"תלוי באוויר" מוביל עם שש מועמדויות. ובקטגוריות המשחק: קיצוצים. שתי מועמדויות למריל סטריפ. שתיים לסנדרה בולוק. ושתיים למט דיימון. פשוט אין מספיק שחקנים כנראה. ושוב, בגלל הפיצול המעצבן לקטגוריות הדרמה והקומדיה/מיוזיקל, רשימת המועמדויות לגלובוסים אמנם נותנת קריאת כיוון לסרטים שיבלטו באוסקרים, אבל גם יוצרת עיוותים משונים ומצחיקים (ג'וליה רוברטס על "משחק כפול" כקומדיה? רוברט דאוני ג'וניור על "שרלוק הולמס"? ומצד שני: אף שחקן מ"The Hurt Locker"? משונה). הנה המועמדויות הבולטות:

סרט (דרמה):

"אווטאר"

"The Hurt Locker"

"Precious"

"תלוי באוויר"

"ממזרים חסרי כבוד"

סרט (קומדיה/מיוזיקל)

"Nine"

"500 ימים עם סאמר"

"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס"

"ג'וליה וג'וליה"

"זה מסובך"

בימוי:

ג'יימס קמרון, "אווטאר"

קתרין ביגלו, "The Hurt Locker"

קלינט איסטווד, "אינוויקטוס"

ג'ייסון רייטמן, "תלוי באוויר"

קוונטין טרנטינו, "ממזרים חסרי כבוד"

שחקן (דרמה):

ג'ורג' קלוני, "תלוי באוויר"

קולין פירת, "סינגל מן"

מורגן פרימן, "אינוויקטוס"

ג'ף ברידג'ס, "Crazy Heart"

טובי מגווייר, "אחים"

שחקנית (דרמה)

אמילי בלאנט, "ויקטוריה הצעירה"

סנדרה בולוק, "The Blind Side"

הלן מירן, "התחנה האחרונה"

קארי מוליגן, "לחנך את ג'ני"

גבי סידיבה, "Precious"

שחקן (קומדיה/מיוזיקל)

מט דיימון, "המודיע"

דניאל דיי-לואיס, "Nine"

רוברט דאוני ג'וניור, "שרלוק הולמס"

ג'וזף גורדון לוויט, "500 ימים עם סאמר"

מייקל סטולברג, "יהודי טוב"

שחקנית (קומדיה/מיוזיקל)

סנדרה בולוק, "ההצעה"

מריון קוטיאר, "Nine"

ג'וליה רוברטס, "משחק כפול"

מריל סטריפ, "ג'ולי וג'וליה"

מריל סטריפ, "זה מסובך"

שחקן משנה:

מט דיימון, "אינוויקטוס"

וודי הרלסון, "השליח"

כריסטופר פלאמר, "התחנה האחרונה"

סטנלי טוצ'י, "מבט מגן עדן"

כריסטוף וולץ, "ממזרים חסרי כבוד"

שחקנית משנה:

פנלופה קרוז, "Nine"

ורה פרמיגה, "תלוי באוויר"

אנה קנדריק, "תלוי באוויר"

מוניק, "Precious"

ג'וליאן מור, "סינגל מן"

כל השאר.

דברים שנראים לי ברורים כרגע:

קארי מוליגן תזכה על המשחק בדרמה. ג'ף ברידג'ס יזכה על המשחק בדרמה. מריל סטריפ תזכה על המשחק בקומדיה (על "ג'ולי וג'וליה"). דניאל דיי לואיס יזכה על משחק בקומדיה/מיוזיקל. קוונטין טרנטינו יזכה על התסריט. קתרין ביגלו תזכה כבמאית. "Nine" יזכה כקומדיה/מיוזיקל. כריסטוף וולץ ומוניק יזכו על שחקני משנה, וחוץ מהם, אף אחד מהאחרים שהזכרתי כאן לא יזכה באוסקר (אולי חוץ מביגלו וברידג'ס). ומי יזכה בפרס הסרט (דרמה)? עוד לא יודע. נראה לי כרגע די צמוד בין "אווטאר", "The Hurt Locker" ו"תלוי באוויר". אבל – כל זה נכון אך ורק לגלובוסים, שלחברי תא המבקרים הזרים יש נטייה ברורה להעדיף הרעפת שבחים על כוכבים, או גילוי כוכבניות טריות (לכן, אם דווקא וולץ ומוניק יפסידו בסוף לוודי הרלסון ולפנלופה קרוז, תדעו מאיפה זה בא).

אני ממשיך להעלות מהארכיונים את סיכומי השנה שלי של שנות ה-2000 (הנה השנים 2000 עד 2002), בניסיון לחפש בהם את הסרטים שהכי אהבתי בעשור האחרון. זה גם פלאשבק להיסטוריה הלא ממש רחוקה של הקולנוע כאן: 2003 היתה השנה בה התחיל סינמה סיטי לפעול, ושינה את הרגלי הצריכה הקולנועיים בארץ (למעשה, בימים אלה סינמה סיטי חוגג יום הולדת שבע. ובקרוב יוולד לו אח דיגיטלי בחולות ראשון לציון). הנה סיכום שנת 2003.

פורסם ב"העיר", 28.12.2003

תעודת עניות
למרות שהיו יותר סרטים מאי פעם בבתי הקולנוע ומתוכם עשרות שהיו חביבים ומעלה, לא היה סרט אחד עצום, חד פעמי ובלתי נשכח ב-2003, בכולם היו פגמים קריטיים. תואר סרט השנה, לפיכך, מוענק לשני סרטי תעודה, שלא רק טלטלו את הצופה, הם גם הראו מה זה בעצם קולנוע

סרטי השנה, 2003

1. "באולינג לקולומביין" (מייקל מור), "לתפוס את הפרידמנים" (אנדרו ג'ארקי)
2. "אכזריות בלתי נסבלת" (האחים כהן)
3. "שר הטבעות: שיבת המלך" (פיטר ג'קסון)
4. "אודות שמידט" (אלכסנדר פיין)
5. "מוכה אהבה" (פול תומס אנדרסון)
6. "השעה ה-25" (ספייק לי)
7. "המזכירה" (סטיבן שיינברג)
8. "מוצאים את נמו" (אנדרו סטנטון), "המסע המופלא" (האיאו מיאזאקי)
9. "האיש מהרכבת" (פטריס לקונט)
10. "מטריקס Reloaded" (+ סצינות מתוך "מטריקס Revolutions", "שליחות קטלנית 3", "בחורים רעים 2" ו"X מן 2")
11. "אררט" (אטום אגויאן)
12. "אבודים בטוקיו" (סופיה קופולה)
13. "תפוס אותי אם תוכל" (סטיבן ספילברג), "כנופיות ניו יורק" (מרטין סקורסזי)
14. "דברים יפים מלוכלכים" (סטיבן פרירס), "גניבה זולה" (ניל ג'ורדן)
15. "באמריקה" (ג'ים שרידן)
16. "השעות" (סטיבן דולדרי), "אדפטיישן" (ספייק ג'ונז)
17. "פְרידה" (ג'ולי טיימור)
18. "אחוות הזאבים" (כריסטוף גאנס), "אדון ומפקד" (פיטר וויר)
19. "שחקי אותה כמו בקהאם" (גורינדר צ'אדה), "נערות לוח השנה" (נייג'ל קול)
20. "הילד נשאר בסרט" (ננט בורסטין וברט מורגן)

וצריך להזכיר גם את: "איש ללא עבר", "עיר האלוהים", "בעיר ללא גבולות", "סדנה לעצבים", "כבוד ורעדה", "שחייה לילית", "שיקגו", "16 מתוק", "8 מייל", "28 יום אחרי", "שטח פתוח", "הענק", "בורות", "מייל לאור ירח", "הצלצול", "שודדי הפיראטים", "למות ביום אחר", "הארי פוטר וחדר הסודות", "להתראות לנין", "גיבור", "להרוג את ביל", "לרכוב על הלווייתן", "סיביסקיט", "אהבה זה כל הסיפור" ו"פעלים למתחילים".

שני הסינגלים שהכי אהבתי לשמוע השנה ברדיו הם "קרייזי לאב" של ביונסה ו"12:51" של הסטרוקס. אני מציין את זה, כי דווקא בקולנוע, תחום הסיקור שהופקד בידי, קשה לי השנה להגיע להחלטה חד משמעית מה הכי אהבתי. היזהרו, סתירה בדרך: מצד אחד, נדמה לי – ורק על סמך הסרטים שהופצו מסחרית בארץ ב-2003 – שזו היתה שנה קולנועית לא מרשימה במיוחד. מצד שני, בבואי לדרג את סרטי השנה, הגעתי בסופו של דבר לרשימה בת 55 סרטים שאהבתי השנה. 55 סרטים? זה המון! אבל יש בעיה: במבט לאחור, אף אחד מהם לא נחרט אצלי כיצירת מופת חד משמעית. לכולם היו בעיות קריטיות. סרטים רבים שאהבתי בזמן הצפייה, דעכו והתפוגגו בזיכרון. זה לא הופך אותם לפחות טובים, אבל נדמה לי שהסרטים הטובים ביותר של השנה צריכים להיות אלה שנזכור לטווח קצת יותר ארוך. וחוץ מזה, היו השנה המון סרטים חביבים, חמודים, נחמדים, מהנים אבל שלא מגיע להם שום מקום באיזה פנתאון ("להתראות לנין", מישהו?).

227 סרטים הופצו בישראל בשנת 2003. מדובר במספר חסר תקדים. בשנה שעברה הוא עמד על 200. ב-1995, השנה הראשונה בה התחלתי לספור כמה סרטים הופצו כאן, הנתון עמד על 151. סיבות רבות, עליהן אני מנסה לעמוד מדי שנה, מביאות לצמיחה המסחררת הזו במספר הסרטים. השנה הצטרפה אליהן סיבה נוספת: סינמה סיטי. פרויקט הקולנוע הזה חוגג בימים אלה שנה. אמנם לא עובר שבוע בו אני לא מקבל תלונות על בעיות קשות בתפעול המקום, אך אי אפשר להתחמק מהשינוי הדרמטי שהוא עשה לנוף הקולנוע בארץ. הוא לא רק אחראי – בעקיפין אמנם – לכך שיגיעו לכאן יותר סרטים (ולא רק 19 האולמות של סינמה סיטי התווספו השנה, אלא גם עוד שמונה בקניון ארנה, ואת כולם יש למלא בעוד ועוד סרטים) – נוכחותו והצלחתו אצל הקהל היו גורמים מהותיים במלחמת המחירים המבורכת שהתנהלה בקיץ האחרון, ובאחרונה בצמיחתם של מועדוני מנויים לרשתות קולנוע.

השנה שהתחילה עם האופטימיות שעורר פרויקט סינמה סיטי – שהתברר שהוא ברכה גם לקולנוע הישראלי – הסתיימה באחרונה בטון פסימי יותר, עם מותם של דוד פרלוב ורפי בוקאי. גם את פטירתו של המפיץ הוותיק דוד שפירא בפברואר אפשר לקרוא לא רק כאירוע טראגי, אלא גם כסימבולי. מפת ההפצה בארץ משתנה. לא אתפלא אם בסיכום השנה של 2004 נגלה שלמרות שמופצים יותר ויותר סרטים, יהיו כאן פחות מפיצים.

סרטי השנה.

הלם ותדהמה בראש הטבלה. שני סרטים תיעודיים חולקים את המקום הראשון ונושאים במשותף את התואר "סרט השנה". סרטים תיעודיים, כן? במדור שמואשם – ובצדק לרוב – שהוא מעדיף קולנוע עלילתי, הוליוודי, אסקפיסטי, עתיר תקציב. ודווקא הקולנוע הזה היה המאכזב ביותר השנה. זו היתה ללא ספק שנת הקולנוע התיעודי בארץ – שימו לב שסרט דוקומנטרי גם חותם את הרשימה. ויש בוודאי אמירה המסתתרת בעובדה שהשותף לתואר סרט השנה, "באולינג לקולומביין" יצא בינואר, ומאז כמעט ולא נראה כאן סרט טוב ממנו. מה שמפתיע במיוחד עבורי הוא שדווקא שני סרטים תיעודיים הכילו את כל מה שאני מחפש מיצירת מופת. לא רק חווייה רגשית, אלא גם מסע אינטלקטואלי. שני הסרטים האלה עוסקים במידה רבה, גם אם לא במישרין, במדיום הקולנועי עצמו. דווקא בגלל ששניהם תיעודיים, הם חושפים את היעדרה של האמת מהקולנוע, הכל סובייקטיבי, הכל ניתן למניפולציה, הכל ניתן לפרשנות. חוץ מהסיפורים המדהימים שהם הציגו, הסרטים האלה חשפו את עוצמתו, כמו גם את חולשתו, של המדיום הקולנועי.

זו השנה השניה ברציפות שהאחים כהן מגיעים למקום השלישי. "אכזריות בלתי נסבלת" נותר אחד הסרטים המהנים והווירטואוזיים ביותר שראיתי השנה, ואחד הבודדים בקולנוע העלילתי שאהבתי לחלוטין, ללא סייגים.

בשנים קודמות ריכז סיכום השנה של "סינמסקופ" רק את הסרטים שיצאו בין נובמבר לנובמבר, מתוך רצון להשאיר חיץ, מרווח בטחון של כמה שבועות מינימום, בין הצפייה בסרט והכללתו בסיכום השנה. הפעם חרגתי מהמנהג הזה, לא רק כי חשתי שלא היו מספיק סרטי מופת השנה, אלא בעיקר כי שלושה מהסרטים היותר יפים ומרגשים שראיתי ב-2003 יוצאים בשבועיים האחרונים של השנה. "שר הטבעות: שיבת המלך" כבש בלי בעיות את המקום השני. אבל שימו לב לשני סרטים שיוצאים היום ושכבר התברגו לרשימה: במקום ה-12, "אבודים בטוקיו" של סופיה קופולה. במקום ה-15: "באמריקה" של ג'ים שרידן. שני סרטים קטנטנים, אפיזודיים במבנה שלהם, העוסקים בתחושת זרוּת, באנשים הנמצאים במקום שאינו שלהם ומפתחים בו מערכות יחסים מפתיעות.

"אבודים בטוקיו" (השם המקורי הלך לאיבוד בתרגום, איף יו נואו וואט איי מין) מוכיח כמה דברים על קופולה: למשל, שהיא לא יודעת לספר סיפור. וגם: שהיא לא יודעת לספר בדיחה (ההומור בסרט, בעיקר בחלקו הראשון, די צפוי ורדוד, על הבדלי תרבויות: האמריקאים מלגלגים בפטרונות על היפנים – כמה השפה שלהם מוזרה, האוכל מוזר, המנהגים מוזרים וכמה הם נמוכי קומה). אבל יש לה גם כמה יתרונות שרק השתפרו מאז סרטה הראשון. למשל, שיש לה עין מעולה. לא רק ש"אבודים בטוקיו" מתגאה בליהוק פנטסטי (ביל מוריי וסקרלט ג'והנסון מושלמים בתפקידים הראשיים), הוא גם מראה שקופולה עדיין חושבת בסטילס. הפריימים מדויקים, הקומפוזיציות מפתיעות. אם ב"חמש ילדות יפות" מראה ז'ורנל האופנה עיצבן אותי, הרי שכאן הוא מצליח להפוך לחלק מהאווירה מבלי שייראה מיופייף ומלוקק מדי. אולי זו העובדה שהסרט מתרחש כמעט כולו במלון – מקום שכולו תפאורה, זיוף והעמדת פנים – ושעוסק באנשים הקשורים לפרסום ותדמיתנות, שהופכת את הלוק שלו למוצדק. ולא רק עין מעולה יש לה, גם אוזן. הסרט מכיל פסקול אלוהי, המשלב קיטש ודיסטורשן, בין מיי בלאדי ולנטיין ובין ג'יזז אנד מארי צ'יין. אבל היו אלה עשרים הדקות האחרונות של הסרט שהמיסו לבסוף את התנגדותי והפכו אותו לסרט שקשה להפסיק לחשוב עליו. סיפור אהבתם האפלטונית, אולי האדיפלית, של גבר מבוגר ובחורה צעירה, אולי לא מצטיין בעלילה ובסיפור סוחפים ויש בו לעיתים אמורפיות מתסכלת, אבל קופולה מצליחה לבנות שיא רגשי שהוא מהמספקים ביותר – גם אם המלנכוליים – שנראו השנה. גם אם הוא מטעה בתחילה, סופו של הסרט הופך את "אבודים בטוקיו" לסרט ממכר.

"באמריקה" הוא לכאורה סרט שלם אף פחות. סיפורה של משפחה אירית המגיעה לניו יורק בחיפוש אחר החלום האמריקאי, ומתוך רצון להשאיר מאחור טרגדיה שכמעט ופירקה אותה לרסיסים. שוב, העלילה מקרטעת. למעשה, אין ממש אחת כזו. אבל ככל שהסרט נמשך ההשפעה הרגשית שלו על הצופים מתעצמת. הוא מצליח להימנע מכל קלישאה מלודרמטית, למרות שהוא כל הזמן הולך על קרח דק מאוד. בסופו של דבר, לא מעט בזכות משחק מופלא של שתי הילדות, הסרט הופך ליצירה מרגשת ומלאת חסד (שהזכירה לי לעיתים, אגב, את "כנפיים שבורות" הישראלי).

בעשירייה הראשונה תמצאו לא מעט מהסרטים העצמאיים המצוינים שהגיעו אלינו בתחילת השנה, רובם מתוצרת 2002. זו גם במידה מסוימת רשימה של במאים אהובים: חוץ מפיטר ג'קסון והאחים כהן, גם אלכסנדר פיין, פול תומס אנדרסון, ספייק לי, אטום אגויאן (במקום ה-11) ופטריס לקונט. ו"המזכירה" (מקום 7) נותר אחד הסרטים המקוריים והשנונים, ונטולי הצדקנות, שנראו השנה.

במקום העשירי נמצא סרט שלא באמת קיים: לדעתי אם תקחו את "מטריקס Reloaded", תוסיפו לו את סצינת המלחמה מ"רבולושנס", את מרדף העגורן מ"שליחות קטלנית 3", את מרדף המכוניות בפתח "בחורים רעים 2" ואת סצינת הבריחה של איאן מק'קלן מ"X מן 2", תקבלו סרט פעולה גאוני ומעולה. ובכלל, זו היתה שנה בעייתית לסרטי הפעולה, שבסופו של דבר הבטיחו יתר משקיימו (ואני עדיין חושב ש"Reloaded" היה מאוד מהנה).

במקום ה-13: פעמיים דיקפריו, בשני סרטים שהיו מוחמצים, אבל בסופו של דבר קשה היה שלא להתפעל מהווירטואוזיות שלהם, כמו גם מהאמירה האישית שיוצרים דחסו לתוכם.

במקום ה-14: התנצלות כפולה. קודם כל לסטיבן פרירס, "דברים יפים מלוכלכים" שלו הוא עוד אחד מהסרטים שרק הולכים ומשתפרים, זה סרט חכם בהרבה ממה שנדמה בראשונה. נדמה לי שהגיע לו מקום גבוה יותר. שנית, לניל ג'ורדן, שראיתי את "גניבה זולה" שלו באיחור, ולא הספקתי לכתוב כאן כמה חיבבתי אותו (למרות סוף מעצבן). בסופו של דבר הסרטים האלה דומים למדי, לא רק בגלל הקרבה המסוימת בקריירות של פרירס וג'ורדן (ונדמה לי שאני אוהב כמעט את כל הסרטים שג'ורדן עשה, לגבי פרירס אני מסויג יותר), אלא בעיקר בזכות הצילום של כריס מנגס בשני הסרטים, שנותן להם לוק אנדר-וורלדי אפלולי, אך מסוגנן.

במקום ה-16: שני סרטים עם מריל סטריפ – די דומים, למעשה. גם אם "השעות" מלודרמה ו"אדפטיישן" קומדיה, שניהם עוסקים בניסיון לתרגם טקסט ספרותי לקולנוע. בשניהם הניסיון הזה מוגש באופן מודע לעצמו ושנון למדי.

במקום ה-18, שני סרטי הרפתקאות תקופתיים, שלמרות מגרעות רבות מציגים עשייה קולנועית וירטואוזית ומלאת תשוקה מצד במאיהם.

במקום ה-19 שני סרטים בריטיים בעלי אג'נדה פמיניסטית קלילה, שהיתה יכולה להתאדות בגלל משקל הנוצה של היצירות הבידוריות למהדרין האלה, אך למרבה ההפתעה מצליחות להיות לא רק מבדרות אלא בעלות מסרים מורכבים ממה שנדמה.

ליגה ב'.

רשימת 20 הסרטים הטובים של השנה מכילה למעשה 27 סרטים. ואחריה, עוד 25 סרטים שאהבתי במידה כזו או אחרת השנה. חלקם סרטים מהנים לצפייה ("הצלצול"), אחרים סרטים שדי התלהבתי מהם ("עיר ללא גבולות"), אבל שבמרחק הזמן נראים פחות חשובים, גם אם לא פחות מהנים. וזה אולי ההבדל בין הרשימות: ברשימה הראשית ניסיתי לכלול את הסרטים שהיתה להם, בעיני, איזו אמירה אמנותית משמעותית, או וירטואוזיות, אך גם שהיו מהנים מאוד. גם אם ברשימה השנייה יש סרטים שמאוד אהבתי ("8 מייל", "הארי פוטר וחדר הסודות") עדיין היה חסר בהם משהו מהותי כדי להפוך אותם ליצירה משמעותית, ולא רק בידורית. לעומת זאת, סרטים אחרים, שהיתה בהם יומרה אמנותית מעניינת ("גיבור", "להרוג את ביל", למשל) שהרגשתי שמהנים ככל שיהיו, הם גם קצת אובר-רייטד. הם לא חכמים כמו שנדמה להם.

הסרט הטוב ביותר שלא ראיתם השנה.

ואולי בעצם כן ראיתם: "סולאריס". רשימת סרטי השנה מכילה רק סרטים שהופצו השנה מסחרית בארץ, ו"סולאריס" של סטיבן סודרברג אמנם הוקרן כאן פעמיים-שלושה בסינמטק אך לא יצא באופן מסחרי (הוא יצא באחרונה בדי.וי.די), אבל זהו לא רק הסרט שהכי אהבתי השנה, אלא הסרט שגם ראיתי הכי הרבה פעמים. למרות שהוא סרט לא שלם, עדיין יש בו משהו מושלם. גם אם הוא עמום מבחינה עלילתית, הוא כה צלול מבחינה רגשית. סודרברג, ג'ורג' קלוני וג'יימס קמרון (כמפיק) יצרו את מה שנראה כסרט האבסטרקטי היקר ביותר בכל הזמנים. אם הוא היה מופץ מסחרית השנה, הוא היה מופיע בראש טבלת סרטי השנה.

איש השנה.

ג'ורג' קלוני. כשחקן, קלוני הגיע השנה לשני שיאים. ב"סולאריס" (שיצא באמריקה בסוף 2002) הוא מגיש משחק כה רגשי וחשוף, כה דק ניואנסים, שהוא מצליח לטפטף את נשמתו מבעד למסך אל הצופים. ב"אכזריות בלתי נסבלת" הוא עושה לכאורה את ההפך: משחק קריקטורלי, גדול מידות, כמעט מופרז, בהחלט מודע לעצמו. אבל גם כאן הוא מדויק להפליא. מה שאני אוהב בקלוני, גיליתי השנה, זה את הטעם שלו. לא רק כי הוא עובד באופן קבוע עם היוצרים האהובים עלי – סודרברג והאחים כהן – אלא כי נדמה שהוא גם מבין את מה שהם מנסים לעשות, לוקח אותם צעד אחד הלאה וחושב מחוץ לנוסחה ההוליוודית. ההוכחה הטובה ביותר לכך הגיעה השנה בדמות סרטו הראשון כבמאי, "וידויים של מוח מסוכן". הסרט אמנם לא היה מוצלח במיוחד, אבל הוא חשף את הטעם של קלוני כיוצר, כשהוא מנותק מהוראות הבימוי של סודרברג והכהנים. התוצאה היתה חושפנית למדי: כבמאי הצליח קלוני ליצור סינתזה משעשעת למדי בין סודרברג והכהנים (עם קמצוץ מדני דה ויטו). השימוש שלו במצלמה היה וירטואוזי. רק חבל שהסרט היה קצת מפוספס.

מה לעזאזל אני עושה איתם?

שלושה סרטים חשובים למדי לא נמצאים באף אחת מהרשימות. רציתי להסביר שזה בכוונה, ואף לנסות לנמק. השלושה הם "דוגוויל", "מיסטיק ריבר" ו"בלתי הפיך". קודם כל, ברמה ההצהרתית: הסרטים האלה, בעיני, פחות טובים ממה שעושים מהם חלק מעמיתי. אבל למעשה יש כאן את הקונפליקט הקשה ביותר בתחום ביקורת הקולנוע: הקונפליקט בין הערכה "אובייקטיבית" של איכות הסרט, ובין השיפוט הפרטי, המבוסס על טעם אישי וסרגל ערכים סובייקטיבי לחלוטין (ולא יעזור, בסופו של דבר – כידוע – הכל סובייקטיבי). אז הנה שלושה סרטים שאני לא יכול שלא להעריך מבחינה קולנועית, שיש בהם וירטואוזיות מרשימה, לרגעים מדהימה, מאת שלושה במאים שהתואר "מאסטרו" בהחלט מתאים לכל אחד מהם. הבעיה היא ששלושתם הציגו תפיסת עולם שכה הכעיסה וקוממה אותי, עד שהרגשתי צורך להתנער מהם. שלושתם עוסקים, למעשה, באונס. ושלושתם מציגים את הנאנסת (או הנאנס, במקרה של "מיסטיק ריבר") כאשם בפשע שנעשה כלפיו, כמי שהזמין את זה, האונס כעונש על התנהגות מפוקפקת. ובמקרה של "מיסטיק ריבר" אף חמור יותר, האונס כחטא שהנאנס עוד אמור להמשיך ולהיענש עליו כל חייו. שלושת הסרטים אף עוסקים בנקמה, ועוד מציגים את הנקמה כאקט מזכך, עוד נושא שקשה לי לקבל בסרטים. "בלתי הפיך" הוא המסובך מבין השלושה. מבחינה קולנועית מדובר ביצירת מופת. בחיי שאין לי מושג איך גספר נואה, הבמאי, עשה – טכנית – את מה שהוא עשה שם. אבל מה שנראה בהתחלה כסרט מהפכני – מבחינה תוכנית וצורנית – כסרט כה קיצוני וכה חסר פשרות, הפתיע לבסוף כשהציג תפיסת עולם מטיפנית, המתייחסת לעולם בקנה מידה מוסרי מיושן, שעומד בסתירה מוחלטת לדינמיקה החדשנית לחלוטין של העשייה הקולנועית. ואולי זה כי בסרטים האלה, אלימים ואפלים כל שיהיו, אין שמץ של חסד. בכל אופן, אלה סרטים חשובים, בוודאי בלתי נשכחים, אבל יש בהם פן איום ונורא.

סרטים של איש אחד.

גם זה היה טרנד השנה. יותר ויותר סרטים מאת יוצרים טוטליים, שלא מסתפקים בקרדיט הרגיל של במאי-תסריטאי-מפיק. סטיבן סודרברג גם מצלם בעצמו. לארס פון טרייר לא לוקח קרדיט על הצילום, אבל הוא מפעיל בעצמו את המצלמה. גספר נואה מצלם ועורך בעצמו. קלינט איסטווד הלחין את סרטו. ורוברט רודריגז – בשני סרטים שונים השנה – לא רק ביים, כתב, הפיק אלא גם צילם, ערך, הלחין ועיצב.

אהבה וכו'.

המפיצים אוהבים סרטים עם המילה "אהבה" בכותרתם. "אהבה" זה מוכר. הקהל אוהב "אהבה". לא רק המפיצים בארץ, אגב. בכל העולם. שבעה סרטים עם אהבה בכותרתם הוצגו השנה בארץ: "צורה לאהבה", "אחוזת אהבה", "אהבות פתוחות", "אהבה זה כל הסיפור", "לגמור עם האהבה", "באהבה, לייזה" ו"מוכה אהבה". ארבעת הסרטים האחרונים ברשימה הכילו את המילה "אהבה" גם בשמם המקורי.

רשימת אבידות.

האם לאודרי הפבורן היה משעמם במיוחד השנה בגן עדן? נראה שבמהלך 2003 היא זימנה אליה למעלה עוד ועוד מכרים ותיקים. אולי היא עובדת שם על סרט חדש. קודם כל היא לקחה את גרגורי פק, שותפה ל"חופשה ברומא". ואז את קתרין הפבורן (שחוץ משם המשפחה לא היה ביניהן שום קשר), ואז הצטרף פיטר סטון, תסריטאי "חידון בחרוזים". ואז עלה אליה ג'ורג' אקסלרוד, תסריטאי "ארוחת בוקר בטיפאני" ו"פריז התוססת". ולבסוף, באדי אבסן, שגילם בתפקיד קטן את בעלה ב"ארוחת בוקר בטיפאני". אנשי הוליווד כנראה שמו לב שאודרי משועממת שם למעלה והם הזדרזו כעת להכריז שבלייק אדוארדס, במאי "ארוחת בוקר בטיפאני", יזכה השנה באוסקר על מפעל חיים. בתקווה שאודרי תחכה איתו עד סוף פברואר.

והנה עוד כמה אנשי קולנוע שהלכו לעולמם השנה:

ג'ורג' רוי היל, במאי "קיד וקאסידי" (27 בדצמבר 2002); קונרד הול, צלם "קיד וקאסידי" (4 בינואר); ריצ'רד קרנה, המפקד של רמבו (17 בינואר); אלברטו סורדי, שחקן איטלקי (25 בפברואר); דוד שפירא, מפיק ומפיץ ישראלי (25 בפברואר); הורסט בוכהולץ, שחקן גרמני (3 במרץ); ז'אן איב אסקופייה, עוד צלם (1 באפריל); פיטר סטון, תסריטאי (26 באפריל); רוברט סטאק, שחקן (14 במאי); גרגורי פק, כוכב על (12 ביוני); יום קרונין, שחקן ותסריטאי (15 ביוני); ג'ורג' אקסלרוד, תסריטאי (21 ביוני); דיוויד ניומן, תסריטאי "בוני וקלייד" (27 ביוני); אלכסנדר ווקר, מבקר בריטי מהולל (15 ביולי); סרז' סילברמן, המפיק של בונואל ושל "ראן" (22 ביולי); ג'ון שלזינג'ר, במאי "גברים במלכודת", "קאובוי של חצות" (25 ביולי); בוב הופ, קומיקאי על (27 ביולי); מארי טרינטיניאן, שחקנית ובת של (1 באוגוסט); גרגורי היינס, שחקן ורקדן (9 באוגוסט); צ'רלס ברונסון, שחקן (30 באוגוסט); לני ריפנשטאל, במאית נאצית (8 בספטמבר); ג'ון ריטר, שחקן (11 בספטמבר); דונלד אוקונור, גנב את ההצגה ב"שיר אשיר בגשם" (27 ספטמבר); איליה קאזאן, במאי (28 בספטמבר); אליוט סמית, זמר מועמד לאוסקר (21 אוקטובר); אלם קלימוב, במאי רוסי (26 באוקטובר), מייקל סמול, מלחין לא מוערך דיו (24 נובמבר), דיוויד המינגס, שחקן (3 דצמבר).

אני מזכיר: אני קורא לכל קוראי "סינמסקופ" – לפחות לאלה מכם שחובבים מד"ב, חובבי ג'יימס קמרון, או סקרנים לראות את הסרט הכי מדובר של העונה – להצטרף אליי ביום חמישי ב-15:40 להצגה יומית של "אווטאר" (בתלת מימד דיגיטלי, באולם 6 ביס פלאנט – לטעמי האולם הכי טוב בארץ כרגע). אני קניתי לפני כשבוע חפיסת כרטיסים לשורה 9 שחלקכם כבר חטפתם ממני. אחרי שני ביטולים אתמול נשארו כעת חמישה כרטיסים אחרונים. אם אתם רוצים להצטרף אליי במקום להזמין בעצמם, שלחו לי מייל (yraveh@cinemascope.co.il), ואשמור לכם כרטיס (המחיר: 49 שקל). אגב: זוכרים שהופתעתי איך זה ייתכן שיש ביס פלאנט כל כך מעט הקרנות של "אווטאר" בסוף השבוע הראשון לצאתו? ובכן, מישהו שם התעשת – אולי הוא חיפש בגוגל מה זה ה"אווטאר" הזה וגילה שזה אחד הסרטים הכי מדוברים ביקום כרגע. כעת יש לסרט 11 הקרנות בתלת מימד דיגיטלי ליום חמישי, ועוד 5 הקרנות בדו-מימד. ככה הגיוני יותר. ועתונאים-בלתי-מוחרמים-ומתפלחים-יקרים: בין אם הוזמנתם להקרנה ב-13:30 בגת ביום רביעי, או להקרנה השנייה בגת לעיתונאים, בגת בערב, אל תשכחו מיד לעדכן כאן בתום הסרט איך היה.

========

ובאמריקה ממשיכים להתפרסם פרסי מבקרי הקולנוע לסיכום 2009:

איגוד מבקרי הקולנוע של ניו יורק:

סרט: The Hurt Locker". בימוי: קתרין ביגלו, "The Hurt Locker". שחקנית: מריל סטריפ, "ג'ולי וג'וליה". שחקן: ג'ורג' קלוני על "תלוי באוויר" ו"מיסטר פוקס הפנטסטי". שחקנית משנה: מוניק, "Precious". שחקן משנה: כריסטוף וולץ, "ממזרים חסרי כבוד". תסריט: "In The Loop". וכל השאר.

וואו. כמה סרטים שעדיין לא הגיעו להקרנות בארץ. חלקם, אגב, אני לא יודע אם בכלל יגיעו.

והנה רשימת המועמדים של פרסי "בחירת המבקרים" (Critic's Choice) המוענקים על ידי איגוד מבקרי הקולנוע של המדיה האלקטרונית. המועמדים לסרט השנה (כמו האוסקרים גם הם העלו את מספר המועמדים לפרס הסרט לעשר): "אווטאר", "אינוויקטוס", "לחנך את ג'ני", "The Hurt Locker", "ממזרים חסרי כבוד", "Nine", "יהודי טוב", "Precious", "למעלה", "תלוי באוויר".

יש סיכוי טוב מאוד שככה תראה גם רשימת המועמדים לפרס הסרט באוסקרים.

ועוד אגודת מבקרים שמעולם לא שמעתי עליה (מבקרי דרום מזרח ארצות הברית). הם בוחרים ב"תלוי באוויר". אבל כל השאר אותו דבר: וולץ, מוניק, סטריפ, ביגלו.

המבקרים, אם כך, נשפכים על "The Hurt Locker". האם יש לו סיכוי לזכות גם באוסקר? זה יהיה מאוד מעניין אם כן, כי נדמה לי שזה סרט מחוספס מדי בשביל האוסקרים. זה די דומה לשנה שבה המבקרים כמעט מכל אגודות המבקרים התלהבו מ"טיסה 93 ", אבל האקדמיה בחרה ב"השתולים" של סקורסזי. לכן נדמה לי שלמרות שקתרין ביגלו מובילה כרגע, האוסקר עדיין קרוב יותר ל"תלוי באוויר" מאשר לסרט שלה. מצד שני, יש כבר כמה חזאי אוסקרים שדי בטוחים שהיא לכל הפחות תזכה באוסקר על הבימוי, ובכל תהיה האשה הראשונה שתזכה בפרס. בכל מקרה, כדי לחזות את האוסקרים צריך להתנתק מפרסי איגודי המבקרים ולהתקרב כבר לפרסי הגילדות למיניהן.

אבל עד האוסקרים, הסיפור המעניין של העונה יהיה הקרב הדי צמוד בין קתרין ביגלו ובין ג'יימס קמרון. מה שהיה עבורי בתחילה קרב שלקוח מקומדיות רומנטיות – בעל ואשה לשעבר שצריכים להיפגש שוב ושוב בכל הטקסים האלה ואז להפסיד כל הזמן האחד לשני – הופך בעצם לדו-קרב של שתי גישות קולנועיות. הסרט שלו מייצג את חוד החנית של העשייה הטכנולוגית – דיגיטלי, תלת מימדי, חציו נברא לחלוטין במחשב. ואילו הסרט שלה צולם בסופר 16 מ"מ בתקציב קטן, בהפקה עצמאית, עם הפצה שהיתה מאוד מהוססת שלרגעים נדמה היה שהסרט יופץ בכל העולם חוץ מאמריקה (כי באמריקה כל סרטי מלחמת עירק מהשנים האחרונות נורא נכשלו בקופות. גם הסרט הזה, אגב, לא ממש הצליח מסחרית באמריקה).

===========

וב-15:30: המועמדויות לגלובוס הזהב. אני אהיה בדיוק בדרך משם לפה, אז אגיע לעדכן בערך שעה אחרי. מי שיקדים ויעדכן בתגובות  ייצא מקסים.

"אף פעם לא מאוחר מדי". עמי ויינברג ונוני גפן, הרצל ואביו, זה לצד זה

אני ממשיך לתרום במה שבועית ליומני ההפקה של הסרט העצמאי "אף פעם לא מאוחר מדי". אלה הפרקים הקודמים. והנה הדיווח של עדו פלוק מהשבוע האחרון + צילומים.

"אף פעם לא מאוחר מדי", יומן הפקה #4

"סוף סוף יום חופש. השבוע האחרון, שבעצם התחבר לזה שלפניו (צילמנו לכל אורך הסופ"ש האחרון) היה קשה במיוחד: נדחסו לתוכו סצנות שלא הספקנו לצלם בשבועות הקודמים, ביחד עם הסצנות הדרמטיות ביותר בסרט, אלה שבחרנו לצלם אחרונות, כדי להיות כבר "משופשפים." בשבוע הזה צילמנו במשרד באלנבי, בחניון אידלסון, ביפו, בבית של אח של איתי בבית יהושוע, בשדה ליד דרך בורמה, בלטרון, על גג ברמלה, ובאשקלון. זה היה השבוע שבו רשמית הפכנו למשפחה. משפחה שעושה קבלות שבת (על הסט), מדליקה נר ראשון (על הסט) וחוגגת ימי הולדת (לאיתי מרום, בבר, מיד עם השלמת יום צילום של 15 שעות)".

עמי ויינברג, שמשחק את אביו חמור הסבר של הרצל, במוניטור

ירון קוור, עוזר במאי, עושה "סטנדינג" (יושב במקומו של השחקן כדי שיכוונו עליו תאורה), בודק איך אנחנו עומדים בלו"ז ומתכנן את הלו"ז של מחר באותו זמן. רגע אופייני

אני ליד המוניטור, בבית של יוסוף ברמלה, אחרי שביקשתי מאיתי שיצלם לי כבשה

זה הרגע של השנה שאני הכי מחבב: על מפתן דלתי מחכה חבילה ובתוכה ערימה די.וי.דיאים. סקרינרים טריים מחו"ל, שהגיעו מחבריי חברי האקדמיות והגילדות השונות. זה הרגע בו אני יודע שני דברים: 1) שבחודשיים-שלושה הקרובים אני לא ממש זקוק יותר למפיצים, לפחות לא בכל הקשור לסרטי אוסקרים (טוב, אולי זקוק קצת. לא יודע אם אצליח להשיג סקרינרים של כל הסרטים). רוב סרטי האוסקרים מתוכננים להפצה בארץ באיזור פברואר-מרץ. 2) שאם זה כבר הגיע אליי, אני מניח שזה גם הגיע באותו זמן לאתרי שיתוף קבצים. וככה יעלמו מאולמות הקולנוע בחודשים הקרובים כל בני ה-17 עד 27, שיעדיפו להוריד את הסרטים היום מאשר לחכות להם למרץ. משונה: כשזה מגיע לשוברי קופות בישראל – על פי מדיניות האולפנים, אני מניח – כבר למדו לצאת עם הסרטים הגדולים (והצעירים) ממש כמעט בזמן אמת עם אמריקה. איך זה שזה עוד לא קרה עם סרטי האוסקרים?

החלק המבאס הוא שעד סוף השבוע אין לי דקת זמן לגעת בחבילה הזאת. אבל אני מקווה להתחיל לספר לכם כאן בקרוב מה ראיתי ומה שווה.

==========

הנה מגיעים פרסי סוף השנה. בשבת חולקו פרסי האקדמיה האירופית. הזוכה הגדול: "הסרט הלבן" של מיכאל האנקה (שכבר זכה בדקל הזהב בקאן). ובאוסטרליה זכה בפרס מכון הקולנוע האוסטרלי "שמשון ודלילה" (שכבר זכה בפרס מצלמת הזהב בקאן). באוסקרים יש סיכוי ששני הסרטים האלה יתחרו זה בזה בקטגוריית הסרט הזר. אבל אני מאמין של"נביא" של ז'אק אודיאר, נציג צרפת, יש סיכויים טובים יותר לזכות (כרגע זה סתם ניחוש. שני הסרטים בחבילת הסקרינרים שלי ואני מקווה לראות אותם בקרוב ולדווח התרשמות). מצד שני, לא זה ולא זה ולא זה יזכו אם יתגלה בין המועמדים א) סרט חביב ונוח לצפייה ועיכול ולא מאתגר מדי ועם כמות נאה של פולקלור פוטוגני (ע"ע "פרידות"). ב) סרט שואה.

==========

מחר ב-15:30: המועמדויות לגלובוס הזהב. אני מניח שבגלובוסים, כמו באוסקרים, מקסימום המועמדויות ילכו ל"אווטאר" ול"Nine". אבל הסרט המיועד לזכייה יהיה "תלוי באוויר" של ג'ייסון רייטמן. יהיה מעניין לראות אם האקדמיה תחלה בקדחת "The Hurt Locker" שתקפה את רוב מבקרי הקולנוע באמריקה בשנתיים האחרונות.

===========

ואתמול היה יום צפוף למדי של פרסי איגודי מבקרים.

איגוד המבקרים של בוסטון בחר ב"The Hurt Locker" כסרט השנה. הסרט זכה גם בפרסים על הבימוי (קתרין ביגלו), השחקן (ג'רמי רנר), הצילום, העריכה. שחקן משנה: כריסטוף וולץ, "ממזרים חסרי כבוד". שחקנית: מריל סטריפ, "ג'ולי וג'וליה". שחקנית משנה: מוניק, "Precious". תסריט: האחים כהן, "יהודי טוב". הנה הרשימה המלאה.

איגוד מבקרי האינטרנט של ניו יורק:

סרט: "אווטאר". בימוי: קתרין ביגלו על "The Hurt Locker". שחקנית: מריל סטריפ, "ג'ולי וג'וליה". שחקן משנה: כריסטוף וולץ, "ממזרים חסרי כבוד". שחקנית משנה, מוניק, "Precious". צילום: "ממזרים חסרי כבוד". רוצים לעקוב אחרי מה שקרה בזמן אמת בעת הדיונים/הצבעה? עקבו אחרי התגית nyfco# בטוויטר.

יהיה מאוד מעניין לראות את עונת הפרסים הזאת מנקודת המבט של המירוץ בין קתרין ביגלו וג'יימס קמרון, שהיו פעם נשואים זה לזו.

איגוד מבקרי לוס אנג'לס:

שחקן משנה: סרט: "The Hurt Locker". בימוי: קתרין ביגלו, "The Hurt Locker". שחקן: ג'ף בריג'דס, "Crazy Heart". שחקנית: יולנד מורו, "סראפין". כריסטוף וולץ, "ממזרים חסרי כבוד". שחקנית משנה: מוניק, "Precious". צילום: "הסרט הלבן". תסריט: "תלוי באוויר".

מכון הקולנוע האמריקאי (AFI) בוחר את עשרת הסרטים הטובים של השנה:

"תלוי באוויר", "The Hurt Locker", "קורליין", "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", "השליח", "Precious", "יהודי טוב", "סינגל מן", "שוגר", "למעלה".

מתחיל להתגבש קונסנזוס, לא? כריסטוף וולץ ומוניק כשחקני משנה.

ובהמשך היום: פרסי מבקרי הקולנוע של ניו יורק.

==========

ה"גרדיאן" מסכם את 2009 ונזכר בדמויות המרכזיות שהלכו לעולמן השנה, והזמין מרייף פיינס טקסט לזכרה של חברתו הטובה, נטשה ריצ'רדסון, אותה הכיר ב-1993 כשהיא היתה עם בעלה, ליאם ניסן, על הסט של "רשימת שינדלר".

דמדומים 2: נער הזאב ובת הים

תהייה: כשאנשי יונייטד קינג החליטו לקרוא ל"New Moon" "ירח חדש", אני מניח שהם עשו את זה בכוונה, כן? כלומר, זה לא שהם לא יודעים איך מתרגמים "New Moon" לעברית (הם יודעים, הרי לספר שעליו מבוסס הסרט קוראים בעברית "מולד הירח"). כלומר הם לקחו החלטה – מסחרית, מן הסתם – לתת לסרט שלהם שם, נגיד, קליט יותר. נגיד, צעיר יותר. עכשיו רק שמישהו יסביר לי: מה זה "ירח חדש"? מה קרה לישן?

פורסם ב"פנאי פלוס", 9.12.2009

נערה יקרה, הנה המלצה: אחרי שתלכי לראות את "דמדומים 2: ירח חדש” ותתענגי על סיפור האהבה הכה-רומנטי והלא ממומש בין בלה ואדוארד, לכי ל"כוכב בהיר", לכל הפחות תעשי לך מרתון סרטים שגרמי שמיים בכותרתם. לכל היותר, תראי הבדל בין סרט נחמד, לסרט מצוין, וששניהם מספרים סיפורים רונטיים על אהבה בלתי ממומשת. ככה, כמו "כוכב בהיר", נראו הסרטים הרומנטיים של פעם. רומנטיקה של פיוט. רומנטיקה סביב הגשמה עצמית אמנותית. "דמדומים 2" מודע לכך: הוא מתחיל עם ציטוטים מ"רומיאו ויוליה" וממשיך עם אזכורים ל"אנקת גבהים"סדרת "דמדומים" מצליחה בקרב נערות מתבגרות, או כאלה שעורגות לגיל ההתבגרות של עצמן ולסערת הרגשות המתלווה אליו, כי היא עוסקת בחיפוש אחר אהבה בגיל בו נדמה שהכל כל כך סוער והרה גורל, וכל נגיעה גורמת לעילפון. כשאדוארד מריח את הדם של בלה, אנחנו מבינים שבמטאפורה הפוריטנית של הסרט הזה – בו אין באמת סקס או אלימות – ניחוח הדם שלה מגרה אותו כאילו הוא רואה אותה ערומה. אבל אדוארד, הג'נטלמן המושלם (והחיוור) של הקולנוע בן זמננו, מתאפק ומחזיק את עצמו. וזה כנראה הקונפליקט הכה סוער של בנות ה-15: להתאפק או לאבד שליטה, למרוד או לצעוד בתלם, למות או לחיות.

אולפן סאמיט, שעשה בוחטות מ"דמדומים" הראשון, הרגיש תסכול. הוא כנראה האמין שההצלחה היתה יכולה להיות גדולה יותר. אז הוא זרק את הבמאית קתרין הארדוויק והביא את כריס ווייץ (“מצפן הזהב"). האמת, אני הייתי בעד: לא ממש חיבתי את הבימוי של הארדוויק, לא ב"דמדומים" ולא בסרטיה האחרים ומלאי הפוזה, וכן חיבבתי את ווייץ, בעיקר ב"רווק פלוס ילד". אבל האמת? בסופו של דבר ההבדל ביניהם לא עד כדי כך מורגש. אולי רק קצת בסצינות האפקטים. אבל למרבה התדהמה "דמדומים 2 " הפך להצלחה עצומה באמריקה ובעולם, ואני לא יכול אלא להודות בהכנעה שההצלחה הזאת לא קשורה לסרט. הסרט סביר, לא נורא, אבל ממש לא יוצא דופן. יש כאן תופעה תרבותית חוץ-קולנועית, הקשורה לספריה של סטפני מאייר ובאופן בו היא מתרגמת את הדם הבוער של גיל ההבגרות למטאפורה גותית שבבסיסה היא נכונה ואף מבריקה (אבל מבוצעת בצורה גמלונית נורא). אבל יותר מזה: זה בוודאי קשור לקראש העולמי ברוברט פטינסון (שדוחפים אותו כאן בכוח לעלילה, שהיתה אמורה להיות שמורה בפרק הזה לרומן של בלה עם ג'ייקוב, נער-הזאב. אבל אדוארד צץ בחלומותיה ובחזיונותיה, ומגיע בזמן לנעול את העלילה והתניע את הסרט השלישי בסדרה, והוא תמיד מופיע בסלואו-מושן סמי-אירוטי, שיגרום לכל מי שעבר את גיל ההתבגרות לפרוץ בצחוק). מייקל שין ("פרוסט/ניקסון") מגלם כאן את מנהיג הערפדים, תפקיד כמעט זהה לזה שגילם ב"עולם האופל 3 ”, שהיה סרט ערפדים/אנשי זאב מוצלח בהרבה. בתור "בייבי דרקולה", מבוא צמחוני למיתולוגיית הערפדים, אני חי עם "דמדומים" בשלום. בתקווה שהנערים והנערות יתבגרו ויגלו שהמטאפורות המדממות והסקסואליות של פולקלור הערפדים צונזרו להם, ושיש שם עולם עשיר הרבה יותר – בוודאי ברמת האיכות הקולנועית שלו – שרק מחכה להם, ברגע שיתבגרו.

"דמדומים 2: ירח חדש": בתי קולנוע ושעות הקרנה

פורסם ב"פנאי פלוס", 9.12.2009

השנה ימלאו עשור לקריירה הקוךנועית של ספייק ג'ונז (שנולד בתור אדם שפיגל). אחרי שהיה סקייטר, צלם, ואז במאי קליפים ופרסומות, הוא עבר ב-1999 לבימוי סרטים עלילתיים עם "להיות ג'ון מלקוביץ'”, שיתוף הפעולה הראשון שלו עם צ'רלי קאופמן. אבל זה לא היה הסרט הראשון שהוא תכנן לביים. את הקריירה הקולנועית שלו ג'ונז רצה להשיק עם גרסה קולנועית לספר הילדים "אהרון והעיפרון הסגול”. על פי הדיווחים אז, הוא אפילו התחיל לעבוד על האפקטים של הסרט, אבל לבסוף זה לא קרה. לי זה נשמע אז בחירה משונה לפתיחת קריירה, ובכלל, איך מעבדים ספר כה דקיק לסרט באורך מלא? אבל אחרי עשור ושלושה סרטים הבחירה בספר ההוא נראית הגיונית יותר – ולמעשה אני כעת מייחל שהוא עוד יחזור אליה. עכשיו אני כבר יודע מה מעניין את ג'ונז הקולנוען, ו"אהרון והעיפרון הסגול" ישתלב באופן מושלם בגוף עבודותיו הקולנועיות. עם העיבוד שלו ל"ארץ יצורי הפרא" נראה שג'ונז חזר לכוונתו המקורית, לעבד ספרי ילדים איקוניים לסרטים שמיועדים, כך נדמה, לא לילדים אלא למבוגרים שגדלו על הספר כילדים.

הרי במה עוסקים שלושת סרטיו של ג'ונז (“להיות ג'ון מלקוביץ'”, “אדפטיישן", “ארץ יצורי הפרא")? קודם כל בדמויות ילדותיות מאוד. שנית, בדמויות שמעבירות את חייהן בדמיונות, ולמעשה עוברות לגור בתוך המוח, בתוך הדמיון של עצמן. אלא שסרטיו של ג'ונז מתאפיינים במבט נטורליסטי על החיים, כך שלרגע לא ברור לנו מתי אנחנו בתוך הדמיון של הדמויות ומתי במציאות. ג'ונז מטשטש את קווי התפר בין רמות התודעה.

זה אחד הדברים שהופכים את "ארץ יצורי הפרא" לסרט יחודי, ולחלוטין לא ילדותי: המעבר מעולם המציאות לעולם הדימיון לא קיים. ג'ונז מסרב למסגר אותו, מבחינתו זהו עולם אחד. אפילו מוריס סנדק, בספר הקלאסי שכתב וצייר, מאותת לנו באמצעות עיצוב ועימוד מתי מקס נשאב לתוך הדמיון שלו, אליו הוא בורח מתוך מחאה לעונש שקיבל מאימו.

"ארץ יצורי הפרא" הוא ספר קטנטן שעוסק בילד שמתחצף לאימו, היא קוראת לו "פרא אדם", והוא נשלח לחדר לעונש ללא ארוחת ערב, ומהחדר – שהופך לים ולג'ונגל – הוא מפליג אל ארץ יצורי הפרא – המקום בו הוא יפגוש את הטמפרמנט שלו קורם עור וגידים. שם יצורי הפרא – יצורים פרוותיים ענקיים, אבל הילדותיים והפרועים ממנו – הם אלה שמשתוללים והוא זה שצריך לאלף ולהסות אותם. הם משתוללים יחד, פורקים כל עול. עד שנמאס לו, והוא רוצה הביתה. שם מחכה לו ארוחת הערב, שעדיין אפילו לא התקררה. זהו. זה הספר. משהו כמו 300 מילה. עכשיו לכו תייצרו מזה סרט עם תסריט של כ-10,000 מילים ותקציב של מאה מיליון דולר. ג'ונז גייס לכתיבה את דייב אגרס, שלקח את נקודת המוצא של סנדק (ארץ דמיונית שבה הילד יכול לחוות היפוך תפקידים – הוא המבוגר האחראי, הם הילדותיים – ודרכם הוא מתמודד עם תחושות הניכור, הבדידות והכעס שלו). התוצאה היא אחד מסרטי הילדים המופלאים והמשונים שאי פעם נראו, סרט שפונה לילדים שכבר הפכו הורים. סרט שמוותר על עלילה מהודקת לטובת רצף אמורפי של סיטואציות עדינות, שהן הרבה יותר דייב-אגרסיות מאשר מוריס-סנדקיות (את מגע ידו של אגרס כתסריטאי כבר ראינו הקיץ בתסריט שלו ל"לצאת לדרך"). התוצאה נראית כמו סרט הילדים שטרנס מאליק היה עשוי לביים אם הוא היה מתעניין בילדים ובילדות. דמיינו את "ימים ברקיע" בביצוע החבובות. כזה. זה סרט מסע פנימי, פיוטי, טבול בתאורת שמש טבעית (הצילום של לאנס אקורד הוא מהיפים שראיתי השנה), ושהגיבורים שלו הם בובות ענקיות ומתוקות, שמתנהגות כאילו הן בגן ילדים. זה פרויקט אנטי הוליוודי לחלוטין, למרות תקציבו העצום, שיש בו מגלומניה עצומה לצד צניעות מפתיעה, ובאופן משונה, זה אחד הסרטים יוצאי הדופן והניסיים שראיתי השנה.

"ארץ יצורי הפרא": בתי קולנוע ושעות הקרנה

הקדמה א':

איזה סוף שבוע קולנועי מופלא. גם האחים כהן וגם ספייק ג'ונז עולים במקביל (על ספייק ג'ונז תקראו בפוסט הבא). גם "יהודי טוב" וגם "ארץ יצורי הפרא" הם סרטים הנושקים לסוריאליזם והמתרחשים, למעשה, בתוך הדמיון והתודעה של גיבורם. אבל יותר מסתורי: את שניהם הלחין קרטר בורוול, אחד המלחינים המקוריים והמרגשים שעובדים באמריקה, והשותף הקבוע של האחים כהן בכמעט כל סרטיהם.

הקדמה ב':

על הסרט הזה הייתי שמח לשוחח באריכות ובעיון עם מישהו שמאוד בקיא בגמרא, כי נראה לי שיש לא מעט עניינים משם שפיעפעו לתוך הסרט. החל מהפתיח, שנראית יותר כמו אגדת חז"ל מיסטית מאשר מעשיית שטעטל של שלום עליכם או בשביס זינגר, וכלה בכל מיני סוגיות – חלקן זיהיתי לבד, אחרות לא – שנושקות לסןוגיות תלמודיות ומוצגות בשיא פלפולן האבסורדי. אם מתוכננת הרצאה כזאת איפשהו מתישהו, אני בא. אם לא, אצטרך לחקור בעצמי. אבל מסקרן יותר: האם האחים כהן בקיאים בתלמוד, האם הם למדו? אני יודע שהיה להם רב על הסט שעזר להם בכל התחקיר היהודי, אבל מצדם טוענים שלמרות שאמם הקפידה לנהל בית שומר כשרות, הם ואביהם לא התעסקו ביהדות בצד הפרקטי או התיאורטי. אני לא יודע איזו מחשבה מוצאת חן בעיניי יותר: העובדה שהאחים, מתישהו, התעניינו בתלמוד וניקזו את לימודיהם לסרט הזה. או העובדה שהם מעולם לא למדו מילה מהמשנה או הגמרא, אבל שמשהו מעולם הדמיון וההשראה שהם עשירים בו הרים אותם לדרגות יצירתיות כאלה שהם למעשה ממחזרים בלי כוונה רעיונות מהתורה שבעל פה ומהמיסטיקה היהודית. סרט מסתורי ומופלא. כתם רורשאך יהודי, יחשוף בפני כל צופה את אמונותיו הפרטיות.

הקדמה ג':

כמו עם "פארגו" יש לי חיבה כפולה לסרט הזה, שמתרחש בפרברי מיניאפוליס, מינסוטה, העיר הצמודה לסיינט פול, עיר הבירה של המדינה, שבה ביליתי אני תקופה קצרה בילדותי בסוף שנות השבעים. כמו שב"פארגו" צחקתי מההיכרות עם הדיאלקט השבדי של תושבי האיזור הוואספיים, כך בסרט הזה אני מזה את עולם הקהילה היהודי של אנשי המערב-התיכון האמריקאי, שכמו הקימו לעצמם שטעטל חילוני בלב ארצות הברית.

הנה ניסיון ראשוני מאוד שלי לנסות להלל ולפצח את חידות "יהודי טוב":

פורסם ב"פנאי פלוס", 9.12.2009

אז מה הסיפור של החתול? ב"יהודי טוב" של האחים כהן יש המון סמלים ומוטיבים ואת כולם אפשר לפרש ולפענח לכל מיני כיוונים. בגלל שהסרט מתרחש בקהילה יהודית – וצולם בסיינט לואיס פארק, פרבר של מיניאפוליס, מינסוטה בו גדלו האחים – האינטואציה מאותתת לנו לנסות לפענח את הסמלים והרמזים בכיוונים תיאולוגיים. שהרי גיבור הסרט הוא יהודי שחייו מתפוררים והוא מבקש שמישהו יפענח לו מה קורה סביבו, ובעיקר: מה אלוהים רוצה ממנו. אבל "יהודי טוב" הוא סרט יהודי לא בגלל שיש בו יהודים (יש יהודים גם ב"”ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו וב"אנשים מצחיקים" של ג'אד אפטאו, אבל אלה לא סרטים שהייתי מגדיר אותם "יהודיים"). לא, היהדות של "יהודי טוב" איננה סממן חיצוני אלא פנימי ומהותי. צאו מהסרט המיסתורי הזה ותתחילו לשאול שאלות ולנסות לפענח מה הסרט הזה ניסה לומר לנו, ומה המשמעות של כל הפרטים שהסרט גדוש בהם, אבל שהוא מסרב לתת להם תשובה, כאילו שזו בדיחה אכזרית של האחים כהן על חשבון צופיהם, שמלקטים רמזים, אבל לא מקבלים תשובות. מלאכת הפיענוח הזאת, היא המזוהה עם היהדות והטקסטים שלה. בשעה שהתקרבות אל האמונה ואל הדת נתפסת כ"חזרה בתשובה" היא למעשה עוסקת אך ורק בהתגברות השאלות. לא רק "האם יש אלוהים", אלא "ואם כן, מה זה אומר לגביי". ובשעה שרוב הצופים לא מאמינים באלוהים שברא אותם ואת העולם ואחראי לכל דבר ודבר בעולם הזה ובגורל שלנו (והסרט הזה, בין השאר, מנסה לתאר נקודת שבר היסטוריות של ההיפרדות של היהדות מהאמונה, ובהדרגה גם מהריטואלים והטקסיות, שללא אמונה רוקנו מכל תוכן) כל הצופים בוודאי שמאמינים בקיומו של במאי לסרט. הרי העולם, אנו מסוגלים להאמין, יתכן שכן נוצר יש מאין, באופן ספונטני, רנדומלי ומקרי. אבל סרט בוודאי ובוודאי שלא. לסרט במאי – שניים במקרה שלנו – שאחראי על התסריט, על הליהוק, העיצוב, ושכל דבר שקורה בסרט נמצא שם על פי החלטתו ועל פי שכלו. ומשום כך, שיש גם לסרט משמעות או מוסר השכל שהבמאי שם בפנים עבורנו לפענח. והנה באים האחים כהן ומייצרים סרט שבו המשמעות חומקת. ויותר מזה: ניתנת לפיענוח לכל כיוון אפשרי. אנשים שלא מאמינים באלוהים ימצאו בסרט הוכחה לכך שהסרט טוען שאין אלוהים. שזה משונה, כי אני רואה בסרט הזה הוכחה מובהקת לכך שיש אלוהים, ושאנחנו כולנו בידיו, אלא שהוא גם משחק איתנו מחבואים ומסתתר מאיתנו (כשם שבמאיי הסרט עצמם לעולם לא נגלים ביצירתם, אלא רק משתמעים בה), וגם לא נותן לנו תשובות חד משמעיות על השליחות שלנו בעולם ועל למה קורים לנו הדברים כפי שהם קורים. וגיבור "יהודי טוב" מתחרפן מהעובדה שלא ברורה לו החוקיות של חייו, והמשמעות שלהם, ותפקידו בהם, בשעה שאת כל חייו הוא מקדיש לפיענוח חוקיות והצבתן בתוך נוסחאות מתימטיות.

אבל בשביל כל השאלות האלה לא היינו צריכים לחכות ל"יהודי טוב". שאלות על תכלית – חלקן נושקות לתיאולוגי – בכמות לא פחות קטנה הופיעו גם בסרטים הקודמים של האחים כהן: “ארץ קשוחה" בוודאי. “האיש שלא היה שם" בהחלט. אבל אפילו "לקרוא ולשרוף". מה שמאפיין את הסרטים האלה, ואת "יהודי טוב" שמצטרף אליהם, היא העובדה (המתסכלת מחד גיסא, אך המאוד משחררת וכמעט מהפכנית מאידך גיסא) שלסרטים האלה אין סוף מובהק, סוף חד משמעי. הסרטים האלה משאירים את הגיבור באוויר בסוף הסרט, גורלו לא ברור, ואנחנו נותרים עם תהיות, שאלות ולא מעט תסכולים, וצריכים לחזור אל הטקסט ולהגות בו יומם ולילה, לחפש רמזים כדי לבנות את המשמעות שלו, ובעיקר לנסות ולהבין: אז מה בעצם סוף הסיפור. ההבדלים העיקריים בין "ארץ קשוחה" ובין "יהודי טוב" נמצאים בטון: “ארץ קשוחה" בנוי כסרט מתח/אימה, כך שאנו יוצאים ממנו בתחושת חרדה קיומית. “יהודי טוב" בנוי כקומדיה, ולכן יש בו תחושה כה יהודית: כי האקזיסטנצאליזם היהודי הוא על פי טבעו קומי, או יותר נכון: אבסורדי. שום דבר לא קורה כמו שהוא אמור לקרות. ומה שמאפיין את שלושת הסרטים האלה הוא גם ריבוי השימוש בחלומות/חזיונות/הזיות. מצד אחד, זה מטעין את הסרטים במימד סוריאליסטי ומבהיר לנו שהאחים כהן מתייחסים לדמויות שלהם בכל מיני מישורים של תודעה (וזה נכון לכמות גדולה למדי מכלל סרטיהם, כולל "בארטון פינק", "בייבי אריזונה" ו"ביג לבובסקי"). מצד שני, בחיפוש אחר האמונה והרוחניות אי אפשר שלא לתהות האם יש בחלומות האלה מימדים נבואיים, שהדמויות לא מצליחות לקלוט (זה בוודאי נכון לחלומות של השריף ב"ארץ קשוחה").

אבל מה עם החתול? (זהירות, רמיזות לסמי-ספוילרים מכאן). גיבור "יהודי טוב" הוא פרופסור לפיזיקה. מורה למדעים אמור לייצג את ההפך מאדם רוחני. אבל הוא מלמד מכניקת קוואנטים, שאמנם מבוססת על נוסחאות, אבל זה הפלג הפיזיקלי שהכי רוויי בפרדוקסים והכי נדרש לאמונה כדי לתפקד בתוכו. ולכן זה גם תחום שנוי במחלוקת, כמעט מדע בדיוני. הגיבור שלנו מנסה להסביר את ההבדל בין המתמטיקה ובין הפיזיקה – ואפשר למצוא בכך רמזים על ההבדל בין התורה שבעל פה והתורה שבכתב (האחד הוא הוראות הקיום לעולם, השני הוא הסיפורים שאותם אנחנו מספרים כדי לתפעל את ההוראות האלה). והסרט כולו, אכן, מפוצץ בסיפורים שכאילו נלקחו מאגדות חז"ל, אותם קטעים הזויים ותמוהים (אך מופלאים) בגמרא שלא ברור האם הם אמת, הזיה או משל. אבל הגיבור של האחים כהן לא מתעסק בגמרא, הוא מתעסק במדע. ולכן הוא מסביר את הפרדוקס של החתול של שרדינגר, שאחרי חישוב מתמטי סבוך אנחנו מגלים שהוא גם מת וגם חי בעת ובעונה אחת, כל עוד אנחנו לא רואים אותו. וזה בדיוק מה שקורה בסרט. כל מי שיש לו שאלות או ספקות מסתובב בסרט במצב של מת/חי: הרבי מהאגדה באידיש שפותחת את הסרט ולא ברור אם הוא חי או מת. אחת הדמויות שמתה, אבל רוחה ממשיכה להסתובב. ואפילו הגיבור שלנו, שבסוף הסרט הוא החתול של שרדינגר עצמו. ובין לבין, כמות הרמזים רק הולכת וגוברת. מה, למשל, הקשר של "הקוסם מארץ עוץ" לסרט הזה? באופן משונה נראה כאילו "יהודי טוב" הוא ה"קוסם מארץ עוץ" במהופך: הוא מתחיל במורה בעברית שמשנן לתלמידיו את המשפט "אני הולך הביתה" (ודורותי בסוף הקוסם מארץ עוץ ממלמלת ש"אין כמו בבית") והסרט מסתיים בסופת טורנדו. ובאמצע: החיפוש אחר תשובה באמצעות סוג של קוסם או חכם זקן, שלא מוכן לתת תשובות חד משמעיות (והאחים כהן עצמם הודו בראיונות שהרבי בסרט אמור לייצג מעין קוסם מארץ עוץ). ואולי זו המשמעות: שהתשובה נמצא בבית. או שהתשובה נמצאת בכל רגע סביבנו, אם רק נדע להתבונן. אפילו בשורות הפתיחה של שיר הפופ "מישהו לאהוב" של ג'פרסון איירפליין (“כשמתברר  שהאמת הפכה לשקר…"). ומה צריך לעשות כדי למצוא תשובה? רק לקלוט. ולכן הילד מחפש את הטרנזיסטור שלו, והאבא עולה על הגג לתקן את האנטנה. וכמו ב"בארטון פינק" גם כאן יש להאחים כהן תסביך משונה עם אוזניים. אולי כי הם רוצים שנאזין להם. אבל אולי כי הם מסמלים לנו שהסרט שלהם נכנס דרך האוזן, לתוך המוח של הגיבורים, ושכדי להבין את המציאות צריך להתנתק ממנה. הסרט הזה מלא פרדוקסים והלצות, שאולי אומרים הכל, ואולי אינם אומרים דבר, אבל האחים כהן – מאמינים או לא, תלמידים חכמים בגמרא או לא – מגלים לנו שוב שהם המקוריים, השנונים והערמומים שביוצרי הקולנוע כיום.

"יהודי טוב": בתי קולנוע ושעות הקרנה

כן? אתם רציניים? כן, כן, אתם שם בא.ד מטלון: יש לכם ביד את הסרט הכי מדובר של השנה, וזו הדרך בה החלטתם למכור אותו לקהל? עם ססמת השיווק הכה מפתה: "לא תאמינו כמה ה-3D נראה אמיתי"?ככה נראה הפוסטר ל"אוואטר" על לוח מודעות תל אביבי אמש ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב:

המפיצים בארץ שונאים כשמבקרי קולנוע מבקרים את עבודתם במקום לבקר את הסרטים. אבל איך אפשר? כשאני רואה שבא.ד מטלון מוכרים ב-2009 את מה שאמור להיות קפיצת מדרגה בתולדות הקולנוע והטכנולוגיה של המאה ה-21 בטקטיקות מכירה ושיווק שהיו אופנתיות לאיזור 1955, אני תוהה מי כאן חי על הפלאנטה הלא נכונה. האם הם כה בקיאים בנימי נפשם של צופיהם והם יודעים שקהל היעד שהם פונים אליו הוא של בני 60 ומעלה? הם לא קולטים עד כמה הפוסטר הזה נלעג בעיניי כל מי שראה קולנוע/טלוויזיה/משחקי מחשב בעשר השנים האחרונות. אני אומר את זה כבר 20 שנה: המפיצים בארץ לא מכירים ולא מבינים את הקהל שלהם. מי הוא ומה טעמו. הם אלופים במכירת סרטי ילדים. הם איומים בבחירת סרטים ובמכירתם לקהל צעיר ומעודכן, שחי את חייו באינטרנט ובקיא בכל פיפס שקורה בעולם. ובעיקר, הם חושפים את הניאנדרטליות המחשבתית שלהם. את הפוסטר של "אווטאר" אפשר לתלות עכשיו בגאון ליד גלריית הכרזות התמיד מצחיקה שתלויה בסינמטק ירושלים, כרזות ישראליות משנות ה-30 וה-40, שמוכרים להקהל סרטים בצורה בומבסטית כזאת, כאילו זהו כרוז הנובח על העוברים והשבים במגאפון בכניסה ליריד. וככל שאני יודע, אולי זה באמת אותם אנשים מאז ועד היום.

==========

הקרנות העיתונאים באמריקה של "אוואטר" התקיימו הלילה, ולמרות שהאולפן דרש אמברגו פירסום עד יום שני (מה? עד שלושה ימים לפני יציאת הסרט? לא שלושה ימים אחרי יציאת הסרט? על איזה כוכב הם חיים שם באמריקה?), כל הבלוגרים המרכזיים שמו קצוץ ומיהרו לפרסם תגובות בבלוגים ובטוויטר: והתגובות אוהדות ונלהבות. האולפן ביטל את האמברגו. ומבול ההשתפכויות התעצם (למשל, למשל ולמשל). אני כמובן מקווה שאלה מכם שיתפלחו ביום רביעי ב-13:30 להקרנת העיתונאים הישראלית של הסרט בקולנוע גת, תמהרו לכתוב את תגובותיכם בבלוגיכם, בטוויטר, או כאן. ואני מזכיר: אני מציע לכל קוראי "סינמסקופ" להצטרף אליי לצפייה בסרט, בהקרנה המסחרית הראשונה שלו, ביום חמישי, 15:40, ביס פלאנט רמת גן, אולם 6. קניתי את רוב שורה 9 ואני שומר כרטיסים למי שאומר לי שהוא בטוח בא (מחיר כל כרטיס 49 שקל, כולל עמלה). הכרטיסים האלה כמעט אזלו, נשארו לי ארבעה אחרונים, למי שיגיד לי (במייל: yraveh@cinemascope.co.il) שהוא בא. אבל עדיין יש לא מעט כרטיסים פנויים להזמנה באתר של יס פלאנט. הנה עוד פרטים על המפגש שלנו.

=========

נטלי פורטמן רוצה לארגן שלום בית למשפחה שלי. כמי שתמיד טען ש"גאווה ודעה קדומה", היצירה הספרותית המועדפת על בנות הבית, היה יכול להשתפר פלאים אם היו מכניסים בו קצת חלליות או מפלצות, שמחתי מאוד לקרוא שפורטמן (כשחקנית וכמפיקה) חוברת לריצ'רד קלי (כמפיק) להפיק את "גאווה, דעה קדומה וזומבים". קניתי. אני שם. אם אפשר לקנות כרטיסים כבר היום, אני קונה זוג. פורטמן תגלם את אליזבת בנט, שחוץ מלכבוש את ליבו של מיסטר דארסי, תצטרך לחסל לא מעט זומבים בדרך. עוד אין במאי או ליהוק, אבל פרנקלי, לא אכפת לי.

=============

דאגריי סקוט ("היטמן", "משימה בלתי אפשרית 2 ") יככב ב"הינומה של מאיה", פנטזיית מסע בזמן רומנטית שתביים דנה לוסטיג (לא דפנה). לוסטיג היא מפיקה ובמאית ישראלית שכבר כמה שנים טובות עובדת באמריקה. גיסה לשעבר, רם ברגמן, אחד המפיקים העצמאיים הבכירים והמבוקשים כיום באמריקה ("הנוכלים בלום"), התחיל אצלה. והיא היתה שותפתו להפקה "בריק", סרט הבכורה של ריאן ג'ונסון. את הסרט היא תצלם בינואר בלונדון, ואחד המפיקים הוא אופיר קידר.

==========

ביום רביעי נפגש פיל רוזנטל, השותף של ריי רומנו ליצירת "כולם אוהבים את ריימונד", עם תסריטאים ובמאים ישראליים לדבר על ענייני סיטקומים ומצב התעשייה. הנה דיווח של מה שהוא אמר במפגש.

============

ומבט על ההווה: זה ככל הנראה סוף השבוע הטוב ביותר של השנה, מבחינה קולנועית, עם שני סרטים מעולים חדשים שיצאו: "ארץ יצורי הפרא" של ספייק ג'ונז ו"יהודי טוב" של האחים כהן. אבל כל בנות ה-14 בטח רצות ל"דמדומים 2 ". עוד על הסרטים האלה בהמשך היום ומחר.

לגלובוס הזהב יש פחות חוקים ומגבלות מהאוסקר כשזה מגיע לבחירת סרטים לקטגוריית הסרט הזר. הם מתעקשים על ענייני שפה, כמו באוסקר, אבל לא מתעניינים בנציג הרשמי של המדינה, אלא בוחרים בעצמם את הסרטים הבינלאומיים הבולטים ביותר של אותה שנה, על פי ביקורות ונוכחות בפסטיבלים. כך ייתכן שברשימת הסרטים יהיה יותר מסרט אחד מכל מדינה. אתמול פורסמה הרשימה של 69 הסרטים הזרים שמתוכם יבחרו חברי תא הכתבים הזרים בהוליווד בימים הקרובים את חמשת המועמדים לגלובוס הזהב בקטגוריית הסרט הזר. הנציג הרשמי של ישראל לאוסקרים, "עג'מי", נמצא שם. אבל גם "לבנון", זוכה פסטיבל ונציה. וגם… "שלום ולהתראות", הקופרודוקציה הצרפתית/ישראלית עם ז'ראר דפרדייה ופאני ארדן. זה אמנם סרט צרפתי לכל דבר, אבל בסופו של דבר, יש שלושה סרטים ישראליים, או המתרחשים בישראל, מבין 69 הסרטים הכשירים לבחירה לגלובוסים. המועמדויות לגלובוס הזהב יפורסמו ביום שלישי אחרי הצהריים. אני מאמין שאם יש לסרט ישראלי סיכוי כלשהו להגיע למועמדות זה יהיה דווקא "לבנון" ולא "עג'מי", אבל כרגע נדמה לי שהסיכויים לכך קטנים. אני מצפה למצוא שם את "חיבוקים שבורים" של אלמודובר, את "קוקו לפני שאנל" (שני אלה כשירים למועמדות לגלובוסים, אבל לא לאוסקרים), את "נביא" של ז'אק אודיאר, את "הסרט הלבן" של מיכאל האנקה, ואת "מקס מנוס" הנורווגי או את "המשרתת" הצ'יליאני או את "אמא" הקוריאני. הימורים שלכם?

===========

הו, זו כותרת שממש שימחה אותי: אחד הבמאים הכי מסקרנים של השנה שעברה הולך לביים סרט על אחד המוזיקאים שאני הכי אוהב. סטיב מקווין (האמן שהפך לבמאי, לא השחקן המנוח), שביים בשנה שעברה את "רעב" הנפלא, הולך לכתוב ולביים סרט ביוגרפי על המוזיקאי האפריקאי פלה קוטי. חוץ מסיפור חיים די פנומנלי – לא רק אחד המוזיקאים הכי פוריים בעולם, אלא גם מישהו עם אספירציות פוליטיות/מהפכניות, ומי שמיליון איש השתתפו בהלווייתו כשמת מאיידס ב-1997 – זה ללא ספק יהיה סרט עם פסקול אדיר.

==========

הנה מתחילות רשימות סרטי השנה של המבקרים האמריקאים לסיכום 2009. והראשון: ריצ'רד קורליס מ"טיים מגזין". במקום הראשון שלו: "נסיכה והצפרדע", סרט האנימציה של דיסני (אנימציה קלאסית, לא דיגיטלית) שייצא באמריקה רק בסוף השבוע הקרוב. במקום השני: "למעלה". במקום השלישי: "מיסטר פוקס הפנטסטי" של ווס אנדרסון. אני מניח שקורליס ממש אוהב אנימציה, כי במקום הראשון שלו לפני שנה היה "וול-E". אגב, שמונה מעשרת הסרטים הכי טובים של השנה ברשימה שלו לא הוקרנו עדיין בישראל. אנחנו מקבלים את המיטב של סוף השנה רק ברבעון הראשון של השנה הבאה.

ואגודת המבקרים של וושינגטון בחרה ב"תלוי באוויר" של ג'ייסון רייטמן כסרט השנה שלה. בשנה שעברה הם בחרו את "נער החידות ממומבאי". האם זה אומר ש"תלוי באוויר" יזכה השנה באוסקר?

=============

ואם הצטרפתם אתמול לעידון האייפון, בשורות טובות: IMDb השיקו אפליקציית אייפון. אין לי מושג מה זה אומר.