אם הבלוג הזה היה באנגלית, היו לנו בסוף השבוע הזה ביקורות על סרטים עם goats, fish ו-fox בשמם. גן חיות. הנה סרטה השני של אנדריאה ארנולד ("דרך אדומה"), במאית שנראה לי שבזאת אני מפסיק לחכות ולצפות לסרטיה.

פורסם ב"פנאי פלוס", 27.1.2010

כבר בתחילת הסרט, הרגשתי מבולבל. למה אנדריאה ארנולד בחרה לצלם את סרטה בפריים מרובע קטן, במקום בפריים מלבני רחב, כמו שרוב הסרטים מאז 1950 נוהגים? אני מניח שיש איזושהי אג'נדה סביב הבחירה הזאת, אולי משהו שקשור ברצון להיות אנטי-ראווה, לשמור על מימדים קטנים, אבל הבחירה הזאת, עוד לפני שראיתי דקה מהסרט, כיבתה אותי לגמרי. היא היתה עבורי אנטי-קולנוע. ואכן, הסרט הזה ייאש אותי. לא בגלל שזה תפקידו, להציג בפנינו את עולם ללא המוצא של צעירי אנגליה העניים וחסרי חוש הכיוון, אלא כי ישבתי בו וסבלתי. סבלתי, כי לא הבנתי מה ארנולד רוצה ממני.

זה סרטה הארוך השני של ארנולד, אחרי שסרטה הקצר, “צרעה", זכה באוסקר. כבר מההתחלה היה ברור שהיא הולכת בנתיב שסלל קן לואץ'. קולנוע ריאליסטי, מחוספס, חסר פשרות, שמביט בחיים ללא כחל ושרק ודוחף את גיבוריו (למעשה, גיבורותיו) עד הקצה. כבר סרט הבכורה שלה, “דרך אדומה", היה מפרך לצפייה מכמויות היגון והסבל שנערמו בו. אבל ב"מחוץ למים" ארנולד איבדה אותי סופית. הסרט מספר על בחורה בת 15 שמגששת את דרכה בניסיונה להתבלט כרקדנית, ובאהבות ראשונות. זה מעין שילוב בין "16 מתוק" של לואץ' ובין "הילד" של האחים דארדן, רק עם בעיה אחת הרסנית: הבחורה בסרט מתגלה עד מהרה כאחת הדמויות הכי אידיוטיות שראיתי כבר הרבה זמן על המסך. עוני, נעורים, תסכול. אוקיי, אבל למה בכל פעם שקורה לה משהו, אני ראיתי את זה בא קילומטרים לפניה? הכל בסרט הזה נמנע, בשעה שדרמה מוקצנת היא זו שמציבה את הדיבורים אל מול הבלתי נמנע. לאורך כל הסרט, הנערה המטופשת הזאת עושה טעות על גבי טעות, בהערכת מצבה ובשיקול הדעת, שאולי הן נורא אמינות וריאליסטיות לעולמן של בנות ה-15, אבל זה פשוט בלתי נסבלות לצפייה. אז כן, קייטי ג'רוויס היא סוג של תגלית מרתקת ומאוד חשופה בתפקיד הראשי. וכן, אני מניח שזה הישג בימויי לא פשוט לגרום לנו לטבוע בתוך עולם כמו-תיעודי שנראה תלוש מהמציאות ולא מתוסרט (במה שהפך בשנים האחרונות לבון-טון הכה מייסר של הקולנוע האירופי, כפי שמעיד פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן שהסרט הזה יצא איתו). אבל מה הטעם לכל זה, אם בסוף אנחנו מקבלים רק חביות של יגון, יסורים, רחמים וכיעור מוטחים בפנינו?

"מחוץ למים": בתי קולנוע ושעות הקרנה

אתה רוצה להגיד לי ששם הסרט אינו סמלי, שבאמת יש שם גברים שבוהים בעיזים?!

1. מבול ג'ורג' קלוני נוחת על ראשנו. “האנשים שבוהים בעזים" הככה-ככה עלה אתמול. “תלוי באוויר" הנהדר, עליו בוודאי יהיה מועמד לאוסקר, יעלה בשבוע הבא. ובין לבין, תמצאו הקרנה חד פעמית של סרט האנימציה "מר שועל המהולל" של ווס אנדרסון, ביום חמישי הבא בסינמטק חולון. סרט אחד עם עיזים, סרט שני עם שועלים? מה עבר על קלוני השנה. ואיך קרה ש"גברים שבוהים בעזים" מגיע להקרנות בארץ? הרי זה בדיוק מזן הסרטים שהמפיצים בארץ אוהבים לגנוז, לא? אולי הם חשבו לעצמם "ג'ורג' קלוני בכל פינה, הוא אפילו מפרסם קפה בשלטי חוצות ובטלוויזיה, בואי נתפוס על זה טרמפ". אם כן, הידד. אני שמח ש"גברים בוהים בעזים" לא נגנז. חבל שמפיצי "מר שועל המהולל" לא חשבו אותו דבר.

2. את התסריט ל"גברים שבוהים בעזים" כתב פיטר סטרוהן, שהיה שותף לכתיבת הרימייק האנגלי-אמריקאי לסרט "החוב" של אסף ברנשטיין ועידו רוזנבלום. הרימייק, שביים ג'ון מאדן (“שייקספיר מאוהב") ייצא באמריקה ובאנגליה בשבועות הקרובים.

הנה הביקורת (וסחור-סחורה) על "גברים בוהים בעזים", מתוך "פנאי פלוס", 27.1.2010

היום – כן, גם היום – נעסוק בעולם המופלא והמיסתורי שנקרא "מפיצים", עולם שכולו חידות, אבל עם מעט מאוד תשובות. עולם מפחיד של חוסר ודאות ושרירותיות. מקרה המבחן שלנו היום הוא ג'ורג' קלוני. כנראה הכוכב הכי אהוד כרגע בעולם, גם אם האהדה הזאת לאו דווקא מיתרגמת להצלחות קופתיות. לא מעט, בזכות העובדה שקלוני עצמו מתגלה כאיש בעל טעם שנון ואידיוסינקרטי שמעדיף לפדות את מעמדו כאליל הפפראצי והטבלואידים בתמיכה דווקא בפרויקטים קטנים ואיכותיים, ולאו דווקא שוברי קופות תעשייתיים ונטולי נשמה או חזון. אבל בעוד שא.ד מטלון, האנשים שגרפו מיליונים מהכנסות “אווטאר”, החליטו לזרוק את "מר שועל המהולל" לפח, אבל חבריהם בפורום פילם החליטו לגאול סרט איזוטרי עוד יותר של קלוני בשם "גברים שבוהים בעזים" ולהפיץ אותו השבוע, ולהקדים את "תלוי באוויר" בשבוע, לגנוב ממנו במחטף את הזרקור (גם בלי להשקיע דקה במציאת שם עברי רהוט – אם כי אני אסיר תודה שהם התאפקו מלקרוא לסרט "12 הנו-עזים"). אני בספק אם מישהו שם חושב שזה סרט טוב במיוחד, או סרט מסחרי במיוחד, אבל הם בוודאי מבינים שזה סרט שיצליח לעורר סקרנות ושדי קל להם למכור אותו לקהל. אחרי הכל: אם בעונת האוסקרים הקרובה המירוץ לפרס השחקן יהיה צמוד בין קלוני וג'ף ברידג'ס, הנה סרט בו שניהם מופיעים יחד זה לצד זה. ואם "אווטאר" הוא הסרט הכי מדובר בעולם, הנה סרט שמציג הופעת אורח של סטיבן לאנג, שמגלם את הקב"ט הקשוח של פנדורה, שנלחם בגיבור בשואו-דאון הסופי של הסרט. ואם מלחמת עירק חזרה לכותרות הקולנוע בזכות "The Hurt Locker”, הנה עוד סרט שמתרחש בעירק. ומה דעתי? אני חושב שפורום פילם עשו את הדבר הנכון, למרות ש"עזים" הוא בעיקר החמצה נורא מתסכלת, בשעה שא.ד מטלון עשו את שטות השנה, אם אחד הסרטים המתוקים והמקוריים של השנה. יש סרטים שפשוט אסור לגנוז. לכל סרט יש את הקהל שלו, וזה האתגר של המפיץ למצוא את הקהל הזה, ולא להפגין בריונות – שהופכת למעשה לאקט של צנזורה – ולמנוע ממדינה שלמה לצפות בסרט, רק כי הוא לא מתיישב עם טעמו של מנכ"ל החברה. ואם עדיין אפשר לגרום לאנשים שם להתחרט על החלטותיהם, הרי שהפיסקה הזאת היא ניסיון השכנוע הדל שלי.

את "גברים שבוהים בעזים" ביים גרנט הסלוב, שחקן (אולי תזהו אותו בתור אחד הטרוריסטים הערביים מ"שקרים אמיתיים" של ג'יימס קמרון), שהפך לתסריטאי, במאי ומפיק, והוא חברו ושותפו של קלוני. יחד הם כתבו והפיקו את "לילה טוב ובהצלחה" המצוין, שקלוני ביים, ושעליו שניהם היו מועמדים לאוסקר. ב"גברים שבוהים בעזים" קלוני מוכיח פעם נוסף שהוא יצור קהילתי, ושהוא אוהב לעבוד בסביבה שהוא מכיר ומיודד איתה, ולתת לפרויקטים השונים שלו לפעפע זה לתוך זה. הפעם הסלוב הוא הבמאי וקלוני הוא השחקן. אבל סצינת הכותרות, של הגיבור שלנו (יואן מגרגור) אורז לקראת מסע? מזכירה את "תלוי באוויר" עם אותו קלוני. ואפילו המוזיקה דומה. כי רולף קנט, המלחין של "תלוי באוויר", הלחין את "גברים שבוהים בעזים".

עלילת הסרט היא מהתמהוניות שנתקלנו בה כבר הרבה זמן, והיא עוד מנסה להתגאות בכותרת שאולי חלק מהדברים בסרט מבוססים על מציאות (אני לא מאמין לכותרת הזאת, הוכחות בהמשך). זהו סיפורו של עיתונאי זוטר (מגרגור) שאשתו עוזבת אותו, וכדי לברוח מחייו הוא הולך לחפש סיפורים במלחמת עירק. והוא מוצא: איש בשם לין קאסידי (קלוני), שמתוודה שהוא חייל בדימוס שנשלח למשימה חשאית בעירק, ושהוא חלק מחטיבה חשאית של צבא ארצות הברית שגייסה אנשים בעלי כוחות על. כן, הוא אחד כזה: הוא הצליח פעם להרוג עז בכוח מחשבתו בלבד. כן, העיזים משם הסרט אינן סמליות, הן ממשיות. והן תמוהות  כמו רוב הדברים בסרט המשונה והכמעט משעשע הזה.

כמעט חיבבתי את "גברים שבוהים בעזים". זה סרט כה הזוי שאי אפשר אלא להעריך אותו על כך שהוא רק הולך ומתרחק מכל מה שנראה כמו הגיון או מציאות. דמיינו את הגרסה הסהרורית של "סוריאנה", עם אותו ג'ורג' קלוני בראש. או הגרסה המיסטית של "שלושה מלכים"… עם אותו ג'ורג' קלוני בראש. למעשה, מתברר שכבמאים לקלוני ולהסלוב יש טעם דומה בבחירת החומרים, כי יש לא מעט מהעולם של "וידויים של מוח מסוכן", סרט הבכורה של קלוני כבמאי, ב"גברים שבוהים בעזים". לא רק כי שניהם ניסו לציג את הצד התמהוני של שירותי הבטחון האמריקאי, אלא בעיקר כי שניהם ניגנו חזק על מוטיב ה"היה או לא היה", והניסיון לתעתע בנו שהסיפור הזה הוא – אולי, רק אולי – אמת לאמיתה, ולא התקף פסיכוטי של המספר.

וכמו "וידויים של מוח מסוכן", גם "גברים שבוהים בעזים" שואב את השראתו העיקרית מהקולנוע של האחים כהן. בעיקר בסוג ההומור. הומור אבסורדי, אירוני, עתיר ניואנסים דקים, שמוגש בפנים רציניות לחלוטין. וכשם שהאחים כהן כתבו בכותרות "פארגו" שהסרט כנראה מושפע מאירועים אמיתיים – בשעה שברור שזה שקר גמור – כך גם אני מניח שהניסיון להציג את "גברים/עזים" כלכאורה סיפור אמיתי" הוא סוג של צ'יזבט. אבל כך גם מתחוורת חולשתו של הסרט: כי הסלוב אינו האחים כהן (גם קלוני לא, למעשה). למרות שמלאכת החיקוי שלו ראויה להערכה: הוא מחבר בסרט אחד גם את דמותו האידיוטית של קלוני מ"אחי, איפה אתה" וגם את דמותו של ה-dude שגילם ג'ף ברידג'ס ב"ביג לבובסקי". אמור להיות שילוב מנצח, איקוני, חד פעמי, לא? ובכלל, נדמה שכל הדמויות בסרט נתלשו מסרטים אחרים. כשקלוני מדבר על זה שצבא ארצות הברית רצה לייצר חיילי על ונתן להם את שם הקוד "לוחמי ג'דיי", הוא אומר את זה ליואן מגרגור, שגילם אביר ג'דיי בטרילוגיית "מלחמת הכוכבים". אבל המצער הוא שלמרות כמה סצינות ממש מצחיקות – במובן הכי מינורי של המילה – הסרט הזה לא ממש מצליח להתחבר. שלל רעיונות, שפע ניסיונות, ולא מעט שחקנים שהתחברו למסר ההיפי של הצבא שמנסה ללחום באמצעים בלתי אלימים, אבל הסאטירה לא ממש עובדת. או עובדת, אבל לא ממש ברורה. ובסופו של דבר, עם כל הפוטנציאל, עם כל הרצון האמיתי לחבב אותו, הסרט נותר מהנה כמו צפייה בגברים שבוהים בעזים.

"גברים שבוהים בעזים": בתי קולנוע ושעות הקרנה

שניים מסרטי העשור שלי, "הרמוניות ורקמייסטר" ו"ג'רי", במאמר וידיאו קצר על הזמן הקולנוע וז'יל דלז:

והנ"ל פלוס טרקובסקי.

ואם כבר מצאנו לינקים לטקסטים ארוכים ומאתגרים, הנה עוד אחד: ראיון ארוך-ארוך עם לם דובס, אחד התסריטאים האהובים עליי ("עיר אפלה", "קפקא").

הכל בר חלוף, אה?

ג'יי.די סלינג'ר מת. כמה מהסיפורים הקצרים הכי מפורסמים שלו פורסמו תחילה ב"ניו יורקר". הנה הם. עד כמה שאני זוכר, אף אחד מספריו או סיפוריו מעולם לא עובדו לקולנוע. אבל הנה חמישה מקרים בהם איזכורים לו ולדמויותיו חילחלו לקולנוע הפופולרי מהעשורים האחרונים.

מיראמקס נסגרה (קווין סמית מספיד). די מדהים בעיניי. אני עוקב אחרי מיראמקס פחות או יותר מהרגע שבו נהייתי מבקר קולנוע, והאופן שבו חברה קטנה של שני אחים עשתה מהפכה אמיתית בקולנוע האמריקאי ריתק וריגש אותי: מ"סקס, שקרים ווידיאוטייפ", דרך "ספרות זולה" ו"מוכרים בלבד" ועד "האוסקרים ל"הפצוע האנגלי" ו"שייקספיר מאוהב". כשהארווי ובוב וויינסטין, המייסדים, עזבו/הועזבו, נדמה היה שהוויינסטינים ללא מיראמקס זה לא אותו דבר ("ממזרים חסרי כבוד" קצת גואל להם את המוניטין ואת חשבון הבנק). עכשיו מתברר שמיראמקס – שנקראה על שם מרים ומקס וויינסטין, ההורים של הארווי ובוב – זה לא אותו דבר ללא הוויינסטינים. ב-2003, כשהייתי ב"העיר", עזרתי לקנות ולתרגם את הפרופיל שכתב קן אולטה ל"ניו יורקר" על הארווי וויינסטין. וככה זה מתחיל.

סיפורה של מיראמקס והמהפכה של הקולנוע האמריקאי העצמאי, תועדה באופן עסיסי ומבדר מאוד בספרו של פיטר ביסקינד.

תזכורת: הפליאה שלי מפרשת "יאיר לפיד נגד יהונתן סגל" מגיעה פחות מהעובדה שלפיד הוא אחד מאלה שנעלבים באופן אישי בכל פעם שמישהו שאינו הוא עצמו משתמש במילה "שואה" (זה דווקא די צפוי. הוא לא יחיד בזה, רוב הפוליטיקאים והדמגוגים רוצים בלעדיות על שימוש בזכר השואה לצרכיהם), אלא יותר מהאופן המשונה בו הוא מפענח את תפקיד העיתונאי. עיתונאי נורמלי מוצא נושא מעניין, משיג תגובה ומפרסם. עיתונאי מצטיין אפילו הולך ומברר פרטים ומברר את האמת. רובנו עיתונאים מזן א': רוצים לפרסם, ומסתפקים בתגובה. אבל לפיד לא הלך לקבל תגובה, הוא הלך לשגר איום. זה משפט הזהב של לפיד: "תגיד, אמרתי, הרי אתה מבין שאם ייצא סרט שמדינת ישראל מימנה המשווה את הכיבוש למחנות הריכוז, אז צריך לסגור אתכם מיד?". נכון, בטורו לפיד רשאי לכתוב שלפי דעתו צריך לסגור את הקרן. זה לא אותו דבר כמו האיום המובלע בדבריו שנמסרו בעל פה. זה מה שכה הרתיע הבהיל והכעיס אותי. וכשלפיד מזדעזע המדינה רועדת. וכך, בתוך ששה ימים מפרסום הטור, כל מזועזעי הכנסת, הקפיצו לירושלים את אנשי תעשיית הקולנוע לדון בסרט, שהיום היה יום הצילום האחרון שלו.

איך אני יודע? הטוויטר של הכנסת עדכן אותי. (תודה לקורא נדב על הלינק). והטוויטר מפנה למסמך שהוגש מהקרן לוועדת החינוך, המבהיר את השתלשלות הפרשה. הנה קטע מתוכו:

אני עדיין חושב – בלי קשר לאיזה מין סרט ייצא בסוף – שיש כאן היסטריה מופרזת לחלוטין.

זה רשמי: "אווטאר" הוא הסרט הקופת ביותר בכל הזמנים בטבלת ההכנסות העולמית, אחרי שעקף אתמול את "טיטאניק" והוא עומד הבוקר על סך הכנסות של 1.858 מיליארד דולר. השאלה הגדולה הבאה היא האם הוא יצליח להיות הסרט הראשון שחוצה את קו 2 מיליארד הדולר בהכנסות גלובליות. בטבלה האמריקאית הוא עדיין מקום שני אחרי "טיטאניק", כשחסרים לו עוד 50 מיליון דולר לעקוף אותו ולהיות מחזיק השיא גם בצפון אמריקה. יש להניח שבתוך כמה שבועות גם זה יקרה. ואם עד כה המתמטיקה ההוליוודית היתה ששוברי קופות מכפילים את הכנסותיהם בזכות הקופות העולמיות (מחוץ לארה"ב), בא הסרט הזה ומציג נתונים לפיהם ההכנסות הגלובליות הן בדיוק פי שניים מההכנסות באמריקה (בערך: באמריקה 600 מיליון, בשאר העולם 1.2 מיליארד). ומה קורה עם "אווטאר" בארץ?

על פי נתונים שהגיעו אליי, "אווטאר" מכר בארץ כבר 600,000 כרטיסים, מה שאומר שזה הסרט הכי נצפה בישראל מאז "שרק 2 " ב-2004, שמכר 600 אלף כרטיסים. בישראל, "אווטאר" אמנם מציג את המספרים הכי חזקים של העשור, אבל לא מאיים על השיאים המקומיים. "טיטאניק" מכר ב-1997 מיליון כרטיסים, והיה הסרט האחרון בישראל שהגיע למספר הזה. מאז, יש מעט מאוד שוברי קופות הוליוודיים שמצליחים להגיע אפילו לחצי מיליון כרטיסים. על פי "בוקס אופיס מוג'ו" "אווטאר" הכניס בישראל 6,288,772 דולר (נכון ליום שני). "טיטאניק" הכניס 8,538,685 דולר.

אפקט "אווטאר" מורגש לא רק בקופות, אלא גם באתרי האינטרנט של רשתות הקולנוע. כך נראה הגרף של "גוגל טרנדס" של חודש דצמבר לאתרי האינטרנט של סינמה סיטי (בכחול) ויס פלאנט (באדום). "אווטאר" יצא ב-17 בדצמבר.

וזה מנספחי "אווטאר" המשעשעים: מול אלה שלא מצאו שום עניין בעלילת "אווטאר" וחשבו שהסרט ריקני ורדוד, הנה מישהו שמצא השראה רבה מהסרט – ג'וליאנו מר. זו כוחה של האמנות: שהיא יכולה לתפקד כמראה. אנחנו מביטים בעולמות רחוקים ורואים את עצמנו. רק מילת אזהרה לג'וליאנו מר ולכל מי שמפרש סרטים בצורה פסקנית: מטאפורות הן חרב פיפיות. אפשר לקרוא אותן לכל כיוון.

===========

לכבוד הבמאי ז'אק אודיאר. הנידון: סרטך החדש, "נביא". ז'אק היקר, עדיין לא מאוחר להיכנס לחדר אפקטים ממוחשבים, לצבוע את כל דמויותיך בכחול ולהפיץ את סרטך מחדש תחת השם "נא'בי".

==========

ובשעה טובה, יהונתן סגל מגיב למהומת האלוהים סביב סרטו החדש, בשיחה קצרה עם נירית אנדרמן ב"הארץ".

לפני כמה ימים פרסמתי את הידיעה על הפרויקטים הישראליים שיחפשו משקיעים אירופאיים בפורום הקופרודוקציות של פסטיבל ברלין, וביקשתי מידע נוסף על הפרויקטים של טל גרניט ("מיתה טובה") ועמיאל ליבנה (תחנה מרכזית"), המוזכרים שם. וקיבלתי. ומה מתברר: שפסטיבל ברלין לא נורא נדיב עם הקרדיטים של השותפים ליצירה של הפרויקטים הנ"ל.

שרון מימון (השותף לכתיבה ולבימוי של "סיפור גדול"), הוא השותף לכתיבה ולבימוי של "מיתה טובה" (יחד עם טל גרניט), מעדכן אותי על הפרויקט שלהם:

את התסריט כתבנו שנינו, שרון מימון וטל גרניט, ואנחנו נביים אותו יחד (באתר של פסטיבל ברלין בטעות לא ציינו זאת). "מיתה טובה" הוא הפרויקט השלישי שנכתוב ונביים יחד אחרי "משכנתא" (זוכה פרס הדרמה פסטיבל ירושלים 2006) ו"להרוג דבורה" (זוכה הסרט הקצר פסטיבל חיפה 2009).

בנוגע לסדנת ה-Talent Project Market: מתוך 267 תסריטים שהוגשו מכל העולם נבחרו 11 תסריטים להשתתף בסדנה היוקרתית, אליה שנינו נוסעים. לפני יומיים הודיעו לנו כי מבין ה-11 תסריטים שהתקבלו נבחרו שלושה תסריטים מצטיינים, "מיתה טובה" ביניהם.  לשלושת הפרויקטים יוענק פרס פיתוח של 3,000 יורו.

התסריט "מיתה טובה" קיבל כבר פיתוח מקרן הקולנוע בירושלים. לפני כחודש הוצג הפרויקט בפני מפיקי תעשיית הקולנוע הישראלית במסגרת  "בסימן קריאה" שהופק ע"י שח"ם ואיגוד התסריטאים. הקאסט שלוהק: זאב רווח, רבקה מיכאלי, לבנה פינקלשטיין, אילן דר, אריה מוסקונה, רות פרחי ואילנית דדו-לנסקי.

"מיתה טובה" היא קומדיה שחורה המגוללת את סיפורם של קבוצת זקנים מדיור מוגן הממציאים מתקן להמתת חסד עצמית בכדי לעזור לחברם החולה לסיים את חייו. לאחר שהמתת החסד יוצאת לפועל בהצלחה, השמועה על המתקן הסודי רצה ברחבי הארץ ובית הדיור המוגן הירושלמי הופך למוקד לעליה לרגל.

זאב רווח, רבקה מיכאלי, לבנה פינקלשטיין, אילן דר, אריה מוסקונה, רות פרחי ואילנית דדו-לנסקי, באירוע הקראת התסריט ל"מיתה טובה", במסגרת "בסימן קריאה". צילום: אליו נודלמן

==========

אה, וזה מזכיר לי: "סיפור גדול" של מימון וארז תדמור, עולה מחר בצרפת במאה בתי קולנוע (תחת השם "סומו"). מתחריו בקופות שעולים לצידו הם "הנסיכה והצפרדע" של דיסני, "תלוי באוויר" של ג'ייסון רייטמן והסרטים החדשים של פרנסואה אוזון ובונג ג'ון הו.

==========

בחזרה לפורום הקופרודוקציות של פסטיבל ברלין.

גיא עפרן, התסריטאי של "תחנה מרכזית", מעדכן על הפרויקט שלו:

"תחנה מרכזית" של עמיאל ליבנה הוא פרויקט שקרן הקולנוע תומכת בו, בצירוף עם ARTE הצרפתית, והוא מספר על מאבטח בדואי שעובד בתחנה המרכזית של באר שבע בזמן שביתו עומד בפני הריסה.

האבסורד הוא שבפוסט בו שאלת על הפרוייקט כתבת גם על מלחמת הקרדיטים בהוליווד. והנה אני, שכתבתי את תחנה מרכזית,

רואה שבאתר של ברלין כתוב שעמי, הבמאי, הוא גם הכותב. אי אפשר להיות תסריטאי בימינו.

===========

יוצרים ישראלים יקרים, בבואכם לברלין אנא שוו לנגד עיניכם תמיד את דמותו של יאיר לפיד, והיזהרו במה שאתם אומרים בפני מפיקים ומשקיעים פוטנציאליים. נוהגים להפסיק בין המילים "שואה" ו"כיבוש". אנחנו במיניסטריון האמת והתעמולה העיתונאי כבר שמנו עין על הסרט עם הבדואי, שבוודאי רוצה להכפיש את המדינה ולהציג אותה כהורסת בתים של ערבים. דיבה! אנחנו נטפל ביוצרים ובקרן שהשקיעה בהם בהזדמנות קרובה. וגם אתם, אלה עם הסרט על הקשישים, אנחנו יודעים באמת מה אתם מנסים להגיד ומה המטאפורה שאתם מחביאים. "בית אבות" עלק. חושבים שאם לא תכניסו ערבים לתסריט לא נשים לב להשוואה שאתם עושים בין תעשיית המוות הנאצית לכיבוש בשטחים. ובכן, שמנו לב. אנחנו שולחים לכם את הגרסה המשוכתבת שלנו לתסריט במייל ברגעים אלה. "טוב למות בעד ארצנו" קוראים לו עכשיו. אנא התייחסותכם. ולגומא רביד, שליהק את מוחמד בכרי לסרט שואה: אנחנו מבינים טוב מאוד מה אתה מנסה לעשות, ואנחנו בדרך אליך. נעשה כאן סדר אחת ולתמיד.

יאיר לפיד, יו"ר ועדת החינוך בכנסת בעוד כמה שנים, בוודאי מרוצה: איזה עיתונאי לא רוצה שלאייטם שלו יהיה כזה פולו-אפ. לא מצד עיתונאים אחרים, אלא מצד המחוקק עצמו. באקלים הציבורי הנוכחי, כל מה שצריך זה להגיד "קולנוע ישראלי", "שואה", "כיבוש" ו"אנטישמיות" באותו משפט, והופ, כל תעשיית הקולנוע מזומנת למשפט ראווה מהיר בוועדת החינוך בכנסת מחרתיים. אם יאיר לפיד לחץ על כפתור האזעקה אחרי קריאה במסמך שיווקי, הרי שההכרזה של כל זה על סמך מסמך שיווקי, הרי שכשיו"ר הוועדה, זבולון אולב אומר "יש לכאורה בעיה בכך שקרן הקולנוע אישרה סרט שנגוע באופן קשה באנטישמיות", הוא לא אומר את זה על סמך קריאת התסריט, אלא על סמך קריאת יאיר לפיד. הצל של הצל. אבל מה האמת? מי יביא לנו את האמת? מי יביא סוף סוף את התסריט, כפי שהוא מצטלם בימים אלה, ויגיד לנו על מה הסרט והאם יש בו – לכאורה או ל לכאורה – בעיה כלשהי הדורשת טיפול מיידי וחמור, או פשוט תגובה היסטרית לאלרגיה לאומית?

אני מכיר מישהו אחד שכן קרא את התסריט של הסרט, על שתי גרסאותיו. זהו כתרי שחורי, מנכ"ל קרן הקולנוע (שאני מקווה שמעתה בכל פעם שיתקשר אליו עיתונאי – אפילו אם זה יאיר לפיד – הוא יפנה אותו לדובר ולא ינהל איתו שיחת מסדרון סלולרית אגבית שתגיע פתאום לשער העיתון). וכפי שלפיד ניזון ממקור בעל אינטרסים שהעביר לו את הפרוספקט של סגל, כך גם אני. אז הנה הצד השני. זה עם קצת יותר עובדות. וקצת פחות התלהמות והיסטריה.

זה המכתב ששלח אתמול שחורי למיכה חריש, יו"ר מועצת הקולנוע, והמבהיר את השתלשלות פרשת "אודם" מאז 2006 ועד יאיר לפיד:

לכבוד מר מיכה חריש,
יו"ר המועצה הישראלית הקולנוע

מיכה שלום רב,

הנדון : הפקת הסרט "אודם" תסריט ,בימוי והפקה – יהונתן סגל

בעקבות פנייתך ובעקבות הסערה המתחוללת סביב הקרן והפקת הסרט "אודם" להלן מספר עובדות:

1. התסריט אושר להפקה בישיבת ההנהלה בתאריך 14.12.2006. הקרן התחייבה להשקיע 1,320,000 ₪ (עד היום העברנו להפקה 852,000 ₪).

2. התסריט שאושר סיפר את סיפורן של שתי נערות יהודיות הנפגשות שוב בחייהן הבוגרים בתום מלחמת העולם השנייה. יהונתן סגל שהוא גם מפיק הסרט ניסה לגייס משקיעים להפקה וניהל איתנו מערכת התכתבות ענפה המציגה את נסיונותיו לממש את ההפקה.

3. באוקטובר 2007 הודיע יונתן כי הוא שינה את מיקום התסריט. ביקשנו לקבל תסריט עדכני והתסריט שקיבלנו היה שונה מהתסריט שאושר להשקעה בכך שהסרט על  שתי נערות יהודיות הפך לסרט על סיפורן של שתי נערות פלשתינאיות ברמאללה. לאחר קריאת התסריט הודענו ליונתן שאנו משהים את אישור ההשקעה מאחר וזה לא התסריט שאושר, וכי אנו מחזירים את התסריט לקריאה של היועצים האומנותיים שקראו את התסריט הראשון והמליצו על השקעה בהפקתו. חוות הדעת של היועצים הייתה כי הם מאשררים את החלטתם הקודמת וממליצים להשקיע בהפקה של הסרט בגרסתו החדשה. (בגרסתו החדשה הסרט לא רומז על השוואה בין הנעשה בשטחים לשואה).

4. ב-3.04.2008 הודענו ליהונתן על אישור מחודש להשקעה בהפקה.

5. ב-20.08.2009 נחתם הסכם השקעה בהפקה. בחודשים אוקטובר נובמבר 2009 התקיימו צילומי הסרט בלונדון. ובעוד יומיים אמורים להסתיים הצילומים בארץ (בלונדון צולמו 18 ימים ובארץ 7 ימים).

6. במהלך השבוע האחרון התקשר אלינו העיתונאי יאיר לפיד וסיפר לנו כי התגלגל לידיו מסמך ובו משווה במאי הסרט את ה"כיבוש" הישראלי בשטחים לשואה. ביקשנו לראות את המסמך והתברר כי מדובר במסמך מכירה שיווקי שהוכן על ידי חברת הפקות בריטית במטרה לגייס משקיעים. עם קריאת המסמך הבענו את הזעזוע שלנו מהנוסח שבמסמך.

7. עוד באותו יום (יום חמישי 21.01) זימנו את יהונתן למשרד והצגנו בפניו את המסמך. יהונתן אמר שלא היה מודע למסמך ואמר כי הדברים נכתבו לפני כשנתיים ע"י מפיקה שותפה בריטית שניסתה לגייס כספים וכי היא פוטרה. עוד הוסיף יהונתן כי הדברים לא נכתבו על דעתו.

8. כל המפיקים והיוצרים כותבים ומנסחים פרוספקטים וברושורות כמטרה לגייס השקעות בארץ ובחו"ל.זו פעילות רגילה שהם עושים והם אינם נדרשים לאישור הקרן. במקרה הזה נעשה שימוש ציני ולרעה בשמה של הקרן ובמסמך מכירה שאין לקרן כל קשר אליו ואשר אין בין הנוסח שבמסמך ובין התסריט ולא כלום.

9. כפי שהודענו הנהלת הקרן תבחן את כל הפרשה ותשקול את צעדיה מול המפיקים ויוצרי הסרט. הבוקר פנינו בבקשה דחופה ליועצים המשפטיים של הקרן להגיש חוות דעת על ההיבטים המשפטיים במידה והנהלת הקרן תחליט בימים הקרובים באילו צעדים לנקוט.

10. בשלב הזה הנהלת הקרן החליטה להשעות את המשך התמיכה בהפקת הסרט עד לצפייה ואישור העתק העבודה של הסרט.

11. הכללים של הקרן לאישור סרטים נבחנים ומתעדכנים מעת לעת. הנהלת הקרן תשקול האם לבקש מכל המפיקים והיוצרים לקבל אישור מראש להשתמש בשמה של הקרן במסמכי מכירה וגיוס משקיעים.

12. עם קבלת חוות הדעת המשפטית תקיים ההנהלה הציבורית דיון בכל הקשור לפרשה זו.

בתודה ובברכה,
כתריאל שחורי
מנכ"ל קרן הקולנוע הישראלי

ובחזרה לעניינים החשובים באמת: מי יזכה באוסקר? ובכן, אין לי מושג. לפנות בוקר זכה "The Hurt Locker" בפרס גילדת המפיקים. שלושת הסרטים האחרונים שזכו בפרס הזה, זכו אחר כך באוסקר. אבל, בשנים שלפני כן, כושר הניבוי של הפרס הזה היה חלקי למדי. אז האם זה אומר ש"The Hurt Locker" יזכה באוסקר? או האם זה אומר ש"The Hurt Locker" הוא ה"מיס סאנשיין הקטנה" של השנה – קרי, סרט עצמאי קטן, שהמפיקים העדיפו להלל אותו במקום הסרט המסחרי היקר והגדול ("השתולים") שלבסוף זכה באוסקר? הזכייה של "The Hurt Locker" הפתיעה את כולם, שהימרו על "אווטאר" – מתוך ההנחה שהמפיקים יעדיפו את הסרט עם הכי הרבה הפקה, תקציב, לוגיסטיקה וכמובן הכנסות (אה כן, בוודאי קראתם: "אווטאר" ברגעים אלה הופך לסרט הקופתי ביותר בכל הזמנים בטבלת שוברי הקופות העולמית). אבל הם העדיפו את הסרט הקטן, שצולם ב-16 מ"מ ושהכנסותיו היו צנועות מאוד.

המירוץ השנה מצליח להישאר מותח. "The Hurt Locker" ו"אווטאר" באמת צמודים בדרך לאוסקר. ואם עד אתמול בערב הייתי בטוח שלא משנה מה, "אווטאר" יזכה באוסקר, היום אני בכלל לא בטוח.

מה שמעניין בפרס של גילדת המפיקים הוא שזה הפרס הראשון העונה שמחולק מתוך רשימה בת עשר מועמדויות, ממש כמו שיהיה באוסקר. ואחרי ש"אווטאר" זכה בגלובוס הזהב, "ממזרים חסרי כבוד" זכה בגילדת השחקנים ו"The Hurt Locker" זכה אצל המפיקים, המירוץ הזה נהיה השנה מבלבל מאוד לחיזוי. נראה מה יהיה בסוף השבוע בפרס גילדת הבמאים, שאמור להיות החזאי הטוב ביותר לאוסקרים. ההימור שלי: קתרין ביגלו תזכה בגילדת הבמאים. ותזכה גם באוסקר על הבימוי. אבל האם סרטה יזכה גם באוסקר? אני עדיין מהמר כרגע על "אווטאר". אבל אני מאוד לא החלטי ברגע זה, ובהחלט עשוי לשנות את דעתי עד 7 במרץ.

"איך שראיתי את הפוסטר לסרט של יהונתן סגל ישר ידעתי: הוא משווה בין הכיבוש והשואה!"

על סקנדל הסרט "אודם" של יהונתן סגל קראתי במוצאי שבת אצל דבורית, שציטטה ותקצרה ממדורו של יאיר לפיד כך:

(לפיד קיבל חוברת מיהונתן סגל והתקשר לכתריאל שחורי)
כה כתוב בחוברת:
“לקח לא מעט זמן עד שהקרן הישראלית לקולנוע אישרה סיפור שאומר שהכיבוש גרוע יותר ממה שישראל הודתה אי פעם, ואפשר להשוות אותו לשואה“.
כשצלצל לפיד לכתריאל שחורי, הוא
“נשמע מזועזע לא פחות ממני.
תראה, הוא אמר, לא ידעתי שככה הוא יציג את זה.
נתתם לו מיליון שקל ולא ידעתם? שאלתי.
כן, אמר שחורי, גם ככה מתהפכת לי הבטן מהסרט הזה, אבל לא חשבנו שהוא ממש יגיד את זה.
תגיד, אמרתי, הרי אתה מבין שאם ייצא סרט שמדינת ישראל מימנה המשווה את הכיבוש למחנות הריכוז, אז צריך לסגור אתכם מיד?
האמת, אמר שחורי בכנות, ברור לי לגמרי.
נו? אמרתי, אז מה תעשה?
מה אני יכול לעשות? הוא נאנח, כבר נתנו לו חלק מהכסף, אי אפשר לקחת אותו בחזרה.
מבחינה חוקית אתם יכולים לעצור את הסרט?
כן, אבל עוד אף פעם לא עשינו את זה“.

אח, אני מת על יאיר לפיד. הוא לא עיתונאי שמבקש תגובה, הוא עיתונאי שמעביר איומים. וכך הוא אומר לשחורי: "הרי אתה מבין שאם ייצא סרט שמדינת ישראל מימנה המשווה את הכיבוש למחנות הריכוז, אז צריך לסגור אתכם מיד?". ברור, קרן הקולנוע צריכה לממן אך ורק סרטים נוחים ונעימים לעיכול שיציגו את ישראל באור אוהד ופטריוטי. "קרן הקולנוע הפטריוטי" צריך להיות שמה האמיתי. לא קשור לאמנות.

ואני תוהה מי העביר ללפיד את החוברת השיווקית של סגל ולחץ לו על כפתורי הפאניקה? האמת, אני בשוק שלפיד – ביושבו כלקטור-על וצנזור ראשי של כל מה שמותר ואסור להגיד ולחשוב במדינה הזאת – לא ביקש משחורי להעביר לו לאלתר את תסריט הסרט כדי שיוודא שהוא אכן היה ראוי לאישור. ואני תוהה איפה היה לפיד בעשר השנים האחרונות? מן הסתם לא בבתי הקולנוע, כי אחרת הוא היה ודאי מבחין שסרט שעושה חיבור בין הכיבוש ובין מחנות הריכוז כבר נעשה. קוראים לו "מחילות" של אודי אלוני. ואם הוא יביט טוב ב"קדמה" וב"איזור חופשי" של עמוס גיתאי, הוא יוכל למצוא רמיזות לחיבורים בין הנושאים האלה גם שם. אז מה גרם ללפיד פתאום להיתקף פאניקה ולהשתולל כמו המון מוסט ונושא לפידים דווקא על הסרט שעדיין-בצילומים של מומו?

ואת כל האיום הזה – "צריך לסגור אתכם מיד!" – משגר לפיד לשחורי על סמך טקסט שיווקי שהגיע לידיו. ובכן, גם אני ביצעתי תחקיר יסודי. ממש כמו לפיד. אבל אני לא הלכתי על חוברת מודפסת, אני חיפשתי בגוגל. וראו מה מצאתי: את תקציר הסרט "אודם" (לשעבר "ליפסטיקון") באתר של קרן הקולנוע.

"אודם" מתאר יחסי חברות סבוכים ומתמשכים בין שתי נשים פלשתינאיות שעזבו את ראמללה ועקרו ללונדון עם בגרותן. קשר זה התפתח וצמח מתוך חוויה משותפת בעברן, החובק בתוכו אשמה, אהבה, מיניות וסוד כבד שהולך ונחשף מתוך קרעי זיכרונות העבר המשותף שלהן. רמאללה 1993, שבועות לפני חתימת הסכמי אוסלו, אינאם ולארה, שתי נערות פלשתינאיות, האחת מוסלמית והשניה נוצריה, מתגנבות מבעד למחסומים בדרכן לירושלים. למרות העוצר חשקה נפשן לראות סרט בכיכובו של גיבור ילדותן מל גיבסון באחד מבתי הקולנוע המודרנים בירושלים היהודית. עם סיום הסרט הן נתקלות באקראי בשני חיילים ישראלים אשר מנסים לחזר אחריהן, וזאת מבלי שהם מודעים לכך ששתי הבנות הגיעו מן השטחים. בדיאלוג שמתנהל באנגלית, הן מספרות לחיילים שהן תיירות מאיטליה, וכך מה שמתחיל כמעשה קונדס של נעורים, מתפתח לארוע בלתי צפוי המשפיע על חייהן לנצח. סיפור הסרט נע בין תקופת נערותן ברמאללה ובירושלים 1993 ובין לונדון 2008 ובכך נחשפות שכבות עדינות ומורכבות באישיותן של כל אחת מן הנשים, שזוכרות, כל אחת בדרכה, סיפור שונה לחלוטין מחברתה. זהו מן "רשומון" מקומי השופך אור על המצב הפוליטי באזורינו, בו לא קל תמיד להבחין מי התוקף ומי הקרבן.

מעניין מאוד. דווקא נשמע כמו תקציר מסקרן למדי, שהופך את הכיבוש לטקסט העוסק במאבק בין המינים. אבל אני מבין את הפראנויה של לפיד. הוא חושש שסגל, יוצר ערמומי שכמותו, הגיש לקרן הקולנוע הישראלית תסריט אחד, אבל הלך לצלם בכספה תסריט אחר, אה?

אז המשכתי את תחקיר העומק הנחוש שלי ונכנסתי ללינקים נוספים בגוגל. הנה למשל, תקציר הסרט באתר ליהוק בריטי מלפני חודשים בו נעזרה ההפקה לחפש את אחת השחקניות בסרט. התקציר שם זהה למשפט הראשון בתקציר בעברית. והנה דיווח של "וראייטי" מפסטיבל ברלין לפני שנה, בו גייס סגל כסף מחברות גרמניות וקנדיות לסרטו המתואר כ"מותחן פסיכולוגי על הקשר הרגשי והמיני שנרקם בין שתי נשים פלסטינאיות". מילא אם הוא מכר לקרן הישראלית את סרטו במצג שווא, אבל כך גם לקנדים ולגרמנים?

ומי יודע, אולי באמת סגל שינה את תסריטו אחרי אישור הקרן. גם כאן, הוא לא יהיה הראשון שעשה את זה. קראתי כמה תסריטים שאושרו בקרן, וכשהגיעו למסך נראו אחרת לגמרי. יכול להיות שהקרן צריכה לפקח יותר מקרוב על תהליך ההפקה ולוודא שהתסריטים המאושרים הם התסריטים המצולמים. זו תהיה מדיניות פיקוח נבונה מצד הקרן, אבל לא הייתי רוצה שהמדיניות הזאת תיכנס לתוקף כאקט של צנזורה ורק בגלל שיאיר לפיד נעלב מסינופסיס של סרט קולנוע שהוא קרא בפמפלט שיווקי, מבלי לקרוא תסריט, מבלי לראות את הסרט, מבלי לדעת כלום. גם אני לא יודע כלום על "אודם", מלבד מה שקראתי עליו בחומרים שיווקיים שאני הגעתי אלהם. אבל נראה לי שליצירת אמנות יש את הזכות קודם כל להיעשות לפני שקורעים לה את הצורה. כי בסופו של דבר, יאיר, זה בסך הכל סרט.

ואגב, מבחינתי הטקסט של לפיד במדורו לא היה טור עיתונאי. זה היה נאום במליאת הכנסת בגרסת דפוס. מי אמר שיאיר לפיד לא נכנס כבר לפוליטיקה?