פרסי גילדת הבמאים (DGA) חולקו לפני דקות בודדות והזוכה הוא… סליחה, והזוכה היא… קתרין ביגלו על "The Hurt Locker". סליחה, קתרין ביגלו על "The Hurt Locker"!!

ביגלו עשתה היסטוריה: ב-62 שנות קיומה של גילדת הבמאים היא האשה הראשונה שזוכה בפרס. ובגלל שברוב מוחץ של הפעמים מי שזוכה בפרס גילדת הבמאים זוכה גם באוסקר על הבימוי, זה עכשיו די סגור ונעול וסופי שביגלו תזכה באוסקר על הבימוי, ובכך תהפוך לאשה הראשונה שזוכה בפרס הזה.

מה שמשאיר את התעלומה: האם "The Hurt Locker" הביס בזאת סופית את "אווטאר" והדיח אותו מכל סיכוי לזכות באוסקר לסרט הטוב? על פניו נדמה כך: הסטטיסטיקה מראה שמי שזוכה בגילדת הבמאים זוכה באוסקר על הבימוי, והסרט שזוכה באוסקר על הבימוי זוכה באוסקר על הסרט. כך שמהבוקר "The Hurt Locker" צריך להיות המועמד המוביל לזכייה באוסקר.

אבל… קרה גם כמה פעמים – ספורות מאוד אמנם – שמי שזוכה באוסקר על הבימוי לא זוכה לבסוף באוסקר על הסרט. כך, שיש סיכוי ש"אווטאר" בכל זאת יזכה באוסקר על הסרט, וביגלו תזכה באוסקר על הבימוי.

אבל… אחרי שגם המפיקים וגם הבמאים נתנו ל"The Hurt Locker" את פרסיהם, נראה שהתעשייה מתייצבת לצידו של הסרט הקטן שאיש כמעט לא ראה, ולא לצידו של הסרט הענק שכל העולם ראה. כך שכדאי לכם מעתה להמר על "The Hurt Locker" כזוכה באוסקר.

=============

ועוד קצת פרסים ונשים.

פסטיבל סאנדאנס ננעל הלילה והסרט שזכה בפרס הראשון הוא "Winter's Bone" של הבמאית דברה גרייניק. "פרשס", זוכה סאנדאנס שעבר, הוא אחד הסרטים הבולטים בעונת האוסקרים הזאת. וכך גם "לחנך את ג'ני", שגם התגלה בסאנדאנס לפני שנה. האם גם "Winter's Bone" יהפוך לאחד הסרטים הבולטים של השנה הקרובה?

ולנקודה הישראלית: "שתיקת הארכיונים" של יעל חרסונסקי, זיכה את ז'ואל אלכסיס בפרס העריכה, בתחרות הקולנוע התיעודי הבינלאומי.

לרשימת כל זוכי פסטיבל סאנדאנס.

ו"לחנך את ג'ני", שהתגלו בפסטי

שועל בודד

בסוף השנה העליתי כמה מהפריימים שהכי אהבתי ב-2009. הנה עוד אחד מסרטי 2009, שראיתי רק כעת, וגם הוא הכיל כמה שוטים שגרמו לעיניי להיפער בהנאה: "מר שועל המהולל" (The Fantastic Mr. Fox), הניסיון (המאוד מוצלח) של ווס אנדרסון לעשות סרט ווס אנדרסוני באנימציה (וכרגיל, זה נראה כמו עוד אחד מהפקותיו של מקס פישר). עוד פריים, מהשוט הבא, בהמשך הפוסט. אבל לפני כן: רציתי לנסות ליזום איזשהו קמפיין שיפעיל לחץ על א.ד מטלון כן להפיץ את הסרט הזה, גם אם באופן מצומצם, או לפחות לשים אותו לשבוע-שבועיים באחד הסינמטקים, אבל אז ראיתי שהוא יוצא השבוע כבר בדי.וי.די ובבלו ריי באמריקה מה שאומר שאם הוא לא כבר באוזן השלישית, הוא יהיה שם בקרוב, כך שמי שמחכה לסרט הזה כבר יצפה בו בבית, בשבוע-שבועיים הקרובים. ובכל זאת, לא הייתי מחמיץ את ההזדמות לצפות בסרט – כרגע, באופן חד פעמי – בפילם על מסך גדול. זה יקרה בסינמטק חולון, ביום חמישי הקרוב, 4.2, ב-20:30, וטל לוטן מציעה לכם בבלוג שלה כרטיסים ב-28 שקל בלבד (במקום ב-35 שקל).

והנה כמה מילים שכתבתי על "מר שועל המהולל", מילים שלא ממש מצליחות לקלוט את האינטונציה המדוית והסטייל יוצא הדופן שיש לסרט הזה. אני חושב ש"עמוק במים" ו"מר שועל" הופכים בזאת לסרטיו של אנדרסון שאני הכי מחבב (למרות שאני גם מעריצי "ראשמור" ו"טננבאום").

פורסם ב"פנאי פלוס", 27.1.2010:

מתברר ש-2009 היתה שנה לא רעה בכלל לסרטים המתחפשים לסרטי ילדים, בשעה שהם למעשה סרטים למבוגרים. ראשון בתור היה "ארץ יצורי הפרא" של ספייק ג'ונז על פי ספרו של מוריס סנדק. והנה מגיע השני: “מר שועל המהולל", הגרסה של ווס אנדרסון לספרו של רואלד דאהל. שני הסרטים האלה מבלבלים כהוגן את האנשים שאמורים למכור ולשווק סרטים. האם הם לילדים או למבוגרים? אבל מי שמביט בקולנוע כאמנות ולא כמסחר וכסחורה שיווקית לא יכול אלא להתפעל משני הפרויקטים האלה, שבהם שני יוצרים מאוד ייחודיים – שניהם בני אותו דור – חוזרים לספרים עליהם גדלו והם מעבדים אותם מנקודת מבט בוגרת.

אל תתבלבלו עם העובדה ש"מר שועל המהולל" הוא סרט אנימציה. ולמרות שאפשר לתהות מה פתאום ווס אנדרסון, הבמאי של "ראשמור" ו"משפחת טננבאום", מחליט פתאום לעשות סרט אנימציה, מבט אחד בסרט עצמו וכל התהיות מתפוגגות. הסרט הזה הוא אנדרסוני לחלוטין. למעשה, הוא כל כך אנדרסוני שהוא פתאום מעלה את התחושה שסרטיו האחרים של אנדרסון – ובעיקר "עמוק במים" ו"משפחת טננבאום", סוג של תאומים סיאמיים עלילתיים וסגנוניים בעיניי – לא רק שהיו יכולים להיראות לא רע כסרטי אנימציה, אלא שהם אולי אפילו נהגו ככאלה. “מר שועל" מכיל את את מה שהפך לטביעת האצבע של אנדרסון מבחינה סגנונית: תנועת מצלמה רוחבית העוברת מלוקיישן אחד לשני ומציגה רצף התרחשויות. זה מזכיר קצת גרסה קלילה לתנועות המצלמה של פיטר גרינאוויי, שאנדרסון חולק עמו את הנטייה לעצב את סרטיו בסגנון הרוקוקו.

וגם כאן, בתפקיד הראשי (קולו בלבד): ג'ורג' קלוני. ואם "גברים שבוהים בעזים" מפגיש את קלוני עם ג'ף ברידג'ס, מתחרהו מהאוסקרים, ב"מר שועל" קלוני עובד מול מועמדת נוספת: מריל סטריפ. אמנם, שניהם רק מדבבים את הדמויות הראשיות של אדון וגברת שועל, אבל קשה לטעות בזיהוי הקול שלהם, ובעובדה שהם, כמו כל אחד מהשחקנים האחרים בסרט הזה, מדבר בקול הכי טבעי והכי יומיומי שלו. וזה אולי הדבר הכי בולט בסרט: שזה סרט אנימציה שלא נשמע כמו סרט אנימציה. אמנם כבר שנים שסרטי האנימציה עושים שימוש בקולות טבעיים של שחקנים, אבל עדיין – בגלל הפנייה לקהל צעיר – הדיבור הוא יחסית איטי ומוקפד ומוטעם. ב"מר שועל" הדמויות מדברות כמו בסרט של ווס אנדרסון. כולם מדברים מהר, בולעים מילים ושומרים על אינטונציה יבשה, כאילו כל המשפטים נאמרים באופן מהורהר וחולמני. ודמויותיו אכן חולמניות: מר שועל (קלוני) הוא גנב עופות שאשתו (סטריפ) מבקשת ממנו למצוא עבודה אחרת, רגע לפני לידת הגור הראשון. אז הוא הופך עיתונאי. (מצחיק). אבל חיי הפשע מדגדגים לו בכפות. ולאט לאט הוא מתחיל לארגן שודים יותר ויותר מורכבים. לבסוף, הוא מסבך את כל המשפחה וגורר את כל הקהילה למבצע אחד אחרון, נגד שלושת החוואים שמטילים את אימתם על האיזור (ובראשם מייקל גמבון, שגורם לסרט הזה גם להישמע, ולא רק להיראות כמו, גרסת האנימציה ל"הגנב, הטבח, אשתו והמאהב"). ואם "גברים שבוהים בעזים" נראה כמו געגוע של קלוני לאחים כהן, “מר שועל המהולל" נראה כאילו קלוני עושה גרסת אנימציה לסרטיו של סטיבן סודרברג, ושזה מעין "אושן 11 ” באנימציית בובות/חיות. החיבור הזה, בין עולמות קולנועיים מבוגרים – הגיבורים החולמניים של אנדרסון וז'אנר סרטי השודים שסודרברג שיכלל בלהיטיו האחרונים – הופך את "מר שועל" למרקחת פופ נהדרת – מאש-אפ מטורלל של סיקסטיז, סבנטיז ואיך – דין מרטין ופרנק סינטרה בסרט היפסטרי עם פסקול של הביץ' בויז. זה כמו סרט במסיכה, נועד לבלבל אותנו שהוא לילדים, אבל הוא בעצם מדבר אל ההורים. או אל אלה שעוד לא מוכנים להיות הורים עדיין.

אם הבלוג הזה היה באנגלית, היו לנו בסוף השבוע הזה ביקורות על סרטים עם goats, fish ו-fox בשמם. גן חיות. הנה סרטה השני של אנדריאה ארנולד ("דרך אדומה"), במאית שנראה לי שבזאת אני מפסיק לחכות ולצפות לסרטיה.

פורסם ב"פנאי פלוס", 27.1.2010

כבר בתחילת הסרט, הרגשתי מבולבל. למה אנדריאה ארנולד בחרה לצלם את סרטה בפריים מרובע קטן, במקום בפריים מלבני רחב, כמו שרוב הסרטים מאז 1950 נוהגים? אני מניח שיש איזושהי אג'נדה סביב הבחירה הזאת, אולי משהו שקשור ברצון להיות אנטי-ראווה, לשמור על מימדים קטנים, אבל הבחירה הזאת, עוד לפני שראיתי דקה מהסרט, כיבתה אותי לגמרי. היא היתה עבורי אנטי-קולנוע. ואכן, הסרט הזה ייאש אותי. לא בגלל שזה תפקידו, להציג בפנינו את עולם ללא המוצא של צעירי אנגליה העניים וחסרי חוש הכיוון, אלא כי ישבתי בו וסבלתי. סבלתי, כי לא הבנתי מה ארנולד רוצה ממני.

זה סרטה הארוך השני של ארנולד, אחרי שסרטה הקצר, “צרעה", זכה באוסקר. כבר מההתחלה היה ברור שהיא הולכת בנתיב שסלל קן לואץ'. קולנוע ריאליסטי, מחוספס, חסר פשרות, שמביט בחיים ללא כחל ושרק ודוחף את גיבוריו (למעשה, גיבורותיו) עד הקצה. כבר סרט הבכורה שלה, “דרך אדומה", היה מפרך לצפייה מכמויות היגון והסבל שנערמו בו. אבל ב"מחוץ למים" ארנולד איבדה אותי סופית. הסרט מספר על בחורה בת 15 שמגששת את דרכה בניסיונה להתבלט כרקדנית, ובאהבות ראשונות. זה מעין שילוב בין "16 מתוק" של לואץ' ובין "הילד" של האחים דארדן, רק עם בעיה אחת הרסנית: הבחורה בסרט מתגלה עד מהרה כאחת הדמויות הכי אידיוטיות שראיתי כבר הרבה זמן על המסך. עוני, נעורים, תסכול. אוקיי, אבל למה בכל פעם שקורה לה משהו, אני ראיתי את זה בא קילומטרים לפניה? הכל בסרט הזה נמנע, בשעה שדרמה מוקצנת היא זו שמציבה את הדיבורים אל מול הבלתי נמנע. לאורך כל הסרט, הנערה המטופשת הזאת עושה טעות על גבי טעות, בהערכת מצבה ובשיקול הדעת, שאולי הן נורא אמינות וריאליסטיות לעולמן של בנות ה-15, אבל זה פשוט בלתי נסבלות לצפייה. אז כן, קייטי ג'רוויס היא סוג של תגלית מרתקת ומאוד חשופה בתפקיד הראשי. וכן, אני מניח שזה הישג בימויי לא פשוט לגרום לנו לטבוע בתוך עולם כמו-תיעודי שנראה תלוש מהמציאות ולא מתוסרט (במה שהפך בשנים האחרונות לבון-טון הכה מייסר של הקולנוע האירופי, כפי שמעיד פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן שהסרט הזה יצא איתו). אבל מה הטעם לכל זה, אם בסוף אנחנו מקבלים רק חביות של יגון, יסורים, רחמים וכיעור מוטחים בפנינו?

"מחוץ למים": בתי קולנוע ושעות הקרנה

אתה רוצה להגיד לי ששם הסרט אינו סמלי, שבאמת יש שם גברים שבוהים בעיזים?!

1. מבול ג'ורג' קלוני נוחת על ראשנו. “האנשים שבוהים בעזים" הככה-ככה עלה אתמול. “תלוי באוויר" הנהדר, עליו בוודאי יהיה מועמד לאוסקר, יעלה בשבוע הבא. ובין לבין, תמצאו הקרנה חד פעמית של סרט האנימציה "מר שועל המהולל" של ווס אנדרסון, ביום חמישי הבא בסינמטק חולון. סרט אחד עם עיזים, סרט שני עם שועלים? מה עבר על קלוני השנה. ואיך קרה ש"גברים שבוהים בעזים" מגיע להקרנות בארץ? הרי זה בדיוק מזן הסרטים שהמפיצים בארץ אוהבים לגנוז, לא? אולי הם חשבו לעצמם "ג'ורג' קלוני בכל פינה, הוא אפילו מפרסם קפה בשלטי חוצות ובטלוויזיה, בואי נתפוס על זה טרמפ". אם כן, הידד. אני שמח ש"גברים בוהים בעזים" לא נגנז. חבל שמפיצי "מר שועל המהולל" לא חשבו אותו דבר.

2. את התסריט ל"גברים שבוהים בעזים" כתב פיטר סטרוהן, שהיה שותף לכתיבת הרימייק האנגלי-אמריקאי לסרט "החוב" של אסף ברנשטיין ועידו רוזנבלום. הרימייק, שביים ג'ון מאדן (“שייקספיר מאוהב") ייצא באמריקה ובאנגליה בשבועות הקרובים.

הנה הביקורת (וסחור-סחורה) על "גברים בוהים בעזים", מתוך "פנאי פלוס", 27.1.2010

היום – כן, גם היום – נעסוק בעולם המופלא והמיסתורי שנקרא "מפיצים", עולם שכולו חידות, אבל עם מעט מאוד תשובות. עולם מפחיד של חוסר ודאות ושרירותיות. מקרה המבחן שלנו היום הוא ג'ורג' קלוני. כנראה הכוכב הכי אהוד כרגע בעולם, גם אם האהדה הזאת לאו דווקא מיתרגמת להצלחות קופתיות. לא מעט, בזכות העובדה שקלוני עצמו מתגלה כאיש בעל טעם שנון ואידיוסינקרטי שמעדיף לפדות את מעמדו כאליל הפפראצי והטבלואידים בתמיכה דווקא בפרויקטים קטנים ואיכותיים, ולאו דווקא שוברי קופות תעשייתיים ונטולי נשמה או חזון. אבל בעוד שא.ד מטלון, האנשים שגרפו מיליונים מהכנסות “אווטאר”, החליטו לזרוק את "מר שועל המהולל" לפח, אבל חבריהם בפורום פילם החליטו לגאול סרט איזוטרי עוד יותר של קלוני בשם "גברים שבוהים בעזים" ולהפיץ אותו השבוע, ולהקדים את "תלוי באוויר" בשבוע, לגנוב ממנו במחטף את הזרקור (גם בלי להשקיע דקה במציאת שם עברי רהוט – אם כי אני אסיר תודה שהם התאפקו מלקרוא לסרט "12 הנו-עזים"). אני בספק אם מישהו שם חושב שזה סרט טוב במיוחד, או סרט מסחרי במיוחד, אבל הם בוודאי מבינים שזה סרט שיצליח לעורר סקרנות ושדי קל להם למכור אותו לקהל. אחרי הכל: אם בעונת האוסקרים הקרובה המירוץ לפרס השחקן יהיה צמוד בין קלוני וג'ף ברידג'ס, הנה סרט בו שניהם מופיעים יחד זה לצד זה. ואם "אווטאר" הוא הסרט הכי מדובר בעולם, הנה סרט שמציג הופעת אורח של סטיבן לאנג, שמגלם את הקב"ט הקשוח של פנדורה, שנלחם בגיבור בשואו-דאון הסופי של הסרט. ואם מלחמת עירק חזרה לכותרות הקולנוע בזכות "The Hurt Locker”, הנה עוד סרט שמתרחש בעירק. ומה דעתי? אני חושב שפורום פילם עשו את הדבר הנכון, למרות ש"עזים" הוא בעיקר החמצה נורא מתסכלת, בשעה שא.ד מטלון עשו את שטות השנה, אם אחד הסרטים המתוקים והמקוריים של השנה. יש סרטים שפשוט אסור לגנוז. לכל סרט יש את הקהל שלו, וזה האתגר של המפיץ למצוא את הקהל הזה, ולא להפגין בריונות – שהופכת למעשה לאקט של צנזורה – ולמנוע ממדינה שלמה לצפות בסרט, רק כי הוא לא מתיישב עם טעמו של מנכ"ל החברה. ואם עדיין אפשר לגרום לאנשים שם להתחרט על החלטותיהם, הרי שהפיסקה הזאת היא ניסיון השכנוע הדל שלי.

את "גברים שבוהים בעזים" ביים גרנט הסלוב, שחקן (אולי תזהו אותו בתור אחד הטרוריסטים הערביים מ"שקרים אמיתיים" של ג'יימס קמרון), שהפך לתסריטאי, במאי ומפיק, והוא חברו ושותפו של קלוני. יחד הם כתבו והפיקו את "לילה טוב ובהצלחה" המצוין, שקלוני ביים, ושעליו שניהם היו מועמדים לאוסקר. ב"גברים שבוהים בעזים" קלוני מוכיח פעם נוסף שהוא יצור קהילתי, ושהוא אוהב לעבוד בסביבה שהוא מכיר ומיודד איתה, ולתת לפרויקטים השונים שלו לפעפע זה לתוך זה. הפעם הסלוב הוא הבמאי וקלוני הוא השחקן. אבל סצינת הכותרות, של הגיבור שלנו (יואן מגרגור) אורז לקראת מסע? מזכירה את "תלוי באוויר" עם אותו קלוני. ואפילו המוזיקה דומה. כי רולף קנט, המלחין של "תלוי באוויר", הלחין את "גברים שבוהים בעזים".

עלילת הסרט היא מהתמהוניות שנתקלנו בה כבר הרבה זמן, והיא עוד מנסה להתגאות בכותרת שאולי חלק מהדברים בסרט מבוססים על מציאות (אני לא מאמין לכותרת הזאת, הוכחות בהמשך). זהו סיפורו של עיתונאי זוטר (מגרגור) שאשתו עוזבת אותו, וכדי לברוח מחייו הוא הולך לחפש סיפורים במלחמת עירק. והוא מוצא: איש בשם לין קאסידי (קלוני), שמתוודה שהוא חייל בדימוס שנשלח למשימה חשאית בעירק, ושהוא חלק מחטיבה חשאית של צבא ארצות הברית שגייסה אנשים בעלי כוחות על. כן, הוא אחד כזה: הוא הצליח פעם להרוג עז בכוח מחשבתו בלבד. כן, העיזים משם הסרט אינן סמליות, הן ממשיות. והן תמוהות  כמו רוב הדברים בסרט המשונה והכמעט משעשע הזה.

כמעט חיבבתי את "גברים שבוהים בעזים". זה סרט כה הזוי שאי אפשר אלא להעריך אותו על כך שהוא רק הולך ומתרחק מכל מה שנראה כמו הגיון או מציאות. דמיינו את הגרסה הסהרורית של "סוריאנה", עם אותו ג'ורג' קלוני בראש. או הגרסה המיסטית של "שלושה מלכים"… עם אותו ג'ורג' קלוני בראש. למעשה, מתברר שכבמאים לקלוני ולהסלוב יש טעם דומה בבחירת החומרים, כי יש לא מעט מהעולם של "וידויים של מוח מסוכן", סרט הבכורה של קלוני כבמאי, ב"גברים שבוהים בעזים". לא רק כי שניהם ניסו לציג את הצד התמהוני של שירותי הבטחון האמריקאי, אלא בעיקר כי שניהם ניגנו חזק על מוטיב ה"היה או לא היה", והניסיון לתעתע בנו שהסיפור הזה הוא – אולי, רק אולי – אמת לאמיתה, ולא התקף פסיכוטי של המספר.

וכמו "וידויים של מוח מסוכן", גם "גברים שבוהים בעזים" שואב את השראתו העיקרית מהקולנוע של האחים כהן. בעיקר בסוג ההומור. הומור אבסורדי, אירוני, עתיר ניואנסים דקים, שמוגש בפנים רציניות לחלוטין. וכשם שהאחים כהן כתבו בכותרות "פארגו" שהסרט כנראה מושפע מאירועים אמיתיים – בשעה שברור שזה שקר גמור – כך גם אני מניח שהניסיון להציג את "גברים/עזים" כלכאורה סיפור אמיתי" הוא סוג של צ'יזבט. אבל כך גם מתחוורת חולשתו של הסרט: כי הסלוב אינו האחים כהן (גם קלוני לא, למעשה). למרות שמלאכת החיקוי שלו ראויה להערכה: הוא מחבר בסרט אחד גם את דמותו האידיוטית של קלוני מ"אחי, איפה אתה" וגם את דמותו של ה-dude שגילם ג'ף ברידג'ס ב"ביג לבובסקי". אמור להיות שילוב מנצח, איקוני, חד פעמי, לא? ובכלל, נדמה שכל הדמויות בסרט נתלשו מסרטים אחרים. כשקלוני מדבר על זה שצבא ארצות הברית רצה לייצר חיילי על ונתן להם את שם הקוד "לוחמי ג'דיי", הוא אומר את זה ליואן מגרגור, שגילם אביר ג'דיי בטרילוגיית "מלחמת הכוכבים". אבל המצער הוא שלמרות כמה סצינות ממש מצחיקות – במובן הכי מינורי של המילה – הסרט הזה לא ממש מצליח להתחבר. שלל רעיונות, שפע ניסיונות, ולא מעט שחקנים שהתחברו למסר ההיפי של הצבא שמנסה ללחום באמצעים בלתי אלימים, אבל הסאטירה לא ממש עובדת. או עובדת, אבל לא ממש ברורה. ובסופו של דבר, עם כל הפוטנציאל, עם כל הרצון האמיתי לחבב אותו, הסרט נותר מהנה כמו צפייה בגברים שבוהים בעזים.

"גברים שבוהים בעזים": בתי קולנוע ושעות הקרנה

שניים מסרטי העשור שלי, "הרמוניות ורקמייסטר" ו"ג'רי", במאמר וידיאו קצר על הזמן הקולנוע וז'יל דלז:

והנ"ל פלוס טרקובסקי.

ואם כבר מצאנו לינקים לטקסטים ארוכים ומאתגרים, הנה עוד אחד: ראיון ארוך-ארוך עם לם דובס, אחד התסריטאים האהובים עליי ("עיר אפלה", "קפקא").

הכל בר חלוף, אה?

ג'יי.די סלינג'ר מת. כמה מהסיפורים הקצרים הכי מפורסמים שלו פורסמו תחילה ב"ניו יורקר". הנה הם. עד כמה שאני זוכר, אף אחד מספריו או סיפוריו מעולם לא עובדו לקולנוע. אבל הנה חמישה מקרים בהם איזכורים לו ולדמויותיו חילחלו לקולנוע הפופולרי מהעשורים האחרונים.

מיראמקס נסגרה (קווין סמית מספיד). די מדהים בעיניי. אני עוקב אחרי מיראמקס פחות או יותר מהרגע שבו נהייתי מבקר קולנוע, והאופן שבו חברה קטנה של שני אחים עשתה מהפכה אמיתית בקולנוע האמריקאי ריתק וריגש אותי: מ"סקס, שקרים ווידיאוטייפ", דרך "ספרות זולה" ו"מוכרים בלבד" ועד "האוסקרים ל"הפצוע האנגלי" ו"שייקספיר מאוהב". כשהארווי ובוב וויינסטין, המייסדים, עזבו/הועזבו, נדמה היה שהוויינסטינים ללא מיראמקס זה לא אותו דבר ("ממזרים חסרי כבוד" קצת גואל להם את המוניטין ואת חשבון הבנק). עכשיו מתברר שמיראמקס – שנקראה על שם מרים ומקס וויינסטין, ההורים של הארווי ובוב – זה לא אותו דבר ללא הוויינסטינים. ב-2003, כשהייתי ב"העיר", עזרתי לקנות ולתרגם את הפרופיל שכתב קן אולטה ל"ניו יורקר" על הארווי וויינסטין. וככה זה מתחיל.

סיפורה של מיראמקס והמהפכה של הקולנוע האמריקאי העצמאי, תועדה באופן עסיסי ומבדר מאוד בספרו של פיטר ביסקינד.

תזכורת: הפליאה שלי מפרשת "יאיר לפיד נגד יהונתן סגל" מגיעה פחות מהעובדה שלפיד הוא אחד מאלה שנעלבים באופן אישי בכל פעם שמישהו שאינו הוא עצמו משתמש במילה "שואה" (זה דווקא די צפוי. הוא לא יחיד בזה, רוב הפוליטיקאים והדמגוגים רוצים בלעדיות על שימוש בזכר השואה לצרכיהם), אלא יותר מהאופן המשונה בו הוא מפענח את תפקיד העיתונאי. עיתונאי נורמלי מוצא נושא מעניין, משיג תגובה ומפרסם. עיתונאי מצטיין אפילו הולך ומברר פרטים ומברר את האמת. רובנו עיתונאים מזן א': רוצים לפרסם, ומסתפקים בתגובה. אבל לפיד לא הלך לקבל תגובה, הוא הלך לשגר איום. זה משפט הזהב של לפיד: "תגיד, אמרתי, הרי אתה מבין שאם ייצא סרט שמדינת ישראל מימנה המשווה את הכיבוש למחנות הריכוז, אז צריך לסגור אתכם מיד?". נכון, בטורו לפיד רשאי לכתוב שלפי דעתו צריך לסגור את הקרן. זה לא אותו דבר כמו האיום המובלע בדבריו שנמסרו בעל פה. זה מה שכה הרתיע הבהיל והכעיס אותי. וכשלפיד מזדעזע המדינה רועדת. וכך, בתוך ששה ימים מפרסום הטור, כל מזועזעי הכנסת, הקפיצו לירושלים את אנשי תעשיית הקולנוע לדון בסרט, שהיום היה יום הצילום האחרון שלו.

איך אני יודע? הטוויטר של הכנסת עדכן אותי. (תודה לקורא נדב על הלינק). והטוויטר מפנה למסמך שהוגש מהקרן לוועדת החינוך, המבהיר את השתלשלות הפרשה. הנה קטע מתוכו:

אני עדיין חושב – בלי קשר לאיזה מין סרט ייצא בסוף – שיש כאן היסטריה מופרזת לחלוטין.

זה רשמי: "אווטאר" הוא הסרט הקופת ביותר בכל הזמנים בטבלת ההכנסות העולמית, אחרי שעקף אתמול את "טיטאניק" והוא עומד הבוקר על סך הכנסות של 1.858 מיליארד דולר. השאלה הגדולה הבאה היא האם הוא יצליח להיות הסרט הראשון שחוצה את קו 2 מיליארד הדולר בהכנסות גלובליות. בטבלה האמריקאית הוא עדיין מקום שני אחרי "טיטאניק", כשחסרים לו עוד 50 מיליון דולר לעקוף אותו ולהיות מחזיק השיא גם בצפון אמריקה. יש להניח שבתוך כמה שבועות גם זה יקרה. ואם עד כה המתמטיקה ההוליוודית היתה ששוברי קופות מכפילים את הכנסותיהם בזכות הקופות העולמיות (מחוץ לארה"ב), בא הסרט הזה ומציג נתונים לפיהם ההכנסות הגלובליות הן בדיוק פי שניים מההכנסות באמריקה (בערך: באמריקה 600 מיליון, בשאר העולם 1.2 מיליארד). ומה קורה עם "אווטאר" בארץ?

על פי נתונים שהגיעו אליי, "אווטאר" מכר בארץ כבר 600,000 כרטיסים, מה שאומר שזה הסרט הכי נצפה בישראל מאז "שרק 2 " ב-2004, שמכר 600 אלף כרטיסים. בישראל, "אווטאר" אמנם מציג את המספרים הכי חזקים של העשור, אבל לא מאיים על השיאים המקומיים. "טיטאניק" מכר ב-1997 מיליון כרטיסים, והיה הסרט האחרון בישראל שהגיע למספר הזה. מאז, יש מעט מאוד שוברי קופות הוליוודיים שמצליחים להגיע אפילו לחצי מיליון כרטיסים. על פי "בוקס אופיס מוג'ו" "אווטאר" הכניס בישראל 6,288,772 דולר (נכון ליום שני). "טיטאניק" הכניס 8,538,685 דולר.

אפקט "אווטאר" מורגש לא רק בקופות, אלא גם באתרי האינטרנט של רשתות הקולנוע. כך נראה הגרף של "גוגל טרנדס" של חודש דצמבר לאתרי האינטרנט של סינמה סיטי (בכחול) ויס פלאנט (באדום). "אווטאר" יצא ב-17 בדצמבר.

וזה מנספחי "אווטאר" המשעשעים: מול אלה שלא מצאו שום עניין בעלילת "אווטאר" וחשבו שהסרט ריקני ורדוד, הנה מישהו שמצא השראה רבה מהסרט – ג'וליאנו מר. זו כוחה של האמנות: שהיא יכולה לתפקד כמראה. אנחנו מביטים בעולמות רחוקים ורואים את עצמנו. רק מילת אזהרה לג'וליאנו מר ולכל מי שמפרש סרטים בצורה פסקנית: מטאפורות הן חרב פיפיות. אפשר לקרוא אותן לכל כיוון.

===========

לכבוד הבמאי ז'אק אודיאר. הנידון: סרטך החדש, "נביא". ז'אק היקר, עדיין לא מאוחר להיכנס לחדר אפקטים ממוחשבים, לצבוע את כל דמויותיך בכחול ולהפיץ את סרטך מחדש תחת השם "נא'בי".

==========

ובשעה טובה, יהונתן סגל מגיב למהומת האלוהים סביב סרטו החדש, בשיחה קצרה עם נירית אנדרמן ב"הארץ".

לפני כמה ימים פרסמתי את הידיעה על הפרויקטים הישראליים שיחפשו משקיעים אירופאיים בפורום הקופרודוקציות של פסטיבל ברלין, וביקשתי מידע נוסף על הפרויקטים של טל גרניט ("מיתה טובה") ועמיאל ליבנה (תחנה מרכזית"), המוזכרים שם. וקיבלתי. ומה מתברר: שפסטיבל ברלין לא נורא נדיב עם הקרדיטים של השותפים ליצירה של הפרויקטים הנ"ל.

שרון מימון (השותף לכתיבה ולבימוי של "סיפור גדול"), הוא השותף לכתיבה ולבימוי של "מיתה טובה" (יחד עם טל גרניט), מעדכן אותי על הפרויקט שלהם:

את התסריט כתבנו שנינו, שרון מימון וטל גרניט, ואנחנו נביים אותו יחד (באתר של פסטיבל ברלין בטעות לא ציינו זאת). "מיתה טובה" הוא הפרויקט השלישי שנכתוב ונביים יחד אחרי "משכנתא" (זוכה פרס הדרמה פסטיבל ירושלים 2006) ו"להרוג דבורה" (זוכה הסרט הקצר פסטיבל חיפה 2009).

בנוגע לסדנת ה-Talent Project Market: מתוך 267 תסריטים שהוגשו מכל העולם נבחרו 11 תסריטים להשתתף בסדנה היוקרתית, אליה שנינו נוסעים. לפני יומיים הודיעו לנו כי מבין ה-11 תסריטים שהתקבלו נבחרו שלושה תסריטים מצטיינים, "מיתה טובה" ביניהם.  לשלושת הפרויקטים יוענק פרס פיתוח של 3,000 יורו.

התסריט "מיתה טובה" קיבל כבר פיתוח מקרן הקולנוע בירושלים. לפני כחודש הוצג הפרויקט בפני מפיקי תעשיית הקולנוע הישראלית במסגרת  "בסימן קריאה" שהופק ע"י שח"ם ואיגוד התסריטאים. הקאסט שלוהק: זאב רווח, רבקה מיכאלי, לבנה פינקלשטיין, אילן דר, אריה מוסקונה, רות פרחי ואילנית דדו-לנסקי.

"מיתה טובה" היא קומדיה שחורה המגוללת את סיפורם של קבוצת זקנים מדיור מוגן הממציאים מתקן להמתת חסד עצמית בכדי לעזור לחברם החולה לסיים את חייו. לאחר שהמתת החסד יוצאת לפועל בהצלחה, השמועה על המתקן הסודי רצה ברחבי הארץ ובית הדיור המוגן הירושלמי הופך למוקד לעליה לרגל.

זאב רווח, רבקה מיכאלי, לבנה פינקלשטיין, אילן דר, אריה מוסקונה, רות פרחי ואילנית דדו-לנסקי, באירוע הקראת התסריט ל"מיתה טובה", במסגרת "בסימן קריאה". צילום: אליו נודלמן

==========

אה, וזה מזכיר לי: "סיפור גדול" של מימון וארז תדמור, עולה מחר בצרפת במאה בתי קולנוע (תחת השם "סומו"). מתחריו בקופות שעולים לצידו הם "הנסיכה והצפרדע" של דיסני, "תלוי באוויר" של ג'ייסון רייטמן והסרטים החדשים של פרנסואה אוזון ובונג ג'ון הו.

==========

בחזרה לפורום הקופרודוקציות של פסטיבל ברלין.

גיא עפרן, התסריטאי של "תחנה מרכזית", מעדכן על הפרויקט שלו:

"תחנה מרכזית" של עמיאל ליבנה הוא פרויקט שקרן הקולנוע תומכת בו, בצירוף עם ARTE הצרפתית, והוא מספר על מאבטח בדואי שעובד בתחנה המרכזית של באר שבע בזמן שביתו עומד בפני הריסה.

האבסורד הוא שבפוסט בו שאלת על הפרוייקט כתבת גם על מלחמת הקרדיטים בהוליווד. והנה אני, שכתבתי את תחנה מרכזית,

רואה שבאתר של ברלין כתוב שעמי, הבמאי, הוא גם הכותב. אי אפשר להיות תסריטאי בימינו.

===========

יוצרים ישראלים יקרים, בבואכם לברלין אנא שוו לנגד עיניכם תמיד את דמותו של יאיר לפיד, והיזהרו במה שאתם אומרים בפני מפיקים ומשקיעים פוטנציאליים. נוהגים להפסיק בין המילים "שואה" ו"כיבוש". אנחנו במיניסטריון האמת והתעמולה העיתונאי כבר שמנו עין על הסרט עם הבדואי, שבוודאי רוצה להכפיש את המדינה ולהציג אותה כהורסת בתים של ערבים. דיבה! אנחנו נטפל ביוצרים ובקרן שהשקיעה בהם בהזדמנות קרובה. וגם אתם, אלה עם הסרט על הקשישים, אנחנו יודעים באמת מה אתם מנסים להגיד ומה המטאפורה שאתם מחביאים. "בית אבות" עלק. חושבים שאם לא תכניסו ערבים לתסריט לא נשים לב להשוואה שאתם עושים בין תעשיית המוות הנאצית לכיבוש בשטחים. ובכן, שמנו לב. אנחנו שולחים לכם את הגרסה המשוכתבת שלנו לתסריט במייל ברגעים אלה. "טוב למות בעד ארצנו" קוראים לו עכשיו. אנא התייחסותכם. ולגומא רביד, שליהק את מוחמד בכרי לסרט שואה: אנחנו מבינים טוב מאוד מה אתה מנסה לעשות, ואנחנו בדרך אליך. נעשה כאן סדר אחת ולתמיד.

יאיר לפיד, יו"ר ועדת החינוך בכנסת בעוד כמה שנים, בוודאי מרוצה: איזה עיתונאי לא רוצה שלאייטם שלו יהיה כזה פולו-אפ. לא מצד עיתונאים אחרים, אלא מצד המחוקק עצמו. באקלים הציבורי הנוכחי, כל מה שצריך זה להגיד "קולנוע ישראלי", "שואה", "כיבוש" ו"אנטישמיות" באותו משפט, והופ, כל תעשיית הקולנוע מזומנת למשפט ראווה מהיר בוועדת החינוך בכנסת מחרתיים. אם יאיר לפיד לחץ על כפתור האזעקה אחרי קריאה במסמך שיווקי, הרי שההכרזה של כל זה על סמך מסמך שיווקי, הרי שכשיו"ר הוועדה, זבולון אולב אומר "יש לכאורה בעיה בכך שקרן הקולנוע אישרה סרט שנגוע באופן קשה באנטישמיות", הוא לא אומר את זה על סמך קריאת התסריט, אלא על סמך קריאת יאיר לפיד. הצל של הצל. אבל מה האמת? מי יביא לנו את האמת? מי יביא סוף סוף את התסריט, כפי שהוא מצטלם בימים אלה, ויגיד לנו על מה הסרט והאם יש בו – לכאורה או ל לכאורה – בעיה כלשהי הדורשת טיפול מיידי וחמור, או פשוט תגובה היסטרית לאלרגיה לאומית?

אני מכיר מישהו אחד שכן קרא את התסריט של הסרט, על שתי גרסאותיו. זהו כתרי שחורי, מנכ"ל קרן הקולנוע (שאני מקווה שמעתה בכל פעם שיתקשר אליו עיתונאי – אפילו אם זה יאיר לפיד – הוא יפנה אותו לדובר ולא ינהל איתו שיחת מסדרון סלולרית אגבית שתגיע פתאום לשער העיתון). וכפי שלפיד ניזון ממקור בעל אינטרסים שהעביר לו את הפרוספקט של סגל, כך גם אני. אז הנה הצד השני. זה עם קצת יותר עובדות. וקצת פחות התלהמות והיסטריה.

זה המכתב ששלח אתמול שחורי למיכה חריש, יו"ר מועצת הקולנוע, והמבהיר את השתלשלות פרשת "אודם" מאז 2006 ועד יאיר לפיד:

לכבוד מר מיכה חריש,
יו"ר המועצה הישראלית הקולנוע

מיכה שלום רב,

הנדון : הפקת הסרט "אודם" תסריט ,בימוי והפקה – יהונתן סגל

בעקבות פנייתך ובעקבות הסערה המתחוללת סביב הקרן והפקת הסרט "אודם" להלן מספר עובדות:

1. התסריט אושר להפקה בישיבת ההנהלה בתאריך 14.12.2006. הקרן התחייבה להשקיע 1,320,000 ₪ (עד היום העברנו להפקה 852,000 ₪).

2. התסריט שאושר סיפר את סיפורן של שתי נערות יהודיות הנפגשות שוב בחייהן הבוגרים בתום מלחמת העולם השנייה. יהונתן סגל שהוא גם מפיק הסרט ניסה לגייס משקיעים להפקה וניהל איתנו מערכת התכתבות ענפה המציגה את נסיונותיו לממש את ההפקה.

3. באוקטובר 2007 הודיע יונתן כי הוא שינה את מיקום התסריט. ביקשנו לקבל תסריט עדכני והתסריט שקיבלנו היה שונה מהתסריט שאושר להשקעה בכך שהסרט על  שתי נערות יהודיות הפך לסרט על סיפורן של שתי נערות פלשתינאיות ברמאללה. לאחר קריאת התסריט הודענו ליונתן שאנו משהים את אישור ההשקעה מאחר וזה לא התסריט שאושר, וכי אנו מחזירים את התסריט לקריאה של היועצים האומנותיים שקראו את התסריט הראשון והמליצו על השקעה בהפקתו. חוות הדעת של היועצים הייתה כי הם מאשררים את החלטתם הקודמת וממליצים להשקיע בהפקה של הסרט בגרסתו החדשה. (בגרסתו החדשה הסרט לא רומז על השוואה בין הנעשה בשטחים לשואה).

4. ב-3.04.2008 הודענו ליהונתן על אישור מחודש להשקעה בהפקה.

5. ב-20.08.2009 נחתם הסכם השקעה בהפקה. בחודשים אוקטובר נובמבר 2009 התקיימו צילומי הסרט בלונדון. ובעוד יומיים אמורים להסתיים הצילומים בארץ (בלונדון צולמו 18 ימים ובארץ 7 ימים).

6. במהלך השבוע האחרון התקשר אלינו העיתונאי יאיר לפיד וסיפר לנו כי התגלגל לידיו מסמך ובו משווה במאי הסרט את ה"כיבוש" הישראלי בשטחים לשואה. ביקשנו לראות את המסמך והתברר כי מדובר במסמך מכירה שיווקי שהוכן על ידי חברת הפקות בריטית במטרה לגייס משקיעים. עם קריאת המסמך הבענו את הזעזוע שלנו מהנוסח שבמסמך.

7. עוד באותו יום (יום חמישי 21.01) זימנו את יהונתן למשרד והצגנו בפניו את המסמך. יהונתן אמר שלא היה מודע למסמך ואמר כי הדברים נכתבו לפני כשנתיים ע"י מפיקה שותפה בריטית שניסתה לגייס כספים וכי היא פוטרה. עוד הוסיף יהונתן כי הדברים לא נכתבו על דעתו.

8. כל המפיקים והיוצרים כותבים ומנסחים פרוספקטים וברושורות כמטרה לגייס השקעות בארץ ובחו"ל.זו פעילות רגילה שהם עושים והם אינם נדרשים לאישור הקרן. במקרה הזה נעשה שימוש ציני ולרעה בשמה של הקרן ובמסמך מכירה שאין לקרן כל קשר אליו ואשר אין בין הנוסח שבמסמך ובין התסריט ולא כלום.

9. כפי שהודענו הנהלת הקרן תבחן את כל הפרשה ותשקול את צעדיה מול המפיקים ויוצרי הסרט. הבוקר פנינו בבקשה דחופה ליועצים המשפטיים של הקרן להגיש חוות דעת על ההיבטים המשפטיים במידה והנהלת הקרן תחליט בימים הקרובים באילו צעדים לנקוט.

10. בשלב הזה הנהלת הקרן החליטה להשעות את המשך התמיכה בהפקת הסרט עד לצפייה ואישור העתק העבודה של הסרט.

11. הכללים של הקרן לאישור סרטים נבחנים ומתעדכנים מעת לעת. הנהלת הקרן תשקול האם לבקש מכל המפיקים והיוצרים לקבל אישור מראש להשתמש בשמה של הקרן במסמכי מכירה וגיוס משקיעים.

12. עם קבלת חוות הדעת המשפטית תקיים ההנהלה הציבורית דיון בכל הקשור לפרשה זו.

בתודה ובברכה,
כתריאל שחורי
מנכ"ל קרן הקולנוע הישראלי