"הבודדים". בלוז לירוקי המדים

אחרי שסוף השבוע שעבר הוקדש לסיכומי העשור, הנה ביקורת הקולנוע הראשונה שלי לשנת 2010. היום ומחר, סרטים ישראליים. ראשון: "הבודדים" של רנן שור. סרט עם לא מעט בעיות, אבל גם כמה וכמה רגעים מצוינים ונחרתים.

פורסם ב"פנאי פלוס", 6.1.2009

האתגר הכי גדול בעת הצפייה ב"הבודדים" הוא בראש ובראשונה להתמודד עם הציפיות. ואי אפשר לבוא לסרט חדש של רנן שור – בסך הכל סרטו העלילתי הארוך השני – ללא ציפיות. קודם כל, כי סרטו הקודם של שור היה "בלוז לחופש הגדול", שהיה ונותר אחד הסרטים המצליחים והאהובים שנעשו בארץ בשנות השמונים. אני זוכר שכחייל מאוד אהבתי את "בלוז לחופש הגדול", אבל בשנים מאז העדפתי להאמין שחיבתי לסרט נבעה מאיזושהי נאיביות שלי. באחרונה יצא "בלוז" סוף סוף על גבי די.וי.די ואפשר היה לבחון אותו מחדש בעיניים בוגרות, וכל ציניות שהיתה בי התנדפה. הסרט הזה מרגש. הוא עובד. הוא מקסים. יש בו מינון מדויק של הומור, רצינות, תום וכאב. במידה מסוימת, הוא היה לשנות השמונים מה ש"הלהקה" היה לשנות השבעים (ושניהם אפילו מתרחשים באותה שנה). אז כחובב "בלוז לחופש הגדול" בעבר ובהווה, ומתוך הנחה שכמוני יש לא מעט, הציפייה הראשונה היתה ש"הבודדים" איכשהו ימשיך את הכיוון.

ציפייה שנייה נוצרת בגלל מרחק הזמן. חלפו 22 שנה בין ההצלחה העצומה של "בלוז" ובין הבכורה של "הבודדים". הפסקת פעילות של 22 שנה זה חומר למיתולוגיות של הקולנוע, שמציב את שור לצד כמה מהיוצרים הכי מהוללים בתולדות הקולנוע. ג'ורג' לוקאס, למשל, לא ביים 22 שנה גם הוא, בין "מלחמת הכוכבים" הראשון ובין "אימת הפאנטום". טרנס מאליק נעלם ל-20 שנה, בין "ימים ברקיע" ל"הקו האדום". ורוי אנדרסון השבדי התנזר מסרטים באורך מלא למשך 25 שנה, בין "גיליאפ" ל"שירים מהקומה השנייה". כשמישהו נעלם מהמסכים ואז חוזר, זה יוצר ציפיות. כי אם הוא חוזר, בטח יש לו מה להגיד, וכדאי שנקשיב.

ציפייה שלישית נוצרה כי להבדיל מטרנס מאליק, למשל, שור לחלוטין לא נעלם מהשטח ב-22 השנים שבהן לא עשה סרט. להפך: הוא הפך לאחד האנשים המשפיעים והמשמעותיים של הקולנוע הישראלי בשנים האלה, בראש ובראשונה כמייסד והמנהל של בית הספר לקולנוע בירושלים, מוסד שיצר סוג של מהפכה קולנועית בארץ, ושהעמיד כמות נכבדת של אנשי קולנוע (לאו דווקא במאים) ומשך תשומת לב עולמית לסרטי בוגריו. אי אפשר להתעלם מההשפעה העצומה של שור על פני הקולנוע הישראלי, באופן בו חינך דורות של יוצרים. וכשמורה אגדי נוטש לרגע את עולם התיאוריה וחוזר אל הפרקטיקה אתם יכולים להיות בטוחים שיש לא מעט אנשים שיזקפו אוזניים ויחכו בפינה לראות האם הגורו יתרסק. זה לבדו דרש משור לא מעט אומץ כדי לצאת מאחורי שולחן המנהל ולעשות סרט (גילוי נאות: לימדתי בעבר בסם שפיגל).

מודה, נטל הציפיות הזה די הכניע אותי בצפייה ראשונה. בעיקר לא ממש הבנתי למה אחרי התנזרות כה ארוכה מעבודת הבימוי דווקא זה היה הסיפור שיגרום לשור לקום ולביים סרט שני. “הבודדים" מספר סיפור המבוסס על סיפור אמיתי, בו שני חיילים בודדים, עולים חדשים מרוסיה, פתחו במרד בבית סוהר צבאי בו היו כלואים והחזיקו בכמה חיילים בני ערובה. שור גייס כמה מבכירי התסריטאים בישראל כדי להפוך את הסיפור לתסריט, ועדיין המהלכים הדרמטיים בו נותרו עמומים.

אתחיל מהבעיות שהיו לי עם הסרט, כדי לנקות אותם מעליי, ואז אוכל להגיע בנחת אל יתרונותיו. ואולי המגרעות האלה הן סימפטומטיות לסוג עשייה קולנועית ותיקה, סטנדרטית, אולי אפילו מיושנת (בעיניי) ש"הבודדים" מחזיר אל המסכים, בשעה שהקולנוע הישראלי כבר נהיה זריז ומשוכלל מזה בשנים האחרונות. כשאומרים לי "בית כלא", “מרד" ו"בני ערובה" בתקציר של סרט, יש לי מיד ז'אנר בראש. ז'אנר סרטי בתי כלא. ז'אנר נהדר. חבית אבק שריפה קולנועית. אלא שבסופו של "הבודדים" הרגשתי שהפתיל הוצת, אבל רגע לפני שהלהבה הגיעה אל החבית עצמה, מישהו כיבה אותה והמתח מעולם לא נפרק. הקתרזיס העצום שסרטי בתי הכלא מוליכים אליו לא בא לידי מימוש. וזה איכזב אותי. “הבודדים" היה בעיניי פוטנציאל שלא התממש.

אבל מצד שני, גם אני באתי עם המטענים שלי. והייתי זקוק לצפייה שנייה, שהיתה מוצלחת ומעניינת בהרבה, כדי לצפות בסרט בעיניים נקיות. נטולות חשבונות. וב"הבודדים" יש כמה רגעים בעלי עוצמה יוצאת דופן. קודם כל, כי הסרט מצליח לייצר – בכתיבה, בליהוק ובמשחק – את אחת הדמויות הבלתי נשכחות שראיתי באחרונה על המסך: גלורי קמבל (בגילומו הפנומנלי של סשה אגרונוב). קודם כל, כבר השם: גלורי. שם שכמו נשלף מסרט של טרנטינו. ויותר מזה: כמו בן דוד רוחני של אחד הגיבורים של יוסף סידר ב"בופור" – ליברטי. הנה סרט צבא שאני רוצה לראות, על גלורי וליברטי. הללויה. הליהוק של אגרונוב וכמה סצינות מצוינות שצוות התסריטאים כתב לו, יוצרים כאן דמות מרתקת, חסרת פשרות, בעלת מסירות ונאמנות יוצאי דופן. אבל לא הצלחתי להבין למה הוא כה מסור לחברו. ולמה דווקא מי שהאמנו שהוא ילך עד הסוף המר, החליט בסוף להרים ידיים. זו ככל הנראה הבעיה הכי אקוטית של הסרט: יש בו לא מעט סצינות שכתובות ומבוצעות יפה מאוד, אבל המכלול נותר עמום, וכל תחושת המתח או האי צדק שאנחנו אמורים להרגיש, לא ממש מתממשת.

אבל באמצע, הדמות הזאת של גלורי ריתקה אותי. היא הפתיל הבוער של הסרט: כשהוא מאחורי הסורגים – מסיבות שרוב הסרט לא מוסברות לנו – וכשהוא תחת התאורה התיאטרלית והמרשימה של דוד גורפינקל, גלורי קמבל כלוא קודם כל כי הוא מייצג את הנגאטיב של הישראליות העכשווית (מולו של גלורי נמצא מפקד המעצר, בגילומו המצוין והמבהיל של הנרי דוד, שכמו גלורי גם הוא עולה חדש מרוסיה, אבל הוא ויתר על המורשת שהוא הביא איתו, כדי "להיטמע" בחברה. אבל בסופו של דבר שניהם הגיעו לאותו מקום, לכלא. רק שלמשת"פ יש את האשליה שהוא חופשי ללכת ולבוא כרצונו. גם דמות מרתקת). הדמות הערכית הזאת, שהולכת עם הראש בקיר, גם אם זה מוביל אותה לכלא, זכורה כה טוב כי אין שחקן גברי שלא נמשך אליה: פול ניומן, רוברט רדפורד, קלינט איסטווד, סטיב מקווין. וכמותם ציפיתי, רציתי ודרשתי שגלורי קמבל ילך רחוק יותר. אבל הסתפקתי בהיכרות עם הדמות, שהולכת איתי.

ואולי צריך להתבונן בכל זה מנקודת מבט אחרת. לפני 50 שנה בדיוק קם בצרפת דור צעיר של קולנוענים, מבקרי קולנוע בעברם, שקראו להרוג את "הקולנוע של אבא", ה"סינמה-דה-פאפא". הם מאסו בבמאים מבוגרים ושמרנים שעושים סרטים מבוגרים וכבדים, נטולי רוח חיים. כך נולד הגל החדש הצרפתי. לפני עשר שנים, בלי שום מניפסטים, נעשתה למעשה סוג של מהפכה כזאת גם בארץ. דור חדש של קולנוענים התפרץ בכל הכוח אל הזירה, משך תשומת לב מקומית ועולמית, ובדרך הפך דור שלם של קולנוענים – שפעלו לפניהם – לבלתי רלוונטיים. במלאת עשר שנים למהפכה הזאת, יש לסרט כמו "הבודדים" גם סוג של אמירה. זו האמירה שדווקא עכשיו, כשהקולנוע הישראלי נמצא בשיאו, יש מקום לשוב ולכבד את הפאפא ואת הקולנוע שלו, לעשות לו מקום. “הבודדים" לא משחק על המגרש האדרנליני של הדור העכשווי, שסופר פרסים בפסטיבלים ומנסה לשבור שיאי קופה. הוא משחק אך ורק במגרש של עשיית סרט כי יש לנו מה להגיד. ומהבחינה הזאת, בוודאי שמסתתרת מטאפורה בבית הכלא של "הבודדים", כלא צבאי בו תמצאו רק את הצעירים, חמומי המוח, מהירי החימה. לשור יש עניין עקבי, מן הסתם, בדור הזה, של צעירים שרק סיימו תיכון ותכף נכנסים לצבא. הוא עשה עליהם כבר שני סרטים, והוא פוגש אותם, מיד אחרי הצבא, בעבודה השנייה שלו, זו שמחייבת אותו מן הסתם להיות לא פחות עובד סוציאלי מאשר מורה לקולנוע. וככתב מחאה כמעט אנטי-אופנתי במוצהר, אני לא יכול אלא לחבב ולכבד את "הבודדים", סרט שבסופו של דבר אומר שהנעורים הם סוג של כלא, ורק בגרות תוציא אותם משם.

"הבודדים": בתי קולנוע ושעות הקרנה

גילדת הבמאים, שבראשה עומד כעת טיילור הקפורד, פרסמה אמש את מועמדיה לפרס במאי השנה: ג'יימס קמרון על "אווטאר", קתרין ביגלו על "מטען הכאב" ("The Hurt Locker"), ג'ייסון רייטמן על "תלוי באוויר", לי דניאלס על "Precious" וקוונטין טרנטינו על "ממזרים חסרי כבוד".

אם קתרין ביגלו תזכה, היא תהיה האשה הראשונה שזכתה בפרס (ובסך הכל האשה השביעית המועמדת). לי דניאלס הוא הבמאי האפריקאי-אמריקאי הראשון שמועמד לפרס.

פרס גילדת הבמאים הוא אחד הסממנים המקדימים הטובים והאמינים ביותר לקראת האוסקר. בממוצע, ארבעה מהמועמדים לפרס הגילדה יהיו מועמדים לאוסקר, כך שלקלינט איסטווד יש עדיין סיכוי להחליף את לי דניאלס באוסקרים (אבל לפעמים ההתאמה מוחלטת). ברוב מוחלט של המקרים מי שזוכה בפרס הגילדה יזכה גם באוסקר על הבימוי. וברוב מוחלט של המקרים, מי שזוכה באוסקר על הבימוי זוכה גם באוסקר על הסרט.

השנה לפרסי הגילדה, ולמועמדים לבימוי, יש חשיבות נוספת: בגלל שהאוסקרים עברו לשיטה בה יש עשרה סרטים מועמדים לפרס הסרט, המועמדים על הבימוי למעשה ממקדים את תשומת הלב בחמשת הסרטים שבכל זאת אמורים להיות הכי בולטים במירוץ. וזה בדיוק מה שפרסי הגילדה עשו אמש: הם מיקדו אותנו איפה נמצאת התחרות. "מחוז 9 " ו"סטאר טרק" ו"למעלה" אולי יקבלו מועמדות לאוסקר בתוך העשירייה, אבל הם שם לקישוט (ולהקפצת רייטינג המשדר בקרב צופי שוברי הקופות). התחרות היא בין (על פי סדר הסיכויים לדעתי): "אווטאר", "מטען הכאב", "תלוי באוויר", "ממזרים חסרי כבוד" ו"Precious".

יש לי שתי תחושות, אינטואיציות. אחת: שקתרין ביגלו תזכה בפרס הגילדה ובאוסקר על הבימוי, אבל "אווטאר" יזכה באוסקר. שתיים: אם "אווטאר" לא יזכה באוסקר מי שיזכה יהיה דווקא "ממזרים חסרי כבוד".

=============

ובמקביל, הבאפט"א פירסמה את הלונג-ליסט, הרשימה הארוכה (15 בכל קטגוריה) מתוכה יבחרו את חמשת המועמדים הסופיים. מי שמוביל בשלב הזה הוא "לחנך את ג'ני". אבל אם התפעלתי מכך שגילדת המפיקים האמריקאית כללה שלושה סרטי מד"ב בעשירייה שלהם ("אווטאר", "מחוז 9 ", "סטארק טרק"), ב-15 של הבאפט"א יש ארבעה (!) סרטי מד"ב: הנ"ל פלוס "ירח" של דנקן ג'ונס.

===========

איזה ברדק בעולם הלייט-נייט של אן.בי.סי. חודשים אחרי שג'יי לנו עבר לעשר וקונן אובריאן ירש את המשבצת שלו ב-23:30, תחת הכותרת המיתולוגית "טונייט שואו", פלוס מעבר ללוס אנג'לס, ולמרות שבאן.בי.סי הבטיחו שהם יחזיקו את לנו במשבצת הנוכחית לפחות שנה, עכשיו הם מתחרטים. אובריאן מפסיד ללטרמן, המשודר במקביל (לנו תמיד ניצח אותו), לא מעט בגלל שהרייטינג של לנו ב-22:00 נורא נמוך (במה שהיתה פעם המשבצת בה שודרה, למשל, "אי.אר" ושהניבה עשרות מיליוני צופים), והוא מוריד את הרייטינג של החדשות המקומיות שבאות אחריו ושל כל רצועת הלייט נייט אחר כך. אז אחרי אולימפיאדת החורף, באיזור מרץ, ג'יי לנו יחזור למשבצת הקודמת שלו ב-22:30. אבל זה יוצר שתי בעיות: אחת – מה ישבצו בעשר? אבל חמור יותר: מה יקרה לקונן אובריאן? ההצעה של אן.בי.סי היא כזאת: לנו יחזור ל-23:30 לתוכנית של חצי שעה תחת הכותרת "המופע של ג'יי לנו" (שמה של תוכניתו הנוכחית), שתהיה רק מונולוג וקומדיה ללא אורחים. קונן יתחיל יזוז בחצי שעה, ישמור על המותג "טונייט שואו", ויתחיל בחצות. וג'ימי פאלון יעבור ל-1 בלילה. נשאלת השאלה האם קונן יסכים לזה. זו הצעה קצת מביכה עבורו, אחרי שסומן כיורש של לנו וכמי שכבר עזב את משבת הלייט-לייט נייט. "וראייטי" מדווח שהנטייה של קונן כרגע היא לא להסכים, ושסוכניו מציעים את תוכניתו לרשתות אחרות. במקרה כזה, לנו יחזור ל"טונייט שואו" לשעה שלמה וג'ימי פאלון יישאר במקומו ב"לייט נייט". יש לאובריאן גם את האופציה להגיד לאן.בי.סי שהוא לא מסכים, ובגלל שזו הפרת חוזה לשבת בבית ולקבל מהם תשלום מלא עד סוף החוזה שלו. בכל מקרה, כל הסיפור הזה הוא מבוכה עצומה לאן.בי.סי.

==========

ג'ייסון רייטמן צילם סטילס של כל מי שריאיין אותו במסע יחסי הציבור שלו ל"תלוי באוויר". ג'ייסון רייטמן ביקש מעוקביו בטוויטר שישלחו לו צילומים של הכרטיסים שהם קנו לסרט שלו. ג'ייסון רייטמן ערך מכל הצילומים האלה קליפ של המסע שלו לקדם את הסרט שלו. הקלאש מלווים:

אני מביט במודעה הישראלית של "Nine" ותוהה לעצמי: "'האירוע הקולנועי של השנה'? זו ססמת השיווק שלהם לסרט? באמת?". "אווטאר" עדיין ממלא אולמות, ובאמריקה "Nine" בקושי זז אצל הצופים ואפילו חזאי האוסקר די איבדו בו עניין, אבל בארץ מישהו חושב שהוא ישכנע אותנו שזה האירוע הקולנועי של השנה?

===========

אח, אני מת על פלפולי "אווטאר". זו תופעת הלוואי של סרט שהופך לכזו הצלחה, שכל דיון בו חייב להיות בווליום נורא גבוה. אתמול בבוקר התראיינתי ב"סדר יום" של קרן נויבך, כדי להגן על "אווטאר" מפני מבקריו: נויבך פשוט השתעממה בסרט, ואילו סבר פלוצקר, כתב על הסרט טור ביקורת בו הוא מגנה את מסריו ה"פוסט קולוניאליים" ו"האנטי-אמריקאיים". מתברר שלפני כמה וכמה שנים פלוצקר היה מבקר הקולנוע של "על המשמר". וראו איזה נסים ונפלאות עושה "אווטאר": הוא הצליח לגרום לפלוצקר ללכת ולכתב ביקורת על סרט. משהו שם נורא בער בו. הסרט הזה לחץ לו על הכפתורים. זה לבדו ממחיש את גדולת הסרט, הוא מצליח להזיז בכל אחד מאיתנו משהו. גם שנאה יוקדת, גם עצבים אל מול נחשולי אדם הנוהרים כעדר לעבר סרט אחד. ואני מביט מוקסם: כל העולם יצא מדעתו, סביב סרט. איזה כיף לפלוצקר, בתחום הכיסוי שלו (כלכלה) כמעט כל יומיים יש אירוע שמוציא את כל העולם מדעתו ושגורר פפרשנויות מכל כיוון ודיונים ודאגות. אבל בקולנוע? זה קורה פעם-פעמיים בעשור בערך. או לפחות ככמות הפעמי שבערה בסבר פלוצקר לכתוב ביקורות קולנוע מאז שעזב את "על המשמר".

נויבך מצידה טענה שהסרט שיעמם אותה כי אין לו תסריט. אז אם אין תסריט, אז מאיפה מצא פלוצקר מסרים "פוסט קולוניאלים" ו"אנטי אמריקאיים"? איך הם הגיעו לשם? כנראה שבכל זאת היה תסריט. וכנראה שהתסריט הזה הוא טיפ-טיפונת יותר מורכב ממה שנותנים לו קרדיט, כי הוא הצליח לבלבל אפילו את סבר פלוצקר. הוא זיהה נכון, אגב: בסרט אכן יש גם מסרים פוסט-קולוניאליים (בני הנא'בי כפרא אצילי שזקוקים לחייל האמריקאים כדי שיגאל אותם), ואכן יש בו מסרים אנטי-אמריקאיים (החייל האמריקאי כמי שמפיץ הרס ומוות בעולם, הורס ציוויליזציות וחומס אוצרות). ואני ממשיך את זה הלאה (כפי שהתחלתי לעשות בביקורת שלי על "אווטאר"): הסרט גם מטיף לשלום, וגם מתענג על דימויי מלחמה; הסרט גם מנסה להיות הומני ועדין, וגם יש בו עוצמה פשיסטית. אבל זה בדיוק סוד הקסם שלו, שכל אחד מוצא בו משהו. ומה שהכי מרתק, שהפרדוקסים האלה אינם מלאכותיים, אלא מייצגים נאמנה את תפיסות עולמו המאוד סותרות של ג'יימס קמרון, יוצר הסרט, האוטר היחיד והבלעדי שלו. אותם מסרים בדיוק מופיעים גם ב"שובו של הנוסע השמיני".

ברור הרי שלא יכול להיות מצב שכולם יהנו יתלהבו מסרט אחד. זה לא הגיוני. למעשה, זה היה מפחיד אותי. ולמעשה, זו תגובה צפויה לחלוטין: אחרי גל ההתלהבות הראשון, מגיע גל הביקורת ועיקום האף. טבעי. תמיד זה כך. וכשזה בא שלושה שבועות אחרי צאת הסרט קשה שלא לחוש שיש כאן במידה מסוימת רצון של המבקרים להרגיש מיוחדים, בכך שהם לא נכבשו במניפולציות של הסרט (לא שאני טוען שזה לא הגיוני שאנשים לא אוהבים את הסרט, את זה אני מבין וזה צפוי. אני לא מבין את מי שלוקח את הסרט אישית ומתחיל לפוך עליו חומצה, בשעה שכולם מסביב מתמוגגים). ובסופו של דבר, נדמה שפלוצקר הסביר את עצמו היטב אתמול: תכל'ס מבאס אותושרופרט מרדוק, הבעלים של אולפני פוקס, מתעשר במיליארד דולר בזכות הסרט הזה.

==============

אז הנה למה, לדעתי, למרות כל מה שרע בסרט – בעיני מבקריו – הוא עדיין ייחודי ויוצא דופן. כי ג'יימס קמרון הוא קודם כל יצרן דימויים נהדר. הריצו עשר שנים קדימה, וערכו בראשכם מונטאז' של הסצינות והרפליקות הכי מפורסמות בקולנוע. אתם יכולים להיות בטוחים ששוטים מ"אווטאר" יהיו שם ובוודאי גם ה"I See You", שיתחבר נהדר מיד אחרי "You Had Me At Hello". ותחשבו רגע על הדימוי הכי מרכזי של הסרט, של חיבור הזנב לזנב. בתחילה יש משהו מרתיע בהמצאה הזאת, אבל היא נחרטת בזכרון. וקמרון, יש לו כנראה את היכולת הזאת להתחבר לאיזשהו מאגר קולקטיבי של דימויים וביטויים, ולקושש משם את הסיטואציות שלוחצות על כל הכפתורים שלנו, ולארוז אותם בקליידוסקופ ויזואלי גרנדיוזי. וזה מה שקורה לנו בסרט – בעת ובעונה אחת, כל העולם מתחבר זנב-אל-זנב, אל עץ מאלות אחד – זה הסרט – וכולנו מחוברים ורואים ומרגישים אותו דבר. זה פלא. איך אפשר שלא להתפעל מכך שזה סרט שעושה את זה. בסך הכל סרט.

===============

ומתברר שיש גם את הנקודה הישראלית. "ג'רוזלם פוסט" מצאו את שחר לבבי, שעובד ב-WETA, חברת האפקטים של פיטר ג'קסון בניו זילנד, והיה אחד האנימטורים בסרט. עכשיו הוא חזר ארצה.

לפני חודש הזמין אותי עמית דקל להתארח בתוכנית הרדיו שלו ב-106fm, "חלון אחורי". שיחה על קולנוע, ביקורת, ומוזיקה של האילז (כמובן), קרן או מתוך "ארץ יצורי הפרא" ושולי רנד ואהוד בנאי (ועוד כל מיני). עכשיו ניתן לשמוע אותה גם בסטרימינג באתר של 106 וגם כאן בנגן שלי: חלון אחורי ב-106. לחצו על הלינק להפעלת הנגן

צריך להוריד את הכובע בפני מרב יודילוביץ' שחשפה אתמול את הסיפור המבעית על פסטיבל הקולנוע באילת שיוזם יורם גלובוס. אדייק: העובדה שגלובוס יוזם פסטיבל באילת אינה רעה או מזעזעת. להפך, היא מבורכת. לו היה גלובוס משכנע גופים פרטיים (אל על? ארקיע? התאחדות המלונות?) ותקציבי עירייה ותיירות להשקיע בפסטיבל כזה – למרות התיוג הקרתני שלו כ"קאן באילת" – ואילו היה משקיע גם מכיסו, זה היה יכול להיות ניסיון מעניין. אגב, ניסיון שכבר נוסה ונכשל בעבר, ולא ברור למה הבהלה לנסות אותו שוב, במקום לנסות לחזק פסטיבל קיים עם קשריו של גלובוס, אבל ניחא, נגיד שמעניין היה לנסות אותו שוב (בהנחה שימצאו איפה להקרין סרטים בילת: יש רק בית קולנוע – כלומר, מרתף קולנוע – אחד באילת). אבל החוצפה היא שגלובוס פונה למשרדי ממשלה לגיוס 20 מיליון שקלים ליוזמה שלו, ועל פי הדיווח של יודילוביץ' במקום לטרוק לו את הדלת בפרצוף, הם מקבלים אותו לישיבות ודנים בהצעה שלו. 20 מיליון שקל לפסטיבל? מי כאן השתגע? ויודעים מה, אם פתאום יתברר שנמצאו 20 מיליון שקל פנויים למימון המדינה לפסטיבלים, שיחולקו בבקשה לפסטיבלים הקיימים והוותיקים בירושלים ובחיפה, במקום לממן גחמות פרטיות תוך הסתנוורות מאבק כוכבים פוטנציאלי. יקימו נא גלובוס וראש עיריית אילת פסטיבל במימון עצמאי, יקיימו אותו מספר שנים ואז יפנו לקבלת תמיכה ממועצת הקולנוע (גילוי נאות: אני חבר בה, והזעזוע שאחז בי למקרא הידיעה הזאת מגיע גם מהמקום הזה, של מה שעשוי להיות מחטף עוקף מועצה), ואם יעמדו בקריטריונים ובתנאי הסף יקבלו תמיכה.

===========

ויה סטיבי בתגובות: ענף המלחינים באקדמיה האמריקאית זרק לפח כמות נכבדת למדי של פסקולים שנפסלו מהתמודדות על האוסקר בקטגוריית הפסקול המולחן. רוב הפסילות הן על שימוש מופרז בשירים, או שימוש בקטעים שלא נכתבו במקור לסרט. בין הנפסלים: קרן או וקרקט בורוול על "ארץ יצורי הפרא", טי-בן ברנט על "Crazy Heart" (שני אלה עדיין יוכלו להתמודד בקטגוריית השיר המקורי), ג'ייסון שוורצמן על "אנשים מצחיקים", ערן ברון כהן על "ברונו", ניקולס הופר על "הארי פוטר והנסיך חצוי הדם", ושוב קרטר בורוול על "The Blind Side" (כך שנשאר לו רק את "יהודי טוב" כדי לקוות שהוא יזכה במועמדות). גם בריאן אינו נפסל, על הפסקול שלו ל"מבט מגן עדן" של פיטר ג'קסון, אבל למרות שגם הוא השתמש בלא מעט קטעים מתוך אלבומים שלו הפסילה היא טכנית: לאינו פשוט לא התחשק להגיש לאקדמיה את כל הטפסים והניירת הנדרשים כדי להיכנס לשקלול הזכאות. מצד אחד, איזה קול. מצד שני: איך הייתי רוצה לראות את בריאן אינו באוסקרים…

ואלה 81 הסרטים שכן עומדים בכל הקריטריונים ושזכאים להתמודד על מועמדות לקטגוריית הפסקול.

==============

תראו תראו: סם מנדס הולך לביים את סרט הג'יימס בונד הבא. האם לראשונה הבמאי יהיה חזק יותר מהמותג, או שגם מנדס ייבלע בתוך המכונה? עד כמה שאני זוכר, זו פעם ראשונה שבמאי זוכה אוסקר יביים סרט של ג'יימס בונד. ועל הדראפט הנוכחי של התסריט עובד פיטר מורגן ("המלכה", "פרוסט/ניקסון").  נשמע שבסרט הזה ג'יימס בונד הולך לשבת הרבה ולקטר כמה חייו קשים, לא?

============

ג'ון אוגוסט, התסריטאי של "צ'רלי בממלכת השוקולד", "סיפורי דגים" ו"גו", הוזמן השנה להצטרף לאקדמיה וזו השנה הראשונה שלו בתור מצביע לאוסקרים. בבלוג שלו הוא מספר על טופס ההצבע למועמדים שהגיע בדואר, על שיטת הניקוד, והדילמות של מצביע האוסקרים. מבט מעניין מבפנים.

============

ומה חשבתם, שלא יהיה "אווטאר" היום? ובכן, מתברר ש"אווטאר" לא רק צועד בדרך להפוך לסרט הקופתי בכל הזמנים, אלא שהוא שבר כבר שיאים נוספים: זה הסרט שזכה לעותק הפיראטי הכי מהר, והסרט שהגרסת הבוטלג שלו שברה את שיאי ההורדות מאתרי שיתוף קבצים. ואני חשבתי ש"אווטאר" היה אמור להיות הסרט שמביס את הפיראטים, ושעותקים פיראטיים הורסים את הסרטים בקופות, לא מזניקים אותם לראש טבלת הסרטים הקופתיים בכל הזמנים.

אוקיי, המירוץ לאוסקרים נהיה מאוד מעניין ברגע זה. המועמדויות לפרסי גילדת המפיקים פורסמו לפני כשעה. זו הגילדה הראשונה שיישרה קו עם האוסקרים ומציגה עשרה סרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. גילדת המפיקים מונה 4,200 חברים. וב-13 מ-20 הפעמים האחרונות (כולל בשנה שעברה) הסרט שזכה אצלם, זכה אחר כך באוסקרים, כך שזו אינדיקציה מצוינת למה שהולך לקרות באוסקרים. והמועמדים הם:

"אווטאר", "The Hurt Locker", "סטאר טרק", "מחוז 9 ", "למעלה", "Precious", "לחנך את ג'ני", "תלוי באוויר", "ממזרים חסרי כבוד" ו"אינוויקטוס".

יש סיכוי לא רע שרשימת המועמדים לאוסקרים די קרובה מאוד, אולי אפילו זהה. ואם כן, הרי שהרעיון להרחיב את רשימת המועמדויות לעשרה תוכיח את עצמה מצוין: ברשימה הנ"ל יש שלושה סרטי מדע בדיוני ("אווטאר", "מחוז 9 ", "סטאר טרק") וסרט אנימציה ("למעלה"). אם "למעלה" יהיה מועמד לאוסקר, הוא יהיה בסך הכל סרט האנימציה השני שיהיה מועמד לאוסקר על הסרט הטוב ביותר (אחרי "היפה והחיה", שזכה למועמדות לפני שהושקה הקטגוריה לסרט אנימציה באורך). תחושה שלי: בגלל שבאקדמיה יש יותר שחקנים ממפיקים, ולשחקנים יש דעה קדומה נגד סרטי אנימציה, שלבסוף "למעלה" לא יגיע למועמדות לאוסקר. אבל רוב מנחשי האוסקרים מהמרים שהוא דווקא כן, ואז זה יהיה היסטורי.

אני באמת רוצה לעבור הלאה מ"אווטאר", ולהמשיך עם דיווחים שוטפים על שאר ענייני הקולנוע, אבל נתקל בשתי בעיות: כנראה שעדין לא קורה ממש שום דבר אחר. אולי כי כולם עסוקים ב"אווטאר", אבל כנראה שבגלל שרוב העולם עדיין נמצא בחופשת חג המולד. אבל יש עוד עניין: נדמה שהעיתונות הישראלית סוף סוף זיהתה ש"אווטאר" הוא סיפור. בימים האחרונים התקשרו אלי – בתור דובר "אווטאר" בישראל, אני מניח – מ"לונדון וקירשנבאום", "ידיעות אחרונות", תוכנית הרדיו של עמנואל רוזן וגיא מרוז (באיזה תחנה?) ו"כלכליסט". ומ"דה מרקר" לא התקשרו אבל פרסמו אייטם על הכנסות הסרט בכל זאת. כל זה מהימים האחרונים, מלאת שלושה שבועות להצגת הסרט בבתי הקולנוע. חדשות ישנות בכל מקרה אחר, אבל במקרה הזה נדמה שהניוז נוצר רק עכשיו, או לפחות עכשיו הגיע לאוזני העיתונאים שלא מודעים לקיומו של קולנוע בכל יום אחר.

ובינתיים, במירוץ לאוסקרים. ביום ראשון זכה "The Hurt Locker" בפרס סרט השנה מטעם האגודה הלאומית של מבקרי הקולנוע באמריקה. ובזאת הוא הפך לסרט הראשון מזה 12 שנה שזוכה בפרס הראשון מטעם שלוש אגודות המבקרים המרכזיות באמריקה: האגדוה הלאומית, האגודה הניו יורקית ואגודת לוס אנג'לס. אם ככה, תגידו, "The Hurt Locker" אמור להיות הסרט המוביל במירוץ לאוסקרים, לא? ובאופן אירוני זה בדיוק הפוך: הזכייה הזאת רק מדגישה עד כמה ל"The Hurt Locker" אין כל כך הרבה סיכויים כעת לזכות באוסקר. קודם כל, כי האגודה הלאומית של מבקרי הקולנוע (גוף המכיל כמה עשרות מבקרים) מפגינה טעם עצמאי והם לא מנסים להיות כמו הגלובוסים ולהמר על מה שינבא את האוסקר (בשנה שעברה הסרט הזוכה היה "ואלס עם בשיר"). וכך קרה ששני הסרטים האחרונים שגם זכה אצל המבקרים וגם זכו באוסקר היו "מיליון דולר בייבי" ו"רשימת שינדלר". אבל יותר משונה: כי הסרט האחרון שזכה בשלושת אגודות המבקרים היה "סודות אל.איי" ב-1997. והוא הפסיד את האוסקר ל… "טיטאניק" של ג'יימס קמרון. אם אנחנו מקבלים את ההנחה שההיסטוריה חוזרת על עצמה, הנה זה קורה. "The Hurt Locker" יישאר חביב המבקרים, אבל "אווטאר" מתייצב עכשיו בתור הסרט המוביל גם לזכייה באוסקר.

שלא נתבלבל, המירוץ עוד לא גמור. יש עדיין שלושה סרטים במירוץ וצריך לחצות את יום המועמדויות (2 בפברואר) כדי לראות מה יהיו הכוחות אז: "אווטאר", "The Hurt Locker" ו"תלוי באוויר". אני, למעשה, הייתי בטוח ש"תלוי באוויר" הולך לזכות לפני כמה שבועות אבל אז הוא לא קיבל מועמדות לפרס האנסמבל של גילדת השחקנים. וזה אומר דרשני: בכל תולדות האוסקרים קרה רק פעם אחת שסרט זכה באוסקר בלי מועמדות של גילדת השחקנים (הרי השחקנים הם הקבוצה הכי גדולה מבין מצביעי האוסקר), וזה היה "לב אמיץ". כך שהעובדה ש"אווטאר" גם לא קיבל מועמדות כזאת משחקת לטובתו, אבל את "תלוי באוויר" היא מחלישה.

אבל בגלל שזו השנה הראשונה בה יהיו עשרה מועמדים לפרס הסרט ולא חמישה, ובגלל שחוקי ההצבעה שונו לחלוטין השנה (המצביעים לא צריכים לבחור רק את הסרט הזוכה שלהם, אלא לדרש לפי סדר עדיפויות את כל עשרת המועמדים), אי אפשר לדעת כרגע איך זה בדיוק יגמר. בסוף "ממזרים חסרי כבוד" יזכה. סרט שואה, אחרי הכל.

והאם "אווטאר" הוא "סרט הפרופגנדה האנטי-אמריקאי היקר ביותר אי פעם" וגם "הסרט הכי שמאלני בתולדות הקולנוע האמריקאי המודרני"?

============

שתי ידיעות נון-"אווטאריות":

מרק פלינגטון הוא הבמאי האמריקאי שנבחר לביים את הרימייק האמריקאי של "The Orphanage", סרט האימה הספרדי שהפיק גיירמו דל טורו וביים חואן אנטוניו באיונה. זה כמובן לא רעיון כל כך מוצלח לעשות לסרט הזה רימייק אמריקאי, אבל ]לינגטון הוא בחירה מעניינת. חיבבתי אותו כבמאי קליפים, ואהבתי את "דרך ארלינגטון" המקפיץ שלו.

ואתר "פליקסטר" – פייסבוק לקולנוע, אם תרצו – קנה אתמול את אתר "Rotten Tomatoes", האתר הבכיר ביותר לריכוז ושקלול ביקורות קולנוע. הכוונה המוצהרת היא שפליקסטר יתמיעו את המערכת הקהילתית שלהם לתוך רוטן טומייטוס. עכשיו נצטרך לראות האם הבעלים החדשים לא יהרסו את האתר. אני, מצידי, מעדיף בכלל את "מטה-קריטיק".

עוד משהו קורה בעולם הניוז הקולנועי חוץ מ"אווטאר"?

אני מהמר שעבור כמאה מיליון אנשים ברחבי העולם, זו כרגע הפראזה המוזיקלית שהכי מזדמזמת להם בראש:

"אווטאר", ג'יימס הורנר. לחצו על הקישור כדי להפעיל את הנגן

==========

בידיעה ב"ידיעות אחרונות" מאתמול נכתב ש"אווטאר" מכר כ-250 אלף כרטיסים בישראל עד כה. שלשום ביס פלאנט, בשעה 18:00, כל הכרטיסים לכל הצגות הערב של "אווטאר" כבר היו מכורים. ובינתיים בשאר העולם: "אווטאר" ירד בעשרה אחוז באמריקה, והכניס עוד 68 מיליון דולר בסוף השבוע. אבל מי שציפה שיקח לו עוד שבוע-שבועיים להגיע למיליארד דולר ברחבי העולם, התבדה: הסרט חצה את הרף הזה אתמול, ביום ה-17 לצאתו. להזכירכם, "טיטאניק", הסרט הקופתי בכל הזמנים, הכניס 1.8 מיליארד דולר בכל העולם. די ברור שג'יימס קמרון הולך לשלוט על שני המקומות הראשונים בטבלת שוברי הקופות של כל הזמנים, השאלה רק באיזה סדר. "אווטאר" יעקוף תוך שבועיים את "האביר האפל", "שר הטבעות: שובו של המלך" ו"שודדי הקריביים: תיבה של איש". השאלה היא: מתי הסרט ייעצר, מתי תתחיל ההאטה, והאם הוא יעבור את ה-1.8 מיליארד דולר עד שזה יקרה. ההימור שלי: אולפני פוקס ינסו להחזיק את "אווטאר" בבתי הקולנוע כמה שיותר זמן, בוודאי עד האוסקרים במרץ, ואם הוא יזכה שם, אז גם אחרי זה. אם הוא יזכה באוסקר הוא חוצה את ה-1.8 מיליארד דולר בוודאות והופך לסרט הקופתי בכל הזמנים (אולי).

=========

לא רק "ידיעות" גילה רק השבוע את "אווטאר". גם "לייף מגזין", ששלח את הצלם ג'ף וספה לתעד את מסע יחסי הציבור של ג'יימס קמרון ושחקניו בלונדון, ברלין, פריז ומוסקבה.

נדמה לי שבזאת אנחנו חותמים את פסטיבל סיכומי השנה והעשור. אז אם החמצתם, הנה פסטיבל סרטי העשור של "סינמסקופ". הוסיפו בתגובות את סרטי העשור שלכם. והנה כל פרויקט סיכום העשור שלי, כולל איש השנה, אולפן השנה ובמאי השנה.

עוד כמה סיכומים אחרונים: סרטי העשור של רוג'ר איברט. במקום הראשון: "סינקדוכה, ניו יורק". סרטי העשור של ג'ים אמרסון. במקום הראשון: "ארץ קשוחה". סרטי העשור של דרו מקוויני. במקום הראשון: "נמר, דרקון".

וואו, איזה פרויקט סיכום שנה נפלא: "עונג שבת" מסכמים את אלבומי השנה. תענוג.

וקבלו את "עין הדג". זה לא קאמבק, הם אומרים. אלא הפסקה קצרה בפרישה כדי לסכם את שנת 2009. אז קיפצו רגע אליהם להשתתף בסקר סיכום 2009.

==========

ג'ונתן רוזנבאום מפרסם שיחה שלו עם בלה טאר מ-2001, בסמוך ליציאת "הרמוניות ורקמייסטר". זוכרים? "הרמוניות ורקמייסטר" הוא השותף למקום הראשון ברשימת סרטי העשור שלי.

============

כנראה שזה נהיה מאוד פופולרי לערוך רשימות סרטי שנה בתור קליפי וידיאו. היה לנו כבר את זה. ועכשיו הנה קליפ סיכום השנה של ג'ים אמרסון:

וזה קליפ הסיכום של מט שפירו:

============

אוקיי, אז מה קורה ב-2010?

העשור הזה שינה את האופן שבו אנחנו רואים סרטים, וגם את האופן שבו מפיצים סרטים. נדמה לי שהמהפכה הגדולה ביותר של עולם ההפצה הדיגיטלי, עוד לפנינו – כשמסכי המחשב יהפכו תלת מימדיים ורוחב הפס והרזולוציה יכפילו את עצמם – וכשזה יקרה מה שאנחנו קוראים לו "מהפכת יו-טיוב" ישמע לנו מצחיק כמו רדיו טרנזיסטור שקולט רק תחנות AM. אבל משהו בסיסי ומהותי השתנה בעשור האחרון.

פורסם ב"פנאי פלוס", 30.12.2009

1. פרמיירות בבית

אחת לשלושים שנה הקולנוע נכנס למלחמת הישרדות, כדי לנסות לנצח את המגרעת הכי גדולה שלו: כדי לשגשג הקולנוע צריך לשכנע אנשים לצאת מהבית, לרוב בערב, וללכת (לרוב לנסוע) למקום כינוס ולשלם כרטיס כניסה. וכדי להצדיק את קיומו, הוא צריך לשכנע מיליוני אנשים לעשות את זה. אנשים, שמרגע שהם יוצאים מהבית ונכנסים לאוטו, עשויים, חס וחלילה, להחליט לנסוע לתיאטרון, או למוזיאון, או למסעדה. בשנות החמישים הטלוויזיה הפכה באמריקה למוצר הזמין בכל בית ואנשים הפכו לבטטות כורסה. הורגשה ירידה במכירת כרטיסים, והקולנוע הגיב בדרך שהפכה מאז ועד לשיטה המוכרת ביותר שלו: הוא נלחם במסך הקטן עם מסך ענק. קולנוע סינמסקופי, מסכי סינרמה, הקרנות תלת מימד, סאונד סטריאופוני. כל מה שאי אפשר להשיג בחוויה הביתית מול האח עם הכפכפים. הקולנוע נלחם בנוחות הביתית עם גרנדיוזיות. בשנות השמונים: מכשיר הווידיאו שוב שינה את הרגלי הצריכה של הצופים. והקולנוע שוב שלף את התלת מימד. ובשנות ה-2000: צרה צרורה, בעיה כפולה ומכופלת. מסכי הפלזמה והאל.סי.די ומערכות הסאונד סראונד הפכו את חוויית הצפייה הביתית ללא פחות איכותית ומרשימה מזו הקולנועית. והזמינות של סרטי קולנוע בערוצי ה-vod, בספריות הדי.וי.די – והכי חמור באינטרנט – גרמו לכך שאנשים ראו יותר ויותר סרטים, רק לא בבתי הקולנוע. והאולפנים ההוליוודיים הגיבו כהרגלם: הפכו את הכל גדול יותר. באמריקה יותר ויותר סרטים הופצו על מסכי איימקס ענקיים (איימקס היא חברה קנדית שכמעט פשטה את הרגל לפני העשור הזה). ומאז 2004 התלת מימד עושה קאמבק. הכל כדי להוכיח לקהל שגם מסך פלזמה 50 אינץ' ומכשיר בלו-ריי יכולים להיראות גמדיים. ובסיכומו של דבר, זה היה עשור האיי-קולנוע, כשהוליווד מנסה לשדל אתכם לצרוך את תכניה בכל גודל מסך אפשרי, ממסך האייפון (או האייפוד טאץ') הקטנטן ועד מסך האיימקס הענק. ובמקביל, הוליווד הבינה שהיא מפסידה בקרב על המבוגרים, שמעדיפים לשבת בבית, והיא מפנה כעת את מרכולתה בעיקר לבני נוער. הם עדיין אלה שהולכים לפחות פעם בשבוע לקולנוע. הכל כדי לא להיתקע בבית עם ההורים שלהם.

ובארץ? בעשור הזה ישראל חברה לעולם. כלומר, לעולם הגלובליזציה הנשלט על ידי תאגידי הוליווד. בדצמבר 2003 נפתח בישראל קומפלקס סינמה סיטי. המתחרים שלו היו בטוחים שזה הולך להיות פיאסקו וגיחכו בצד. שש שנים אחרי והמתחרים האלה נאלצו לסגור לא מעט בתי קולנוע בתוך הערים, ויותר ויותר מגה פלקסים בסגנון סינמה סיטי נפתחו או שנמצאים בבנייה. המסכים הקטנים, החפורים בתוך מרתפים וקניונים, סיימו את תפקידם. זה העשור של המסכים הגדולים, הסאונד המרעים, ההקרנה הדיגיטלית, וההפצה הבו זמנית: אחרי שנים שבהם ישראל היתה סמטה נידחת באפריקה שמקבלת את סרטיה באיחור של רבעון עד שנה, רוב סרטי הענק יוצאים כעת בישראל במקביל לשאר העולם. הכל די לשכנע את הצופה שהקולנוע הוא חווייה גלובלית חד פעמית, שאסור לו להחמיץ בקולנוע, ולא לחכות שזה יגיע לטלוויזיה או למחשב. רק, משום מה, מהפכת האיימקס בארץ נכשלה טוטאלית. אולי בעשור הבא.

2. מצלמים ומפיצים בבית

באוגוסט 2005 שתי בחורות מרמלה – ליטל מייזל ועדי פרימרמן – העלו ליו-טיוב סרטון וידיאו קטן שהן צילמו וערכו בלילה אחד. הכי חופשי, הכי ספונטני, סתם משובה: הן רוקדות בחדר השינה ושרות לצלילי השיר "היי" של הפיקסיז. קשה לנתח מה בדיוק היה שם שמשך את תשומת הלב – אולי השארם שזלג משתי הבחורות שנראות כמי שבאמת נהנות, או כי היה שם כשרון קולנועי במה שנראה כמו סרטון ביתי וחובבני. אבל היה שם משהו, וכמו שקורה ביו-טיוב, כשאנשים נדלקים על סרטון, זה נראה כמו דליקה בשדה קוצים. עד היום, ארבע שנים אחרי, צפו בסרטון הזה 28 מיליון איש (אני נתקלתי בו במאי 2006 ונגנבתי עליו, וניסיתי לפענח את סוד קסמו). עם כל ההצלחות של "בטיפול", “ואלס עם בשיר" ו"ביקור התזמורת" בחו"ל, קשה להאמין שיש עוד איזושהי תוצרת ישראלית שנצפתה על ידי 28 מיליון איש בעולם. סיכום העשור הקולנועי הזה עוסק בעיקר באופן שבו התאגידים ההוליוודיים ניסו למכור לנו את תוצרתם. אבל הנה הצד הנגדי, העובדה שאם יש דבר אחד שתמיד נכון כשזה מגיע לקולנוע זה מה שאמר פעם התסריטאי וויליאם גולדמן: אף אחד לא יודע כלום. ואף אחד לא יודע באמת איך מייצרים להיט. אז כן, הוליווד יודעת למכור סרטים, כמו שתנובה יודעת למכור מעדני חלב. המון פרסום שגורם לנו להזיל ריר ולרצות לקנות כרטיס. אבל כל מה שאנחנו יודעים הוא ש-50 מיליון איש קנו כרטיסים ל"רובוטריקים 2”, אבל נתוני הקופות לא מסגירים כמה מהם גם נהנו מהסרט. לעומת זאת, באופן חתרני לדיקטטורה של האולפנים, מדי פעם צצים סרטים קטנים שהאולפנים לא יודעים איך לשווק, אבל הקהל מתאהב והופך אותם ללהיט. זה לא דבר ייחודי לעשור הזה. תמיד היו את הסרטים הקטנים שהפכו לסנסציות (“איזי ריידר") והביסו סרטי ענק יקרים שהיו אמורים להיות שוברי קופות (“קליאופטרה"). אבל בעשור האחרון – ולמעשה מאז "פרויקט המכשפה מבלייר" מ-1999 – הפכו האינטרנט, הסמסים והרשתות החברתיות (והשנה: טוויטר) לטריטוריות עוקפות תאגידים, איזורים שבהם הצופים עצמם מעבירים מידע ישיר, נטול פרסומאים ויחצנים. וכך סרטים שנמצאים מחוץ למערכת ההוליוודית פתאום מקבלים חיים. השנה זה קרה פעמיים, עם "מחוז 9” ועם "פעילות על טבעית". אבל יותר ויותר קולנוענים מגלים שכדי להפיץ את סרטם הקטן והצנוע הם לא זקוקים למפיצים, הם יכולים לעשות את זה לבד. לפחות כך להביא למודעות לקיומם (נדמה שבסופו של דבר כולם רוצים את ההצלחה הגדולה). כמה חודשים אחרי בכורת "היי" ביו-טיוב ניסה קווין סמית לתפוס טרמפ על ההצלחה של שתי הבנות מרמלה ולמכור את סרטו, “מוכרים בלבד 2” באמצעות פרודיה שלו על הקליפ שלהן. יוצרי הסרט "מפלצת בעלת ארבע עיניים" החליטו לוותר על החיפוש המתסכל אחר מפיץ, והוציאו את סרטם לצפייה חינם ביו-טיוב, וגם יוצרי "מופע החיים של גוטל בוטל" הישראלי ניסו לדלג על בתי הקולנוע ולעשות בכורה באינטרנט. וכך גם לא מעט יוצרים תיעודיים, ובהם זוכי האוסקר אלכס גיבני ומייקל מור, שבשם השוויון והאקטיביזם האנטי-תאגידי, איפשרו צפייה בסרטיהם ברשת. אז הסרטים הקטנים, הביתיים, הצליחו בעשור האחרון להגיע לתודעת מיליונים. יש רק עוד דבר אחד שהם עוד לא הצליחו לעשות: לתרגם את זה לכסף. אולי בעשור הבא.