למעשה, נראה לי נכון יותר לסכם את העשור מנקודת המבט של הבמאים ולא של הסרטים. היו כמה יוצרים שהפגיזו יצירות מופת בזו אחר זו, שפשוט אין לי דרך אמיתית לבחור בין הסרטים, אבל שאני לא יכול שלא להתפעל מהתפוקה והאיכות. היו יוצרים שהגיעו בעשור הזה לשיאם, והיו כאלה שגילינו אותם רק בעשור הזה.

פורסם ב"פנאי פלוס", 30.12.2009

עשור, או שאני יורה

קבלו את דירוג הבמאים שביימו את הסרטים הכי מענגים ומופתיים בעשור האחרון

כולם מסביבי מסכמים את העשור, בוחרים את עשרת הסרטים שהם הכי אהבו בעשור הזה, ורק אני בפלונטר נוראי. איך בוחרים? היו המון סרטים שנורא אהבתי בעשר השנים החולפות, ולא מעט סרטים שאני מגדיר כיצירות מופת של ממש. וגם: לא מעט סרטים שהשפיעו על יוצרים ועל סרטים שבאו אחריהם. לבחור עשר? אני לא מצליח אפילו להחליט לגבי המקום הראשון. האינסטינקט שלי הוא לבחור ב"הרמוניות ורקמייסטר", יצירה בת שלוש שעות של הגאון ההונגרי בלה טאר. סרט מופלא בשחור לבן, שהראה שהקולנוע האירופאי לא התפגר לגמרי. סרטו של בלה טאר החיה את תעשיית הקולנוע ההונגרית שהוציאה בעשור הזה כמה וכמה יוצרים צעירים ומרשימים, והזריקה חיים חדשים לקריירה של יוצר ותיק כמו גאס ואן סאנט (ראו בהמשך). אבל הסרט הזה הוקרן רק בפסטיבלים וסינמטקים. איזוטרי מדי למקום הראשון? מבין התוצרת האמריקאית, אני מתבחט בין "AI” של סטיבן ספילברג ובין "שמש נצחית בראש צלול" של מישל גונדרי למקום הראשון. ואולי דווקא "סינקדוכה, ניו יורק" של צ'רלי קאופמן? הסרט שהכי הסעיר אותי לפני שנה?

אז כן, תפסתם אותי, קשה לי להחליט. ואם אחליט להחליט לבסוף, דעו שהרשימה שאייצר תהיה די שרירותית. לא בשמות, אלא בדירוגים. אבל יש דירוג אחד שאני יותר סגור עליו: רשימת במאי העשור. היו בעשור הזה כמה יוצרים שכל מה שהם נגעו בו הפך לזהב. והנה הם:

1. האחים כהן.
אני מודה, אני אוהב את כל מה שהאחים כהן עושים. מת עליהם. אני חושב שהם תסריטאים גאונים ובמאים פנומנליים (וחוש הליהוק שלהם פשוט אדיר), ואני מת על חוש ההומור האפל והמעוות שלהם. הכל אצלם זו בדיחה מורבידית אחת גדולה. אבל, אני מודה: בשנות ה-90 הם עשו סרטים נפלאים, אדירים (וביניהם את "בארטון פינק", הסרט שלהם שאני הכי אוהב) אבל היתה תחושה של חיפוש דרך, שבאה לידי ביטוי בהפסקות בין סרט לסרט. אבל בשנות האלפיים הם חגגו ושעטו קדימה כמו קטר שאיבד את בלמיו, ויצרו בקצב מסחרר ובאיכות מעוררת השתאות. הם פשוט עשו מה שבא להם, בכל סגנון אפשרי. אני טוען שאחד העשורים הגדולים ביותר של במאי היה עשר השנים של 1950 עד 1960 בקריירה של בילי וויילדר, עם עשרה סרטים מופתיים ברצף מ"שדרות סאנסט" ועד "הדירה". שנות ה-2000 של האחים כהן מדורגים בזאת במקום השני מבחינת רצף יצירה מופתי. שבעה סרטים הם ביימו בעשור האחרון: “אחי, איפה אתה", “האיש שלא היה שם", “אכזריות בלתי נסבלת", “להרוג את הליידי", “ארץ קשוחה", “לקרוא ולשרוף" ו"יהודי טוב". הם ביימו עוד שני סרטים קצרים, הפיקו שני סרטים (“באד סנטה" ו"רומנטיקה וסיגריות") וזכו בשני אוסקרים. איזה רצף. כן, אני מודה, העשור הזה היה נראה טוב יותר אם "להרוג את הליידי" לא היה בתוכו. אבל בגלל השיאים שלפניו ואחריו – ולמרות שיש לסרט הזה מתנגדים רבים, לדעתי "אכזריות בלתי נסבלת" הוא אחד הסרטים הכי מצחיקים של העשור הזה – מרגיע למצוא סרט חלש יותר, וניסיון של האחים למצוא את עצמם בתוך מערכת הוליוודית של כוכב (טום הנקס) ורימייק. התוצאה היתה משעשעת למדי, אבל לא קרובה למה שאנחנו מצפים מהאחים כהן. אבל זה רק הפך את העשור הזה למגוון יותר: מסרט שהוא חצי-מיוזיקל (“אחי, איפה אתה") ועד חצי סרט אימה, חצי מערבון (“ארץ קשוחה"), לפילם נואר ("האיש שלא היה שם"), לקומדיה רומנטית ("אכזריות בלתי נסבלת"), מתסריטים מקוריים לתסריטים מעובדים לפראפרזות על נראטיביים קאנוניים (יווניים ב"אחי", יהודיים ב"יהודי"). הדבר המדהים באחים כהן הוא שהם קודם כל תסריטאים נורא חכמים, שמחביאים בסרטיהם כמות עצומה של התייחסויות לכל כתבי תבל, ואז אורזים את זה בתוך סרט ז'אנרי (מותחן או קומדיה) שהקהל שלהם צריך לנסות לפצח. הם מחייבים את הצופים בהם לנסות לפצח את סרטיהם, ולהתייחס בתוך כך למכלול עבודתם (המפתח להבנת "יהודי טוב" נמצא ב"אכזריות בלתי נסבלת". הטורנדו ב"יהודי טוב" מחובר למבול ב"אחי, איפה אתה". הדיבוק ב"יהודי" מתקשר לאנטון שיגור ב"ארץ קשוחה"). ומעל לכל אלה מתנוסס בגאון הסרט שהוא בעיניי יצירת המופת הכי גדולה שלהם בעשור הזה: “האיש שלא היה שם". הסרט הזה הוא הכי חושפני שלהם. הוא מוכיח שלמרות העיסוק שלהם בתרבות פופולרית, הם למעשה יוצרים סוריאליסטיים לא פחות מדיוויד לינץ', ושהסרטים שלהם – מאז ומתמיד (ע"ע "בארטון פינק") – הוא שיטוט אסוציאטיבי בתוך המוח של גיבוריהם, במחשבות, בחלומות ובסיוטים שלהם. מכאן, צריך לפענח את כל הסרטים שלהם כיצירות הממוסגרות כסיפורים, כסרטים או כחלומות. בעשור המופתי ביותר של צמד היוצרים החשוב ביותר בעולם כרגע, “האיש שלא היה שם", הוא היהלום שבכתר. יחד עם משתפי הפעולה הקבועים שלהם – המלחין קרטר בורוול והצלם רוג'ר דיקינס – האחים כהן ממשיכים לייצר מהתהלות מבהילות על חיים ומוות, ונדמה שהם הכי מתמוגגים לעמוד בצד ולהתפקע מצחוק כשכל העולם כולו מנסה לפצח מה הם בעצם ניסו להגיד.

2. סטיבן ספילברג

גם כאן, קוראי המדור הקבועים עשויים היו לראות את זה בא. ספילברג הוא אחד הבמאים האהובים עליי, אם לא האהוב עליי. וגם הוא דפק עשור מרהיב. שנות התשעים אמנם הביאו לו שני אוסקרים ואת הלהיט הקופתי הכי גדול שלו, אבל הם גם הכילו עליות וירידות משונות ולא עקביות. שנות ה-2000 הוכיחו שספילברג הוא מכונת הקולנוע הכי משוכללת באמריקה, והוא הוכיח את זה ברצף סרטים אפלים ואלימים ולא צפויים, שלושה מתוכם סרטי מדע בדיוני. אם את תפוקת האחים כהן השוויתי לעשור הגדול של בילי וויילדר, העשור של ספילברג מזכיר לי את העשור הגדול של אלפרד היצ'קוק, גם הוא בשנות ה-50: מ"זרים ברכבת" ועד "פסיכו". לספילברג היה בעשור הזה את "AI”, ככל הנראה סרט העשור שלי. ואז את "דו"ח מיוחד". ואת "מלחמת העולמות" ואז את "מינכן". ארבעה סרטים מופתיים בשלוק אחד. ובין לבין היה לו את "טרמינל", סרט אדיר, עם התום של פרנק קפרה ורגעים קולנועיים פנומנליים, שלא קיבל את הכבוד הראוי לו. וגם את "תפוס אותי עם תוכל" החמוד. מודה, הייתי מוותר על שליש מ"אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח" כדי שהעשור הזה יהיה מושלם יותר. אבל בסך הכל: שבעה סרטים כבמאי בעשור אחד (ואני לא מזכיר את ספילברג איש העסקים, שמכר את האולפן שלו ועשה מיליונים מהפקת "רובוטריקים"). ספילברג הוא במאי שאנשים תופסים כמסחרי, כהוליוודי, אבל "AI”, “מינכן" ו"ד"ח מיוחד" הציגו אותו כיוצר שמצליח לשלב בין אפקטים מורכבים, תנועות מצלמה מסחררות, אבל גם תוכן פולמוסי שמעז לגעת בנקודות קשות וכואבות בדיון על אנושות ואנושיות. וכמו שקרה עם היצ'קוק, נדמה לי שחלק מהסרטים האלה עוד יזכו למעמד הבכיר באמת שלהם בעשורים הבאים.

3. כריסטופר נולן

היו כמה במאים שנכנסו לחיינו בסערה בעשור הזה (ראו בהמשך), אבל המסעיר שבהם בעיניי חייב להיות כריסטור נולן, שהרביץ חמישה סרטים בעשר שנים, מתוכם ארבעה סרטים מופתיים, שכל אחד היה שיפור על פני זה שקדם לו. הוא חנך את העשור עם הפיצ'ר הראשון שלו, “ממנטו", שהיה תרגיל גאוני בתסריטאות. נדלג על "אינסומניה", ונקפוץ ישר ל"באטמן מתחיל", בו נולן הוכיח שהוא לא רק תסריטאי מעולה – המסוגל לספר מחדש את כל המיתולוגיה של באטמן ולצאת מתחת לצל הכבד של הגרסה הקומיקסית המופתית של טים ברטון – אלא שהוא גם במאי פעולה נהדר. ואז, הברקה: “יוקרה", אחד הסרטים המקוריים והמפתיעים של העשור הזה, שכמו "ממנטו" מוכיח לנו שנולן למעשה עוסק בסרטיו בחוויית הקולנוע עצמה – וחווית השואו-ביזנס, והאופן שבו באמצעות שקרים ואחיזות עיניים אפשר לדעת באמיתות הגדולות ביותר. ואז, פצצת האקשן, מבוימת למופת וכתובה באופן מעורר קנאה: “האביר האפל". ונולן הפך תוך עשור מבמאי בריטי צעיר וצנוע, ליוצר שאחראי על להיט שגרף מיליארד דולר בקופות. והוא לא נח: בשנה הבאה כבר יגיע "Inception" שלו. נראה מסחרר.

4. קלינט איסטווד

מי היה מאמין שבגיל 70 קלינט איסטווד ייצא מעשור כביר הישר לתוך עשור כביר נוסף. רגע לפני יום הולדתו השמונים, איסטווד מצלם בימים אלה את סרטו העשירי בעשר שנים. העשור התחיל צולע עם "ספייס קאובויס" ו"רצח מתקתק" החביבים אבל נטולי הגדולה, אבל אז המריא עם "מיסטיק ריבר" (סרט שנורא קשה לי איתו, אבל אני לא יכול להתעלם מהבימוי הנהדר והמשחק יוצא הדופן שהביא וסקרים לשניים משחקניו), ואז "מיליון דולר בייבי" המועך (שזיכה את איסטווד בשני אוסקרים ועוד שני אוסקרים לשחקניו), ואז "גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיוו ג'ימה" (בהפקת ספילברג), ו"ההחלפה" ו"גראן טורינו". גם "אינוויקטוס", סרטו החדש, הוא בן העשור הזה. לישראל הוא יגיע בינואר.

5. גאס ואן סאנט

אני כבר הייתי מוכן לוותר על גאס ואן סאנט ולתייק אותו ברובריקת "במאים שהיו מוצלחים פעם ואז התקלקלו". את שנות התשעים הוא סיים עם סרטים מיותרים כמו "סיפורו של וויל הנטינג", “פסיכו" ו"למצוא את פורסטר". אבל אז הוא ראה את סרטיו של בלה טאר (ההוא מפסקת הפתיחה) והחליט לזרוק לפח את הקריירה ההוליוודית הקיטשית שנדבקה לו לסוליה ולחזור לשורשיו כבמאי עצמאי וניסיוני. הוא הנפיק טרילוגיה עוצרת נשימה, מהורהרת, ווירטואוזיות בקולנועיות ההיפנוטית שלה: “ג'רי" (אחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים, אך השנואים על צופים חסרי סבלנות), “אלפנט" ו"ימים אחרונים". ואז הוא המשיך והבריק עם "פראנויד פארק". כשהוא הגיע בסוף העשור בחזרה להוליווד ולאוסקרים עם "מילק", זה כבר היה סרט סוחף ומצוין, אבל נטול כל קיטש וסכרין, ובמידה רבה, הוא כמו החלק החמישי במה שהיתה אמורה להיות טרילוגיה העוסקת בגיבורים טראגיים ובמוות סתמי.

וגם:

6. סטיבן סודרברג

13 סרטים הו ביים בעשור הזה. 13! והוא זכה באוסקר (על בימוי "טראפיק"). והוא זיגזג בין שוברי קופות ("אושן 11") ובין סרטים קטנים במצלמה ביתית ועם שחקנים לא מוכרים ("חברה בתשלום"). נדמה שאחרי הכשלונות של "צ'ה" ו"המודיע!" (שעוד לא ראיתי), כל הקרדיט שהיה לסודרברג בתחילת העשור התאדה. ואפילו אני, שמעריץ את הסרטים שלו, כבר די מבולב ממנו. אני אוהב את החיפוש שלו, אני אוהב את העובדה שהוא עושה סרטים שתמיד מתייחסים איכשהו לקולנוע עצמו, ושיש בו משהו ממזרי וניסיוני וחתרני גם כשהוא עובד מתוך לב המערכת של הוליווד ("אושן 12" הוא סרט האוואנגרד המצליח ביותר בעולם. צפו בו). אבל בזכות "סולאריס", סרטו הטוב ביותר בעשור הזה, ובזכות "ארין ברוקוביץ'" ו"אושן 11" שמאוד אהבתי, אני נשאר נאמן לו ומחכה בסבלנות כי הוא עוד ינתר לקאמבק מופלא. הוא חייב.

7. צאי מינג ליאנג

כנראה שהתבגרתי בשנות ה-2000. ניסיתי לראות את סרטיו הראשונים של הבמאי הטייוואני בשנות התשעים וחשבתי שהם נורא משעממים, ממש סבלתי. ואז ראיתי את "מה השעה שם?" מ-2001 והתאהבתי. פתאום הקצב האיטי שלו, השוטים הארוכים והסטטיים שכלום לא קורה בהם, נראו לי הדבר הכי יפה והכי מרגש, אני מביט בהם בהשתאות. ואני מת על חוש ההומור שלו, שיש בו משהו מעולמו של ז'אק טאטי. "להראות פונדק הדרקון", סרט שמתרחש כולו בבית קולנוע שעומד בפני סגירה, הוא אחת החוויות האסתטיות המופלאות שחוויתי בעשור הזה. ואז גם השלמתי לאחור את הסרטים שלא הצלחתי לסבול בשנות ה-90 וגיליתי את אחד הבמאים האהובים עליי. הוא חזר קצת לסגנון שלו משנות התשעים עם "עננה הפכפכה", סרט אמבייאנט שהופך למיוזיקל קמפי, ועם "אני לא רוצה לישון לבד". את סרטו האחרון, "פנים", עוד לא ראיתי. אבל בגלל שכל סרטיו הם עם אותו שחן המגלם אותה דמות, אי אפשר שלא לדמיין שכל הסרטים במידה כזו או אחרת ממשיכים זה את זה. ואכן, בזכות צאי ובזכות בלה טאר חזרתי בעשור הזה לדרוש מהקולנוע שלי אסתטיקה וסבלנות.

8. מיכאל האנקה

אני מודה, קשה לי עם מיכאל האנקה. הוא קצת אכזרי מדי בשבילי. אבל קשה שלא להתפעל מאבולוציה שעברה עליו בעשור הזה, בו ביים ששה סרטים. אני הכי אוהב את "קוד לא ידוע" (2000), ובייחוד את שוט הפתיחה שלו, ואת "זמן הזאבים" (סרט מעיק נורא). את "המורה לפסנתר" שנאתי. וכך גם את הרימייק האמריקאי שלו לסרטו "משחקי שעשוע". "מחבואים" היה נחמד, אבל לא נשפכתי. אבל עם כל סרט נדמה שהוא השתכלל והתלטש, עד שהגיע ב"הסרט הלבן", סרטו האחרון, לזכייה בדקל הזהב בפסטיבל קאן. טרם ראיתי. הוא יגיע ארצה בינואר.

9. פול גרינגראס

לא הרבה במאים יכולים להתגאות בכך שהם עשו מהפכה בקולנוע. פול גרינגראס – במאי שלא הייתי מעלה על דעתישדווקא הוא פתאום יעשה מהפכות עולמיות – עשה אחת. סרטו "בלאדי סאנדיי" מ-2002 הדהים בכך שהוא שיחזר אירוע היסטורי אבל גרם לו להיראות כאילו הוא מתרחש מול עינינו בשידור חי. אני די סבלתי בסרט, בעיקר כי הוא הצליח להעלים את האשליה של הקולנוע וליצור תחושת אמת שהציקה לי יותר מדי. הוליווד מיד חטפה אותו לביים את "זהות במלכודת" שהיה קצת יותר מדי מטלטל ומסחרר ועושה מחלת ים מרוב מצלמת כתף. ואז הוא ביים את "טיסה 93". עוד סרט שלא נורא אהבתי, אבל המיומנות של גרינגראס בבימוי סרט אקשן ומתח שיייראה ריאליסטי לחלוטין היו מרשימים. ואז הוא הגיע לשיא עם "זהות אבודה" ב-2006, החלק השלישי בסדרת ג'ייסון בורן. בום. כל הפוטנציאל שנצבר התפוצץ בבת אחת בסרט האקשן הכי טוב של העשור, ומיד אחריו כל סרטי הפעולה חיקו אותו.

10. פול תומס אנדרסון

אם נרצה להתחכם ולהגיד שבגלל ש"מגנוליה" יצא בישראל ב-2000 הרי שהוא חתום על שתיים וחצי יצירות מופת בעשור אחד, והיה מגיע לו להיות משובץ במקום מאוד-מאוד גבוה. אבל בואו נשאיר את "מגנוליה" במקומו הטבעי ב-1999. מה שמשאיר לנו סרט וחצי. "זה יגמר בדם" הנפלא, העצום, האדיר, החובט בראש. ומולו, האקספרימנט הקטן והמאוד משעשע, "מוכה אהבה". הוא גם עזר לרוברט אלטמן להשתלט על "המדריך לחיים בכפר" (סרט שאני נורא אוהב, ושלא מצאתי איך לשלב אותו בסרטי העשור). ואחרי מותו של אלטמן, פ.ת אנדרסון יכול בקלות להיות מוכתר כיורשו.

התגלו בעשור הזה:

1.

כריסטופר נולן (ראו למעלה)

2. פאולו סורנטינו
הבמאי הכי נפלא כרגע באיטליה, שמשלב שוטים מסוגננים, בסגנון רוקוקו ראוותני, עם פסקול פופ-אלקטרוני בפול ווליום. הוא ביים ארבעה סרטים בעשור הזה, מתוכם ראיתי שלושה, ושלושתם מעולים ומטרידים מאוד: “מחיר האהבה", “ידיד המשפחה" ו"איל דיבו".

2. בונג ג'ון הו
זה היה העשור הגדול של הקולנוע הקוריאני שהיה הדבר הכי וירטואוזי ומופרע על המסכים בשנים האחרונות, והמבריק והמגוון שבבמאים הקוריאניים הוא בונג ג'ון הו, שהתחיל את הקריירה שלו כבמאי ב-2000 עם "כלבים נובחים לא נושכים", ואז הביא שתי יצירות מופת ברצף: “זכרונות של פשע" (סרט ש"זודיאק" ללא ספק הושפע ממנו) ו"המארח", סרט מפלצות נפלא וספילברגי. סרטו האחרון, “אמא", מקבל ביקורות מעולות, אבל טרם ראיתי אותו.

3. פארק צ'ן ווק
ועוד קוריאני נפלא. פארק צ'ן ווק אמנם התחיל לביים קצת לפני עשר שנים, אבל הפריצה הגדולה שלו היתה ב-2000 עם "איזור בטחון", ומשם לטרילוגיית הנקמה המסחררת שלו: “מיסטר נקמה", “שבעה צעדים" ו"ליידי נקמה". שני האחרונים הם מהדברים המופרעים, הווירטואוזיים והמרהיבים (והאלימים) שראיתי בעשור הזה. הוא ביים גם את "אני קיבורגית וזה בסדר" המסוגנן והמשונה, ואת סרט הערפדים "צמא" (שעוד לא ראיתי). ששה סרטים בעשור אחד.

4. ג'אד אפטאו

ג'אד אפטאו עשה קריירה יפה כתסריטאי וכמפיק טלוויזיה, אבל באמצע העשור הוא פנה לקולנוע והפך למכונת להיטים. כבמאי הוא חתום על "בתול בן 40”, “הדייט שתקע אותי" ו"אנשים מצחיקים". בתחילה כל מה שהוא נגע בו כמפיק ותסריטאי הפך לזהב (“סופרבד", “אל תתעסקו עם הזוהן", “פיינאפל אקספרס", “לילות טלדגה", “והרי החדשות", “קח את זה כמו גבר”), ובשנה האחרונה התברר שהוא מסוגל לייצר גם כשלונות צורבים (“שנה ראשונה", “אנשים מצחיקים"). ובכל זאת, מאז שג'יימס ברוקס וקמרון קרואו נעלמו מהשטח, אפטאו הוא הבמאי/תסריטאי הכי טוב באמריקה לשילוב בין קומדיה/דמעות/נוירוזות.

ולאן נעלמו?

ג'ון וו
הוא אמנם עשה קאמבק מרשים השנה עם הסרט הסיני "הצוק האדום", אבל ג'ון וו – אחד הבמאים הגדולים של שנות התשעים – נעדר מרוב שנות האלפיים, ומעט סרטיו היו בינוניים.

מ. נייט שאמאלאן
כן, הוא כנראה פוני של טריק אחד, מקסימום שתיים. אחרי שבשנות התשעים חשבנו שהאיש הזה הוא הברקה, אחרי שהבהיל עם "החוש השישי", הגיע העשור הזה ואיתו רצף מביך של סרטים איומים. בהתחלה הם עוד הצליחו ("סיינס"), אבל בהמשך – עד "ביום שזה קרה", אחד הסרטים האיומים של העשור הזה – הקהל הבין שאין לו יותר בשביל מה לבוא.

האחים וושאובסקי
לפני עשר שנים הם עשו את "מאטריקס" המופתי, ובעשור הזה הם די התקשקשו עם שני סרטי המשך די מיותרים (אבל בואו נודה: עם כמה סצינות מצוינות) ועם סרט תמוה לחלוטין בשם "ספיד רייסר". “ונדטה", בו ביימו מאחורי הקלעים, היה נחמד. אבל האחים וושאובסקי איכזבו בעשור הזה.

האחים פארלי
האחים פארלי היו לשנות התשעים מה שג'אד אפטאו היה לשנות האלפיים: מלכי הקומדיה (“משתגעים על מרי”). אבל איך קורה שיום אחד מגע הזהב נעלם? שני רימייקים די מיותרים וקצב עבודה איטי משמעותית, בהשוואה לעבר, העלים אותם מהרדאר.

שמעו, זו די משימה בלתי אפשרית עבורי. אני פשוט לא יכול להגיד לכם מה הסרט שהכי אהבתי בעשור האחרון. אחת הסיבות שהעליתי את כל סיכומי השנה שלי מעשר השנים האחרונות היא כי הצטברה שם למעשה רשימה של כ-200 סרטים שאהבתי בעשור האחרון. ובוודאי היו יותר, כאלה שלא הוקרנו מסחרית בארץ או שהגיעו רק לפסטיבלים. אבל היום מתחיל עשור חדש, וצריך לעשות משהו סמי-חגיגי, אז ניסיתי בכל זאת לארגן רשימה, קצת מתחמקת/מתחכמת, אני מודה. ובכל זאת, זרקור על כמה סרטים. אתם מוזמנים לציין את הסרטים האהובים שלכם בעשור החולף בתגובות, ואם תזכירו לי סרט שמאוד-מאוד אהבתי אבל שכחתי אצרף אותו בשמחה לרשימה שלי.

הבעיה העיקרית שלי היא קביעת הייררכיית הסרטים. תבינו: אני נורא אהבתי את "מר וגברת סמית" של דאג ליימן. אם רשימת הסרטים תכלול את סרטי העשור שבכל פעם שאתקל בהם בזפזופ בטלוויזיה אעצור עליהם, הייתי מגיע לרשימה גדולה מאוד של סרטים שאני נהנה מהם ומוצא בהם אינטליגנציה סמויה. ניסיתי להתרכז, ולבחור קודם כל בסרטים שהכי אהבתי, וגם שאני הכי אוהב לחזור אליהם, ושאני חושב שהשפיעו עליי או שגרמו לי לראות את החיים או את הקולנוע אחרת, וגם סרטים שלדעתי שינו משהו בעולם הקולנוע, שהיו נקודות מפנה, או רגעים משמעותיים בתולדות הקולנוע. מה שכן, ברשימה הזאת ויתרתי לחלוטין על ההפרדה שאני עושה בסיכומי שנה בין סרטים שהופצו מסחרית בארץ ובין סרטים שהוצגו בפסטיבלים או הגיעו ארצה בדי.וי.די.

כדי למנוע סכסוכים עם עצמי, הדירוג קצת חמקני. הנה רשימת העשור:

מקום ראשון:

 

"הרמוניות ורקמייסטר", בלה טאר (2001)

אם יש סרט אחד שלא יצא לי מהראש מהרגע שראיתי אותו (בפסטיבל ירושלים), ושאני רואה לא מעט קולנוענים בעולם סביבי שהופנטו ממנו כמוני, זה הסרט הזה. עמית שהם כתב פעם על אלבום הבכורה של הקרנבריז "האם אנחנו באמת אוהבים את הקרנבריז, או שאנחנו פשוט מתגעגעים לסאנדייז?". והוא כמובן צדק. ואני חייב לתהות באותו ניסוח ממש: האם אני באמת אוהב את בלה טאר או שאני פשוט מתגעגע לאנדריי טרקובסקי? לא יודע. אני כן יודע שמאז שטרקובסקי מת סוג הסרטים הזה חסר לי. ו"הרמוניות ורקמייסטר" הוא סרט שנמשך שלוש שעות ויש בו עשרים ומשהו שוטים בלבד, כל שוט יותר מופלא מקודמו, והסרט מתנדנד בין הרמוניות וכאוס, ומחבר בין מוזיקה וקוסמולוגיה. הסרט הזה גם הזניק את תעשיית הקולנוע ההונגרית שבלה טאר הפך לסוג של פטרון שלה, וטאר השפיע גם על אחד היוצרים האמריקאים האדירים של העשור הזה (ראו תכף).

"AI", סטיבן ספילברג (2001)

לא חוכמה, תגידו, האיש שפוט של ספילברג. ובכן, אמת (ראו בהמשך). אבל איזה עשור ענק היה לו. ו"AI" הוא הסרט הכי מופלא שלו, ובמידה מסוימת סוג של אח חורג (בטון, באווירה) ל"מפגשים מהסוג השלישי". כתבתי על הסרט באריכות כאן.

"ג'רי" (2002) ו"אלפנט" (2003), גאס ואן סאנט

כמעט-כמעט שמתי את "ג'רי" בראש. כמו "הרמוניות ורקמייסטר" זה בעיני פשוט סרט עוצר נשימה. רק שצריך לתת את הקרדיט: גאס ואן סאנט יצר – במוצהר, ועם קרדיט – את "ג'רי" בהשראת בלה טאר וכמעין הומאז' לו. אפשר להוסיף לרצף גם את "ימים אחרונים", השלישי בטרילוגיית המוות שלו. אבל אני מעדיף דווקא את "פראנויד פארק". "ג'רי" היה אחד הסרטים השנואים בביקורת האמריקאית בתחילת העשור, אנשים חשבו שואן-סאנט התחרפן סופית והוא החליט להשמיד את הקריירה שלו. שנה אחר כך הוא זכה בדקל הזהב עם "אלפנט", שזה כמו "ג'רי" רק עם סיפור מסגרת המזכיר את הטבח בקולומביין שנותן לסרט נפח סנסציוני ולא מעט מתח. כן, סיכומי עשור שכאלה חושפים את הטעם האמיתי של הבנאדם. תנו לי סרט עם שוטים ארוכים-ארוכים-ארוכים, תנועות מצלמה סרפנטיניות ומינימום עלילה ואני זורח. הבעיה היא שכבר כמעט לא עושים כאלה כיום.

"האיש שלא היה שם", האחים כהן (2001)

גם להם היה עשור מעולה (ראו פוסט בעניין מחר), אבל זה הסרט שלהם שהכי ריסק אותי. כמה שהוא יפהפה ומשונה: חלליות, רציחות, מספרות, ניקוי יבש ופסנתרים. וככל הנראה הסרט הכי סוריאליסטי של האחים כהן מאז "בארטון פינק". אבל אם צופים ב"האיש שלא היה שם", ב"ארץ קשוחה" וב"יהודי טוב" ברצף, מגלים שעבר על האחים כהן עשור של פסיכוזות לא פשוטות, ושהאחים כהן הם בעצם האחים בונואל. (ופתאום אני מגלה ש-2001 היתה שנה מופלאה).

"שמש נצחית בראש צלול", מישל גונדרי (2004)/"סינקדוכה, ניו יורק", צ'רלי קאופמן (2008)

טריפים תודעתיים הולכים חזק ברשימה שלי: "ג'רי", "האיש שלא היה שם", ושני הסרטים האלה שכתב צ'רלי קאופמן. הראשון נהנה מבימוי וירטואוזי ורב-המצאות (לואו-טקיות) של מישל גונדרי המתארות אדם הנמלט לתוך זכרונותיו שבהדרגה הולכים ונמחקים. השני הוא יצירת מופת על אמן שלא מצליח לא ליצור ולא לחיות, ומנסה להילחם בכך על ידי יצירת מיצב תיאטרון עצום שיהיה מפגש בין החיים לאמנות, והוא פשוט הולך לאיבוד בתוך מבוך המראות העצום שהוא יצר לעצמו. סרט פנומנלי.

מקום שני:

"דו"ח מיוחד" (2002), "מינכן" (2005), סטיבן ספילברג

בזכות "מפגשים מהסוג השלישי" ו"אי.טי" דבקה בספילברג התדמית של במאי סרטי מדע בדיוני. ובכן, זה היה עשור המדע בדיוני האמיתי של ספילברג: "AI" (על פי קובריק ובריאן אולדיס), "דו"ח מיוחד" (על פי פיליפ ק' דיק), "מלחמת העולמות" (על פי ה.ג' וולס) ו"אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח". "דו"ח מיוחד" הוא סרט שעוסק ביכולת לחזות את העתיד, ובהשלכות המוסריות שיש ליכולת הזאת (די בדומה לחלק מהדיונים שמתנהלים ב"פלאשפורוורד"). אבל יש סיכוי שהסרט עצמו יתגלה להיות נבואי. כשבעוד 50 שנה נתחיל לנסוע במכוניות הרוכבות על כבישים אלקטרו-מגנטיים המנווטים בעצמם את התנועה נזכור ש"דו"ח מיוחד" חזה את זה קודם. ספילברג, כמו לא מעט יוצרים במעמד שלו, עובד בטקטיקה כפולה: סרט אחד לאולפן, כדי שיעשה כסף, סרט אחד לנשמה, שנעשה בזול ויש לו את הזכות גם להפסיד כסף. "דו"ח מיוחד" ו"מלחמת העולמות" חיברו את ספילברג לטום קרוז והסרטים הצליחו בקופות. את "מינכן" הוא עשה לנשמה. כן, יש כאן דיון פוליטי פולמוסי ושנוי במחלוקת. כן, על ידי עיון בסכסוך הישראלי-פלסטיני ספילברג מנסה גם לבקר את אמריקה בת זמננו, ומלחמתה בטרור, וגם מתמודד עם זהותו היהודית, לראשונה מאז "רשימת שינדלר" ומציג את הפרדוקס הטרגי שבקיום היהודי. אבל התלהבותי מהסרט באה ממקום אחר לגמרי: זה היה עשור בו סרטי ריגול עשו קאמבק עצום, בעיקר בזכות טרילוגיית סרטי ג'ייסון בורן, והקמתו לתחייה של מותג ג'יימס בונד. "מינכן" הוא בסופו של דבר סרט ריגול, והוא הוכיח חד משמעית שספילברג הוא קודם כל במאי מתח מעולה. יש בסרט הזה כמה מהמיזנסצינות והעמדות המצלמה הכי יפות שראיתי בעשור הזה.

"זה יגמר בדם" (2007), פול תומס אנדרסון

זהו האפוס האמריקאי הגדול של העשור הזה, קולנוע דינמי ובומבסטי שבא להציג את הצד המפלצתי של החלום האמריקאי. אני חייב לציין לצידו גם את "Into the Wild" של שון פן, כמעט הנגאטיב שלו. וגם הוא עוסק בכך שלחלום האמריקאי יש צד הרסני. "זה יגמר בדם" הוא כמו רומן עס כרס שהולם בנו כמו קורנס, והטירוף של הגיבור שלו משכר. "Into the Wild" הוא יותר דומה לבלאדה, לשיר. כל אחד מתאים למצב רוח אחר.

"וול-E", אנדרו סטנטון (2008), "רטטוי", בראד בירד (2007)

ראו כאן.

 

"סולאריס", סטיבן סודרברג (2002)

סודרברג מעבד את סטניסלב לם, מביט בטרקובסקי ואומר לו "אני רואה אותך, אבל אני הולך לכיוון קצת אחר". למעשה, אני אוהב את הגרסה של סודרברג יותר מזו של טרקובסקי. וקליף מרטינז הלחין את הפסקול הכי נפלא של העשור לדעתי. הסרט הזה פשוט מועך מכמה שהוא יפה, מהורהר ומרגש. אבל יש עוד עניין משעשע שקלטתי רק באחרונה: למה ג'יימס קמרון טרח להפיק את הסרט הזה? מה הקשר בין קמרון ובין סרט כה מהורהר, כמעט אנטי-סיפורי? ובכן, צפו ב"סולאריס" אחרי "אווטאר" וכמה דברים יתחוורו: נדמה שהוא התחיל לעשת טסטים בעיצוב לקראת "אווטאר" עם התקציב של הסרט הזה. שימו לב לחללית שמובילה את ג'ורג' קלוני לסולאריס והשוו אותה לחללית שמביאה את ג'ייק סולי לפנדורה. הגודל שונה, אבל העיצוב דומה. השוו בין חדרי הפיקוד בתחנת החלל ובין חדרי הפיקוד של אניש הצבא ב"אווטאר". שימו לב לדמיון בין כוכב הלכת סולאריס, ובין הכוכב שאותו מקיפה פנדורה. ובעיקר: שימו לב לעריכה, לצילום ולמבנה של הפתיחה של שני הסרטים, בו גיבורי הסרט מקבלים מידע טראגי על קרובים להם מאנשי תאגיד ענק השולט ביקום והמבקשים ממנו לצאת למסע בשליחותם. סודרברג יצר כאן סרט הגותי על נצחיות הרגש ועל המחיר שמשלמים על תפילות שנענות. קמרון עשה כאן טסטים ל"אווטאר", שבע שנים לפני.

מקום שלישי:

"זכרונות מרצח", בונג ג'ון- הו (2003), "זודיאק", דיוויד פינצ'ר (2007)

שניים מהבמאים האהובים עליי בעשור האחרון בשני סרטים די דומים. למעשה, כה דומים עד שיש לי תחושה שפינצ'ר הלך ועשה את "זודיאק" אחרי שראה את "זכרונות מרצח" הקוריאני ורצה לעשות גם הוא סרט על חקירה משטרתית שהולכת נגד ציפיות הז'אנר.

"יוקרה", כריסטופר נולן (2006)

כריסטור נולן היה ככה קרוב מלהיות איש העשור או במאי העשור שלי. מה שכן בטוח: הוא תסריטאי העשור לי. אז כן, "ממנטו" היה הכי פורץ דרך בממזריות התסריטאית שלו, ו"האביר האפל" היה הכי בומבסטי בחידות ההגיון שלו. אבל הסרט שהכי אהבתי שלו בעשור הזה היה דווקא "יוקרה", מעשייה מפוטלת וערמומית העוסקת באחיזת עיניים ושואו-ביזנס, ממש כמו הסרטים עצמם. כמו "סינקדוכה, ניו יורק", גם זה סרט שעוסק באמנים שמוכנים להקריב את חייהם למען האמנות והאשליה.

 

"דוני דארקו"

"דוני דארקו", ריצ'רד קלי (2000)

הספתח של העשור הזה. דוני דארקו רואה חזיונות בשנתו, עולה על הר ומקבל נבואה. מאותו רגע, מה שקרה ומה שיכול היה לקרות משתלבים זה בזה. כמו עם "סולאריס" של סודרברג גם ב"דוני דארקו" כששואלים אותי על מה הסרט, אני עונה: על אלוהים.

"כמעט מפורסמים", קמרון קרואו (2000)

לאן נעלם קמרון קרואו ואיך הוא מעז? אהבתו למוזיקה יצרה שני סרטים שנורא ריגשו אותי בעשור הזה. בראש ובראשונה "כמעט מפורסמים", שיר אהבה כה צלול ומרגש לאנשים שאוהבים מוזיקה. ועיתונות. וכתיבה. וקולנוע. אבל גם "ונילה סקיי", שמתחבר למוטיב השיטוט-בתודעה שמאפיין לא מעט מהסרטים ברשימה ("האיש שלא היה שם", "שמש נצחית", "דוני דארקו"). קרואו התעלם מעלילת מותחן הפנטזיה הפסיכולוגי של המקור הספרדי, וכפה את עולמו שלו על גיבורו, לכן כשהוא משוטט בזכרונותיו, הוא בעצם מדפדף בתקליטייה של הבמאי.

"הילדים של מחר", אלפונסו קוארון (2006)

טור דה פורס של קולנוע. קובריק לא היה עושה את זה יותר טוב.

"ליידי נקמה", פארק צ'ן ווק (2005)

גיליתי את הקולנוע הקוריאני בעשור הזה. איזה טירוף נפלא. טרילוגיית הנקמה של פארק צ'ן ווק היתה כולה מסע מופלא של פסיכוזה קולנועית. "שבעה צעדים" (Old Boy"") היה הכי מפורסם והיו בו דברים מופתיים. אבל אני הכי התלהבתי מהחלק השלישי של הטרילוגייה, "ליידי נקמה", שהיה מסוגנן אף יותר. ובכלל, זה היה עשור של טרילוגיות, לא? טרילוגיית המוות של גאס ואן סאנט, טרילוגיית שר הטבעות של פיטר ג'קסון, טריולגיית האידיוטים של האחים כהן, טרילוגיית הנקמה של פארק צ'ן ווק.

מקום רביעי:

סרטי התעודה של העשור

זה היה העשור שבו סרטי התעודה יצאו מהגטאות של הפסטיבלים וזכו להצלחות מסחריות ולהד ציבורי.

"גריזלי מן", ורנר הרצוג (2005)

הסרט התיעודי הכי טוב של העשור בעיניי. עם הגיבור שהכי מאפיין את העשור הזה: תימוטי טרדוול. קחו את הגיבורים של "סינקדוכה", "Into the Wild" ו"יוקרה", ובמידה רבה סוג של אלטר-אגו לדמות של ג'ים קארי ב"כייבל גאי". האיש שלא מצא את מקומו בחברה אבל היה כה להוט להיות מפורסם, וכל הרפרנסים שלו לחיים הגיעו מהטלוויזיה (ע"ע צ'אנסי גרדנר מ"להיות שם"). הדבר האחרון שבן אדם כזה צריך לעשות זה להסתובב בין דובי גריזלי. ובידיים של ורנר הרצוג זה סרט גם על מטורף שנטרף, וגם הגיג על הקשר שבין בני אדם ובין הטבע, מאבק שבו האדם תמיד יפסיד.

"ערפל קרב", ארול מוריס (2003)

בינתיים רוברט מקנמרה כבר מת, אבל ארול מוריס – גדול הדוקומנטריסטיים בעולם לטעמי – הצליח לתפוס אותו לשיחה ארוכה, והביא את המוח מאחורי מלחמת וייטנאם לחתיכת חשבון נפש. בעוד 30 שנה יעשו מזה סרט עלילתי, כמו שהיה בשנה שעברה עם פרוסט וניקסון.

"באולינג לקולומביין", מייקל מור (2002)

כל מה שמייקל מור רצה להגיד בחייו – על השליטה התאגידית על השלטון והתקשורת באמריקה – הוא אומר כאן הכי טוב.

"לתפוס את הפרידמנים", אנדרו ג'ארקי (2003)

אז כה נראו החיים לפני יו-טיוב? דיוויד פרידמן הוא קוסם עם פטיש לתיעוד עצמי כפייתי. הוא כמו טימותי טרדוול, רק שדובי הגריזלי הם בני המשפחה שלו. סרט עוכר שלווה שבסופו אתם נחרדים מהתובנה שאין לכם מושג עם מי אתם גרים בבית.

"לתוך האינסוף", קווין מקדונלד (2003)

איזה שנה אדירה היתה 2003 לקולנוע התיעודי, לא? מקדונלד, שמאוד מושפע מארול מוריס, יוצר מותחן דוקומנטרי על מסע טיפוס הרים שכמעט נגמר כשאחד המטפסים חתך את החבל בינו ובין עמיתו לטיפוס. למרות שהסוף ידוע כבר בהתחלה, זה אחד הסרטים הכי מותחים ועם אחד הסיפורים שהכי לא יאמנו של העשור.

מקום חמישי:

הטריפיים

"מעבר לכל חלום"

כמה סרטים שהלמו בראש באינטנסיביות שלהם, או בשימוש יוצא הדופן שלהם בוויזואליה ובשבירת טאבואים: "בלתי הפיך", גספר נואה; "הדוויג והשארית העצבנית" ו"שורטבאס" של ג'ון קמרון מיטשל; "רקוויאם לחלום" של דארן ארונופסקי; "מעבר לכל חלום" ("The Fall") של טרזים סינג.

מקום שישי:

הכי היפראקטיביים, הכי מאיצי פעימות לב

"האביר האפל", כריסטופר נולן; "אווטאר", ג'יימס קמרון; "שר הטבעות: שיבת המלך", פיטר ג'קסון; "זהות אבודה", פול גרינגראס (אחד הסרטים הכי משפיעים מבחינה סגנונית על לא מעט סרטי הפעולה שיצאו אחריו); "משפחת סופר על", בראד בירד, "ספיידרמן" ו"ספיידרמן 2", סם ריימי; "אפוקליפטו", מל גיבסון.

מקום שביעי:

הכי מרגשים

"להתחיל מחדש", רוברט זמקיס; "דבר אליה", פדרו אלמודובר; "מיליון דולר בייבי", קלינט איסטווד; "מצב רוח לאהבה", וונג קאר וואי; "חדרו של הבן", נני מורטי; "עם הראש בקיר", פאטיח אקין; "שיחות נפש", דניס ארקאן; "הפרפר ופעמון הצלילה", ג'וליאן שנאבל (מה שאומר שיאנוש קמינסקי צילם הכי הרבה סרטים מהרשימה הזאת); "הצד הרחוק של הירח", רובר לפאז' (סרט שנזכרתי בו בזכות סיכום העשור הזה. אישכהו הוא נעלם לחלוטין וחייבים למצוא אותו ולהביא אותו לתודעת הציבור. הוא יפהפה ומרגש).

מקום שמיני:

הכי מדיטטיביים, מופלאים וקולנועיים (ועוד סרטים שגורמים לי להתגעגע לטרקובסקי)

"חיים אחרונים ביקום", פן-אק רטאנארואנג; "מה השעה שם" ו"להתראות פונדק הדרקון", צאי מינג-ליאנג; "מרוחק", נורי בילגה ג'יילון; "האחו הבוכה", תיאו אנגלופולוס; "אור חרישי", קרלוס רייגדאס; "שירים מהקומה השנייה", רוי אנדרסון

מקום תשיעי:

הכי מצחיקים

"בוראט", לארי צ'רלס וסשה ברון כהן; "אכזריות בלתי נסבלת", האחים כהן (ראיתי אותו שוב לפני שבוע. הסרט הזה מצחיק אותי מתחילתו ועד סופו); "מת על המתים" ו"שוטרים לוהטים", אדגר רייט וסיימון פג.

מקום עשירי:

אני לא יודע איפה לשבץ אותם

"ממזרים חסרי כבוד", קוונטין טרנטינו (אם הוא היה עורך את "להרוג את ביל" לסרט אחד של שעה וחצי ואת "חסין מוות" לסרט קצר של חצי שעה, הייתי מתלבט גם לגביהם); "היסטוריה של אלימות", דיוויד קרוננברג (קאמבק נפלא לבמאי אדיר); "נמר, דרקון", אנג לי (סרט שנורא אהבתי, אבל פתאום בשנתיים האחרונות בבת אחת ירד לי מאנג לי); "תיבה רוסית", אלכסנדר סוקורוב (בזכות הסיום); "טרמינל", סטיבן ספילברג (תכל'ס, אחד הסרטים של ספילברג שאני הכי אוהב. הדברים שהוא עושה שם עם מצלמה עותקים את נשימתי מהתפעלות); "אודות שמידט", אלכסנדר פיין; "המסע המופלא", היאו מיאזאקי; "אבודים בטוקיו", סופיה קופולה; "אדפטיישן", ספייק ג'ונז (אני מת על התסריט, לא כל כך אוהב את הבימוי); "משפחת טננבאום" של ווס אנדרסון ו"מוכה אהבה" של פול תומס אנדרסון; "לילה טוב ובהצלחה", ג'ורג' קלוני; "ארץ קשוחה", האחים כהן; "קונטרול" של אנטון קורבין ו"הר ברוקבק" של אנג לי, שני סרטים שונים עם אותו סיפור; "אני לא שם", טוד היינז.

ואני יכול להמשיך עוד ועוד. אז די.

שיהיה לנו עשור שמח, עם סרטים מוצלחים.

אי אפשר לנתק בין אמנות וטכנולוגיה. זה נכון לגבי כל אמנות – הספרות השתנתה מרגע המצאת מכונת הדפוס, ובוודאי השתנתה מרגע המצאת המחשב האישי. הציור השתנה מרגע שהומצאו צבעי השמן ואפשרויות ההדפסה. וכן הלאה. בוודאי ובוודאי בקולנוע, האמנות היחידה שהתחילה קודם כל כהמצאה טכנולוגית ורק אחר כך חיפשו לה יישום אמנותי. כל מהפכה קולנועית התחילה מפיתוח טכנולוגי: הוספת הסאונד, למשל. הגל החדש הצרפתי לא היה יכול לקרות אם לא היו ממציאים בשנות הארבעים את מצלמות ה-16 מ"מ ואת הפילם הרגיש לאור שלא זקוק לתאורה מרובה כדי להגיע לחשיפה נאותה. ההמצאה הזאת יושמה לראשונה בצוותי הצילום הצבאיים במלחמת העולם השנייה, נכנסה משם לשימוש בטלוויזיה ובסוף שנות החמישים הפכה לנגישה וזולה מספיק כדי לגרום לכל מי שרצה לעשות סרט לעשות את זה באופן זול, מהיר ובלי תאורה. וכן הלאה וכן הלאה. המהפכה הדיגיטלית לא התחילה בעשור הזה. היא נבנתה בהדרגה מאז "פירמידת הפחד" (1985). ג'יימס קמרון הזניק את העסק קדימה משמעותית עם "המצולות" ו"שליחות קטלנית 2". אבל קו פרשת המים של העידן הדיגיטלי, הסרט שעשה מהפכה מוחלטת בכל מה שאנחנו יודעים על עשייה קולנועית היה "פארק היורה" (1994). אבל בעשור האחרון המהםכה הושלמה. הטכנולוגיה הבשילה. ובעיקר: העידן הדיגיטלי עבר מצד ההפקה אל צד ההפצה. בסיכום העשור ב-1.1.2020 זה בוודאי אחד הדברים שהכי יבלטו בו: זה יהיה העשור בו הפילם הצלולויד יעלם מחיינו. במאי שיצלם בפילם בחצי השני של העשור הקרוב יהיה שקול לבמאי המצלם כיום בשחור-לבן: זו תהיה בראש ובראשונה הצהרה סגנונית אנאכרוניסטית. אבל בשעה שחלק מהבמאים אולי עוד יתעקשו לשמור על שימוש בפילם בעשור הזה, די ודאי שכל בתי הקולנוע בעולם יזרקו את מקרנות הפילם שלהם לפח.

הנה משהו שכתבתי על התנודות בין הישן והחדש, העתידני והנוסטלגי, ועל האופן שבו הטכנולוגיה משפיעה על הצורה (בקולנוע הפופולרי-מיינסטרימי) לגיליון סיכום העשור של "פנאי פלוס".

פורסם ב"פנאי פלוס", 30.12.2009

הנוסטלגיה היא עסק עתידני

רוצים להבין איך נראה העשור האחרון בקולנוע? עיינו בטבלת שוברי הקופות של כל הזמנים, בכל העולם. הקולנוע קיים 115 שנה אבל 17 מתוך 20 הסרטים הראשונים הם סרטי העשור האחרון, וכולם תוצרת הוליווד. משמע: זה היה עשור של כסף ענק. עשור בו הוליווד למדה לייצר ולשווק סרטים לא כאמנות, אלא כסחורות גלובליות. אבל עיינו בדבר נוסף: כמה מתוך 17 הסרטים האלה, שנוצרו בעשור האחרון, הם סרטים מקוריים? כלומר, כאלה שלא מבוססים על ספר, קומיקס או שלא היו סרט המשך ללהיט קודם? התשובה: שניים – "טיטאניק" (במקום הראשון) ו"למצוא את נמו" (במקום ה-18). כל השאר היו גרסאות קולנועיות חדשות לחומרים קודמים. מה זה אומר? אם אתם אנטי-הוליווד, זו דרך טובה לנגח אותה ולהוכיח – במידה מסוימת של צדק – שבהוליווד לא יודעים לייצר שום דבר חדש, רק לארוז מחדש דברים מוכרים, שהצליחו בפורמטים אחרים, ולהפוך אותם למותגים סחירים. אבל זה מסביר למה הם נוצרו, לא למה הם נצרכו בכזה תיאבון. וכאן מסתתרת התשובה השנייה: הקהל הרחב אוהב לקבל את מה שהוא כבר מכיר. סרטי ההמשך מצליחים יותר מסרטי המקור (ולראייה: “עידן הקרח 3”, הממוחזר, הצליח הרבה יותר מ"עידן הקרח" הראשון, שהיה מקורי הרבה יותר). עיבודים רבי מכר מצליחים הרבה יותר מסרטים המבוססים על תסריטים מקוריים.

שני מותגים ספרותיים שלטו בעשור האחרון בקולנוע הגלובלי: “שר הטבעות" ו"הארי פוטר". “שר הטבעות" הוא ספר בן 70 שנה ו"הארי פוטר" הוא ספר חדש יחסית, אבל שעוסק בבריחה של הגיבור מלונדון העכשווית אל עולם של כישוף שנראה עתיק, בו הרכבות עדיין נמשכות על ידי קטרי קיטור, ומכשפים ומכשפות עדיין טסים על מטאטאים. אפשר, אם כך, להגיד, שהפנטזיה שלטה בקולנוע בעשור האחרון. ואולי זו לא פנטזיה, אולי זו פשוט נוסטלגיה. נוסטלגיה לעולם של טובים מול רעים: הוביטים נגד אורקים, הארי פוטרים נגד וולדרמורטים, ועולם שיש בו מורכבות מיסטית, אבל פשטות טכנולוגית: אין מחשבים או טלוויזיות או מכוניות, אין זיהום אוויר או מיחזור. אבל יש סוסים ויצורים מכונפים מיתיים אחרים. וזה אולי אחד הפרדוקסים הכי גדולים של העשור הקולנועי הזה – פרדוקס שמגיע למיצוי מושלם ב"אווטאר" של ג'יימס קמרון: שהקולנוע, עם ההישגים הטכנולוגיים הממוחשבים העצומים שלו, בסך הכל הצליח להדביק את קצב ההתפתחות של הדמיון האנושי במאה-מאתיים שנה האחרונות. רק בזכות המחשבים הקולנוע מצליח להציג באופן אמין עולם של פרה-טכנולוגיה. רק בזכות הטכנולוגיה העתידנית, אפשר להראות את העבר. אם חשבנו שכל הטכנולוגיה הזאת תגרום לקולנוע לחפש עלילות בחלל החיצון, התברר שהקהל והקולנוענים דווקא מחפשים את העבר, שעד כה היה כה קשה לשחזר: מלחמות הטרויאנים ב"טרויה". מלחמות הפרסים ביוונים ב"300”, פיראטים ויורדי ים ב"שודדי הקריביים", וחיזרים עם חץ וקשת ב"אווטאר". בעשור הזה התברר שרק כעת אפשר לגרום לכל מה שהוא לא אמיתי, סוף סוף להיראות אמיתי.

אולפן העשור: פיקסאר

כל הדיון הנ"ל, על הוליווד שממחזרת ספרים, סרטים וחוברות קומיקס, ועל קהל שבולע את הסרטים האלה בצמא, היה עובד הרבה יותר טוב אם פיקסאר לא היתה קיימת. פיקסאר התחילה את דרכה כחברה לפיתוח טכנולוגי שהקים ג'ורג' לוקאס, אבל המנהל שלה, ג'ון לאסיטר, האמין שכדי לייצר טכנולוגיה פורצת דרך, צריך קודם לייצר את הסיפורים שהטכנולוגיה הזאת תשרת אותם, ולא הפוך. מאז "צעצוע של סיפור" ב-1995, פיקסאר אחראית למהפיכה בתחום הטכנולוגיה והאנימציה בהוליווד. הסרטים שלהם העלימו כמעט לחלוטין את סרטי האנימציה הקלאסית, זו הנוצרת על ידי עפרנות ומכחולים. אבל הם עשו עוד דבר מהפכני: אף אחד מהסרטים שלהם הוא לא עיבוד לכלום. כולם תסריטים מקוריים. פיקסאר אולי עובדת כמעבדה טכנולוגית של עידן החלל, אבל היא למעשה בית-יוצר קלאסי, במתכונת של הוליווד הישנה, שם היו מטפחים במשך שנים כל רעיון וכל תסריט, והופכים אותו בתאריך הנמשך שנים מנבט רעיוני, לתסריט מושלם. פיקסאר הפכו ליצרני תסריטים מושלמים ונפלאים, בית ספר לתסריטאות. והעשור האחרון היה מופתי. “למצוא את נמו" הוא הסרט היחיד ברשימת שוברי הקופות של העשור האחרון שמבוסס על תסריט מקורי. ועד השנה הוא גם היה סרט האנימציה הקופתי בכל הזמנים (“עידן הקרח 3” הדיח אותו הקיץ). וחוץ ממנו, הם הוציאו בעשור האחרון את "מפלצות בע"מ" המקסים, את "משפחת סופר על" המצוין, את "רטטוי" המושלם, את "וול-E” המרגש ואת "למעלה" הפלאי. והיה גם את "מכוניות", הסרט היחיד שלהם בעשור האחרון שלא חיבבתי. ובכל אחד מהסרטים האלה, הם מייצגים בדיוק את הפרדוקס של הישן מול החדש: מכונית חדשה מול טראנטה שמוצלחת ממנה. עכבר שרוצה להיות שף. קשיש שמעיף את ביתו עם בלונים. וגם כשהם סוף סוף יוצאים לחלל, הם מספרים על רובוט שאוהב מיוזיקלס משנות ה-60, ועל אנושות שחולמת על כדור הארץ ירוק.

והכי מעניין: פיקסאר הצמיחה אוטרים בעשור האחרון. הבכיר שבהם הוא בראד בירד, אחד הבמאים האהובים עלי מהעשור האחרון. הוא חתום על שלוש יצירות מופת בעשר שנים (אם תתנו לי לרגע להרחיב את מושג "העשור"): "ענק הברזל" (1999), שהופק באולפני וורנר, ו"משפחת סופר על" (2004) ו"רטטוי" (2007). ומעניין יהיה לעקוב גם אחרי פיט דוקטר, שחתום גם על "מפלצות בע"מ" וגם על "למעלה", שני סרטים שאפשר למצוא ביניהם מכנה משותף רב. בוודאי צריך להזכיר את אנדרו סטנטון, שיצר את "וול-E" האדיר ושותף לתסריט "מפלצות בע"מ". והוא גם חתום על "למצוא את נמו", שאני לא מצליח להבין למה הסרט הזה מעולם לא הצליח כל כך להזיז לי, בשעה שכל הסרטים האחרים הותירו את עיניי נוצצות ופעורות.

ההצלחות הנסתרות

ההצלחה של פיקסאר היתה כה גדולה עד שלמעשה אפשר להגיד שבעשור האחרון פיקסאר השתלטה על דיסני. במובן התאגידי הפשוט, דיסני הענקית ופיקסאר הקטנה התאחדו. בפועל, כל אנשי דיסני הוותיקים עפו, וג'ון לאסיטר הוא עכשיו איש הקריאטיב הבכיר ביותר בחברה כולה, לא רק לתחום סרטי האנימציה, אלא גם לסרטים אחרים, וגם לתחום פארקי השעשועים של דיסני.

לכאורה נדמה שדיסני בעשור הזה נכשלה. האנימציה הקלאסית נעלמה (הנה מנסים להחזיר אותה עם "הנסיכה והצפרדע"), אולפן האנימציה שהוקם בפלורידה נסגר, מייקל אייזנר עף ואיתו לא מעט מראשי החברה. אבל בזכות העובדה שבעשור האחרון נהייתי אבא, אני שם לב שלא כל מה שלא כל כך מצליח בקולנוע, או מקבל ביקורות טובות, הוא בהכרח כשלון. דיסני השיקו בעשור הזה שני מותגים מאוד מצליחים ורווחיים מאוד, שדווקא לא עבדו מי-יודע-מה בקולנוע. הבכיר שבהם הוא "לילו וסטיץ'". ראם אתם מבוגרים יש סיכוי שבר שכחתם שהיה בכלל סרט כזה ב-2002: על חיזר שמגיע להוואי ושומע שירי אלביס. הסרט אמנם היה מועמד לאוסקר (והפסיד ל"המסע המופלא" של מיאזאקי) אבל הוא לא ממש נכנס לקאנון ההצלחות של דיסני. אלא אם אתם בני 5: הסרט זכה לשלושה סרטי המשך בדי.וי.די ולסדרת טלוויזיה. המותג "לילו וסטיץ'" חי וקיים. כנ"ל עם "הקיסר נפל על הראש". סרט עוד יותר זניח מ-2000. אפילו סוג של מבוכה מסוימת כשיצא. אבל כעת הסרט הפך לסדרת טלוויזיה בשם "בית ספר לקיסר מתחיל" (חפשו בערוץ דיסני), עבור ילדים שבכלל לא נולדו בשנת 2000.

עם כל הכבוד ל"אווטאר", לדעתי הקולנוע שלפני גולום אינו הקולנוע שאחרי גולום. לפני כ-15 שנה לג'יימס קמרון היה חזון: הוא רצה לביים את הסרט הראשון שבו הגיבור הוא דמות ממוחשבת לחלוטין, ושנאמין שהוא אמיתי. ולא בסרט אנימציה. הוא תכנן לעשות את הניסוי הזה ב"ספיידרמן", אחד הסרטים שהוא עבד עליהם בשנות ה-90. את דמותו של ספיידרמן הוא רצה לבצע במחשב, ללא שחקן. זה היה קל, כי לספיידרמן יש מסיכה על הפנים, לא צריך הבעות פנים או עיניים. לבסוף, בגלל שלל סיבות, קמרון פרש מ"ספיידרמן" וסם ריימי, שהחליף אותו, השתמש ברוב הסצינות בשחקן או פעלולן עם מסיכה. רק בכמה שוטים בודדים, ורחוקים מאוד, ספיידרמן הפך לישות מונפשת דיגיטלית.

זה לא היה רק החזון של קמרון: הרצון להיות הראשון שמייצר דמות אמינה במחשב בתוך סרט לייב אקשן היה הגביע הקדוש של לא מעט קולנוענים, מג'ורג' לוקאס ועד סטנלי קובריק, וניסיונות היו כל הזמן (למשל: יודה הממוחשב ב"מלחמת הכוכבים: מתקפת המשובטים מ-2002) אבל הראשון שממש הצליח בזה היה פיטר ג'קסון כשברא במחשב בלבד את דמותו של גולום בטרילוגיית "שר הטבעות". בין בכורת הסרט הראשון (2001) לבכורת הסרט השלישי (2003) הטכנולוגיה כה זינקה, עד שבסרט השלישי גולום נראה אמין, אמיתי ובעיקר מרגש ומעורר הזדהות. היו אף כאלה שטענו שהגיע הזמן לחשוב על מועמדות לאוסקר לדמות דיגיטלית. גולום נוצר לא רק במחשב, אלא בשיטה היברידית של שילוב בין שחקן אמיתי ומחשב: שחקן (אנדי סירקיס במקרה הזה) עוטה על עצמו חליפה עם חיישנים המתרגמת את תנועות גופו ופניו למידע ממוחשב ממנו נבנית אחר כך דמות ממוחשבת, אבל עם תנועה אנושית. שנה אחר כך השתמש רוברט זמקיס בטכנולוגיה הזאת כדי לשכפל את טום הנקס ב"רכבת לקוטב", ואחר כך ב"בייוולף" ו"רוחות חג המולד". אחד השיאים של השימוש בטכנולוגיה הזאת, ועדות לקפיצות הנחשוניות שמדע המיחשוב עושה, היה לפני שנה ב"בנג'מין באטן" של דיוויד פינצ'ר. שם כל התחלת הסרט מבוצעת בשיטה של גולום, אבל הפעם על דמות אנושית ולא שדון מהאגדות. כעת השתמש בה ג'יימס קמרון ב"אווטאר", והבא בתור הוא סטיבן ספילברג בסדרת סרטי "טין טין" שהוא עובד עליה עם ג'קסון. אבל האופן שבו גולום גרם לקהל להאמין לו, בשעה שהוא לא יותר מדמות ממוחשבת, היא המהפכה האמיתית והגדולה של העשור הזה, במקום בו הטכנולוגיה פוגשת את האמנות, ובאחיזת עיניים, נוצרת אמת רגשית.

היום יוצא "שבע דקות בגן עדן" (מי מוציא סרט ב-31 בדצמבר?!), סרט שראיתי לראשונה בהקרנות האקדמיה לפני כמה חודשים וחיבבתי אותו מאוד, בעיקר בזכות הצילום הסינמסקופי היפה והאווירה הנהדרת שיש בסרט. אתמול צפיתי בו שוב ואהבתי אותו כפליים. סרט מקסים, ועדין-עדין, שעוסק בחיבור רוחני-מיסטי בין שני אנשים, נפשות תאומות, שחייהם מצטלבים שוב ושוב, בעולם הזה ובעולמות עליונים, ורק הם לא ממש שמים לב לזה. כדאי לתת לסרט הזה לא רק הזדמנות, אלא הזדמנות כפולה. וזה בדיוק מסוג הסרטים שקל לראות שלא יביאו הרבה קהל – יש בו משהו אמורפי מדי, כמעט כמו סרט מהמזרח הרחוק, כדי להביא רבבות צופים – אבל איזה כיף שנעשה סרט כזה. אבל לא יכולתי שלא לתהות בכלל בעניין אחר: האם עמרי גבעון, הבמאי/תסריטאי של "שבע דקות בגן עדן" הוא נפש תאומה של דני לרנר? עדות 1) "שבע דקות בגן עדן" הוא סרט שמתקיים כמעט כולו בתוך מוחה של הגיבורה, ניצולת פיגוע התאבדות. וכך היה גם "ימים קפואים" של דני לרנר. עדות 2) רק שני סרטים ישראליים שהופצו השנה מסחרית צולמו בסינמסקופ: "שבע דקות בגן עדן" ו"קירות" של דני לרנר. ובשני הסרטים האלה לגיבורה קוראים גליה. ובשני הסרטים מופיעה ריימונד אמסלם. ספוקי.

בטח כבר הבחנתם. השבוע שאחרי חג המולד והעולם בהקפאה. האולפנים לא עובדים, העיתונות האמריקאית גם חופשת. הכותרות דלות. כלום לא קורה. ככה זה ימשיך לפחות עוד שבוע, אפילו שבועיים. אם לא ימות מישהו ממש מפורסם, ספק אם יהיו כותרות קולנוע בינלאומיות בימים הקרובים. לא שאני רואה באופק כותרות ישראליות. אז מה נותר לעשות? לסכם? לא לחינם קוראים ליום שאחרי כריסמס Boxing Day, היום בו אורזים את מתנות חג המולד בחזרה בקופסאות שלהם והולכים לחנות להחליף אותן. אז ככה זה כל השבוע: אורזים מחדש את השנה ברשימות. ועכשיו גם את העשור. אז הנה עוד כמה רשימות סיכום שנה ועשור נחמדות:

1. סרטי השנה של ג'ון ווטרס. על איזה סרט לדעתכם הוא אומר "אם אינגמר ברגמן היה מתאבד, יורד לגיהנום וקם לתחייה בתור במאי סרטי אקספלויטיישן לדרייב-אין, זה הסרט שהוא היה עושה"?

2. אריק סניידר מ"סינמטיקל" מגלה שהקאות הלכו חזק השנה בקולנוע. הוא ספר 18 סרטים בהם היו השנה סצינות הקאה.

3. המפיק טד הופ ("שמש נצחית בראש צלול") בוחר 21 איש – יוצרים, מפיקים, מפיצים – מעולם הקולנוע העצמאי האמריקאי שהוא מכתיר כ"אמיצים" בכך שהם מחפשים ויוצרים שיטות ומודלים אלטרנטיביים לעשייה, מימון והפצה של סרטי קולנוע.

4. ובעוד אני שובר את הראש מה להכניס ומה לא להכניס לרשימת סרטי העשור שלי, באים החבר'ה מ"האוזן השלישית" ומפרסמים את רשימת סרטי העשור שלהם. וואו, רשימה מעולה. לא מעט ממנה זהה לרשימה שלי.

5. וזו הרשימה המלאה של 150 סרטי העשור כפי שקובצו במשאל המבקרים של "פילם קומנט". נציגי המזרח התיכון: "ואלס עם בשיר" במקום ה-134. "התערבות אלוהית" במקום ה-145.

הבלו-ריי של "ממזרים חסרי כבוד" מכיל את הסרט "גאוות אומה" שקטעים מתוכו מוצגים בסיקוונס בית הקולנוע בשליש האחרון של הסרט. למעשה, זה סרט קצר שביים איליי רות ("הוסטל"), חברו של טרנטינו (שמגלם ב"ממזרים" את הדוב היהודי), ושבו דניאל ברוהל הוא צלף גרמני שבעיקר עסוק בלחסל עשרות חיילים אמריקאים. עד שוויינסטין/יוניברסל יורידו את הסרטון מיו-טיוב, הנה הגרסה המלאה של רות:

אני גר ליד קולנוע גת כבר שמונה שנים, אבל "אווטאר" החזיר לבית הקולנוע דבר שלא ראיתי שם שנים: תור ליד הקופה. ככה נראתה אתמול בערב המדרכה מחוץ לקולנוע גת, חצי שעה לפני ההצגה הראשונה, ביום ה-12 להקרנת הסרט. מישהו בתגובות אמר אתמול דבר נכון: "אווטאר" הצליח לנצח את הפיראטים. זה סרט שאף אחד לא יכול להגיד "אה, אני אחכה ואוריד באינטרנט". אבל זה יותר מזה, הוא מביא לקולנוע קהלים שלא הייתם מדמיינים אותם מתקרבים לסרט מדע בדיוני. בישראל זה קרה רק פעמיים בעשור האחרון,  כשסרט ז'אנר הפך ל"אירוע", או ל"צפיית חובה" בקרב קהלים שבדרך מתעבים סרטי ז'אנר והפקות ראווה הוליוודיות: "שר הטבעות: שיבת המלך" ו"האביר האפל". שניהם מכרו בארץ כ-250,000 כרטיסים. יהיה מעניין לראות האם "אווטאר" ישתווה אליהם או יעקוף אותם.

לפני כשבוע היו כאלה כאן באתר שניסו להוכיח שפתיחה של 77 מיליון דולר בשלושה ימים של "אווטאר" היא בין "אכזבה" ל"כשלון" ("בהשוואה ל'דמדומים 2'" מישהו ניסה להוכיח), תוך התעלמות מהעניין שהסרט יצא בדצמבר והוא אינו סרט המשך או עיבוד לספר/קומיקס ושאין בו כוכבים. ותוך התעלמות מתגובות הקהל והביקורות על הסרט, שרק העצימו את העניין בסרט אחרי בכורתו, במקום שהבכורה תהווה את שיא ההתעניינות בסרט. ניחא. והנה מגיע סוף שבוע שני. ובשעה שסרט הוליוודי טיפוסי יורד בין 30 ל-50 אחוז מסוף השבוע הראשון לשני, "אוטאר" ירד בשני מיליון דולר בלבד. וזאת אחרי שבמשך כל ימי החול שלפני כן הוא רק הלך והתחזק. וכך, בסוף השבוע השני שלו הוא הגיע לאותו סכום ש"דמדומים 2 " הגיע אליו בסוף השבוע השני (אחרי פתיחה עצומה), אלא ש"אווטאר" בינתיים עוד לא נחלש. אני, רגע לפני הבכורה, חשבתי ש"אווטאר" יגיע קרוב מאוד למיליארד דולר בעולם. נראה די ברור כרגע, אחרי עשרה ימים, שהוא יחצה את המיליאד. עכשיו רק נשאר לראות כמה. נשמע לא הגיוני שהוא ישבור את השיא של "טיטאניק", מצד שני – מהצופים הכי ציניים אני שומע שהסרט הזה עשה להם הרבה יותר מ"טיטאניק".

ובמקרה הזה, מספר הכרטיסים וכמות הדולרים שהסרט מכניס הם בהחלט אינדיקציה למשהו. נכון, דולרים והכנסות לא משקפים איכות. אבל הם כן משקפים היענות של קהל. הפתיחה מייצג היענות וסקרנות מהמותג/השחקנים/או קמפיין השיווק. השבועות שאחרי הפתיחה מייצגים היענות לתוכן עצמו. הוליווד למדה איך להביא כמות עצומה של צופים משולהבים לקולנוע בסוף השבוע הראשון לצאת הסרט. כמו שאפל למדה איך ליצור תור של אלפי אנשים מחוץ לחנויותיה בעת השקת אייפון. זה לא קשור לאמנות. אבל כשאנשים מספרים על סט בהתלהבות לחבריהם. כשהם רצים לצפות בו שוב. כשסרט הופך לתופעה גלובלית, כמעט קונסזוסיאלית – אז זה כבר כן אמנות. כי זה כבר יותר מרק סנסציית לונה פארקים, התלהבות אדרנלינית רגעית ושטחית. זה משהו עמוק יותר.

ועם אלה שטוענים שהסיפור נדוש/התסרט גרוע אתמודד בפוסט נפרד. זה כל כך לא נכון (אלא אם אתם מבלבלים בין "מיתי" ובין "נדוש", ואז כן, אתם צודקים. רק שהטרמינולוגיה שלכם מעורבבת). ניסיתי לגעת בזה בקטנה בביקורת על "אווטאר". אנסה לגעת בזה עוד בהזדמנות.

============

אם ב"ידיעות אחרונות" היו מדווחים על נתוני קופות בעמודי הניוז, למה שקרה בסוף השבוע האחרון בקופות אמריקה היו חייבים לתת את הכותרת "סוף שבוע מהסרטים". זה היה סוף השבוע של כריסמס. "שרלוק הולמס" – של גיא ריצ'י ועם רוברט דאוני ג'וניור – יצא ושבר את כל השיאים של פתיחה בחג המולד. לא בקצת, בכמעט 50 אחוז. הוא הכניס 65 מיליון דולר. מחזיק השיא הקודם היה "מארלי ואני" עם 42 מיליון דולר. ועדיין: זה הספיק לו כדי להגיע רק למקום השני, כי "אווטאר" נשאר במקום הראשון (אגב, לפני 12 שנה, "טיטאניק" היה ששה שבועות במקום הראשון, כשבאף סוף שבוע, כולל זה של הבכורה, הוא לא עבר את ה-35 מיליון דולר). מבחינת הוליווד זה היה סוף שבוע של ניסים: "שרלוק הולמס" שבר שיא. זה היה סוף השבוע הקופתי ביותר אי פעם. ורף ההכנסות חצה, לראשונה בתולדות הקולנוע, את רף עשרה מיליארד הדולרים בשנה אחת. זו היתה שנה פנומנלית מבחינה עסקית לאולפני הוליווד. ומה שמגניב הוא, שגם הסרטים עצמם (חלקם, לפחות) היו לא רעים.

למה? זה "אפקט אווטאר". סרט אחד שמביא המון אנשים לקופות, וכשנגמרים הכרטיסים הם נכנסים לסרט השני שהכי מסקרן אותם (בעלי בתי קולנוע קוראים לזה spill-over). כל פעם שיש להיט אחד ענק, זה משפיע מיידית גם על הסרטים שמוקרנים לצידו. מפיץ נבון, שיודע לזהות את להיטי הענק, יוכל להרוויח הרבה משיבוץ נכון לצד הלהיט (בשעה שהאינסטינקט של המפיצים הוא להיעלם מהמסכים כשיש סרט אחד שמרכז אליו את כל תשומת הלב וכל הקהל). בישראל ראו את זה מצוין כש"סוף העולם שמאלה" גרר לקופות המון אנשים, עם מצב רוח לסרט ישראלי. כשהכרטיסים אזלו, הם לא הלכו הביתה אלא נכנסו לסרטים הישראליים האחרים שהציגו לצידו, וכך גם הם הרוויחו (ולכן זו היתה השנה הכי גדולה במכירות הכרטיסים לסרטים ישראליים). זו הסיבה שגם אניני הטעם צריכים להפסיק לעקם את האף כשסרט אחד מצליח. כי כשסרט אחד מאוד-מאוד מצליח, זה משקה את הערוגות של כל הסרטים הקטנים שלצידו. הצלחה אסטרונומית של סרט אחד מועילה לכולם, ולא מאפילה על כולם. היא חושפת סרטים קטנים לקהלים חדשים, שאילולא באו לקופות בגלל "אווטאר" או "סוף העולם שמאלה", לא היו יודעים על קיומם של הסרטים האחרים.

אני, למשל, מרגיש את "אפקט אווטאר" הזה מצוין בבלוג. ארבע שנים הבלוג הזה קיים, ובכל פעם שיש סרט אחד שהופך לסנסציה, לשיחת היום, להצלחה עצומה, לסרט פולחן, למושא אהבה דיבור תשוקה והתלהבות, זה בא לידי ביטוי בכמות הכניסות לבלוג, ובכמות הכניסות של אנשים שזה להם ביקורם הראשון באתר, ושהגיעו בזכות גוגל, אחרי שחיפשו דיונים על הסרט שהם כה התלהבו ממנו או שמעו עליו כה רבות מאחרים. זה קרה כאן עם "האביר האפל", עם "איים אבודים" עם "ואלס עם בשיר" באופן קטן יותר – שחלף מאוד מהר – בדיוק לפני שנה עם "דמדומים" הראשון. ועכשיו זה קורה שוב, ובעוצמה עצומה, עם "אווטאר".

אז שלום לכל הקוראים החדשים של הבלוג. אני מקוה שנעים לכם כאן. ואם אתם כבר כאן, בואו לבקר גם בטוויטר. גם שם יש אקשן.

=========

עוד קצת קופות: דיוויד פולנד מסכם את האופן שבו האולפנים גרפו את מיליארדי הדולרים שלהם השנה. מי שרוצה להיחשף לכלכלה ההוליוודית, זה די מאלף. והכי מדהים: פולנד מספר שטוד פיליפס, הבמאי של "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" (ולפני כן של "רוד טריפ" ו"סטארסקי והאץ'"), יגרוף לכיסו האישי 46 מיליון דולר על האחוזים שהיו לו בסרט, שהפך לאחת הצלחות הכי גדולות השנה בעולם. כריס וודג' ישלשל לכיסו הפרטי 50 מיליון דולר, על הצחת "עידן הקרח 3 ". ומייקל ביי יתעשר ב-80 מיליון דולר על האחוזים שיש לו ב"רובוטריקים 2 ". אם "אווטאר" יגיע למיליארד דולר בעולם, קמרון יקבל אישית רווחים בסך 75 מיליון דולר.

באמצע ינואר 2006, אחרי עשר שנות פירסום בדפוס בלבד, הקמתי את "סינמסקופ" הבלוג (בעוד שבועיים יום הולדת 4). ומאותו רגע, סיכומי השנה הופיעו בזמן אמת גם באתר. אז די קל להגיע אליהם:

סיכום שנת 2006: "בוראט" ו"הילדים של מחר" בראש.

סיכום שנת 2007: "זודיאק" ו"רטטוי" בראש.

סיכום שנת 2008: "סינקדוכה, ניו יורק" ו"וול-E" בראש.

סיכום שנת 2009: "ממזרים חסרי כבוד" ו"ארץ יצורי הפרא" בראש.

וכל סיכומי השנה ברצף.

כשקוראים את כל סיכומי השנה ברצף, מגלים דברים מעניינים ומבנים שחוזרים על עצמם. אופי, אני מניח.