לפני כמה ימים פרסמתי את הידיעה על הפרויקטים הישראליים שיחפשו משקיעים אירופאיים בפורום הקופרודוקציות של פסטיבל ברלין, וביקשתי מידע נוסף על הפרויקטים של טל גרניט ("מיתה טובה") ועמיאל ליבנה (תחנה מרכזית"), המוזכרים שם. וקיבלתי. ומה מתברר: שפסטיבל ברלין לא נורא נדיב עם הקרדיטים של השותפים ליצירה של הפרויקטים הנ"ל.

שרון מימון (השותף לכתיבה ולבימוי של "סיפור גדול"), הוא השותף לכתיבה ולבימוי של "מיתה טובה" (יחד עם טל גרניט), מעדכן אותי על הפרויקט שלהם:

את התסריט כתבנו שנינו, שרון מימון וטל גרניט, ואנחנו נביים אותו יחד (באתר של פסטיבל ברלין בטעות לא ציינו זאת). "מיתה טובה" הוא הפרויקט השלישי שנכתוב ונביים יחד אחרי "משכנתא" (זוכה פרס הדרמה פסטיבל ירושלים 2006) ו"להרוג דבורה" (זוכה הסרט הקצר פסטיבל חיפה 2009).

בנוגע לסדנת ה-Talent Project Market: מתוך 267 תסריטים שהוגשו מכל העולם נבחרו 11 תסריטים להשתתף בסדנה היוקרתית, אליה שנינו נוסעים. לפני יומיים הודיעו לנו כי מבין ה-11 תסריטים שהתקבלו נבחרו שלושה תסריטים מצטיינים, "מיתה טובה" ביניהם.  לשלושת הפרויקטים יוענק פרס פיתוח של 3,000 יורו.

התסריט "מיתה טובה" קיבל כבר פיתוח מקרן הקולנוע בירושלים. לפני כחודש הוצג הפרויקט בפני מפיקי תעשיית הקולנוע הישראלית במסגרת  "בסימן קריאה" שהופק ע"י שח"ם ואיגוד התסריטאים. הקאסט שלוהק: זאב רווח, רבקה מיכאלי, לבנה פינקלשטיין, אילן דר, אריה מוסקונה, רות פרחי ואילנית דדו-לנסקי.

"מיתה טובה" היא קומדיה שחורה המגוללת את סיפורם של קבוצת זקנים מדיור מוגן הממציאים מתקן להמתת חסד עצמית בכדי לעזור לחברם החולה לסיים את חייו. לאחר שהמתת החסד יוצאת לפועל בהצלחה, השמועה על המתקן הסודי רצה ברחבי הארץ ובית הדיור המוגן הירושלמי הופך למוקד לעליה לרגל.

זאב רווח, רבקה מיכאלי, לבנה פינקלשטיין, אילן דר, אריה מוסקונה, רות פרחי ואילנית דדו-לנסקי, באירוע הקראת התסריט ל"מיתה טובה", במסגרת "בסימן קריאה". צילום: אליו נודלמן

==========

אה, וזה מזכיר לי: "סיפור גדול" של מימון וארז תדמור, עולה מחר בצרפת במאה בתי קולנוע (תחת השם "סומו"). מתחריו בקופות שעולים לצידו הם "הנסיכה והצפרדע" של דיסני, "תלוי באוויר" של ג'ייסון רייטמן והסרטים החדשים של פרנסואה אוזון ובונג ג'ון הו.

==========

בחזרה לפורום הקופרודוקציות של פסטיבל ברלין.

גיא עפרן, התסריטאי של "תחנה מרכזית", מעדכן על הפרויקט שלו:

"תחנה מרכזית" של עמיאל ליבנה הוא פרויקט שקרן הקולנוע תומכת בו, בצירוף עם ARTE הצרפתית, והוא מספר על מאבטח בדואי שעובד בתחנה המרכזית של באר שבע בזמן שביתו עומד בפני הריסה.

האבסורד הוא שבפוסט בו שאלת על הפרוייקט כתבת גם על מלחמת הקרדיטים בהוליווד. והנה אני, שכתבתי את תחנה מרכזית,

רואה שבאתר של ברלין כתוב שעמי, הבמאי, הוא גם הכותב. אי אפשר להיות תסריטאי בימינו.

===========

יוצרים ישראלים יקרים, בבואכם לברלין אנא שוו לנגד עיניכם תמיד את דמותו של יאיר לפיד, והיזהרו במה שאתם אומרים בפני מפיקים ומשקיעים פוטנציאליים. נוהגים להפסיק בין המילים "שואה" ו"כיבוש". אנחנו במיניסטריון האמת והתעמולה העיתונאי כבר שמנו עין על הסרט עם הבדואי, שבוודאי רוצה להכפיש את המדינה ולהציג אותה כהורסת בתים של ערבים. דיבה! אנחנו נטפל ביוצרים ובקרן שהשקיעה בהם בהזדמנות קרובה. וגם אתם, אלה עם הסרט על הקשישים, אנחנו יודעים באמת מה אתם מנסים להגיד ומה המטאפורה שאתם מחביאים. "בית אבות" עלק. חושבים שאם לא תכניסו ערבים לתסריט לא נשים לב להשוואה שאתם עושים בין תעשיית המוות הנאצית לכיבוש בשטחים. ובכן, שמנו לב. אנחנו שולחים לכם את הגרסה המשוכתבת שלנו לתסריט במייל ברגעים אלה. "טוב למות בעד ארצנו" קוראים לו עכשיו. אנא התייחסותכם. ולגומא רביד, שליהק את מוחמד בכרי לסרט שואה: אנחנו מבינים טוב מאוד מה אתה מנסה לעשות, ואנחנו בדרך אליך. נעשה כאן סדר אחת ולתמיד.

יאיר לפיד, יו"ר ועדת החינוך בכנסת בעוד כמה שנים, בוודאי מרוצה: איזה עיתונאי לא רוצה שלאייטם שלו יהיה כזה פולו-אפ. לא מצד עיתונאים אחרים, אלא מצד המחוקק עצמו. באקלים הציבורי הנוכחי, כל מה שצריך זה להגיד "קולנוע ישראלי", "שואה", "כיבוש" ו"אנטישמיות" באותו משפט, והופ, כל תעשיית הקולנוע מזומנת למשפט ראווה מהיר בוועדת החינוך בכנסת מחרתיים. אם יאיר לפיד לחץ על כפתור האזעקה אחרי קריאה במסמך שיווקי, הרי שההכרזה של כל זה על סמך מסמך שיווקי, הרי שכשיו"ר הוועדה, זבולון אולב אומר "יש לכאורה בעיה בכך שקרן הקולנוע אישרה סרט שנגוע באופן קשה באנטישמיות", הוא לא אומר את זה על סמך קריאת התסריט, אלא על סמך קריאת יאיר לפיד. הצל של הצל. אבל מה האמת? מי יביא לנו את האמת? מי יביא סוף סוף את התסריט, כפי שהוא מצטלם בימים אלה, ויגיד לנו על מה הסרט והאם יש בו – לכאורה או ל לכאורה – בעיה כלשהי הדורשת טיפול מיידי וחמור, או פשוט תגובה היסטרית לאלרגיה לאומית?

אני מכיר מישהו אחד שכן קרא את התסריט של הסרט, על שתי גרסאותיו. זהו כתרי שחורי, מנכ"ל קרן הקולנוע (שאני מקווה שמעתה בכל פעם שיתקשר אליו עיתונאי – אפילו אם זה יאיר לפיד – הוא יפנה אותו לדובר ולא ינהל איתו שיחת מסדרון סלולרית אגבית שתגיע פתאום לשער העיתון). וכפי שלפיד ניזון ממקור בעל אינטרסים שהעביר לו את הפרוספקט של סגל, כך גם אני. אז הנה הצד השני. זה עם קצת יותר עובדות. וקצת פחות התלהמות והיסטריה.

זה המכתב ששלח אתמול שחורי למיכה חריש, יו"ר מועצת הקולנוע, והמבהיר את השתלשלות פרשת "אודם" מאז 2006 ועד יאיר לפיד:

לכבוד מר מיכה חריש,
יו"ר המועצה הישראלית הקולנוע

מיכה שלום רב,

הנדון : הפקת הסרט "אודם" תסריט ,בימוי והפקה – יהונתן סגל

בעקבות פנייתך ובעקבות הסערה המתחוללת סביב הקרן והפקת הסרט "אודם" להלן מספר עובדות:

1. התסריט אושר להפקה בישיבת ההנהלה בתאריך 14.12.2006. הקרן התחייבה להשקיע 1,320,000 ₪ (עד היום העברנו להפקה 852,000 ₪).

2. התסריט שאושר סיפר את סיפורן של שתי נערות יהודיות הנפגשות שוב בחייהן הבוגרים בתום מלחמת העולם השנייה. יהונתן סגל שהוא גם מפיק הסרט ניסה לגייס משקיעים להפקה וניהל איתנו מערכת התכתבות ענפה המציגה את נסיונותיו לממש את ההפקה.

3. באוקטובר 2007 הודיע יונתן כי הוא שינה את מיקום התסריט. ביקשנו לקבל תסריט עדכני והתסריט שקיבלנו היה שונה מהתסריט שאושר להשקעה בכך שהסרט על  שתי נערות יהודיות הפך לסרט על סיפורן של שתי נערות פלשתינאיות ברמאללה. לאחר קריאת התסריט הודענו ליונתן שאנו משהים את אישור ההשקעה מאחר וזה לא התסריט שאושר, וכי אנו מחזירים את התסריט לקריאה של היועצים האומנותיים שקראו את התסריט הראשון והמליצו על השקעה בהפקתו. חוות הדעת של היועצים הייתה כי הם מאשררים את החלטתם הקודמת וממליצים להשקיע בהפקה של הסרט בגרסתו החדשה. (בגרסתו החדשה הסרט לא רומז על השוואה בין הנעשה בשטחים לשואה).

4. ב-3.04.2008 הודענו ליהונתן על אישור מחודש להשקעה בהפקה.

5. ב-20.08.2009 נחתם הסכם השקעה בהפקה. בחודשים אוקטובר נובמבר 2009 התקיימו צילומי הסרט בלונדון. ובעוד יומיים אמורים להסתיים הצילומים בארץ (בלונדון צולמו 18 ימים ובארץ 7 ימים).

6. במהלך השבוע האחרון התקשר אלינו העיתונאי יאיר לפיד וסיפר לנו כי התגלגל לידיו מסמך ובו משווה במאי הסרט את ה"כיבוש" הישראלי בשטחים לשואה. ביקשנו לראות את המסמך והתברר כי מדובר במסמך מכירה שיווקי שהוכן על ידי חברת הפקות בריטית במטרה לגייס משקיעים. עם קריאת המסמך הבענו את הזעזוע שלנו מהנוסח שבמסמך.

7. עוד באותו יום (יום חמישי 21.01) זימנו את יהונתן למשרד והצגנו בפניו את המסמך. יהונתן אמר שלא היה מודע למסמך ואמר כי הדברים נכתבו לפני כשנתיים ע"י מפיקה שותפה בריטית שניסתה לגייס כספים וכי היא פוטרה. עוד הוסיף יהונתן כי הדברים לא נכתבו על דעתו.

8. כל המפיקים והיוצרים כותבים ומנסחים פרוספקטים וברושורות כמטרה לגייס השקעות בארץ ובחו"ל.זו פעילות רגילה שהם עושים והם אינם נדרשים לאישור הקרן. במקרה הזה נעשה שימוש ציני ולרעה בשמה של הקרן ובמסמך מכירה שאין לקרן כל קשר אליו ואשר אין בין הנוסח שבמסמך ובין התסריט ולא כלום.

9. כפי שהודענו הנהלת הקרן תבחן את כל הפרשה ותשקול את צעדיה מול המפיקים ויוצרי הסרט. הבוקר פנינו בבקשה דחופה ליועצים המשפטיים של הקרן להגיש חוות דעת על ההיבטים המשפטיים במידה והנהלת הקרן תחליט בימים הקרובים באילו צעדים לנקוט.

10. בשלב הזה הנהלת הקרן החליטה להשעות את המשך התמיכה בהפקת הסרט עד לצפייה ואישור העתק העבודה של הסרט.

11. הכללים של הקרן לאישור סרטים נבחנים ומתעדכנים מעת לעת. הנהלת הקרן תשקול האם לבקש מכל המפיקים והיוצרים לקבל אישור מראש להשתמש בשמה של הקרן במסמכי מכירה וגיוס משקיעים.

12. עם קבלת חוות הדעת המשפטית תקיים ההנהלה הציבורית דיון בכל הקשור לפרשה זו.

בתודה ובברכה,
כתריאל שחורי
מנכ"ל קרן הקולנוע הישראלי

ובחזרה לעניינים החשובים באמת: מי יזכה באוסקר? ובכן, אין לי מושג. לפנות בוקר זכה "The Hurt Locker" בפרס גילדת המפיקים. שלושת הסרטים האחרונים שזכו בפרס הזה, זכו אחר כך באוסקר. אבל, בשנים שלפני כן, כושר הניבוי של הפרס הזה היה חלקי למדי. אז האם זה אומר ש"The Hurt Locker" יזכה באוסקר? או האם זה אומר ש"The Hurt Locker" הוא ה"מיס סאנשיין הקטנה" של השנה – קרי, סרט עצמאי קטן, שהמפיקים העדיפו להלל אותו במקום הסרט המסחרי היקר והגדול ("השתולים") שלבסוף זכה באוסקר? הזכייה של "The Hurt Locker" הפתיעה את כולם, שהימרו על "אווטאר" – מתוך ההנחה שהמפיקים יעדיפו את הסרט עם הכי הרבה הפקה, תקציב, לוגיסטיקה וכמובן הכנסות (אה כן, בוודאי קראתם: "אווטאר" ברגעים אלה הופך לסרט הקופתי ביותר בכל הזמנים בטבלת שוברי הקופות העולמית). אבל הם העדיפו את הסרט הקטן, שצולם ב-16 מ"מ ושהכנסותיו היו צנועות מאוד.

המירוץ השנה מצליח להישאר מותח. "The Hurt Locker" ו"אווטאר" באמת צמודים בדרך לאוסקר. ואם עד אתמול בערב הייתי בטוח שלא משנה מה, "אווטאר" יזכה באוסקר, היום אני בכלל לא בטוח.

מה שמעניין בפרס של גילדת המפיקים הוא שזה הפרס הראשון העונה שמחולק מתוך רשימה בת עשר מועמדויות, ממש כמו שיהיה באוסקר. ואחרי ש"אווטאר" זכה בגלובוס הזהב, "ממזרים חסרי כבוד" זכה בגילדת השחקנים ו"The Hurt Locker" זכה אצל המפיקים, המירוץ הזה נהיה השנה מבלבל מאוד לחיזוי. נראה מה יהיה בסוף השבוע בפרס גילדת הבמאים, שאמור להיות החזאי הטוב ביותר לאוסקרים. ההימור שלי: קתרין ביגלו תזכה בגילדת הבמאים. ותזכה גם באוסקר על הבימוי. אבל האם סרטה יזכה גם באוסקר? אני עדיין מהמר כרגע על "אווטאר". אבל אני מאוד לא החלטי ברגע זה, ובהחלט עשוי לשנות את דעתי עד 7 במרץ.

"איך שראיתי את הפוסטר לסרט של יהונתן סגל ישר ידעתי: הוא משווה בין הכיבוש והשואה!"

על סקנדל הסרט "אודם" של יהונתן סגל קראתי במוצאי שבת אצל דבורית, שציטטה ותקצרה ממדורו של יאיר לפיד כך:

(לפיד קיבל חוברת מיהונתן סגל והתקשר לכתריאל שחורי)
כה כתוב בחוברת:
“לקח לא מעט זמן עד שהקרן הישראלית לקולנוע אישרה סיפור שאומר שהכיבוש גרוע יותר ממה שישראל הודתה אי פעם, ואפשר להשוות אותו לשואה“.
כשצלצל לפיד לכתריאל שחורי, הוא
“נשמע מזועזע לא פחות ממני.
תראה, הוא אמר, לא ידעתי שככה הוא יציג את זה.
נתתם לו מיליון שקל ולא ידעתם? שאלתי.
כן, אמר שחורי, גם ככה מתהפכת לי הבטן מהסרט הזה, אבל לא חשבנו שהוא ממש יגיד את זה.
תגיד, אמרתי, הרי אתה מבין שאם ייצא סרט שמדינת ישראל מימנה המשווה את הכיבוש למחנות הריכוז, אז צריך לסגור אתכם מיד?
האמת, אמר שחורי בכנות, ברור לי לגמרי.
נו? אמרתי, אז מה תעשה?
מה אני יכול לעשות? הוא נאנח, כבר נתנו לו חלק מהכסף, אי אפשר לקחת אותו בחזרה.
מבחינה חוקית אתם יכולים לעצור את הסרט?
כן, אבל עוד אף פעם לא עשינו את זה“.

אח, אני מת על יאיר לפיד. הוא לא עיתונאי שמבקש תגובה, הוא עיתונאי שמעביר איומים. וכך הוא אומר לשחורי: "הרי אתה מבין שאם ייצא סרט שמדינת ישראל מימנה המשווה את הכיבוש למחנות הריכוז, אז צריך לסגור אתכם מיד?". ברור, קרן הקולנוע צריכה לממן אך ורק סרטים נוחים ונעימים לעיכול שיציגו את ישראל באור אוהד ופטריוטי. "קרן הקולנוע הפטריוטי" צריך להיות שמה האמיתי. לא קשור לאמנות.

ואני תוהה מי העביר ללפיד את החוברת השיווקית של סגל ולחץ לו על כפתורי הפאניקה? האמת, אני בשוק שלפיד – ביושבו כלקטור-על וצנזור ראשי של כל מה שמותר ואסור להגיד ולחשוב במדינה הזאת – לא ביקש משחורי להעביר לו לאלתר את תסריט הסרט כדי שיוודא שהוא אכן היה ראוי לאישור. ואני תוהה איפה היה לפיד בעשר השנים האחרונות? מן הסתם לא בבתי הקולנוע, כי אחרת הוא היה ודאי מבחין שסרט שעושה חיבור בין הכיבוש ובין מחנות הריכוז כבר נעשה. קוראים לו "מחילות" של אודי אלוני. ואם הוא יביט טוב ב"קדמה" וב"איזור חופשי" של עמוס גיתאי, הוא יוכל למצוא רמיזות לחיבורים בין הנושאים האלה גם שם. אז מה גרם ללפיד פתאום להיתקף פאניקה ולהשתולל כמו המון מוסט ונושא לפידים דווקא על הסרט שעדיין-בצילומים של מומו?

ואת כל האיום הזה – "צריך לסגור אתכם מיד!" – משגר לפיד לשחורי על סמך טקסט שיווקי שהגיע לידיו. ובכן, גם אני ביצעתי תחקיר יסודי. ממש כמו לפיד. אבל אני לא הלכתי על חוברת מודפסת, אני חיפשתי בגוגל. וראו מה מצאתי: את תקציר הסרט "אודם" (לשעבר "ליפסטיקון") באתר של קרן הקולנוע.

"אודם" מתאר יחסי חברות סבוכים ומתמשכים בין שתי נשים פלשתינאיות שעזבו את ראמללה ועקרו ללונדון עם בגרותן. קשר זה התפתח וצמח מתוך חוויה משותפת בעברן, החובק בתוכו אשמה, אהבה, מיניות וסוד כבד שהולך ונחשף מתוך קרעי זיכרונות העבר המשותף שלהן. רמאללה 1993, שבועות לפני חתימת הסכמי אוסלו, אינאם ולארה, שתי נערות פלשתינאיות, האחת מוסלמית והשניה נוצריה, מתגנבות מבעד למחסומים בדרכן לירושלים. למרות העוצר חשקה נפשן לראות סרט בכיכובו של גיבור ילדותן מל גיבסון באחד מבתי הקולנוע המודרנים בירושלים היהודית. עם סיום הסרט הן נתקלות באקראי בשני חיילים ישראלים אשר מנסים לחזר אחריהן, וזאת מבלי שהם מודעים לכך ששתי הבנות הגיעו מן השטחים. בדיאלוג שמתנהל באנגלית, הן מספרות לחיילים שהן תיירות מאיטליה, וכך מה שמתחיל כמעשה קונדס של נעורים, מתפתח לארוע בלתי צפוי המשפיע על חייהן לנצח. סיפור הסרט נע בין תקופת נערותן ברמאללה ובירושלים 1993 ובין לונדון 2008 ובכך נחשפות שכבות עדינות ומורכבות באישיותן של כל אחת מן הנשים, שזוכרות, כל אחת בדרכה, סיפור שונה לחלוטין מחברתה. זהו מן "רשומון" מקומי השופך אור על המצב הפוליטי באזורינו, בו לא קל תמיד להבחין מי התוקף ומי הקרבן.

מעניין מאוד. דווקא נשמע כמו תקציר מסקרן למדי, שהופך את הכיבוש לטקסט העוסק במאבק בין המינים. אבל אני מבין את הפראנויה של לפיד. הוא חושש שסגל, יוצר ערמומי שכמותו, הגיש לקרן הקולנוע הישראלית תסריט אחד, אבל הלך לצלם בכספה תסריט אחר, אה?

אז המשכתי את תחקיר העומק הנחוש שלי ונכנסתי ללינקים נוספים בגוגל. הנה למשל, תקציר הסרט באתר ליהוק בריטי מלפני חודשים בו נעזרה ההפקה לחפש את אחת השחקניות בסרט. התקציר שם זהה למשפט הראשון בתקציר בעברית. והנה דיווח של "וראייטי" מפסטיבל ברלין לפני שנה, בו גייס סגל כסף מחברות גרמניות וקנדיות לסרטו המתואר כ"מותחן פסיכולוגי על הקשר הרגשי והמיני שנרקם בין שתי נשים פלסטינאיות". מילא אם הוא מכר לקרן הישראלית את סרטו במצג שווא, אבל כך גם לקנדים ולגרמנים?

ומי יודע, אולי באמת סגל שינה את תסריטו אחרי אישור הקרן. גם כאן, הוא לא יהיה הראשון שעשה את זה. קראתי כמה תסריטים שאושרו בקרן, וכשהגיעו למסך נראו אחרת לגמרי. יכול להיות שהקרן צריכה לפקח יותר מקרוב על תהליך ההפקה ולוודא שהתסריטים המאושרים הם התסריטים המצולמים. זו תהיה מדיניות פיקוח נבונה מצד הקרן, אבל לא הייתי רוצה שהמדיניות הזאת תיכנס לתוקף כאקט של צנזורה ורק בגלל שיאיר לפיד נעלב מסינופסיס של סרט קולנוע שהוא קרא בפמפלט שיווקי, מבלי לקרוא תסריט, מבלי לראות את הסרט, מבלי לדעת כלום. גם אני לא יודע כלום על "אודם", מלבד מה שקראתי עליו בחומרים שיווקיים שאני הגעתי אלהם. אבל נראה לי שליצירת אמנות יש את הזכות קודם כל להיעשות לפני שקורעים לה את הצורה. כי בסופו של דבר, יאיר, זה בסך הכל סרט.

ואגב, מבחינתי הטקסט של לפיד במדורו לא היה טור עיתונאי. זה היה נאום במליאת הכנסת בגרסת דפוס. מי אמר שיאיר לפיד לא נכנס כבר לפוליטיקה?

גילדת השחקנים ממשיכה לעשות שקשוקה מהמירוץ לאוסקר. כשפורסמו המועמדויות לפרסי הגילדה התברר ש"תלוי באוויר" נותר בחוץ. זו היתה האינדיקציה הראשונה ש"תלוי באוויר" בעצם עף מהמירוץ לאוסקרים, בשלב בו היה נדמה שהוא אמור היה להיות המועמד המוביל לזכייה (זה היה לפני ש"אווטאר" יצא). והנה, הלילה חולקו הפרסים והזוכה בפרס האנסמבל (המקבילה של השחקנים לפרס הסרט הטוב ביותר) הוא: "ממזרים חסרי כבוד". עכשיו אנחנו אמורים להתבלבל. מצד אחד, גילדת השחקנים היתה הראשונה שניבאה ש"התרסקות" יביס את "הר ברוקבק" באוסקרים. מצד שני, היא לא מנבאה את הזוכים במאה אחוזי הצלחה (ע"ע "מיס סאנשיין הקטנה", שזכה בגילדת השחקנים והפסיד ל"השתולים" את האוסקר). אז לכאורה נדמה שזה אומר ש"ממזרים חסרי כבוד" חזר לאיים על "אווטאר" כמי שעשוי לזכות באוסקר, לא? מי יודע, אולי כן. אבל לדעתי, הזכייה של "ממזרים חסרי כבוד" בעצם אומרת רק: "The Hurt Locker" לא זכה. הרי "אווטאר" כלל לא היה מועמד אצל השחקנים. כך שאם הקרב באוסקרים הוא בין "The Hurt Locker" ל"אווטאר", השחקנים הצביעו בזאת נגד סרטה של קתרין ביגלו.

שאר הזוכים הם:

שחקנית: סנדרה בולוק, "The Blind Side"

שחקן: ג'ף ברידג'ס, "Crazy Heart"

שחקנית משנה: מוניק, "פרשס"

שחקן משנה: כריסטוף וולץ, "ממזרים חסרי כבוד"

אם תהמרו על ארבעת אלה כזוכים באוסקר רוב הסיכויים שתדייקו ב-3 מתוך הארבעה.

==============

איך הזמן טס. אי שם באמצע שנות התשעים, במסגרת הפסטיבל לסרטי סטודנטים, הנחיתי מפגש עם הצלם פרדריק אלמס, הצלם של "קטיפה כחולה", "לב פראי" ו"ראש מחק" של דיוויד לינץ'. מאז הוא צילם את "סופת קרח", "לרכוב עם השטן" ו"הענק" של אנג לי. ואת "פרחים שבורים" של ג'ים ג'רמוש. ובאחרונה את "אחים" של ג'ים שרידן. ואת "סינקדוכה, ניו יורק" של צ'רלי קאופמן, אחד מסרטי העשור שלי. והנה הוא שב לביקור חוזר, בו הוא יעביר כתת אמן באוניברסיטת תל אביב.

=============

ג'ין סימונס ("נרקיס שחור") מתה בגיל 80. אורי קליין מספיד.

===========

סם רובין, מבקר הקולנוע היהודי של תחנת הטלוויזיה המקומית בלוס אנג'לס KTLA, ראיין את מל גיבסון לקראת צאת סרטו החדש, "על סף תהום" (בעוד שבועיים גם בארץ), ויצא מהמפגש נעלב ומבולבל.

============

זה הסרט הכי יקר. הכי מדובר. והוא מעוטר שבחים. וזוכה להצלחה עצומה. יש הרואים בו תחילתו של עידן חדש בקולנוע, ובסרטי המדע בדיוני. אבל סופר אחד יצא ממנו דווקא מאוד כועס ומעוצבן וקרא לו "סרט מטופש". הסופר הוא ה.ג' וולס, הסרט הוא "מטרופוליס", השנה היא 1927 והעיתון הוא "הניו יורק טיימס".

============

האתר של ה-NFB, מכון הקולנוע הלאומי של קנדה, ואחד מהחממות המפורסמות והפוריות ביותר לסרטי אנימציה, עובר לתלת מימד. לאורך השנים ה-NFB הפיק כמה וכמה סרטים סטריאוסקופיים (תלת מימדיים), ועכשיו הוא מוכן לשלוח לכם משקפי תלת מימד בחינם כדי שתוכלו לצפות איתם בסרטונים באתר.

הוא בטוח עוד יצוץ בחזרה בחיינו בסביבות ספטמבר – יש המהמרים שברשת פוקס – אבל עד אז: הנה התוכנית האחרונה של קונן אובריאן ב"טונייט שואו", ששודרה אמש. קונן נפרד מה"טונייט שואו" אחרי שבעה חודשים בלבד, ואחרי אחד הבלאגנים הכי פחות אלגנטיים בתולדות הטלוויזיה האמריקאית, בלאגן שנוגן כולו מול קהל חי. בווידיאו הלפני אחרון קונן משתנק, וגם אני. ובווידיאו האחרון, קונן בגיטרה, וויל פרל בפעמון פרה, ובק וזי.זי טופ ומקס וויינברג ועוד. צפו מהר, כי אני מניח שאן.בי.סי תוריד את הווידיאואים האלה די במהירות (יס תשדר את התוכנית הזאת, מתורגמת לעברית, ביום שלישי ב-20:45):

המיטב של קונן בשבעת חודשי "טונייט" + סטיב קארל

טום הנקס, האיש שהמצי את הכינוי "קוקו":

ניל יאנג:

נאום פרידה:

פרל וחברים:

וזה מה שקרה אצל לטרמן, פאלון וקימל במקביל (או אחרי). (אם אתם נכנסים ללינק, לטרמן היה זה ששם לב שבדיוק אתמול היה יום השנה החמישי למותו של ג'וני קרסון. "אבל לג'יי לנו יש אליבי").

דרום אפריקה הולכת חזק השנה בקולנוע, לא? קודם "מחוז 9 " ועכשיו "אינוויקטוס", שזה בדיוק כמו "מחוז 9 ", רק בלי החיזרים. וסרט שכמעט מתבקש לתת לו את הכותרת "במאי לבן, לב שחור" (פראפרזה על סרט אחר של קלינט איסטווד) והאמת שלקח לי זמן להתחמם על הסרט הזה, ולהתחבר אליו, אבל בסופו של דבר הוא די הכניע אותי. מצאתי אותו מעורר השראה, ומבוים ברכות יוצאת דופן. אבל מכיוון שאני אוטריסט בנשמתי, הייתי חייב לנסות להבין: איפה פה בדיוק קלינט יסטווד בסרט, והאם הוא היה נראה אחרת אם נגיד במאים שאני פחות מחזיק מהם, כמו ריצ'רד אטנבורו או ברוס ברספורד, היו מביימים את הסרט, איך והאם הוא היה נראה אחרת. הנה ביקורתי.

פורסם ב"פנאי פלוס", 20.1.2010

האיש הזה הוא פלא גמור. לא, לא נלסון מנדלה. קלינט איסטווד. עד שכבר חשבתי שאני מבין אותו ואת טעמו ואת סגנונו, הוא בא עם "אינוויקטוס" ומצליח לבלבל אותי כהוגן. הסרט הזה מציג את איסטווד באחד הרגעים הכי ענווים ורכים שלו, שלא לדבר על זה שהוא מוכיח שהוא במאי שיודע לעשות הכל. איסטווד הוא במאי שנוהגים להתמיד את המילה "קשוח" בסמיכות לסרטיו. למשל: "סרטיו קשוחים". בעבר חשבתי שסרטיו אגרסיביים ועוסקים בנקמה. ואז הגיע "בלתי נסלח" ופתאום סרטיו נראו מתונים יותר, מהורהרים יותר, ושהנושא שהם הוא לא הנקמה אלא מחיר הנקמה. בראייה לאחור, אחרי "בלתי נסלח", גיליתי שזו תימה שחוזרת בכמה סרטים, אבל שתמיד הוחבאה תחת… קשיחות. אבל מאז"בלתי נסלח", ולמרות שהוא המשיך לעסוק בעיקר בבוקרים, שוטרים ושאר אנשים קשוחים, סרטיו צימחו מידה מפתיעה של חמלה. ובדרך, הוא יצר סרטים מעודנים מאוד כמו "הגשרים של מחוז מדיסון" (איסטווד עושה רומנטיקה, באחד הסרטים שלו שאני הכי אוהב) ו"מכתבים מאיוו ג'ימה". אבל עדיין סרטיו נותרו, נו, קשוחים. היה בהם מימד חסר רחמים. למשל, “מיליון דולר בייבי". חסד וחמלה כן, אבל גם חוסר רחמים. “גראן טורינו", שהיה להיט מפתיע בעולם בשנה שעברה, ייצג היטב של איסטווד בן-זמננו: לוחם צדק קשוח, אבל שיש לב ומצפון במקומות שנדמה שהיו קפואים בשנות השבעים.

והנה מגיע סרטו החדש ושוב גורם לי לתהות: מי אתה באמת קלינט איסטווד? עד שיביים סרט על הדלאי לאמה, “אינוויקטוס", העוסק בשנותיו הראשונות של נלסון מנדלה כנשיא דרום אפריקה, הוא ככל הנראה אחד הסרטים המפתיעים ביותר שראיתי על אדם שאין בו טיפת כעס. מישהו שהוא כולו רק חמלה וסליחה. מישהו שיש לו כל סיבה אנושית טובה לנקום כהוגן באנשים שהרעו לו, אבל שהוא לא מסכים לנקום. מישהו שלא הייתי מדמיין שאמצא אותו כגיבור בסרט של קלינט איסטווד. נלסון מנדלה (מורגן פרימן) הוא באמת סוג של קדוש אצל איסטווד. מהבחינה הזאת, זה אחד הסרטים הכי מעוררי השראה שראיתי. על מישהו שחווה עינוי דין איום, ושרוצה לתקן את העולם על ידי סליחה ומחילה גמורה. הוא להם. וזה אחרי שבילה כמעט 30 שנה בכלא. אני חושב על תקדימים קולנועיים: הגיבור של "שבעה צעדים" נכלא למשך 14 שנה וכשהוא יצא הוא התחיל לחסל בזה אחר זה את כל מי שאשם בעינוי שעבר. אני יכול לדמיין את איסטווד מביים את הרימייק האמריקאי של "שבעה צעדים", לפחות את איסטווד הישן. אבל מנדלה? הוא סטואי לחלוטין. מהבחינה הזאת, ובלי קשר להיסטוריה עצמה, עצם הצבתו של דמות כזאת בסרט של איסטווד היא כבר סוג של הארה רוחנית. הדמות הזאת צריכה להיות המנטור של העולם. הייתי מכריח ראשי מדינות לצפות בסרט הזה.

אחד המאבקים שניהל מנדלה, הוא לשמר את השם והמדים של קבוצת הראגבי האהודה על הלבנים במדינה. אחרי המהפך השלטוני שהעביר את הממשל לידי השחורים בדרום אפריקה ניסו אנשי מועצת הספורט לבצע מהפך גם בתחומם: לתת לקבוצות שמות ומדים מהמורשת האפריקאית. אבל מנדלה רצה לשמר את סמלי הגאווה הלבנה – רק כך, הוא האמין, הוא יזכה באמון הלבנים, שחיו בחשש שהמשטר השחור ינקום בהם על שנות האפרטהייד. אבל מנדלה היה שאפתן יותר: הוא לא רק רצה לשמר את סמלי הספורט הלבנים, הוא רצה לאחד את השחורים ואת הלבנים סביב מושא הזדהות לאומי אחד. הוא קיבל את ההזדמנות הזאת כשאליפות העולם בראגבי הגיעה להתארח בדרום אפריקה ומנדלה פנה לקפטן נבחרת הראגבי הלאומית ונתן לו משימה: זכה באליפות העולם וכך עזור לי ללכד את אזרחי המדינה יחד, סביב מטרה אחת.

אה, הנה איסטווד. הרי ברור ששיחות פיוס ומתק שפתיים לא יספיקו כדי להביא לשלום עולמי. צריך גם מלחמה. והנה היא באופן מטאפורי: במקום לאחד את השורות סביב מלחמה או נקמה, מנדלה השכיל לייצר מלחמה סימבולית: משחק הראגבי. הוא מספיק אלים ואינטנסיבי כדי לספק את צמא הדם של העם. המטאפורה של הראגבי הופכת כמעט פיוטית יותר כשמול הקבוצה הדרום אפריקאית הלבנה כמעט לחלוטין, ניצבת היריבה הגדולה ביותר שלה: קבוצה ניו זילנדית בשם אול-בלאקס (שחורה כולה), על שם צבע מדיה. והנה הקרב על המגרש, בצורתו הסמלית: שחור נגד לבן.

וכך איסטווד מערבב בין ביוגרפיה פוליטית ודרמת ספורט ויוצר את אחד הסרטים המרתקים אבל הלא אחידים שלו. הכל מתנהל בקצב נינוח מאוד, בלי בהילות, הבימוי שקט ויציב, ולצד סצינות מפתיעות בעוצמתן (רובן של פרימן), כמה וכמה סצינות מקרטעות וכמעט חובבניות שנראות כאילו נעשו כלאחר יד.

"אינוויקטוס" אינו רק סרט על כך שהסליחה היא הדבר הכי עוצמתי בעולם, הרבה יותר מאלימות ונקמה, אלא גם על כוחה של השראה. זה סיפורם של שלושה קפטנים, שסיפורם שזור זה בזה, במעגלים הולכים ומצטמצמים: מנדלה, מנהיג מדינתו ועמו. הקפטן האפריקנרי (הלבן) של קבוצת הראגבי, שאביו משוכנע ששלטון השחורים משמעו אבדון למדינה ובייחוד ללבנים שבה. והמפקד האפריקאי של משמר הנשיאות, שצריך לנהל צוות מאבטחים, שחלק מהם הם שוטרים לבנים, מאלה שהיו אחראים על הדיכוי האלים של השחורים רק כמה שנים לפני כן. שלושתם יצטרכו למחול על גאוותם כדי לבצע את משימתם. הדרך הכי טובה לעורר השראה באחר, אנחנו לומדים מהקואצ'רים שלנו, היא לתת להם דוגמה אישית. אבל מה עושים כשרוצים להשיג את הנשגב, את הבלתי אפשרי? כאן, מספר מנדלה, צריך להיעזר בכוחות חיצוניים: במילים של אחרים. והוא שאב עידוד והשראה משיר שכתב המשורר הבריטי וויליאם ארנסט הנלי, בן תחילת המאה ה-20, זה השיר ששמו מופיע בכותרת הסרט. הרעיון של מנדלה ואיסטווד למצוא במילים, בטקסטים, עוצמות שיכולות להיתרגם למעשים ולמהפכות נוגע לליבי והופך את השירה לכלי הנשק של מנדלה – שינוי כיוון ענק מכלי הנשק הקונוונציונליים יותר של גיבור "גראן טורינו". וזה המהלך הקולנועי המרתק שאיסטווד צועד בו ולוקח אותנו בו. מהארי המזוהם שהיה בלתי סולח, לוויליאם מוני שהיה בלתי נסלח, לנלסון מנדלה שהיה אינוויקטוס, או בלתי מנוצח.

בסוף השבוע הזה יש לכם אפשרות לבחור בין שתי ביוגרפיות קולנועיות על ראשי מדינות. אחד, ראש מדינה אהוד וצדיק בסרט עדין וטוב לב ("אינוויקטוס", על נלסון מנדלה, בו נעסוק במוצ"ש). השני, ראש מדינה מושחת (אבל עדיין אהוד) שעשה במדינתו כבשלו וזוכה להנצחה קולנועית מרושעת וחסרת רחמים, אבל מבריקה ווירטואוזית מבחינה קולנועית. "האלוהי", על ג'וליו אנדריאוטי, היה אחד הסרטים שהכי אהבתי ב-2008, והוא מגיע לשלוש הקרנות היום ומחר בבית ציוני אמריקה בתל אביב. רוצו לראות.

הנה עוד כמה מילים עליו מגיליון "פנאי פלוס", 20.1.2010

בסיכום העשור (לפני שלושה שבועות) ציינתי את שמו של פאולו סורנטינו כאחד היוצרים הגדולים שגילינו בעשור הקודם. אלא שבארץ ניתן היה לצפות עד כה בסרטיו רק בפסטיבלי הקולנוע בירושלים ובחיפה. והנה, הזדמנות: בשישי-שבת יוקרן הסרט שלוש פעמים בבית ציוני אמריקה בתל אביב, עם תרגום לאנגלית (לצידו יוקרנו סרטים איטלקיים נוספים מהשנים האחרונות, ביניהם "אשה אלמונית", סרטו הלפני אחרון של ג'וזפה טורנטורה, הבמאי של "סינמה פרדיסו" ו"כולם בסדר" המקורי).
סורנטינו, לצד מתיאו גארונה, הוא אחד היוצרים הבולטים בגל האיטלקי החדש של העשור החדש, ושניהם הם הפכים סגנוניים מוחלטים. לעומת גארונה ("גאמורה") שעושה סרטים מחוספסים וריאליסטיים, כמו תיעודיים, סורנטינו – היוצר קולנוע מושלם לטעמי – בונה סצינות מסוגננות, ראוותניות, מוקפדות, עם תנועות מצלמה מורכבות. סרטיו כמעט סטריליים בלוק שלהם, והם נראים כאילו הם נתלשו ממוזיאון ציורי הבארוקוקו (בארוק/רוקוקו) האיטלקי. ב"האלוהי" נראה כאילו משהו מהעולם הסגנוני של פיטר גרינאוויי דבק בסורנטינו, אבל בשעה שגרינאוויי מביים כאילו הוא באמת חי במאה ה-18, סורנטינו מתבדח על חשבון התקופות ומצמיד שירי פופ אלקטרוניים משנות השמונים לסגנון עתיק ועלילה משנות השבעים והשמונים (בארוק אנד רול).

"האלוהי" הוא מבט סאטירי על ג'וליו אנדריאוטי, שמאז שנות הארבעים נבחר שבע פעמים לראשות ממשלת איטליה. סורנטינו ללא ספק מסכן את חייו עם הפרופיל הזה, שמציג את אנדריאוטי – שעדיין חי כיום, בגיל 91, ואולי יחיה לנצח – מצד אחד כמעין בובה פאסיבית לחלוטין שאומרת מעט, כמעט ולא זזה, אבל מצד שני סביבו אנשים נהרגים ומחוסלים ללא הרף. בעיקר מתנגדיו. האם הוא ראש ממשלה בובה, המוציא והמביא של המאפיה, או האם הוא עצמו ראש המאפיה? כך או כך, באופן שבו סורנטינו מציג את זה, אנדריאוטי נראה יותר כמו מנהיג של שבט ערפדים.

סורנטינו עוסק בסרטיו באנשים שהם במידה מסוימת מפלצות, שיכורי כוח, נצלנים. מהבחינה הזאת "האלוהי" הוא שיא של הנושא הזה, כי הוא מגיע לראש הפירמידה, ומספר סיפור אמיתי. סורנטינו לא מבצע כאן תחקיר עיתונאי או מפליל את אנדיראוטי, הוא פשוט מציב סיטואציות בסמיכות זו לזו, וביניהם את פניו החתומות של אנדריאוטי (בגילומו של טוני סרביליו) ומשגר לנו קריצות מוזיקליות שזהו תיאטרון הבובות של אנדריאוטי, ואם אנחנו איטלקים, אנחנו הבובות שהוא משחק בהן. התוצאה אולי מאוד מסובכת מבחינת כמות האינפורמציה הפוליטית שנזרקת לעברנו, אבל היא חוויה קולנועית עילאית, באופן בה היא משלבת בין סאטירה חתומת מבט ובין סגנון קולנועי מדוקדק.

פסטיבל ברלין פרסם את רשימת הסרטים המשתתפים בפורום הקופרודוקציות, ויש שם לא מעט פרויקטים ישראליים, הנמצאים בשלב טרום הפקה ושמגיעים לברלין לחפש תמיכה אירופית לתקציבם. במסגרת הראשית נמצאים "הירושה", סרט הבכורה כבמאית של היאם עבאס, ואת "בית לחם" של יובל אדלר. בקטגוריית שוק הטלנט-קמפוס מופיעים גם פרויקטים של טל גרניט ועמיאל ליבנה. אם מישהו יכול להוסיף פרטים על הפרויקטים האלה, אשמח לדעת עוד עליהם.

============

"אווטאר", "לחנך את ג'ני", "פרשס", "תלוי באוויר" ו"The Hurt Locker". אלה הסרטים המועמדים לבאפט"א, כפי שהתפרסמו הבוקר. המירוץ שאנחנו כבר מכירים, בלי הפתעות. מי יהיו המועמדים אנחנו כבר יודעים. עכשיו צריך להתחיל לראות מי יהיו הזוכים. בכל זאת, נקודה למחשבה: העובדה שניל בלומקמפ מועמד לבאפט"א על בימוי "מחוז 9 " (למרות שהסרט עצמו לא מועמד) עשויה לרמוז שכרגע ל"מחוז 9 " יש יותר סיכוי להשתחל לעשירייה באוסקר מאשר ל"Nine".

============

ב-7 במרץ יש סיכוי ששלדון טרנר יזכה באוסקר, יחד עם ג'ייסון רייטמן, על התסריט המעובד הטוב ביותר ל"תלוי באוויר". וזאת למרות שטרנר ורייטמן לא רק שכנראה מעולם לא עבדו יחד, הם גם לא ממש מדברים זה עם זה, ורייטמן מנסה ככל יכולתו להקטין את נוכחותו של טרנר מהדיבור על הסרט. אלה סיפורי הפולקלור שהוליווד תמיד מלאה בהם, בייחוד במצב הקיים בו לא מעט תסריטאים משכתבים תסריטים, ואז מישהו צריך ללכת ולבדוק מה בדיוק היתה ההשפעה של כל אחד מהם על התסריט הגמור. סכסוך מפורסם כזה היה כשקוונטין טרנטינו ורוג'ר אייברי זכו יחד באוסקר על כתיבת "ספרות זולה". השניים אמנם התחילו לעבוד יחד, אבל רבו וניתקו מגע, אבל הקרדיט נשאר. "הלוס אנג'לס טיימס" מציג שלושה סרטים ממירוץ האוסקרים הנוכחי, שהתקיים איזשהו מאבק קרדיטים מאחורי הקלעים. הכי בולט הוא המאבק בין טרנר ורייטמן. רייטמן כתב את התסריט לבד, אבל כבר היה עיבוד קודם לאותו ספר מאת טרנר, וכנראה שרייטמן השתמש בכמה אלמנטים שהיו קיימים בדראפט של טרנר. סיפור שני הוא הניסיון של הארווי וויינסטין לדחוק את הקרדיט של מייקל טולקין מהרולר של "Nine", ולהשאיר שם את אנתוני מינגלה ככותב ראשי. וזאת למרות שטולקין כתב את הדראפטים הראשונים של התסריט בצמוד עם הבמאי רוב מרשל. ומינגלה עשה רק שכתוב אחד של התסריט לפני שמת. טולקין ומרשל התסכסכו סביב הנושא הזה וניתקו מגע, וטולקין – שבאופן אירוני עסק בנושא דומה לזה בתסריט שלו ל"השחקן" – פנה למשפחתו של מינגלה כדי לפתור את הסכסוך. ומתברר שלקמרון היתה תסריטאית שעובדת במשרד שלו שעזרה לו בכתיבת "אווטאר", אבל אין לה קרדיט בכתיבה, אלא רק כשותפה להפקה, וקמרון יפיק תסריט פרי עטה. האמת, זה סידור די נפוץ בחברות הפקה, לא עד כדי כך יוצא דופן.

========

בשורה טובה: "The Blind Side", המגה-להיט של סנדרה בולוק (עליו היא עוד עשויה לזכות באוסקר, מי יודע), יגיע גם יגיע ארצה ב-1.4.

============

סרט הזה נורא מסקרן אותי: סטיבן סודרברג ביים סרט תעודי, שיוצג השבוע בבכורה בפסטיבל סלאמדאנס, על ספולדינג גריי, השחקן והמונולוגיסט שמת – כנראה התאבד – לפני שש שנים. אני מת על שלושת סרטי ההופעה של גריי – "שוחה לקמבודיה" שביים ג'ונתן דמי, "מפלצת בקופסה" שביים ניק ברומפילד ו"האנטומיה של גריי" שביים סודרברג (לורי אנדרסון ודיוויד בירן הלחינו את עבודותיו), וסודרברג מציג את הסרט שלו כ"המונולוג האחרון שלו".

============

רוג'ר איברט אירגן בבלוג שלו פסטיבל סרטי גאי מאדין.

===========

ועוד קצת "אווטאר": הנה סקירה של עשרה ספרי מדע בדיוני שאולי השפיעו על בניית העולם והעליל של "אווטאר". והנה הפנדורפדיה, אנציקלופדיית "אווטאר" בהתהוות.

=============

זהו. קונן אובריאן בחוץ. הוא יקבל 32 מיליון דולר פיצויים. הצוות שלו עוד 12 מיליון דולר (רגע, נדייק: המפיק שלו יקבל 4.5 מיליון דולר, ושאר 200 האנשים בצוות התוכנית יתחלקו ב-7.5 מיליון דולר). הכי מדהים: אן.בי.סי מעדיפה את קווין יובנקס על פני מקס וויינברג. לא מבין. ויס כבר מפמפמים את הפרומואים: ביום שלישי (26.1) ב-20:45 תשודר התוכנית האחרונה של קונן בתור מנחה ה"טונייט שואו", אחרי שבעה חודשים באוויר. בתוכנית, שתשודר מחר באמריקה, יתארחו וויל פרל, טום הנקס וניל יאנג. האמת, אם הייתי יס, הייתי מארגן תוכנית ספיישל של כל המונולגים של אובריאן בשבועיים האחרונים. מעין "ספיישל פיטורים", שמכיל כמה רגעים די מבריקים של קומדיה, וסאטירה אנטי תאגידית, ושלל בדיחות שנוגסות ביד שמאכילה אותן. כמו למשל הרגע הזה, מהתוכנית של אמש, בו קונן מחליט שהוא מציג דמויות חדשות לתוכנית, שהן לא ממש מצחיקות, אלא בעיקר יקרות מאוד לאן.בי.סי.

=============

לידיעת אלון נוימן ודרור קרן: קולותיכם מופיעים בסוף סרטון הפרומו שפיקסאר מפיצה באינטרנט לקדם את "צעצוע של סיפור 3 " בגרסותיו המדובבות.

ואפרופו פיקסאר: האם "למעלה" באמת יצליח להיות אחד מעשרת הסרטים המועמדים לאוסקר, או שלמרות הרחב הקטגורייה לעשרה סרטים עדיין יתברר שהגווארדיה ההוליוודית היא אנטי-אנימציה (ולכן יצרה את קטגוריית סרט האנימציה בתור גטו, כדי שלא יקרה שוב מה שקרה ב-1992 כש"היפה והחיה" היה מועמד לפרס הסרט, וגזל מקום של סרט שמשתתפים בו שחקנים בשר ודם). "למעלה" מועמד לארבעה פרסי באפט"א – סרט אנימציה,מוזיקה, סאונד ותסריט מקורי (בגלובוס הזהב הוא זכה בשני הפרסים הראשונים). אני מניח שהוא יהיה מועמד לאותן ארבע קטגוריות גם באוסקרים (בגלל שקטגוריית הסאונד באוסקר מפוצלת לשניים יש סיכוי שהוא יהיה מועמד לחמש קטגוריות), נשאלת השאלה האם תהיה לו גם קטגורייה שישית, של הסרט הטוב ביותר. לי יש תחושה נורא חזקה שהוא יהיה בסוף בחוץ. אינטואיציה. אבל פרשני האוסקר האמריקאים, שגם מדברים בפועל עם מצביעים ולא פועלים רק על סמך אינטואיציות, משכנעים שהסרט יהיה מועמד, ובזאת יהיה סרט האנימציה הראשון מאז "היפה והחיה" שהיה מועמד לאוסקר. "למעלה", אגב, נמצא לצפייה בדף הסמוך לי. כמו "אווטאר", גם הוא מתרחש בג'ונגל.

==========

ואם אתם באמריקה וקוראים את הבלוג הזה הנה ניסוי מעניין של יו-טיוב: חמישה סרטים עצמאיים – שלושה מהם יוקרנו השבוע בפסטיבל סאנדאנס – יוצעו ממחר לצפייה בתשלום ביו-טיוב. כלומר, שהבכורה שלהם תהיה באינטרנט לפני פסטיבל סאנדאנס. א) מעניין איך תהיה איכות ההקרנה. ב) מתי מתי מתי האינטרנט הזה כבר יהיה גלובלי ולא חסום בין מדינות?

האם "עג'מי" יהיה הסרט הישראלי השלישי ברציפות שיהיה מועמד לאוסקר? למרות שהייתי סקפטי, הערב הסרט קפץ מדרגה ועלה לשלב ההצבעה הבא בתחרות על קטגוריית הסרט הזר. מבין 63 הסרטים שהוגשו לאקדמיה, עלו תשעה סרטים לשלב ההצבעה הבא, ממנו יבחרו חמשת המועמדים הסופיים. התשעה הם:

– "סרט לבן", מיכאל האנקה (גרמניה)

– "נביא", ז'אק אודיאר (צרפת)

– "עג'מי", סקנדר קובטי וירון שני (ישראל)

– "שמשון ודלילה", וורוויק תורנטון (אוסטרליה)

– "הסוד שבעיניך", חואן חוסה קאמפנלה (ארגנטינה)

– "העולם גדול והגאולה מעבר לפינה", סטפן קומנדרב (בולגריה)

– "קלין", ארמק טורסנוב (קזחסטן)

– "חורף בזמן מלחמה", מרטין קולהובן (הולנד)

– "חלב הצער", קלאודיה יוסה (פרו).

שמעו, ברשימה הזאת ל"עג'מי" יש סיכוי ממש טוב להגיע לחמישיה. הקרב עדיין יהיה בין "סרט לבן" ו"נביא", כשאני מעריך ש"סרט לבן" כרגע הוא המוביל לזכייה, ואם תהיה הפתעה היא תבוא מהכיוון של הסרט ההולנדי.