פורסם ב"פנאי פלוס", 9.12.2009

השנה ימלאו עשור לקריירה הקוךנועית של ספייק ג'ונז (שנולד בתור אדם שפיגל). אחרי שהיה סקייטר, צלם, ואז במאי קליפים ופרסומות, הוא עבר ב-1999 לבימוי סרטים עלילתיים עם "להיות ג'ון מלקוביץ'”, שיתוף הפעולה הראשון שלו עם צ'רלי קאופמן. אבל זה לא היה הסרט הראשון שהוא תכנן לביים. את הקריירה הקולנועית שלו ג'ונז רצה להשיק עם גרסה קולנועית לספר הילדים "אהרון והעיפרון הסגול”. על פי הדיווחים אז, הוא אפילו התחיל לעבוד על האפקטים של הסרט, אבל לבסוף זה לא קרה. לי זה נשמע אז בחירה משונה לפתיחת קריירה, ובכלל, איך מעבדים ספר כה דקיק לסרט באורך מלא? אבל אחרי עשור ושלושה סרטים הבחירה בספר ההוא נראית הגיונית יותר – ולמעשה אני כעת מייחל שהוא עוד יחזור אליה. עכשיו אני כבר יודע מה מעניין את ג'ונז הקולנוען, ו"אהרון והעיפרון הסגול" ישתלב באופן מושלם בגוף עבודותיו הקולנועיות. עם העיבוד שלו ל"ארץ יצורי הפרא" נראה שג'ונז חזר לכוונתו המקורית, לעבד ספרי ילדים איקוניים לסרטים שמיועדים, כך נדמה, לא לילדים אלא למבוגרים שגדלו על הספר כילדים.

הרי במה עוסקים שלושת סרטיו של ג'ונז (“להיות ג'ון מלקוביץ'”, “אדפטיישן", “ארץ יצורי הפרא")? קודם כל בדמויות ילדותיות מאוד. שנית, בדמויות שמעבירות את חייהן בדמיונות, ולמעשה עוברות לגור בתוך המוח, בתוך הדמיון של עצמן. אלא שסרטיו של ג'ונז מתאפיינים במבט נטורליסטי על החיים, כך שלרגע לא ברור לנו מתי אנחנו בתוך הדמיון של הדמויות ומתי במציאות. ג'ונז מטשטש את קווי התפר בין רמות התודעה.

זה אחד הדברים שהופכים את "ארץ יצורי הפרא" לסרט יחודי, ולחלוטין לא ילדותי: המעבר מעולם המציאות לעולם הדימיון לא קיים. ג'ונז מסרב למסגר אותו, מבחינתו זהו עולם אחד. אפילו מוריס סנדק, בספר הקלאסי שכתב וצייר, מאותת לנו באמצעות עיצוב ועימוד מתי מקס נשאב לתוך הדמיון שלו, אליו הוא בורח מתוך מחאה לעונש שקיבל מאימו.

"ארץ יצורי הפרא" הוא ספר קטנטן שעוסק בילד שמתחצף לאימו, היא קוראת לו "פרא אדם", והוא נשלח לחדר לעונש ללא ארוחת ערב, ומהחדר – שהופך לים ולג'ונגל – הוא מפליג אל ארץ יצורי הפרא – המקום בו הוא יפגוש את הטמפרמנט שלו קורם עור וגידים. שם יצורי הפרא – יצורים פרוותיים ענקיים, אבל הילדותיים והפרועים ממנו – הם אלה שמשתוללים והוא זה שצריך לאלף ולהסות אותם. הם משתוללים יחד, פורקים כל עול. עד שנמאס לו, והוא רוצה הביתה. שם מחכה לו ארוחת הערב, שעדיין אפילו לא התקררה. זהו. זה הספר. משהו כמו 300 מילה. עכשיו לכו תייצרו מזה סרט עם תסריט של כ-10,000 מילים ותקציב של מאה מיליון דולר. ג'ונז גייס לכתיבה את דייב אגרס, שלקח את נקודת המוצא של סנדק (ארץ דמיונית שבה הילד יכול לחוות היפוך תפקידים – הוא המבוגר האחראי, הם הילדותיים – ודרכם הוא מתמודד עם תחושות הניכור, הבדידות והכעס שלו). התוצאה היא אחד מסרטי הילדים המופלאים והמשונים שאי פעם נראו, סרט שפונה לילדים שכבר הפכו הורים. סרט שמוותר על עלילה מהודקת לטובת רצף אמורפי של סיטואציות עדינות, שהן הרבה יותר דייב-אגרסיות מאשר מוריס-סנדקיות (את מגע ידו של אגרס כתסריטאי כבר ראינו הקיץ בתסריט שלו ל"לצאת לדרך"). התוצאה נראית כמו סרט הילדים שטרנס מאליק היה עשוי לביים אם הוא היה מתעניין בילדים ובילדות. דמיינו את "ימים ברקיע" בביצוע החבובות. כזה. זה סרט מסע פנימי, פיוטי, טבול בתאורת שמש טבעית (הצילום של לאנס אקורד הוא מהיפים שראיתי השנה), ושהגיבורים שלו הם בובות ענקיות ומתוקות, שמתנהגות כאילו הן בגן ילדים. זה פרויקט אנטי הוליוודי לחלוטין, למרות תקציבו העצום, שיש בו מגלומניה עצומה לצד צניעות מפתיעה, ובאופן משונה, זה אחד הסרטים יוצאי הדופן והניסיים שראיתי השנה.

"ארץ יצורי הפרא": בתי קולנוע ושעות הקרנה

הקדמה א':

איזה סוף שבוע קולנועי מופלא. גם האחים כהן וגם ספייק ג'ונז עולים במקביל (על ספייק ג'ונז תקראו בפוסט הבא). גם "יהודי טוב" וגם "ארץ יצורי הפרא" הם סרטים הנושקים לסוריאליזם והמתרחשים, למעשה, בתוך הדמיון והתודעה של גיבורם. אבל יותר מסתורי: את שניהם הלחין קרטר בורוול, אחד המלחינים המקוריים והמרגשים שעובדים באמריקה, והשותף הקבוע של האחים כהן בכמעט כל סרטיהם.

הקדמה ב':

על הסרט הזה הייתי שמח לשוחח באריכות ובעיון עם מישהו שמאוד בקיא בגמרא, כי נראה לי שיש לא מעט עניינים משם שפיעפעו לתוך הסרט. החל מהפתיח, שנראית יותר כמו אגדת חז"ל מיסטית מאשר מעשיית שטעטל של שלום עליכם או בשביס זינגר, וכלה בכל מיני סוגיות – חלקן זיהיתי לבד, אחרות לא – שנושקות לסןוגיות תלמודיות ומוצגות בשיא פלפולן האבסורדי. אם מתוכננת הרצאה כזאת איפשהו מתישהו, אני בא. אם לא, אצטרך לחקור בעצמי. אבל מסקרן יותר: האם האחים כהן בקיאים בתלמוד, האם הם למדו? אני יודע שהיה להם רב על הסט שעזר להם בכל התחקיר היהודי, אבל מצדם טוענים שלמרות שאמם הקפידה לנהל בית שומר כשרות, הם ואביהם לא התעסקו ביהדות בצד הפרקטי או התיאורטי. אני לא יודע איזו מחשבה מוצאת חן בעיניי יותר: העובדה שהאחים, מתישהו, התעניינו בתלמוד וניקזו את לימודיהם לסרט הזה. או העובדה שהם מעולם לא למדו מילה מהמשנה או הגמרא, אבל שמשהו מעולם הדמיון וההשראה שהם עשירים בו הרים אותם לדרגות יצירתיות כאלה שהם למעשה ממחזרים בלי כוונה רעיונות מהתורה שבעל פה ומהמיסטיקה היהודית. סרט מסתורי ומופלא. כתם רורשאך יהודי, יחשוף בפני כל צופה את אמונותיו הפרטיות.

הקדמה ג':

כמו עם "פארגו" יש לי חיבה כפולה לסרט הזה, שמתרחש בפרברי מיניאפוליס, מינסוטה, העיר הצמודה לסיינט פול, עיר הבירה של המדינה, שבה ביליתי אני תקופה קצרה בילדותי בסוף שנות השבעים. כמו שב"פארגו" צחקתי מההיכרות עם הדיאלקט השבדי של תושבי האיזור הוואספיים, כך בסרט הזה אני מזה את עולם הקהילה היהודי של אנשי המערב-התיכון האמריקאי, שכמו הקימו לעצמם שטעטל חילוני בלב ארצות הברית.

הנה ניסיון ראשוני מאוד שלי לנסות להלל ולפצח את חידות "יהודי טוב":

פורסם ב"פנאי פלוס", 9.12.2009

אז מה הסיפור של החתול? ב"יהודי טוב" של האחים כהן יש המון סמלים ומוטיבים ואת כולם אפשר לפרש ולפענח לכל מיני כיוונים. בגלל שהסרט מתרחש בקהילה יהודית – וצולם בסיינט לואיס פארק, פרבר של מיניאפוליס, מינסוטה בו גדלו האחים – האינטואציה מאותתת לנו לנסות לפענח את הסמלים והרמזים בכיוונים תיאולוגיים. שהרי גיבור הסרט הוא יהודי שחייו מתפוררים והוא מבקש שמישהו יפענח לו מה קורה סביבו, ובעיקר: מה אלוהים רוצה ממנו. אבל "יהודי טוב" הוא סרט יהודי לא בגלל שיש בו יהודים (יש יהודים גם ב"”ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו וב"אנשים מצחיקים" של ג'אד אפטאו, אבל אלה לא סרטים שהייתי מגדיר אותם "יהודיים"). לא, היהדות של "יהודי טוב" איננה סממן חיצוני אלא פנימי ומהותי. צאו מהסרט המיסתורי הזה ותתחילו לשאול שאלות ולנסות לפענח מה הסרט הזה ניסה לומר לנו, ומה המשמעות של כל הפרטים שהסרט גדוש בהם, אבל שהוא מסרב לתת להם תשובה, כאילו שזו בדיחה אכזרית של האחים כהן על חשבון צופיהם, שמלקטים רמזים, אבל לא מקבלים תשובות. מלאכת הפיענוח הזאת, היא המזוהה עם היהדות והטקסטים שלה. בשעה שהתקרבות אל האמונה ואל הדת נתפסת כ"חזרה בתשובה" היא למעשה עוסקת אך ורק בהתגברות השאלות. לא רק "האם יש אלוהים", אלא "ואם כן, מה זה אומר לגביי". ובשעה שרוב הצופים לא מאמינים באלוהים שברא אותם ואת העולם ואחראי לכל דבר ודבר בעולם הזה ובגורל שלנו (והסרט הזה, בין השאר, מנסה לתאר נקודת שבר היסטוריות של ההיפרדות של היהדות מהאמונה, ובהדרגה גם מהריטואלים והטקסיות, שללא אמונה רוקנו מכל תוכן) כל הצופים בוודאי שמאמינים בקיומו של במאי לסרט. הרי העולם, אנו מסוגלים להאמין, יתכן שכן נוצר יש מאין, באופן ספונטני, רנדומלי ומקרי. אבל סרט בוודאי ובוודאי שלא. לסרט במאי – שניים במקרה שלנו – שאחראי על התסריט, על הליהוק, העיצוב, ושכל דבר שקורה בסרט נמצא שם על פי החלטתו ועל פי שכלו. ומשום כך, שיש גם לסרט משמעות או מוסר השכל שהבמאי שם בפנים עבורנו לפענח. והנה באים האחים כהן ומייצרים סרט שבו המשמעות חומקת. ויותר מזה: ניתנת לפיענוח לכל כיוון אפשרי. אנשים שלא מאמינים באלוהים ימצאו בסרט הוכחה לכך שהסרט טוען שאין אלוהים. שזה משונה, כי אני רואה בסרט הזה הוכחה מובהקת לכך שיש אלוהים, ושאנחנו כולנו בידיו, אלא שהוא גם משחק איתנו מחבואים ומסתתר מאיתנו (כשם שבמאיי הסרט עצמם לעולם לא נגלים ביצירתם, אלא רק משתמעים בה), וגם לא נותן לנו תשובות חד משמעיות על השליחות שלנו בעולם ועל למה קורים לנו הדברים כפי שהם קורים. וגיבור "יהודי טוב" מתחרפן מהעובדה שלא ברורה לו החוקיות של חייו, והמשמעות שלהם, ותפקידו בהם, בשעה שאת כל חייו הוא מקדיש לפיענוח חוקיות והצבתן בתוך נוסחאות מתימטיות.

אבל בשביל כל השאלות האלה לא היינו צריכים לחכות ל"יהודי טוב". שאלות על תכלית – חלקן נושקות לתיאולוגי – בכמות לא פחות קטנה הופיעו גם בסרטים הקודמים של האחים כהן: “ארץ קשוחה" בוודאי. “האיש שלא היה שם" בהחלט. אבל אפילו "לקרוא ולשרוף". מה שמאפיין את הסרטים האלה, ואת "יהודי טוב" שמצטרף אליהם, היא העובדה (המתסכלת מחד גיסא, אך המאוד משחררת וכמעט מהפכנית מאידך גיסא) שלסרטים האלה אין סוף מובהק, סוף חד משמעי. הסרטים האלה משאירים את הגיבור באוויר בסוף הסרט, גורלו לא ברור, ואנחנו נותרים עם תהיות, שאלות ולא מעט תסכולים, וצריכים לחזור אל הטקסט ולהגות בו יומם ולילה, לחפש רמזים כדי לבנות את המשמעות שלו, ובעיקר לנסות ולהבין: אז מה בעצם סוף הסיפור. ההבדלים העיקריים בין "ארץ קשוחה" ובין "יהודי טוב" נמצאים בטון: “ארץ קשוחה" בנוי כסרט מתח/אימה, כך שאנו יוצאים ממנו בתחושת חרדה קיומית. “יהודי טוב" בנוי כקומדיה, ולכן יש בו תחושה כה יהודית: כי האקזיסטנצאליזם היהודי הוא על פי טבעו קומי, או יותר נכון: אבסורדי. שום דבר לא קורה כמו שהוא אמור לקרות. ומה שמאפיין את שלושת הסרטים האלה הוא גם ריבוי השימוש בחלומות/חזיונות/הזיות. מצד אחד, זה מטעין את הסרטים במימד סוריאליסטי ומבהיר לנו שהאחים כהן מתייחסים לדמויות שלהם בכל מיני מישורים של תודעה (וזה נכון לכמות גדולה למדי מכלל סרטיהם, כולל "בארטון פינק", "בייבי אריזונה" ו"ביג לבובסקי"). מצד שני, בחיפוש אחר האמונה והרוחניות אי אפשר שלא לתהות האם יש בחלומות האלה מימדים נבואיים, שהדמויות לא מצליחות לקלוט (זה בוודאי נכון לחלומות של השריף ב"ארץ קשוחה").

אבל מה עם החתול? (זהירות, רמיזות לסמי-ספוילרים מכאן). גיבור "יהודי טוב" הוא פרופסור לפיזיקה. מורה למדעים אמור לייצג את ההפך מאדם רוחני. אבל הוא מלמד מכניקת קוואנטים, שאמנם מבוססת על נוסחאות, אבל זה הפלג הפיזיקלי שהכי רוויי בפרדוקסים והכי נדרש לאמונה כדי לתפקד בתוכו. ולכן זה גם תחום שנוי במחלוקת, כמעט מדע בדיוני. הגיבור שלנו מנסה להסביר את ההבדל בין המתמטיקה ובין הפיזיקה – ואפשר למצוא בכך רמזים על ההבדל בין התורה שבעל פה והתורה שבכתב (האחד הוא הוראות הקיום לעולם, השני הוא הסיפורים שאותם אנחנו מספרים כדי לתפעל את ההוראות האלה). והסרט כולו, אכן, מפוצץ בסיפורים שכאילו נלקחו מאגדות חז"ל, אותם קטעים הזויים ותמוהים (אך מופלאים) בגמרא שלא ברור האם הם אמת, הזיה או משל. אבל הגיבור של האחים כהן לא מתעסק בגמרא, הוא מתעסק במדע. ולכן הוא מסביר את הפרדוקס של החתול של שרדינגר, שאחרי חישוב מתמטי סבוך אנחנו מגלים שהוא גם מת וגם חי בעת ובעונה אחת, כל עוד אנחנו לא רואים אותו. וזה בדיוק מה שקורה בסרט. כל מי שיש לו שאלות או ספקות מסתובב בסרט במצב של מת/חי: הרבי מהאגדה באידיש שפותחת את הסרט ולא ברור אם הוא חי או מת. אחת הדמויות שמתה, אבל רוחה ממשיכה להסתובב. ואפילו הגיבור שלנו, שבסוף הסרט הוא החתול של שרדינגר עצמו. ובין לבין, כמות הרמזים רק הולכת וגוברת. מה, למשל, הקשר של "הקוסם מארץ עוץ" לסרט הזה? באופן משונה נראה כאילו "יהודי טוב" הוא ה"קוסם מארץ עוץ" במהופך: הוא מתחיל במורה בעברית שמשנן לתלמידיו את המשפט "אני הולך הביתה" (ודורותי בסוף הקוסם מארץ עוץ ממלמלת ש"אין כמו בבית") והסרט מסתיים בסופת טורנדו. ובאמצע: החיפוש אחר תשובה באמצעות סוג של קוסם או חכם זקן, שלא מוכן לתת תשובות חד משמעיות (והאחים כהן עצמם הודו בראיונות שהרבי בסרט אמור לייצג מעין קוסם מארץ עוץ). ואולי זו המשמעות: שהתשובה נמצא בבית. או שהתשובה נמצאת בכל רגע סביבנו, אם רק נדע להתבונן. אפילו בשורות הפתיחה של שיר הפופ "מישהו לאהוב" של ג'פרסון איירפליין (“כשמתברר  שהאמת הפכה לשקר…"). ומה צריך לעשות כדי למצוא תשובה? רק לקלוט. ולכן הילד מחפש את הטרנזיסטור שלו, והאבא עולה על הגג לתקן את האנטנה. וכמו ב"בארטון פינק" גם כאן יש להאחים כהן תסביך משונה עם אוזניים. אולי כי הם רוצים שנאזין להם. אבל אולי כי הם מסמלים לנו שהסרט שלהם נכנס דרך האוזן, לתוך המוח של הגיבורים, ושכדי להבין את המציאות צריך להתנתק ממנה. הסרט הזה מלא פרדוקסים והלצות, שאולי אומרים הכל, ואולי אינם אומרים דבר, אבל האחים כהן – מאמינים או לא, תלמידים חכמים בגמרא או לא – מגלים לנו שוב שהם המקוריים, השנונים והערמומים שביוצרי הקולנוע כיום.

"יהודי טוב": בתי קולנוע ושעות הקרנה

כן? אתם רציניים? כן, כן, אתם שם בא.ד מטלון: יש לכם ביד את הסרט הכי מדובר של השנה, וזו הדרך בה החלטתם למכור אותו לקהל? עם ססמת השיווק הכה מפתה: "לא תאמינו כמה ה-3D נראה אמיתי"?ככה נראה הפוסטר ל"אוואטר" על לוח מודעות תל אביבי אמש ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב:

המפיצים בארץ שונאים כשמבקרי קולנוע מבקרים את עבודתם במקום לבקר את הסרטים. אבל איך אפשר? כשאני רואה שבא.ד מטלון מוכרים ב-2009 את מה שאמור להיות קפיצת מדרגה בתולדות הקולנוע והטכנולוגיה של המאה ה-21 בטקטיקות מכירה ושיווק שהיו אופנתיות לאיזור 1955, אני תוהה מי כאן חי על הפלאנטה הלא נכונה. האם הם כה בקיאים בנימי נפשם של צופיהם והם יודעים שקהל היעד שהם פונים אליו הוא של בני 60 ומעלה? הם לא קולטים עד כמה הפוסטר הזה נלעג בעיניי כל מי שראה קולנוע/טלוויזיה/משחקי מחשב בעשר השנים האחרונות. אני אומר את זה כבר 20 שנה: המפיצים בארץ לא מכירים ולא מבינים את הקהל שלהם. מי הוא ומה טעמו. הם אלופים במכירת סרטי ילדים. הם איומים בבחירת סרטים ובמכירתם לקהל צעיר ומעודכן, שחי את חייו באינטרנט ובקיא בכל פיפס שקורה בעולם. ובעיקר, הם חושפים את הניאנדרטליות המחשבתית שלהם. את הפוסטר של "אווטאר" אפשר לתלות עכשיו בגאון ליד גלריית הכרזות התמיד מצחיקה שתלויה בסינמטק ירושלים, כרזות ישראליות משנות ה-30 וה-40, שמוכרים להקהל סרטים בצורה בומבסטית כזאת, כאילו זהו כרוז הנובח על העוברים והשבים במגאפון בכניסה ליריד. וככל שאני יודע, אולי זה באמת אותם אנשים מאז ועד היום.

==========

הקרנות העיתונאים באמריקה של "אוואטר" התקיימו הלילה, ולמרות שהאולפן דרש אמברגו פירסום עד יום שני (מה? עד שלושה ימים לפני יציאת הסרט? לא שלושה ימים אחרי יציאת הסרט? על איזה כוכב הם חיים שם באמריקה?), כל הבלוגרים המרכזיים שמו קצוץ ומיהרו לפרסם תגובות בבלוגים ובטוויטר: והתגובות אוהדות ונלהבות. האולפן ביטל את האמברגו. ומבול ההשתפכויות התעצם (למשל, למשל ולמשל). אני כמובן מקווה שאלה מכם שיתפלחו ביום רביעי ב-13:30 להקרנת העיתונאים הישראלית של הסרט בקולנוע גת, תמהרו לכתוב את תגובותיכם בבלוגיכם, בטוויטר, או כאן. ואני מזכיר: אני מציע לכל קוראי "סינמסקופ" להצטרף אליי לצפייה בסרט, בהקרנה המסחרית הראשונה שלו, ביום חמישי, 15:40, ביס פלאנט רמת גן, אולם 6. קניתי את רוב שורה 9 ואני שומר כרטיסים למי שאומר לי שהוא בטוח בא (מחיר כל כרטיס 49 שקל, כולל עמלה). הכרטיסים האלה כמעט אזלו, נשארו לי ארבעה אחרונים, למי שיגיד לי (במייל: yraveh@cinemascope.co.il) שהוא בא. אבל עדיין יש לא מעט כרטיסים פנויים להזמנה באתר של יס פלאנט. הנה עוד פרטים על המפגש שלנו.

=========

נטלי פורטמן רוצה לארגן שלום בית למשפחה שלי. כמי שתמיד טען ש"גאווה ודעה קדומה", היצירה הספרותית המועדפת על בנות הבית, היה יכול להשתפר פלאים אם היו מכניסים בו קצת חלליות או מפלצות, שמחתי מאוד לקרוא שפורטמן (כשחקנית וכמפיקה) חוברת לריצ'רד קלי (כמפיק) להפיק את "גאווה, דעה קדומה וזומבים". קניתי. אני שם. אם אפשר לקנות כרטיסים כבר היום, אני קונה זוג. פורטמן תגלם את אליזבת בנט, שחוץ מלכבוש את ליבו של מיסטר דארסי, תצטרך לחסל לא מעט זומבים בדרך. עוד אין במאי או ליהוק, אבל פרנקלי, לא אכפת לי.

=============

דאגריי סקוט ("היטמן", "משימה בלתי אפשרית 2 ") יככב ב"הינומה של מאיה", פנטזיית מסע בזמן רומנטית שתביים דנה לוסטיג (לא דפנה). לוסטיג היא מפיקה ובמאית ישראלית שכבר כמה שנים טובות עובדת באמריקה. גיסה לשעבר, רם ברגמן, אחד המפיקים העצמאיים הבכירים והמבוקשים כיום באמריקה ("הנוכלים בלום"), התחיל אצלה. והיא היתה שותפתו להפקה "בריק", סרט הבכורה של ריאן ג'ונסון. את הסרט היא תצלם בינואר בלונדון, ואחד המפיקים הוא אופיר קידר.

==========

ביום רביעי נפגש פיל רוזנטל, השותף של ריי רומנו ליצירת "כולם אוהבים את ריימונד", עם תסריטאים ובמאים ישראליים לדבר על ענייני סיטקומים ומצב התעשייה. הנה דיווח של מה שהוא אמר במפגש.

============

ומבט על ההווה: זה ככל הנראה סוף השבוע הטוב ביותר של השנה, מבחינה קולנועית, עם שני סרטים מעולים חדשים שיצאו: "ארץ יצורי הפרא" של ספייק ג'ונז ו"יהודי טוב" של האחים כהן. אבל כל בנות ה-14 בטח רצות ל"דמדומים 2 ". עוד על הסרטים האלה בהמשך היום ומחר.

לגלובוס הזהב יש פחות חוקים ומגבלות מהאוסקר כשזה מגיע לבחירת סרטים לקטגוריית הסרט הזר. הם מתעקשים על ענייני שפה, כמו באוסקר, אבל לא מתעניינים בנציג הרשמי של המדינה, אלא בוחרים בעצמם את הסרטים הבינלאומיים הבולטים ביותר של אותה שנה, על פי ביקורות ונוכחות בפסטיבלים. כך ייתכן שברשימת הסרטים יהיה יותר מסרט אחד מכל מדינה. אתמול פורסמה הרשימה של 69 הסרטים הזרים שמתוכם יבחרו חברי תא הכתבים הזרים בהוליווד בימים הקרובים את חמשת המועמדים לגלובוס הזהב בקטגוריית הסרט הזר. הנציג הרשמי של ישראל לאוסקרים, "עג'מי", נמצא שם. אבל גם "לבנון", זוכה פסטיבל ונציה. וגם… "שלום ולהתראות", הקופרודוקציה הצרפתית/ישראלית עם ז'ראר דפרדייה ופאני ארדן. זה אמנם סרט צרפתי לכל דבר, אבל בסופו של דבר, יש שלושה סרטים ישראליים, או המתרחשים בישראל, מבין 69 הסרטים הכשירים לבחירה לגלובוסים. המועמדויות לגלובוס הזהב יפורסמו ביום שלישי אחרי הצהריים. אני מאמין שאם יש לסרט ישראלי סיכוי כלשהו להגיע למועמדות זה יהיה דווקא "לבנון" ולא "עג'מי", אבל כרגע נדמה לי שהסיכויים לכך קטנים. אני מצפה למצוא שם את "חיבוקים שבורים" של אלמודובר, את "קוקו לפני שאנל" (שני אלה כשירים למועמדות לגלובוסים, אבל לא לאוסקרים), את "נביא" של ז'אק אודיאר, את "הסרט הלבן" של מיכאל האנקה, ואת "מקס מנוס" הנורווגי או את "המשרתת" הצ'יליאני או את "אמא" הקוריאני. הימורים שלכם?

===========

הו, זו כותרת שממש שימחה אותי: אחד הבמאים הכי מסקרנים של השנה שעברה הולך לביים סרט על אחד המוזיקאים שאני הכי אוהב. סטיב מקווין (האמן שהפך לבמאי, לא השחקן המנוח), שביים בשנה שעברה את "רעב" הנפלא, הולך לכתוב ולביים סרט ביוגרפי על המוזיקאי האפריקאי פלה קוטי. חוץ מסיפור חיים די פנומנלי – לא רק אחד המוזיקאים הכי פוריים בעולם, אלא גם מישהו עם אספירציות פוליטיות/מהפכניות, ומי שמיליון איש השתתפו בהלווייתו כשמת מאיידס ב-1997 – זה ללא ספק יהיה סרט עם פסקול אדיר.

==========

הנה מתחילות רשימות סרטי השנה של המבקרים האמריקאים לסיכום 2009. והראשון: ריצ'רד קורליס מ"טיים מגזין". במקום הראשון שלו: "נסיכה והצפרדע", סרט האנימציה של דיסני (אנימציה קלאסית, לא דיגיטלית) שייצא באמריקה רק בסוף השבוע הקרוב. במקום השני: "למעלה". במקום השלישי: "מיסטר פוקס הפנטסטי" של ווס אנדרסון. אני מניח שקורליס ממש אוהב אנימציה, כי במקום הראשון שלו לפני שנה היה "וול-E". אגב, שמונה מעשרת הסרטים הכי טובים של השנה ברשימה שלו לא הוקרנו עדיין בישראל. אנחנו מקבלים את המיטב של סוף השנה רק ברבעון הראשון של השנה הבאה.

ואגודת המבקרים של וושינגטון בחרה ב"תלוי באוויר" של ג'ייסון רייטמן כסרט השנה שלה. בשנה שעברה הם בחרו את "נער החידות ממומבאי". האם זה אומר ש"תלוי באוויר" יזכה השנה באוסקר?

=============

ואם הצטרפתם אתמול לעידון האייפון, בשורות טובות: IMDb השיקו אפליקציית אייפון. אין לי מושג מה זה אומר.

טוב, נכנעתי. נראה לי ש"אוואטר" הולך להיות מגניב. לא יודע אם מעמיק או מתוחכם או תבוני, אבל אני מהמר על מגניב. ומצפה, בעצם, למגניב בריבוע. אני סוקר את כל סרטיו של קמרון בראשי ולא מוצא סרט שלא נהניתי ממנו בצורה עצומה. גם שני הסרטים שלו שנחשבים לפחות טובים בפילמוגרפיה שלו, ושיש בהם לא מעט שיקול דעת מוטעה – "המצולות" ו"שקרים אמיתיים" – הם סרטים שפשוט נורא-נורא נהניתי בהם. הם קולנוע במובן הכי נרקוטי של המילה. אז למה ש"אוואטר" לא יהיה לפחות מהנה כמו "שקרים אמיתיים" (כלומר: קטעי אקשן מעולים וביניהם קטעי דרמה/דיאלוג/הומור קצת מביכים)? ויודעים מה, אני בהחלט מצפה שקמרון ייתן לנו משהו שלא ראינו מעולם לפני הסרט הזה. הוא עשה את זה כמעט בכל סרט קודם שלו. משהו שהוא… יותר. זה קולנוע ספקטקולרי, אבל שבא מתוך כשרון עצום שעד היום האמנתי בו והלכתי איתו. אהיה מאוד מופתע (ומאוד מאוכזב) אם דווקא הסרט הזה יהיה פדיחה. אם אתם עיתונאים שמבטיחים ליחצני הסרט שלא תכתבו מילה על "אוואטר" עד יום ראשון, 20.12, אתם מוזמנים להקרנת העיתונאים של "אוואטר" שתתקיים בקולנוע גת, בעוד שבוע מהיום, 16.12, ב-13:30. אם אתם לא עיתונאים, זה רגע למצוא חבר עיתונאי ולהצטרף אליו. וחוץ מזה, תמיד אפשר לנסות להתפלח פנימה. אגב, אם אתם מבטיחים ליחצנים לא לכתוב מילה על "אוואטר" עד יום ראשון, מפחד שהם לא יזימנו אתכם יותר להקרנותיהם העתידיות, דעו שאתם ככל הנראה תהיו העתונאים היחידים על כדור הארץ שלא יכתבו על הסרט הזה ברביעי-חמישי. אם הסטטוס הזה שווה לכם חיסכון של 45 שקלים, ההקרנה הזאת בשבילכם. אני מניח שאני לא אוזמן להקרנה (בא.ד מטלון לא אוהבים לדעת אם הסרט שלהם טוב או לא טוב לפני סוף סוף השבוע. הם רוצים לישון טוב בשבת ולהתמודד עם ביקורות רק בימי ראשון), ולכן אני מתכנן לערוך יום אוואטר חגיגי ביס פלאנט למחרת ב-15:40. אז בואו נערוך משאל/מפקד קצר: מי כאן הולך להקרנת העיתונאים של "אוואטר" ביום רביעי? (מי שהולך, שלחו לי מייל או סמס בתום הסרט ואעלה את חוות דעתכם לבלוג בעילום שם, או הוסיפו תגובה בשם בדוי בבלוג). ומי רוצה להצטרף אליי ליום "אוואטר"/"סינמסקופ": מפגש של קוראי הבלוג, חובבי מד"ב/קמרון/סקרני הסרט, ביס פלאנט ביום חמישי הבא ב-15:40. באים? אתם יכולים להזמין כרטיסים מראש באתר של יס פלאנט, ואני כבר קניתי בוחטה של כרטיסים, כך שאתם יכולים גם לבקש ממני לשריין לכם כמה מהם (במחיר 49 שקל לאחד). אם אתם באים, תביאו לפטופים. ב-18:30 נשב יחד בכניסה לקולנוע ונעדכן במקביל בבלוג/טוויטר מה חשבנו על הסרט.

אני ממשיך לעיין לאחור בסיכומי השנה שלי של העשור האחרון – חצי עשור הייתי ב"העיר" חצי עשור אני ב"פנאי פלוס" – כדי לרענן את זכרוני ואת זכרונכם לקראת סיכום העשור שעוד יגיע. הנה סיכומי שנת 2000 ו-2001. והיום: 2002. מצד אחד, שנה בעייתית. לא מעט סרטים מהנים, מעט מאוד סרטים שבאמת נחרתו והלכו איתי עד סוף העשור. במבט לאחור, אני מעדיף בהרבה את "האיש שלא היה שם", אחד הסרטים שאני הכי אוהב של האחים כהן, על פני "דבר אליה", למרות ש"דבר אליה" הוא הסרט של אלמודובר שאני הכי אוהב. את "דו"ח מיוחד" ו"האיש שלא היה שם" אני מעביר לרשימת העשור. כל השאר? לא בטוח.

הסרט הכי מדובר בשנת 2002 בישראל היה "מלהולנד דרייב" של דיוויד לינץ', סרט שנדמה היה שכולם – לפחות בקר קוראי "העיר" – העריצו, ואותי הסרט הזה הטריף מרוב עצבים. אני מניח שכשסרט מעצבן אותך עד שתכתוב עליו 2,000 מילה זה למחמאת הסרט, ובכל זאת, לא הצלחתי לסבול אותו (למרות שיש בו רגעים בלתי נשכחים).

הנה סיכום 2002:

פורסם ב"העיר", דצמבר 2002

אובר דרייב
סרטי 2002 היו בעיקר מאכזבים, מעצבנים וזניחים. כל סרט שהיה בו קצת יותר מזה בלט מיד מעל בינוניות השאר. יצירות המופת של השנה, "דו"ח מיוחד" ו"דבר אליה", נמצאות בליגה משל עצמן. וכמעט אף מילה נוספת על "מלהולנד דרייב"

סרטי השנה

1. "דו"ח מיוחד". ארה"ב 2002. במאי: סטיבן ספילברג
2. "דבר אליה". ספרד 2002. פדרו אלמודובר
3. "האיש שלא היה שם". ארה"ב-אנגליה 2001. איתן וג'ואל כהן
4. "ספיידרמן". ארה"ב 2002. סם ריימי
5. "ונילה סקיי". ארה"ב 2001. קמרון קרואו
6. "לחיות בתמונות". ארה"ב 2002. מרק רומנק
7. "שר הטבעות: אחוות הטבעת". ארה"ב 2001. פיטר ג'קסון
8. "הארי פוטר ואבן החכמים". ארה"ב 2001. כריס קולומבוס
9. "באראן". איראן-צרפת 2001. מג'יד מג'ידי
10. "המזכירה". ארה"ב 2002. סטיבן שיינברג
11. "רווק פלוס ילד". אנגליה 2002. פול וכריס ווייץ
12. "משפחת טננבאום". ארה"ב 2001. ווס אנדרסון

13. "הדרך לפרדישן". ארה"ב 2002. סם מנדס

14. "סימון". ארה"ב 2002. אנדרו ניקול

15. "ילדים של אף אחד". ספרד 2001. גיירמו דל טורו

16. "זהות כפולה". ארה"ב 2002. דאג ליימן

17. "מפלצות בע"מ". ארה"ב 2001. פיט דוקטר, דיוויד סילברמן
18. "עידן הקרח". ארה"ב 2002. כריס וודג'
19. "חיילים היינו". ארה"ב 2002. רנדל וואלאס
20. "XXX". ארה"ב 2002. רוב כהן

וגם: "ואת אמא שלך גם" (בזכות האווירה), "פרידה" (בזכות האמנות), "בוגדת" (בזכות המשחק של דיאן ליין), "K-19" (בזכות הקצב ההיסטרי), "היי ריסק" (בזכות סצינות המרדפים המפתיעות), "מאחורי קווי האויב" (אך ורק בזכות סצינת הפתיחה המצוינת), "סקס ולוסיה" (בזכות פיתולי העלילה החכמים), "מלחמת הכוכבים 2: מתקפת המשובטים" (בזכות סצינת הקרב של יודה)

200 סרטים עלו השנה בארץ (ממוצע של 3.8 סרטים בשבוע). מדובר בכמות חסרת תקדים (לפחות יחסית לשנים האחרונות, מאז שהמדור סופר את כמות הסרטים החדשים). בלא מעט שבועות השנה עלו בסוף שבוע אחד בבת אחת שישה-שבעה סרטים חדשים, כמה מהם שרדו שבועיים-שלושה ונעלמו. "זו העדות לכך שהמצב בשוק לא טוב", אומר גורם המקורב לעולם ההפצה. "מכיוון שהמפיצים הם גם בעלי בתי הקולנוע, הם מוציאים בבת אחת כמה שיותר סרטים וגורמים לתחלופה גדולה באולמות. החישוב הוא שגם אם הסרטים עצמם נכשלים, עדיין מכירת הכרטיסים בבתי הקולנוע תישאר גבוהה. הם יכולים לקזז הפסדים בהפצה על ידי רווחים מבתי הקולנוע".

במילים אחרות, 2002 היתה שנה לא טובה, לא רק אמנותית, גם כלכלית (בארץ. באמריקה זו היתה שנת שיא בקופות). המיתון והמצב הבטחוני הקטינו, כך דווח, את נוכחות הצופים בבתי הקולנוע. לא שכל הסרטים נכשלו: "הארי פוטר ואבן החכמים" (כ-800 אלף צופים), "שר הטבעות: אחוות הטבעת" (כ-600 אלף) ו"ספיידרמן" הצליחו כאן, כשם שהם הצליחו בכל מקום אחר בגלובוס. וגם "נפלאות התבונה" ו"אושן 11" הביאו כ-600 אלף איש. גם "החתונה היוונית שלי" ו"דבר אליה" הביאו לבתי הקולנוע כמות אגדית של בין 200 ל-300 אלף צופים, ויחסית לגודל הסרטים גם 100 אלף הצופים של "חתונת מונסון", 70 אלף הצופים ב"מלהולנד דרייב" ו-50 אלף הצופים ב"באראן" נחשבים הצלחה גדולה.

הבעיה הגדולה יותר, מבחינתי, היא שזו היתה שנה דלה אמנותית. לא שלא היו סרטים מצוינים, אבל לא היה אף סרט פורץ דרך, אף סרט ששינה את פני הקולנוע. גם הסרטים המהנים – מ"ספיידרמן" ועד "שר הטבעות" – היו כאלה שהיה קצת צורך לזייף אורגזמה כדי להתלהב מהם. היה אקשן, היו אפקטים, היתה גרנדיוזיות, אבל לא היה שם שום דבר שבאמת לא ראינו קודם. לא היה "מטריקס" או "מועדון קרב", שיגרום לעיניים לנתר מארובותיהן.

שלוש המילים הכי חשובות השנה, מבחינה קופתית, הן "החתונה היוונית שלי". זה היה ה"טיטאניק" של הקולנוע העצמאי, מאותם סרטים שהוליווד תעדיף להתעלם מהם מאשר לנסות באמת להבין איך זה קרה: איך הפך סרט שעלה 5 מיליון דולר להצלחה שהכניסה 215 מיליון (וזה עוד לפני ההכנסות מווידיאו ודי.וי.די). גם לי אין הסבר אמיתי לתופעה הזאת, בעיקר כי "החתונה היוונית שלי" נראה לי סרט דל, וולגרי למדי וכמעט בלתי מצחיק. אין בו אלטרנטיבה לכלום, אך הוא הפך למפלגת "שינוי" של הקולנוע ההוליוודי: הקהל הבורגני, המבוגר (ועל פי סקרים, הנשי) השתמש ב"החתונה היוונית שלי" כדי לבטא אי-אמון בסרטים המיועדים בעיקר לבני נוער שהוליווד מרבה לייצר. אם יש איזושהי מסקנה מהצלחת "החתונה היוונית שלי" היא שהעולם אוהב חתונות בסרטים, ועוד יותר מזה, סרטים עם חתונות בשמם. "החתונה היוונית שלי" הוא הנגטיב המושלם של "חתונה מאוחרת", הסרט הישראלי שגם הוא זכה השנה להצלחה נאה באמריקה. הוא הכניס 1.5 מיליון דולר, בעיקר מהקרנות מוצלחות מאוד בניו יורק, ובאתר metacritic.com, המציג ציון ממוצע של המבקרים באמריקה, הוא נמצא במקום ה~11 ברשימת סרטי 2002 שזכו לביקורות הטובות ביותר.

חוץ מ"החתונה היוונית שלי" היו שני סרטים נוספים השנה שעמדו במרכזו של דיון אקדמי לוהט ויצרו מיני-טרנדים. הראשון הוא "מלהולנד דרייב", אבל אין לי יותר כוח אליו. כל מה שדיוויד לינץ' ניסה להגיד בדרכו המקושקשת – ובינינו, המתנשאת קצת – הצליחו האחים כהן ("האיש שלא היה שם") וקמרון קרואו ("ונילה סקיי") להגיד באופן מרתק ומסעיר יותר.

הסרט השני הוא "ואת אמא שלך גם", שהכניס המון כסף למפיציו האמריקאיים. "ואת אמא שלך גם", ממש כמו "חתונה מאוחרת", הפך לסטנדרט החדש בסרטי איכות (ארט האוס) באמריקה. זה שילוב בורגני במקצת – יש בסרטים האלה מימד מציצני, של הסתכלות על תרבות זרה, אך בעיקר התמקדות בארוטיקה שלה – אך התמהיל של "ואת אמא שלך גם" (ארוטיקה בוטה, סרט התבגרות ומסע אבל גם אמירה חברתית נוקבת) גרם למפיקים אמריקאים לחפש עוד מהדבר הזה. בסופו של דבר דווקא סרט קטן כזה יכול להשפיע על סרטים עתידיים יותר מאשר סרט כמו "שר הטבעות". יותר קל למפיק לנסות לשחזר את הצלחת "ואת אמא שלך גם" עם חמישה מיליון דולר, בלי אולפן על הראש, מאשר לגייס מאה מיליון דולר ולהישאר עבד של האולפן. בתקופה שבה "מיראמקס" נראית מעורערת ו"גוד משין" (שהפיצה את "ואת אמא שלך גם") נקנתה על ידי אולפני יוניברסל ובעצם חדלה מלהתקיים, הקולנוע העצמאי באמריקה נמצא בשפל מסוים. מצד שני, הביקוש לקולנוע כזה עדיין עצום (בהוליווד גם "החתונה היוונית שלי" נחשב סרט עצמאי, בלי קשר לכך שהוא מכני ושבלוני כמו אחרונת הקומדיות הרומנטיות עתירות התקציב), כך שהראשון שיצליח למצוא את "ואת אמא שלך גם" הבא עשוי להפוך לצאר האינדיפנדנט החדש, להיות ה"מיראמקס" של העשור הקרוב.

סרטי השנה.

גם השנה בוחר "סינמסקופ" את סרטי השנה. והפעם, הפתעה: עשרים סרטים במקום עשרה, בעיקר כי היו השנה לא מעט סרטים מהנים מאוד, עשויים היטב, מרגשים ומלהיבים בדרכם. כאמור, אף אחד מהם לא שינה את העולם (ולא משנה מה מעריצי "שר הטבעות" אומרים על זה), וכנראה דווקא בגלל תחושת הבינוניות הסרטים שהיו קצת מעל הממוצע כל כך בלטו. מול עשרים הסרטים החביבים האלה, ועוד כמה סימפטיים שלא נכנסו לרשימה, היו המון – יותר מאי פעם – סרטים איומים, ועוד יותר המון סרטים סתמיים, כאלה שלא תזכרו שבכלל הוצגו כאן השנה. הנה תזכורת מהירה לתקנון הבחירה: הסרטים הם אלה שיצאו בארץ בין נובמבר 2001 לנובמבר 2002 (זו הסיבה שתמצאו בה את "הארי פוטר ואבן החכמים" ואת "שר הטבעות: אחוות הטבעת" ולא את סרטי ההמשך שלהם), הם אינם כוללים הוצאות מחודשות ("הדיקטטור הגדול", "מציצים" ו"היפה והחיה" נותרו בחוץ), ואין סרטים ישראליים (סליחה, "כנפיים שבורות"). מה כן יש? "דו"ח מיוחד" במקום הראשון. זהו, בסופו של דבר, הסרט הכי נפלא של השנה, שילוב מושלם בין הרפתקאות עוצרות נשימה, אפקטים מרהיבים ונראטיב מתוחכם שלקוח ממיטב הטרגדיה היוונית. סטיבן ספילברג, הבמאי האהוב על המדור, חוזר לשיאו ומביים בתנופה אדירה, עם ניצוץ רעב בעיניים. עוד לא ראיתי את סרטו החדש, "תפוס אותי אם אתה יכול", אבל אני מצפה לו בדריכות. 2002 היתה שנה מעולה לספילברג.

נדלג על "דבר אליה" ו"האיש שלא היה שם", שזכו להררי מילים במדור, ונעיף מבט בסוף הטבלה. במקום ה-19: "חיילים היינו", סרט שלא סוקר כאן כשיצא ועם בוא עת הסיכומים התגלה שהוא השאיר מאחוריו חותם משמעותי. זו היתה שנה עם הרבה סרטי מלחמה, מ"בלאק הוק דאון" ועד "מעבר לקווי האויב", רובם בעייתיים מבחינה אידאולוגית וצמאי דם באופן בלתי נעים. "חיילים היינו" היה בעייתי גם הוא, אבל היה בו משהו מרשים, נבון ונוגע ללב. גם מבעד לענני הפטריוטיות האמריקאית הנוטה לימין – לא מעט בזכות השקפת העולם של כוכב הסרט, מל גיבסון – הוא הצליח להראות את המלחמה בשיא גיהנומיותה. סצינות הקרב היו מרשימות, אך גם הסצינות בעורף – עם נשות החיילים שנשארו מאחור – היו עשויות היטב. הסרט הזה, שהצפייה בו היתה לרגעים לא נוחה, נשאר צרוב בתודעה גם חודשים אחרי הצפייה.

ובמקום ה~20: "XXX", אולי הסרט הכי שטותניקי ברשימה. עוד טרנד של 2002: המון חיקויי ג'יימס בונד. ביניהם דווקא "XXX" הצליח להיות הכי קליל ומשועשע מעצמו, וגם הכי גרנדיוזי. זו בוודאי לא אמנות גדולה, אבל מכיוון שרוב סרטי הקולנוע סיפקו השנה בעיקר הסחת דעת מהמציאות המדכאת, "XXX" גם הצליח להיות מבדר לחלוטין וגם ניסה להיות מניפסט אנטי-גלובליזציה (ילדים אוהבים את זה, לא?) ויצר את מרגל הפאנק הראשון בעולם.

והנה תסכולו של המבקר: סרטי דצמבר באמריקה, אלה המככבים כעת ברשימות השנה של המבקרים האמריקאיים, יגיעו ארצה בינואר-פברואר, כך שרק בסוף 2003 נוכל, אולי, למצוא בסיכום השנה את "תפוס אותי אם אתה יכול", "כנופיות ניו יורק", "שיקגו", "השעות", "אודות שמידט", "אנטואן פישר" ו"Far from Heaven".

ובשנה הבאה.

סרטי ההמשך שאנחנו מחכים להם: "מטריקס 2", "מטריקס 3", "שליחות קטלנית 3", "שר הטבעות: שובו של המלך", "X2" (שהוא סרט ההמשך ל"X-מן". לא לבלבל עם "XXX2" שייצא ב-2004), "המלאכים של צ'רלי 2", "בחורים רעים 2", "ספיי קידס 3", "טומב ריידר 2" ו"לא רק בלונדינית 2". בשנה הבאה לא יהיה "הארי פוטר". 
סרטי 2003 שבוודאי יזכו לשפע סרטי המשך: "הולק", "Cursed" (סרט אנשי הזאב של ווס קרייבן וקווין וויליאמסון), "League of Extraordinary Gentlemen" (לא רק סרט עם שון קונרי על פי קומיקס, אלא בעיקר סרטו הראשון של סטיבן נורינגטון מאז "בלייד").

סרטים נוספים, הוליוודיים בעיקר, שיגיעו, אם לא יהיו תקלות, ב-2003: "Finding Nemo" (סרט אנימציה של פיקסאר), "Basic" (ג'ון מקטירנן), "טיימליין" (ריצ'רד דונר על פי מייקל קרייטון), "Cold Mountain" (אנתוני מינגלה), "הסמוראי האחרון" (טום קרוז בבימויו של אד זוויק), "Dogville" (לארס פון טרייר), "Big Fish" (טים ברטון).

מי מת.

אנשי הקולנוע שהלכו לעולמם ב-2002: ג'וליה פיליפס, מפיקה (1 בינואר), טד דמי, במאי (13 בינואר), פגי לי, זמרת (21 בינואר), אסטריד לינדגרן, סופרת (28 בינואר), פרדריק סטיינקמפ, עורך (20 בפברואר), צ'אק ג'ונס, גאון אנימציה (22 בפברואר), לורנס טירני, שחקן, "כלבי אשמורת" (26 בפברואר), ספייק מיליגן, קומיקאי (27 בפברואר), איירין וורת, שחקנית, "אבודים ביונקרס", "אונייגין" (10 במרץ), ריצ'רד סילברט, מעצב אמנותי ב"צ'יינטאון", "דיק טרייסי" ו"מועדון הכותנה" (23 במרץ), מילטון ברל, מר טלוויזיה (27 במרץ), בילי וויילדר, אחרון הבמאים הדגולים (27 במרץ), דאדלי מור, שחקן (27 במרץ), ג'ורג' סידני, במאי (5 במאי), איב רובר, שחקן-במאי-תסריטאי-מפיק (10 במאי), רוזמרי קלוני, זמרת (29 ביוני), ג'ון פרנקנהיימר, במאי (6 ביולי), רוד סטייגר, שחקן (7 ביולי), ליאו מק'קרן, שחקן (23 ביולי), ג'יי לי תומפסון, במאי (30 באוגוסט), קטרין קרטלידג' (7 בספטמבר), קים האנטר, שחקנית (11 בספטמבר), סרגיי בודרוב הבן, שחקן (20 בספטמבר), אדולף גרין, תסריטאי-מחזאי-תמלילן (23 באוקטובר), ריצ'רד האריס, שחקן ודאמבלדור (25 באוקטובר), אנדרה דה טות, במאי (27 באוקטובר), ג'יימס קובורן, שחקן (18 בנובמבר), קארל רייז, במאי (25 בנובמבר), איאן מקנוטון, במאי "מונטי פייתון והקרקס המעופף" (10 בדצמבר).

מדהים, בשנה הבאה ימלאו 30 שנה למותו של ג'ון לנון. איך הזמן… עף. כאילו רק אתמול זה היה שדקה אחרי שגיליתי את הביטלס כטרום-נער, וטראח, רצחו לי את ג'ון. ועכשיו מסתובב באנגליה סרט חדש על לנון הצעיר בשם "Nowhere Boy" שביימה סם טיילור-ווד (מתישהו בקרוב בקולנוע לב). ג'ון היה בן 69 כיום אם לא היה נרצח ב-8 בדצמבר 1980. אינסטנט קארמה.

תוספת: חלי גולדנברג, שהיתה חלק מנוער הנרות על ג'ון לנון אז בניו יורק, נזכרת ב-8 בדצמבר 1980, ליד בניין הדקוטה.

מתוך "אף פעם לא מאוחר מדי". בקעת בית נטופה. צילומים: איתי מרום

אני ממשיך לעקוב בשלט רחוק אחרי צילומי "אף פעם לא מאוחר מדי" של עדו פלוק (קראו דיווחים קודמים, דיסקליימרים ועדכוני גיוס כספים בלינקים הקודמים). והשבוע: צוות הצילום ממשיך את מסעו צפונה. עדו מדווח מהשטח ומצרף צילומים מהסט וסביבותיו.

"אף פעם לא מאוחר מדי", יומן הפקה #3

1.

"יש חלקים בישראל שנראים קצת כמו מקסיקו. יש חלקים שדומים לאטלנטיק סיטי הישנה. הלכנו בעמק נטופה, אחד המקומות הכי קסומים בצפון, וחיפשנו שדה. זה היה כביש עפר באמצע שום מקום. אף מכונית לא עברה שם. פתאום באופק, חבורה של ילדים עולה, באופניים. הם מתקרבים אלינו ונועצים מבטים סקרניים, מזהים שאנחנו לא מפה. איתי מצלם אותם. אחד מהם מבקש ממני מים. אני מעביר לו את הבקבוק, והוא שותה, ומסתכל עליי, שותה ומסתכל. כשהוא גומר הוא מחייך חיוך ממזרי ומעביר לחבר, ששותה גם הוא, ומעביר לחבר אחר, וכך הלאה. בכל פעם הם מגניבים אליי מבט, לראות שאני לא כועס. אני מחייך אליהם, נהנה לצאת 'פראייר'. הם מחזירים לי את הבקבוק כמעט ריק לחלוטין. הממזר הראשון, מנהיג החבורה, מחייך אליי ואומר תודה.

בקעת בית נטופה. כמעט כמו מקסיקו.

2.

"לרוב, כשמצלמים בקולנוע סצנות נסיעה, גוררים את האוטו ומצלמים מהגורר, או שמשתמשים בהתקנים גדולים ומגושמים מחוץ למכונית, שעולים כסף וגוזלים הרבה זמן. למזלנו, המצלמה שלנו קטנטנה (בהשוואה לאחרות שמצלמות באיכות שלה) ובאדיבות המפיק אבי בנון, שאחראי להתקנים בהם משתמשים ב"מונית הכסף", קיבלנו סט של התקני וואקום קטנים שיושבים בתוך המכונית, ומצמצמים את זמן ההתקנה ואת הסיכון הכרוך בצילומי נסיעה למינימלי.

3.

"בסוף השבוע צילמנו סצינת לילה על גדות הירדן ליד גדות. התחלנו ב6 בערב, החשיכה היתה כבר מוחלטת, והטבע נמלא בקולות פרא: יללות תנים, כלבים, חתולי בר, ועוד חיה זעקנית שנשמעה כמו שילוב של חזיר בר וכלבם של בני בסקרוויל. הסאונדמן שלנו, מיכאל, הקליט הכל בעיניים נוצצות. התחלנו לצלם, ובערך ב-11 התחילו קולות חדשים להסתנן אל האוזניות – בסים רוטטים, סינתיסייזרים. בסטריאו.  גילינו שאנחנו ממוקמים בדיוק בין שני רייבים ענקיים (הם יודעים לעשות חיים בצפון). חיכינו כמה שעות, אבל לכולנו היה ברור שהמסיבה הזאת תימשך עד הבוקר. את המשך הסאונד של הסצנה הזאת, נצטרך לעשות באולפן. בתמונה: נוני גפן על גדות הירדן, למחרת, בזריחה.

4.

"בתמונה הבאה: חזרה לעמק בית נטופה, הרצל (נוני גפן) מציג את הפוסטר אותו הוא תולה בימים אלה בכל הארץ.

נוני גפן עם הפוסטר שהוא מדביק בסרט ברחבי הארץ (עיצב את הפוסטר עודד בביוף)

"קראתם ואתם מעוניינים להצטרף אלינו? עוד לא מאוחר מדי! שלחו מייל ל- shira.itsnevertoolate@gmail.com, ושירה, נציגת ההפקה, תחזור אליכם."

ביום חמישי יעלה בארץ "ארץ יצורי הפרא" של ספייק ג'ונז. למי שלא מכיר את הספר המקורי של מוריס סנדק (שכתב ואייר) הנה שעת סיפור עם ברק אובמה על מדשאת הבית הלבן ועם הספר הקצרצר הזה (עיינו בציורים מתוך הספר בהמשך). העיבוד של ג'ונז, והתסריט של דייב אגרס, כמובן לוקח רק את נקודת המוצא (והסיום) ומשם מרחיב על הקהילה של יצורי הפרא ומה קורה לה כשמקס מגיע אליה.

הנה ברק אובמה:

האיורים לקוחים מהבלוג של וורד ג'נקינס, שמציע קריאה מקסימה של העיצוב הגרפי של הספר, והיחס בין הציורים, המילים והשטחים הלבנים כמייצגים את השתלטות הדמיון על המציאות.

בדי.וי.די של "הארי פוטר והנסיך חצוי הדם" תמצאו טיזר קצר ל"הארי פוטר ואוצרות המוות", הסרט האחרון בסדרת הארי פוטר, שיחולק לשני חלקים: חלק ראשון בנובמבר 2010 (עוד 11 חודשים) והחלק  השני ביולי 2011. האנשים הטובים בסלאשפילם דגו את הקטע מתוך הדי.וי.די: