למה נזכרתי בזה פתאום? אסביר מחר.

פורסם ב"העיר", 8.1.2004

ג'יימס אדיקשן
עיניים גדולות, לב ענק וחוש הומור מפתיע במורכבותו ובמסריו הופכים את "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" לסרט הישראלי החכם והמוצלח ביותר של השנה החולפת

משום מה הרביתי לחשוב על רפי בוקאי המנוח במהלך הצפייה השנייה שלי ב"מסעות ג'יימס בארץ הקודש". קודם כל, כי השם המעט מטעה יוצר את הרושם שמדובר בסרט העוסק בימי מסעות הצלב בארץ, נושא היסטורי ואפי שרק בוקאי העז עד כה לגעת בו בקולנוע המקומי (ב"מרקו פולו"). שנית, כי יש משהו בסרט, בטון האבסורדי שלו, בדרך שבה הוא מצייר פורטרט חברתי על ידי העמדת בבואת מראה והיפוך תפקידים, בשילוב בין קלילות ובין רצינות תהומית, ואולי בכלל בגלל נוכחותו של סלים דאו – שמזכיר במשהו את "אוונטי פופולו". גם "מסעות ג'יימס", כמו "אוונטי פופולו", התחיל כסרט קצר; גם "מסעות ג'יימס", כמו "אוונטי פופולו", הוא סרט שמעמיד פנים שהוא סוריאליסטי במקצת, בשעה שהוא בעצם יותר ריאליסטי ממה שנדמה לנו; ו"מסעות ג'יימס", כמו "אוונטי פופולו", הוא סרט שמצליח לבדר ולשעשע, בשעה שהוא גורם לנו להיות מודעים כמה נבוכים ועצובים אנחנו בעצם צריכים להיות כאנשים החיים בחברה המעוותת שהוא מתאר.

"מסעות ג'יימס בארץ הקודש" מתאר מסע מטאפורי כפול של הגיבור שלו: הראשון, דרך הישראליות העכשווית, בשיא נצלנותה הכובשנית. בעיניו הגדולות והתמימות, וחיוכו התמיד אוהד, מביט ג'יימס (סיאבונגה מלונגיסי שיבה המצוין) בהשתאות בעמו הנבחר של אלוהים. ג'יימס, פרח כמורה, מגיע לישראל כדי לעלות לרגל לירושלים, אך מושלך לכלא ומשם למושבת עונשין של סוחרי העבדים התל אביבים, כשהוא נחשד שהוא למעשה עובד זר המנסה להיכנס ארצה במרמה. השילוב בין אמונתו הגדולה באל, בקיאותו הרבה בתנ"ך ועבודת הכפיים המאומצת שהוא משקיע, מתוך אמונה שאלוהים מעמיד אותו במבחן, גורמת לסלאח (אריה אליאס), אביו של המעסיק שלו, לאבחן אותו כציוני אמיתי, המשלב תורה ועבודה. בפראפרזה על "עבודה שחורה", שירו של אהוד בנאי, שגם כתב את הפסקול הנפלא ל"מסעות ג'יימס", צריך לשאול: ומי יידע אם א.ד גורדון לא היה שחור?

המסע השני שעובר ג'יימס לוקח אותו לאורכו ולרוחבו של הקולנוע הישראלי. אם "אוונטי פופולו" היא נקודת הסיום שלו, הרי ש"סלאח שבתי" היא נקודת המוצא, ובדרך הוא מבקר בלא מעט סרטים ישראליים עממיים משנות השבעים – ברובם, אגב, הופיע אריה אליאס. "מסעות ג'יימס" עושה שימוש מחוכם למדי בקומדיה הישראלית העממית, תוך שהוא טורף את הקלפים העדתיים. אם בסרטים של בועז דודזון, יואל זילברג, זאב רווח ומנחם גולן המתח העלילתי התקיים בין אשכנזים וספרדים – האשכנזים היו נלעגים, הספרדים חמים ובעלי חכמת חיים פיקנטית, ובכל זאת התחושה מצד הביקורת (האשכנזית) היתה שהסרט מתנשא על קהלו ודמויותיו המזרחיות – הרי ש"מסעות ג'יימס" מתאר את תוצאות כור ההיתוך הבן גוריוני: סלאח (שבתי?) הוא האב שהקים לעצמו ההתנחלות בלב שכונת גורדי שחקים תל אביבית, בנו (המגולם בכלל על ידי שחקן פלסטיני) התחתן עם רומניה (אם זיהיתי נכון את המבטא). הבן מנסה לפנות את המאחז הבלתי חוקי של אביו (ממניעים של בצע כסף) והאב מוצא לו בן חלופי (בדמותו של ג'יימס האפריקאי) שיעזור לו להפריח את השממה.

באחד הרגעים האבסורדיים והחביבים של הסרט אנו מגלים שיש לג'יימס כוחות על בכל הקשור לשש בש. כמו רוזנקרנץ (או גילדנשטרן) המטיל מאות פעמים מטבע ובניגוד גמור לכל תורת הסתברות בכל פעם יוצא לו "עץ" (במחזה ובסרט של טום סטופארד "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים"), כך ג'יימס מגלה שהוא משליך שוב ושוב דאבל שש בקוביות. אלוהים, מתברר, בכל זאת לצידו. חילופי המזל שלו, וסדנת האימון בישראליות מזורזת שהוא מקבל מסלאח, מביאים לשינוי הגדול ביותר בג'יימס: הוא לומד להיות יותר ישראלי מישראלי ומביס את מעבידיו בטריטוריה שלהם, ובתוך כך הוא מחליף צד – ממנוצל למנצל. במקום להפוך למרטין לותר קינג או למלקולם אקס של העובדים הזרים בארץ, הוא הופך לבוס שלהם – כאילו ישראל היא לא רק מדינה, היא דיבוק האוחז בו ומשתלט על אישיותו והשקפת עולמו בניגוד לרצונו. וכך, כשהוא נבלע על ידי קפיטליזם ורכושנות ולומד לשחק בפערים עדתיים, גזעיים וחברתיים כאילו היו מניות בבורסה הפרטית שלו, מגדיר ג'יימס את חייו מחדש כשאת תפקיד האלוהים מגלם הכסף. המשבר הרוחני, ובעקבותיו הגאולה – בהתגלמות האבסורדית והנוגעת ללב שלה – מגיעים אחר כך.

"מסעות ג'יימס" הוא סרטו העלילתי הראשון של רענן אלכסנדרוביץ', שביים את סרטי התעודה המופתיים "מרטין" ו"הטיול הפנימי" (כמו גם את הקליפ הנפלא ל"מהרי נא" של אהוד בנאי). מה שהתחיל כדרמת טלוויזיה המצולמת בווידיאו הפך לסרט אירוני ומתוחכם, המחביא לב ענק ופיקחי מאחורי מראה מגורען ומעט מוזנח. אך אל תתנו לדלות ההפקה ולצילום הלכאורה-דוקומנטרי לבלבל: אלכסנדרוביץ' והצלם שלו, שרון (שרק) דה-מאיו, עושים שימוש נפלא וקולנועי לחלוטין בשוטים סובייקטיביים, המציגים את נקודת התצפית של ג'יימס, ההולכת ומתרחבת ככל שהסרט מתקדם.

הבלאגן באן.בי.סי לפחות מייצר רגעים לא רעים – ודי ארסיים – של קומדיה. קונן אובריאן אמש: "זה היה החלום שלי מאז הילדות להנות את ה'טונייט שואו'. אז ילדים, דעו שגם אתם יכולים להגשים את כל החלומות שלכם… בתנאי שג'יי לנו לא רוצה אותם גם". זה מונולוג פתיחת התוכנית שלו מאמש, כולל הופעת אורח של קנת, מדריך המבקרים מ"רוק 30 ".

ובשביל לטרמן, כמובן, כל זה הוא דז'ה וו אחד גדול לתסבוכת הלייט נייט הקודמת, שגם שם היה מעורב ג'יי לנו. לטרמן ממשיך לעקוב אחרי בלאגני אן.בי.סי, מהרשת המתחרה, ונדמה שהוא לחלוטין בצד של קונן בסיפור הזה.

===========

ומקונן אובריאן לקונן הברברי: מייקל פלמינג, שעזב את "וראייטי" והצטרף לאתר של ניקי פינק בתור מי שמכסה את החוף המזרחי מדווח על הצילומים המתקרבים לרימייק של "קונן הברברי", שיתחילו בעוד חודשיים בבימויו של מרקוס ניספל (למרות שעוד אין ליהוק לתפקיד הראשי), ועל כך שזו ההפקה הגדולה ביותר בתולדות ניו אימג', החברה של אבי לרנר ודני דימבורט. אבל הוא זורק שמועה באוויר: מלחשים שדימבורט ולרנר רבו ושמאז דצמבר דימבורט לא נראה בשטח. לרנר מכחיש שההם נפרדים.

============

שני דברים ויה הבלוג של טל לוטן: 1. סרט אנימציה צרפתי לצפייה. 2. התסריט של "אווטאר".

=========

ובכן, "מיסטר פוקס הפנטסטי" הפך ל"מר שועל המהולל" והוא אכן נגנז ולא יופץ בארץ. ביזיון. הייתם מצפים שא.ד מטלון ייקחו את כל המיליונים שהם מרוויחים מ"אווטאר" ויחזירו חלק מזה בחזרה לקהל שלהם ויפיצו סרטים שיש להם ערך אמנותי, גם אם מבחינה כלכלית הם נראים לא רווחיים. איזה מבאס זה להיות חובב קולנוע בישראל. רבע נחמה: הקרנה של הסרט על מסך גדול בפילם, כרגע הקרנה חד פעמית, בסינמטק חולון (נקווה שהסינמטקים האחרים יקרינו גם): ביום חמישי, 4.2, ב-20:30. הנה הפרטים.

ו"מיסטר פוקס הפנטסטי" זכה בפרס סרט האנימציה של ה-NBR, וכאמור יש כאלה שמהמרים שהוא עשוי לגנוב ל"למעלה" את האוסקר. בכל מקרה, כך נראה נאום התודה של מר ווס אנדרסון השועלי בטקס השבוע.

אנדרסון מודה.

זהירות, ספוילר בפסקה הראשונה.

אני אוהב להצביע על הרגעים האלה בסרטים שבהם הסרט לוחץ לך על כפתור במוח (או בלב) וכל הגוף נדלק כמו עץ חג מולד. רגעים חמקמקים, בוודאי סובייקטיביים מאוד, אבל ששם נמצאת האהבה שלנו לסרטים, מקום בו אנחנו מכריזים "אני הולך עם הסרט הזה". הרגע הזה מגיע ב"הקופסה" כמעט בסופו. עד אז הסרט מרשים מאוד, מסוגנן, מבוים יפה (אבל משוחק ככה-ככה), ומאוד מאוד מבלבל. טוב, זה ריצ'רד קלי. "מבלבל" זו המילה המכרעת באישיותו היצירתית. יש בסרט שלו קופסה עם כפתור, מדען בנאס"א, מורה קטועת בהונות רגליים, ואיזשהו ניסוי הקשור למעבר בין מימדים. מה? אה, ויש איש אחד. אחת הדמויות הנפלאות שראיתי על המסך לאחרונה. מפיסטופלס של ממש. מגלם אותו פרנק לנג'לה. הוא האיש עם ההצעה. הוא בא לזוג עם הקופסה ומציע להם כך: אם תסכימו ללחוץ על הכפתור, מישהו איפשהו ימות. ואתם תקבלו מזוודה עם מיליון דולר. הזוג מתלבט. הזוג מחליט. הזוג האלץ להתמודד עם השלכות ההחלטה. אבל מה הקטע עם הפנים של האיש עם ההצעה? חצי מהם אינם. זה נראה כמו נשיכה. או לא ברור מה. עד שלקראת סוף הסרט, כשכוונותיו האמיתיות של האיש נחשפות, הגיבור שלנו מחזיק אקדח מול פניו (ראו בצילום הנ"ל), ובאותו רגע – הכל נופל במקום, מבלי שתיאמר מילה. פתאום ברור איך פניו של האיש עוותו כך. פתאום ברור שכל מה שקורה כאן, עם הזוג הזה, במטבח הזה, כבר קרה בדיוק באותו אופן שוב ושוב ושוב עם זוגות אחרים במטבחים אחרים, שהסיפור שאנחנו חשופים לו הוא חלק קטן אחד בשרשרת של סיפורים המתקשרים זה לזה באמצעו האיש והקופסה, ולא משנה איזו החלטה יקבל הגיבור, מישהו איפשהו כבר קיבל את ההחלטה הזאת, וכולם בסוף הגיעו לאותה נקודה.

חלפו עשר שנים מאז "דוני דארקו", עשר שנים בהם ריצ'רד קלי הוכיח שהוא תסריטאי לא רע, אבל במאי בעייתי (אני מחבב את התסריט שלו ל"דומינו" של טוני סקוט). והנה, במלאת כמעט עשור ל"דוני דארקו" הוא חוזר עם סרט שמזכיר למה "דארקו" היה כה מסעיר. קלי משחק עם זמנים, מימדים ומצבי תודעה. "הקופסה", שמתרחש ב-1976, ומבוים כמו סרט מהתקופה ההיא, נראה כמו שילוב בין היצ'קוק לדיוויד לינץ'. מהיצ'קוק הוא לוקח את המתח, ואת תפיסת העולם שכבר לא ממש שרדה את תהפוכות הזמנים, שבסופו של דבר כל סיפורי המתח הם בתמציתם מלחמה בין המינים, הגברים נגד הנשים. מלינץ' הוא לוקח את פיתולי התודעה, את תחושת הבלבול המכוון, גם בסרט שאמור להיות נראטיבי וברור. "הקופסה" הוא סוג של "קטיפה כחולה" או "טווין פיקס" בתפיסת עולמו הרקורסיבית: הכל קורה במעגליות, במחזוריות, הכל בבואה בתוך בבואה, וכל החיים הם מאבק הישרדות מפלצתי של טורפים ונטרפים. לעיתים זה מפרך, ואני מוד שהיו רגעים ב"הקופסה" שכמעט הרמתי ידיים מלהבין מה רוצים ממני. אבל הסרט מבוים ביד כה בוטחת, עם מראה ויזואלי כה מסקרן, שהתמדתי בו על סמך סקרנות. ובצד השני שלו יצאתי מצומרר כהוגן.

קלי משתמש בסיפורים בני זמננו (שנות השבעים, שנות השמונים), כדי לספר מחדש סיפורים תנ"כיים. דוני דארקו היה סוג של נביא, שראה בעיני רוחו אסון באופק ויצר פיתול זמן כדי להסיט אותו. או משהו כזה. "הקופסה" הוא מעין סיפור אדם וחווה – הכפתור בתפקיד התפוח – והוא עוסק במקום שבו המדע והאמונה נפגשים. משפט המפתח של הסרט שייך לאתור סי קלארק, שטען שכל טכנולוגיה חדשה נתפסת בתחילת דרכה לא כמדע, אלא כנס. קלי רומז אולי שלסרט שלו יש אווירה מיסטית של גורל, של חשבון נפש, של כפרה, אבל אולי זה לא נס, אלא מדע, שעושה מניפולציה בבני אדם למען ניסויים. ואולי הפוך: אולי אלוהים והשטן משתמשים במדע כדי להסתיר את המבחנים שהם עצמם עושים לבני האדם? ואולי הוא אומר משהו אחר לגמרי. אני לא משוכנע שירדתי לסוף דעתו. אבל נותרתי עם סרט שאחרי סיבובים למאדים ובחזרה, החזיר אותי לסיפור של אדם ואשתו, ובחירה מורטת עצבים שהם צריכים לעשות. ושם, כשהפילוסופיות בצד והחרדות מועצמות על ידי כשרונו של קלי, הוא הצליח לטלטל אותי כהוגן.

וואו, בלאגנים.

1.

קונן אובריאן משתמש במונולוג הפתיחה שלו כדי לרדת על אן.בי.סי ועל בלאגן הלייט-נייט שהם עשו. וגם דיוויד לטרמן מסביר לקהל שלו מה קורה אצל המתחרים ונותן להם עצות. שני דברים: א) מקסים עד מרגש עבורי לראות מנחי תוכניות אירוח מדברים בכנות ובביקורתיות על הבוסים שלהם ועל המתחרים שלהם. האם בארץ מנחה תוכנית של קשת יוכל להגיד בשידור משהו על מהלכי הטאלנטים של רשת, או להקניט את החלטות השיבוץ של מנהלי הערוץ? לא נראה לי. ב) אני די במתח לראות איך העסק הזה ייגמר, מי ישבר ויפרוש: ג'יי או קונן? בכל מקרה, קונן הוציא הודעה לעיתונות ולקהל שהוא לא מוכן בשום אופן לעבור לחצות. אז?

2.

סם ריימי עף מ"ספיידרמן 4 ". וגם טובי מגווייר, אבל זה פחות משנה לי. עכשיו הם רוצים להשיק מחדש את הסדרה, עם במאי אחר וכוכב אחר. לאו דווקא רעיון רע, רק נורא תלוי מי יהיה הבמאי. אולי הגיע הזמן להחזיר את זה לידיים של ג'יימס קמרון, שהעביר את רוב שנות ה-90 בניסיון לעבד את "ספיידרמן" לסרט? אולי לדיוויד פינצ'ר? צריך מישהו מהקליבר של כריסטופר נולן, במאי עם חזון ייחודי. לא לואי לטרייה כזה או אחר, לא טכנאי אקשן.

3.

איגוד עורכי הקולנוע באמריקה פרסם את מועמדיו לפרסי סוף השנה, ובתוך כך יצר עוד טלטול קטן בתוך המירוץ המורחב לאוסקרים. המועמדים לעריכת פרס סרט הדרמה הם "אווטאר", "The Hurt Locker", "מחוז 9 ", "סטאר טרק", "תלוי באוויר". בקטגוריית הקומדיה/מיוזיקל: "500 ימים עם סאמר", "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", "ג'ולי וג'וליה", "זה מסובך" ו"יהודי טוב". ומי חסר? "ממזרים חסרי כבוד", "Precious", "אינוויקטוס" ו"Nine". למה זה מעניין? כי חלק מחברי אגודת העורכים חברים בתא העריכה של האקדמיה והם בוחרים את המועמדים לקטגוריית העריכה באוסקר. כך שיש סיכוי מסוים שחמשת המועמדים יסחרו מעשרת הסרטים הנ"ל, ללא "ממזרים חסרי כבוד". ויש קביעה סטטיסטית כזאת, שכמעט אף פעם לא קרה שסרט זכה באוסקר בלי שהיתה לו מועמדות לעריכה (קטגוריית העריכה מתפקדת כמעין ברומטר למצב המירוץ). ואם "ממזרים חסרי כבוד" אכן לא יהיה מועמד לאוסקר על העריכה, בזאת הוא מאבד את רוב סיכוייו להחשיב את עצמו כזוכה פוטנציאלי (שהרי אך לפני כמה ימים תהינו שמא יקרה ש"אווטאר", "The Hurt Locker" ו"תלוי באוויר" יריבו ביניהם, ו"ממזרים חברי כבוד" יתגנב מאחוריהם ויגנוב את פרס הסרט). נראה שזה הולך ומתכנס ל"אווטאר" נגד "The Hurt Locker".

4.

ירון שני וסקנדר קובטי התארחו אמש בפאנל יוצרים של סרטים זרים בפסטיבל פאלם ספרינגס – לצד נציגי אוסטרליה, בלגיה וקנדה לאוסקרים – ודיברו על הפקת "עג'מי". סיפור הליהוק של הנון-שחקנים שעברו סדנאות משחק, החזרות ו-18 חודשי העריכה מרתק את עיתונות הקולנוע האמריקאית.

5.

האם "מיסטר פוקס הפנטסטי" מסוגל לגנוב ל"למעלה" את האוסקר בקטגוריית האנימציה? יש כאלה שמתחילים להאמין שכן. ובארץ: "מר פוקס", מספרים לי, נמצא בסכנת גניזה על ידי א.ד מטלון. למישהו יש קשרים שם, ויכול לשכנע אותם לפחות לתת את העותק לסיבוב בין הסינמטקים?

6.

רוברט זמקיס מצא את הביטלס שלו, לרימייק שהוא מכין ל"צוללת צהובה".

7.

אגודת מבקרי הקולנוע של לוס אנג'לס בחרה את רשימת סרטי העשור. במקום ה-16: "ואלס עם בשיר", תיקו עם "שבעה צעדים" ו"עיר האלוהים".

8.

גם הפסקול של רנדי ניומן ל"הנסיכה והצפרדע" נפסל מהתמודדות באוסקר. הנימוק: יותר מדי שירים.

9.

גילדת התסריטאים פירסמה אמש את שמות המועמדים לפרס התסריט השנתי שלה. המועמדים לתסריט מקורי הם: "500 ימים עם סאמר", "אווטאר", "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", "The Hurt Locker", "יהודי טוב". המועמדים לתסריט מעובד הם: "ג'ולי וג'וליה", "Crazy Heart", "סטאר טרק", "Precious" ו"תלוי באוויר".

רגע, "בדרך לחתונה עוצרם בווגאס" מועמד ו"ממזרים חסרי כבוד" לא? איך זה יתכן? ובכן, מתברר שבגלל חוקים שונים ומשונים של גילדת התסריטאים, "ממזרים חסרי כבוד", "לחנך את ג'ני", "כוכב בהיר", "מחוז 9 ", "למעלה" ו"In The Loop" לא עומדים בתקנון הפרסים ולכן הם לא יכלו לבוא בחשבון בשלב המועמדויות. חלקם בוודאי יהיו מועמדים לאוסקר.

וגם אגודת הצלמים פרסמה את המועמדים שלה לפרס הצילום: "אווטאר", "Nine", "הסרט הלבן", "ממזרים חסרי כבוד" ו"The Hurt Locker". וואו, איזו תחרות מרתקת בעיניי. מי יזכה? הצילום הדיגיטלי, התלת מימדי, עצום המידות של "אווטאר" או הצילום הפשוט, הקטן והנטורליסטי ב-16 מ"מ של "The Hurt Locker"? ייצוג מלחמת העולם בצילום כרומו נוצץ וצבעוני ב"ממזרים חסרי כבוד", או גרמניה טרום-מלחמת העולם בצילום כרומו נוצץ ושחור-לבן ב"הסרט הלבן" של מיכאל האנקה?

============

מישהו שאל בתגובות, אפרופו נתוני הקופה של "אווטאר" (אל מול מחירי הכרטיס הגבוהים של הסרט), למה לא מפרסמים את מספר הכרטיסים שנמכרו לכל סרט (כמו שעושים בארץ) במקום לפרסם את סך כל הכנסותיו בדולר (מטבע שערכו משתנה על פי האינפלציה). מתברר שהוא לא היחיד ששואל את השאלה הזאת. אני לתומי חשבתי שהתשובה ברורה: כי בהוליווד לא מתעניינים בכמות האנשים, אלא בכמות הדולרים, זה כל מה שחשוב. אבל דיוויד פולנד מספק תשובה קצת יותר מנומקת בדיוק לסוגיה הזאת, ומסביר למה מספר הכרטיסים הוא נתון חסר ערך, למי שעוקב אחרי נתוני ההכנסות של הסרטים ההוליוודיים.

==========

יש כאלה הטוענים שוויס אובר הוא כלי תסריטאי ירוד (ע"ע הסצינה של רוברט מקי ב"אדפטיישן"). אבל הנה רשימה יפה של 34 סרטים עם השימוש הכי מוצלח בוויס אובר. אני הייתי מוסיף לשם את "בלייד ראנר".

==========

אתמול נדב לויתן, היום אריק רוהמר. שני במאים ותיקים (ש-20 שנה הפרידו ביניהם: לויתן בגיל 67, רוהמר בגיל 89) שהלכו לעולמם ואין לי כל כך כלים להספיד אותם. אם מישהו רוצה לכתוב עליהם מילים, איזור התגובות פתוח בפניכם.

רוהמר, מהיוצרים הבולטים של הגל החדש, הציג את האנטי-תזה לקולנוע של גודאר וטריפו: קולנוע קאמרי, נינוח, נטול עצבים, דברני. מבחינתי: כמעט אנטי-קולנוע. אנקדוטת רוהמר שלי: בקורס "הקולנוע הצרפתי" של ד"ר מיכל פרידמן בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב (ואני בשנה ב') היא נתנה עבודת סיום על רוהמר. אני סרבתי לעשות אותה. אני לא אוהב את רוהמר, לא מתחבר לרוהמר, לא מסוגל לכתוב על רוהמר בתשוקה ובהתלהבות, גם על מעט הסרטים שלו שאני מסמפט. עשיתי על ז'אק טאטי. זה במאי שאני להוט לגביו. רוהמר מבחינתי הוא השותף של קלוד שברול בכתיבת הספר "היצ'קוק", שהיה למעשה טקסט מכונן, שהציג את היצ'קוק כאוטר, מבעד לעיני מבקרי "מחברות הקולנוע" שלסוף שנות ה-50. אבל אם ד"ר פרידמן תכתוב הספד על רוהמר, אשמח לקרוא. היא באמת אהבה אותו.

מה שכן, בגלל שאני סבלני כיום יותר, בשמחה אבחן מחדש את סרטיו של רוהמר, ואת יחסי אליהם, אם יערכו לו רטרוספקטיבה איפשהו.

נדב לויתן היה נשוי לאחת הזמרות הישראליות האהובות עליי, חוה אלברשטיין, שאני לא מסוגל לדמיין את הילדות שלי ושל בנותיי בלעדיה. לויתן היה גם שותף לכתיבה של כמה מאלבומיה האחרונים. על סרטיו אני לא מסוגל לכתוב. אני יכול רק להגיד שאני מביא את תנחומיי לאלברשטיין ולמשפחתה.

דיווח "אווטאר": הסרט הכניס כבר 1.33 מיליארד דולר בעולם. הוא רשמית הסרט הכי קופתי של שנת 2009 באמריקה (עקף תוך חודש את "רובוטריקים 2 "). מה שכן, הוא סוף סוף מתחיל להיחלש (ירידה של 29 אחוז ביחס לסוף השבוע שעבר). האם יצליח להכניס עוד חצי מיליארד דולר ולעקוף את "טיטאניק"?

===========

אח, אני זוכר את הימים ההם, אי אז, לפני… מי זוכר… שנתיים, אולי, כשבמאים היו פותחים בלוג כדי לספר לעולם על התקדמות ההפקה של סרטם החדש. זה היה עולם חדש ואמיץ, שצמצם את המרחק בין הסט ובין הצופה, והפך את הבמאי למתווך העיקרי של סרטו לצופיו, מעל ראשיהם של מפיקים ויחצנים. אח, זה כל כך פאסה. עכשיו זה נעשה בטוויטר. ואני מתענג לקרוא על תהליך העריכה של "איירון מן 2 " בטוויטר של ג'ון פברו. ועל הצילומים של "סקוט פילגרים" בטוויטר של אדגר רייט. וכשאולפני וורנר אילצו את קווין סמית להחליף את שם סרטו החדש מ"A Couple of Dicks" ל"Cop Out" (כמה מדויק), עקבתי אחרי הסאגה בטוויטר של קווין סמית (בין עשרות דיווחים על ענייני הוקי וחיי הסקס שלו עם אשתו). או מההרהורים של אדם שנקמן לקראת טקס האוסקר שהוא מפיק בימים אלה (ומדווח מהאודישנים שהוא עורך לרקדנים). או מההקלטות, העריכות וההנפשות של "צעצוע של סיפור 3 " בטוויטר של לי אונקריץ' (שמעדכן בכזאת התלהבות מכל שלבי הפקת הסרט שאני מופתע שהוא לא חושש שכמה חודשים לפני הבכורה יבוא ג'ון לאסיטר, וייכנס לו לפרויקט, ישנה חצי סרט ויכניס לעצמו קרדיט על הבימוי, כמו שעשה לאותו לי אונקריץ' ב"צעצוע של סיפור 2" – אם כי, יש לומר – ייתכן שהוא הציל בכך את הסרט).

אז הנה כמה מציאות טוויטר קסומות מאתמול:

1.

ג'ייסון רייטמן ("תלוי באוויר") מתלבט למי להצביע לפרסי גילדת הבמאים. מה דעתכם? במי הוא יבחר בסוף?

2.

לי אונקריץ' בהקלטות עם טום הנקס ל"צעצוע של סיפור 3 ", סשן א':

3. לי אונקריץ', בתספורת אחרת, עם טום הנקס. סשן ב':

4. לי אונקריץ', בתספורת שלישית, עם אר. לי ארמי (סארג' ב"צעצוע של סיפור"). סשן ג':

והכי חביב: אונקריץ', ולא מעט מהיוצרים הנ"ל (ואחרים), נותנים אחת לכמה ימים הזדמנות לעוקביהם לשאול שאלות, במעין מסיבות עיתונאים/מפגש מעריצים/טוויטריים ספונטניים ולעיתים די בלתי פורמליים.

אז אם היינו בבלוגים לפני שנתיים ובטוויטר כעת, מה יהיה בעוד שנתיים? פיד חי מאתר הצילומים, בו נוכל לצעוק לבמאי שאנחנו היינו לוקחים עוד טייק, כי ברוס וויליס מה-זה זייף בטייק הקודם?

============

לא להאמין שלפני עשר שנים אן.בי.סי היתה הרשת הכי חזקה באמריקה. איזה כשלון ניהולי מביך. ובכן, "המופע של ג'יי לנו" עף מלוח השידורים (זה יקרה ב-12 בפברואר, כשממילא הרשת תזדקק למשבמת השידור שלו לדיווחי אולימפיאדת החורף). עד אז, הם יצטרכו לפתור את הפלונטר של לנו, אובריאן ופאלון. אני מניח שאנשי אן.בי.סי מתפללים לכל האלים שהם מאמינים בהם שלנו פשוט יודיע שהוא פורש או עוזב. זה הדבר היחיד שיחסוך להם הכי הרבה צרות.

============

מה שמזכיר לי: האם אחד מכם רוצה להיות העוקב ה-1,000 שלי בטוויטר?

=============

ה"ניו יורק טיימס" מציג: סצינות בולטות מתוך התסריטים של ארבעה סרטים – "ממזרים חסרי כבוד", "יהודי טוב", "לחנך את ג'ני", "כוכב בהיר" – שעשויים להיות מועמדים לאוסקר על הכתיבה (שני הראשונים בקטגוריית התסריט המקורי, שני האחרונים בקטגוריית התסריט המעובד).

=============

"זמן תל אביב" מציג: ראיון עם מורי וחברי, שגם מזכיר בשיחה את "סינמסקופ". תודה. (עולם קטן: "סינמסקופ" נולד ב"זמן תל אביב" בדיוק השבוע לפני 14 שנה).

רוצים להשתתף במשאל סרטי 2009 של המגזין "פילם קומנט"? בבקשה.

==

קתרין ג'יימס, שהיתה המנהלת הראשונה של קוונטין טרנטינו והראשונה שלמעשה גילתה אותו ודחפה אותו ועזרה לו להשיק את הקריירה שלו, מתה ביום רביעי בגיל 60 מסרטן. היא נאבקה בסרטן השד מאז 1994, בסמוך לתקופה בה טרנטינו פיטר אותה, רגע לפני יציאת "ספרות זולה". את הסיפור על איך היא דחפה את טרטינו ואיך הוא נטש אותה, סיפרה שרון ווקסמן בספרה "Rebels on the Backlot". כעת ווקסמן חוזרת אל הסיפור הזה ומוסיפה לו עוד כמה פרטים עסיסיים שהיא שמעה מאז.

==

סשה סטון מודדת את הטמפרטורה של הסרטים המובילים בתחרות לאוסקרים ומסיקה ש"The Hurt Locker" הוא כרגע הסרט הפייבוריט לזכייה. תגידו, עם כל הכבוד הקרנתו במרץ ביס ולעובדה שהוא כבר קיים בבלו-ריי ובדי.וי.די באוזן השלישית, אף אחד – אפילו לא הסינמטקים – לא יביא את הסרט הזה להקרנה קולנועית על מסך גדול בפילם? לא מביך שב-2010 הסרט שאולי יזכה באוסקר הוא בחזקת נעדר עבור הקהל הישראלי?

==

וב"ניו יורק טיימס" מנולדה דרגיס ואיי.או סקוט בוחרים סצינה אחת מהסרטים שהכי אהבו השנה והם מתחים אותה: היא בוחרת בשוט ארוך של זום ממהדקה ה-30 של "The Hurt Locker". הוא בוחר בפתיחה של "ארץ יצורי הפרא", כמי שמכילה את הדי.אן.איי של הסרט כולו.

==

את האלבום של מונוטוק כבר שמעתם?

כזכור, אני נותן כאן במה לדיווחי ההפקה של הסרט העצמאי "אף פעם לא מאוחר מדי". אם החמצתם, הנה חמשת העדכונים הקודמים. אחרי ג'ט-לאג של כמעט שלושה שבועות, נחת בסוף השבוע מברק מהבמאי, עדו פלוק, המספק עדכון שישי, והראשון משלב הפוסט-פרודקשן:

"קשה להסביר את כמות העייפות והחולשה שירדה עלינו עם תום 20 ימי הצילום שלנו. 20 ימים של חוסר שינה וארוחות צנועות ומצומצמות (מפאת תקציבנו הדל). ואז הצניחה בחזרה לחיים. ומיד לחדר העריכה, לצד שותף חדש וחשוב מאין כמוהו לעבודה: העורך אסף לפיד. ביחד אנחנו מנהלים צפיות אינסופיות אל תוך הלילה בכל שוט ובכל טייק שצילמנו. צפייה ברעיונות שצלחו, ואלה שצלחו פחות. מסדר זיהוי של הפתעות נהדרות וטעויות מרגיזות. אבל בסופו של דבר, ובעיקר כשהטייקים הטובים מתחילים להסתדר, זה אחר זה, על ציר הזמנים של המחשב: סרט. סרט אמיתי".

פורסם ב"פנאי פלוס", 6.1.2009

א. זהירות ספוילרים. ב. איזה נהדרת ריימונד אמסלם? את "7 דקות בגן עדן" היא סוחבת על גבה ולפחות 60 אחוז מעוצמתו נמצא בפנים שלה. ג. איזה סרט יפה זה. קודם כל, לפני השאלה אם הוא מעניין או מוצלח, הוא פשוט יפה. ד. לקח לי 24 שעות. מודה, לפעמים אני איטי. יממה אחרי שראיתי את הסרט נסעתי בירושלים וחשבתי על הסרט. קודם כל חשבתי "איזה עיר יפה ופוטוגנית ירושלים, חבל שלא מצלמים בה עוד סרטים". אחד הדברים היפים ב"7 דקות בגן עדן" זה הנוף הירושלמי. אבל שם, בעודי עומד ברמזור, פתאום נפל לי האסימון וקלטתי על מה היה הסרט. זה מה שמקסים בו. אהבתי אותו – על סמך האווירה והעשייה – הרבה לפני שהבנתי אותו. ואז צפיתי בו שוב. בצפייה שנייה הסרט ברור וצלול להפליא, מובן לחלוטין, אבל מסתורי לא פחות. אחרי שהסרט הוקרן בפסטיבל חיפה, בו זכה בפרס הראשון, קראתי ביקורות שטוענות שלסרט יש טוויסט עלילתי בסופו, ושהטוויסט הזה הוא גם רע וגם מקלקל את הסרט. ובכן, אין באמת טוויסט. יש רק מלאכת הרכבה. אין איזשהו פרט שמתגלה בפתאומיות ושגורם לנו להבין את כל הסרט אחרת. מה שכם יש זו בנייה איטית והדרגתית ועקבית של עולם שבאופן הדרגתי הולך ומתנתק ממה שבתחילה נדמה היה לנו כמציאות (וזה קורה כבר בתחילת הסרט, לא בסופו). ההבנה שאנחנו והגיבורה לא נמצאים בעולם בו חשבנו שאנחנו אינה טוויסט אלא התפחות טבעית לסרט שמוסר את כל תמצית ומהות העלילה שלו כבר בשמו, ושלמרות שהסרט, שאורכו 94 דקות, לכאורה מתמשך על פני כמה ימים, למעשה הוא קורה במשך שבע דקות בלבד. עקבו אחר הרמזים: הסרט מתחיל עם צלצול שעון מעורר בשעה 9:00, ובכל פעם שהגיבורה מביטה בשעון, אנחנו מתקדמים רק דקה קדימה. עד שכעבור 80 דקות, כשמתבצעת תחלופת העולמות, השעון מראה את השעה 9:07. זמן להתעורר. ה. העלילה, בפשט שלה, מספרת על גליה, ניצולת פיגוע התאבדות באוטובוס ירושלמי שאיבדה את בן זוגה בפיצוץ. היא מנסה למצוא מי היה הפרמדיק שהציל את חייה בפיגוע, ומגלה שיש לה נפש תאומה, שחייה וחייו מצטלבים זה בזו בלי הרף, ובלי שהיא היתה מודעת לזה. ו. הקולנוע הישראלי התמקצע והשתפר מאוד. הוא למד להלהיב את הצופים בארץ ובחו"ל. הוא יודע לספר סיפורים שיהיו מרגשים ומצחיקים ונגישים. אבל איפה איפה הם עוד סרטים כמו "שבע דקות בגן עדן", סרטים שמתנהלים במימד תודעתי אחר? הזיה, חלום, תת מודע. עולם שנראה בתחילה מציאותי, אך בהדרגה נפרד ממנו. הסרטים הישראליים כה מעוגנים במציאות, ורק "7 דקות בגן עדן" ו"ימים קפואים" התחוללו בתוך המוח של הגיבורה (ובכלל יש כמה נקודות דמיון ביניהם). ז. זה הזמן לקרוא שוב את א'. ח. היה היה פעם סרט בשם "סולם יעקב" שביים אדריאן ליין. סרט מבלבל וסנסציוני אבל עם רעיון מבריק שמתחוור בסופו: כל הסרט מתרחש בשניית המחשבה האחרונה של חייל אמריקאי בוויאטנם, רגע לפני שהוא מת. אומרים שכשאתה עומד למות אתה רואה את כל חייך חולפים על פניך. עיין בהם ועשה חשבון נפש. "שבע דקות בגן עדן" הוא בדיוק כזה, אבל ההפך הגמור. לא שנייה לפני המוות אלא שניה לפני החיים, לא החיים שהיו לך אלא החיים שיכולת שיהיו לך. ט. המפתח לפיצוח נמצא בדקה ה-30, כשגליה מגיעה לישיבה ירושלמית למצוא את איש הזק"א (בנימין יגנדורף) שהיה בזירת הפיגוע, בתקווה שהוא יוביל אותה לפרמדיק שהיא מחפשת. הוא לא, אבל הוא מסביר לה מה קורה: בפיגוע היא מתה מוות קליני במשך שבע דקות. בדקות האלה הנשמה שלה עלתה לשמיים, פגשה את הקב"ה שהחליט שהיא עוד לא מוכנה והחזיר אותה בחזרה לגוף, לא לפני שהוא הראה לה את כל עתיד חייה פרוש בפניה. אלא ששנייה אחרי שהנשמה מתאחדת בחזרה עם הגוף כל המידע הזה נשכח ממוחנו. המידע הזה, כל מה שראתה נשמתה של גליה בשבע הדקות האלה, זה מה שנפרש מולנו בסרט. היא, כמובן, לא מאמינה למילה שהוא אומר לה. אבל זה בדיוק הסרט: מה שהיא רואה בעולם הבא במשך שבע הדקות האלה של המוות הקליני. י. מכירים את זה שיש רגעים בחיים שאנחנו מרגישים מנותקים מעצמנו, שאנחנו מרגישים שאנחנו לא במקום הנכון? שהנשמה שלנו מייחלת להיות במקום אחר, אבל הגוף מקרקע אותנו עם תירוצים ומניעות? על זה הסרט, שעלילתו מתרחשת בין פורים לפורים, ועוסקת בגורל, נשמות וחשבון נפש. הביטו בפניה של גליה בשוט האחרון של הסרט, והיזכרו בכל מה שאתם יודעים שהיא ידעה לשבריר שנייה ואז שכחה.

"7 דקות בגן עדן", בתי קולנוע ושעות הקרנה