על הצפייה הראשונה שלי ב"הזמן שנותר" בפסטיבל ירושלים, כתבתי כאן.
זוכרים את האקלים הפוליטי של שנות ה-80? עמוס גיתאי נודה מערוץ 1 כי עשה סרט תיעודי על פועלי בניין ערביים שבונים בתי בישראל ומתגעגעים לאדמות אבותיהם. אזרחים ישראליים נשפטו ונרדפו כי נסעו לפגוש בכירים פלסטיניים, ובינהם יאסר עראפת. תחושה מתשכת של השתקה, דיכוי חופש הדיבור, הדחקה, הסתרה. זה נגמר באינתיפאדה. נדמה שבחלקים משנות התשעים, ובחלקים משנות, העננה הזאת הורמה מעל המדינה. נדמה היה שהאקלים הציבורי איפשר לפחות שיח פומבי בין פרטים, שזלג גם לשיח בין מנהיגים. אבל בשבועות האחרונים – אני בוודאי איטי בתחושותי, וזה כבר הרבה יותר משבועות – אני שוב מרגיש את מסך הברזל של ההשתקה. כמובן שכל ביקור בטוקבקים בוויינט ובוואלה ובאן.אר.ג'י מזכיר לי איפה אנחנו חיים, אבל פרשת יאיר לפיד נגד יהונתן סגל והפאניקה הציבורית שנוצרה כשנודע ששוב מישהו נוגע לנו בכיבוש (כמו גם העלמת "גן עדן עכשיו" מלוח השידורים של יס, אחרי שכבר נקנה ושובץ להקרנה), החזירה את הקולנוע הישראלי ואת השיח הציבורי למצב של הדממה, עצימת עיניים, סכירת פיות והגליה.
באקלים הזה להקרין את "הזמן שנותר" הוא אקט כמעט דיסידנטי. ולראיין את אליה סולימאן, הבמאי, לקראת עליית סרטו בסינמטק, הוא אקט חתרני של ממש, שספק אם רוב העיתונים בארץ היו מעיזים לגעת בו (והראיון של אבנר שביט עם סולימאן ב"עכבר העיר" ראוי להערכה בשל כך). סולימאן עצמו הוא כמו מטאפורה מושלמת של הסיטואציה הזאת. הוא מי שהרגיש על גופו את מסכת ההשתקה והדיכוי משני צידי המתרס: כשהוא הפיק סרט במימון ישראלי, הערבים החרימו אותו. סרטו השני, שהיה נורא אגרסיבי נגד ישראל, עיצבן את הישראלים. הוא לא יכול להיות לא פה ולא שם. ולמרות שהוא דובר עברית מצוינת, הוא מעדיף לדבר אנגלית (הראיון שלו עם שביט התקיים באנגלית). הכל עניין של סמלים.
הבעיה עם סמלים ואידיאולוגיות היא שמבחינה קולנועית זה נורא מרדד את הדיון. את "הזמן שנותר" צריך לראות קודם כל בגלל הקולנוע ולא כאקט מחאה פוליטי. גם אם הייתי מצביע לאיחוד הלאומי או לישראל ביתנו הייתי חושב שמבחינה קולנועית הסרט הזה מבריק. וגם אז הייתי מבחין שסולימאן, בערמומיותו, מנסה (ומצליח) להרגיז את כל הפלגים: הפלסטינאים והישראליים, ואת אנשי הימין והשמאל בכל מחנה. כלומר, גם בתור איש שמאל, "הזמן שנותר" גורם לי לנוע באי נחת בכסאי מבחינה אידיאולוגית.
אבל כל עיון ב"הזמן שנותר" רק מבעד לעיניים פוליטיות הוא החמצה של הסרט. הסרט הזה לא צריך להיות נקודת מפגש של פעילי שמאל, אלא רגע שיא של כל מי שהוא שוחר קולנוע אמיתי בארץ. הוא מאותם סרטים שבשנות השמונים היו מחבקים במועדוני הקולנוע בתל אביב, בזכות השימוש שלו בציניות ואירוניה, והבנייה המושלמת של השוטים, והשימוש בטון רציני, שנראה שכל רגע הוא אמור להתפרץ: או בזעם או בצחוק. זה קולנוע בקליבר שנדיר למצוא, לא רק בארץ, אלא בכלל בעולם – דמיינו את ז'אק טאטי פוגש את אנגלופולוס. והתוצאה מרהיבה. אחריה, החלו בדיון הפוליטי. ואם תהיו חכמים, נסו לענות לפוליטיקה של "הזמן שנותר" באותו אוצר מילים קולנועי.
הנה הביקורת השנייה שלי על הסרט, שמוקרן מהיום בסינמטק תל אביב (ואגב, כל הפריימים שלכדתי מהסקרינר של הסרט, בצפיה השניה שלי בו, הם מעשר הדקות הראשונות שלו. כמעט כל שוט בסרט הזה מושלם, מהונדס ומכוריאוגרף).
פורסם ב"פנאי פלוס", 3.1.2010
איזור הדמדומים
"הזמן שנותר", שיוקרן מהשבוע בסינמטק תל אביב, הוא עוד אחד מהשיאים המסוגננים, המושחזים, הפרובוקטיביים והמצחיקים להפליא של אליה סולימאן, ואחד הסרטים הכי טובים שאי פעם צולמו בישראל. אסור להחמיץ
ב-1996 נכנס לחיינו אליה סולימאן, אחד היוצרים המרתקים שפועלים כיום בעולם. הוא ערבי נוצרי מנצרת, שמזהה את עצמו כפלסטינאי, ולא מצליח למצוא מקום בעולם אותו הוא מגדיר כבית. הוא התחיל את דרכו הקולנועית בניו יורק, חזר לישראל, עבר לאירופה. וסרטיו הטרנסנדנטליים נמצאים בדיוק במב הזה של גלות וזרות תמידית, של מישהו שבכל מקום אליו הוא מגיע, הוא יודע שזה לא הבית שלו. זה בוודאי לא קל באדם לחיות ככה, אבל זה מייצר קולנוע משובח. סולימאן אמנם מצלם את סרטיו בישראל, אבל אני תוהה האם אפשר לכנות אותם סרטים ישראליים. הייתי רוצה להגיד שכן – לא רק בגלל שהוא ישראלי, יליד ישראל, שמצלם את סרטיו בישראל, עם צוות ישראלי ברובו, עם שחקנים ישראליים (אבל בשני הסרטים האחרונים, ללא מימון ישראלי) – אלא בעיקר כי אם נכניס את סרטיו לתוך מניין הקולנוע הישראלי הם יבלטו בתור כמה מרגעי השיא שלו. “הזמן שנותר", שהוקרן בפסטיבל קאן האחרון והוצג בבכורה ישראלית בפסטיבל ירושלים (ואחר כך גם בפסטיבל חיפה) הוא אחד הסרטים הטובים שראיתי בשנה שעברה. אני מתפתה אפילו להגיד שהוא הטוב שבהם.
סולימאן עושה סרטים על הכיבוש. תגלגלו בוודאי עיניים ותגידו "למי יש כוח, הב לנו בידור שישכיח מאיתנו את כל זה". אבל סולימאן הוא סוג של פלא קולנועי. הוא אחד היוצרים שמסוגלים להעביר אירוניה בצורה הכי טובה שראיתי מימיי. אירוניה זה אחד הדברים הכי קשים להעביר. בטקסט כתוב בוודאי, אבל גם בטקסט מדובר ומוצג. נורא קל לבלבל בין טקסט אירוני ובין טקסט רציני, שאומר את ההפך הגמור. ונורא קל לגלוש לפארסה, כדי להדגיש אינטונציה אירוניה, ובכך לטרפד את הניואנסים הכי דקים ועדינים שאירוניה אמיתית מושתתת עליה. סולימאן מצליח לייצר סיטואציות קולנועיות שהן גם אסתטיות, גם מצחיקות, גם מטלטלות את המוח, וגם מצליחות כל הזמן לאחוז במקל האידיאולוגי משני קצותיו – הוא ביקורתי ולעגני באותה כלפי הערבים וכלפי הישראליים (לכן גם הערבים וגם הישראליים די מעוצבנים עליו, וחושבים שהוא פרו-הצד-השני), והוא בכל רגע מצליח להפך את התפקידים. הקולנוע של סולימאן חריף בצורה יוצאת מן הכלל.
ימין
שמאל
אבל אני צריך להודות: לו חריפות אידיאולוגית היתה המצע היחיד שעליו סולימאן היה בונה את סרטיו, ספק אם הייתי מתפעל ממנו. מה שמבריק בסרטיו הוא, נו, הקולנוע. ובעיקר, חוש ההומור שלו. כבר בסרטו הראשון, “כרוניקה של היעלמות" היה ברור שסולימאן אולי בוכה מבפנים על מה שקורה בין ישראלים לפלסטינים, אבל מטרתו לדגדג אותנו. לדגדג עד שזה יכאב. סרטיו שנונים להפליא (שנון מלשון משונן, קרי פוצע וחותך). כוחו נמצא בהזרה, הוא הופך כל רגע לאבסורד מוחלט. הוא מיצב את עצמו – גם כבמאי וגם כשחקן – כמעין באסטר קיטון/ז'אק טאטי של ישראל/פלסטין. פניו חתומות תמיד, עיניו עצובות, והוא אינו אומר מילה. רק מתבונן. הוא מגיע לבקר אחת לשש שבע שנים ומציג את מה שעיניו רואות. ב"כרוניקה של היעלמות" (1996) הוא הראה מצב של אפאתיות. לאף אחד לא אכפת. שש שנים אחר כך הוא חזר, בעיצומה של האינתיפאדה השניה, ויצר את "התערבות אלוהית", סרט כועס, זועם ואגרסיבי, שהיה בקבוק המולוטוב שלו נגד הכיבוש והתחושה שהמצב רק הולך ונהיה גרוע יותר, במקום להשתפר. ושבע שנים אחר כך, הוא חוזר בשלישית ונותן מבט רוחבי, מ-1948 ועד היום. ומנקודת המבט שלו, כלום לא באמת השתנה. אפאתיות אז, אפאתיות היום. ובדרך, הוא יצר פורטרט משפחתי מעניין למדי, שמרכזו אביו, פואד סולימאן, שמופיע בתפקיד משנה קטן בסרט הראשון, ובסרט הנוכחי – אחרי מותו – הוא הופך שוב לדמות (בגילומו של סלאח בכרי), בו הבן מספר את סיפורו של האב, שלחם נגד ישראל בנצרת של 1948 (וחמישים שנה אחר כך, ראינו אותו נרדם מול ההמנון הישראלי, באותו בית נצרתי בו נולד וגדל).
הסרט מתחיל עם נחיתתו בישראל של א"ס (כך הוא קורא לדמותו בסרט). הוא נכנס למונית של מנשה נוי, ושם, במסע שכמו נלקח מ"איזור הדמדומים" (סדרת הטלוויזיה, לא המדור של גדעון לוי), או מסיפור של אדגר אלן פו, נדמה שהמונית נקלעת לסופת ברקים (מטאפורית) והמדינה (המטאפורית) נעלמת סביבה, ואנחנו עוברים אחורה בזמן. חלקו הראשון של הסרט מתרחש בעבר. חלקו השני בהווה, וכך סולימאן בשלושת סרטיו מציג ב-13 שנים, 60 שנות היסטוריה מנקודת מבטה של סמטה אחת בנצרת. אלא שגם כאן, כמו בסרטיו האחרים, סולימאן לא נשאר רק בנצרת. הוא גם מנתר מעל גדר ההפרדה (באחד השיאים הקומיים/אבסורדיים/סאטיריים/סוריאליסטיים בסרט) והולך לראות מה קורה ברמאללה. גם כאן, נדמה שהמתח בין הערבים והיהודים ובין עצמם, טעון לא פחות מהמתח בין הצדדים. אבל סולימאן מציג את הכל כמעין מוזיקל שקפא, בו כולם מתפקדים באופן מסונכרן. התוצאה, כמו כל סאטירה משובחת, צריכה לגרום לנו – לא משנה אם אנחנו ישראלים, פלסטינאים, אירופאים או אמריקאים – לנוע באי נחת בכסא, תוך כדי צחקוק. סולימאן מצליח להציג את הפלונטר הזה בו כפותים הישראלים והפלסטינים, ובכל רגע שאנחנו צוחקים, הוא מתהדק יותר ויותר. סרט גאוני.
"הזמן שנותר" בסינמטק תל אביב
תגובות אחרונות