לכאורה, רוב המועמדויות שפורסמו אתמול היו די צפויות. בסופו של דבר, זה מסתכם בתחרות צמודה-צמודה בין "אווטאר" ובין "מטען הכאב" – תשע מועמדויות לכל אחד. זו תחרות מופלאה מבחינה דרמטית/קולנועית: האם יזכה הסרט הקופתי בכל הזמנים, או הסרט שהכניס הכי פחות כסף? האם יזכה הסרט האולטרה-דיגיטלי-טכנולוגי-תלת-מימדי-נוצץ-בוהק-ממוחשב, או הסרט הריאליסטי, המחוספס, המגורען, שצולם ב-16 מ"מ? והעניין שקמרון וביגלו הם אקסים היא בכלל תענוג. בזכות "אווטאר" לטקס האוסקרים השנה יהיה רייטינג שיא – ראינו את זה בפניה של הקריינית בסי.אן.אן שנראתה מתלהבת מהכרזת המועמדויות רק בזכות העובדה ש"אווטאר" הוא אחד המתמודדים הבולטים שם. אם "מטען הכאב" יזכה לבסוף, סרט שכמעט אף אחד באמריקה לא ראה, יכול להיות שזה יוכיח את האינטגריטי של חברי האקדמיה, אבל הם עשויים לירוק לבאר ממנה הם שותים: גם זה יכעיס את מיליוני הצופים בבית שיריעו ל"אווטאר", וגם כי "אווטאר" הוא הישועה שהקולנוע ההוליוודי חיכתה לו: פריצת דרך שתחזיר את הקהל לאולמות ותביס את הפיראטים. כרגע די ודאי ובטוח שביגלו תזכה באוסקר על הבימוי. אני עדיין מהמר על "אווטאר" כזוכה בפרס הסרט, למרות שסיכוייו הולכים ומצטמצמים.

זו רשימת המועמדים. כזכור, מהשנה – לראשונה מאז 1943 – רשימת המועמדים לסרט מכילה עשרה סרטים. העשירייה מכילה לא מעט סרטים מפתיעים: שני סרטי מדע בדיוני! גם "אווטאר" וגם "מחוז 9 ". סרט אנימציה! לראשונה מאז 1992, סרט אנימציה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר. אז זה היה "היפה והחיה", עכשיו זה "למעלה". שני סרטים על יהודים! גם "ממזרים חסרי כבוד" וגם "יהודי טוב". ובכלל, המועמדויות של "יהודי טוב" של האחים כהן לפרס הסרט ולפרס התסריט המקורי משמחות אותי. אין לו סיכוי לזכות, אבל חשבתי שחברי האקדמיה די התעלמו מהסרט המעולה הזה. ומועמדות מפתיעה ל"הזדמנות שנייה" ("The Blind Side"), הסרט השני הכי קופתי בעשיריה אחרי "אווטאר", וסרט שנתפס עד אתמול כבידור להמונים ולא כסרט אוסקרים (אבל זה סרט חמוד).

נדמה לי שתא התסריטאים באקדמיה אחראי למועמדויות הכי מקוריות בטקס השנה. על פרס התסריט המקורי יתמודדו גם האחים כהן על "יהודי טוב" וגם אורן מוברמן על "השליח" (אבל קוונטין טרנטינו יזכה על "ממזרים חסרי כבוד"), ובקטגוריית התסריט המעובד הם הפתיעו עם המועמדות היחידה ל"In The Loop" הבריטי ("In The Loop", "מטען הכאב" ו"השליח" היו ברשימת "הסרטים הכי טובים שלא ראיתם השנה" בסיכום 2009). בקטגוריה הזאת, אני מהמר שג'ייסון רייטמן יזכה על "תלוי באוויר".

עוד הפתעות: מועמדות יחידה ל"האלוהי" ("IL Divo"), אחד מסרטי השנה של 2008 שלי, שפתאום צץ עם מועמדות לאיפור; היעדרות מוחלטת של "אינוויקטוס" מפרסי הסרט והבימוי (למרות מועמדויות לשני השחקנים הראשיים); נוכחות מפתיעה בשתי קטגוריות ל"דוקטור פרסאנוס" של טרי גיליאם; ומועמדות לצילום של "סרט לבן".

כדאי לזכור: קתרין ביגלו, שביימה את "מטען הכאב", היא בסך הכל האשה הרביעית המועמדת לאוסקר (קדמו לה לינה ורטמיולר על "שבע יפהפיות", ג'יין קמפיון על "הפסנתר" וסופיה קופולה על "אבודים בטוקיו"). אם היא תזכה, זה יהיה מאורע היסטורי בתולדות הוליווד והאוסקרים. מצד שני, אם אנחנו למדים שחברי האקדמיה הם שוביניסטים, למה שזה פתאום יעבור להם השנה? מצד שלישי, אם אשה תזכה באוסקר האם זה יקטין מהישגה הפמיניסטי בגלל שזה קרה בזכות סרט מלחמה גברי מאוד? ואגב, שניים מסרטי העשירייה בוימו על ידי נשים: "מטען הכאב" ו"לחנך את ג'ני". שוב, מצד אחד הישג. מצד שני: עצוב שנוכחות של 20 אחוז מהמועמדים נחשבת בהוליווד הישג. ולי דניאלס הוא בסך הבמאי האפריקאי-אמריקאי השני המועמד לאוסקר. קדם לו ג'ון סינגלטון על "הנערים שבשכונה".

וגם: אייוון רייטמן, אחד מגדולי במאי הקומדיות של אמריקה בשנות השמונים ("מכסחי השדים") סוף סוף מועמד לאוסקר. בזכות העובדה שהוא היה שותף להפקת הסרט של בנו, ג'ייסון, "תלוי באוויר". ג'ייסון רייטמן וג'יימס קמרון מועמדים שניהם לשלושה פסלונים אישיים באוסקרים: רייטמן על הפקה, בימוי וכתיבת "תלוי באוויר"; קמרון על הפקה, בימוי ועריכת "אווטאר".

אז האם המעבר לעשרה מועמדים עזרה לאוסקרים? אולי קצת: היא איפשרה ל"למעלה" ול"The Blind Side" להיכנס. והיא השאירה את "לחנך את ג'ני" במירוץ, למרות שנראה שלכולם קצת ירד מהסרט הזה בחודשים האחרונים. אבל כל עוד יש חמישה מועמדים לבימוי, די ברור מי הם הסרטים "האמיתיים" במירוץ, ומי הם האורחים: "אווטאר", "מטען הכאב", "פרשס", "תלוי באוויר" ו"ממזרים חסרי כבוד". זאת כבר רשימה שדומה יותר לחמישיית אוסקרים קלאסית: שובר קופות אחד, סרט עצמאי מצליח אחד ושלושה סרטים קטנים ומוערכים עם נוכחות קטנה יותר בקופות.

"עג'מי" הוא הסרט הישראלי השלישי ברציפות שמועמד לאוסקר בשלוש השנים האחרונות, אחרי "בופור" ו"ואלס עם בשיר". בזאת הקולנוע הישראלי של שנות ה-2000 משווה סופית את השיאים של הקולנוע הישראלי של שנות ה-70, כשגם אז היו שלושה סרטים ישראליים שהיו מועמדים לאוסקר ברציפות: "השוטר אזולאי" ב-72', "אני אוהב אותך רוזה" ב-73' ו"הבית ברחוב שלוש" ב-74'. גם בשלישייה העכשווית, כמו בשלישיית העבר, אחד הסרטים זכה בגלובוס הזהב ("השוטר אזולאי" בשנות ה-70, "ואלס עם בשיר" בשנות ה-2000).

ואני מוריד את הכובע בענווה מול "עג'מי". אני מודה שאני נמצא במחנה של אלה שחושבים שלאוסקרים צריכים לשלוח את הנציג הישראלי הכי קל לעיכול לאמריקאיים, ולפיכך חשבתי שהשנה היה נכון יותר לשלוח את "סיפור גדול" ואת "לבנון" לאוסקרים, ולא את "עג'מי" (שניהם סרטים שחיבבתי יותר מ"עג'מי", למרות שגם מ"עג'מי" מאוד התפעלתי). והנה באה המועמדות לוסקר של "עג'מי" ואני לומד את הלקח שלי. סרט טוב הוא סרט טוב, ומהקולנוע הישראלי – ברגע זה – פשוט אי אפשר להתעלם. זה הישג עצום, אדיר, פנומנלי. פשוט מאוד: בראבו.

ואם עוד לא ראיתם את "עג'מי" דעו שהוא יצא השבוע בדי.וי.די, אבל מעניין לא פחות: אפשר לצפות בו בסטרימינג באתר של "האוזן השלישית".

מדהים! "עג'מי" מועמד לאוסקר הזר! ענק! הנה הרשימה המלאה של כל הסרטים המועמדים לאוסקר (הטקס יתקיים ב-7 במרץ). "אווטאר" ו"מטען הכאב" מובילים עם תשע מועמדויות כל אחד. המירוץ ביניהם צמוד מאוד. רשימת המועמדים מכילה לא מעט מועמדים צפויים, אבל גם כמה הפתעות ("יהודי טוב"!).

טום שראק, נשיא האקדמיה, ואן האתוויי מציגים.

סרט (החל מהשנה יש עשרה מועמדים לפרס הסרט, ולא חמישה):

"אוואטר"

"The Blind Side" (קבלו עידכון: הסרט יקרא בעברית "הזדמנות שנייה" והוא ייצא ב-25.3).

"מחוז "9

"לחנך את ג'ני"

"מטען הכאב"

"למעלה"

"תלוי באוויר"

"יהודי טוב"

"ממזרים חסרי כבוד"

"פרשס"

בימוי:

ג'יימס קמרון, "אווטאר"

קתרין ביגלו, "מטען הכאב"

קוונטין טרנטינו, "ממזרים חסרי כבוד"

לי דניאלס, "פרשס"

ג'ייסון רייטמן, "תלוי באוויר"

שחקנית משנה:

פנלופי קרוז, ""Nine

ורה פרמיגה, "תלוי באוויר"

מגי ג'ילנהול, "קרייזי הארט"

אנה קנדריק, "תלוי באוויר"

מוניק, "פרשס"

שחקן משנה:

מט דיימון, "אינוויקטוס"

וודי הרלסון, "השליח"

כריסטופר פלאמר, "התחנה האחרונה"

כריסטוף וולץ, "ממזרים חסרי כבוד"

סטנלי טוצ'י, "מבט מגן עדן"

שחקנית:

סנדרה בולוק, "בליינד סייד"

הלן מירן, "התחנה האחרונה"

קארי מוליגן, "לחנך את ג'ני"

מריל סטריפ, "ג'ולי וג'וליה"

גבורי סידיבה, "פרשס"

שחקן:

ג'ף ברידג'ס, "קרייזי הארט"

ג'ורג' קלוני, "תלוי באוויר"

ג'רמי רנר, "מטען הכאב"

קולין פירת, "סינגל מן"

מורגן פרימן, "אינוויקטוס"

עיצוב אמנותי:

"אווטאר"

"דוקטור פרנאסוס"

"Nine"

"שרלוק הולמס"

"ויקטוריה הצעירה"

צילום:

"אווטאר"

"הארי פוטר והנסיך חצוי הדם"

"מטען הכאב"

"ממזרים חסרי כבוד"

"סרט לבן"

עיצוב תלבושות:

"כוכב בהיר"

קוקו לפני שאנל"

"דוקטור פרנאסוס"

"Nine"

"ויקטוריה הצעירה"

סרט תיעודי:

"בורמה VJ"

"המפרץ"

"מזון בע"מ"

"דניאל אלסברג: האיש הכי מסוכן באמריקה"

"Which Way Home"

סרט תיעודי קצר:

“China’s Unnatural Disaster: The Tears of Sichuan

Province”

“The Last Campaign of Governor Booth Gardner”

“The Last Truck: Closing of a GM Plant”

“Music by Prudence”

“Rabbit à la Berlin”

עריכה:

"אווטאר"

"מחוז 9 "

"פרשס"

"מטען הכאב"

"ממזרים חסרי כבוד"

איפור:

"האלוהי" (Il Divo)

"סטאר טרק"

"ויקטוריה הצעירה"

מוזיקה:

"אווטאר"

"מר שועל המהולל"

"מטען הכאב"

"שרלוק הולמס"

"למעלה"

שיר:

"כמעט שם", "הנסיכה והצפרדע"

"שם בניו אורלינס", "הנסיכה והצפרדע"

"Loin de Paname", מתוך "פריז 36"

"Take It All" מתוך "Nine"

"The Weary Kind" מתוך "קרייזי הארט"

סרט אנימציה קצר:

“French Roast”

“Granny O’Grimm’s Sleeping Beauty”

“The Lady and the Reaper (La Dama y la Muerte)”

“Logorama”

“A Matter of Loaf and Death”

סרט קצר:

“The Door”

“Instead of Abracadabra”

“Kavi”

“Miracle Fish”

“The New Tenants”

עריכת סאונד:

"אווטאר"

"מטען הכאב"

"סטאר טרק"

"למעלה"

"ממזרים חסרי כבוד"

מיקס סאונד:

"אווטאר"

"מטען הכאב"

"סטאר טרק"

"ממזרים חסרי כבוד"

"רובוטריקים 2 "

אפקטים:

"אווטאר"

"מחוז 9 "

"סטאר טרק"

תסריט מקורי:

"מטען הכאב"

"ממזרים חסרי כבוד"

"השליח"

"יהודי טוב"

"למעלה"

תסריט מעובד:

"מחוז  "9

"לחנך את ג'ני"

in the loop

"פרשס"

"תלוי באוויר"

סרט זר:

"עג'מי", ישראל

"הסוד בעיניה", ארגנטינה

"חלב הצער", פרו

"נביא", צרפת

"סרט לבן", גרמניה

אנימציה:

"קורליין"

"מר שועל המהולל"

secret of kells

"למעלה"

"הנסיכה והצפרדע"

שעה למועמדויות לאוסקר. הוא, הוא, היא והוא מפרסמים את הימוריהם למועמדים היום. הם מהמרים ש"עג'מי" בפנים. מדהים.

====

פסטיבל ברלין ייפתח ביום חמישי הבא ובטח תשמחו לשמוע ש"סופר צללים" של רומן פולנסקי כבר נקנה להפצה בישראל על ידי יונייטד קינג (לא שזה עזר ל"דוקטור פרסנאוס" של טרי גיליאם שנרקב על המדפים שלהם) וש"הקוסם" של סילביין שומה, על פי תסריט מאת ז'אק טאטי, נקנה להפצה בישראל על ידי קולנוע לב.

=====

הציניקן שבי רואה את האייטם בוויינט על מחאה נגד גביית עמלה בהזמנת כרטיסים לקולנוע באינטרנט ומגחך: עוד אחד? יש אייטם אחד כזה כל שנה, לא? מי שכותב ועורך את האייטמים האלה בטוח שהוא הראשון? ועמלות לכרטיסים זה סוג של חוק טבע, לא? מעצבן, אבל קיים בכל האירועים להם קונים כרטיסים מראש ובכל העולם. זה סוג של "מס הבטחת מקום". אם תרצו, אפשר למכור את זה אחרת: מחירי הכרטיסים ל"אווטאר" הם 45 שקלים. אם תגיעו לקנות בקופה תקבלו אותם בהנחה: רק 41 שקלים. עכשיו אתם מרגישים טוב יותר? אבל זה הציניקן שבי. האידיאליסט שבי דווקא שמח מהאייטמים האלה ותוהה למה הם מתפרסמים רק פעם בשנה. הרי העמלה הזאת היא רק פרט אחד בתוך מכלול עצום של התעלמות של בעלי בתי הקולנוע מהקהל שלהם. אבל בעלי בתי הקולנוע חיים בבועה שלהם, סופרים כסף מזומן, וכל עוד הם ממשיכים למכור עשרה מיליון כרטיסים בשנה הם בוודאי בטוחים שהם עושים הכל נכון, ושהמתלוננים הם סתם חבורת בכיינים מפונקים.

=========

והנה הודעה מההנהלה: שריינו לכם את יום שני (8.2) ב-22:00. להקת הבית של "סינמסקופ", אלפנט פרייד, משיקה בתל אביב את סיבוב ההופעות האמריקאי שלה, רגע לפני צאת אלבומם השני, "Home". זה יקרה בלבונטין 7. עוד פרטים כאן, כולל האזנה מוקדמת לכמה משירי האלבום החדש.

========

2 בפברואר: It's Groundhog Day. זה היום לצפות בלופ ב"לקום אתמול בבוקר" של הרולד ראמיס.

היום ב-15:35 יתפרסמו המועמדויות לאוסקר (צפו בהכרזה בשידור חי בסי.אן.אן או בסקיי ניוז, או עקבו אחריה כאן בבלוג). כן כן, הקרב בין "אווטאר" ל"מטען הכאב". בין ג'יימס קמרון ואשתו לשעבר. פיהוק. אותנו מעניינים דברים קצת יותר איכותיים. מאז שהתברר ש"עג'מי" נכנס לרשימת התשיעיה, סיכוייו להשתלב בחמישיה היום ולהיות הסרט הישראלי השלישי ברציפות שמועמד לאוסקר הזר ממש גבוהים. אומר את זה בפשטות: "עג'מי" בעיניי טוב יותר מ"נביא", הנציג הצרפתי (ואף דומה לו מבחינה סגנונית ומבחינת העוצמה). ואם "נביא" נחשב לאחד המועמדים הבולטים השנה במירוץ לאוסקר הזר, אהיה מופתע (עכשיו, הייתי סקפטי לפני כן) אם "עג'מי" לא יהיה שם לצידו. אבל יש שני "אבל"ים.

אבל 1: כידוע, פרס האוסקר הזר הוא הפכפך מאוד לחיזוי. דניס לים כתב ב"ניו יורק טיימס" את הטקסט השנתי שמזכיר עד מה הקטגוריה הזאת לא ממש פתורה, ואיך מדי שנה קורה שוב ושוב שכמה מהסרטים הזרים הכי בולטים נשארים מחוץ לתחרות. נדמה לי שהשאלה הבולטת שמדאיגה את העיתונות ואת האקדמיה היא האם פליני, קורוסאווה וברגמן היו נשארים מחוץ לאוסקרים לו היו פועלים כיום. לים מסביר את שרשרת הבעיות של הקטגוריה, החל בעובדה שאת המועמדים צריכה למנות ועדה בארץ המוצא, ושהשיטה הזאת בעצמה לא חפה מבעיות (למשל, הספרדים שמעדיפים לדלג על אלמודובר בסרטיו האחרונים). הדילמות הישראליות משותפות לכולם: האם לשלוח את הסרט הכי טוב או את הסרט "שהאמריקאים הכי יאהבו". ואז הבעיות בוועדות הסינון האמריקאיות. המפיץ האמריקאי של "בופור" הופתע לגלות שרוב מוחלט של חברי ועדות הסינון הם בני 65 ומעלה, ולפיכך די מנותקים מכל מה שעכשווי (ע"ע ההפסד של "ואלס עם בשיר" ל"פרידות"). החוק הנוכחי של האקדמיה, שמאפשר ליו"ר הוועדה לשלב בתשיעיה הסופית שלושה סרטים שלא עברו את הסינון, אבל שהוא (ויועציו) חושבים שהם מהסרטים הבולטים בסצינה הבינלאומית בשנה החולפת, עוזרת לתשיעיה להיות קצת יותר מעודכנת. אבל בסופו של דבר, שום דבר לא עוזר בכל תהליך הסינון הזה מול 6,000 חברי האקדמיה שבוחרים לבסוף את הזוכה. וכאן, מתברר, המצב רעוע כבר שנים. אנשי סוני פיקצ'רס קלאסיקס, שהפסידו עם "ואלס עם בשיר" בשנה שעברה, כבר רגילים: כש"המטרו האחרון" של טריפו (שהם הפיצו, בחברתם הקודמת) התחרה ב"קגמושה" של קורוסאווה, מי שזכה לבסוף היה "מוסקבה לא מאמינה בדמעות", שאמנם היה להיט לא קטן בישראל שתחילת שנות השמונים, אבל די נשכח מאז.

ה"אבל" השני: גם אם "עג'מי" יהיה מועמד, צריך להודות שסיכוייו לזכות השנה די נמוכים. פשוט, כי קרה השנה נס. יש יצירת מופת אמיתית. אמיתית, כמו פעם. כמו מהימים ההם של ברגמן וקורוסאווה. קוראים לה "סרט לבן" של מיכאל האנקה. כן, גם אני בשוק שהתלהבתי מהסרט הזה. אני הרי לא מחבב את רוב סרטיו של האנקה. למעשה, חלק מסרטיו אני ממש שונא. וגם את אלה שאני מחבב, אני מחבב בהסתייגות. והנה הוא מגיע עם סרט שהדהים אותי. אולי כי הוא אנטי-האנקה, במידה מסוימת (אבל לא ממש: יש שם המון האנקה, רק מוחבא היטב היטב ומחכה לקפוץ עליכם). אולי כי זה אחד הסרטים היפים ביותר שראיתי מאז, נגיד, "פאני ואלכסנדר" של אינגמר ברגמן. נדמה לי שההשוואה ל"פאני ואלכסנדר" נכונה. כי הרי אני מחבב מאוד את בלה טאר או את צאי מינג ליאנג, נגיד, אבל אני לא מצפה שהם יהיו מועמדים לאוסקר או שסרטיהם יהפכו למושאי הערצה בנחלת הכלל. אבל "סרט לבן", כמו "פאני ואלכסנדר", הוא סרט זר.איכותי שהקהל הרחב (התרבותי, האנין, המפונק) יכול להתחבר אליו. יש בו עלילה, יש בו דמויות, יש המון דיבורים, יש סיפור ברור, ויש מסר, משהו לחשוב עליו בדרך הביתה. וגם: הוא מרהיב ויזואלית. זה אחד הסרטים הכי יפהפיים שראיתי כבר הרבה זמן. אבל כמובן שיש בסרט הזה רובד שלם – פילוסופי, פוליטי, מיכאל האנקאי – שצריך לפענח מבעד לצילומים היפים. נדמה לי שאם "סרט לבן" היה יוצא בשנות השבעים אפשר היה לדמיין אותו מועמד לאוסקר גם בקטגוריית התסריט. אבל גם ככה, אהיה מופתע מאוד אם חוץ ממועמדות לסרט הזר הוא לא יהיה מועמד גם לאוסקר על צילום השחור-לבן של כריסטיאן ברגר.

(מצד שני, מי יודע. אולי לבסוף "עג'מי" יהיה ה"פרידות" של "סרט לבן"?).

אתם בוודאי כבר מכירים את גישתי: אני די מסרב להיות סנטימנטליסט בקשר לבתי קולנוע שנסגרים. זה חוק טבע: בתי קולנוע נסגרים. ומסעדות. וחנויות. זה תמיד עניין של זמן. הדבר היחיד שמטריד בבשורות על סגירות של בתי קולנוע זו הדאגה הפרקטית: היה נוח שהיה בית קולנוע כה קרוב הביתה ונשאלת השאלה איפה יהיה אפשר לראות סרטי קולנוע במרכז תל אביב. נשאר רק קולנוע לב, שהפך לאימפריה בלי ששמנו לב. אם מישהו יהפוך שם את אולם 4 למזנון, הוא גם יהיה קולנוע המורכב מאולמות לא רעים. וממילא אני מעדיף בזמן האחרון לקחת מונית ליס פלאנט או לסינמה סיטי כדי לראות סרט כמו בן אדם ולא ללכת למרתפי רב חן או דיזנגוף.

אז הנה הבשורה: מתישהו בחודשים הקרובים קולנוע דיזנגוף ייסגר.

התדהמה האמיתית היא לא שהוא עומד להיסגר, אלא שהוא לא נסגר עד כה. מאז שדוד שפירא נפטר, בפברואר 2003, שמעתי כל כמה חודשים נשמות טובות שמנבאות שהנה, תכף, בכל רגע, הקולנוע ייסגר. וממילא, סרטי שפירא – שנוהלה בשנים האחרונות על ידי דאליה שפירא – הפכה בעיקר לחברת הפצה שמספקת סרטים לרב חן ולסינמה סיטי. יכול להיות שזה הצד החיובי של המגה-פלקסיזציה של בתי הקולנוע בישראל: שמפיצים קטנים, שאין להם בתי קולנוע משל עצמם, יכולים פתאום לשגשג, כי בעלי בתי הקולנוע פתאום זקוקים להם כדי למלא את כל המסכים שברשותם. לסרטי שפירא, כך שמעתי, גם היה איזשהו דיל נדיב, שאני לא ממש יודע את סוגו ואת פרטיו, עם רשת רב חן שעזר להם להישאר עם ראש מעל המים בשנים האחרונות.

ובכל זאת, סנטימנטים. אם הזכרון שלי עוד עובד, אני כמעט בטוח שהייתי בערב הפתיחה של הקולנוע, זה היה אי שם בסוף 1985 או תחילת 1986, ואני די חיכיתי לראות את "נשיקת אשת העכביש", שהיה הסרט הראשון שהוקרן שם, ודי התרגשתי שפותחים בית קולנוע חדש. רצתי לצפות בו בערב הפתיחה. לא יעזור, פעם סרטי שפירא קלעו בול. רצתי לשם לראות את "נשיקת אשת העכביש", ואני זוכר שראיתי שם את "קפה בגדד". וכשהיה להם את קולנוע צפון, ראיתי שם לא מעט סרטים נפלאים. אני הכי זוכר בחיבה את "סקס, שקרים ווידיאוטייפ". (וואו, אני מקווה מאוד שהראש שלי לא עושה מישמש מכל אמצע-סוף שנות השמונים). מה שכן, בלי מסכי קולנוע משל עצמם, אני די בספק אם סרטי שפירא יעיזו להמר על סרטים איכותיים או מאתגרים, כי אחרת בעלי בתי הקולנוע שהם מעכשיו תלויים בהם כפליים לא יסכימו להציג אותם. מהבחינה הזאת, חבל. מצד שני, כבר שנים לא ראיתי שם סרט טוב באמת (וצריך להודות: אולם 3 בקולנוע דיזנגוף היה ככל הנראה האולם הגרוע ביותר בתל אביב. לפחות בתיקו עם אולם 5 ברב חן בכיכר דיזנגוף). את אולמות 1 ו-2 די חיבבתי, כל עוד דאגתי לשבת לא רחוק יותר משורה 3 בשניהם.

ואגב, בעוד חודש: סינמה סיטי ראשון לציון ייפתח. יותר מרגש כשבתי קולנוע נפתחים מבתי קולנוע שנסגרים.

דברים שרואים בדרך לבית הספר: צילומי הסדרה "סימני שאלה" (במאי: אופיר בביוף, תסריטאי: עידו דרור) התחילו אתמול בדירה בקומת הקרקע ברחוב מודליאני 16 בתל אביב. הם יצלמו שם עד יום רביעי.

===========

דברים שלא רואים: קיבלתם קומוניקט על הבכורה הטלוויזיונית המתקרבת ל"גן עדן עכשיו", סרטו המעולה והמכעיס של האני אבו אסעד, זוכה גלובוס הזהב והמועמד לאוסקר? קבלו ביטול. צנזורה עצמית? הוראה מלמעלה? חשש ממחלוקות? מדאיג, מדאיג, מדאיג. בין זה ובין העליהום על יהונתן סגל, משהו לא נעים קורה כאן מבחינת חופש האמנות.

========

אגב: "מר שועל המהולל" (שיוקרן ברביעי בחמישי ב-20:30 בסינמטק חולון), יוקרן גם ב-11.2 וב-13.2 בסינמטק ירושלים. ירושלמים, תפסו אותו.

===============

מישהו הולך הערב לשמוע את פיטר גרינאוויי במוזיאון תל אביב? אם כן, אנא דווחו. אני שמעתי אותו מרצה כבר פעמיים בישראל וקראתי כמה דיווחים מהרצאותיו בחו"ל ונראה לי שזה מופע נודד עם תוכן שחוזר על עצמו. אם יתברר שלא, די אדפוק את הראש בקיר שהחמצתי אותו הערב.

============

אז איך לוקחים סרט דו-מימדי והופכים אותו לתלת מימדי? אנשי הטכנולוגיה של "סלייט" מסבירים. זו היתה השיטה מאז "רכבת לקוטב" ועד "אליס בארץ הפלאות" המתקרב של טים ברטון. "אווטאר" קצת שינה את חוקי המשחק, כי מעכשיו, בזכות המצלמה הקומפקטית שג'יימס קמרון ואחיו פיתחו, יחזרו לצלם מלכתחילה תלת מימד בתוך המצלמה, ולא בעיבוד בדיעבד (קמרון אפילו צוטט כמי שמזלזל בברטון שעשה את "אליס בארץ הפלאות" בשיטה "הישנה").

=========

ג'ון אוגוסט, שכתב לברטון את "סיפורי דגים" ו"צ'רלי בממלכת השוקולד", חושב שהאיי-פאד של אפל הוא מכשיר מצוין לתסריטאים.

===========

אחרי שחשפתי שפעם, לפני שנים, כסטודנט לקולנוע היתה לי חיבה לז'יל דלז, הנה עוד אחד מגיבורי הפילוסופיה העכשווית, שאני עדיין מצליח להתחבר אליהם, גם אחרי שנים מחוץ לאקדמיה: סטנלי קאוול (ובייחוד לספר הזה שלו). מודה, את ספרו האחרון, "עיר של מילים", קניתי אבל רק עלעלתי בו. והנה מגיע בלוג שעשוי לגרום לי סוף סוף לשבת ולקרוא אותו.

=============

ובעוד 25 שעות בדיוק, ההכרזה על המועמדים לאוסקר. האם "עג'מי" יהיה מועמד בקטגוריית הסרט הזר? סקוט פיינברג מאמין שכן.

"אווטאר" כבר שבעה שבועות במקום הראשון באמריקה. מחר הוא יחצה את קו 600 מיליון הדולר בקופות האמריקאיות ויעקוף גם שם את "טיטאניק" בתור הסרט הקופתי בכל הזמנים. והוא בדרכו לחצות חצה את רף 2 מיליארד הדולר בהכנסות הגלובליות. וזה בדיוק הזמן לשלוף את המבקר האלמוני שערך ביו-טיוב ביקורת בת 18 דקות, קורעת מצחוק, וחדת אבחנה עד מאוד, על סרטו של ג'יימס קמרון:

פרסי גילדת הבמאים (DGA) חולקו לפני דקות בודדות והזוכה הוא… סליחה, והזוכה היא… קתרין ביגלו על "The Hurt Locker". סליחה, קתרין ביגלו על "The Hurt Locker"!!

ביגלו עשתה היסטוריה: ב-62 שנות קיומה של גילדת הבמאים היא האשה הראשונה שזוכה בפרס. ובגלל שברוב מוחץ של הפעמים מי שזוכה בפרס גילדת הבמאים זוכה גם באוסקר על הבימוי, זה עכשיו די סגור ונעול וסופי שביגלו תזכה באוסקר על הבימוי, ובכך תהפוך לאשה הראשונה שזוכה בפרס הזה.

מה שמשאיר את התעלומה: האם "The Hurt Locker" הביס בזאת סופית את "אווטאר" והדיח אותו מכל סיכוי לזכות באוסקר לסרט הטוב? על פניו נדמה כך: הסטטיסטיקה מראה שמי שזוכה בגילדת הבמאים זוכה באוסקר על הבימוי, והסרט שזוכה באוסקר על הבימוי זוכה באוסקר על הסרט. כך שמהבוקר "The Hurt Locker" צריך להיות המועמד המוביל לזכייה באוסקר.

אבל… קרה גם כמה פעמים – ספורות מאוד אמנם – שמי שזוכה באוסקר על הבימוי לא זוכה לבסוף באוסקר על הסרט. כך, שיש סיכוי ש"אווטאר" בכל זאת יזכה באוסקר על הסרט, וביגלו תזכה באוסקר על הבימוי.

אבל… אחרי שגם המפיקים וגם הבמאים נתנו ל"The Hurt Locker" את פרסיהם, נראה שהתעשייה מתייצבת לצידו של הסרט הקטן שאיש כמעט לא ראה, ולא לצידו של הסרט הענק שכל העולם ראה. כך שכדאי לכם מעתה להמר על "The Hurt Locker" כזוכה באוסקר.

=============

ועוד קצת פרסים ונשים.

פסטיבל סאנדאנס ננעל הלילה והסרט שזכה בפרס הראשון הוא "Winter's Bone" של הבמאית דברה גרייניק. "פרשס", זוכה סאנדאנס שעבר, הוא אחד הסרטים הבולטים בעונת האוסקרים הזאת. וכך גם "לחנך את ג'ני", שגם התגלה בסאנדאנס לפני שנה. האם גם "Winter's Bone" יהפוך לאחד הסרטים הבולטים של השנה הקרובה?

ולנקודה הישראלית: "שתיקת הארכיונים" של יעל חרסונסקי, זיכה את ז'ואל אלכסיס בפרס העריכה, בתחרות הקולנוע התיעודי הבינלאומי.

לרשימת כל זוכי פסטיבל סאנדאנס.

ו"לחנך את ג'ני", שהתגלו בפסטי

שועל בודד

בסוף השנה העליתי כמה מהפריימים שהכי אהבתי ב-2009. הנה עוד אחד מסרטי 2009, שראיתי רק כעת, וגם הוא הכיל כמה שוטים שגרמו לעיניי להיפער בהנאה: "מר שועל המהולל" (The Fantastic Mr. Fox), הניסיון (המאוד מוצלח) של ווס אנדרסון לעשות סרט ווס אנדרסוני באנימציה (וכרגיל, זה נראה כמו עוד אחד מהפקותיו של מקס פישר). עוד פריים, מהשוט הבא, בהמשך הפוסט. אבל לפני כן: רציתי לנסות ליזום איזשהו קמפיין שיפעיל לחץ על א.ד מטלון כן להפיץ את הסרט הזה, גם אם באופן מצומצם, או לפחות לשים אותו לשבוע-שבועיים באחד הסינמטקים, אבל אז ראיתי שהוא יוצא השבוע כבר בדי.וי.די ובבלו ריי באמריקה מה שאומר שאם הוא לא כבר באוזן השלישית, הוא יהיה שם בקרוב, כך שמי שמחכה לסרט הזה כבר יצפה בו בבית, בשבוע-שבועיים הקרובים. ובכל זאת, לא הייתי מחמיץ את ההזדמות לצפות בסרט – כרגע, באופן חד פעמי – בפילם על מסך גדול. זה יקרה בסינמטק חולון, ביום חמישי הקרוב, 4.2, ב-20:30, וטל לוטן מציעה לכם בבלוג שלה כרטיסים ב-28 שקל בלבד (במקום ב-35 שקל).

והנה כמה מילים שכתבתי על "מר שועל המהולל", מילים שלא ממש מצליחות לקלוט את האינטונציה המדוית והסטייל יוצא הדופן שיש לסרט הזה. אני חושב ש"עמוק במים" ו"מר שועל" הופכים בזאת לסרטיו של אנדרסון שאני הכי מחבב (למרות שאני גם מעריצי "ראשמור" ו"טננבאום").

פורסם ב"פנאי פלוס", 27.1.2010:

מתברר ש-2009 היתה שנה לא רעה בכלל לסרטים המתחפשים לסרטי ילדים, בשעה שהם למעשה סרטים למבוגרים. ראשון בתור היה "ארץ יצורי הפרא" של ספייק ג'ונז על פי ספרו של מוריס סנדק. והנה מגיע השני: “מר שועל המהולל", הגרסה של ווס אנדרסון לספרו של רואלד דאהל. שני הסרטים האלה מבלבלים כהוגן את האנשים שאמורים למכור ולשווק סרטים. האם הם לילדים או למבוגרים? אבל מי שמביט בקולנוע כאמנות ולא כמסחר וכסחורה שיווקית לא יכול אלא להתפעל משני הפרויקטים האלה, שבהם שני יוצרים מאוד ייחודיים – שניהם בני אותו דור – חוזרים לספרים עליהם גדלו והם מעבדים אותם מנקודת מבט בוגרת.

אל תתבלבלו עם העובדה ש"מר שועל המהולל" הוא סרט אנימציה. ולמרות שאפשר לתהות מה פתאום ווס אנדרסון, הבמאי של "ראשמור" ו"משפחת טננבאום", מחליט פתאום לעשות סרט אנימציה, מבט אחד בסרט עצמו וכל התהיות מתפוגגות. הסרט הזה הוא אנדרסוני לחלוטין. למעשה, הוא כל כך אנדרסוני שהוא פתאום מעלה את התחושה שסרטיו האחרים של אנדרסון – ובעיקר "עמוק במים" ו"משפחת טננבאום", סוג של תאומים סיאמיים עלילתיים וסגנוניים בעיניי – לא רק שהיו יכולים להיראות לא רע כסרטי אנימציה, אלא שהם אולי אפילו נהגו ככאלה. “מר שועל" מכיל את את מה שהפך לטביעת האצבע של אנדרסון מבחינה סגנונית: תנועת מצלמה רוחבית העוברת מלוקיישן אחד לשני ומציגה רצף התרחשויות. זה מזכיר קצת גרסה קלילה לתנועות המצלמה של פיטר גרינאוויי, שאנדרסון חולק עמו את הנטייה לעצב את סרטיו בסגנון הרוקוקו.

וגם כאן, בתפקיד הראשי (קולו בלבד): ג'ורג' קלוני. ואם "גברים שבוהים בעזים" מפגיש את קלוני עם ג'ף ברידג'ס, מתחרהו מהאוסקרים, ב"מר שועל" קלוני עובד מול מועמדת נוספת: מריל סטריפ. אמנם, שניהם רק מדבבים את הדמויות הראשיות של אדון וגברת שועל, אבל קשה לטעות בזיהוי הקול שלהם, ובעובדה שהם, כמו כל אחד מהשחקנים האחרים בסרט הזה, מדבר בקול הכי טבעי והכי יומיומי שלו. וזה אולי הדבר הכי בולט בסרט: שזה סרט אנימציה שלא נשמע כמו סרט אנימציה. אמנם כבר שנים שסרטי האנימציה עושים שימוש בקולות טבעיים של שחקנים, אבל עדיין – בגלל הפנייה לקהל צעיר – הדיבור הוא יחסית איטי ומוקפד ומוטעם. ב"מר שועל" הדמויות מדברות כמו בסרט של ווס אנדרסון. כולם מדברים מהר, בולעים מילים ושומרים על אינטונציה יבשה, כאילו כל המשפטים נאמרים באופן מהורהר וחולמני. ודמויותיו אכן חולמניות: מר שועל (קלוני) הוא גנב עופות שאשתו (סטריפ) מבקשת ממנו למצוא עבודה אחרת, רגע לפני לידת הגור הראשון. אז הוא הופך עיתונאי. (מצחיק). אבל חיי הפשע מדגדגים לו בכפות. ולאט לאט הוא מתחיל לארגן שודים יותר ויותר מורכבים. לבסוף, הוא מסבך את כל המשפחה וגורר את כל הקהילה למבצע אחד אחרון, נגד שלושת החוואים שמטילים את אימתם על האיזור (ובראשם מייקל גמבון, שגורם לסרט הזה גם להישמע, ולא רק להיראות כמו, גרסת האנימציה ל"הגנב, הטבח, אשתו והמאהב"). ואם "גברים שבוהים בעזים" נראה כמו געגוע של קלוני לאחים כהן, “מר שועל המהולל" נראה כאילו קלוני עושה גרסת אנימציה לסרטיו של סטיבן סודרברג, ושזה מעין "אושן 11 ” באנימציית בובות/חיות. החיבור הזה, בין עולמות קולנועיים מבוגרים – הגיבורים החולמניים של אנדרסון וז'אנר סרטי השודים שסודרברג שיכלל בלהיטיו האחרונים – הופך את "מר שועל" למרקחת פופ נהדרת – מאש-אפ מטורלל של סיקסטיז, סבנטיז ואיך – דין מרטין ופרנק סינטרה בסרט היפסטרי עם פסקול של הביץ' בויז. זה כמו סרט במסיכה, נועד לבלבל אותנו שהוא לילדים, אבל הוא בעצם מדבר אל ההורים. או אל אלה שעוד לא מוכנים להיות הורים עדיין.