הסרט התיעודי "מזון בע"מ" לא יצא לבתי הקולנוע בארץ, אבל הוא לפחות כן יצא באחרונה בדי.וי.די מקומי ומתורגם לעברית. אן תומפסון מאמינה שהסרט הוא אחד המובילים לזכייה באוסקר התיעודי השנה (אם כי לדעתי ל"The Cove" יש סיכוי טוב ממנו). היא מראיינת את רוברט קנר, במאי הסרט, בבלוגה. שווה לראות.

ובאותו יום כתבתי על "מזון בע"מ" במדורי ב"פנאי פלוס":

קבלו את שיטת השקשוקה האמריקאי. לא, לא רק בגלל הקשר בין הון לשלטון, אלא בגלל הקשר בין תרנגולות ומזון. כאן השקשוקה איננה מטאפורה, אם אתם רוצים לראות מאיפה מגיעים הביצים והבשר לסופרמרקט, “מזון בע"מ" הוא הסרט עבורכם. והיזהרו, הוא משכנע: אם "אוכלים בגדול" גרם לנפילה במכירות של מקדונלדס ומסעדות מזון מהיר, “מזון בע"מ" עשוי לגרום לכם להימנע מביקורים בסופרמרקט, ולרוץ לשוק האיכרים הקרוב לביתכם.

קרה משהו מעניין לקולנוע התיעודי בעשור האחרון: הוא הפך ממשקפת לחרב. במקום כלי להתבונן מבעדו על עולמות ועל אנשים הנמצאים מחוץ לטווח הראייה שלנו (או על איזורים נסתרים בחייהם של אנשים מוכרים), יותר ויותר סרטים תיעודיים הופכים לאיל ניגוח. למעשה, הקולנוע התיעודי הפך לכלי הנשק היעיל ביותר של האזרח הפשוט נגד תאגידי ענק. הרי לתאגידי ענק יש הכל: המון כסף, קשרים בממשל, עוצמה אדירה. אבל הם חסרי אונים כשמגיע סרט שמציג את עוולותיהם באמצעות אמנות הקולנוע, קרי באמצעות רגש, הומור והגיון ושמפנה זרקור אל מעשיהם, שאנחנו לא מודעים להם ביום יום, ואולי אפילו מעדיפים לעצום מולם עין. מהבחינה הזאת צריך להודות שהקולנוע התיעודי-האנטי-תאגידי הוא בראש ובראשונה סוג של עיתונות משודרגת, לפני שהוא קולנוע. אבל הוא לוקח חומרים עיתונאיים ותחקירניים – שרובם פורסמו ממילא כבר במקומות אחרים – ואורז אותם מחדש באמצעים קולנועיים, שמדגדגים לנו גם את אינטלקט, אבל בעיקר את הרגש. כמו כן, לסרט תיעודי, להבדיל מרוב הכתבות העיתונאיות, יש את הזכות להיות בלתי אובייקטיבי, ומונע על ידי אג'נדה, שבסופו הוא דוחק את הצופים לצאת ולעשות. זהו הקולנוע האקטיביסטי, שלא מבקש רק לחשוף, אלא גם להביא לשינוי בפועל.

במידה רבה, “מזון בע"מ" ממשיך את הדיון הקולינרי/אקולוגי/בריאותי שהותחל ב"אוכלים בגדול". שם עסק מורגן ספורלוק ברשתות המזון המהיר, וההשפעות שלהן על הבריאות האמריקאית. “מזון בע"מ", שביים רוברט קנר, מתחיל מהשאלה: איך מהפכת המזון המהיר של 50 השנה האחרונות יצרה למעשה גם מהפכה באופן שבו מעובד כל המזון שאנחנו צורכים? אם חשבנו שהבשר המעובד והתעשייתי הוא זה שמגיע רק למסעדות למזון מהיר, בא הסרט ועושה לנו שחיטה כשרה למציאות: מכיוון שרשתות המזון המהיר הן הקנייניות הגדולות ביותר של בשר ותפוחי אדמה, למעשה כל פסי הייצור – גם עבור השוק הפרטי – סונכרנו לצרכיהם. מה שהיה פעם חלקאות – דימוי שנשמר רק בעולם הפרסום – הפך למעשה לתעשייה שחורה ומזהמת ונצלנית, שמזיקה לחיות, ללקוחות ולעובדים בה. למעשה, תאגידי המזון צברו כזו עוצמה באמריקה שמתברר שכל ביקורת שנמתחת עליהם תגרור אוטומטית תביעת דיבה מצד עורכי הדין. הם גררו למשפט אפילו את אופרה ווינפרי, שאמרה פעם בתוכניתה שהיא לא מתכוונת לאכול יותר המבורגרים. איך זה מתאפשר? שיטת השקשוקה: עורכי הדין של התאגידים הופכים לסנאטורים שיושבים בוועדות רגולציה שמעניקות לתאגידים כוח ושליטה, ואחרי הקדנציה שלהם בבית המחוקקים הם הופכים לחברי דירקטוריון בתאגידים האלה. ככה זה עוד בתעשיות הנשק, הנפט – וכן, גם המזון.

וזה הרגע בו “מזון בע"מ" נהיה מרתק כפליים: כשהוא מפסיק להיות רק תחקיר על תעשיית האוכל, והופך לסרט על אחריות. לאנשי תעשיית המזון יש אחריות כלפי צרכניהם, לוודא שהם לא מרעילים אותם. ועדיין, בשם הקפיטליזם והרצון להרוויח, הם מייצרים אוכל מעובד, עתיר סוכר ושומנים הנמכר בפרוטות. ולכן, ככל שהאוכלוסיה ענייה יותר ואוכלת אוכל זול יותר, כך הם סובלים הרבה יותר מהשמנה וסוכרת. והכל מתחיל בלולים ובדירים, משם הסרט מתחיל ושם הוא נגמר: כי מי שמתעלל בחיות, יתעלל גם בבני אדם.

נ.ב:

ובארץ? יש להדגיש: “מזון בע"מ" הוא סרט תיעודי על תעשיית המזון באמריקה. מה שמעורר את השאלה: מה המצב בישראל? ובכן, נצטרך לחכות שיקום הקולנוען הישראלי שיבדוק את הנושא ויחשוף בפנינו איזה מין אוכל מגיע אלינו לסופרמרקט. מה שכן, את העצות של "מזון בע"מ" למען תזונה בריאה יותר – מבחינה בריאותית ומבחינת האחריות החברתית – בוודאי אפשר להתחיל ליישם. כותרות הסיום של הסרט מאיצות בצופיו לוותר על רכישת מזון מעובד המובל במשאיות ברחבי המדינה (שוב, הכוונה היא לאמריקה) ולתמוך בחקלאים המקומיים המוכרים את תוצרתם בשווקי איכרים. וכאלה צצו באחרונה בארץ בשפע (ביוזמת שיר הלפרן ומיכל אנסקי). "מזון בע"מ" טוען שמזון טרי, אורגני ושנמכר בשווקי איכרים הוא אולי יקר יותר, אבל הוא בסופו של דבר יחסוך הרבה כסף בהוצאות בריאות (לכן הסרט קורא לממשל לסבסד מזון אורגני, במקום מזון מעובד). "מזון בע"מ" גם מראה שהמהפכה הצרכנית לקראת מזון בריא יותר כבר החלה, ורשתות השיווק כבר מבחינות בשינויים בהרגלי הצריכה, ושייתכן שתעשיית המזון הקיימת באמריקה עשויה להפוך למותקפת על ידי הממשל, כמו שקרה עם תעשיית הטבק.

שני הסיפורים שהכי מעסיקים אותי היום קשורים באן.בי.סי: מלחמת הלייט נייט וגלובוס הזהב. פתאום טקס גלובוס הזהב פחות מעניין אותי מנקודת המבט של מירוץ האוסקר, ויותר גורם לי לתהות האם ריקי ג'רווייס, מנחה הגלובוסים, יתייחס לפרשת לנו-אובריאן בשידור חי. הגלובוסים משודרים באן.בי.סי, הרשת שגם יצרה את כל הברדק הזה וגם – באופן משונה מאוד (וכמעט אצילי, למעשה) מאפשרת למנחיה לכבס את כביסתם המלוכלכת באוויר, לקול צהלות הקהל (למעשה, הברדק הזה דווקא הביא לעלייה ברייטינג של קונן).

מה שמסתמן הוא שקונן יירד מהאוויר כבר בסוף השבוע הקרוב, ויקבל מאן.בי.סי פיצויים של 30 מיליון דולר (ובטח ישיק תוכנית חדשה ברשת מתחרה בחודשים הקרובים). לנו יחזור ל"טונייט שואו" אחרי אולימפיאדת החורף בפברואר, ורצועת 22:00 של אן.בי.סי תופקד בידי סדרת תוכניות ריאליטי (ביניהן הריאליטי החדש של ג'רי סיינפלד) והמון שידורים חוזרים של "חוק וסדר". ואן.בי.סי ייזכרו כרשת שהצליחה ליצור את אחת התסבוכות הניהוליות הכי אידיוטיות שראיתי כבר הרבה זמן. כבר כשהם הצהירו שלמרות שקונן אמור לרשת את לנו, לנו יעבור לפריים-טיים זה נשמע מביך. עכשיו כבר ברור למה. מה שמשאיר את השאלה: מה גורם לאן.בי.סי לדבוק בלנו כל כך? הם באמת מאמינים שהוא יצליח לנצח את דיוויד לטרמן עוד הרבה זמן?

מה שכן, השבוע האחרון יצר כמה מהרגעים המופלאים של עולם הלייט-נייט האמריקאי. כמו שהיה כשלנו חטף מלטרמן את "הטונייט שואו" (מה שגורם ללנו להיראות כחוטף סדרתי), לא אתפלא אם גם כאן התסבוכת הזאת תוליד ספר שיוליד סרט טלוויזיה. הנה שלושה דפים שמרכזים את רגעי השיא של מונולוגי הפתיחה של לנו, אובריאן, לטרמן וג'ימי קימל מהשבוע האחרון: אחד. שניים. שלושה. הראיון של לנו עם קימל – בפריים טיים! – בו קימל משחיל ללנו את המשפט "לקונן ולי יש ילדים. אתה רק מטפל במכוניות. ויש לך כבר 800 מיליון דולר. תניח כבר לתוכניות שלנו!" הוא מהרגעים הצורבים והארסיים שראיתי בתוכנית בידור אמריקאית. אני בשוק שזה שודר.

=======

אני לא ממש מאמין למצביעי גלובוס הזהב. 90 חברי תא הכתבים הזרים בהוליווד תמיד חשודים בעיניי. אני לא מאמין להם שהם באמת מצביעים על פי טעמם. תמיד נראה לי שהם מצביעים מתוך רצון לרצות. בראש ובראשונה, כדי לקלוע לאוסקרים. ואז, כדי לבחור את המועמד הכי פופולרי עם הכי הרבה כוכבים, כדי להשיג רייטינג גבוה. אם הם יצליחו לקלוע לאוסקרים ולבסס את עצמם כמנבאי אוסקר ו/או אם הם יתמידו בהשגת רייטינג גבוה למשדר שלהם הם יצליחו להמשיך ולשמר את מעמדם. הטענה הקבועה שלי היא שאין באמת קשר בין העובדה שגלובוס הזהב הפך לטקס פופולרי לצפייה ובין חשיבותו. למעשה, טקס "בחירת המבקרים", של אגודת מבקרי הקולנוע של רשתות השידור (המונה מעל כפליים חברים מתא הכתבים הזרים) הפך בעשור האחרון לחזאי אוסקר אמין יותר מהגלובוסים – שניהם משדרים של גופים שלהוטים לרצות את הכוכבים ולהתחנף למפיקים ולאולפנים – אבל המשדר שלו עדיין לא צבר את הפופולריות של הגלובוסים.

דוגמה לחוסר האמינות בעיניי של הגלובוסים: אני לא מאמין שיש לג'ורג' קלוני סיכוי לזכות באוסקר על "תלוי באוויר", אבל אני כן מאמין שיש לו סיכוי מצוין לזכות מחר בגלובוס הזהב. כי מצביעי הגלובוס יודעים שאם הם יתנו פרסים לקלוני ולמריל סטריפ, יהיה להם טקס אלגנטי ומבדר ועם נאומי זכייה שרמנטיים.

העובדה ש"The Hurt Locker" זכה שלשום בפרסי "בחירת המבקרים" היא סוג של ביג דיל. על פי השנים האחרונות אנחנו אמורים להבין כעת ש"The Hurt Locker" הוא-הוא ה-מועמד המוביל לזכייה באוסקר. לי עדיין קשה להאמין לזה. אני נוטה להמר על "אווטאר" כזוכה באוסקר כרגע. אבל אני עשוי לשנות את דעתי. בכל זאת, פרסי בחירת המבקרים ידעו לנבא כמה וכמה זכיות. אז האם "The Hurt Locker" יהיה "נער החידות ממומביי" (שזכה בבחירת המבקרים ואז זכה באוסקר) או "סודות אל.איי" (שזכה בבחירת המבקרים אבל הפסיד ל"טיטאניק")?

לכן, בכל זאת, יש לגלובוסים הלילה חשיבות נבואית קטנה. ברמת האינדיקציה, החול המועף כדי לבדוק את כיוון הרוח ועוצמתה. "אווטאר" אמור להיות הזוכה בגלובוסים הערב. זה קל מדי. חברי תא הכתבים הזרים לא יעיז לוותר על מה שאמור להיות הסרט הקופתי בכל הזמנים כזוכה בטקס שלהם. כל בחירה אחרת זו התנקשות מודעת ברייטינג (חברי האקדמיה, שתמיד נדמה שהם קצת בזים לרייטינג, אלופים בבחירות אנטי-רייטינגיות, ע"ע ההתעלמות מ"האביר האפל"). לכן, אם פתאום יתברר ש"The Hurt Locker" זוכה בגלובוסים ולא "אווטאר", זה הרגע שבו צריך להיות ברור שהרוח נושבת לכיוונה המובהק של קתרין ביגלו. זה מאוד יפתיע אותי אם זה יקרה.

אז מי יזכה? אין לי ממש מושג, וזה די אידיוטי להמר על הגלובוסים, אבל הנה הניסיון שלי:

סרט (דרמה):

"אווטאר"

למרות שכמו שכתבתי לעיל, זכייה של "The Hurt Locker", או אפילו "תלוי באוויר", תעשה בלאגן לא קטן בתחזיות האוסקר.

בימוי:

קתרין ביגלו, "The Hurt Locker".

חברי תא הכתבים הזרים ירצה להיזכר כמי שעשה היסטוריה וניבא שלראשונה אשה תזכה באוסקר.

סרט (קומדיה/מיוזיקל):

לא ראיתי את "Nine" אבל אני אהיה מאוד מופתע אם הוא לא יזכה, למרות שהביקורות נורא פושרות והקופות קפואות. אחרי הכל, זה סרט של הארווי וויינסטין, וחברי תא הכתבים הזרים אוהבים לעשות מה שוויינסטין אומר. אם "Nine" יתגלה כסרט מביך מדי אפילו בשביל הגלובוסים, אז "ג'ולי וג'וליה" יזכה.

שחקן (דרמה):

מירוץ קרוב בין ג'ורג' קלוני לג'ף ברידג'ס. אני מהמר שקלוני יקח.

שחקנית (דרמה):

מירוץ צמוד מאוד-מאוד בין סנדרה בולוק ("The Blind Side") לקארי מוליגן ("לחנך את ג'ני"). הגלובוסים אוהבים את שני הטיפוסים: מצד אחד הכוכבת הגדולה שלרוב לא סופרים בעונת הפרסים, מצד שני הכוכבת הצעירה שעוד לא זכתה בכלום. האמת, קשה לי להמר כאן. אני נוטה להמר לכיוונה של מוליגן.

שחקן (קומדיה):

נראה לי שדניאל דיי-לואיס על "Nine".

שחקנית (קומדיה):

מריל סטריפ, "ג'ולי וג'וליה".

שחקן משנה:

כריסטוף וולץ, "ממזרים חסרי כבוד"

שחקנית משנה:

מוניק, "פרשס".

שלוש הקטגוריות הכי בטוחות.

תסריט:

או "ממזרים חסרי כבוד" או "תלוי באוויר". אהמר על טרנטינו.

סרט אנימציה:

"למעלה".

סרט זר:

או "הסרט הלבן" או "חיבוקים שבורים". אני מהמר על "חיבוקים שבורים".

ומה ההימורים שלכם? ואל תשכחו: הלילה ב-3:00, כאן בלייב בלוג. יהיה ריקי ג'רווייס, יהיה מצחיק.

שבוע טוב. חודש טוב. שלושה דברים לזכור על הבוקר: 1. חגגנו יום הולדת 4 ל"סינמסקופ" (הבלוג) שלשום. אם לא ביקרתם בפוסט, שמרנו לכם שקיות הפתעה. 2. לכבוד יום ההולדת, אני מציע לכם מתנה: צפייה חינם בסרט (בתוקף עד מחר בבוקר). 3. הלילה, ב-3:00 (אור ליום שני): לייב בלוג של גלובוס הזהב. לכו לישון שעתיים אחרי הצהריים, כדי שתישארו ערים איתי עד שש בבוקר. שזה מושלם: תוכלו לצפות בסרט החינם שאני מציע לכם, בזמן שאתם מחפשים דרך להעביר את הזמן עד תחילת הלייב בלוג.

מחר בלילה (כלומר, ב-3:00, בין ראשון לשני) יתקיים בלוס אנג'לס טקס גלובוס הזהב. עבור הוליווד הוא סוג של חזרה גנרלית לקראת האוסקר – לא כל כך מבחינת חשיבות הטקס או הפרסים, אלא בעיקר מבחינת גודל הסיקור והרייטינג של האירוע – וכך גם עבורי: את שעות הלפנות-בוקר של יום שני אעביר כאן אתכם, ער, בדיווח חי – לייב בלוג! – של הטקס (בארץ הוא יועבר בשידור חי בערוץ E). אם אין לכם טלוויזיה, כאן תוכלו למצוא בזמן אמת את שמות הזוכים. אם יש לכם, תוכלו למצוא כאן פרשנות בזמן אמת למשמעות הזכייה, ושפע אנקדוטות ופרטי טריוויה. ובעיקר, כרגיל, תוכלו להשתתף גם אתם באבחנות שלכם, ובהימורים של הרגע האחרון. אני לא מחזיק מגלובוס הזהב כנביא אוסקר מוצלח במיוחד, אבל יש אלמנט אחד של מתח הקשור בו: לדעתי, אם "The Hurt Locker" זוכה בפרס סרט הדרמה, הוא יזכה גם באוסקר. אם "אווטאר" או "תלוי באוויר" יזכו, המירוץ לאוסקר יהפוך רשמית לצמוד ובלתי צפוי. הנה, כמופע חימום, ויה טום אוניל, סרטון מואץ של בניית התפאורה, ואירגון אולם הנשפים בבוורלי הילטון לקראת הטקס מחר:

פורסם ב"פנאי פלוס", 14.1.2010

מכירים את זה שלהקה מתפרקת וחבריה מתחילים להוציא אלבומי סולו? זה רגע די חושפני, לא? פתאום מתחוור מי היה באמת המוכשר בחבורה, מי שם היה הדומיננטי יותר. בקולנוע זה כמעט לא קיים, אלא אם יגיע יום ובו האחים כהן יחליטו שהם רוצים להתחיל לביים בנפרד. מקרה נדיר שכזה קרה לפני עשר שנים, כשצמד הבמאים/תסריטאים המצליח והנשוי, ננסי מאייר וצ'רלס שאייר, התגרש ופירק גם את הזוגיות היצירתית. אני מת על הסיפור הזה, וחוזר אליו, כי הוא מאפשר הצצה נורא מדירה אל הדינמיקה היצירתית. במשך רוב השנים הם חילקו את הקרדיטים כמו האחים כהן: היא מפיקה, הוא מביים, וכותבים יחד, כשהיה ידוע שהם בעצם עושים הכל במשותף. הם אחראים על להיטים כמו "בייבי בום", “אבא מתארס" ו"אבי הכלה". ואז הם התגרשו. ופתאום זה נהיה נורא מביך: שאייר ביים רצף של סרטים זניחים ובינוניים שלא הצליחו, ומאיירס כתבה ביימה רצף לא רע בכלל של קומדיות שנונות ומאוד פופולריות. ארבעה סרטים היא ביימה בלעדיו, רק אחד היה מיותר, שלושת האחרים היו שוברי קופות ענקיים וסרטים מתוקים נורא (במובן המילולי של המילה: סרטיה נורא מתוקים, כמעט סכריניים, אבל אל תתנו לציפוי הסוכר לבלבל ולהסיח, מתחתיו יש לא מעט פלפל ואבחנות אנושיות חדות כתער).

והנה מגיע סרטה החדש, “זה מסובך", שנדמה שהוא עוסק בדיוק במה שעבר עליה בעשור האחרון ומספר על זוג גרוש (מריל סטריפ ואלק בולדווין), שעשר שנים אחרי גירושיהם תוהה האם זה יהיה רעיון נבון לעשות קאמבק ולחזור זה אל זו.
אני מחבב את מאיירס כי למרות שהיא בראש ובראשונה תסריטאית מצוינת, היא מוכיחה שוב ושוב שכבמאית היא חושבת על קולנוע בצורתו המהודת ביותר. בקומדיות, המופקות בתקציבים נמוכים יחסית, לא תמיד בוחרים את אנשי המקצוע הכי יקרים. אבל לא היא: היא בחרה כצלם את ג'ון טול, בעל שני פרסי אוסקר, וכמלחין את האנס זימר. נכון, היא לא מאוד מאתגרת אותם. הצילום נראה כמו מתוך מגזין עיצוב, והמוזיקה נשמעת כמו מוזיקת מעליות, אבל יש לסרט הדר, נפח ונוכחות שמבדילים אותו מקומדיות נשיות סטנדרטיות אחרות.

ובכלל, “זה מסובך" הוא קצת אח תאום של "ג'ולי וג'וליה" של נורה אפרון. לא בעלילה, אבל באווירה. בשני הסרטים משחקת מריל סטריפ, בשני הסרטים היא בשלנית, את שני הסרטים יצרה אישה במאית/תסריטאית, שני הסרטים נראים מושקעים למדי, ושני הסרטים נורא הצליחו. יש כאן סמן למשהו: כבר הבחנו לפני כמה שבועות ששנת 2009 היתה פנומנלית לבמאיות. שלוש מהקומדיות הרומנטיות הכי מצליחות של 2009 בוימו על ידי נשים: “ההצעה" (אן פלטשר), “ג'ולי וג'וליה" (נורה אפרון) ו"זה מסובך" (ננסי מאיירס). תצרפו לזה את את "כוכב בהיר" של ג'יין קמפיון, “מחוץ למים" של אנדריאה ארנולד ואת העובדה שיש סיכוי די מצוין שאשה תזכה השנה בפעם הראשונה באוסקר על בימוי (קתרין ביגלו את "מטען הכאב"), ונאמר הללויה.

אבל המהפכה המגדרית הזאת מרתקת כפליים כי היא לא רק סממן לכך שנשים יכולות לייצר להיטים ולזכות בפרסים כמו גברים. היא מרתקת כי יש תחושה שלמרות שהסרטים האלה נראים כמו חלק משטאנץ מוכר, עדיין יש בהם כמה אלמנטים שמוכיחים שהנשים שיצרו אותן פונות לקהל מבוגר ומתוחכם יותר שרוצה את הקלישאה, אבל גם מסוגל להתמודד עם ואריאציה טיפה יותר מורכבת שלה. וכך, למשל, “ג'ולי וג'וליה" היה סרט עם בגרות וחירות תסריטאית מרשימה, שרק מישהי עם המון בטחון עצמי היתה מסוגלת לכתוב: שתי עלילות שנעות במקביל, אבל לעולם לא נפגשות. כמו שני משלים, ללא נמשל. יש נמשל, אבל הוא יצטרך להתפענח על ידי הצופות, אם יבחרו בכך.

וכנ"ל ב"זה מסובך". כדי לזכות בתואר "קומדיה רומנטית" על סרט לעמוד בכמה קריטריונים ז'אנריים מוסכמים. “זה מסובך" מרפרף עליהם, אבל לא הולך איתם עד הסוף. וזה דווקא חינני. שוב, יש כאן סימן לבגרות. זה הסיפור שמאיירס מספרת לנו אחרי "והם חיו בעושר ואושר". האגדה היא שקר, היא שברון לב, זאת המציאות. והיא מלבישה את המציאות בבגדים של אגדה חדשה. באגדה הזאת המטרה הסופית איננה הנשיקה שמסמלת את הבחירה בבן הזוג האחד, אלא ההבנה איך להימנע מהטעויות שקילקלו את האגדה הקודמת. לכן הסרט מתוק לכל אורכו, אבל בסופו – המקום בו רוב הקומדיות מאבדות את ראשן – הוא דווקא שומר על שיוויון נפש, על בגרות.

אבל בדרך אל הפינאלה המאופק, מאיירס דווקא משחררת את הרסן. “זה מסובך" הוא קצת כמו קומדית סקס למתבגרים, אבל על בני 60 (בולדווין, הינוקא בחבורה, צעיר ממריל סטריפ בשמונה שנים, וב-12 שנים ממרטין). וכן, אני חייב להודות: הוא מזכיר פחות את הקומדיות הרומנטיות וקומדיות הסקרובול של ימי הזהב של הוליווד (שני סרטיה הקודמים, “מה נשים רוצות" ו"באהבה אין חוקים", היו יותר קלאסיים) ויותר את קומדיות הסקס הבורגניות הצרפתיות, הקומדיות שאני כל כך שונא, על אנשים שבעים, עשירים ומשועממים שלא רואים דבר מעבר לאפם, וחושבים שהצרות הדומסטיות זה הדבר הכי איום בעולם. אז כן, אני צבוע, אני יודע, אבל כשזה באנגלית מתברר שאני מתענג על זה. גם כי מתחת למעטה ה"סקס והעיר הגדולה: 20 שנה אחרי", מאיירס מצליחה להגיד כמה דברים די מושחזים על זוגיות.

כבר שנה ש"סינמסקופ" פועל בתוך "אורנג' טיים", שירות ה-vod האינטרנטי של אורנג'. המון סרטים יש מסביבי, בבאנרים מעל ומשמאל. אבל אף פעם לא מצאתי דרך לשלב את ההיצע הזה בתוך הפוסטים (שזה סוג של פיספוס, היה מושלם איכשהו לארגן הנחה לקוראי הבלוג לצפייה ב,נגיד,"ארץ ההרפתקאות" של גרג מוטולה, ואז לדון בסרט הקסום הזה כאן, לא?). נראה לי שגם אני וגם הם עדיין חוששים, שלא יראה כאילו אני כאן כדי לקדם את תכני אורנג'-טיים. אבל הנה, סוף סוף מצאנו דרך לייצר חיבור סינרגטי בין אגפי האתר: לכבוד יום הולדת 4 של הבלוג, קבלו ממני ומאורנג' טיים מתנה: סרט בחינם. אני ממש רוצה להפוך את זה לאיזשהו מנהג (ורצוי לא פעם בשנה). זה הרי מתבקש, לא? אז לספתח, בחרתי את אחד הסרטים הישראליים שהכי אהבתי בעשור האחרון: "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" (הנה הביקורת שלי עליו, מינואר 2004). נדצה לי גם שלא מספיק אנשים ראו את הסרט השנון והמקסים הזה שביים רענן אלכסנדרוביץ' (עם המוזיקה של אהוד בנאי, שזכה עליה בפרס אופיר). אז הנה, הזדמנות. בחינם. רק לקוראי "סינמסקופ" (אופס, יש קאץ': רק קוראי "סינמסקופ" שהם בעלי טלפון סלולרי של אורנג' יכולים ליהנות מהמתנה הזאת כרגע. מכניסים את מספר הטלפון, מקבלים קוד בסמס, ואז צופים). מעכשיו ועד יום שני בבוקר, "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" מוצע לכם לצפייה מיידית בחינם, רק דרך הלינק הזה. אחרי הצפייה, ספרו כאן מה חשבתם על הסרט. האם גם לדעתכם זה אחד הפנינים האבודות של הקולנוע הישראלי, שלא קיבלו בזמן אמת את ההכרה שהגיעה לו? ואם תהיה היענות נאה, אולי באמת אצליח לארגן כאן מדי פעם עוד סרטים בחינם. איזה סרטים ישראליים הייתם רוצים שאבקש מהם לתת לנו? צפייה מהנה.

היום אני חוגג יום הולדת 4 ל"סינמסקופ", הבלוג (ויום הולדת 14 ל"סינמסקופ" מדור הדפוס). וגם חגיגת יום ההולדת הזאת הפכה כבר למעין מסורת (עכשיו רק צריך לקבוע יום קבוע לציון היום הולדת הזה, שבכל שנה אני מציין ביום אחר, בשבועיים הראשונים של ינואר. גם לזה נגיע: "יום סינמסקופ". לאט לאט).

זה הפוסט השנתי בו אני מביט לאחור ומנסה לאמוד מה היה לנו בשנה האחרונה. מה היו הפוסטים שמשכו הכי הרבה קוראים, הכי הרבה מגיבים, ומה היו הרגעים שאני הכי גאה בהם בבלוג. אך, אויה, השנה הסיכום הזה קצת קשה לי מבחינה טכנית.

קרה דבר נחמד מאוד בשנה האחרונה בבלוג, בוודאי הבחנתם: מסוף דצמבר 2008 "סינמסקופ" פועל תחת חסות אורנג' (וכמו עם פיקסאר ודיסני, גם אני מתכנן בעוד כמה שנים שהבלוג יקנה את החברה שמימנה אותו). מה שהיה שלוש שנים מיזם פרטי, וולונטרי שלי, התחיל בשנה וקצת האחרונה להניב פירות עסקיים. זה גם העביר את כל הטיפול הטכני בבלוג לידי אורנג' ואנשיה. וכך, בשמונה החודשים הראשונים של הבלוג בחסות אורנג' הוא פעל על פלטפורמה של "תפוז", ומסוף אוגוסט הוא עבר לפלטפורמת וורדפרס. עדיין יש הרבה מה לשנות, לשדרג ולהוסיף. אבל זה נכון בכל מצב: גם כשתפעלתי את הבלוג לבד ניסיתי מדי פעם בפעם למצוא דרכים לשפר את חוויית הגלישה ולתקן באגים – באמצעים הדלים שעמדו לרשותי. אז אני מבטיח שעד יום הולדת 5 יהיו עוד שיפוצים, ושיפורים, ושדרוגים. רק מה: בינתיים, רוב הארכיון שהיה בשמונה חודשי תפוז קבור עדיין במרתפי תפוז ולא הועבר עדיין לארכיון הבלוג הזה. שזה די מבאס. אני מקווה שזה יתוקן בקרוב מאוד. לכן, חלק מהפוסטים שרציתי ללנקק אליהם בסיכום השנה הזאת, פשוט לא נגיש יותר.

סיכום השנה הוא הרגע שבו אני שם לב – בענווה – שהצלחת הבלוג תלויה בהצלחת הסרטים. כשיש סרטים שמצליחים, מביאים קהל, מעוררים דיון, מד הכניסות לבלוג מזנק. זה קרה השנה באופן מאוד בולט פעמיים. בפעם הראשונה בינואר-פברואר 2009: "ואלס עם בשיר" זכה בגלובוס הזהב, קיבל מועמדות לאוסקר ונסע לטקס כשהוא הפייבוריט לזכייה. סיקור מסעו של "ואלס עם בשיר" לאוסקר הניב כמה מהפוסטים הנקראים ביותר בתולדות הבלוג. ובראשם, אירוע הלייב-בלוג שקיימתי עם ארי פולמן בסטודיו שלו ביפו, כמה ימים לפני נסיעתו לאוסקרים. לצערי הרב, הפוסט הזה בלתי נגיש כרגע. אבל זה היה רגע נפלא ומרגש: אתם שאלתם שאלות נהדרות, ופולמן ענה תשובות מצוינות. והכל בלייב, הכל בכתיבה. זה קרה ב-15 בפברואר 2009.

למחרת העליתי פוסט נוסף, של ספיחי המפגש שלי עם פולמן. אותו הצלחתי להוציא ממרתפי תפוז. הנה הוא. בפוסט הזה פולמן ואני משוחחים על האפשרות שהוא יגיע לטקס כפייבוריט אבל יפסיד. למי? ליפני.

אם הלייב בלוג שלי עם פולמן היה אחד הפוסטים הכי נקראים בתולדות הבלוג, הרי שהלייב בלוג שלי במהלך שידור האוסקר – בו לבסוף הפסיד "בשיר" ל"פרידות" היפני – הוא-הוא הפוסט הנקרא ביותר בארבע שנות "סינמסקופ". כמעט 20,000 איש נכנסו אליו ביום אחד. גם הוא עדיין קבור במרתפי תפוז.

עשרה חודשים אחר כך, ושוב הגיע אירוע קולנוע עצום מימדים: "אווטאר". הביקורת שלי על "אווטאר" היא הפוסט השלישי הכי נקרא השנה בבלוג. ובכלל, התגית "אווטאר" משכה הנה לא מעט גולשים דרך גוגל שהגיעו בזכות הסרט הזה לכאן בפעם הראשונה.

ועוד סרט שמאוד הצליח השנה והפך את הביקורת עליו לפוסט הרביעי הכי נקרא: הביקורת על "ממזרים חסרי כבוד". וגם: סיקור מסיבת העיתונאים עם קוונטין טרנטינו, בעת ביקורו בארץ.

אבל לא תמיד יש קורלציה בין הצלחה של סרט ופופולריות של פוסט עליו. לפעמים פוסט יכול להיות יותר פופולרי מהסרט, שאולי משך תשומת לב וסקרנות, אבל לא המון קהל. לכן, הופתעתי שגם זה היה אחד הפוסטים הכי נקראים השנה: רשמים ראשונים מ"קירות" של נינט, אולגה ודני לרנר.

ומדי פעם אני מנצל את פלטפורמת הבלוג כדי לקדם אג'נדה אישית, חוץ-קולנועית. כך היה לפני שנה, כשקראתי בסוף כל פוסט לעצור את מלחמת "עופרת יצוקה" בעזה. וכך היה באוקטובר כשהזדעזעתי מכתבת השער הקסנופובית של "העיר" נגד בית חב"ד ברמת אביב ג'. זה הפך לפוסט שהניב הכי הרבה תגובות השנה בבלוג.

זהו. ככה נראתה, פחות או יותר, השנה הרביעית של "סינמסקופ". בגלל החלפות הפלטפורמות אין לי את כל פילוחי הנתונים שהיו לי בשנים קודמות, אבל מתחושה אישית, נדמה לי שבשנה הזאת פירסמתי יותר פוסטים מכל שנה אחרת. ומהשנה אני משתדל לפרסם – כשאני יכול, וכשיש מה לדווח – שני פוסטים ביום. לפעמים שלושה. אני מתכנן להתמיד, להתפתח ולפרסם אפילו יותר, בעתיד. אתם, מצידכם, רק צריכים להקפיד לבקר כמה שיותר.

וביום הולדת נוהגים לתת מתנות, נכון? אז הכנתי לכם מתנה קולנועית. סרט בחינם.

רוצים להיזכר בשנים הראשונות של "סינמסקופ"?

השנה הראשונה.

השנה השנייה.

השנה השלישית.

ולסיום, תודה לכם.

תודה שאתם באים וקוראים. הבלוג הזה קיים רק בזכותכם, ואין ספק כלל שחלק גדול מההצלחה שלו – כולל בסקופים ובפרסומים ראשונים – נמצא באיזור התגובות ולא באיזור הפוסטים ה"רשמיים" שלי. העדכונים שלכם, הניתוחים שלכם, הדיונים שלכם, הופכים את הבלוג גם למקום שלי נורא כיף לקרוא ולשוטט בו ולהחכים ממנו. ואני אסיר תודה לקהילה שהתגבשה כאן. בלעדיכם אני כלום. מקווה לפגוש אתכם גם בסיכום השנה החמישית.

וזו ההזדמנות השנתית שלי לעשות אתכם היכרות. אז יאללה, ספרו בתגובות: מי אתם, מאיפה אתם, בני כמה אתם, וממתי אתם מכירים את "סינמסקופ".

מקבץ מסקרן של סרטים ישראליים קצרים יוקרן מחר (שישי) ב-14:00 בסינמטק תל אביב. ראיתי את אחד הסרטים, "האגם" של בועז לביא. וכך כתבתי עליו בגיליון "פנאי פלוס" של 14.1.2010:

מעניין מאוד. בתוך שבוע אחד אני רואה שני סרטים ישראליים שגורמים לי להגיד "המממ… זה נראה מאוד תאילנדי". או קוריאני. או טייוואני. תבחרו איזו מדינה אסיאתית שאתם רוצים שמתמחה בסרטי פסטיבלים שיש בהם שוטים יפהפיים, אווירה סמיכה, סיפור אוורירי מאוד, שצועד לאט לאט, ואז בסופו אנחנו מבינים שאנחנו למעשה נמצאים בסרט ז'אנר הנושק לפנטזיה, לעל טבעי או לאימה. הראשון היה "7 דקות בגן עדן", שחיבבתי בצפייה ראשונה, ואהבתי כפליים ויותר בצפייה שנייה. והשני הוא "האגם", סרט קצר ועצמאי שביים בועז לביא (שגם משחק בסרט, לצד אחיו אורן לביא). רוב הסרט נדמה שזו קומדיה אבסורדית, כמעט תמהונית, על בחור כל כך חריג ולא מסונכרן שהוא פשוט לא מצליח להשתלב בשום חברה. העלילה מופרכת במפגיע, מנותקת מכל הגיון ובוראת עולם פנימי, המודגש על ידי שוטים מושלמים. ההומור בסרט נמצא בזוויות הצילום. “האגם", שהופק במימון עצמי, לא התקבל לשום פסטיבל בארץ, אבל הוא יוקרן בפסטיבל סלאמדאנס, שייפתח בעוד שבוע, והמתנהל במקביל – וכאלטרנטיבה – לפסטיבל סאנדאנס. ובשבוע שעבר הוא הוזכר בפרויקט סיכום השנה של מגזין הקולנוע הסן פרנסיסקואי SF360 כאחד מהסרטים הכי טובים שאיש לא שמע עליהם (לצד הסרט החדש של טוד סולונדז, למשל). לא נורא, אפשר להתנחם בזה שגם הבמאים התאילנדים שאני כה מחבב, שיוצרים סרטים הדומים לאלה, לא זוכים להערכה ולהצלחה במולדתם, אבל מעריצים אותם בפסטיבלים בחו"ל.

למה נזכרתי בזה פתאום? אסביר מחר.

פורסם ב"העיר", 8.1.2004

ג'יימס אדיקשן
עיניים גדולות, לב ענק וחוש הומור מפתיע במורכבותו ובמסריו הופכים את "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" לסרט הישראלי החכם והמוצלח ביותר של השנה החולפת

משום מה הרביתי לחשוב על רפי בוקאי המנוח במהלך הצפייה השנייה שלי ב"מסעות ג'יימס בארץ הקודש". קודם כל, כי השם המעט מטעה יוצר את הרושם שמדובר בסרט העוסק בימי מסעות הצלב בארץ, נושא היסטורי ואפי שרק בוקאי העז עד כה לגעת בו בקולנוע המקומי (ב"מרקו פולו"). שנית, כי יש משהו בסרט, בטון האבסורדי שלו, בדרך שבה הוא מצייר פורטרט חברתי על ידי העמדת בבואת מראה והיפוך תפקידים, בשילוב בין קלילות ובין רצינות תהומית, ואולי בכלל בגלל נוכחותו של סלים דאו – שמזכיר במשהו את "אוונטי פופולו". גם "מסעות ג'יימס", כמו "אוונטי פופולו", התחיל כסרט קצר; גם "מסעות ג'יימס", כמו "אוונטי פופולו", הוא סרט שמעמיד פנים שהוא סוריאליסטי במקצת, בשעה שהוא בעצם יותר ריאליסטי ממה שנדמה לנו; ו"מסעות ג'יימס", כמו "אוונטי פופולו", הוא סרט שמצליח לבדר ולשעשע, בשעה שהוא גורם לנו להיות מודעים כמה נבוכים ועצובים אנחנו בעצם צריכים להיות כאנשים החיים בחברה המעוותת שהוא מתאר.

"מסעות ג'יימס בארץ הקודש" מתאר מסע מטאפורי כפול של הגיבור שלו: הראשון, דרך הישראליות העכשווית, בשיא נצלנותה הכובשנית. בעיניו הגדולות והתמימות, וחיוכו התמיד אוהד, מביט ג'יימס (סיאבונגה מלונגיסי שיבה המצוין) בהשתאות בעמו הנבחר של אלוהים. ג'יימס, פרח כמורה, מגיע לישראל כדי לעלות לרגל לירושלים, אך מושלך לכלא ומשם למושבת עונשין של סוחרי העבדים התל אביבים, כשהוא נחשד שהוא למעשה עובד זר המנסה להיכנס ארצה במרמה. השילוב בין אמונתו הגדולה באל, בקיאותו הרבה בתנ"ך ועבודת הכפיים המאומצת שהוא משקיע, מתוך אמונה שאלוהים מעמיד אותו במבחן, גורמת לסלאח (אריה אליאס), אביו של המעסיק שלו, לאבחן אותו כציוני אמיתי, המשלב תורה ועבודה. בפראפרזה על "עבודה שחורה", שירו של אהוד בנאי, שגם כתב את הפסקול הנפלא ל"מסעות ג'יימס", צריך לשאול: ומי יידע אם א.ד גורדון לא היה שחור?

המסע השני שעובר ג'יימס לוקח אותו לאורכו ולרוחבו של הקולנוע הישראלי. אם "אוונטי פופולו" היא נקודת הסיום שלו, הרי ש"סלאח שבתי" היא נקודת המוצא, ובדרך הוא מבקר בלא מעט סרטים ישראליים עממיים משנות השבעים – ברובם, אגב, הופיע אריה אליאס. "מסעות ג'יימס" עושה שימוש מחוכם למדי בקומדיה הישראלית העממית, תוך שהוא טורף את הקלפים העדתיים. אם בסרטים של בועז דודזון, יואל זילברג, זאב רווח ומנחם גולן המתח העלילתי התקיים בין אשכנזים וספרדים – האשכנזים היו נלעגים, הספרדים חמים ובעלי חכמת חיים פיקנטית, ובכל זאת התחושה מצד הביקורת (האשכנזית) היתה שהסרט מתנשא על קהלו ודמויותיו המזרחיות – הרי ש"מסעות ג'יימס" מתאר את תוצאות כור ההיתוך הבן גוריוני: סלאח (שבתי?) הוא האב שהקים לעצמו ההתנחלות בלב שכונת גורדי שחקים תל אביבית, בנו (המגולם בכלל על ידי שחקן פלסטיני) התחתן עם רומניה (אם זיהיתי נכון את המבטא). הבן מנסה לפנות את המאחז הבלתי חוקי של אביו (ממניעים של בצע כסף) והאב מוצא לו בן חלופי (בדמותו של ג'יימס האפריקאי) שיעזור לו להפריח את השממה.

באחד הרגעים האבסורדיים והחביבים של הסרט אנו מגלים שיש לג'יימס כוחות על בכל הקשור לשש בש. כמו רוזנקרנץ (או גילדנשטרן) המטיל מאות פעמים מטבע ובניגוד גמור לכל תורת הסתברות בכל פעם יוצא לו "עץ" (במחזה ובסרט של טום סטופארד "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים"), כך ג'יימס מגלה שהוא משליך שוב ושוב דאבל שש בקוביות. אלוהים, מתברר, בכל זאת לצידו. חילופי המזל שלו, וסדנת האימון בישראליות מזורזת שהוא מקבל מסלאח, מביאים לשינוי הגדול ביותר בג'יימס: הוא לומד להיות יותר ישראלי מישראלי ומביס את מעבידיו בטריטוריה שלהם, ובתוך כך הוא מחליף צד – ממנוצל למנצל. במקום להפוך למרטין לותר קינג או למלקולם אקס של העובדים הזרים בארץ, הוא הופך לבוס שלהם – כאילו ישראל היא לא רק מדינה, היא דיבוק האוחז בו ומשתלט על אישיותו והשקפת עולמו בניגוד לרצונו. וכך, כשהוא נבלע על ידי קפיטליזם ורכושנות ולומד לשחק בפערים עדתיים, גזעיים וחברתיים כאילו היו מניות בבורסה הפרטית שלו, מגדיר ג'יימס את חייו מחדש כשאת תפקיד האלוהים מגלם הכסף. המשבר הרוחני, ובעקבותיו הגאולה – בהתגלמות האבסורדית והנוגעת ללב שלה – מגיעים אחר כך.

"מסעות ג'יימס" הוא סרטו העלילתי הראשון של רענן אלכסנדרוביץ', שביים את סרטי התעודה המופתיים "מרטין" ו"הטיול הפנימי" (כמו גם את הקליפ הנפלא ל"מהרי נא" של אהוד בנאי). מה שהתחיל כדרמת טלוויזיה המצולמת בווידיאו הפך לסרט אירוני ומתוחכם, המחביא לב ענק ופיקחי מאחורי מראה מגורען ומעט מוזנח. אך אל תתנו לדלות ההפקה ולצילום הלכאורה-דוקומנטרי לבלבל: אלכסנדרוביץ' והצלם שלו, שרון (שרק) דה-מאיו, עושים שימוש נפלא וקולנועי לחלוטין בשוטים סובייקטיביים, המציגים את נקודת התצפית של ג'יימס, ההולכת ומתרחבת ככל שהסרט מתקדם.

הבלאגן באן.בי.סי לפחות מייצר רגעים לא רעים – ודי ארסיים – של קומדיה. קונן אובריאן אמש: "זה היה החלום שלי מאז הילדות להנות את ה'טונייט שואו'. אז ילדים, דעו שגם אתם יכולים להגשים את כל החלומות שלכם… בתנאי שג'יי לנו לא רוצה אותם גם". זה מונולוג פתיחת התוכנית שלו מאמש, כולל הופעת אורח של קנת, מדריך המבקרים מ"רוק 30 ".

ובשביל לטרמן, כמובן, כל זה הוא דז'ה וו אחד גדול לתסבוכת הלייט נייט הקודמת, שגם שם היה מעורב ג'יי לנו. לטרמן ממשיך לעקוב אחרי בלאגני אן.בי.סי, מהרשת המתחרה, ונדמה שהוא לחלוטין בצד של קונן בסיפור הזה.

===========

ומקונן אובריאן לקונן הברברי: מייקל פלמינג, שעזב את "וראייטי" והצטרף לאתר של ניקי פינק בתור מי שמכסה את החוף המזרחי מדווח על הצילומים המתקרבים לרימייק של "קונן הברברי", שיתחילו בעוד חודשיים בבימויו של מרקוס ניספל (למרות שעוד אין ליהוק לתפקיד הראשי), ועל כך שזו ההפקה הגדולה ביותר בתולדות ניו אימג', החברה של אבי לרנר ודני דימבורט. אבל הוא זורק שמועה באוויר: מלחשים שדימבורט ולרנר רבו ושמאז דצמבר דימבורט לא נראה בשטח. לרנר מכחיש שההם נפרדים.

============

שני דברים ויה הבלוג של טל לוטן: 1. סרט אנימציה צרפתי לצפייה. 2. התסריט של "אווטאר".

=========

ובכן, "מיסטר פוקס הפנטסטי" הפך ל"מר שועל המהולל" והוא אכן נגנז ולא יופץ בארץ. ביזיון. הייתם מצפים שא.ד מטלון ייקחו את כל המיליונים שהם מרוויחים מ"אווטאר" ויחזירו חלק מזה בחזרה לקהל שלהם ויפיצו סרטים שיש להם ערך אמנותי, גם אם מבחינה כלכלית הם נראים לא רווחיים. איזה מבאס זה להיות חובב קולנוע בישראל. רבע נחמה: הקרנה של הסרט על מסך גדול בפילם, כרגע הקרנה חד פעמית, בסינמטק חולון (נקווה שהסינמטקים האחרים יקרינו גם): ביום חמישי, 4.2, ב-20:30. הנה הפרטים.

ו"מיסטר פוקס הפנטסטי" זכה בפרס סרט האנימציה של ה-NBR, וכאמור יש כאלה שמהמרים שהוא עשוי לגנוב ל"למעלה" את האוסקר. בכל מקרה, כך נראה נאום התודה של מר ווס אנדרסון השועלי בטקס השבוע.

אנדרסון מודה.