שעה למועמדויות לאוסקר. הוא, הוא, היא והוא מפרסמים את הימוריהם למועמדים היום. הם מהמרים ש"עג'מי" בפנים. מדהים.

====

פסטיבל ברלין ייפתח ביום חמישי הבא ובטח תשמחו לשמוע ש"סופר צללים" של רומן פולנסקי כבר נקנה להפצה בישראל על ידי יונייטד קינג (לא שזה עזר ל"דוקטור פרסנאוס" של טרי גיליאם שנרקב על המדפים שלהם) וש"הקוסם" של סילביין שומה, על פי תסריט מאת ז'אק טאטי, נקנה להפצה בישראל על ידי קולנוע לב.

=====

הציניקן שבי רואה את האייטם בוויינט על מחאה נגד גביית עמלה בהזמנת כרטיסים לקולנוע באינטרנט ומגחך: עוד אחד? יש אייטם אחד כזה כל שנה, לא? מי שכותב ועורך את האייטמים האלה בטוח שהוא הראשון? ועמלות לכרטיסים זה סוג של חוק טבע, לא? מעצבן, אבל קיים בכל האירועים להם קונים כרטיסים מראש ובכל העולם. זה סוג של "מס הבטחת מקום". אם תרצו, אפשר למכור את זה אחרת: מחירי הכרטיסים ל"אווטאר" הם 45 שקלים. אם תגיעו לקנות בקופה תקבלו אותם בהנחה: רק 41 שקלים. עכשיו אתם מרגישים טוב יותר? אבל זה הציניקן שבי. האידיאליסט שבי דווקא שמח מהאייטמים האלה ותוהה למה הם מתפרסמים רק פעם בשנה. הרי העמלה הזאת היא רק פרט אחד בתוך מכלול עצום של התעלמות של בעלי בתי הקולנוע מהקהל שלהם. אבל בעלי בתי הקולנוע חיים בבועה שלהם, סופרים כסף מזומן, וכל עוד הם ממשיכים למכור עשרה מיליון כרטיסים בשנה הם בוודאי בטוחים שהם עושים הכל נכון, ושהמתלוננים הם סתם חבורת בכיינים מפונקים.

=========

והנה הודעה מההנהלה: שריינו לכם את יום שני (8.2) ב-22:00. להקת הבית של "סינמסקופ", אלפנט פרייד, משיקה בתל אביב את סיבוב ההופעות האמריקאי שלה, רגע לפני צאת אלבומם השני, "Home". זה יקרה בלבונטין 7. עוד פרטים כאן, כולל האזנה מוקדמת לכמה משירי האלבום החדש.

========

2 בפברואר: It's Groundhog Day. זה היום לצפות בלופ ב"לקום אתמול בבוקר" של הרולד ראמיס.

היום ב-15:35 יתפרסמו המועמדויות לאוסקר (צפו בהכרזה בשידור חי בסי.אן.אן או בסקיי ניוז, או עקבו אחריה כאן בבלוג). כן כן, הקרב בין "אווטאר" ל"מטען הכאב". בין ג'יימס קמרון ואשתו לשעבר. פיהוק. אותנו מעניינים דברים קצת יותר איכותיים. מאז שהתברר ש"עג'מי" נכנס לרשימת התשיעיה, סיכוייו להשתלב בחמישיה היום ולהיות הסרט הישראלי השלישי ברציפות שמועמד לאוסקר הזר ממש גבוהים. אומר את זה בפשטות: "עג'מי" בעיניי טוב יותר מ"נביא", הנציג הצרפתי (ואף דומה לו מבחינה סגנונית ומבחינת העוצמה). ואם "נביא" נחשב לאחד המועמדים הבולטים השנה במירוץ לאוסקר הזר, אהיה מופתע (עכשיו, הייתי סקפטי לפני כן) אם "עג'מי" לא יהיה שם לצידו. אבל יש שני "אבל"ים.

אבל 1: כידוע, פרס האוסקר הזר הוא הפכפך מאוד לחיזוי. דניס לים כתב ב"ניו יורק טיימס" את הטקסט השנתי שמזכיר עד מה הקטגוריה הזאת לא ממש פתורה, ואיך מדי שנה קורה שוב ושוב שכמה מהסרטים הזרים הכי בולטים נשארים מחוץ לתחרות. נדמה לי שהשאלה הבולטת שמדאיגה את העיתונות ואת האקדמיה היא האם פליני, קורוסאווה וברגמן היו נשארים מחוץ לאוסקרים לו היו פועלים כיום. לים מסביר את שרשרת הבעיות של הקטגוריה, החל בעובדה שאת המועמדים צריכה למנות ועדה בארץ המוצא, ושהשיטה הזאת בעצמה לא חפה מבעיות (למשל, הספרדים שמעדיפים לדלג על אלמודובר בסרטיו האחרונים). הדילמות הישראליות משותפות לכולם: האם לשלוח את הסרט הכי טוב או את הסרט "שהאמריקאים הכי יאהבו". ואז הבעיות בוועדות הסינון האמריקאיות. המפיץ האמריקאי של "בופור" הופתע לגלות שרוב מוחלט של חברי ועדות הסינון הם בני 65 ומעלה, ולפיכך די מנותקים מכל מה שעכשווי (ע"ע ההפסד של "ואלס עם בשיר" ל"פרידות"). החוק הנוכחי של האקדמיה, שמאפשר ליו"ר הוועדה לשלב בתשיעיה הסופית שלושה סרטים שלא עברו את הסינון, אבל שהוא (ויועציו) חושבים שהם מהסרטים הבולטים בסצינה הבינלאומית בשנה החולפת, עוזרת לתשיעיה להיות קצת יותר מעודכנת. אבל בסופו של דבר, שום דבר לא עוזר בכל תהליך הסינון הזה מול 6,000 חברי האקדמיה שבוחרים לבסוף את הזוכה. וכאן, מתברר, המצב רעוע כבר שנים. אנשי סוני פיקצ'רס קלאסיקס, שהפסידו עם "ואלס עם בשיר" בשנה שעברה, כבר רגילים: כש"המטרו האחרון" של טריפו (שהם הפיצו, בחברתם הקודמת) התחרה ב"קגמושה" של קורוסאווה, מי שזכה לבסוף היה "מוסקבה לא מאמינה בדמעות", שאמנם היה להיט לא קטן בישראל שתחילת שנות השמונים, אבל די נשכח מאז.

ה"אבל" השני: גם אם "עג'מי" יהיה מועמד, צריך להודות שסיכוייו לזכות השנה די נמוכים. פשוט, כי קרה השנה נס. יש יצירת מופת אמיתית. אמיתית, כמו פעם. כמו מהימים ההם של ברגמן וקורוסאווה. קוראים לה "סרט לבן" של מיכאל האנקה. כן, גם אני בשוק שהתלהבתי מהסרט הזה. אני הרי לא מחבב את רוב סרטיו של האנקה. למעשה, חלק מסרטיו אני ממש שונא. וגם את אלה שאני מחבב, אני מחבב בהסתייגות. והנה הוא מגיע עם סרט שהדהים אותי. אולי כי הוא אנטי-האנקה, במידה מסוימת (אבל לא ממש: יש שם המון האנקה, רק מוחבא היטב היטב ומחכה לקפוץ עליכם). אולי כי זה אחד הסרטים היפים ביותר שראיתי מאז, נגיד, "פאני ואלכסנדר" של אינגמר ברגמן. נדמה לי שההשוואה ל"פאני ואלכסנדר" נכונה. כי הרי אני מחבב מאוד את בלה טאר או את צאי מינג ליאנג, נגיד, אבל אני לא מצפה שהם יהיו מועמדים לאוסקר או שסרטיהם יהפכו למושאי הערצה בנחלת הכלל. אבל "סרט לבן", כמו "פאני ואלכסנדר", הוא סרט זר.איכותי שהקהל הרחב (התרבותי, האנין, המפונק) יכול להתחבר אליו. יש בו עלילה, יש בו דמויות, יש המון דיבורים, יש סיפור ברור, ויש מסר, משהו לחשוב עליו בדרך הביתה. וגם: הוא מרהיב ויזואלית. זה אחד הסרטים הכי יפהפיים שראיתי כבר הרבה זמן. אבל כמובן שיש בסרט הזה רובד שלם – פילוסופי, פוליטי, מיכאל האנקאי – שצריך לפענח מבעד לצילומים היפים. נדמה לי שאם "סרט לבן" היה יוצא בשנות השבעים אפשר היה לדמיין אותו מועמד לאוסקר גם בקטגוריית התסריט. אבל גם ככה, אהיה מופתע מאוד אם חוץ ממועמדות לסרט הזר הוא לא יהיה מועמד גם לאוסקר על צילום השחור-לבן של כריסטיאן ברגר.

(מצד שני, מי יודע. אולי לבסוף "עג'מי" יהיה ה"פרידות" של "סרט לבן"?).

אתם בוודאי כבר מכירים את גישתי: אני די מסרב להיות סנטימנטליסט בקשר לבתי קולנוע שנסגרים. זה חוק טבע: בתי קולנוע נסגרים. ומסעדות. וחנויות. זה תמיד עניין של זמן. הדבר היחיד שמטריד בבשורות על סגירות של בתי קולנוע זו הדאגה הפרקטית: היה נוח שהיה בית קולנוע כה קרוב הביתה ונשאלת השאלה איפה יהיה אפשר לראות סרטי קולנוע במרכז תל אביב. נשאר רק קולנוע לב, שהפך לאימפריה בלי ששמנו לב. אם מישהו יהפוך שם את אולם 4 למזנון, הוא גם יהיה קולנוע המורכב מאולמות לא רעים. וממילא אני מעדיף בזמן האחרון לקחת מונית ליס פלאנט או לסינמה סיטי כדי לראות סרט כמו בן אדם ולא ללכת למרתפי רב חן או דיזנגוף.

אז הנה הבשורה: מתישהו בחודשים הקרובים קולנוע דיזנגוף ייסגר.

התדהמה האמיתית היא לא שהוא עומד להיסגר, אלא שהוא לא נסגר עד כה. מאז שדוד שפירא נפטר, בפברואר 2003, שמעתי כל כמה חודשים נשמות טובות שמנבאות שהנה, תכף, בכל רגע, הקולנוע ייסגר. וממילא, סרטי שפירא – שנוהלה בשנים האחרונות על ידי דאליה שפירא – הפכה בעיקר לחברת הפצה שמספקת סרטים לרב חן ולסינמה סיטי. יכול להיות שזה הצד החיובי של המגה-פלקסיזציה של בתי הקולנוע בישראל: שמפיצים קטנים, שאין להם בתי קולנוע משל עצמם, יכולים פתאום לשגשג, כי בעלי בתי הקולנוע פתאום זקוקים להם כדי למלא את כל המסכים שברשותם. לסרטי שפירא, כך שמעתי, גם היה איזשהו דיל נדיב, שאני לא ממש יודע את סוגו ואת פרטיו, עם רשת רב חן שעזר להם להישאר עם ראש מעל המים בשנים האחרונות.

ובכל זאת, סנטימנטים. אם הזכרון שלי עוד עובד, אני כמעט בטוח שהייתי בערב הפתיחה של הקולנוע, זה היה אי שם בסוף 1985 או תחילת 1986, ואני די חיכיתי לראות את "נשיקת אשת העכביש", שהיה הסרט הראשון שהוקרן שם, ודי התרגשתי שפותחים בית קולנוע חדש. רצתי לצפות בו בערב הפתיחה. לא יעזור, פעם סרטי שפירא קלעו בול. רצתי לשם לראות את "נשיקת אשת העכביש", ואני זוכר שראיתי שם את "קפה בגדד". וכשהיה להם את קולנוע צפון, ראיתי שם לא מעט סרטים נפלאים. אני הכי זוכר בחיבה את "סקס, שקרים ווידיאוטייפ". (וואו, אני מקווה מאוד שהראש שלי לא עושה מישמש מכל אמצע-סוף שנות השמונים). מה שכן, בלי מסכי קולנוע משל עצמם, אני די בספק אם סרטי שפירא יעיזו להמר על סרטים איכותיים או מאתגרים, כי אחרת בעלי בתי הקולנוע שהם מעכשיו תלויים בהם כפליים לא יסכימו להציג אותם. מהבחינה הזאת, חבל. מצד שני, כבר שנים לא ראיתי שם סרט טוב באמת (וצריך להודות: אולם 3 בקולנוע דיזנגוף היה ככל הנראה האולם הגרוע ביותר בתל אביב. לפחות בתיקו עם אולם 5 ברב חן בכיכר דיזנגוף). את אולמות 1 ו-2 די חיבבתי, כל עוד דאגתי לשבת לא רחוק יותר משורה 3 בשניהם.

ואגב, בעוד חודש: סינמה סיטי ראשון לציון ייפתח. יותר מרגש כשבתי קולנוע נפתחים מבתי קולנוע שנסגרים.

דברים שרואים בדרך לבית הספר: צילומי הסדרה "סימני שאלה" (במאי: אופיר בביוף, תסריטאי: עידו דרור) התחילו אתמול בדירה בקומת הקרקע ברחוב מודליאני 16 בתל אביב. הם יצלמו שם עד יום רביעי.

===========

דברים שלא רואים: קיבלתם קומוניקט על הבכורה הטלוויזיונית המתקרבת ל"גן עדן עכשיו", סרטו המעולה והמכעיס של האני אבו אסעד, זוכה גלובוס הזהב והמועמד לאוסקר? קבלו ביטול. צנזורה עצמית? הוראה מלמעלה? חשש ממחלוקות? מדאיג, מדאיג, מדאיג. בין זה ובין העליהום על יהונתן סגל, משהו לא נעים קורה כאן מבחינת חופש האמנות.

========

אגב: "מר שועל המהולל" (שיוקרן ברביעי בחמישי ב-20:30 בסינמטק חולון), יוקרן גם ב-11.2 וב-13.2 בסינמטק ירושלים. ירושלמים, תפסו אותו.

===============

מישהו הולך הערב לשמוע את פיטר גרינאוויי במוזיאון תל אביב? אם כן, אנא דווחו. אני שמעתי אותו מרצה כבר פעמיים בישראל וקראתי כמה דיווחים מהרצאותיו בחו"ל ונראה לי שזה מופע נודד עם תוכן שחוזר על עצמו. אם יתברר שלא, די אדפוק את הראש בקיר שהחמצתי אותו הערב.

============

אז איך לוקחים סרט דו-מימדי והופכים אותו לתלת מימדי? אנשי הטכנולוגיה של "סלייט" מסבירים. זו היתה השיטה מאז "רכבת לקוטב" ועד "אליס בארץ הפלאות" המתקרב של טים ברטון. "אווטאר" קצת שינה את חוקי המשחק, כי מעכשיו, בזכות המצלמה הקומפקטית שג'יימס קמרון ואחיו פיתחו, יחזרו לצלם מלכתחילה תלת מימד בתוך המצלמה, ולא בעיבוד בדיעבד (קמרון אפילו צוטט כמי שמזלזל בברטון שעשה את "אליס בארץ הפלאות" בשיטה "הישנה").

=========

ג'ון אוגוסט, שכתב לברטון את "סיפורי דגים" ו"צ'רלי בממלכת השוקולד", חושב שהאיי-פאד של אפל הוא מכשיר מצוין לתסריטאים.

===========

אחרי שחשפתי שפעם, לפני שנים, כסטודנט לקולנוע היתה לי חיבה לז'יל דלז, הנה עוד אחד מגיבורי הפילוסופיה העכשווית, שאני עדיין מצליח להתחבר אליהם, גם אחרי שנים מחוץ לאקדמיה: סטנלי קאוול (ובייחוד לספר הזה שלו). מודה, את ספרו האחרון, "עיר של מילים", קניתי אבל רק עלעלתי בו. והנה מגיע בלוג שעשוי לגרום לי סוף סוף לשבת ולקרוא אותו.

=============

ובעוד 25 שעות בדיוק, ההכרזה על המועמדים לאוסקר. האם "עג'מי" יהיה מועמד בקטגוריית הסרט הזר? סקוט פיינברג מאמין שכן.

"אווטאר" כבר שבעה שבועות במקום הראשון באמריקה. מחר הוא יחצה את קו 600 מיליון הדולר בקופות האמריקאיות ויעקוף גם שם את "טיטאניק" בתור הסרט הקופתי בכל הזמנים. והוא בדרכו לחצות חצה את רף 2 מיליארד הדולר בהכנסות הגלובליות. וזה בדיוק הזמן לשלוף את המבקר האלמוני שערך ביו-טיוב ביקורת בת 18 דקות, קורעת מצחוק, וחדת אבחנה עד מאוד, על סרטו של ג'יימס קמרון:

פרסי גילדת הבמאים (DGA) חולקו לפני דקות בודדות והזוכה הוא… סליחה, והזוכה היא… קתרין ביגלו על "The Hurt Locker". סליחה, קתרין ביגלו על "The Hurt Locker"!!

ביגלו עשתה היסטוריה: ב-62 שנות קיומה של גילדת הבמאים היא האשה הראשונה שזוכה בפרס. ובגלל שברוב מוחץ של הפעמים מי שזוכה בפרס גילדת הבמאים זוכה גם באוסקר על הבימוי, זה עכשיו די סגור ונעול וסופי שביגלו תזכה באוסקר על הבימוי, ובכך תהפוך לאשה הראשונה שזוכה בפרס הזה.

מה שמשאיר את התעלומה: האם "The Hurt Locker" הביס בזאת סופית את "אווטאר" והדיח אותו מכל סיכוי לזכות באוסקר לסרט הטוב? על פניו נדמה כך: הסטטיסטיקה מראה שמי שזוכה בגילדת הבמאים זוכה באוסקר על הבימוי, והסרט שזוכה באוסקר על הבימוי זוכה באוסקר על הסרט. כך שמהבוקר "The Hurt Locker" צריך להיות המועמד המוביל לזכייה באוסקר.

אבל… קרה גם כמה פעמים – ספורות מאוד אמנם – שמי שזוכה באוסקר על הבימוי לא זוכה לבסוף באוסקר על הסרט. כך, שיש סיכוי ש"אווטאר" בכל זאת יזכה באוסקר על הסרט, וביגלו תזכה באוסקר על הבימוי.

אבל… אחרי שגם המפיקים וגם הבמאים נתנו ל"The Hurt Locker" את פרסיהם, נראה שהתעשייה מתייצבת לצידו של הסרט הקטן שאיש כמעט לא ראה, ולא לצידו של הסרט הענק שכל העולם ראה. כך שכדאי לכם מעתה להמר על "The Hurt Locker" כזוכה באוסקר.

=============

ועוד קצת פרסים ונשים.

פסטיבל סאנדאנס ננעל הלילה והסרט שזכה בפרס הראשון הוא "Winter's Bone" של הבמאית דברה גרייניק. "פרשס", זוכה סאנדאנס שעבר, הוא אחד הסרטים הבולטים בעונת האוסקרים הזאת. וכך גם "לחנך את ג'ני", שגם התגלה בסאנדאנס לפני שנה. האם גם "Winter's Bone" יהפוך לאחד הסרטים הבולטים של השנה הקרובה?

ולנקודה הישראלית: "שתיקת הארכיונים" של יעל חרסונסקי, זיכה את ז'ואל אלכסיס בפרס העריכה, בתחרות הקולנוע התיעודי הבינלאומי.

לרשימת כל זוכי פסטיבל סאנדאנס.

ו"לחנך את ג'ני", שהתגלו בפסטי

שועל בודד

בסוף השנה העליתי כמה מהפריימים שהכי אהבתי ב-2009. הנה עוד אחד מסרטי 2009, שראיתי רק כעת, וגם הוא הכיל כמה שוטים שגרמו לעיניי להיפער בהנאה: "מר שועל המהולל" (The Fantastic Mr. Fox), הניסיון (המאוד מוצלח) של ווס אנדרסון לעשות סרט ווס אנדרסוני באנימציה (וכרגיל, זה נראה כמו עוד אחד מהפקותיו של מקס פישר). עוד פריים, מהשוט הבא, בהמשך הפוסט. אבל לפני כן: רציתי לנסות ליזום איזשהו קמפיין שיפעיל לחץ על א.ד מטלון כן להפיץ את הסרט הזה, גם אם באופן מצומצם, או לפחות לשים אותו לשבוע-שבועיים באחד הסינמטקים, אבל אז ראיתי שהוא יוצא השבוע כבר בדי.וי.די ובבלו ריי באמריקה מה שאומר שאם הוא לא כבר באוזן השלישית, הוא יהיה שם בקרוב, כך שמי שמחכה לסרט הזה כבר יצפה בו בבית, בשבוע-שבועיים הקרובים. ובכל זאת, לא הייתי מחמיץ את ההזדמות לצפות בסרט – כרגע, באופן חד פעמי – בפילם על מסך גדול. זה יקרה בסינמטק חולון, ביום חמישי הקרוב, 4.2, ב-20:30, וטל לוטן מציעה לכם בבלוג שלה כרטיסים ב-28 שקל בלבד (במקום ב-35 שקל).

והנה כמה מילים שכתבתי על "מר שועל המהולל", מילים שלא ממש מצליחות לקלוט את האינטונציה המדוית והסטייל יוצא הדופן שיש לסרט הזה. אני חושב ש"עמוק במים" ו"מר שועל" הופכים בזאת לסרטיו של אנדרסון שאני הכי מחבב (למרות שאני גם מעריצי "ראשמור" ו"טננבאום").

פורסם ב"פנאי פלוס", 27.1.2010:

מתברר ש-2009 היתה שנה לא רעה בכלל לסרטים המתחפשים לסרטי ילדים, בשעה שהם למעשה סרטים למבוגרים. ראשון בתור היה "ארץ יצורי הפרא" של ספייק ג'ונז על פי ספרו של מוריס סנדק. והנה מגיע השני: “מר שועל המהולל", הגרסה של ווס אנדרסון לספרו של רואלד דאהל. שני הסרטים האלה מבלבלים כהוגן את האנשים שאמורים למכור ולשווק סרטים. האם הם לילדים או למבוגרים? אבל מי שמביט בקולנוע כאמנות ולא כמסחר וכסחורה שיווקית לא יכול אלא להתפעל משני הפרויקטים האלה, שבהם שני יוצרים מאוד ייחודיים – שניהם בני אותו דור – חוזרים לספרים עליהם גדלו והם מעבדים אותם מנקודת מבט בוגרת.

אל תתבלבלו עם העובדה ש"מר שועל המהולל" הוא סרט אנימציה. ולמרות שאפשר לתהות מה פתאום ווס אנדרסון, הבמאי של "ראשמור" ו"משפחת טננבאום", מחליט פתאום לעשות סרט אנימציה, מבט אחד בסרט עצמו וכל התהיות מתפוגגות. הסרט הזה הוא אנדרסוני לחלוטין. למעשה, הוא כל כך אנדרסוני שהוא פתאום מעלה את התחושה שסרטיו האחרים של אנדרסון – ובעיקר "עמוק במים" ו"משפחת טננבאום", סוג של תאומים סיאמיים עלילתיים וסגנוניים בעיניי – לא רק שהיו יכולים להיראות לא רע כסרטי אנימציה, אלא שהם אולי אפילו נהגו ככאלה. “מר שועל" מכיל את את מה שהפך לטביעת האצבע של אנדרסון מבחינה סגנונית: תנועת מצלמה רוחבית העוברת מלוקיישן אחד לשני ומציגה רצף התרחשויות. זה מזכיר קצת גרסה קלילה לתנועות המצלמה של פיטר גרינאוויי, שאנדרסון חולק עמו את הנטייה לעצב את סרטיו בסגנון הרוקוקו.

וגם כאן, בתפקיד הראשי (קולו בלבד): ג'ורג' קלוני. ואם "גברים שבוהים בעזים" מפגיש את קלוני עם ג'ף ברידג'ס, מתחרהו מהאוסקרים, ב"מר שועל" קלוני עובד מול מועמדת נוספת: מריל סטריפ. אמנם, שניהם רק מדבבים את הדמויות הראשיות של אדון וגברת שועל, אבל קשה לטעות בזיהוי הקול שלהם, ובעובדה שהם, כמו כל אחד מהשחקנים האחרים בסרט הזה, מדבר בקול הכי טבעי והכי יומיומי שלו. וזה אולי הדבר הכי בולט בסרט: שזה סרט אנימציה שלא נשמע כמו סרט אנימציה. אמנם כבר שנים שסרטי האנימציה עושים שימוש בקולות טבעיים של שחקנים, אבל עדיין – בגלל הפנייה לקהל צעיר – הדיבור הוא יחסית איטי ומוקפד ומוטעם. ב"מר שועל" הדמויות מדברות כמו בסרט של ווס אנדרסון. כולם מדברים מהר, בולעים מילים ושומרים על אינטונציה יבשה, כאילו כל המשפטים נאמרים באופן מהורהר וחולמני. ודמויותיו אכן חולמניות: מר שועל (קלוני) הוא גנב עופות שאשתו (סטריפ) מבקשת ממנו למצוא עבודה אחרת, רגע לפני לידת הגור הראשון. אז הוא הופך עיתונאי. (מצחיק). אבל חיי הפשע מדגדגים לו בכפות. ולאט לאט הוא מתחיל לארגן שודים יותר ויותר מורכבים. לבסוף, הוא מסבך את כל המשפחה וגורר את כל הקהילה למבצע אחד אחרון, נגד שלושת החוואים שמטילים את אימתם על האיזור (ובראשם מייקל גמבון, שגורם לסרט הזה גם להישמע, ולא רק להיראות כמו, גרסת האנימציה ל"הגנב, הטבח, אשתו והמאהב"). ואם "גברים שבוהים בעזים" נראה כמו געגוע של קלוני לאחים כהן, “מר שועל המהולל" נראה כאילו קלוני עושה גרסת אנימציה לסרטיו של סטיבן סודרברג, ושזה מעין "אושן 11 ” באנימציית בובות/חיות. החיבור הזה, בין עולמות קולנועיים מבוגרים – הגיבורים החולמניים של אנדרסון וז'אנר סרטי השודים שסודרברג שיכלל בלהיטיו האחרונים – הופך את "מר שועל" למרקחת פופ נהדרת – מאש-אפ מטורלל של סיקסטיז, סבנטיז ואיך – דין מרטין ופרנק סינטרה בסרט היפסטרי עם פסקול של הביץ' בויז. זה כמו סרט במסיכה, נועד לבלבל אותנו שהוא לילדים, אבל הוא בעצם מדבר אל ההורים. או אל אלה שעוד לא מוכנים להיות הורים עדיין.

אם הבלוג הזה היה באנגלית, היו לנו בסוף השבוע הזה ביקורות על סרטים עם goats, fish ו-fox בשמם. גן חיות. הנה סרטה השני של אנדריאה ארנולד ("דרך אדומה"), במאית שנראה לי שבזאת אני מפסיק לחכות ולצפות לסרטיה.

פורסם ב"פנאי פלוס", 27.1.2010

כבר בתחילת הסרט, הרגשתי מבולבל. למה אנדריאה ארנולד בחרה לצלם את סרטה בפריים מרובע קטן, במקום בפריים מלבני רחב, כמו שרוב הסרטים מאז 1950 נוהגים? אני מניח שיש איזושהי אג'נדה סביב הבחירה הזאת, אולי משהו שקשור ברצון להיות אנטי-ראווה, לשמור על מימדים קטנים, אבל הבחירה הזאת, עוד לפני שראיתי דקה מהסרט, כיבתה אותי לגמרי. היא היתה עבורי אנטי-קולנוע. ואכן, הסרט הזה ייאש אותי. לא בגלל שזה תפקידו, להציג בפנינו את עולם ללא המוצא של צעירי אנגליה העניים וחסרי חוש הכיוון, אלא כי ישבתי בו וסבלתי. סבלתי, כי לא הבנתי מה ארנולד רוצה ממני.

זה סרטה הארוך השני של ארנולד, אחרי שסרטה הקצר, “צרעה", זכה באוסקר. כבר מההתחלה היה ברור שהיא הולכת בנתיב שסלל קן לואץ'. קולנוע ריאליסטי, מחוספס, חסר פשרות, שמביט בחיים ללא כחל ושרק ודוחף את גיבוריו (למעשה, גיבורותיו) עד הקצה. כבר סרט הבכורה שלה, “דרך אדומה", היה מפרך לצפייה מכמויות היגון והסבל שנערמו בו. אבל ב"מחוץ למים" ארנולד איבדה אותי סופית. הסרט מספר על בחורה בת 15 שמגששת את דרכה בניסיונה להתבלט כרקדנית, ובאהבות ראשונות. זה מעין שילוב בין "16 מתוק" של לואץ' ובין "הילד" של האחים דארדן, רק עם בעיה אחת הרסנית: הבחורה בסרט מתגלה עד מהרה כאחת הדמויות הכי אידיוטיות שראיתי כבר הרבה זמן על המסך. עוני, נעורים, תסכול. אוקיי, אבל למה בכל פעם שקורה לה משהו, אני ראיתי את זה בא קילומטרים לפניה? הכל בסרט הזה נמנע, בשעה שדרמה מוקצנת היא זו שמציבה את הדיבורים אל מול הבלתי נמנע. לאורך כל הסרט, הנערה המטופשת הזאת עושה טעות על גבי טעות, בהערכת מצבה ובשיקול הדעת, שאולי הן נורא אמינות וריאליסטיות לעולמן של בנות ה-15, אבל זה פשוט בלתי נסבלות לצפייה. אז כן, קייטי ג'רוויס היא סוג של תגלית מרתקת ומאוד חשופה בתפקיד הראשי. וכן, אני מניח שזה הישג בימויי לא פשוט לגרום לנו לטבוע בתוך עולם כמו-תיעודי שנראה תלוש מהמציאות ולא מתוסרט (במה שהפך בשנים האחרונות לבון-טון הכה מייסר של הקולנוע האירופי, כפי שמעיד פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן שהסרט הזה יצא איתו). אבל מה הטעם לכל זה, אם בסוף אנחנו מקבלים רק חביות של יגון, יסורים, רחמים וכיעור מוטחים בפנינו?

"מחוץ למים": בתי קולנוע ושעות הקרנה

אתה רוצה להגיד לי ששם הסרט אינו סמלי, שבאמת יש שם גברים שבוהים בעיזים?!

1. מבול ג'ורג' קלוני נוחת על ראשנו. “האנשים שבוהים בעזים" הככה-ככה עלה אתמול. “תלוי באוויר" הנהדר, עליו בוודאי יהיה מועמד לאוסקר, יעלה בשבוע הבא. ובין לבין, תמצאו הקרנה חד פעמית של סרט האנימציה "מר שועל המהולל" של ווס אנדרסון, ביום חמישי הבא בסינמטק חולון. סרט אחד עם עיזים, סרט שני עם שועלים? מה עבר על קלוני השנה. ואיך קרה ש"גברים שבוהים בעזים" מגיע להקרנות בארץ? הרי זה בדיוק מזן הסרטים שהמפיצים בארץ אוהבים לגנוז, לא? אולי הם חשבו לעצמם "ג'ורג' קלוני בכל פינה, הוא אפילו מפרסם קפה בשלטי חוצות ובטלוויזיה, בואי נתפוס על זה טרמפ". אם כן, הידד. אני שמח ש"גברים בוהים בעזים" לא נגנז. חבל שמפיצי "מר שועל המהולל" לא חשבו אותו דבר.

2. את התסריט ל"גברים שבוהים בעזים" כתב פיטר סטרוהן, שהיה שותף לכתיבת הרימייק האנגלי-אמריקאי לסרט "החוב" של אסף ברנשטיין ועידו רוזנבלום. הרימייק, שביים ג'ון מאדן (“שייקספיר מאוהב") ייצא באמריקה ובאנגליה בשבועות הקרובים.

הנה הביקורת (וסחור-סחורה) על "גברים בוהים בעזים", מתוך "פנאי פלוס", 27.1.2010

היום – כן, גם היום – נעסוק בעולם המופלא והמיסתורי שנקרא "מפיצים", עולם שכולו חידות, אבל עם מעט מאוד תשובות. עולם מפחיד של חוסר ודאות ושרירותיות. מקרה המבחן שלנו היום הוא ג'ורג' קלוני. כנראה הכוכב הכי אהוד כרגע בעולם, גם אם האהדה הזאת לאו דווקא מיתרגמת להצלחות קופתיות. לא מעט, בזכות העובדה שקלוני עצמו מתגלה כאיש בעל טעם שנון ואידיוסינקרטי שמעדיף לפדות את מעמדו כאליל הפפראצי והטבלואידים בתמיכה דווקא בפרויקטים קטנים ואיכותיים, ולאו דווקא שוברי קופות תעשייתיים ונטולי נשמה או חזון. אבל בעוד שא.ד מטלון, האנשים שגרפו מיליונים מהכנסות “אווטאר”, החליטו לזרוק את "מר שועל המהולל" לפח, אבל חבריהם בפורום פילם החליטו לגאול סרט איזוטרי עוד יותר של קלוני בשם "גברים שבוהים בעזים" ולהפיץ אותו השבוע, ולהקדים את "תלוי באוויר" בשבוע, לגנוב ממנו במחטף את הזרקור (גם בלי להשקיע דקה במציאת שם עברי רהוט – אם כי אני אסיר תודה שהם התאפקו מלקרוא לסרט "12 הנו-עזים"). אני בספק אם מישהו שם חושב שזה סרט טוב במיוחד, או סרט מסחרי במיוחד, אבל הם בוודאי מבינים שזה סרט שיצליח לעורר סקרנות ושדי קל להם למכור אותו לקהל. אחרי הכל: אם בעונת האוסקרים הקרובה המירוץ לפרס השחקן יהיה צמוד בין קלוני וג'ף ברידג'ס, הנה סרט בו שניהם מופיעים יחד זה לצד זה. ואם "אווטאר" הוא הסרט הכי מדובר בעולם, הנה סרט שמציג הופעת אורח של סטיבן לאנג, שמגלם את הקב"ט הקשוח של פנדורה, שנלחם בגיבור בשואו-דאון הסופי של הסרט. ואם מלחמת עירק חזרה לכותרות הקולנוע בזכות "The Hurt Locker”, הנה עוד סרט שמתרחש בעירק. ומה דעתי? אני חושב שפורום פילם עשו את הדבר הנכון, למרות ש"עזים" הוא בעיקר החמצה נורא מתסכלת, בשעה שא.ד מטלון עשו את שטות השנה, אם אחד הסרטים המתוקים והמקוריים של השנה. יש סרטים שפשוט אסור לגנוז. לכל סרט יש את הקהל שלו, וזה האתגר של המפיץ למצוא את הקהל הזה, ולא להפגין בריונות – שהופכת למעשה לאקט של צנזורה – ולמנוע ממדינה שלמה לצפות בסרט, רק כי הוא לא מתיישב עם טעמו של מנכ"ל החברה. ואם עדיין אפשר לגרום לאנשים שם להתחרט על החלטותיהם, הרי שהפיסקה הזאת היא ניסיון השכנוע הדל שלי.

את "גברים שבוהים בעזים" ביים גרנט הסלוב, שחקן (אולי תזהו אותו בתור אחד הטרוריסטים הערביים מ"שקרים אמיתיים" של ג'יימס קמרון), שהפך לתסריטאי, במאי ומפיק, והוא חברו ושותפו של קלוני. יחד הם כתבו והפיקו את "לילה טוב ובהצלחה" המצוין, שקלוני ביים, ושעליו שניהם היו מועמדים לאוסקר. ב"גברים שבוהים בעזים" קלוני מוכיח פעם נוסף שהוא יצור קהילתי, ושהוא אוהב לעבוד בסביבה שהוא מכיר ומיודד איתה, ולתת לפרויקטים השונים שלו לפעפע זה לתוך זה. הפעם הסלוב הוא הבמאי וקלוני הוא השחקן. אבל סצינת הכותרות, של הגיבור שלנו (יואן מגרגור) אורז לקראת מסע? מזכירה את "תלוי באוויר" עם אותו קלוני. ואפילו המוזיקה דומה. כי רולף קנט, המלחין של "תלוי באוויר", הלחין את "גברים שבוהים בעזים".

עלילת הסרט היא מהתמהוניות שנתקלנו בה כבר הרבה זמן, והיא עוד מנסה להתגאות בכותרת שאולי חלק מהדברים בסרט מבוססים על מציאות (אני לא מאמין לכותרת הזאת, הוכחות בהמשך). זהו סיפורו של עיתונאי זוטר (מגרגור) שאשתו עוזבת אותו, וכדי לברוח מחייו הוא הולך לחפש סיפורים במלחמת עירק. והוא מוצא: איש בשם לין קאסידי (קלוני), שמתוודה שהוא חייל בדימוס שנשלח למשימה חשאית בעירק, ושהוא חלק מחטיבה חשאית של צבא ארצות הברית שגייסה אנשים בעלי כוחות על. כן, הוא אחד כזה: הוא הצליח פעם להרוג עז בכוח מחשבתו בלבד. כן, העיזים משם הסרט אינן סמליות, הן ממשיות. והן תמוהות  כמו רוב הדברים בסרט המשונה והכמעט משעשע הזה.

כמעט חיבבתי את "גברים שבוהים בעזים". זה סרט כה הזוי שאי אפשר אלא להעריך אותו על כך שהוא רק הולך ומתרחק מכל מה שנראה כמו הגיון או מציאות. דמיינו את הגרסה הסהרורית של "סוריאנה", עם אותו ג'ורג' קלוני בראש. או הגרסה המיסטית של "שלושה מלכים"… עם אותו ג'ורג' קלוני בראש. למעשה, מתברר שכבמאים לקלוני ולהסלוב יש טעם דומה בבחירת החומרים, כי יש לא מעט מהעולם של "וידויים של מוח מסוכן", סרט הבכורה של קלוני כבמאי, ב"גברים שבוהים בעזים". לא רק כי שניהם ניסו לציג את הצד התמהוני של שירותי הבטחון האמריקאי, אלא בעיקר כי שניהם ניגנו חזק על מוטיב ה"היה או לא היה", והניסיון לתעתע בנו שהסיפור הזה הוא – אולי, רק אולי – אמת לאמיתה, ולא התקף פסיכוטי של המספר.

וכמו "וידויים של מוח מסוכן", גם "גברים שבוהים בעזים" שואב את השראתו העיקרית מהקולנוע של האחים כהן. בעיקר בסוג ההומור. הומור אבסורדי, אירוני, עתיר ניואנסים דקים, שמוגש בפנים רציניות לחלוטין. וכשם שהאחים כהן כתבו בכותרות "פארגו" שהסרט כנראה מושפע מאירועים אמיתיים – בשעה שברור שזה שקר גמור – כך גם אני מניח שהניסיון להציג את "גברים/עזים" כלכאורה סיפור אמיתי" הוא סוג של צ'יזבט. אבל כך גם מתחוורת חולשתו של הסרט: כי הסלוב אינו האחים כהן (גם קלוני לא, למעשה). למרות שמלאכת החיקוי שלו ראויה להערכה: הוא מחבר בסרט אחד גם את דמותו האידיוטית של קלוני מ"אחי, איפה אתה" וגם את דמותו של ה-dude שגילם ג'ף ברידג'ס ב"ביג לבובסקי". אמור להיות שילוב מנצח, איקוני, חד פעמי, לא? ובכלל, נדמה שכל הדמויות בסרט נתלשו מסרטים אחרים. כשקלוני מדבר על זה שצבא ארצות הברית רצה לייצר חיילי על ונתן להם את שם הקוד "לוחמי ג'דיי", הוא אומר את זה ליואן מגרגור, שגילם אביר ג'דיי בטרילוגיית "מלחמת הכוכבים". אבל המצער הוא שלמרות כמה סצינות ממש מצחיקות – במובן הכי מינורי של המילה – הסרט הזה לא ממש מצליח להתחבר. שלל רעיונות, שפע ניסיונות, ולא מעט שחקנים שהתחברו למסר ההיפי של הצבא שמנסה ללחום באמצעים בלתי אלימים, אבל הסאטירה לא ממש עובדת. או עובדת, אבל לא ממש ברורה. ובסופו של דבר, עם כל הפוטנציאל, עם כל הרצון האמיתי לחבב אותו, הסרט נותר מהנה כמו צפייה בגברים שבוהים בעזים.

"גברים שבוהים בעזים": בתי קולנוע ושעות הקרנה

שניים מסרטי העשור שלי, "הרמוניות ורקמייסטר" ו"ג'רי", במאמר וידיאו קצר על הזמן הקולנוע וז'יל דלז:

והנ"ל פלוס טרקובסקי.

ואם כבר מצאנו לינקים לטקסטים ארוכים ומאתגרים, הנה עוד אחד: ראיון ארוך-ארוך עם לם דובס, אחד התסריטאים האהובים עליי ("עיר אפלה", "קפקא").