים ממש במקביל, בלי קרנות. "שניים בלילה" של רועי ורנר. "רשימות קצמן" של אמנון וינר (עוד סרט שאני עוקב אחריו באופן אישי וקרוב). ובטח יש עוד שכרגע חמקו מזכרוני. והנה עוד אחד: "מעשיה אורבנית" של אליאב לילטי. לילטי החזיק בלוג בו הוא פירסם חלקים מהתסריט. והוא שלח לי תמונת מצב של הנעשה עם הסרט שלו עד עכשיו. כזכור, אני שמח לארח כאן כל יוצר שרוצה לספר בגוף ראשון על הפקת סרטו העלילתי הארוך. הנה אליאב לילטי:

לפני שבועיים סיימנו 23  וחצי ימי צילום אינטנסיביים של "מעשייה אורבנית", סרט עצמאי דל תקציב. היו תקופות שאמרתי שהוא נטול תקציב לגמרי. אבל… הצלחנו לגייס קצת כסף מתקציב הפיתוח של הקרן הגדולה ואנחנו בונים על תמיכה נוספת. אני לא אוהב את הביטוי "דל תקציב" יש תחושה של עוני. נהפוך הוא –  הסרט והתוצאה עשירים מאוד.

מי זה "אנחנו"?

אנחנו זה אני – אליאב לילטי – הבמאי והתסריטאי (עם אסף צפור עורך התסריט) וגם מפיק לעת מצוא. ושי וורקר, מפיק עצמאי ("חכמת הבייגלה" ועוד הרבה), שממש במקרה קרא את התסריט ונדלק והחליט שהוא רוצה להיות חלק מהפרויקט.
על מה התסריט?
זה סיפור על אח ואחות (את האחות הכרתי בצעירותי). כן, זה מבוסס על סיפור אמיתי וכואב. הם בני 17 ו-18 (ברק ונעה פרידמן) ולאחר מות אימם הם יוצאים לחפש את אביהם שאותו לא ממש הכירו (הוא עזב אותם כשהיו בני שנתיים ושלוש). לעתים אני מגדיר את הסרט הזה כסרט מסע מנטלי. בדרך הם פוגשים הרבה דמויות שונות הפוצחות במונולוגים. דמויות שנותנות להן הצצה אל העתיד האורב להם (עד הסוף המר כמובן).
הסרט הזה מורכב מהמון מונולוגים ארוכים. לא מקובל לפצוח בכל כך הרבה מונולוגים ארוכים בקולנוע (מקסימום אחד או שניים בסרט) אבל זה אחד היסודות של הסרט הזה. מונולוגים. אבל אין רק מונולגים, יש גם יחסים (מכל הסוגים): בין האח למורה שלו (אסתי ירושלמי) ובין האחות לצלע השלישית (נתלי ברמן) ולא מעט דברים לא פתורים בין האח והאחות.

אסתי ירושלמי ב"מעשיה אורבנית"

את מי הם פוגשים?

הרבה אנשים, המון דמויות. אוהד קנולר, זהר שטראוס, אסתי ירושלמי, עמי ויינברג, אלי גורנשטיין, אבי גרייניק, מיכל שטמלר, עירית בנדק, אורנה רוטברג, שרון שטרק, נועה קנולר, רולנדה שגרן, אלכס פלג, יצחק חזקיה, גדליה בסר. גם זהר וגנר מפציעה לתפקיד אורח.
כמו ביקומים קוונטים מקבילים, הם פוגשים באופציות שהם עצמם יכולים יהיו להיות, שהחיים עצמם יכולים להציע להם.

נדב והמצלמה של קנון

מי צילם?
נדב הקסלמן צילם. לא הכרתי אותו לפני העבודה על הסרט. שי וורקר הפגיש בינינו. נדב צילם את "דרכים" של ליאור גלר שזכה בכמה וכמה פרסים. מודה. מאוד נהניתי לעבוד עם נדב.
עם איזו מצלמה נדב צילם?
עוד לפני שפגשתי את נדב, ידעתי שאני רוצה לצלם את הסרט עם אחת ממצלמות הסטילס של קנון. המצלמה הראשונה שעלתה הייתה ה 5D MARK 2  אבל, המצלמה הזו מצלמת ב30 FPS ככה שזה לא ממש נוח. ואז…ממש לפני הצילומים, נודע לנו שה-7D מושקת. (ה-7D מצלמת 30/25/24 FPS)
פנינו לקרט, היבואנית הרשמית של מצלמות קנון בארץ והם שמחו מאוד להשאיל לנו את המצלמה (ותודה רבה לגיא בן-נון מ"קרט") וצירפו לנו כמה וכמה עדשות "high speed" – ז"א עדשות עם צמצם רגיש מאוד (צמצם 1.4) וצירפו לנו גם את הD 1 – מצלמת הדגל של קנון שגם לה יכולת צילום וידאו מרשימה.
כן, חשוב לומר שרציתי מאוד לצלם את הסרט עם מינימום פנסים ותאורה. כמעט Available light, זה מכל מיני סיבות אידיאולוגיות, כמו לחסוך בכסף ולא לבזבז שעות על הקמת תאורה ושינוע פנסים, אבל בעיקר כדי להיות חופשי, נייד, זריז וקליל.
מה זה המצלמות סטילס האלה?
אלו מצלמות סטילס עם חיישנים מאוד גדולים ורגישים. יש להן פונקציית וידאו שמוציאה איכות וידאו מרשימה מאוד. אלו מצלמות מאוד זולות באופן יחסי. לא הייתי יכול להרשות לעצמי לצלם ב-RED או HD, אז זה היה פיתרון מושלם מבחינתי.
הייתה לי וגם לצוות תחושה שיכולנו להמשיך לצלם שבועיים נוספים בלי בעיה. סיימנו את הצילומים כלל לא מותשים. ואני חייב לומר שהיה לי צוות מצוצמם אבל מאוד איכותי של אנשים (חיים בורשטיין הפיק בפועל ועשה עבודה מדהימה עם מעט הגרושים שהיו לו).

זהו בינתיים.
אני נכנס לערוך את הסרט ולגייס כסף. אמשיך לעדכן.

אוהד קנולר ב"מעשיה אורבנית"

===========

תודה לאליאב. וואו, הורים מתים שמתגלים, עמי ויינברג, מצלמות משוכללות, מסע. ממש טרנד. עכשיו צריך רק לחכות לראות איך הסרטים האלה גם נראים ונשמעים. מה שכן, הכיוון הזה מוצא חן בעיניי מאוד. מקווה שייצא ממנו איזשהו קול חדש ויוצא דופן.

ביום שני העליתי פוסט צילומים מתוך "סרט לבן" של מיכאל האנקה, שעולה מחר, והחמאתי לסרט, שהוא אחד המרהיבים שראיתי כבר המון זמן. הוספתי קיטור על כך, שהצילום הכה נהדר של הסרט, קצת הולך לאיבוד בעותק הישראלי, בגלל כתוביות התרגום, והגודל שהן תופסות בפריים. קולנוע לב, מפיצי הסרט, שלחו לי היום תגובה לטענה הזאת. הנה היא:

"ראשית תודה על הברכות וההמלצות על 'סרט לבן'. באשר לעניין הכתוביות בתרגום של 'סרט לבן', שבו נגעת בפוסט שלך: בארץ מדפיסים כותרות על גבי פילם בהדפסת לייזר, השיטה שנחשבת הטובה והיעילה בעולם. אלא ששיטה זו, למרות יתרונותיה הרבים,  לא מאפשרת הדפסה בגוון שאינו לבן, מה שיוצר בעייתיות מוכרת כמעט לכל חובב קולנוע, כאשר הכותרות מופיעות על רקע של פריים לבן. סצנות השלג הרבות אצל האנקה מהוות אתגר שכל המפיצים בעולם מתמודדים איתו בקושי רב.

"הפתרון של אולפני אלרום בארץ, היה לצרוב את הלבן על רקע שחור שהוטבע במיוחד, תהליך שמייקר מאוד את העבודה, אמנם פוגע מעט בפריים, אבל הוא הפתרון הטוב ביותר האפשרי מבחינת איכות הקריאה. הפתרון הזה זכה לשבחים רבים מהמפיצים הבינלאומיים של הסרט, ומפיצים נוספים מהעולם יצרו קשר עם לב, לבדוק את הטכניקה. אז אולי בעולם המושלם והדיגיטלי שאנחנו קרבים אליו הבעיה תעלם (יהיה אפשר להחדיר כותרות גם בצבע). כנראה שבשלב הזה  נתגעגע לפילם המוכר והישן, הרבה יותר מהר ממה שנדמה".

אגב, בפריימים שהוצאתי מהסקרינר של "סרט לבן" בפוסט ההוא, הקפדתי לבחור רגעים צחיחים מתרגום. הם בודדים, הסרט עמוס מלל. בראש הפוסט הזה העליתי פריים שמכיל כותרות תרגום בגרסה הדיגיטלית. שיהיה אפשר להשוות בין הדרסה הדיגיטלית/אנגלית, לגרסת הפילם/עברית. אחרי שתצפו בסרט (וחובה עליכם) תוכלו להגיד האם התרגום הפריע לכם להתפעל מהצילום, או לא.

===========

ו"עג'מי" ממשיך להתייצב מול האמריקאים כמועמד חסון למדי נגד "סרט לבן" באוסקרים. אנדרו אוהייר ב"סלון" קורא לו "הגרסה הישראלית ל'התרסקות'" ומתפעל ממנו עד מאוד. (אגב, ראיתם את עמוד השער החדש למדור הקולנוע של "סלון"?).

"עג'מי" יצא בסוף השבוע בשלושה עותקים בניו יורק. בשני בתי קולנוע בעיר, ב"לינקולן פלזה" וב"פילם פורום", הוא היה הסרט הכי נצפה בסוף השבוע.

ייאמר לזכותם של א.ד מטלון שכשהם מחליטים להחרים עיתונאי, הם עושים ת זה גם כשהם רוצים שכל העולם יחמיא וישתחווה להם. וכך מודרתי מקבלת הידיעה המרגשת ש"אווטאר" הפך השבוע לסרט המכניס ביותר בקופות בישראל. כל כך עליזים שם בא.ד מטלון מההישג שהם החליטו – באופן תקדימי! לראשונה בישראל ב-2010! – לחשוף את נתוני ההכנסות. ג'י, תודה. "אווטאר" הכניס בישראל, נכון ליום ראשון, 31,463,236 שקל. ובזאת, עקף את השיא של "טיטאניק" מ-1998 עם 30,604,094 שקל.

קודם כל, מזל טוב לחברת א.ד מטלון על ההצלחה ועל הקופה הנאה. שנית, תודה רבה על הכנות בחשיפת המספרים, ואני מקווה שמבחינה בייהביוריסטית בזאת ישתחרר איזשהו שסתום נפשי שעיכב אתכם מלעשות את זה עד עכשיו, ומעתה תרגישו צורך עז, והקלה רבה, במסירת נתוני הקופה באופן שבועי, לכל סרטיכם.

אבל גם: יאללה יאללה. א.ד מטלון לא מסרו שום דבר שחברת פוקס העולמית לא פרסמה מעל לראשם כבר קודם. על פי הנתונים שפוקס העבירה ביום ראשון לאתר "בוקס אופיס מוג'ו" "אווטאר" הכניס בישראל 8,358,581 דולר. אבל רגע! על פי אותו אתר, "טיטאניק" הכניס בקופות בישראל 8,538,685 דולר. כלומר, שעל פי ההכנסות בדולרים, השיא של "טיטאניק" עדיין לא נשבר. על פי החישוב שלי, "אווטאר" צריך למכור עוד 15,000 כרטיסים כדי לשבור גם את השיא הדולרי של "טיטאניק". מה שאומר שבין יום ראשון והיום, ואם קצב מכירות כרטיסים של 50,000 בשבוע הוא נתון אמין (כפי שדיווח עליו אמנון מטלון בידיעה), הרי שהשיא הזה נחצה אתמול-היום.

מטלון גם עידכן ש"אווטאר" מכר עד כה 750,000 כרטיסים בארץ.

מה אנחנו לומדים מהנתון הזה, של 31,463,236 שקל? קודם כל, שאם מחלקים את סכום הכסף במספר הכרטיסים, מקבלים מחיר ממוצע של 42 שקל לכרטיס. כרטיס לסרט רגיל עולה 37 שקלים. כרטיס לסרט תלת מימד עולה 45 שקלים (עמלות ההזמנה באינטרנט לא נספרות כהכנסה של הסרט ומחושבות בנפרד, ומספיק ש-75 אחוז מקוני הכרטיסים הזמינו כרטיסים מראש באינטרנט, ותקבלו שהכנסות הסרט למעשה גבוהות בשני מיליון שקלים נוספים). ואני מאמין שבדיווח נתוני ההכנסות לאולפנים בחו"ל, המפיצים בארץ לא כוללים את המע"מ. בקיצור, ממוצע של 42 שקל לכרטיס מעיד שרוב הצפיות בסרט נעשו בגרסת התלת מימד. מה היחס? לא נמסר בידיעה. אבל בגלל שנראה שדפוס הצפייה ב"אווטאר" בישראל הוא העתק די מושלם לדפוס הצפייה באמריקה, הרי שמן הסתם גם כאן היחס הוא כ-80 אחוז לטובת הקרנות התלת מימד.

כמו כן, היה יכול להיות מסקרן לדעת איך מתחלק מחיר הכרטיס לסרט בין המפיץ ובין בתי הקולנוע בהם מוקרן הסרט. לא.ד מטלון אין רשת בתי קולנוע משל עצמה, ואני מניח שהדיל שהיא מקבלת מרשת רב חן/יס פלאנט שונה מהאחוזים שהיא משאירה בסינמה סיטי וברשת גלובוס מקס. א.ד מטלון גם לא סיפרו כמה הם השקיעו בשיווק, הפרסום והעותקים של הסרט. אבל זה בוודאי נע באיזור המיליון שקל בלבד. אבל גם בלי הנתונים האלה, אין ספק שגם למטלון, וגם לרשתות בתי הקולנוע בהן הוקרן הסרט, זו היתה כבר עכשיו – בפברואר – שנה מעולה בהכנסות (רק דמיינו כמה כסף הכניסו צופי "אווטאר" לבתי הקולנוע ממכירת פופקורן).

אבל נותר עוד שיא. כמו בכל העולם, גם בארץ "אווטאר" שבר את שיא ההכנסות, אבל לא את שיא מכירות הכרטיסים. "טיטאניק" מכר מיליון כרטיסים. "אווטאר" מכר עד כה 750,000 כרטיסים. ובאופן די מדהים, וייחודי לישראל ביחס לשאר העולם, המרחק לא כזה גדול (באמריקה, "אווטאר" מכר, עד כה, 60 מיליון כרטיסים, חצי מכמות הכרטיסים שמכר "טיטאניק"). כרטיסים קולנוע ב-1998 עלה 30 שקלים בממוצע. כיום הוא עולה, כאמור, 42 שקל בממוצע. ושער הדולר, נותר מאז ועד היום, די קרוב: 3.5 שקלים בתחילת 1998, 3.7 שקלים כיום. מטלון דיווח, כאמור, שהסרט מוכר 50,000 כרטיסים בשבוע, אבל לא עידכן האם הנתון הזה כבר בדעיכה. כי אחרת, בעוד חמישה שבועות הוא יגיע למיליון כרטיסים. האם זה יקרה?

ואגב, להבדיל ממה שכתוב בידיעה ב"וואלה", "טיטאניק" הוא בהחלט לא מחזיק השיא במכירת הכרטיסים בישראל, למרות מיליון כרטיסיו. "אשה יפה", למשל, גם מכר בארץ מיליון כרטיסים. ואני מניח, אך לא יודע, שהיו עוד להיטי ענק בינלאומיים שמכרו כאן מיליון כרטיסים. אבל גם בלעדיהם, יש שלושה סרטים ישראליים שמכרו מעל מיליון כרטיסים: "סלאח שבתי" ו"אסקימו לימון" מכרו כ-1.3-1.4 מיליון כרטיסים, ו"קזבלן" מכר מעל מיליון כרטיסים, אבל פחות מהם.

עכשיו יהיה מעניין לראות איך 31 מיליון השקלים האלה שנחתו על המפיצים ובעלי בתי הקולנוע הקולנוע בישראל, ינוצלו לטובת שיפור ושדרוג תנאי ההקרנה ושיפור המלאי הרפרטוארי שהמפיצים מביאים לבתי הקולנוע.

(אגב, ברמת ההתפלפלות שמאפיינת את כל הדיון הזה – זה דווקא פילפול שאני לא מתלהב ממנו – הרי שכמו שבאמריקה תוהים האם "אווטאר" הוא הסרט הכי קופתי מבחינת כמות אבסולוטית של דולרים, אבל לא ביחס לשווי הדולר, או לכוח הקנייה, או לאינפלציה או לכמות הכרטיסים שנמכרה, כך בוודאי גם בארץ. שכן, אם נרצה להתחכם, אז קחו את המקרה הזה. ב-1984 כרטיס קולנוע בארץ עלה 700 שקל. שקלים ישנים. "מאחורי הסורגים", סתם כדוגמה מתועדת, מכר 600,000 כרטיסים. ההכנסה, לפיכך: 420 מיליון שקלים. ישנים. אם חוזרים אחורנית ללירות, אז ברמת המטבע הבודד בוודאי היו מספרים גבוהים אף יותר).

אמש השיק הצמד אלפנט פרייד את סיבוב ההופעות הבינלאומי שלו בהופעה אינטימית (אך מפוצצת) בלבונטין 7, רגע לפני שהם טסים לפסטיבל האינדי sxsw בטקסס (שמתקיים במקביל לפסטיבל הקולנוע באותו שם, שגם הוא הפך בשנים האחרונות לכן שיגור ליוצרים עצמאיים), ומשם לסיבוב דו חופי ברחבי ארצות הברית. אבל הבוקר, חצי מאלפנט פרייד, עדו פלוק, חוזר לעדכן אותנו על המתקדם עם שלו הסרט העצמאי, "אף פעם לא מאוחר מדי". תזכורת: בפוסטים הקודמים תקראו את שלל הדיסקליימרים שלי (משפחה וכו'), וכן דיווחים של פלוק מהצילומים ותחילת תהליך העריכה. עכשיו, רגע לפני הראף-קאט, מתחילים להביט קדימה אל שלב הפוסט-פרודקשן.

אליך, עדו:

"אחד הדברים המעניינים בצילום במצלמה ששומרת את החומרים במצב "raw" הוא היכולת לשנות כמות מכובדת מאוד של פרמטרים שאת ההחלטה לגביהם לרוב לוקחים בלחץ על הסט: איזון הצבעים בתמונה, רמת השחור והלבן, חשיפה, וכו'. אבל הבעיה היא, שכשמצלמים בפורמט הזה, ועורכים בדרך הכי זולה שאפשר (בלי להעביר את החומר דרך איזשהו כיול ראשוני) רוב העריכה נעשית במצב raw, לא מכוייל ואפרורי למדי. זה מסוכן. כי לפעמים, ההבדל כל כך גדול, ששוט יפהפה יכול להיעלם מהעין, כי הוא פשוט לא עובד באפרפרות של ה-raw. אבל איזה מין קולנוענים היינו אם לא היינו לוקחים סיכונים?

"ועדיין, כדי לראות ולהבין מה אפשר לעשות עם החומרים, ביקרנו, כשכמה שוטים כאלה באמתחתנו, בחדרי פוסט פרודקשן כדי לבדוק עד כמה גדול ההבדל. הנה פריים לדוגמא מתוך שוט של ציפורים נודדות בשמורת החולה (תודה לעידו קירילה מאופוס, ולחן רביד מפוסט אופיס)".

לפני:

אחרי: