זהירות, ספוילר בפסקה הראשונה.

אני אוהב להצביע על הרגעים האלה בסרטים שבהם הסרט לוחץ לך על כפתור במוח (או בלב) וכל הגוף נדלק כמו עץ חג מולד. רגעים חמקמקים, בוודאי סובייקטיביים מאוד, אבל ששם נמצאת האהבה שלנו לסרטים, מקום בו אנחנו מכריזים "אני הולך עם הסרט הזה". הרגע הזה מגיע ב"הקופסה" כמעט בסופו. עד אז הסרט מרשים מאוד, מסוגנן, מבוים יפה (אבל משוחק ככה-ככה), ומאוד מאוד מבלבל. טוב, זה ריצ'רד קלי. "מבלבל" זו המילה המכרעת באישיותו היצירתית. יש בסרט שלו קופסה עם כפתור, מדען בנאס"א, מורה קטועת בהונות רגליים, ואיזשהו ניסוי הקשור למעבר בין מימדים. מה? אה, ויש איש אחד. אחת הדמויות הנפלאות שראיתי על המסך לאחרונה. מפיסטופלס של ממש. מגלם אותו פרנק לנג'לה. הוא האיש עם ההצעה. הוא בא לזוג עם הקופסה ומציע להם כך: אם תסכימו ללחוץ על הכפתור, מישהו איפשהו ימות. ואתם תקבלו מזוודה עם מיליון דולר. הזוג מתלבט. הזוג מחליט. הזוג האלץ להתמודד עם השלכות ההחלטה. אבל מה הקטע עם הפנים של האיש עם ההצעה? חצי מהם אינם. זה נראה כמו נשיכה. או לא ברור מה. עד שלקראת סוף הסרט, כשכוונותיו האמיתיות של האיש נחשפות, הגיבור שלנו מחזיק אקדח מול פניו (ראו בצילום הנ"ל), ובאותו רגע – הכל נופל במקום, מבלי שתיאמר מילה. פתאום ברור איך פניו של האיש עוותו כך. פתאום ברור שכל מה שקורה כאן, עם הזוג הזה, במטבח הזה, כבר קרה בדיוק באותו אופן שוב ושוב ושוב עם זוגות אחרים במטבחים אחרים, שהסיפור שאנחנו חשופים לו הוא חלק קטן אחד בשרשרת של סיפורים המתקשרים זה לזה באמצעו האיש והקופסה, ולא משנה איזו החלטה יקבל הגיבור, מישהו איפשהו כבר קיבל את ההחלטה הזאת, וכולם בסוף הגיעו לאותה נקודה.

חלפו עשר שנים מאז "דוני דארקו", עשר שנים בהם ריצ'רד קלי הוכיח שהוא תסריטאי לא רע, אבל במאי בעייתי (אני מחבב את התסריט שלו ל"דומינו" של טוני סקוט). והנה, במלאת כמעט עשור ל"דוני דארקו" הוא חוזר עם סרט שמזכיר למה "דארקו" היה כה מסעיר. קלי משחק עם זמנים, מימדים ומצבי תודעה. "הקופסה", שמתרחש ב-1976, ומבוים כמו סרט מהתקופה ההיא, נראה כמו שילוב בין היצ'קוק לדיוויד לינץ'. מהיצ'קוק הוא לוקח את המתח, ואת תפיסת העולם שכבר לא ממש שרדה את תהפוכות הזמנים, שבסופו של דבר כל סיפורי המתח הם בתמציתם מלחמה בין המינים, הגברים נגד הנשים. מלינץ' הוא לוקח את פיתולי התודעה, את תחושת הבלבול המכוון, גם בסרט שאמור להיות נראטיבי וברור. "הקופסה" הוא סוג של "קטיפה כחולה" או "טווין פיקס" בתפיסת עולמו הרקורסיבית: הכל קורה במעגליות, במחזוריות, הכל בבואה בתוך בבואה, וכל החיים הם מאבק הישרדות מפלצתי של טורפים ונטרפים. לעיתים זה מפרך, ואני מוד שהיו רגעים ב"הקופסה" שכמעט הרמתי ידיים מלהבין מה רוצים ממני. אבל הסרט מבוים ביד כה בוטחת, עם מראה ויזואלי כה מסקרן, שהתמדתי בו על סמך סקרנות. ובצד השני שלו יצאתי מצומרר כהוגן.

קלי משתמש בסיפורים בני זמננו (שנות השבעים, שנות השמונים), כדי לספר מחדש סיפורים תנ"כיים. דוני דארקו היה סוג של נביא, שראה בעיני רוחו אסון באופק ויצר פיתול זמן כדי להסיט אותו. או משהו כזה. "הקופסה" הוא מעין סיפור אדם וחווה – הכפתור בתפקיד התפוח – והוא עוסק במקום שבו המדע והאמונה נפגשים. משפט המפתח של הסרט שייך לאתור סי קלארק, שטען שכל טכנולוגיה חדשה נתפסת בתחילת דרכה לא כמדע, אלא כנס. קלי רומז אולי שלסרט שלו יש אווירה מיסטית של גורל, של חשבון נפש, של כפרה, אבל אולי זה לא נס, אלא מדע, שעושה מניפולציה בבני אדם למען ניסויים. ואולי הפוך: אולי אלוהים והשטן משתמשים במדע כדי להסתיר את המבחנים שהם עצמם עושים לבני האדם? ואולי הוא אומר משהו אחר לגמרי. אני לא משוכנע שירדתי לסוף דעתו. אבל נותרתי עם סרט שאחרי סיבובים למאדים ובחזרה, החזיר אותי לסיפור של אדם ואשתו, ובחירה מורטת עצבים שהם צריכים לעשות. ושם, כשהפילוסופיות בצד והחרדות מועצמות על ידי כשרונו של קלי, הוא הצליח לטלטל אותי כהוגן.

וואו, בלאגנים.

1.

קונן אובריאן משתמש במונולוג הפתיחה שלו כדי לרדת על אן.בי.סי ועל בלאגן הלייט-נייט שהם עשו. וגם דיוויד לטרמן מסביר לקהל שלו מה קורה אצל המתחרים ונותן להם עצות. שני דברים: א) מקסים עד מרגש עבורי לראות מנחי תוכניות אירוח מדברים בכנות ובביקורתיות על הבוסים שלהם ועל המתחרים שלהם. האם בארץ מנחה תוכנית של קשת יוכל להגיד בשידור משהו על מהלכי הטאלנטים של רשת, או להקניט את החלטות השיבוץ של מנהלי הערוץ? לא נראה לי. ב) אני די במתח לראות איך העסק הזה ייגמר, מי ישבר ויפרוש: ג'יי או קונן? בכל מקרה, קונן הוציא הודעה לעיתונות ולקהל שהוא לא מוכן בשום אופן לעבור לחצות. אז?

2.

סם ריימי עף מ"ספיידרמן 4 ". וגם טובי מגווייר, אבל זה פחות משנה לי. עכשיו הם רוצים להשיק מחדש את הסדרה, עם במאי אחר וכוכב אחר. לאו דווקא רעיון רע, רק נורא תלוי מי יהיה הבמאי. אולי הגיע הזמן להחזיר את זה לידיים של ג'יימס קמרון, שהעביר את רוב שנות ה-90 בניסיון לעבד את "ספיידרמן" לסרט? אולי לדיוויד פינצ'ר? צריך מישהו מהקליבר של כריסטופר נולן, במאי עם חזון ייחודי. לא לואי לטרייה כזה או אחר, לא טכנאי אקשן.

3.

איגוד עורכי הקולנוע באמריקה פרסם את מועמדיו לפרסי סוף השנה, ובתוך כך יצר עוד טלטול קטן בתוך המירוץ המורחב לאוסקרים. המועמדים לעריכת פרס סרט הדרמה הם "אווטאר", "The Hurt Locker", "מחוז 9 ", "סטאר טרק", "תלוי באוויר". בקטגוריית הקומדיה/מיוזיקל: "500 ימים עם סאמר", "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", "ג'ולי וג'וליה", "זה מסובך" ו"יהודי טוב". ומי חסר? "ממזרים חסרי כבוד", "Precious", "אינוויקטוס" ו"Nine". למה זה מעניין? כי חלק מחברי אגודת העורכים חברים בתא העריכה של האקדמיה והם בוחרים את המועמדים לקטגוריית העריכה באוסקר. כך שיש סיכוי מסוים שחמשת המועמדים יסחרו מעשרת הסרטים הנ"ל, ללא "ממזרים חסרי כבוד". ויש קביעה סטטיסטית כזאת, שכמעט אף פעם לא קרה שסרט זכה באוסקר בלי שהיתה לו מועמדות לעריכה (קטגוריית העריכה מתפקדת כמעין ברומטר למצב המירוץ). ואם "ממזרים חסרי כבוד" אכן לא יהיה מועמד לאוסקר על העריכה, בזאת הוא מאבד את רוב סיכוייו להחשיב את עצמו כזוכה פוטנציאלי (שהרי אך לפני כמה ימים תהינו שמא יקרה ש"אווטאר", "The Hurt Locker" ו"תלוי באוויר" יריבו ביניהם, ו"ממזרים חברי כבוד" יתגנב מאחוריהם ויגנוב את פרס הסרט). נראה שזה הולך ומתכנס ל"אווטאר" נגד "The Hurt Locker".

4.

ירון שני וסקנדר קובטי התארחו אמש בפאנל יוצרים של סרטים זרים בפסטיבל פאלם ספרינגס – לצד נציגי אוסטרליה, בלגיה וקנדה לאוסקרים – ודיברו על הפקת "עג'מי". סיפור הליהוק של הנון-שחקנים שעברו סדנאות משחק, החזרות ו-18 חודשי העריכה מרתק את עיתונות הקולנוע האמריקאית.

5.

האם "מיסטר פוקס הפנטסטי" מסוגל לגנוב ל"למעלה" את האוסקר בקטגוריית האנימציה? יש כאלה שמתחילים להאמין שכן. ובארץ: "מר פוקס", מספרים לי, נמצא בסכנת גניזה על ידי א.ד מטלון. למישהו יש קשרים שם, ויכול לשכנע אותם לפחות לתת את העותק לסיבוב בין הסינמטקים?

6.

רוברט זמקיס מצא את הביטלס שלו, לרימייק שהוא מכין ל"צוללת צהובה".

7.

אגודת מבקרי הקולנוע של לוס אנג'לס בחרה את רשימת סרטי העשור. במקום ה-16: "ואלס עם בשיר", תיקו עם "שבעה צעדים" ו"עיר האלוהים".

8.

גם הפסקול של רנדי ניומן ל"הנסיכה והצפרדע" נפסל מהתמודדות באוסקר. הנימוק: יותר מדי שירים.

9.

גילדת התסריטאים פירסמה אמש את שמות המועמדים לפרס התסריט השנתי שלה. המועמדים לתסריט מקורי הם: "500 ימים עם סאמר", "אווטאר", "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", "The Hurt Locker", "יהודי טוב". המועמדים לתסריט מעובד הם: "ג'ולי וג'וליה", "Crazy Heart", "סטאר טרק", "Precious" ו"תלוי באוויר".

רגע, "בדרך לחתונה עוצרם בווגאס" מועמד ו"ממזרים חסרי כבוד" לא? איך זה יתכן? ובכן, מתברר שבגלל חוקים שונים ומשונים של גילדת התסריטאים, "ממזרים חסרי כבוד", "לחנך את ג'ני", "כוכב בהיר", "מחוז 9 ", "למעלה" ו"In The Loop" לא עומדים בתקנון הפרסים ולכן הם לא יכלו לבוא בחשבון בשלב המועמדויות. חלקם בוודאי יהיו מועמדים לאוסקר.

וגם אגודת הצלמים פרסמה את המועמדים שלה לפרס הצילום: "אווטאר", "Nine", "הסרט הלבן", "ממזרים חסרי כבוד" ו"The Hurt Locker". וואו, איזו תחרות מרתקת בעיניי. מי יזכה? הצילום הדיגיטלי, התלת מימדי, עצום המידות של "אווטאר" או הצילום הפשוט, הקטן והנטורליסטי ב-16 מ"מ של "The Hurt Locker"? ייצוג מלחמת העולם בצילום כרומו נוצץ וצבעוני ב"ממזרים חסרי כבוד", או גרמניה טרום-מלחמת העולם בצילום כרומו נוצץ ושחור-לבן ב"הסרט הלבן" של מיכאל האנקה?

============

מישהו שאל בתגובות, אפרופו נתוני הקופה של "אווטאר" (אל מול מחירי הכרטיס הגבוהים של הסרט), למה לא מפרסמים את מספר הכרטיסים שנמכרו לכל סרט (כמו שעושים בארץ) במקום לפרסם את סך כל הכנסותיו בדולר (מטבע שערכו משתנה על פי האינפלציה). מתברר שהוא לא היחיד ששואל את השאלה הזאת. אני לתומי חשבתי שהתשובה ברורה: כי בהוליווד לא מתעניינים בכמות האנשים, אלא בכמות הדולרים, זה כל מה שחשוב. אבל דיוויד פולנד מספק תשובה קצת יותר מנומקת בדיוק לסוגיה הזאת, ומסביר למה מספר הכרטיסים הוא נתון חסר ערך, למי שעוקב אחרי נתוני ההכנסות של הסרטים ההוליוודיים.

==========

יש כאלה הטוענים שוויס אובר הוא כלי תסריטאי ירוד (ע"ע הסצינה של רוברט מקי ב"אדפטיישן"). אבל הנה רשימה יפה של 34 סרטים עם השימוש הכי מוצלח בוויס אובר. אני הייתי מוסיף לשם את "בלייד ראנר".

==========

אתמול נדב לויתן, היום אריק רוהמר. שני במאים ותיקים (ש-20 שנה הפרידו ביניהם: לויתן בגיל 67, רוהמר בגיל 89) שהלכו לעולמם ואין לי כל כך כלים להספיד אותם. אם מישהו רוצה לכתוב עליהם מילים, איזור התגובות פתוח בפניכם.

רוהמר, מהיוצרים הבולטים של הגל החדש, הציג את האנטי-תזה לקולנוע של גודאר וטריפו: קולנוע קאמרי, נינוח, נטול עצבים, דברני. מבחינתי: כמעט אנטי-קולנוע. אנקדוטת רוהמר שלי: בקורס "הקולנוע הצרפתי" של ד"ר מיכל פרידמן בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב (ואני בשנה ב') היא נתנה עבודת סיום על רוהמר. אני סרבתי לעשות אותה. אני לא אוהב את רוהמר, לא מתחבר לרוהמר, לא מסוגל לכתוב על רוהמר בתשוקה ובהתלהבות, גם על מעט הסרטים שלו שאני מסמפט. עשיתי על ז'אק טאטי. זה במאי שאני להוט לגביו. רוהמר מבחינתי הוא השותף של קלוד שברול בכתיבת הספר "היצ'קוק", שהיה למעשה טקסט מכונן, שהציג את היצ'קוק כאוטר, מבעד לעיני מבקרי "מחברות הקולנוע" שלסוף שנות ה-50. אבל אם ד"ר פרידמן תכתוב הספד על רוהמר, אשמח לקרוא. היא באמת אהבה אותו.

מה שכן, בגלל שאני סבלני כיום יותר, בשמחה אבחן מחדש את סרטיו של רוהמר, ואת יחסי אליהם, אם יערכו לו רטרוספקטיבה איפשהו.

נדב לויתן היה נשוי לאחת הזמרות הישראליות האהובות עליי, חוה אלברשטיין, שאני לא מסוגל לדמיין את הילדות שלי ושל בנותיי בלעדיה. לויתן היה גם שותף לכתיבה של כמה מאלבומיה האחרונים. על סרטיו אני לא מסוגל לכתוב. אני יכול רק להגיד שאני מביא את תנחומיי לאלברשטיין ולמשפחתה.

דיווח "אווטאר": הסרט הכניס כבר 1.33 מיליארד דולר בעולם. הוא רשמית הסרט הכי קופתי של שנת 2009 באמריקה (עקף תוך חודש את "רובוטריקים 2 "). מה שכן, הוא סוף סוף מתחיל להיחלש (ירידה של 29 אחוז ביחס לסוף השבוע שעבר). האם יצליח להכניס עוד חצי מיליארד דולר ולעקוף את "טיטאניק"?

===========

אח, אני זוכר את הימים ההם, אי אז, לפני… מי זוכר… שנתיים, אולי, כשבמאים היו פותחים בלוג כדי לספר לעולם על התקדמות ההפקה של סרטם החדש. זה היה עולם חדש ואמיץ, שצמצם את המרחק בין הסט ובין הצופה, והפך את הבמאי למתווך העיקרי של סרטו לצופיו, מעל ראשיהם של מפיקים ויחצנים. אח, זה כל כך פאסה. עכשיו זה נעשה בטוויטר. ואני מתענג לקרוא על תהליך העריכה של "איירון מן 2 " בטוויטר של ג'ון פברו. ועל הצילומים של "סקוט פילגרים" בטוויטר של אדגר רייט. וכשאולפני וורנר אילצו את קווין סמית להחליף את שם סרטו החדש מ"A Couple of Dicks" ל"Cop Out" (כמה מדויק), עקבתי אחרי הסאגה בטוויטר של קווין סמית (בין עשרות דיווחים על ענייני הוקי וחיי הסקס שלו עם אשתו). או מההרהורים של אדם שנקמן לקראת טקס האוסקר שהוא מפיק בימים אלה (ומדווח מהאודישנים שהוא עורך לרקדנים). או מההקלטות, העריכות וההנפשות של "צעצוע של סיפור 3 " בטוויטר של לי אונקריץ' (שמעדכן בכזאת התלהבות מכל שלבי הפקת הסרט שאני מופתע שהוא לא חושש שכמה חודשים לפני הבכורה יבוא ג'ון לאסיטר, וייכנס לו לפרויקט, ישנה חצי סרט ויכניס לעצמו קרדיט על הבימוי, כמו שעשה לאותו לי אונקריץ' ב"צעצוע של סיפור 2" – אם כי, יש לומר – ייתכן שהוא הציל בכך את הסרט).

אז הנה כמה מציאות טוויטר קסומות מאתמול:

1.

ג'ייסון רייטמן ("תלוי באוויר") מתלבט למי להצביע לפרסי גילדת הבמאים. מה דעתכם? במי הוא יבחר בסוף?

2.

לי אונקריץ' בהקלטות עם טום הנקס ל"צעצוע של סיפור 3 ", סשן א':

3. לי אונקריץ', בתספורת אחרת, עם טום הנקס. סשן ב':

4. לי אונקריץ', בתספורת שלישית, עם אר. לי ארמי (סארג' ב"צעצוע של סיפור"). סשן ג':

והכי חביב: אונקריץ', ולא מעט מהיוצרים הנ"ל (ואחרים), נותנים אחת לכמה ימים הזדמנות לעוקביהם לשאול שאלות, במעין מסיבות עיתונאים/מפגש מעריצים/טוויטריים ספונטניים ולעיתים די בלתי פורמליים.

אז אם היינו בבלוגים לפני שנתיים ובטוויטר כעת, מה יהיה בעוד שנתיים? פיד חי מאתר הצילומים, בו נוכל לצעוק לבמאי שאנחנו היינו לוקחים עוד טייק, כי ברוס וויליס מה-זה זייף בטייק הקודם?

============

לא להאמין שלפני עשר שנים אן.בי.סי היתה הרשת הכי חזקה באמריקה. איזה כשלון ניהולי מביך. ובכן, "המופע של ג'יי לנו" עף מלוח השידורים (זה יקרה ב-12 בפברואר, כשממילא הרשת תזדקק למשבמת השידור שלו לדיווחי אולימפיאדת החורף). עד אז, הם יצטרכו לפתור את הפלונטר של לנו, אובריאן ופאלון. אני מניח שאנשי אן.בי.סי מתפללים לכל האלים שהם מאמינים בהם שלנו פשוט יודיע שהוא פורש או עוזב. זה הדבר היחיד שיחסוך להם הכי הרבה צרות.

============

מה שמזכיר לי: האם אחד מכם רוצה להיות העוקב ה-1,000 שלי בטוויטר?

=============

ה"ניו יורק טיימס" מציג: סצינות בולטות מתוך התסריטים של ארבעה סרטים – "ממזרים חסרי כבוד", "יהודי טוב", "לחנך את ג'ני", "כוכב בהיר" – שעשויים להיות מועמדים לאוסקר על הכתיבה (שני הראשונים בקטגוריית התסריט המקורי, שני האחרונים בקטגוריית התסריט המעובד).

=============

"זמן תל אביב" מציג: ראיון עם מורי וחברי, שגם מזכיר בשיחה את "סינמסקופ". תודה. (עולם קטן: "סינמסקופ" נולד ב"זמן תל אביב" בדיוק השבוע לפני 14 שנה).

רוצים להשתתף במשאל סרטי 2009 של המגזין "פילם קומנט"? בבקשה.

==

קתרין ג'יימס, שהיתה המנהלת הראשונה של קוונטין טרנטינו והראשונה שלמעשה גילתה אותו ודחפה אותו ועזרה לו להשיק את הקריירה שלו, מתה ביום רביעי בגיל 60 מסרטן. היא נאבקה בסרטן השד מאז 1994, בסמוך לתקופה בה טרנטינו פיטר אותה, רגע לפני יציאת "ספרות זולה". את הסיפור על איך היא דחפה את טרטינו ואיך הוא נטש אותה, סיפרה שרון ווקסמן בספרה "Rebels on the Backlot". כעת ווקסמן חוזרת אל הסיפור הזה ומוסיפה לו עוד כמה פרטים עסיסיים שהיא שמעה מאז.

==

סשה סטון מודדת את הטמפרטורה של הסרטים המובילים בתחרות לאוסקרים ומסיקה ש"The Hurt Locker" הוא כרגע הסרט הפייבוריט לזכייה. תגידו, עם כל הכבוד הקרנתו במרץ ביס ולעובדה שהוא כבר קיים בבלו-ריי ובדי.וי.די באוזן השלישית, אף אחד – אפילו לא הסינמטקים – לא יביא את הסרט הזה להקרנה קולנועית על מסך גדול בפילם? לא מביך שב-2010 הסרט שאולי יזכה באוסקר הוא בחזקת נעדר עבור הקהל הישראלי?

==

וב"ניו יורק טיימס" מנולדה דרגיס ואיי.או סקוט בוחרים סצינה אחת מהסרטים שהכי אהבו השנה והם מתחים אותה: היא בוחרת בשוט ארוך של זום ממהדקה ה-30 של "The Hurt Locker". הוא בוחר בפתיחה של "ארץ יצורי הפרא", כמי שמכילה את הדי.אן.איי של הסרט כולו.

==

את האלבום של מונוטוק כבר שמעתם?

כזכור, אני נותן כאן במה לדיווחי ההפקה של הסרט העצמאי "אף פעם לא מאוחר מדי". אם החמצתם, הנה חמשת העדכונים הקודמים. אחרי ג'ט-לאג של כמעט שלושה שבועות, נחת בסוף השבוע מברק מהבמאי, עדו פלוק, המספק עדכון שישי, והראשון משלב הפוסט-פרודקשן:

"קשה להסביר את כמות העייפות והחולשה שירדה עלינו עם תום 20 ימי הצילום שלנו. 20 ימים של חוסר שינה וארוחות צנועות ומצומצמות (מפאת תקציבנו הדל). ואז הצניחה בחזרה לחיים. ומיד לחדר העריכה, לצד שותף חדש וחשוב מאין כמוהו לעבודה: העורך אסף לפיד. ביחד אנחנו מנהלים צפיות אינסופיות אל תוך הלילה בכל שוט ובכל טייק שצילמנו. צפייה ברעיונות שצלחו, ואלה שצלחו פחות. מסדר זיהוי של הפתעות נהדרות וטעויות מרגיזות. אבל בסופו של דבר, ובעיקר כשהטייקים הטובים מתחילים להסתדר, זה אחר זה, על ציר הזמנים של המחשב: סרט. סרט אמיתי".

פורסם ב"פנאי פלוס", 6.1.2009

א. זהירות ספוילרים. ב. איזה נהדרת ריימונד אמסלם? את "7 דקות בגן עדן" היא סוחבת על גבה ולפחות 60 אחוז מעוצמתו נמצא בפנים שלה. ג. איזה סרט יפה זה. קודם כל, לפני השאלה אם הוא מעניין או מוצלח, הוא פשוט יפה. ד. לקח לי 24 שעות. מודה, לפעמים אני איטי. יממה אחרי שראיתי את הסרט נסעתי בירושלים וחשבתי על הסרט. קודם כל חשבתי "איזה עיר יפה ופוטוגנית ירושלים, חבל שלא מצלמים בה עוד סרטים". אחד הדברים היפים ב"7 דקות בגן עדן" זה הנוף הירושלמי. אבל שם, בעודי עומד ברמזור, פתאום נפל לי האסימון וקלטתי על מה היה הסרט. זה מה שמקסים בו. אהבתי אותו – על סמך האווירה והעשייה – הרבה לפני שהבנתי אותו. ואז צפיתי בו שוב. בצפייה שנייה הסרט ברור וצלול להפליא, מובן לחלוטין, אבל מסתורי לא פחות. אחרי שהסרט הוקרן בפסטיבל חיפה, בו זכה בפרס הראשון, קראתי ביקורות שטוענות שלסרט יש טוויסט עלילתי בסופו, ושהטוויסט הזה הוא גם רע וגם מקלקל את הסרט. ובכן, אין באמת טוויסט. יש רק מלאכת הרכבה. אין איזשהו פרט שמתגלה בפתאומיות ושגורם לנו להבין את כל הסרט אחרת. מה שכם יש זו בנייה איטית והדרגתית ועקבית של עולם שבאופן הדרגתי הולך ומתנתק ממה שבתחילה נדמה היה לנו כמציאות (וזה קורה כבר בתחילת הסרט, לא בסופו). ההבנה שאנחנו והגיבורה לא נמצאים בעולם בו חשבנו שאנחנו אינה טוויסט אלא התפחות טבעית לסרט שמוסר את כל תמצית ומהות העלילה שלו כבר בשמו, ושלמרות שהסרט, שאורכו 94 דקות, לכאורה מתמשך על פני כמה ימים, למעשה הוא קורה במשך שבע דקות בלבד. עקבו אחר הרמזים: הסרט מתחיל עם צלצול שעון מעורר בשעה 9:00, ובכל פעם שהגיבורה מביטה בשעון, אנחנו מתקדמים רק דקה קדימה. עד שכעבור 80 דקות, כשמתבצעת תחלופת העולמות, השעון מראה את השעה 9:07. זמן להתעורר. ה. העלילה, בפשט שלה, מספרת על גליה, ניצולת פיגוע התאבדות באוטובוס ירושלמי שאיבדה את בן זוגה בפיצוץ. היא מנסה למצוא מי היה הפרמדיק שהציל את חייה בפיגוע, ומגלה שיש לה נפש תאומה, שחייה וחייו מצטלבים זה בזו בלי הרף, ובלי שהיא היתה מודעת לזה. ו. הקולנוע הישראלי התמקצע והשתפר מאוד. הוא למד להלהיב את הצופים בארץ ובחו"ל. הוא יודע לספר סיפורים שיהיו מרגשים ומצחיקים ונגישים. אבל איפה איפה הם עוד סרטים כמו "שבע דקות בגן עדן", סרטים שמתנהלים במימד תודעתי אחר? הזיה, חלום, תת מודע. עולם שנראה בתחילה מציאותי, אך בהדרגה נפרד ממנו. הסרטים הישראליים כה מעוגנים במציאות, ורק "7 דקות בגן עדן" ו"ימים קפואים" התחוללו בתוך המוח של הגיבורה (ובכלל יש כמה נקודות דמיון ביניהם). ז. זה הזמן לקרוא שוב את א'. ח. היה היה פעם סרט בשם "סולם יעקב" שביים אדריאן ליין. סרט מבלבל וסנסציוני אבל עם רעיון מבריק שמתחוור בסופו: כל הסרט מתרחש בשניית המחשבה האחרונה של חייל אמריקאי בוויאטנם, רגע לפני שהוא מת. אומרים שכשאתה עומד למות אתה רואה את כל חייך חולפים על פניך. עיין בהם ועשה חשבון נפש. "שבע דקות בגן עדן" הוא בדיוק כזה, אבל ההפך הגמור. לא שנייה לפני המוות אלא שניה לפני החיים, לא החיים שהיו לך אלא החיים שיכולת שיהיו לך. ט. המפתח לפיצוח נמצא בדקה ה-30, כשגליה מגיעה לישיבה ירושלמית למצוא את איש הזק"א (בנימין יגנדורף) שהיה בזירת הפיגוע, בתקווה שהוא יוביל אותה לפרמדיק שהיא מחפשת. הוא לא, אבל הוא מסביר לה מה קורה: בפיגוע היא מתה מוות קליני במשך שבע דקות. בדקות האלה הנשמה שלה עלתה לשמיים, פגשה את הקב"ה שהחליט שהיא עוד לא מוכנה והחזיר אותה בחזרה לגוף, לא לפני שהוא הראה לה את כל עתיד חייה פרוש בפניה. אלא ששנייה אחרי שהנשמה מתאחדת בחזרה עם הגוף כל המידע הזה נשכח ממוחנו. המידע הזה, כל מה שראתה נשמתה של גליה בשבע הדקות האלה, זה מה שנפרש מולנו בסרט. היא, כמובן, לא מאמינה למילה שהוא אומר לה. אבל זה בדיוק הסרט: מה שהיא רואה בעולם הבא במשך שבע הדקות האלה של המוות הקליני. י. מכירים את זה שיש רגעים בחיים שאנחנו מרגישים מנותקים מעצמנו, שאנחנו מרגישים שאנחנו לא במקום הנכון? שהנשמה שלנו מייחלת להיות במקום אחר, אבל הגוף מקרקע אותנו עם תירוצים ומניעות? על זה הסרט, שעלילתו מתרחשת בין פורים לפורים, ועוסקת בגורל, נשמות וחשבון נפש. הביטו בפניה של גליה בשוט האחרון של הסרט, והיזכרו בכל מה שאתם יודעים שהיא ידעה לשבריר שנייה ואז שכחה.

"7 דקות בגן עדן", בתי קולנוע ושעות הקרנה

"הבודדים". בלוז לירוקי המדים

אחרי שסוף השבוע שעבר הוקדש לסיכומי העשור, הנה ביקורת הקולנוע הראשונה שלי לשנת 2010. היום ומחר, סרטים ישראליים. ראשון: "הבודדים" של רנן שור. סרט עם לא מעט בעיות, אבל גם כמה וכמה רגעים מצוינים ונחרתים.

פורסם ב"פנאי פלוס", 6.1.2009

האתגר הכי גדול בעת הצפייה ב"הבודדים" הוא בראש ובראשונה להתמודד עם הציפיות. ואי אפשר לבוא לסרט חדש של רנן שור – בסך הכל סרטו העלילתי הארוך השני – ללא ציפיות. קודם כל, כי סרטו הקודם של שור היה "בלוז לחופש הגדול", שהיה ונותר אחד הסרטים המצליחים והאהובים שנעשו בארץ בשנות השמונים. אני זוכר שכחייל מאוד אהבתי את "בלוז לחופש הגדול", אבל בשנים מאז העדפתי להאמין שחיבתי לסרט נבעה מאיזושהי נאיביות שלי. באחרונה יצא "בלוז" סוף סוף על גבי די.וי.די ואפשר היה לבחון אותו מחדש בעיניים בוגרות, וכל ציניות שהיתה בי התנדפה. הסרט הזה מרגש. הוא עובד. הוא מקסים. יש בו מינון מדויק של הומור, רצינות, תום וכאב. במידה מסוימת, הוא היה לשנות השמונים מה ש"הלהקה" היה לשנות השבעים (ושניהם אפילו מתרחשים באותה שנה). אז כחובב "בלוז לחופש הגדול" בעבר ובהווה, ומתוך הנחה שכמוני יש לא מעט, הציפייה הראשונה היתה ש"הבודדים" איכשהו ימשיך את הכיוון.

ציפייה שנייה נוצרת בגלל מרחק הזמן. חלפו 22 שנה בין ההצלחה העצומה של "בלוז" ובין הבכורה של "הבודדים". הפסקת פעילות של 22 שנה זה חומר למיתולוגיות של הקולנוע, שמציב את שור לצד כמה מהיוצרים הכי מהוללים בתולדות הקולנוע. ג'ורג' לוקאס, למשל, לא ביים 22 שנה גם הוא, בין "מלחמת הכוכבים" הראשון ובין "אימת הפאנטום". טרנס מאליק נעלם ל-20 שנה, בין "ימים ברקיע" ל"הקו האדום". ורוי אנדרסון השבדי התנזר מסרטים באורך מלא למשך 25 שנה, בין "גיליאפ" ל"שירים מהקומה השנייה". כשמישהו נעלם מהמסכים ואז חוזר, זה יוצר ציפיות. כי אם הוא חוזר, בטח יש לו מה להגיד, וכדאי שנקשיב.

ציפייה שלישית נוצרה כי להבדיל מטרנס מאליק, למשל, שור לחלוטין לא נעלם מהשטח ב-22 השנים שבהן לא עשה סרט. להפך: הוא הפך לאחד האנשים המשפיעים והמשמעותיים של הקולנוע הישראלי בשנים האלה, בראש ובראשונה כמייסד והמנהל של בית הספר לקולנוע בירושלים, מוסד שיצר סוג של מהפכה קולנועית בארץ, ושהעמיד כמות נכבדת של אנשי קולנוע (לאו דווקא במאים) ומשך תשומת לב עולמית לסרטי בוגריו. אי אפשר להתעלם מההשפעה העצומה של שור על פני הקולנוע הישראלי, באופן בו חינך דורות של יוצרים. וכשמורה אגדי נוטש לרגע את עולם התיאוריה וחוזר אל הפרקטיקה אתם יכולים להיות בטוחים שיש לא מעט אנשים שיזקפו אוזניים ויחכו בפינה לראות האם הגורו יתרסק. זה לבדו דרש משור לא מעט אומץ כדי לצאת מאחורי שולחן המנהל ולעשות סרט (גילוי נאות: לימדתי בעבר בסם שפיגל).

מודה, נטל הציפיות הזה די הכניע אותי בצפייה ראשונה. בעיקר לא ממש הבנתי למה אחרי התנזרות כה ארוכה מעבודת הבימוי דווקא זה היה הסיפור שיגרום לשור לקום ולביים סרט שני. “הבודדים" מספר סיפור המבוסס על סיפור אמיתי, בו שני חיילים בודדים, עולים חדשים מרוסיה, פתחו במרד בבית סוהר צבאי בו היו כלואים והחזיקו בכמה חיילים בני ערובה. שור גייס כמה מבכירי התסריטאים בישראל כדי להפוך את הסיפור לתסריט, ועדיין המהלכים הדרמטיים בו נותרו עמומים.

אתחיל מהבעיות שהיו לי עם הסרט, כדי לנקות אותם מעליי, ואז אוכל להגיע בנחת אל יתרונותיו. ואולי המגרעות האלה הן סימפטומטיות לסוג עשייה קולנועית ותיקה, סטנדרטית, אולי אפילו מיושנת (בעיניי) ש"הבודדים" מחזיר אל המסכים, בשעה שהקולנוע הישראלי כבר נהיה זריז ומשוכלל מזה בשנים האחרונות. כשאומרים לי "בית כלא", “מרד" ו"בני ערובה" בתקציר של סרט, יש לי מיד ז'אנר בראש. ז'אנר סרטי בתי כלא. ז'אנר נהדר. חבית אבק שריפה קולנועית. אלא שבסופו של "הבודדים" הרגשתי שהפתיל הוצת, אבל רגע לפני שהלהבה הגיעה אל החבית עצמה, מישהו כיבה אותה והמתח מעולם לא נפרק. הקתרזיס העצום שסרטי בתי הכלא מוליכים אליו לא בא לידי מימוש. וזה איכזב אותי. “הבודדים" היה בעיניי פוטנציאל שלא התממש.

אבל מצד שני, גם אני באתי עם המטענים שלי. והייתי זקוק לצפייה שנייה, שהיתה מוצלחת ומעניינת בהרבה, כדי לצפות בסרט בעיניים נקיות. נטולות חשבונות. וב"הבודדים" יש כמה רגעים בעלי עוצמה יוצאת דופן. קודם כל, כי הסרט מצליח לייצר – בכתיבה, בליהוק ובמשחק – את אחת הדמויות הבלתי נשכחות שראיתי באחרונה על המסך: גלורי קמבל (בגילומו הפנומנלי של סשה אגרונוב). קודם כל, כבר השם: גלורי. שם שכמו נשלף מסרט של טרנטינו. ויותר מזה: כמו בן דוד רוחני של אחד הגיבורים של יוסף סידר ב"בופור" – ליברטי. הנה סרט צבא שאני רוצה לראות, על גלורי וליברטי. הללויה. הליהוק של אגרונוב וכמה סצינות מצוינות שצוות התסריטאים כתב לו, יוצרים כאן דמות מרתקת, חסרת פשרות, בעלת מסירות ונאמנות יוצאי דופן. אבל לא הצלחתי להבין למה הוא כה מסור לחברו. ולמה דווקא מי שהאמנו שהוא ילך עד הסוף המר, החליט בסוף להרים ידיים. זו ככל הנראה הבעיה הכי אקוטית של הסרט: יש בו לא מעט סצינות שכתובות ומבוצעות יפה מאוד, אבל המכלול נותר עמום, וכל תחושת המתח או האי צדק שאנחנו אמורים להרגיש, לא ממש מתממשת.

אבל באמצע, הדמות הזאת של גלורי ריתקה אותי. היא הפתיל הבוער של הסרט: כשהוא מאחורי הסורגים – מסיבות שרוב הסרט לא מוסברות לנו – וכשהוא תחת התאורה התיאטרלית והמרשימה של דוד גורפינקל, גלורי קמבל כלוא קודם כל כי הוא מייצג את הנגאטיב של הישראליות העכשווית (מולו של גלורי נמצא מפקד המעצר, בגילומו המצוין והמבהיל של הנרי דוד, שכמו גלורי גם הוא עולה חדש מרוסיה, אבל הוא ויתר על המורשת שהוא הביא איתו, כדי "להיטמע" בחברה. אבל בסופו של דבר שניהם הגיעו לאותו מקום, לכלא. רק שלמשת"פ יש את האשליה שהוא חופשי ללכת ולבוא כרצונו. גם דמות מרתקת). הדמות הערכית הזאת, שהולכת עם הראש בקיר, גם אם זה מוביל אותה לכלא, זכורה כה טוב כי אין שחקן גברי שלא נמשך אליה: פול ניומן, רוברט רדפורד, קלינט איסטווד, סטיב מקווין. וכמותם ציפיתי, רציתי ודרשתי שגלורי קמבל ילך רחוק יותר. אבל הסתפקתי בהיכרות עם הדמות, שהולכת איתי.

ואולי צריך להתבונן בכל זה מנקודת מבט אחרת. לפני 50 שנה בדיוק קם בצרפת דור צעיר של קולנוענים, מבקרי קולנוע בעברם, שקראו להרוג את "הקולנוע של אבא", ה"סינמה-דה-פאפא". הם מאסו בבמאים מבוגרים ושמרנים שעושים סרטים מבוגרים וכבדים, נטולי רוח חיים. כך נולד הגל החדש הצרפתי. לפני עשר שנים, בלי שום מניפסטים, נעשתה למעשה סוג של מהפכה כזאת גם בארץ. דור חדש של קולנוענים התפרץ בכל הכוח אל הזירה, משך תשומת לב מקומית ועולמית, ובדרך הפך דור שלם של קולנוענים – שפעלו לפניהם – לבלתי רלוונטיים. במלאת עשר שנים למהפכה הזאת, יש לסרט כמו "הבודדים" גם סוג של אמירה. זו האמירה שדווקא עכשיו, כשהקולנוע הישראלי נמצא בשיאו, יש מקום לשוב ולכבד את הפאפא ואת הקולנוע שלו, לעשות לו מקום. “הבודדים" לא משחק על המגרש האדרנליני של הדור העכשווי, שסופר פרסים בפסטיבלים ומנסה לשבור שיאי קופה. הוא משחק אך ורק במגרש של עשיית סרט כי יש לנו מה להגיד. ומהבחינה הזאת, בוודאי שמסתתרת מטאפורה בבית הכלא של "הבודדים", כלא צבאי בו תמצאו רק את הצעירים, חמומי המוח, מהירי החימה. לשור יש עניין עקבי, מן הסתם, בדור הזה, של צעירים שרק סיימו תיכון ותכף נכנסים לצבא. הוא עשה עליהם כבר שני סרטים, והוא פוגש אותם, מיד אחרי הצבא, בעבודה השנייה שלו, זו שמחייבת אותו מן הסתם להיות לא פחות עובד סוציאלי מאשר מורה לקולנוע. וככתב מחאה כמעט אנטי-אופנתי במוצהר, אני לא יכול אלא לחבב ולכבד את "הבודדים", סרט שבסופו של דבר אומר שהנעורים הם סוג של כלא, ורק בגרות תוציא אותם משם.

"הבודדים": בתי קולנוע ושעות הקרנה

גילדת הבמאים, שבראשה עומד כעת טיילור הקפורד, פרסמה אמש את מועמדיה לפרס במאי השנה: ג'יימס קמרון על "אווטאר", קתרין ביגלו על "מטען הכאב" ("The Hurt Locker"), ג'ייסון רייטמן על "תלוי באוויר", לי דניאלס על "Precious" וקוונטין טרנטינו על "ממזרים חסרי כבוד".

אם קתרין ביגלו תזכה, היא תהיה האשה הראשונה שזכתה בפרס (ובסך הכל האשה השביעית המועמדת). לי דניאלס הוא הבמאי האפריקאי-אמריקאי הראשון שמועמד לפרס.

פרס גילדת הבמאים הוא אחד הסממנים המקדימים הטובים והאמינים ביותר לקראת האוסקר. בממוצע, ארבעה מהמועמדים לפרס הגילדה יהיו מועמדים לאוסקר, כך שלקלינט איסטווד יש עדיין סיכוי להחליף את לי דניאלס באוסקרים (אבל לפעמים ההתאמה מוחלטת). ברוב מוחלט של המקרים מי שזוכה בפרס הגילדה יזכה גם באוסקר על הבימוי. וברוב מוחלט של המקרים, מי שזוכה באוסקר על הבימוי זוכה גם באוסקר על הסרט.

השנה לפרסי הגילדה, ולמועמדים לבימוי, יש חשיבות נוספת: בגלל שהאוסקרים עברו לשיטה בה יש עשרה סרטים מועמדים לפרס הסרט, המועמדים על הבימוי למעשה ממקדים את תשומת הלב בחמשת הסרטים שבכל זאת אמורים להיות הכי בולטים במירוץ. וזה בדיוק מה שפרסי הגילדה עשו אמש: הם מיקדו אותנו איפה נמצאת התחרות. "מחוז 9 " ו"סטאר טרק" ו"למעלה" אולי יקבלו מועמדות לאוסקר בתוך העשירייה, אבל הם שם לקישוט (ולהקפצת רייטינג המשדר בקרב צופי שוברי הקופות). התחרות היא בין (על פי סדר הסיכויים לדעתי): "אווטאר", "מטען הכאב", "תלוי באוויר", "ממזרים חסרי כבוד" ו"Precious".

יש לי שתי תחושות, אינטואיציות. אחת: שקתרין ביגלו תזכה בפרס הגילדה ובאוסקר על הבימוי, אבל "אווטאר" יזכה באוסקר. שתיים: אם "אווטאר" לא יזכה באוסקר מי שיזכה יהיה דווקא "ממזרים חסרי כבוד".

=============

ובמקביל, הבאפט"א פירסמה את הלונג-ליסט, הרשימה הארוכה (15 בכל קטגוריה) מתוכה יבחרו את חמשת המועמדים הסופיים. מי שמוביל בשלב הזה הוא "לחנך את ג'ני". אבל אם התפעלתי מכך שגילדת המפיקים האמריקאית כללה שלושה סרטי מד"ב בעשירייה שלהם ("אווטאר", "מחוז 9 ", "סטארק טרק"), ב-15 של הבאפט"א יש ארבעה (!) סרטי מד"ב: הנ"ל פלוס "ירח" של דנקן ג'ונס.

===========

איזה ברדק בעולם הלייט-נייט של אן.בי.סי. חודשים אחרי שג'יי לנו עבר לעשר וקונן אובריאן ירש את המשבצת שלו ב-23:30, תחת הכותרת המיתולוגית "טונייט שואו", פלוס מעבר ללוס אנג'לס, ולמרות שבאן.בי.סי הבטיחו שהם יחזיקו את לנו במשבצת הנוכחית לפחות שנה, עכשיו הם מתחרטים. אובריאן מפסיד ללטרמן, המשודר במקביל (לנו תמיד ניצח אותו), לא מעט בגלל שהרייטינג של לנו ב-22:00 נורא נמוך (במה שהיתה פעם המשבצת בה שודרה, למשל, "אי.אר" ושהניבה עשרות מיליוני צופים), והוא מוריד את הרייטינג של החדשות המקומיות שבאות אחריו ושל כל רצועת הלייט נייט אחר כך. אז אחרי אולימפיאדת החורף, באיזור מרץ, ג'יי לנו יחזור למשבצת הקודמת שלו ב-22:30. אבל זה יוצר שתי בעיות: אחת – מה ישבצו בעשר? אבל חמור יותר: מה יקרה לקונן אובריאן? ההצעה של אן.בי.סי היא כזאת: לנו יחזור ל-23:30 לתוכנית של חצי שעה תחת הכותרת "המופע של ג'יי לנו" (שמה של תוכניתו הנוכחית), שתהיה רק מונולוג וקומדיה ללא אורחים. קונן יתחיל יזוז בחצי שעה, ישמור על המותג "טונייט שואו", ויתחיל בחצות. וג'ימי פאלון יעבור ל-1 בלילה. נשאלת השאלה האם קונן יסכים לזה. זו הצעה קצת מביכה עבורו, אחרי שסומן כיורש של לנו וכמי שכבר עזב את משבת הלייט-לייט נייט. "וראייטי" מדווח שהנטייה של קונן כרגע היא לא להסכים, ושסוכניו מציעים את תוכניתו לרשתות אחרות. במקרה כזה, לנו יחזור ל"טונייט שואו" לשעה שלמה וג'ימי פאלון יישאר במקומו ב"לייט נייט". יש לאובריאן גם את האופציה להגיד לאן.בי.סי שהוא לא מסכים, ובגלל שזו הפרת חוזה לשבת בבית ולקבל מהם תשלום מלא עד סוף החוזה שלו. בכל מקרה, כל הסיפור הזה הוא מבוכה עצומה לאן.בי.סי.

==========

ג'ייסון רייטמן צילם סטילס של כל מי שריאיין אותו במסע יחסי הציבור שלו ל"תלוי באוויר". ג'ייסון רייטמן ביקש מעוקביו בטוויטר שישלחו לו צילומים של הכרטיסים שהם קנו לסרט שלו. ג'ייסון רייטמן ערך מכל הצילומים האלה קליפ של המסע שלו לקדם את הסרט שלו. הקלאש מלווים: