גילדת השחקנים ממשיכה לעשות שקשוקה מהמירוץ לאוסקר. כשפורסמו המועמדויות לפרסי הגילדה התברר ש"תלוי באוויר" נותר בחוץ. זו היתה האינדיקציה הראשונה ש"תלוי באוויר" בעצם עף מהמירוץ לאוסקרים, בשלב בו היה נדמה שהוא אמור היה להיות המועמד המוביל לזכייה (זה היה לפני ש"אווטאר" יצא). והנה, הלילה חולקו הפרסים והזוכה בפרס האנסמבל (המקבילה של השחקנים לפרס הסרט הטוב ביותר) הוא: "ממזרים חסרי כבוד". עכשיו אנחנו אמורים להתבלבל. מצד אחד, גילדת השחקנים היתה הראשונה שניבאה ש"התרסקות" יביס את "הר ברוקבק" באוסקרים. מצד שני, היא לא מנבאה את הזוכים במאה אחוזי הצלחה (ע"ע "מיס סאנשיין הקטנה", שזכה בגילדת השחקנים והפסיד ל"השתולים" את האוסקר). אז לכאורה נדמה שזה אומר ש"ממזרים חסרי כבוד" חזר לאיים על "אווטאר" כמי שעשוי לזכות באוסקר, לא? מי יודע, אולי כן. אבל לדעתי, הזכייה של "ממזרים חסרי כבוד" בעצם אומרת רק: "The Hurt Locker" לא זכה. הרי "אווטאר" כלל לא היה מועמד אצל השחקנים. כך שאם הקרב באוסקרים הוא בין "The Hurt Locker" ל"אווטאר", השחקנים הצביעו בזאת נגד סרטה של קתרין ביגלו.

שאר הזוכים הם:

שחקנית: סנדרה בולוק, "The Blind Side"

שחקן: ג'ף ברידג'ס, "Crazy Heart"

שחקנית משנה: מוניק, "פרשס"

שחקן משנה: כריסטוף וולץ, "ממזרים חסרי כבוד"

אם תהמרו על ארבעת אלה כזוכים באוסקר רוב הסיכויים שתדייקו ב-3 מתוך הארבעה.

==============

איך הזמן טס. אי שם באמצע שנות התשעים, במסגרת הפסטיבל לסרטי סטודנטים, הנחיתי מפגש עם הצלם פרדריק אלמס, הצלם של "קטיפה כחולה", "לב פראי" ו"ראש מחק" של דיוויד לינץ'. מאז הוא צילם את "סופת קרח", "לרכוב עם השטן" ו"הענק" של אנג לי. ואת "פרחים שבורים" של ג'ים ג'רמוש. ובאחרונה את "אחים" של ג'ים שרידן. ואת "סינקדוכה, ניו יורק" של צ'רלי קאופמן, אחד מסרטי העשור שלי. והנה הוא שב לביקור חוזר, בו הוא יעביר כתת אמן באוניברסיטת תל אביב.

=============

ג'ין סימונס ("נרקיס שחור") מתה בגיל 80. אורי קליין מספיד.

===========

סם רובין, מבקר הקולנוע היהודי של תחנת הטלוויזיה המקומית בלוס אנג'לס KTLA, ראיין את מל גיבסון לקראת צאת סרטו החדש, "על סף תהום" (בעוד שבועיים גם בארץ), ויצא מהמפגש נעלב ומבולבל.

============

זה הסרט הכי יקר. הכי מדובר. והוא מעוטר שבחים. וזוכה להצלחה עצומה. יש הרואים בו תחילתו של עידן חדש בקולנוע, ובסרטי המדע בדיוני. אבל סופר אחד יצא ממנו דווקא מאוד כועס ומעוצבן וקרא לו "סרט מטופש". הסופר הוא ה.ג' וולס, הסרט הוא "מטרופוליס", השנה היא 1927 והעיתון הוא "הניו יורק טיימס".

============

האתר של ה-NFB, מכון הקולנוע הלאומי של קנדה, ואחד מהחממות המפורסמות והפוריות ביותר לסרטי אנימציה, עובר לתלת מימד. לאורך השנים ה-NFB הפיק כמה וכמה סרטים סטריאוסקופיים (תלת מימדיים), ועכשיו הוא מוכן לשלוח לכם משקפי תלת מימד בחינם כדי שתוכלו לצפות איתם בסרטונים באתר.

הוא בטוח עוד יצוץ בחזרה בחיינו בסביבות ספטמבר – יש המהמרים שברשת פוקס – אבל עד אז: הנה התוכנית האחרונה של קונן אובריאן ב"טונייט שואו", ששודרה אמש. קונן נפרד מה"טונייט שואו" אחרי שבעה חודשים בלבד, ואחרי אחד הבלאגנים הכי פחות אלגנטיים בתולדות הטלוויזיה האמריקאית, בלאגן שנוגן כולו מול קהל חי. בווידיאו הלפני אחרון קונן משתנק, וגם אני. ובווידיאו האחרון, קונן בגיטרה, וויל פרל בפעמון פרה, ובק וזי.זי טופ ומקס וויינברג ועוד. צפו מהר, כי אני מניח שאן.בי.סי תוריד את הווידיאואים האלה די במהירות (יס תשדר את התוכנית הזאת, מתורגמת לעברית, ביום שלישי ב-20:45):

המיטב של קונן בשבעת חודשי "טונייט" + סטיב קארל

טום הנקס, האיש שהמצי את הכינוי "קוקו":

ניל יאנג:

נאום פרידה:

פרל וחברים:

וזה מה שקרה אצל לטרמן, פאלון וקימל במקביל (או אחרי). (אם אתם נכנסים ללינק, לטרמן היה זה ששם לב שבדיוק אתמול היה יום השנה החמישי למותו של ג'וני קרסון. "אבל לג'יי לנו יש אליבי").

דרום אפריקה הולכת חזק השנה בקולנוע, לא? קודם "מחוז 9 " ועכשיו "אינוויקטוס", שזה בדיוק כמו "מחוז 9 ", רק בלי החיזרים. וסרט שכמעט מתבקש לתת לו את הכותרת "במאי לבן, לב שחור" (פראפרזה על סרט אחר של קלינט איסטווד) והאמת שלקח לי זמן להתחמם על הסרט הזה, ולהתחבר אליו, אבל בסופו של דבר הוא די הכניע אותי. מצאתי אותו מעורר השראה, ומבוים ברכות יוצאת דופן. אבל מכיוון שאני אוטריסט בנשמתי, הייתי חייב לנסות להבין: איפה פה בדיוק קלינט יסטווד בסרט, והאם הוא היה נראה אחרת אם נגיד במאים שאני פחות מחזיק מהם, כמו ריצ'רד אטנבורו או ברוס ברספורד, היו מביימים את הסרט, איך והאם הוא היה נראה אחרת. הנה ביקורתי.

פורסם ב"פנאי פלוס", 20.1.2010

האיש הזה הוא פלא גמור. לא, לא נלסון מנדלה. קלינט איסטווד. עד שכבר חשבתי שאני מבין אותו ואת טעמו ואת סגנונו, הוא בא עם "אינוויקטוס" ומצליח לבלבל אותי כהוגן. הסרט הזה מציג את איסטווד באחד הרגעים הכי ענווים ורכים שלו, שלא לדבר על זה שהוא מוכיח שהוא במאי שיודע לעשות הכל. איסטווד הוא במאי שנוהגים להתמיד את המילה "קשוח" בסמיכות לסרטיו. למשל: "סרטיו קשוחים". בעבר חשבתי שסרטיו אגרסיביים ועוסקים בנקמה. ואז הגיע "בלתי נסלח" ופתאום סרטיו נראו מתונים יותר, מהורהרים יותר, ושהנושא שהם הוא לא הנקמה אלא מחיר הנקמה. בראייה לאחור, אחרי "בלתי נסלח", גיליתי שזו תימה שחוזרת בכמה סרטים, אבל שתמיד הוחבאה תחת… קשיחות. אבל מאז"בלתי נסלח", ולמרות שהוא המשיך לעסוק בעיקר בבוקרים, שוטרים ושאר אנשים קשוחים, סרטיו צימחו מידה מפתיעה של חמלה. ובדרך, הוא יצר סרטים מעודנים מאוד כמו "הגשרים של מחוז מדיסון" (איסטווד עושה רומנטיקה, באחד הסרטים שלו שאני הכי אוהב) ו"מכתבים מאיוו ג'ימה". אבל עדיין סרטיו נותרו, נו, קשוחים. היה בהם מימד חסר רחמים. למשל, “מיליון דולר בייבי". חסד וחמלה כן, אבל גם חוסר רחמים. “גראן טורינו", שהיה להיט מפתיע בעולם בשנה שעברה, ייצג היטב של איסטווד בן-זמננו: לוחם צדק קשוח, אבל שיש לב ומצפון במקומות שנדמה שהיו קפואים בשנות השבעים.

והנה מגיע סרטו החדש ושוב גורם לי לתהות: מי אתה באמת קלינט איסטווד? עד שיביים סרט על הדלאי לאמה, “אינוויקטוס", העוסק בשנותיו הראשונות של נלסון מנדלה כנשיא דרום אפריקה, הוא ככל הנראה אחד הסרטים המפתיעים ביותר שראיתי על אדם שאין בו טיפת כעס. מישהו שהוא כולו רק חמלה וסליחה. מישהו שיש לו כל סיבה אנושית טובה לנקום כהוגן באנשים שהרעו לו, אבל שהוא לא מסכים לנקום. מישהו שלא הייתי מדמיין שאמצא אותו כגיבור בסרט של קלינט איסטווד. נלסון מנדלה (מורגן פרימן) הוא באמת סוג של קדוש אצל איסטווד. מהבחינה הזאת, זה אחד הסרטים הכי מעוררי השראה שראיתי. על מישהו שחווה עינוי דין איום, ושרוצה לתקן את העולם על ידי סליחה ומחילה גמורה. הוא להם. וזה אחרי שבילה כמעט 30 שנה בכלא. אני חושב על תקדימים קולנועיים: הגיבור של "שבעה צעדים" נכלא למשך 14 שנה וכשהוא יצא הוא התחיל לחסל בזה אחר זה את כל מי שאשם בעינוי שעבר. אני יכול לדמיין את איסטווד מביים את הרימייק האמריקאי של "שבעה צעדים", לפחות את איסטווד הישן. אבל מנדלה? הוא סטואי לחלוטין. מהבחינה הזאת, ובלי קשר להיסטוריה עצמה, עצם הצבתו של דמות כזאת בסרט של איסטווד היא כבר סוג של הארה רוחנית. הדמות הזאת צריכה להיות המנטור של העולם. הייתי מכריח ראשי מדינות לצפות בסרט הזה.

אחד המאבקים שניהל מנדלה, הוא לשמר את השם והמדים של קבוצת הראגבי האהודה על הלבנים במדינה. אחרי המהפך השלטוני שהעביר את הממשל לידי השחורים בדרום אפריקה ניסו אנשי מועצת הספורט לבצע מהפך גם בתחומם: לתת לקבוצות שמות ומדים מהמורשת האפריקאית. אבל מנדלה רצה לשמר את סמלי הגאווה הלבנה – רק כך, הוא האמין, הוא יזכה באמון הלבנים, שחיו בחשש שהמשטר השחור ינקום בהם על שנות האפרטהייד. אבל מנדלה היה שאפתן יותר: הוא לא רק רצה לשמר את סמלי הספורט הלבנים, הוא רצה לאחד את השחורים ואת הלבנים סביב מושא הזדהות לאומי אחד. הוא קיבל את ההזדמנות הזאת כשאליפות העולם בראגבי הגיעה להתארח בדרום אפריקה ומנדלה פנה לקפטן נבחרת הראגבי הלאומית ונתן לו משימה: זכה באליפות העולם וכך עזור לי ללכד את אזרחי המדינה יחד, סביב מטרה אחת.

אה, הנה איסטווד. הרי ברור ששיחות פיוס ומתק שפתיים לא יספיקו כדי להביא לשלום עולמי. צריך גם מלחמה. והנה היא באופן מטאפורי: במקום לאחד את השורות סביב מלחמה או נקמה, מנדלה השכיל לייצר מלחמה סימבולית: משחק הראגבי. הוא מספיק אלים ואינטנסיבי כדי לספק את צמא הדם של העם. המטאפורה של הראגבי הופכת כמעט פיוטית יותר כשמול הקבוצה הדרום אפריקאית הלבנה כמעט לחלוטין, ניצבת היריבה הגדולה ביותר שלה: קבוצה ניו זילנדית בשם אול-בלאקס (שחורה כולה), על שם צבע מדיה. והנה הקרב על המגרש, בצורתו הסמלית: שחור נגד לבן.

וכך איסטווד מערבב בין ביוגרפיה פוליטית ודרמת ספורט ויוצר את אחד הסרטים המרתקים אבל הלא אחידים שלו. הכל מתנהל בקצב נינוח מאוד, בלי בהילות, הבימוי שקט ויציב, ולצד סצינות מפתיעות בעוצמתן (רובן של פרימן), כמה וכמה סצינות מקרטעות וכמעט חובבניות שנראות כאילו נעשו כלאחר יד.

"אינוויקטוס" אינו רק סרט על כך שהסליחה היא הדבר הכי עוצמתי בעולם, הרבה יותר מאלימות ונקמה, אלא גם על כוחה של השראה. זה סיפורם של שלושה קפטנים, שסיפורם שזור זה בזה, במעגלים הולכים ומצטמצמים: מנדלה, מנהיג מדינתו ועמו. הקפטן האפריקנרי (הלבן) של קבוצת הראגבי, שאביו משוכנע ששלטון השחורים משמעו אבדון למדינה ובייחוד ללבנים שבה. והמפקד האפריקאי של משמר הנשיאות, שצריך לנהל צוות מאבטחים, שחלק מהם הם שוטרים לבנים, מאלה שהיו אחראים על הדיכוי האלים של השחורים רק כמה שנים לפני כן. שלושתם יצטרכו למחול על גאוותם כדי לבצע את משימתם. הדרך הכי טובה לעורר השראה באחר, אנחנו לומדים מהקואצ'רים שלנו, היא לתת להם דוגמה אישית. אבל מה עושים כשרוצים להשיג את הנשגב, את הבלתי אפשרי? כאן, מספר מנדלה, צריך להיעזר בכוחות חיצוניים: במילים של אחרים. והוא שאב עידוד והשראה משיר שכתב המשורר הבריטי וויליאם ארנסט הנלי, בן תחילת המאה ה-20, זה השיר ששמו מופיע בכותרת הסרט. הרעיון של מנדלה ואיסטווד למצוא במילים, בטקסטים, עוצמות שיכולות להיתרגם למעשים ולמהפכות נוגע לליבי והופך את השירה לכלי הנשק של מנדלה – שינוי כיוון ענק מכלי הנשק הקונוונציונליים יותר של גיבור "גראן טורינו". וזה המהלך הקולנועי המרתק שאיסטווד צועד בו ולוקח אותנו בו. מהארי המזוהם שהיה בלתי סולח, לוויליאם מוני שהיה בלתי נסלח, לנלסון מנדלה שהיה אינוויקטוס, או בלתי מנוצח.

בסוף השבוע הזה יש לכם אפשרות לבחור בין שתי ביוגרפיות קולנועיות על ראשי מדינות. אחד, ראש מדינה אהוד וצדיק בסרט עדין וטוב לב ("אינוויקטוס", על נלסון מנדלה, בו נעסוק במוצ"ש). השני, ראש מדינה מושחת (אבל עדיין אהוד) שעשה במדינתו כבשלו וזוכה להנצחה קולנועית מרושעת וחסרת רחמים, אבל מבריקה ווירטואוזית מבחינה קולנועית. "האלוהי", על ג'וליו אנדריאוטי, היה אחד הסרטים שהכי אהבתי ב-2008, והוא מגיע לשלוש הקרנות היום ומחר בבית ציוני אמריקה בתל אביב. רוצו לראות.

הנה עוד כמה מילים עליו מגיליון "פנאי פלוס", 20.1.2010

בסיכום העשור (לפני שלושה שבועות) ציינתי את שמו של פאולו סורנטינו כאחד היוצרים הגדולים שגילינו בעשור הקודם. אלא שבארץ ניתן היה לצפות עד כה בסרטיו רק בפסטיבלי הקולנוע בירושלים ובחיפה. והנה, הזדמנות: בשישי-שבת יוקרן הסרט שלוש פעמים בבית ציוני אמריקה בתל אביב, עם תרגום לאנגלית (לצידו יוקרנו סרטים איטלקיים נוספים מהשנים האחרונות, ביניהם "אשה אלמונית", סרטו הלפני אחרון של ג'וזפה טורנטורה, הבמאי של "סינמה פרדיסו" ו"כולם בסדר" המקורי).
סורנטינו, לצד מתיאו גארונה, הוא אחד היוצרים הבולטים בגל האיטלקי החדש של העשור החדש, ושניהם הם הפכים סגנוניים מוחלטים. לעומת גארונה ("גאמורה") שעושה סרטים מחוספסים וריאליסטיים, כמו תיעודיים, סורנטינו – היוצר קולנוע מושלם לטעמי – בונה סצינות מסוגננות, ראוותניות, מוקפדות, עם תנועות מצלמה מורכבות. סרטיו כמעט סטריליים בלוק שלהם, והם נראים כאילו הם נתלשו ממוזיאון ציורי הבארוקוקו (בארוק/רוקוקו) האיטלקי. ב"האלוהי" נראה כאילו משהו מהעולם הסגנוני של פיטר גרינאוויי דבק בסורנטינו, אבל בשעה שגרינאוויי מביים כאילו הוא באמת חי במאה ה-18, סורנטינו מתבדח על חשבון התקופות ומצמיד שירי פופ אלקטרוניים משנות השמונים לסגנון עתיק ועלילה משנות השבעים והשמונים (בארוק אנד רול).

"האלוהי" הוא מבט סאטירי על ג'וליו אנדריאוטי, שמאז שנות הארבעים נבחר שבע פעמים לראשות ממשלת איטליה. סורנטינו ללא ספק מסכן את חייו עם הפרופיל הזה, שמציג את אנדריאוטי – שעדיין חי כיום, בגיל 91, ואולי יחיה לנצח – מצד אחד כמעין בובה פאסיבית לחלוטין שאומרת מעט, כמעט ולא זזה, אבל מצד שני סביבו אנשים נהרגים ומחוסלים ללא הרף. בעיקר מתנגדיו. האם הוא ראש ממשלה בובה, המוציא והמביא של המאפיה, או האם הוא עצמו ראש המאפיה? כך או כך, באופן שבו סורנטינו מציג את זה, אנדריאוטי נראה יותר כמו מנהיג של שבט ערפדים.

סורנטינו עוסק בסרטיו באנשים שהם במידה מסוימת מפלצות, שיכורי כוח, נצלנים. מהבחינה הזאת "האלוהי" הוא שיא של הנושא הזה, כי הוא מגיע לראש הפירמידה, ומספר סיפור אמיתי. סורנטינו לא מבצע כאן תחקיר עיתונאי או מפליל את אנדיראוטי, הוא פשוט מציב סיטואציות בסמיכות זו לזו, וביניהם את פניו החתומות של אנדריאוטי (בגילומו של טוני סרביליו) ומשגר לנו קריצות מוזיקליות שזהו תיאטרון הבובות של אנדריאוטי, ואם אנחנו איטלקים, אנחנו הבובות שהוא משחק בהן. התוצאה אולי מאוד מסובכת מבחינת כמות האינפורמציה הפוליטית שנזרקת לעברנו, אבל היא חוויה קולנועית עילאית, באופן בה היא משלבת בין סאטירה חתומת מבט ובין סגנון קולנועי מדוקדק.

פסטיבל ברלין פרסם את רשימת הסרטים המשתתפים בפורום הקופרודוקציות, ויש שם לא מעט פרויקטים ישראליים, הנמצאים בשלב טרום הפקה ושמגיעים לברלין לחפש תמיכה אירופית לתקציבם. במסגרת הראשית נמצאים "הירושה", סרט הבכורה כבמאית של היאם עבאס, ואת "בית לחם" של יובל אדלר. בקטגוריית שוק הטלנט-קמפוס מופיעים גם פרויקטים של טל גרניט ועמיאל ליבנה. אם מישהו יכול להוסיף פרטים על הפרויקטים האלה, אשמח לדעת עוד עליהם.

============

"אווטאר", "לחנך את ג'ני", "פרשס", "תלוי באוויר" ו"The Hurt Locker". אלה הסרטים המועמדים לבאפט"א, כפי שהתפרסמו הבוקר. המירוץ שאנחנו כבר מכירים, בלי הפתעות. מי יהיו המועמדים אנחנו כבר יודעים. עכשיו צריך להתחיל לראות מי יהיו הזוכים. בכל זאת, נקודה למחשבה: העובדה שניל בלומקמפ מועמד לבאפט"א על בימוי "מחוז 9 " (למרות שהסרט עצמו לא מועמד) עשויה לרמוז שכרגע ל"מחוז 9 " יש יותר סיכוי להשתחל לעשירייה באוסקר מאשר ל"Nine".

============

ב-7 במרץ יש סיכוי ששלדון טרנר יזכה באוסקר, יחד עם ג'ייסון רייטמן, על התסריט המעובד הטוב ביותר ל"תלוי באוויר". וזאת למרות שטרנר ורייטמן לא רק שכנראה מעולם לא עבדו יחד, הם גם לא ממש מדברים זה עם זה, ורייטמן מנסה ככל יכולתו להקטין את נוכחותו של טרנר מהדיבור על הסרט. אלה סיפורי הפולקלור שהוליווד תמיד מלאה בהם, בייחוד במצב הקיים בו לא מעט תסריטאים משכתבים תסריטים, ואז מישהו צריך ללכת ולבדוק מה בדיוק היתה ההשפעה של כל אחד מהם על התסריט הגמור. סכסוך מפורסם כזה היה כשקוונטין טרנטינו ורוג'ר אייברי זכו יחד באוסקר על כתיבת "ספרות זולה". השניים אמנם התחילו לעבוד יחד, אבל רבו וניתקו מגע, אבל הקרדיט נשאר. "הלוס אנג'לס טיימס" מציג שלושה סרטים ממירוץ האוסקרים הנוכחי, שהתקיים איזשהו מאבק קרדיטים מאחורי הקלעים. הכי בולט הוא המאבק בין טרנר ורייטמן. רייטמן כתב את התסריט לבד, אבל כבר היה עיבוד קודם לאותו ספר מאת טרנר, וכנראה שרייטמן השתמש בכמה אלמנטים שהיו קיימים בדראפט של טרנר. סיפור שני הוא הניסיון של הארווי וויינסטין לדחוק את הקרדיט של מייקל טולקין מהרולר של "Nine", ולהשאיר שם את אנתוני מינגלה ככותב ראשי. וזאת למרות שטולקין כתב את הדראפטים הראשונים של התסריט בצמוד עם הבמאי רוב מרשל. ומינגלה עשה רק שכתוב אחד של התסריט לפני שמת. טולקין ומרשל התסכסכו סביב הנושא הזה וניתקו מגע, וטולקין – שבאופן אירוני עסק בנושא דומה לזה בתסריט שלו ל"השחקן" – פנה למשפחתו של מינגלה כדי לפתור את הסכסוך. ומתברר שלקמרון היתה תסריטאית שעובדת במשרד שלו שעזרה לו בכתיבת "אווטאר", אבל אין לה קרדיט בכתיבה, אלא רק כשותפה להפקה, וקמרון יפיק תסריט פרי עטה. האמת, זה סידור די נפוץ בחברות הפקה, לא עד כדי כך יוצא דופן.

========

בשורה טובה: "The Blind Side", המגה-להיט של סנדרה בולוק (עליו היא עוד עשויה לזכות באוסקר, מי יודע), יגיע גם יגיע ארצה ב-1.4.

============

סרט הזה נורא מסקרן אותי: סטיבן סודרברג ביים סרט תעודי, שיוצג השבוע בבכורה בפסטיבל סלאמדאנס, על ספולדינג גריי, השחקן והמונולוגיסט שמת – כנראה התאבד – לפני שש שנים. אני מת על שלושת סרטי ההופעה של גריי – "שוחה לקמבודיה" שביים ג'ונתן דמי, "מפלצת בקופסה" שביים ניק ברומפילד ו"האנטומיה של גריי" שביים סודרברג (לורי אנדרסון ודיוויד בירן הלחינו את עבודותיו), וסודרברג מציג את הסרט שלו כ"המונולוג האחרון שלו".

============

רוג'ר איברט אירגן בבלוג שלו פסטיבל סרטי גאי מאדין.

===========

ועוד קצת "אווטאר": הנה סקירה של עשרה ספרי מדע בדיוני שאולי השפיעו על בניית העולם והעליל של "אווטאר". והנה הפנדורפדיה, אנציקלופדיית "אווטאר" בהתהוות.

=============

זהו. קונן אובריאן בחוץ. הוא יקבל 32 מיליון דולר פיצויים. הצוות שלו עוד 12 מיליון דולר (רגע, נדייק: המפיק שלו יקבל 4.5 מיליון דולר, ושאר 200 האנשים בצוות התוכנית יתחלקו ב-7.5 מיליון דולר). הכי מדהים: אן.בי.סי מעדיפה את קווין יובנקס על פני מקס וויינברג. לא מבין. ויס כבר מפמפמים את הפרומואים: ביום שלישי (26.1) ב-20:45 תשודר התוכנית האחרונה של קונן בתור מנחה ה"טונייט שואו", אחרי שבעה חודשים באוויר. בתוכנית, שתשודר מחר באמריקה, יתארחו וויל פרל, טום הנקס וניל יאנג. האמת, אם הייתי יס, הייתי מארגן תוכנית ספיישל של כל המונולגים של אובריאן בשבועיים האחרונים. מעין "ספיישל פיטורים", שמכיל כמה רגעים די מבריקים של קומדיה, וסאטירה אנטי תאגידית, ושלל בדיחות שנוגסות ביד שמאכילה אותן. כמו למשל הרגע הזה, מהתוכנית של אמש, בו קונן מחליט שהוא מציג דמויות חדשות לתוכנית, שהן לא ממש מצחיקות, אלא בעיקר יקרות מאוד לאן.בי.סי.

=============

לידיעת אלון נוימן ודרור קרן: קולותיכם מופיעים בסוף סרטון הפרומו שפיקסאר מפיצה באינטרנט לקדם את "צעצוע של סיפור 3 " בגרסותיו המדובבות.

ואפרופו פיקסאר: האם "למעלה" באמת יצליח להיות אחד מעשרת הסרטים המועמדים לאוסקר, או שלמרות הרחב הקטגורייה לעשרה סרטים עדיין יתברר שהגווארדיה ההוליוודית היא אנטי-אנימציה (ולכן יצרה את קטגוריית סרט האנימציה בתור גטו, כדי שלא יקרה שוב מה שקרה ב-1992 כש"היפה והחיה" היה מועמד לפרס הסרט, וגזל מקום של סרט שמשתתפים בו שחקנים בשר ודם). "למעלה" מועמד לארבעה פרסי באפט"א – סרט אנימציה,מוזיקה, סאונד ותסריט מקורי (בגלובוס הזהב הוא זכה בשני הפרסים הראשונים). אני מניח שהוא יהיה מועמד לאותן ארבע קטגוריות גם באוסקרים (בגלל שקטגוריית הסאונד באוסקר מפוצלת לשניים יש סיכוי שהוא יהיה מועמד לחמש קטגוריות), נשאלת השאלה האם תהיה לו גם קטגורייה שישית, של הסרט הטוב ביותר. לי יש תחושה נורא חזקה שהוא יהיה בסוף בחוץ. אינטואיציה. אבל פרשני האוסקר האמריקאים, שגם מדברים בפועל עם מצביעים ולא פועלים רק על סמך אינטואיציות, משכנעים שהסרט יהיה מועמד, ובזאת יהיה סרט האנימציה הראשון מאז "היפה והחיה" שהיה מועמד לאוסקר. "למעלה", אגב, נמצא לצפייה בדף הסמוך לי. כמו "אווטאר", גם הוא מתרחש בג'ונגל.

==========

ואם אתם באמריקה וקוראים את הבלוג הזה הנה ניסוי מעניין של יו-טיוב: חמישה סרטים עצמאיים – שלושה מהם יוקרנו השבוע בפסטיבל סאנדאנס – יוצעו ממחר לצפייה בתשלום ביו-טיוב. כלומר, שהבכורה שלהם תהיה באינטרנט לפני פסטיבל סאנדאנס. א) מעניין איך תהיה איכות ההקרנה. ב) מתי מתי מתי האינטרנט הזה כבר יהיה גלובלי ולא חסום בין מדינות?

האם "עג'מי" יהיה הסרט הישראלי השלישי ברציפות שיהיה מועמד לאוסקר? למרות שהייתי סקפטי, הערב הסרט קפץ מדרגה ועלה לשלב ההצבעה הבא בתחרות על קטגוריית הסרט הזר. מבין 63 הסרטים שהוגשו לאקדמיה, עלו תשעה סרטים לשלב ההצבעה הבא, ממנו יבחרו חמשת המועמדים הסופיים. התשעה הם:

– "סרט לבן", מיכאל האנקה (גרמניה)

– "נביא", ז'אק אודיאר (צרפת)

– "עג'מי", סקנדר קובטי וירון שני (ישראל)

– "שמשון ודלילה", וורוויק תורנטון (אוסטרליה)

– "הסוד שבעיניך", חואן חוסה קאמפנלה (ארגנטינה)

– "העולם גדול והגאולה מעבר לפינה", סטפן קומנדרב (בולגריה)

– "קלין", ארמק טורסנוב (קזחסטן)

– "חורף בזמן מלחמה", מרטין קולהובן (הולנד)

– "חלב הצער", קלאודיה יוסה (פרו).

שמעו, ברשימה הזאת ל"עג'מי" יש סיכוי ממש טוב להגיע לחמישיה. הקרב עדיין יהיה בין "סרט לבן" ו"נביא", כשאני מעריך ש"סרט לבן" כרגע הוא המוביל לזכייה, ואם תהיה הפתעה היא תבוא מהכיוון של הסרט ההולנדי.

עכשיו שגלובוס הזהב מאחורינו – עם רייטינג לא רע לאן.בי.סי עם 14 מיליון צופים, ועלייה ביחס לשנה שעברה – מה קורה הלאה עם הדרך לאוסקרים? כזכור, המירוץ לאוסקרים הוארך קצת בגלל אולימפיאדת החורף בוונקובר, שדחקה את האוסקר ל-7 במרץ (במקום סוף פברואר). אבל יש כמה תחנות משמעותיות בדרך לשם.

מחר (21 בינואר): מתחיל פסטיבל סאנדאנס. לא קשור ממש לאוסקרים, אבל זה המקום בו עיתונאים אמריקאים פוגשים מפיקים, יוצרים ואנשי אולפנים ויכולים לאמוד דרכם מה הלך הרוח של מצביעי האוסקר עצמם, שמילאו באחרונה את טפסי המועמדויות.

מחר (21 בינואר): פרסום המועמדויות לבאפט"א, פרס האקדמיה הבריטי. מאז שהבריטים העבירו את פרס הבאפט"א לפני האוסקרים הוא הפך בעיני לחזאי אוסקרים מוצלח יותר מאשר גלובוס הזהב. אנגליה היא המדינה השניה עם הכי הרבה חברי האקדמיה אחרי ארצות הברית, כך שלא מעט ממצבעי הבאפ"א הם גם מצביעי אוסקר (למעשה, קראתי פעם – לא יודע אם זה נכון – שבלונדון יש יותר חברי אקדמיה המצביעים לאוסקר מאשר בניו יורק, ובמקום שני אחרי לוס אנג'לס). בשעה שהאמריקאים חושבים שמירוץ האוסקרים בקטגוריית השחקנית הוא דו-קרב בין מריל סטריפ לסנדרה בולוק, אלה דווקא המצביעים הבריטיים שעשויים לדחוף קדימה את קארי מוליגן מ"לחנך את ג'ני" לזכייה.

23 בינואר: מועד סגירת ההצבעה למועמדים לאוסקר, וגם טקס פרסי גילדת השחקנים (SAG). בגלל שקטגוריות המשחק (סטיפ/בולוק, קלוני/ברידג'ס) עדיין צמודות, לפרס הזה יש חשיבות. השחקנים מהווים את הקבוצה הגדולה ביותר מבין חברי האקדמיה.

24 בינואר: פרסי גילדת המפיקים.

30 בינואר: פרסי גילדת הבמאים. באופן היסטורי, עם די מעט יוצאי דופן, מי שזוכה בזה יזכה באוסקר על הבימוי וגם באוסקר על הסרט. בגלל שהמירוץ קמרון/ביגלו די צמוד, זה פרס חשוב ומשפיע. זה המקום שבו יתברר האם קתרין ביגלו תעשה היסטוריה ותהייה האשה הראשונה שתזכה באוסקר על בימוי.

2 בפברואר: הכרזת המועמדויות לאוסקר (15:35 שעון ישראל).

20 בפברואר: מתחילה ההצבעה לאוסקר, עם טפסי הצבעה חדשים הדורשים מהמצביעים לדרג על פי היררכיה את עשרת הסרטים המועמדים לפרס הסרט.

21 בפברואר: חלוקת פרסי הבאפט"א בלונדון.

2 במרץ: נעילת ההצבעה לאוסקר.

7 במרץ: טקס האוסקרים. לייב בלוג של "סינמסקופ" כל הלילה. ספוילר: "אווטאר" יזכה.

זה טיפ-טיפה מתסכל, אבל אני מניח שזה חלק ממהות המדיום אז אתייחס לזה בספורטיביות ואנסה לכתוב את זה פעם נוספת. אני הרי זוכר היטב את עמדתי לגבי שלל נושאים, ואני כמובן מקווה שכל מי שקורא כאן, קרא ברצף כל מילה וכל מחשבה שהגיתי מיום שלמדתי לכתוב, לכן אין טעם לחזור על נושאים שכבר עסקתי בהם אי שם, אי אז. אבל מן הסתם זה לא נכון. אז הרשו לי לעשות כא סדר לגבי עניין שנורא משמעותי באג'נדה של הבלוג הזה. continue reading…

אוליבר הירשביגל, הבמאי של "הנפילה", דווקא מבסוט מאוד מגל הסרטונים שצצו ביו-טיוב, שלוקחים את הסצינה בבונקר של היטלר מתוך הסרט שלו (את היטלר מגלם ברונו גאנץ) ומוסיפים כתוביות תרגום שמוציאות את הסצינה מהקונטקסט המקורי שלה. שולחים לו כל הזמן עוד ועוד גרסאות והוא כבר צפה ב-145 וריאציות שונות. הוא רק מצטער שהוא לא רואה מזה תמלוגים.

ובעוד זה מדבר, הנה צץ הסרטון האחרון בשרשרת. היטלר, רגע לפני נסיעתו לחופשה בלוס אנג'לס, מקבל את הבשורה שקונן אובריאן הפסיק להנחות את ה"טונייט שואו" ושג'יי לנו חוזר להנחות אותה:

ועידו רוזנטל ב"העין השביעית" מסכם את פרשת אובריאן-לנו. אני לא בטוח שאני מסכים עם המסקנה בכותרת המשנה שג'יי לנו הרוויח וקונן הפסיד. יש לי תחושה שבראייה לאחור ולטווח הארוך, זהו תחילת הסוף של לנו. ונראה לי שקונן יצליח להמציא את עצמו מחדש במקום אחר. או שלא. או שקברניטי אן.בי.סי מכירים ממש טוב את הקהל שלהם ולנו ישלוט בטבלאות הרייטינג של הלייט נייט בעשור וחצי הקרובים, עד שיגיע לגיל 75.

ובכל אופן, יש כאן נושא נוסף: מי שגרם למחאה ולהורדה של לנו היו תחנות השידור המקומיות הפועלות בזכיינות בלעדית לשידור תכני אן.בי.סי, ה-Affiliates. הם על פי רוב מקבלים את תכני הרשת כמות שהם. אבל הם לא הסכימו לקבל את לנו בפריים-טיים (זה דפק להם את הרייטינג של החדשות המקומיות, שמשודרות ב-23:00), ויותר ויותר מהן הודיעו שהן מסרבות לשדר אותו. אן.בי.סי הודיעה על ביטול התוכנית של לנו רגע לפני שהתחנות המקומיות יצאו בהודעה שהן מורדות ברשת ובאופן קולקטיבי מסרבות לשדר את התוכנית. יש כאן שני עניינים: האחד – כמדומני, זו פעם ראשונה שרשת נכנעת לתכתיבי התחנות המקומיות (היו מקרים של תחנות מקומיות שסירבו לשדר סדרות בעלות תוכן שהן הגדירו פרובוקטיבי). השני – יתכן שאן.בי.סי פשוט עשו את המהלך שלהם שנתיים-שלוש מוקדם מדי. כי רבים מאמינים שכעת, עם המעבר לשידור דיגיטלי, ומרגע שהרשתות לא זקוקות לתחנות המקומיות בשביל הכיסוי הקרקעי של תדר השידור, מודל הזכייניות המקומיות יעלם מהעולם.

מה שכן, הסיפור הזה נגמר בקליף-הנגר. לכאורה הסדר הושב על כנו. אבל בפועל, זה רק שקט זמני לקראת בלאגן גדול יותר. אם קונן ישיק תוכנית ב-23:30 זה יפתח מלחמה רבת חזיתות. עכשיו זה כולם נגד ג'יי. אבל ברגע שקונן יהפוך למתחרה, גם לטרמן וקימל יתנפלו על קונן וינסו להביס אותו. איך ייראה עולם הלייט-נייט האמריקאי בעוד שנתיים? שאלה טובה. אולי בדיוק אותו דבר. או אחרת לגמרי.

והנה ג'יי לנו, לפני חמש שנים, מבשר שקונן יחליף אותו ב-2009 ומבטיח שלא יקרה כל מה שבדיוק בסוף קרה. ואנשי "סאטרדיי נייט לייב", גם הם באן.בי.סי, מצטרפים להתנפלות על קונן-לנו.

=========

דברים שלמדתי מהשטיח האדום: איימי אדאמס בהריון, ומרחוק היא נורא דומה לג'וליאן מור. ופחות או יותר זהו.

השעה 3:00. מתחילים. יש כאן מישהו איתי?

ריקי ג'רווייס: "אני מביט בכם וחושב על כל העבודה הנפלאה שנעשתה. על ידי המנתחים הפלסטיים. אתם נראים נפלא".

3:05: ניקול קידמן מקדמת תרומות למען האיטי ומבשרת שג'ורג' קלוני אירגן יום התרמה ביום שישי הבא. ואז עוברת להגשת פרס שחקנית המשנה.

שחקנית משנה קולנוע.

הזוכה: מוניק. על "פרשס".

האוסקר בכיס שלה. היא זכתה ב-כ-ל הפרסים עד כה.

מוניק, שמגלמת את אמה של הדמות הראשית בסרט, משכה ביקורת בתחילת עונת הפרסים על כך שסירבה להשתתף בקידום המכירות של הסרט ובקמפיין הפרסים. לטענתה היא עסוקה מדי בתוכנית האירוח שלה. אבל זה לא מנע ממנה לזכות בכל פרסי המבקרים.

שחקנית ראשית (טלוויזיה, קומדיה): טוני קולט, "United States of Tara".

מיס גלובוס הזהב (הנערה שמחלקת את הפרסים, שצריכה להיות בת לזוג הוליוודי) השנה היא מייוויס ספנסר, הבת של אלפרי וודארד.

שחקן משנה (טלוויזיה): ג'ון ליתגו, "דקסטר".

ליתגו כבר זכה בגלובוס על "מפגשים מהסוג האישי".

3:20: פול מקרטני מגיש את פרס סרט האנימציה.

מקרטני: "אנימציה זה לא רק סרטים לילדים. זה גם למבוגרים שעושים סמים. אז בואו נראה את הסרטים המועמדים שנעשו על ידי מבוגרים שעושים סמים".

סרט אנימציה.

הזוכה: "למעלה".

פיט דוקטר, הבמאי והשותף לתסריט, מקבל את הפרס.

3:27: קייט האדסון מציגה את המיוזיקל המועמד הראשון, "Nine", הסרט בו היא משחקת.

פליסטי האפמן (קאט לבעלה וויליאם ה' מייסי) מנסה להציג את נשיא תא הכתבים הזרים בהוליווד, ולדבר על הפעילות הפילנטרופית של התא, אבל היא מתבלבלת שוב ושוב בהקראה. לפחות היא חיה, שלא כמו הזומבי החיוור שעלה אחריה.

שחקן ראשי (טלוויזיה, דרמה):

מייקל סי. הול, "דקסטר".

השבוע דווח שמייקל סי. הול, הוא דקסטר, נאבק בסרטן. והנה הוא מכוסה ראש. כנראה מסיבה זו. נקווה שיחלים.

(אני חייב לציין שפרסי הטלוויזיה ממש לא מעניינים אותי).

שחקנית ראשית (טלוויזיה, דרמה):

ג'וליאנה מרגוליס, "The Good Wife".

זו הזכייה הראשונה של מרגוליס, אחרי שש מועמדויות, רובן על תפקידה ב"אי.אר".

ניל גיימן, ש"קורליין" שלו היה מועמד לגלובוס האנימציה, מצייץ בטוויטר מהטקס:

Phone about to die, so end of tonight's twitter. We lost but we lost to Up. So that's all right. Love..

אח, תירוץ ה"טלפון שלי תכף מת", במקום ה"אין לי כוח לזה יותר ואני מה-זה מבואס ורוצה להתחפף מפה".

אגב, הטוויטר שלי, מדווח גם שם במקביל.

3:42: הריסון פורד (קאט לבת הזוג קליסטה פלוקהארט) מציג את הסרט המועמד "תלוי באוויר".

3:44: שר וכריסטינה אגילרה מציגות את קטגוריות המוזיקה.

שיר:

"The Weary Kind" מתוך "Crazy Heart"

מעניין, אחד הזוכים בפרס הוא ראיין בינגהם, שזה שמה של הדמות של ג'ורג' קלוני ב"תלוי באוויר". ואיש לא עלה לקבל את הפרס בשמו. האם זה פסבדונים?

הפסידו בקטגוריה הזאת: פול מקרטני ויו-2. ו"אווטאר".

פסקול:

מייקל ג'יאקניו, "למעלה".

והאם זוכת האוסקר דיאבלו קודי ("ג'ונו") נמצאת בטקס הגלובוסים, בו זכתה לפני כמה דקות השחקנית הראשית של הסדרה שלה, "United States of Tara"? לא, היא בבית, ומדוות בטוויטר:

BTW, I'm at home watching. No tickets for writers/exec producers unless the whole show is nommed. Fine by me.

מיני סדרה/סרט טלוויזיה: "גנים אפורים".

אגב, מאד חיבבתי "גנים אפורים". עשה כבוד לסרט התיעודי של האחים מייזלס.

3:58: טום הנקס מציג את הסרט המועמד (קומדיה): "ג'ולי וג'וליה". "זה לא הסרט שבו מריל סטריפ נכנסת למיטה עם אלק בולדווין, אלא הסרט שבו מריל סטריפ נכנסת למיטה עם סטנלי טוצ'י. בכל קנה מידה, שדרוג משמעותי".

הסרטים האדומים שהמשתתפים עונדים, אגב, הם למען נפגעי רעידת האדמה בהאיטי.

4:00: קולין פארל עם הפרס לשחקנית ראשית בקומדיה.

שחקנית ראשית, קומדיה:

מריל סטריפ, "ג'ולי וג'וליה".

סטריפ: "תודה. אני רוצה לשנות את שמי לטי-בון. טי-בון סטריפ".

מדהים. מריל סטריפ מצליחה לרגש עד דמעות אפילו בנאום זכייה בגלובוס הזהב. למעשה, היא צריכה לזכות באמי על האום הזה: ג'ולי צ'יילד, אמא שלה, האיטי בבלינץ' מרגש אחד.

4:09: הלן מירן מציגה את "Precious".

כוכבי "אווטאר" סם וורתינגטון וזואי סלדנה עם הפרס לשחקן ראשי (טלוויזיה, מיני סדרה/סרט טלוויזיה). והזוכה: קווין בייקון, "יד המקרה" (שיצא בדיוק השבוע בדי.וי.די בארץ). וגם שחקנית (טלוויזיה, מיני סדרה/סרט טלוויזיה). והזוכה: דרו ברימור, "גנים אפורים".

"גנים אפורים" ו"למעלה" שולטים בגלובוסים בינתיים.

ברימור התחילה נחמד לפני שהתפזרה לגמרי בנאום שלה והתחילה לגנוב ממוניק ומסטריפ. "זו הפעם הראשונה שאני זוכה בפרס כזה, למרות שאני נפגשת עם תא הכתבים הזרים כבר 97 שנה בערך, ואני מכירה את החדר הזה מאז שאני בת 7".

ברימור היתה מועמדת לגלובוס הזהב הראשון שלה ב-1984 על "Irreconcilable Differences", של הגברת שכתבה וביימה את "זה מסובך".

4:21: והנה קמרון דיאז מציגה את "זה מסובך".

ריקי ג'רווייס: "הנה קטגורייה קצת מבאסת: לתסריטאים".

ג'ניפר אניסטון וג'ררד בארטלר עם פרסי התסריטאות.

תסריט:

"תלוי באוויר", ג'ייסון רייטמן ושלדון טרנר.

4:27: ג'ניפר גארנר ואשטון קוצ'ר מעניקים את פרס השחקן לסדרת טלוויזיה קומית לאלק בולדווין על "רוק 30". אבל בולדווין לא יכול היה להגיע, בגלל אירוע צדקה שנקבע לו מראש.

4:33: סמיואל ל' ג'קסון מציג את "ממזרים חסרי כבוד". ואז את סופיה לורן. "כוכבת קולנוע על באמת".

סופיה לורן עם הפרס לסרט הזר. למה לא הזמינו את ארי פולמן, זוכה השנה שעברה, להעניק את הפרס השנה?

הסרט הזר:

"סרט לבן", מיכאל האנקה.

האנקה מדבר, קאט לארנולד שוורצנגר. זה גרמני, ההוא אוסטרי. את הגלובוסים מביים רובוט?

סדרת טלוויזיה דרמה: "מד מן".

מתיו וויינר, יוצר "מד מן" וכפילו של ג'ורג' קוסטנזה (ממשיך את הנאום של דרו ברימור): "גם אני הייתי בחדר הזה כשהייתי בן 7. אבל זה היה לבר מצווה. וכמו היום, גם אז ירד גשם והשיער של כולם התקרזל".

4:45: טיילור לאוטנר מציג את "500 ימים של קיץ".

שחקנית משנה (טלוויזיה): קלואי סביני, "אהבה גדולה".

4:50: האלי ברי עם פרס שחקן המשנה.

שחקן משנה:

כריסטוף וולץ, "ממזרים חסרי כבוד".

כמו מוניק גם הוא זכה בכל פרס אפשרי. האוסקר בלתי נמנע.

4:56: רוברט דה נירו וליאונרדו דיקפריו מגישים פרס מפעל חיים למרטין סקורסזי, על שם ססיל בי. דה מיל.

מדהים. רוברט דה נירו מצטיין גם בהקראת טקסט שטותי מהטלפרומפטר. משפט יפה: "ססיל בי. דה מיל היה שמח לקבל את הפרס על שם מרטין סקורסזי". אמת.

מונטאז' יפה של סרטי סקורסזי, שמתחיל עם הפסקול של פיטר גבריאל ל"הפיתוי האחרון של ישו". ואז נאום התודה של סקורסזי, שהוא שיעור בתולדות הקולנוע של ססיל בי. דה מיל.

5:13: ג'ודי פוסטר מציגה את "The Hurt Locker". "מטען הכאב". ב-7.3 ב-21:30 בערוץ הסרטים של יס. בכורה ארצית.

מל גיבסון עם פרס הבימוי. הנה מתח אמיתי. קמרון או ביגלו?

בימוי:

ג'יימס קמרון, "אווטאר".

קמרון: "היינו צריכים לעשות את זה בשכונה שלנו. הוא (גיבסון) גר ממש לידי. אני לא ממש מוכן, הייתי בטוח שקתרין תזכה בזה".

דיאבלו קודי בטוויטר, אחרי הזכייה של ג'יימס קמרון:

James Cameron and Mel Gibson are next-door neighbors? Do they have Avatar vs. Braveheart blue makeup parties?

שמים לב שזה לא רק לייב בלוג מהטלוויזיה אלא גם לייב בלוג מטוויטר? כל אמצעי התקשורת בפוסט אחד. על לא דבר.

סדרה קומית: "Glee".

וואו, איזה פרומו מעולה ליס. "Glee" מתחילה ביס ממש היום. לי זה נראה כמו "השיר שלנו", לא?

5:26: מייק טייסון ושחקני "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" מציגים את הסרט שלהם.

ריס וויתרספון עם הפרס לסרט הטוב ביותר, קומדיה.

הסרט (קומדיה/מיוזיקל):

"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס".

פששש….

קטגורייה שלא ממש עניינה אותי, אבל בכל זאת הפתעה.

5:33. הון ושלטון. ארנולד שוורצנגר מציג את "אווטאר". "למה אני מציג את הסרט? כי קמרון ואני עשינו יחד שלושה סרטים. וכי עשיתי הסכם עם פוקס שחצי מההכנסות של הסרט יועברו לתקציב מדינת קליפורניה. החצי השני נכנס לכיסו של קמרון. ראיתי את ההסכם של קמרון עם פוקס. הדרך היחידה שהוא היה יכול להרוויח יותר כסף זה רק אם היו מפטרים אותו מאן.בי.סי"

מיקי רורק עם פרס השחקנית.

שחקנית (דרמה):

סנדרה בולוק, "The Blind Side"

הנה הגלובוסים בשבילכם. מתים על כוכבי על ולהיטי ענק. לא מאמין שהיא תזכה באוסקר.

סאלי הוקינס, שאף אחד לא מזהה (היא זכתה בגלובוס הזהב לפני שנה על "חופשיה ומאושרת" של מייק לי) עם פרס השחקן (קומדיה).

שחקן (קומדיה):

רוברט דאוני ג'וניור, "שרלוק הולמס".

פארסה. מביך.

דאוני: "אני רוצה להודות לסוזן דאוני שאמרה לי בעשר בבוקר שמט דיימון יזכה אז שאין טעם שאכין נאום. …. (מצחיק) … תודה לתא הכתבים הזרים, הם חבורה משונה אבל עכשיו אני חלק מהם".

קייט ווינסלט עם פרס השחקן (דרמה). צמוד כאן. ברידג'ס או קלוני?

שחקן (דרמה):

ג'ף ברידג'ס, "Crazy Heart"

הנה מקום שבו הגלובוסים כנראה כן ינבאו את האוסקרים.

(ג'ון פברו מבסוט בטוויטר מהזכיות של שחקני "איירון מן" שלו בגלובוסים: רוברט דאוני ג'וניור וג'ף ברידג'ס).

מביך שבתום טקס הפרסים השני הכי פופולרי בהוליווד אנחנו מזהים – ב-2010! – ש"The Blind Side" ו"The Hurt Locker" ו"Crazy Heart" לא מוקרנים בבתי הקולנוע בארץ.

5:55: ג'וליה רוברטס עם פרס הסרט.

עכשיו אתם מבינים למה היא פתאום היתה מועמדת לפרס משחק על "משחק כפול"? כדי שהם יוכלו לשכנע אותה לבוא להגיש פרס. ג'וליה: "רוצים לקבל תשומת לב? שבו ליד פול מקרטני. אני ישבתי כל הערב לידו וקיבלתי יותר סמסים משקיבלתי בחיי".

הסרט:

"אווטאר".

וואו, "The Hurt Locker" יצא בידיים ריקות. וואו, ג'יימס קמרון הרגע גנב את השורה של רוברט דאוני ג'וניור מלפני כמה דקות ("אם תתחילו עם המוזיקה תסתבכו איתי"). וואו, ואז הוא גונב שורה מהנאום של כריסטוף וולץ (על הגלובוס והגלובוס).

זהו. ההתחלה היתה מבדרת. הסוף היה מבאס. אבל אלה הגלובוסים. לרוברט דאוני ג'וניור לא מגיע לזכות, אבל הוא נתן את אחד הרגעים המשעשעים של הערב.

בוקר טוב כולם.