מחר בלילה (כלומר, ב-3:00, בין ראשון לשני) יתקיים בלוס אנג'לס טקס גלובוס הזהב. עבור הוליווד הוא סוג של חזרה גנרלית לקראת האוסקר – לא כל כך מבחינת חשיבות הטקס או הפרסים, אלא בעיקר מבחינת גודל הסיקור והרייטינג של האירוע – וכך גם עבורי: את שעות הלפנות-בוקר של יום שני אעביר כאן אתכם, ער, בדיווח חי – לייב בלוג! – של הטקס (בארץ הוא יועבר בשידור חי בערוץ E). אם אין לכם טלוויזיה, כאן תוכלו למצוא בזמן אמת את שמות הזוכים. אם יש לכם, תוכלו למצוא כאן פרשנות בזמן אמת למשמעות הזכייה, ושפע אנקדוטות ופרטי טריוויה. ובעיקר, כרגיל, תוכלו להשתתף גם אתם באבחנות שלכם, ובהימורים של הרגע האחרון. אני לא מחזיק מגלובוס הזהב כנביא אוסקר מוצלח במיוחד, אבל יש אלמנט אחד של מתח הקשור בו: לדעתי, אם "The Hurt Locker" זוכה בפרס סרט הדרמה, הוא יזכה גם באוסקר. אם "אווטאר" או "תלוי באוויר" יזכו, המירוץ לאוסקר יהפוך רשמית לצמוד ובלתי צפוי. הנה, כמופע חימום, ויה טום אוניל, סרטון מואץ של בניית התפאורה, ואירגון אולם הנשפים בבוורלי הילטון לקראת הטקס מחר:

פורסם ב"פנאי פלוס", 14.1.2010

מכירים את זה שלהקה מתפרקת וחבריה מתחילים להוציא אלבומי סולו? זה רגע די חושפני, לא? פתאום מתחוור מי היה באמת המוכשר בחבורה, מי שם היה הדומיננטי יותר. בקולנוע זה כמעט לא קיים, אלא אם יגיע יום ובו האחים כהן יחליטו שהם רוצים להתחיל לביים בנפרד. מקרה נדיר שכזה קרה לפני עשר שנים, כשצמד הבמאים/תסריטאים המצליח והנשוי, ננסי מאייר וצ'רלס שאייר, התגרש ופירק גם את הזוגיות היצירתית. אני מת על הסיפור הזה, וחוזר אליו, כי הוא מאפשר הצצה נורא מדירה אל הדינמיקה היצירתית. במשך רוב השנים הם חילקו את הקרדיטים כמו האחים כהן: היא מפיקה, הוא מביים, וכותבים יחד, כשהיה ידוע שהם בעצם עושים הכל במשותף. הם אחראים על להיטים כמו "בייבי בום", “אבא מתארס" ו"אבי הכלה". ואז הם התגרשו. ופתאום זה נהיה נורא מביך: שאייר ביים רצף של סרטים זניחים ובינוניים שלא הצליחו, ומאיירס כתבה ביימה רצף לא רע בכלל של קומדיות שנונות ומאוד פופולריות. ארבעה סרטים היא ביימה בלעדיו, רק אחד היה מיותר, שלושת האחרים היו שוברי קופות ענקיים וסרטים מתוקים נורא (במובן המילולי של המילה: סרטיה נורא מתוקים, כמעט סכריניים, אבל אל תתנו לציפוי הסוכר לבלבל ולהסיח, מתחתיו יש לא מעט פלפל ואבחנות אנושיות חדות כתער).

והנה מגיע סרטה החדש, “זה מסובך", שנדמה שהוא עוסק בדיוק במה שעבר עליה בעשור האחרון ומספר על זוג גרוש (מריל סטריפ ואלק בולדווין), שעשר שנים אחרי גירושיהם תוהה האם זה יהיה רעיון נבון לעשות קאמבק ולחזור זה אל זו.
אני מחבב את מאיירס כי למרות שהיא בראש ובראשונה תסריטאית מצוינת, היא מוכיחה שוב ושוב שכבמאית היא חושבת על קולנוע בצורתו המהודת ביותר. בקומדיות, המופקות בתקציבים נמוכים יחסית, לא תמיד בוחרים את אנשי המקצוע הכי יקרים. אבל לא היא: היא בחרה כצלם את ג'ון טול, בעל שני פרסי אוסקר, וכמלחין את האנס זימר. נכון, היא לא מאוד מאתגרת אותם. הצילום נראה כמו מתוך מגזין עיצוב, והמוזיקה נשמעת כמו מוזיקת מעליות, אבל יש לסרט הדר, נפח ונוכחות שמבדילים אותו מקומדיות נשיות סטנדרטיות אחרות.

ובכלל, “זה מסובך" הוא קצת אח תאום של "ג'ולי וג'וליה" של נורה אפרון. לא בעלילה, אבל באווירה. בשני הסרטים משחקת מריל סטריפ, בשני הסרטים היא בשלנית, את שני הסרטים יצרה אישה במאית/תסריטאית, שני הסרטים נראים מושקעים למדי, ושני הסרטים נורא הצליחו. יש כאן סמן למשהו: כבר הבחנו לפני כמה שבועות ששנת 2009 היתה פנומנלית לבמאיות. שלוש מהקומדיות הרומנטיות הכי מצליחות של 2009 בוימו על ידי נשים: “ההצעה" (אן פלטשר), “ג'ולי וג'וליה" (נורה אפרון) ו"זה מסובך" (ננסי מאיירס). תצרפו לזה את את "כוכב בהיר" של ג'יין קמפיון, “מחוץ למים" של אנדריאה ארנולד ואת העובדה שיש סיכוי די מצוין שאשה תזכה השנה בפעם הראשונה באוסקר על בימוי (קתרין ביגלו את "מטען הכאב"), ונאמר הללויה.

אבל המהפכה המגדרית הזאת מרתקת כפליים כי היא לא רק סממן לכך שנשים יכולות לייצר להיטים ולזכות בפרסים כמו גברים. היא מרתקת כי יש תחושה שלמרות שהסרטים האלה נראים כמו חלק משטאנץ מוכר, עדיין יש בהם כמה אלמנטים שמוכיחים שהנשים שיצרו אותן פונות לקהל מבוגר ומתוחכם יותר שרוצה את הקלישאה, אבל גם מסוגל להתמודד עם ואריאציה טיפה יותר מורכבת שלה. וכך, למשל, “ג'ולי וג'וליה" היה סרט עם בגרות וחירות תסריטאית מרשימה, שרק מישהי עם המון בטחון עצמי היתה מסוגלת לכתוב: שתי עלילות שנעות במקביל, אבל לעולם לא נפגשות. כמו שני משלים, ללא נמשל. יש נמשל, אבל הוא יצטרך להתפענח על ידי הצופות, אם יבחרו בכך.

וכנ"ל ב"זה מסובך". כדי לזכות בתואר "קומדיה רומנטית" על סרט לעמוד בכמה קריטריונים ז'אנריים מוסכמים. “זה מסובך" מרפרף עליהם, אבל לא הולך איתם עד הסוף. וזה דווקא חינני. שוב, יש כאן סימן לבגרות. זה הסיפור שמאיירס מספרת לנו אחרי "והם חיו בעושר ואושר". האגדה היא שקר, היא שברון לב, זאת המציאות. והיא מלבישה את המציאות בבגדים של אגדה חדשה. באגדה הזאת המטרה הסופית איננה הנשיקה שמסמלת את הבחירה בבן הזוג האחד, אלא ההבנה איך להימנע מהטעויות שקילקלו את האגדה הקודמת. לכן הסרט מתוק לכל אורכו, אבל בסופו – המקום בו רוב הקומדיות מאבדות את ראשן – הוא דווקא שומר על שיוויון נפש, על בגרות.

אבל בדרך אל הפינאלה המאופק, מאיירס דווקא משחררת את הרסן. “זה מסובך" הוא קצת כמו קומדית סקס למתבגרים, אבל על בני 60 (בולדווין, הינוקא בחבורה, צעיר ממריל סטריפ בשמונה שנים, וב-12 שנים ממרטין). וכן, אני חייב להודות: הוא מזכיר פחות את הקומדיות הרומנטיות וקומדיות הסקרובול של ימי הזהב של הוליווד (שני סרטיה הקודמים, “מה נשים רוצות" ו"באהבה אין חוקים", היו יותר קלאסיים) ויותר את קומדיות הסקס הבורגניות הצרפתיות, הקומדיות שאני כל כך שונא, על אנשים שבעים, עשירים ומשועממים שלא רואים דבר מעבר לאפם, וחושבים שהצרות הדומסטיות זה הדבר הכי איום בעולם. אז כן, אני צבוע, אני יודע, אבל כשזה באנגלית מתברר שאני מתענג על זה. גם כי מתחת למעטה ה"סקס והעיר הגדולה: 20 שנה אחרי", מאיירס מצליחה להגיד כמה דברים די מושחזים על זוגיות.

כבר שנה ש"סינמסקופ" פועל בתוך "אורנג' טיים", שירות ה-vod האינטרנטי של אורנג'. המון סרטים יש מסביבי, בבאנרים מעל ומשמאל. אבל אף פעם לא מצאתי דרך לשלב את ההיצע הזה בתוך הפוסטים (שזה סוג של פיספוס, היה מושלם איכשהו לארגן הנחה לקוראי הבלוג לצפייה ב,נגיד,"ארץ ההרפתקאות" של גרג מוטולה, ואז לדון בסרט הקסום הזה כאן, לא?). נראה לי שגם אני וגם הם עדיין חוששים, שלא יראה כאילו אני כאן כדי לקדם את תכני אורנג'-טיים. אבל הנה, סוף סוף מצאנו דרך לייצר חיבור סינרגטי בין אגפי האתר: לכבוד יום הולדת 4 של הבלוג, קבלו ממני ומאורנג' טיים מתנה: סרט בחינם. אני ממש רוצה להפוך את זה לאיזשהו מנהג (ורצוי לא פעם בשנה). זה הרי מתבקש, לא? אז לספתח, בחרתי את אחד הסרטים הישראליים שהכי אהבתי בעשור האחרון: "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" (הנה הביקורת שלי עליו, מינואר 2004). נדצה לי גם שלא מספיק אנשים ראו את הסרט השנון והמקסים הזה שביים רענן אלכסנדרוביץ' (עם המוזיקה של אהוד בנאי, שזכה עליה בפרס אופיר). אז הנה, הזדמנות. בחינם. רק לקוראי "סינמסקופ" (אופס, יש קאץ': רק קוראי "סינמסקופ" שהם בעלי טלפון סלולרי של אורנג' יכולים ליהנות מהמתנה הזאת כרגע. מכניסים את מספר הטלפון, מקבלים קוד בסמס, ואז צופים). מעכשיו ועד יום שני בבוקר, "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" מוצע לכם לצפייה מיידית בחינם, רק דרך הלינק הזה. אחרי הצפייה, ספרו כאן מה חשבתם על הסרט. האם גם לדעתכם זה אחד הפנינים האבודות של הקולנוע הישראלי, שלא קיבלו בזמן אמת את ההכרה שהגיעה לו? ואם תהיה היענות נאה, אולי באמת אצליח לארגן כאן מדי פעם עוד סרטים בחינם. איזה סרטים ישראליים הייתם רוצים שאבקש מהם לתת לנו? צפייה מהנה.

היום אני חוגג יום הולדת 4 ל"סינמסקופ", הבלוג (ויום הולדת 14 ל"סינמסקופ" מדור הדפוס). וגם חגיגת יום ההולדת הזאת הפכה כבר למעין מסורת (עכשיו רק צריך לקבוע יום קבוע לציון היום הולדת הזה, שבכל שנה אני מציין ביום אחר, בשבועיים הראשונים של ינואר. גם לזה נגיע: "יום סינמסקופ". לאט לאט).

זה הפוסט השנתי בו אני מביט לאחור ומנסה לאמוד מה היה לנו בשנה האחרונה. מה היו הפוסטים שמשכו הכי הרבה קוראים, הכי הרבה מגיבים, ומה היו הרגעים שאני הכי גאה בהם בבלוג. אך, אויה, השנה הסיכום הזה קצת קשה לי מבחינה טכנית.

קרה דבר נחמד מאוד בשנה האחרונה בבלוג, בוודאי הבחנתם: מסוף דצמבר 2008 "סינמסקופ" פועל תחת חסות אורנג' (וכמו עם פיקסאר ודיסני, גם אני מתכנן בעוד כמה שנים שהבלוג יקנה את החברה שמימנה אותו). מה שהיה שלוש שנים מיזם פרטי, וולונטרי שלי, התחיל בשנה וקצת האחרונה להניב פירות עסקיים. זה גם העביר את כל הטיפול הטכני בבלוג לידי אורנג' ואנשיה. וכך, בשמונה החודשים הראשונים של הבלוג בחסות אורנג' הוא פעל על פלטפורמה של "תפוז", ומסוף אוגוסט הוא עבר לפלטפורמת וורדפרס. עדיין יש הרבה מה לשנות, לשדרג ולהוסיף. אבל זה נכון בכל מצב: גם כשתפעלתי את הבלוג לבד ניסיתי מדי פעם בפעם למצוא דרכים לשפר את חוויית הגלישה ולתקן באגים – באמצעים הדלים שעמדו לרשותי. אז אני מבטיח שעד יום הולדת 5 יהיו עוד שיפוצים, ושיפורים, ושדרוגים. רק מה: בינתיים, רוב הארכיון שהיה בשמונה חודשי תפוז קבור עדיין במרתפי תפוז ולא הועבר עדיין לארכיון הבלוג הזה. שזה די מבאס. אני מקווה שזה יתוקן בקרוב מאוד. לכן, חלק מהפוסטים שרציתי ללנקק אליהם בסיכום השנה הזאת, פשוט לא נגיש יותר.

סיכום השנה הוא הרגע שבו אני שם לב – בענווה – שהצלחת הבלוג תלויה בהצלחת הסרטים. כשיש סרטים שמצליחים, מביאים קהל, מעוררים דיון, מד הכניסות לבלוג מזנק. זה קרה השנה באופן מאוד בולט פעמיים. בפעם הראשונה בינואר-פברואר 2009: "ואלס עם בשיר" זכה בגלובוס הזהב, קיבל מועמדות לאוסקר ונסע לטקס כשהוא הפייבוריט לזכייה. סיקור מסעו של "ואלס עם בשיר" לאוסקר הניב כמה מהפוסטים הנקראים ביותר בתולדות הבלוג. ובראשם, אירוע הלייב-בלוג שקיימתי עם ארי פולמן בסטודיו שלו ביפו, כמה ימים לפני נסיעתו לאוסקרים. לצערי הרב, הפוסט הזה בלתי נגיש כרגע. אבל זה היה רגע נפלא ומרגש: אתם שאלתם שאלות נהדרות, ופולמן ענה תשובות מצוינות. והכל בלייב, הכל בכתיבה. זה קרה ב-15 בפברואר 2009.

למחרת העליתי פוסט נוסף, של ספיחי המפגש שלי עם פולמן. אותו הצלחתי להוציא ממרתפי תפוז. הנה הוא. בפוסט הזה פולמן ואני משוחחים על האפשרות שהוא יגיע לטקס כפייבוריט אבל יפסיד. למי? ליפני.

אם הלייב בלוג שלי עם פולמן היה אחד הפוסטים הכי נקראים בתולדות הבלוג, הרי שהלייב בלוג שלי במהלך שידור האוסקר – בו לבסוף הפסיד "בשיר" ל"פרידות" היפני – הוא-הוא הפוסט הנקרא ביותר בארבע שנות "סינמסקופ". כמעט 20,000 איש נכנסו אליו ביום אחד. גם הוא עדיין קבור במרתפי תפוז.

עשרה חודשים אחר כך, ושוב הגיע אירוע קולנוע עצום מימדים: "אווטאר". הביקורת שלי על "אווטאר" היא הפוסט השלישי הכי נקרא השנה בבלוג. ובכלל, התגית "אווטאר" משכה הנה לא מעט גולשים דרך גוגל שהגיעו בזכות הסרט הזה לכאן בפעם הראשונה.

ועוד סרט שמאוד הצליח השנה והפך את הביקורת עליו לפוסט הרביעי הכי נקרא: הביקורת על "ממזרים חסרי כבוד". וגם: סיקור מסיבת העיתונאים עם קוונטין טרנטינו, בעת ביקורו בארץ.

אבל לא תמיד יש קורלציה בין הצלחה של סרט ופופולריות של פוסט עליו. לפעמים פוסט יכול להיות יותר פופולרי מהסרט, שאולי משך תשומת לב וסקרנות, אבל לא המון קהל. לכן, הופתעתי שגם זה היה אחד הפוסטים הכי נקראים השנה: רשמים ראשונים מ"קירות" של נינט, אולגה ודני לרנר.

ומדי פעם אני מנצל את פלטפורמת הבלוג כדי לקדם אג'נדה אישית, חוץ-קולנועית. כך היה לפני שנה, כשקראתי בסוף כל פוסט לעצור את מלחמת "עופרת יצוקה" בעזה. וכך היה באוקטובר כשהזדעזעתי מכתבת השער הקסנופובית של "העיר" נגד בית חב"ד ברמת אביב ג'. זה הפך לפוסט שהניב הכי הרבה תגובות השנה בבלוג.

זהו. ככה נראתה, פחות או יותר, השנה הרביעית של "סינמסקופ". בגלל החלפות הפלטפורמות אין לי את כל פילוחי הנתונים שהיו לי בשנים קודמות, אבל מתחושה אישית, נדמה לי שבשנה הזאת פירסמתי יותר פוסטים מכל שנה אחרת. ומהשנה אני משתדל לפרסם – כשאני יכול, וכשיש מה לדווח – שני פוסטים ביום. לפעמים שלושה. אני מתכנן להתמיד, להתפתח ולפרסם אפילו יותר, בעתיד. אתם, מצידכם, רק צריכים להקפיד לבקר כמה שיותר.

וביום הולדת נוהגים לתת מתנות, נכון? אז הכנתי לכם מתנה קולנועית. סרט בחינם.

רוצים להיזכר בשנים הראשונות של "סינמסקופ"?

השנה הראשונה.

השנה השנייה.

השנה השלישית.

ולסיום, תודה לכם.

תודה שאתם באים וקוראים. הבלוג הזה קיים רק בזכותכם, ואין ספק כלל שחלק גדול מההצלחה שלו – כולל בסקופים ובפרסומים ראשונים – נמצא באיזור התגובות ולא באיזור הפוסטים ה"רשמיים" שלי. העדכונים שלכם, הניתוחים שלכם, הדיונים שלכם, הופכים את הבלוג גם למקום שלי נורא כיף לקרוא ולשוטט בו ולהחכים ממנו. ואני אסיר תודה לקהילה שהתגבשה כאן. בלעדיכם אני כלום. מקווה לפגוש אתכם גם בסיכום השנה החמישית.

וזו ההזדמנות השנתית שלי לעשות אתכם היכרות. אז יאללה, ספרו בתגובות: מי אתם, מאיפה אתם, בני כמה אתם, וממתי אתם מכירים את "סינמסקופ".

מקבץ מסקרן של סרטים ישראליים קצרים יוקרן מחר (שישי) ב-14:00 בסינמטק תל אביב. ראיתי את אחד הסרטים, "האגם" של בועז לביא. וכך כתבתי עליו בגיליון "פנאי פלוס" של 14.1.2010:

מעניין מאוד. בתוך שבוע אחד אני רואה שני סרטים ישראליים שגורמים לי להגיד "המממ… זה נראה מאוד תאילנדי". או קוריאני. או טייוואני. תבחרו איזו מדינה אסיאתית שאתם רוצים שמתמחה בסרטי פסטיבלים שיש בהם שוטים יפהפיים, אווירה סמיכה, סיפור אוורירי מאוד, שצועד לאט לאט, ואז בסופו אנחנו מבינים שאנחנו למעשה נמצאים בסרט ז'אנר הנושק לפנטזיה, לעל טבעי או לאימה. הראשון היה "7 דקות בגן עדן", שחיבבתי בצפייה ראשונה, ואהבתי כפליים ויותר בצפייה שנייה. והשני הוא "האגם", סרט קצר ועצמאי שביים בועז לביא (שגם משחק בסרט, לצד אחיו אורן לביא). רוב הסרט נדמה שזו קומדיה אבסורדית, כמעט תמהונית, על בחור כל כך חריג ולא מסונכרן שהוא פשוט לא מצליח להשתלב בשום חברה. העלילה מופרכת במפגיע, מנותקת מכל הגיון ובוראת עולם פנימי, המודגש על ידי שוטים מושלמים. ההומור בסרט נמצא בזוויות הצילום. “האגם", שהופק במימון עצמי, לא התקבל לשום פסטיבל בארץ, אבל הוא יוקרן בפסטיבל סלאמדאנס, שייפתח בעוד שבוע, והמתנהל במקביל – וכאלטרנטיבה – לפסטיבל סאנדאנס. ובשבוע שעבר הוא הוזכר בפרויקט סיכום השנה של מגזין הקולנוע הסן פרנסיסקואי SF360 כאחד מהסרטים הכי טובים שאיש לא שמע עליהם (לצד הסרט החדש של טוד סולונדז, למשל). לא נורא, אפשר להתנחם בזה שגם הבמאים התאילנדים שאני כה מחבב, שיוצרים סרטים הדומים לאלה, לא זוכים להערכה ולהצלחה במולדתם, אבל מעריצים אותם בפסטיבלים בחו"ל.

למה נזכרתי בזה פתאום? אסביר מחר.

פורסם ב"העיר", 8.1.2004

ג'יימס אדיקשן
עיניים גדולות, לב ענק וחוש הומור מפתיע במורכבותו ובמסריו הופכים את "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" לסרט הישראלי החכם והמוצלח ביותר של השנה החולפת

משום מה הרביתי לחשוב על רפי בוקאי המנוח במהלך הצפייה השנייה שלי ב"מסעות ג'יימס בארץ הקודש". קודם כל, כי השם המעט מטעה יוצר את הרושם שמדובר בסרט העוסק בימי מסעות הצלב בארץ, נושא היסטורי ואפי שרק בוקאי העז עד כה לגעת בו בקולנוע המקומי (ב"מרקו פולו"). שנית, כי יש משהו בסרט, בטון האבסורדי שלו, בדרך שבה הוא מצייר פורטרט חברתי על ידי העמדת בבואת מראה והיפוך תפקידים, בשילוב בין קלילות ובין רצינות תהומית, ואולי בכלל בגלל נוכחותו של סלים דאו – שמזכיר במשהו את "אוונטי פופולו". גם "מסעות ג'יימס", כמו "אוונטי פופולו", התחיל כסרט קצר; גם "מסעות ג'יימס", כמו "אוונטי פופולו", הוא סרט שמעמיד פנים שהוא סוריאליסטי במקצת, בשעה שהוא בעצם יותר ריאליסטי ממה שנדמה לנו; ו"מסעות ג'יימס", כמו "אוונטי פופולו", הוא סרט שמצליח לבדר ולשעשע, בשעה שהוא גורם לנו להיות מודעים כמה נבוכים ועצובים אנחנו בעצם צריכים להיות כאנשים החיים בחברה המעוותת שהוא מתאר.

"מסעות ג'יימס בארץ הקודש" מתאר מסע מטאפורי כפול של הגיבור שלו: הראשון, דרך הישראליות העכשווית, בשיא נצלנותה הכובשנית. בעיניו הגדולות והתמימות, וחיוכו התמיד אוהד, מביט ג'יימס (סיאבונגה מלונגיסי שיבה המצוין) בהשתאות בעמו הנבחר של אלוהים. ג'יימס, פרח כמורה, מגיע לישראל כדי לעלות לרגל לירושלים, אך מושלך לכלא ומשם למושבת עונשין של סוחרי העבדים התל אביבים, כשהוא נחשד שהוא למעשה עובד זר המנסה להיכנס ארצה במרמה. השילוב בין אמונתו הגדולה באל, בקיאותו הרבה בתנ"ך ועבודת הכפיים המאומצת שהוא משקיע, מתוך אמונה שאלוהים מעמיד אותו במבחן, גורמת לסלאח (אריה אליאס), אביו של המעסיק שלו, לאבחן אותו כציוני אמיתי, המשלב תורה ועבודה. בפראפרזה על "עבודה שחורה", שירו של אהוד בנאי, שגם כתב את הפסקול הנפלא ל"מסעות ג'יימס", צריך לשאול: ומי יידע אם א.ד גורדון לא היה שחור?

המסע השני שעובר ג'יימס לוקח אותו לאורכו ולרוחבו של הקולנוע הישראלי. אם "אוונטי פופולו" היא נקודת הסיום שלו, הרי ש"סלאח שבתי" היא נקודת המוצא, ובדרך הוא מבקר בלא מעט סרטים ישראליים עממיים משנות השבעים – ברובם, אגב, הופיע אריה אליאס. "מסעות ג'יימס" עושה שימוש מחוכם למדי בקומדיה הישראלית העממית, תוך שהוא טורף את הקלפים העדתיים. אם בסרטים של בועז דודזון, יואל זילברג, זאב רווח ומנחם גולן המתח העלילתי התקיים בין אשכנזים וספרדים – האשכנזים היו נלעגים, הספרדים חמים ובעלי חכמת חיים פיקנטית, ובכל זאת התחושה מצד הביקורת (האשכנזית) היתה שהסרט מתנשא על קהלו ודמויותיו המזרחיות – הרי ש"מסעות ג'יימס" מתאר את תוצאות כור ההיתוך הבן גוריוני: סלאח (שבתי?) הוא האב שהקים לעצמו ההתנחלות בלב שכונת גורדי שחקים תל אביבית, בנו (המגולם בכלל על ידי שחקן פלסטיני) התחתן עם רומניה (אם זיהיתי נכון את המבטא). הבן מנסה לפנות את המאחז הבלתי חוקי של אביו (ממניעים של בצע כסף) והאב מוצא לו בן חלופי (בדמותו של ג'יימס האפריקאי) שיעזור לו להפריח את השממה.

באחד הרגעים האבסורדיים והחביבים של הסרט אנו מגלים שיש לג'יימס כוחות על בכל הקשור לשש בש. כמו רוזנקרנץ (או גילדנשטרן) המטיל מאות פעמים מטבע ובניגוד גמור לכל תורת הסתברות בכל פעם יוצא לו "עץ" (במחזה ובסרט של טום סטופארד "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים"), כך ג'יימס מגלה שהוא משליך שוב ושוב דאבל שש בקוביות. אלוהים, מתברר, בכל זאת לצידו. חילופי המזל שלו, וסדנת האימון בישראליות מזורזת שהוא מקבל מסלאח, מביאים לשינוי הגדול ביותר בג'יימס: הוא לומד להיות יותר ישראלי מישראלי ומביס את מעבידיו בטריטוריה שלהם, ובתוך כך הוא מחליף צד – ממנוצל למנצל. במקום להפוך למרטין לותר קינג או למלקולם אקס של העובדים הזרים בארץ, הוא הופך לבוס שלהם – כאילו ישראל היא לא רק מדינה, היא דיבוק האוחז בו ומשתלט על אישיותו והשקפת עולמו בניגוד לרצונו. וכך, כשהוא נבלע על ידי קפיטליזם ורכושנות ולומד לשחק בפערים עדתיים, גזעיים וחברתיים כאילו היו מניות בבורסה הפרטית שלו, מגדיר ג'יימס את חייו מחדש כשאת תפקיד האלוהים מגלם הכסף. המשבר הרוחני, ובעקבותיו הגאולה – בהתגלמות האבסורדית והנוגעת ללב שלה – מגיעים אחר כך.

"מסעות ג'יימס" הוא סרטו העלילתי הראשון של רענן אלכסנדרוביץ', שביים את סרטי התעודה המופתיים "מרטין" ו"הטיול הפנימי" (כמו גם את הקליפ הנפלא ל"מהרי נא" של אהוד בנאי). מה שהתחיל כדרמת טלוויזיה המצולמת בווידיאו הפך לסרט אירוני ומתוחכם, המחביא לב ענק ופיקחי מאחורי מראה מגורען ומעט מוזנח. אך אל תתנו לדלות ההפקה ולצילום הלכאורה-דוקומנטרי לבלבל: אלכסנדרוביץ' והצלם שלו, שרון (שרק) דה-מאיו, עושים שימוש נפלא וקולנועי לחלוטין בשוטים סובייקטיביים, המציגים את נקודת התצפית של ג'יימס, ההולכת ומתרחבת ככל שהסרט מתקדם.

הבלאגן באן.בי.סי לפחות מייצר רגעים לא רעים – ודי ארסיים – של קומדיה. קונן אובריאן אמש: "זה היה החלום שלי מאז הילדות להנות את ה'טונייט שואו'. אז ילדים, דעו שגם אתם יכולים להגשים את כל החלומות שלכם… בתנאי שג'יי לנו לא רוצה אותם גם". זה מונולוג פתיחת התוכנית שלו מאמש, כולל הופעת אורח של קנת, מדריך המבקרים מ"רוק 30 ".

ובשביל לטרמן, כמובן, כל זה הוא דז'ה וו אחד גדול לתסבוכת הלייט נייט הקודמת, שגם שם היה מעורב ג'יי לנו. לטרמן ממשיך לעקוב אחרי בלאגני אן.בי.סי, מהרשת המתחרה, ונדמה שהוא לחלוטין בצד של קונן בסיפור הזה.

===========

ומקונן אובריאן לקונן הברברי: מייקל פלמינג, שעזב את "וראייטי" והצטרף לאתר של ניקי פינק בתור מי שמכסה את החוף המזרחי מדווח על הצילומים המתקרבים לרימייק של "קונן הברברי", שיתחילו בעוד חודשיים בבימויו של מרקוס ניספל (למרות שעוד אין ליהוק לתפקיד הראשי), ועל כך שזו ההפקה הגדולה ביותר בתולדות ניו אימג', החברה של אבי לרנר ודני דימבורט. אבל הוא זורק שמועה באוויר: מלחשים שדימבורט ולרנר רבו ושמאז דצמבר דימבורט לא נראה בשטח. לרנר מכחיש שההם נפרדים.

============

שני דברים ויה הבלוג של טל לוטן: 1. סרט אנימציה צרפתי לצפייה. 2. התסריט של "אווטאר".

=========

ובכן, "מיסטר פוקס הפנטסטי" הפך ל"מר שועל המהולל" והוא אכן נגנז ולא יופץ בארץ. ביזיון. הייתם מצפים שא.ד מטלון ייקחו את כל המיליונים שהם מרוויחים מ"אווטאר" ויחזירו חלק מזה בחזרה לקהל שלהם ויפיצו סרטים שיש להם ערך אמנותי, גם אם מבחינה כלכלית הם נראים לא רווחיים. איזה מבאס זה להיות חובב קולנוע בישראל. רבע נחמה: הקרנה של הסרט על מסך גדול בפילם, כרגע הקרנה חד פעמית, בסינמטק חולון (נקווה שהסינמטקים האחרים יקרינו גם): ביום חמישי, 4.2, ב-20:30. הנה הפרטים.

ו"מיסטר פוקס הפנטסטי" זכה בפרס סרט האנימציה של ה-NBR, וכאמור יש כאלה שמהמרים שהוא עשוי לגנוב ל"למעלה" את האוסקר. בכל מקרה, כך נראה נאום התודה של מר ווס אנדרסון השועלי בטקס השבוע.

אנדרסון מודה.

זהירות, ספוילר בפסקה הראשונה.

אני אוהב להצביע על הרגעים האלה בסרטים שבהם הסרט לוחץ לך על כפתור במוח (או בלב) וכל הגוף נדלק כמו עץ חג מולד. רגעים חמקמקים, בוודאי סובייקטיביים מאוד, אבל ששם נמצאת האהבה שלנו לסרטים, מקום בו אנחנו מכריזים "אני הולך עם הסרט הזה". הרגע הזה מגיע ב"הקופסה" כמעט בסופו. עד אז הסרט מרשים מאוד, מסוגנן, מבוים יפה (אבל משוחק ככה-ככה), ומאוד מאוד מבלבל. טוב, זה ריצ'רד קלי. "מבלבל" זו המילה המכרעת באישיותו היצירתית. יש בסרט שלו קופסה עם כפתור, מדען בנאס"א, מורה קטועת בהונות רגליים, ואיזשהו ניסוי הקשור למעבר בין מימדים. מה? אה, ויש איש אחד. אחת הדמויות הנפלאות שראיתי על המסך לאחרונה. מפיסטופלס של ממש. מגלם אותו פרנק לנג'לה. הוא האיש עם ההצעה. הוא בא לזוג עם הקופסה ומציע להם כך: אם תסכימו ללחוץ על הכפתור, מישהו איפשהו ימות. ואתם תקבלו מזוודה עם מיליון דולר. הזוג מתלבט. הזוג מחליט. הזוג האלץ להתמודד עם השלכות ההחלטה. אבל מה הקטע עם הפנים של האיש עם ההצעה? חצי מהם אינם. זה נראה כמו נשיכה. או לא ברור מה. עד שלקראת סוף הסרט, כשכוונותיו האמיתיות של האיש נחשפות, הגיבור שלנו מחזיק אקדח מול פניו (ראו בצילום הנ"ל), ובאותו רגע – הכל נופל במקום, מבלי שתיאמר מילה. פתאום ברור איך פניו של האיש עוותו כך. פתאום ברור שכל מה שקורה כאן, עם הזוג הזה, במטבח הזה, כבר קרה בדיוק באותו אופן שוב ושוב ושוב עם זוגות אחרים במטבחים אחרים, שהסיפור שאנחנו חשופים לו הוא חלק קטן אחד בשרשרת של סיפורים המתקשרים זה לזה באמצעו האיש והקופסה, ולא משנה איזו החלטה יקבל הגיבור, מישהו איפשהו כבר קיבל את ההחלטה הזאת, וכולם בסוף הגיעו לאותה נקודה.

חלפו עשר שנים מאז "דוני דארקו", עשר שנים בהם ריצ'רד קלי הוכיח שהוא תסריטאי לא רע, אבל במאי בעייתי (אני מחבב את התסריט שלו ל"דומינו" של טוני סקוט). והנה, במלאת כמעט עשור ל"דוני דארקו" הוא חוזר עם סרט שמזכיר למה "דארקו" היה כה מסעיר. קלי משחק עם זמנים, מימדים ומצבי תודעה. "הקופסה", שמתרחש ב-1976, ומבוים כמו סרט מהתקופה ההיא, נראה כמו שילוב בין היצ'קוק לדיוויד לינץ'. מהיצ'קוק הוא לוקח את המתח, ואת תפיסת העולם שכבר לא ממש שרדה את תהפוכות הזמנים, שבסופו של דבר כל סיפורי המתח הם בתמציתם מלחמה בין המינים, הגברים נגד הנשים. מלינץ' הוא לוקח את פיתולי התודעה, את תחושת הבלבול המכוון, גם בסרט שאמור להיות נראטיבי וברור. "הקופסה" הוא סוג של "קטיפה כחולה" או "טווין פיקס" בתפיסת עולמו הרקורסיבית: הכל קורה במעגליות, במחזוריות, הכל בבואה בתוך בבואה, וכל החיים הם מאבק הישרדות מפלצתי של טורפים ונטרפים. לעיתים זה מפרך, ואני מוד שהיו רגעים ב"הקופסה" שכמעט הרמתי ידיים מלהבין מה רוצים ממני. אבל הסרט מבוים ביד כה בוטחת, עם מראה ויזואלי כה מסקרן, שהתמדתי בו על סמך סקרנות. ובצד השני שלו יצאתי מצומרר כהוגן.

קלי משתמש בסיפורים בני זמננו (שנות השבעים, שנות השמונים), כדי לספר מחדש סיפורים תנ"כיים. דוני דארקו היה סוג של נביא, שראה בעיני רוחו אסון באופק ויצר פיתול זמן כדי להסיט אותו. או משהו כזה. "הקופסה" הוא מעין סיפור אדם וחווה – הכפתור בתפקיד התפוח – והוא עוסק במקום שבו המדע והאמונה נפגשים. משפט המפתח של הסרט שייך לאתור סי קלארק, שטען שכל טכנולוגיה חדשה נתפסת בתחילת דרכה לא כמדע, אלא כנס. קלי רומז אולי שלסרט שלו יש אווירה מיסטית של גורל, של חשבון נפש, של כפרה, אבל אולי זה לא נס, אלא מדע, שעושה מניפולציה בבני אדם למען ניסויים. ואולי הפוך: אולי אלוהים והשטן משתמשים במדע כדי להסתיר את המבחנים שהם עצמם עושים לבני האדם? ואולי הוא אומר משהו אחר לגמרי. אני לא משוכנע שירדתי לסוף דעתו. אבל נותרתי עם סרט שאחרי סיבובים למאדים ובחזרה, החזיר אותי לסיפור של אדם ואשתו, ובחירה מורטת עצבים שהם צריכים לעשות. ושם, כשהפילוסופיות בצד והחרדות מועצמות על ידי כשרונו של קלי, הוא הצליח לטלטל אותי כהוגן.

וואו, בלאגנים.

1.

קונן אובריאן משתמש במונולוג הפתיחה שלו כדי לרדת על אן.בי.סי ועל בלאגן הלייט-נייט שהם עשו. וגם דיוויד לטרמן מסביר לקהל שלו מה קורה אצל המתחרים ונותן להם עצות. שני דברים: א) מקסים עד מרגש עבורי לראות מנחי תוכניות אירוח מדברים בכנות ובביקורתיות על הבוסים שלהם ועל המתחרים שלהם. האם בארץ מנחה תוכנית של קשת יוכל להגיד בשידור משהו על מהלכי הטאלנטים של רשת, או להקניט את החלטות השיבוץ של מנהלי הערוץ? לא נראה לי. ב) אני די במתח לראות איך העסק הזה ייגמר, מי ישבר ויפרוש: ג'יי או קונן? בכל מקרה, קונן הוציא הודעה לעיתונות ולקהל שהוא לא מוכן בשום אופן לעבור לחצות. אז?

2.

סם ריימי עף מ"ספיידרמן 4 ". וגם טובי מגווייר, אבל זה פחות משנה לי. עכשיו הם רוצים להשיק מחדש את הסדרה, עם במאי אחר וכוכב אחר. לאו דווקא רעיון רע, רק נורא תלוי מי יהיה הבמאי. אולי הגיע הזמן להחזיר את זה לידיים של ג'יימס קמרון, שהעביר את רוב שנות ה-90 בניסיון לעבד את "ספיידרמן" לסרט? אולי לדיוויד פינצ'ר? צריך מישהו מהקליבר של כריסטופר נולן, במאי עם חזון ייחודי. לא לואי לטרייה כזה או אחר, לא טכנאי אקשן.

3.

איגוד עורכי הקולנוע באמריקה פרסם את מועמדיו לפרסי סוף השנה, ובתוך כך יצר עוד טלטול קטן בתוך המירוץ המורחב לאוסקרים. המועמדים לעריכת פרס סרט הדרמה הם "אווטאר", "The Hurt Locker", "מחוז 9 ", "סטאר טרק", "תלוי באוויר". בקטגוריית הקומדיה/מיוזיקל: "500 ימים עם סאמר", "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", "ג'ולי וג'וליה", "זה מסובך" ו"יהודי טוב". ומי חסר? "ממזרים חסרי כבוד", "Precious", "אינוויקטוס" ו"Nine". למה זה מעניין? כי חלק מחברי אגודת העורכים חברים בתא העריכה של האקדמיה והם בוחרים את המועמדים לקטגוריית העריכה באוסקר. כך שיש סיכוי מסוים שחמשת המועמדים יסחרו מעשרת הסרטים הנ"ל, ללא "ממזרים חסרי כבוד". ויש קביעה סטטיסטית כזאת, שכמעט אף פעם לא קרה שסרט זכה באוסקר בלי שהיתה לו מועמדות לעריכה (קטגוריית העריכה מתפקדת כמעין ברומטר למצב המירוץ). ואם "ממזרים חסרי כבוד" אכן לא יהיה מועמד לאוסקר על העריכה, בזאת הוא מאבד את רוב סיכוייו להחשיב את עצמו כזוכה פוטנציאלי (שהרי אך לפני כמה ימים תהינו שמא יקרה ש"אווטאר", "The Hurt Locker" ו"תלוי באוויר" יריבו ביניהם, ו"ממזרים חברי כבוד" יתגנב מאחוריהם ויגנוב את פרס הסרט). נראה שזה הולך ומתכנס ל"אווטאר" נגד "The Hurt Locker".

4.

ירון שני וסקנדר קובטי התארחו אמש בפאנל יוצרים של סרטים זרים בפסטיבל פאלם ספרינגס – לצד נציגי אוסטרליה, בלגיה וקנדה לאוסקרים – ודיברו על הפקת "עג'מי". סיפור הליהוק של הנון-שחקנים שעברו סדנאות משחק, החזרות ו-18 חודשי העריכה מרתק את עיתונות הקולנוע האמריקאית.

5.

האם "מיסטר פוקס הפנטסטי" מסוגל לגנוב ל"למעלה" את האוסקר בקטגוריית האנימציה? יש כאלה שמתחילים להאמין שכן. ובארץ: "מר פוקס", מספרים לי, נמצא בסכנת גניזה על ידי א.ד מטלון. למישהו יש קשרים שם, ויכול לשכנע אותם לפחות לתת את העותק לסיבוב בין הסינמטקים?

6.

רוברט זמקיס מצא את הביטלס שלו, לרימייק שהוא מכין ל"צוללת צהובה".

7.

אגודת מבקרי הקולנוע של לוס אנג'לס בחרה את רשימת סרטי העשור. במקום ה-16: "ואלס עם בשיר", תיקו עם "שבעה צעדים" ו"עיר האלוהים".

8.

גם הפסקול של רנדי ניומן ל"הנסיכה והצפרדע" נפסל מהתמודדות באוסקר. הנימוק: יותר מדי שירים.

9.

גילדת התסריטאים פירסמה אמש את שמות המועמדים לפרס התסריט השנתי שלה. המועמדים לתסריט מקורי הם: "500 ימים עם סאמר", "אווטאר", "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", "The Hurt Locker", "יהודי טוב". המועמדים לתסריט מעובד הם: "ג'ולי וג'וליה", "Crazy Heart", "סטאר טרק", "Precious" ו"תלוי באוויר".

רגע, "בדרך לחתונה עוצרם בווגאס" מועמד ו"ממזרים חסרי כבוד" לא? איך זה יתכן? ובכן, מתברר שבגלל חוקים שונים ומשונים של גילדת התסריטאים, "ממזרים חסרי כבוד", "לחנך את ג'ני", "כוכב בהיר", "מחוז 9 ", "למעלה" ו"In The Loop" לא עומדים בתקנון הפרסים ולכן הם לא יכלו לבוא בחשבון בשלב המועמדויות. חלקם בוודאי יהיו מועמדים לאוסקר.

וגם אגודת הצלמים פרסמה את המועמדים שלה לפרס הצילום: "אווטאר", "Nine", "הסרט הלבן", "ממזרים חסרי כבוד" ו"The Hurt Locker". וואו, איזו תחרות מרתקת בעיניי. מי יזכה? הצילום הדיגיטלי, התלת מימדי, עצום המידות של "אווטאר" או הצילום הפשוט, הקטן והנטורליסטי ב-16 מ"מ של "The Hurt Locker"? ייצוג מלחמת העולם בצילום כרומו נוצץ וצבעוני ב"ממזרים חסרי כבוד", או גרמניה טרום-מלחמת העולם בצילום כרומו נוצץ ושחור-לבן ב"הסרט הלבן" של מיכאל האנקה?

============

מישהו שאל בתגובות, אפרופו נתוני הקופה של "אווטאר" (אל מול מחירי הכרטיס הגבוהים של הסרט), למה לא מפרסמים את מספר הכרטיסים שנמכרו לכל סרט (כמו שעושים בארץ) במקום לפרסם את סך כל הכנסותיו בדולר (מטבע שערכו משתנה על פי האינפלציה). מתברר שהוא לא היחיד ששואל את השאלה הזאת. אני לתומי חשבתי שהתשובה ברורה: כי בהוליווד לא מתעניינים בכמות האנשים, אלא בכמות הדולרים, זה כל מה שחשוב. אבל דיוויד פולנד מספק תשובה קצת יותר מנומקת בדיוק לסוגיה הזאת, ומסביר למה מספר הכרטיסים הוא נתון חסר ערך, למי שעוקב אחרי נתוני ההכנסות של הסרטים ההוליוודיים.

==========

יש כאלה הטוענים שוויס אובר הוא כלי תסריטאי ירוד (ע"ע הסצינה של רוברט מקי ב"אדפטיישן"). אבל הנה רשימה יפה של 34 סרטים עם השימוש הכי מוצלח בוויס אובר. אני הייתי מוסיף לשם את "בלייד ראנר".

==========