אי אפשר לנתק בין אמנות וטכנולוגיה. זה נכון לגבי כל אמנות – הספרות השתנתה מרגע המצאת מכונת הדפוס, ובוודאי השתנתה מרגע המצאת המחשב האישי. הציור השתנה מרגע שהומצאו צבעי השמן ואפשרויות ההדפסה. וכן הלאה. בוודאי ובוודאי בקולנוע, האמנות היחידה שהתחילה קודם כל כהמצאה טכנולוגית ורק אחר כך חיפשו לה יישום אמנותי. כל מהפכה קולנועית התחילה מפיתוח טכנולוגי: הוספת הסאונד, למשל. הגל החדש הצרפתי לא היה יכול לקרות אם לא היו ממציאים בשנות הארבעים את מצלמות ה-16 מ"מ ואת הפילם הרגיש לאור שלא זקוק לתאורה מרובה כדי להגיע לחשיפה נאותה. ההמצאה הזאת יושמה לראשונה בצוותי הצילום הצבאיים במלחמת העולם השנייה, נכנסה משם לשימוש בטלוויזיה ובסוף שנות החמישים הפכה לנגישה וזולה מספיק כדי לגרום לכל מי שרצה לעשות סרט לעשות את זה באופן זול, מהיר ובלי תאורה. וכן הלאה וכן הלאה. המהפכה הדיגיטלית לא התחילה בעשור הזה. היא נבנתה בהדרגה מאז "פירמידת הפחד" (1985). ג'יימס קמרון הזניק את העסק קדימה משמעותית עם "המצולות" ו"שליחות קטלנית 2". אבל קו פרשת המים של העידן הדיגיטלי, הסרט שעשה מהפכה מוחלטת בכל מה שאנחנו יודעים על עשייה קולנועית היה "פארק היורה" (1994). אבל בעשור האחרון המהםכה הושלמה. הטכנולוגיה הבשילה. ובעיקר: העידן הדיגיטלי עבר מצד ההפקה אל צד ההפצה. בסיכום העשור ב-1.1.2020 זה בוודאי אחד הדברים שהכי יבלטו בו: זה יהיה העשור בו הפילם הצלולויד יעלם מחיינו. במאי שיצלם בפילם בחצי השני של העשור הקרוב יהיה שקול לבמאי המצלם כיום בשחור-לבן: זו תהיה בראש ובראשונה הצהרה סגנונית אנאכרוניסטית. אבל בשעה שחלק מהבמאים אולי עוד יתעקשו לשמור על שימוש בפילם בעשור הזה, די ודאי שכל בתי הקולנוע בעולם יזרקו את מקרנות הפילם שלהם לפח.

הנה משהו שכתבתי על התנודות בין הישן והחדש, העתידני והנוסטלגי, ועל האופן שבו הטכנולוגיה משפיעה על הצורה (בקולנוע הפופולרי-מיינסטרימי) לגיליון סיכום העשור של "פנאי פלוס".

פורסם ב"פנאי פלוס", 30.12.2009

הנוסטלגיה היא עסק עתידני

רוצים להבין איך נראה העשור האחרון בקולנוע? עיינו בטבלת שוברי הקופות של כל הזמנים, בכל העולם. הקולנוע קיים 115 שנה אבל 17 מתוך 20 הסרטים הראשונים הם סרטי העשור האחרון, וכולם תוצרת הוליווד. משמע: זה היה עשור של כסף ענק. עשור בו הוליווד למדה לייצר ולשווק סרטים לא כאמנות, אלא כסחורות גלובליות. אבל עיינו בדבר נוסף: כמה מתוך 17 הסרטים האלה, שנוצרו בעשור האחרון, הם סרטים מקוריים? כלומר, כאלה שלא מבוססים על ספר, קומיקס או שלא היו סרט המשך ללהיט קודם? התשובה: שניים – "טיטאניק" (במקום הראשון) ו"למצוא את נמו" (במקום ה-18). כל השאר היו גרסאות קולנועיות חדשות לחומרים קודמים. מה זה אומר? אם אתם אנטי-הוליווד, זו דרך טובה לנגח אותה ולהוכיח – במידה מסוימת של צדק – שבהוליווד לא יודעים לייצר שום דבר חדש, רק לארוז מחדש דברים מוכרים, שהצליחו בפורמטים אחרים, ולהפוך אותם למותגים סחירים. אבל זה מסביר למה הם נוצרו, לא למה הם נצרכו בכזה תיאבון. וכאן מסתתרת התשובה השנייה: הקהל הרחב אוהב לקבל את מה שהוא כבר מכיר. סרטי ההמשך מצליחים יותר מסרטי המקור (ולראייה: “עידן הקרח 3”, הממוחזר, הצליח הרבה יותר מ"עידן הקרח" הראשון, שהיה מקורי הרבה יותר). עיבודים רבי מכר מצליחים הרבה יותר מסרטים המבוססים על תסריטים מקוריים.

שני מותגים ספרותיים שלטו בעשור האחרון בקולנוע הגלובלי: “שר הטבעות" ו"הארי פוטר". “שר הטבעות" הוא ספר בן 70 שנה ו"הארי פוטר" הוא ספר חדש יחסית, אבל שעוסק בבריחה של הגיבור מלונדון העכשווית אל עולם של כישוף שנראה עתיק, בו הרכבות עדיין נמשכות על ידי קטרי קיטור, ומכשפים ומכשפות עדיין טסים על מטאטאים. אפשר, אם כך, להגיד, שהפנטזיה שלטה בקולנוע בעשור האחרון. ואולי זו לא פנטזיה, אולי זו פשוט נוסטלגיה. נוסטלגיה לעולם של טובים מול רעים: הוביטים נגד אורקים, הארי פוטרים נגד וולדרמורטים, ועולם שיש בו מורכבות מיסטית, אבל פשטות טכנולוגית: אין מחשבים או טלוויזיות או מכוניות, אין זיהום אוויר או מיחזור. אבל יש סוסים ויצורים מכונפים מיתיים אחרים. וזה אולי אחד הפרדוקסים הכי גדולים של העשור הקולנועי הזה – פרדוקס שמגיע למיצוי מושלם ב"אווטאר" של ג'יימס קמרון: שהקולנוע, עם ההישגים הטכנולוגיים הממוחשבים העצומים שלו, בסך הכל הצליח להדביק את קצב ההתפתחות של הדמיון האנושי במאה-מאתיים שנה האחרונות. רק בזכות המחשבים הקולנוע מצליח להציג באופן אמין עולם של פרה-טכנולוגיה. רק בזכות הטכנולוגיה העתידנית, אפשר להראות את העבר. אם חשבנו שכל הטכנולוגיה הזאת תגרום לקולנוע לחפש עלילות בחלל החיצון, התברר שהקהל והקולנוענים דווקא מחפשים את העבר, שעד כה היה כה קשה לשחזר: מלחמות הטרויאנים ב"טרויה". מלחמות הפרסים ביוונים ב"300”, פיראטים ויורדי ים ב"שודדי הקריביים", וחיזרים עם חץ וקשת ב"אווטאר". בעשור הזה התברר שרק כעת אפשר לגרום לכל מה שהוא לא אמיתי, סוף סוף להיראות אמיתי.

אולפן העשור: פיקסאר

כל הדיון הנ"ל, על הוליווד שממחזרת ספרים, סרטים וחוברות קומיקס, ועל קהל שבולע את הסרטים האלה בצמא, היה עובד הרבה יותר טוב אם פיקסאר לא היתה קיימת. פיקסאר התחילה את דרכה כחברה לפיתוח טכנולוגי שהקים ג'ורג' לוקאס, אבל המנהל שלה, ג'ון לאסיטר, האמין שכדי לייצר טכנולוגיה פורצת דרך, צריך קודם לייצר את הסיפורים שהטכנולוגיה הזאת תשרת אותם, ולא הפוך. מאז "צעצוע של סיפור" ב-1995, פיקסאר אחראית למהפיכה בתחום הטכנולוגיה והאנימציה בהוליווד. הסרטים שלהם העלימו כמעט לחלוטין את סרטי האנימציה הקלאסית, זו הנוצרת על ידי עפרנות ומכחולים. אבל הם עשו עוד דבר מהפכני: אף אחד מהסרטים שלהם הוא לא עיבוד לכלום. כולם תסריטים מקוריים. פיקסאר אולי עובדת כמעבדה טכנולוגית של עידן החלל, אבל היא למעשה בית-יוצר קלאסי, במתכונת של הוליווד הישנה, שם היו מטפחים במשך שנים כל רעיון וכל תסריט, והופכים אותו בתאריך הנמשך שנים מנבט רעיוני, לתסריט מושלם. פיקסאר הפכו ליצרני תסריטים מושלמים ונפלאים, בית ספר לתסריטאות. והעשור האחרון היה מופתי. “למצוא את נמו" הוא הסרט היחיד ברשימת שוברי הקופות של העשור האחרון שמבוסס על תסריט מקורי. ועד השנה הוא גם היה סרט האנימציה הקופתי בכל הזמנים (“עידן הקרח 3” הדיח אותו הקיץ). וחוץ ממנו, הם הוציאו בעשור האחרון את "מפלצות בע"מ" המקסים, את "משפחת סופר על" המצוין, את "רטטוי" המושלם, את "וול-E” המרגש ואת "למעלה" הפלאי. והיה גם את "מכוניות", הסרט היחיד שלהם בעשור האחרון שלא חיבבתי. ובכל אחד מהסרטים האלה, הם מייצגים בדיוק את הפרדוקס של הישן מול החדש: מכונית חדשה מול טראנטה שמוצלחת ממנה. עכבר שרוצה להיות שף. קשיש שמעיף את ביתו עם בלונים. וגם כשהם סוף סוף יוצאים לחלל, הם מספרים על רובוט שאוהב מיוזיקלס משנות ה-60, ועל אנושות שחולמת על כדור הארץ ירוק.

והכי מעניין: פיקסאר הצמיחה אוטרים בעשור האחרון. הבכיר שבהם הוא בראד בירד, אחד הבמאים האהובים עלי מהעשור האחרון. הוא חתום על שלוש יצירות מופת בעשר שנים (אם תתנו לי לרגע להרחיב את מושג "העשור"): "ענק הברזל" (1999), שהופק באולפני וורנר, ו"משפחת סופר על" (2004) ו"רטטוי" (2007). ומעניין יהיה לעקוב גם אחרי פיט דוקטר, שחתום גם על "מפלצות בע"מ" וגם על "למעלה", שני סרטים שאפשר למצוא ביניהם מכנה משותף רב. בוודאי צריך להזכיר את אנדרו סטנטון, שיצר את "וול-E" האדיר ושותף לתסריט "מפלצות בע"מ". והוא גם חתום על "למצוא את נמו", שאני לא מצליח להבין למה הסרט הזה מעולם לא הצליח כל כך להזיז לי, בשעה שכל הסרטים האחרים הותירו את עיניי נוצצות ופעורות.

ההצלחות הנסתרות

ההצלחה של פיקסאר היתה כה גדולה עד שלמעשה אפשר להגיד שבעשור האחרון פיקסאר השתלטה על דיסני. במובן התאגידי הפשוט, דיסני הענקית ופיקסאר הקטנה התאחדו. בפועל, כל אנשי דיסני הוותיקים עפו, וג'ון לאסיטר הוא עכשיו איש הקריאטיב הבכיר ביותר בחברה כולה, לא רק לתחום סרטי האנימציה, אלא גם לסרטים אחרים, וגם לתחום פארקי השעשועים של דיסני.

לכאורה נדמה שדיסני בעשור הזה נכשלה. האנימציה הקלאסית נעלמה (הנה מנסים להחזיר אותה עם "הנסיכה והצפרדע"), אולפן האנימציה שהוקם בפלורידה נסגר, מייקל אייזנר עף ואיתו לא מעט מראשי החברה. אבל בזכות העובדה שבעשור האחרון נהייתי אבא, אני שם לב שלא כל מה שלא כל כך מצליח בקולנוע, או מקבל ביקורות טובות, הוא בהכרח כשלון. דיסני השיקו בעשור הזה שני מותגים מאוד מצליחים ורווחיים מאוד, שדווקא לא עבדו מי-יודע-מה בקולנוע. הבכיר שבהם הוא "לילו וסטיץ'". ראם אתם מבוגרים יש סיכוי שבר שכחתם שהיה בכלל סרט כזה ב-2002: על חיזר שמגיע להוואי ושומע שירי אלביס. הסרט אמנם היה מועמד לאוסקר (והפסיד ל"המסע המופלא" של מיאזאקי) אבל הוא לא ממש נכנס לקאנון ההצלחות של דיסני. אלא אם אתם בני 5: הסרט זכה לשלושה סרטי המשך בדי.וי.די ולסדרת טלוויזיה. המותג "לילו וסטיץ'" חי וקיים. כנ"ל עם "הקיסר נפל על הראש". סרט עוד יותר זניח מ-2000. אפילו סוג של מבוכה מסוימת כשיצא. אבל כעת הסרט הפך לסדרת טלוויזיה בשם "בית ספר לקיסר מתחיל" (חפשו בערוץ דיסני), עבור ילדים שבכלל לא נולדו בשנת 2000.

עם כל הכבוד ל"אווטאר", לדעתי הקולנוע שלפני גולום אינו הקולנוע שאחרי גולום. לפני כ-15 שנה לג'יימס קמרון היה חזון: הוא רצה לביים את הסרט הראשון שבו הגיבור הוא דמות ממוחשבת לחלוטין, ושנאמין שהוא אמיתי. ולא בסרט אנימציה. הוא תכנן לעשות את הניסוי הזה ב"ספיידרמן", אחד הסרטים שהוא עבד עליהם בשנות ה-90. את דמותו של ספיידרמן הוא רצה לבצע במחשב, ללא שחקן. זה היה קל, כי לספיידרמן יש מסיכה על הפנים, לא צריך הבעות פנים או עיניים. לבסוף, בגלל שלל סיבות, קמרון פרש מ"ספיידרמן" וסם ריימי, שהחליף אותו, השתמש ברוב הסצינות בשחקן או פעלולן עם מסיכה. רק בכמה שוטים בודדים, ורחוקים מאוד, ספיידרמן הפך לישות מונפשת דיגיטלית.

זה לא היה רק החזון של קמרון: הרצון להיות הראשון שמייצר דמות אמינה במחשב בתוך סרט לייב אקשן היה הגביע הקדוש של לא מעט קולנוענים, מג'ורג' לוקאס ועד סטנלי קובריק, וניסיונות היו כל הזמן (למשל: יודה הממוחשב ב"מלחמת הכוכבים: מתקפת המשובטים מ-2002) אבל הראשון שממש הצליח בזה היה פיטר ג'קסון כשברא במחשב בלבד את דמותו של גולום בטרילוגיית "שר הטבעות". בין בכורת הסרט הראשון (2001) לבכורת הסרט השלישי (2003) הטכנולוגיה כה זינקה, עד שבסרט השלישי גולום נראה אמין, אמיתי ובעיקר מרגש ומעורר הזדהות. היו אף כאלה שטענו שהגיע הזמן לחשוב על מועמדות לאוסקר לדמות דיגיטלית. גולום נוצר לא רק במחשב, אלא בשיטה היברידית של שילוב בין שחקן אמיתי ומחשב: שחקן (אנדי סירקיס במקרה הזה) עוטה על עצמו חליפה עם חיישנים המתרגמת את תנועות גופו ופניו למידע ממוחשב ממנו נבנית אחר כך דמות ממוחשבת, אבל עם תנועה אנושית. שנה אחר כך השתמש רוברט זמקיס בטכנולוגיה הזאת כדי לשכפל את טום הנקס ב"רכבת לקוטב", ואחר כך ב"בייוולף" ו"רוחות חג המולד". אחד השיאים של השימוש בטכנולוגיה הזאת, ועדות לקפיצות הנחשוניות שמדע המיחשוב עושה, היה לפני שנה ב"בנג'מין באטן" של דיוויד פינצ'ר. שם כל התחלת הסרט מבוצעת בשיטה של גולום, אבל הפעם על דמות אנושית ולא שדון מהאגדות. כעת השתמש בה ג'יימס קמרון ב"אווטאר", והבא בתור הוא סטיבן ספילברג בסדרת סרטי "טין טין" שהוא עובד עליה עם ג'קסון. אבל האופן שבו גולום גרם לקהל להאמין לו, בשעה שהוא לא יותר מדמות ממוחשבת, היא המהפכה האמיתית והגדולה של העשור הזה, במקום בו הטכנולוגיה פוגשת את האמנות, ובאחיזת עיניים, נוצרת אמת רגשית.

היום יוצא "שבע דקות בגן עדן" (מי מוציא סרט ב-31 בדצמבר?!), סרט שראיתי לראשונה בהקרנות האקדמיה לפני כמה חודשים וחיבבתי אותו מאוד, בעיקר בזכות הצילום הסינמסקופי היפה והאווירה הנהדרת שיש בסרט. אתמול צפיתי בו שוב ואהבתי אותו כפליים. סרט מקסים, ועדין-עדין, שעוסק בחיבור רוחני-מיסטי בין שני אנשים, נפשות תאומות, שחייהם מצטלבים שוב ושוב, בעולם הזה ובעולמות עליונים, ורק הם לא ממש שמים לב לזה. כדאי לתת לסרט הזה לא רק הזדמנות, אלא הזדמנות כפולה. וזה בדיוק מסוג הסרטים שקל לראות שלא יביאו הרבה קהל – יש בו משהו אמורפי מדי, כמעט כמו סרט מהמזרח הרחוק, כדי להביא רבבות צופים – אבל איזה כיף שנעשה סרט כזה. אבל לא יכולתי שלא לתהות בכלל בעניין אחר: האם עמרי גבעון, הבמאי/תסריטאי של "שבע דקות בגן עדן" הוא נפש תאומה של דני לרנר? עדות 1) "שבע דקות בגן עדן" הוא סרט שמתקיים כמעט כולו בתוך מוחה של הגיבורה, ניצולת פיגוע התאבדות. וכך היה גם "ימים קפואים" של דני לרנר. עדות 2) רק שני סרטים ישראליים שהופצו השנה מסחרית צולמו בסינמסקופ: "שבע דקות בגן עדן" ו"קירות" של דני לרנר. ובשני הסרטים האלה לגיבורה קוראים גליה. ובשני הסרטים מופיעה ריימונד אמסלם. ספוקי.

בטח כבר הבחנתם. השבוע שאחרי חג המולד והעולם בהקפאה. האולפנים לא עובדים, העיתונות האמריקאית גם חופשת. הכותרות דלות. כלום לא קורה. ככה זה ימשיך לפחות עוד שבוע, אפילו שבועיים. אם לא ימות מישהו ממש מפורסם, ספק אם יהיו כותרות קולנוע בינלאומיות בימים הקרובים. לא שאני רואה באופק כותרות ישראליות. אז מה נותר לעשות? לסכם? לא לחינם קוראים ליום שאחרי כריסמס Boxing Day, היום בו אורזים את מתנות חג המולד בחזרה בקופסאות שלהם והולכים לחנות להחליף אותן. אז ככה זה כל השבוע: אורזים מחדש את השנה ברשימות. ועכשיו גם את העשור. אז הנה עוד כמה רשימות סיכום שנה ועשור נחמדות:

1. סרטי השנה של ג'ון ווטרס. על איזה סרט לדעתכם הוא אומר "אם אינגמר ברגמן היה מתאבד, יורד לגיהנום וקם לתחייה בתור במאי סרטי אקספלויטיישן לדרייב-אין, זה הסרט שהוא היה עושה"?

2. אריק סניידר מ"סינמטיקל" מגלה שהקאות הלכו חזק השנה בקולנוע. הוא ספר 18 סרטים בהם היו השנה סצינות הקאה.

3. המפיק טד הופ ("שמש נצחית בראש צלול") בוחר 21 איש – יוצרים, מפיקים, מפיצים – מעולם הקולנוע העצמאי האמריקאי שהוא מכתיר כ"אמיצים" בכך שהם מחפשים ויוצרים שיטות ומודלים אלטרנטיביים לעשייה, מימון והפצה של סרטי קולנוע.

4. ובעוד אני שובר את הראש מה להכניס ומה לא להכניס לרשימת סרטי העשור שלי, באים החבר'ה מ"האוזן השלישית" ומפרסמים את רשימת סרטי העשור שלהם. וואו, רשימה מעולה. לא מעט ממנה זהה לרשימה שלי.

5. וזו הרשימה המלאה של 150 סרטי העשור כפי שקובצו במשאל המבקרים של "פילם קומנט". נציגי המזרח התיכון: "ואלס עם בשיר" במקום ה-134. "התערבות אלוהית" במקום ה-145.

הבלו-ריי של "ממזרים חסרי כבוד" מכיל את הסרט "גאוות אומה" שקטעים מתוכו מוצגים בסיקוונס בית הקולנוע בשליש האחרון של הסרט. למעשה, זה סרט קצר שביים איליי רות ("הוסטל"), חברו של טרנטינו (שמגלם ב"ממזרים" את הדוב היהודי), ושבו דניאל ברוהל הוא צלף גרמני שבעיקר עסוק בלחסל עשרות חיילים אמריקאים. עד שוויינסטין/יוניברסל יורידו את הסרטון מיו-טיוב, הנה הגרסה המלאה של רות:

אני גר ליד קולנוע גת כבר שמונה שנים, אבל "אווטאר" החזיר לבית הקולנוע דבר שלא ראיתי שם שנים: תור ליד הקופה. ככה נראתה אתמול בערב המדרכה מחוץ לקולנוע גת, חצי שעה לפני ההצגה הראשונה, ביום ה-12 להקרנת הסרט. מישהו בתגובות אמר אתמול דבר נכון: "אווטאר" הצליח לנצח את הפיראטים. זה סרט שאף אחד לא יכול להגיד "אה, אני אחכה ואוריד באינטרנט". אבל זה יותר מזה, הוא מביא לקולנוע קהלים שלא הייתם מדמיינים אותם מתקרבים לסרט מדע בדיוני. בישראל זה קרה רק פעמיים בעשור האחרון,  כשסרט ז'אנר הפך ל"אירוע", או ל"צפיית חובה" בקרב קהלים שבדרך מתעבים סרטי ז'אנר והפקות ראווה הוליוודיות: "שר הטבעות: שיבת המלך" ו"האביר האפל". שניהם מכרו בארץ כ-250,000 כרטיסים. יהיה מעניין לראות האם "אווטאר" ישתווה אליהם או יעקוף אותם.

לפני כשבוע היו כאלה כאן באתר שניסו להוכיח שפתיחה של 77 מיליון דולר בשלושה ימים של "אווטאר" היא בין "אכזבה" ל"כשלון" ("בהשוואה ל'דמדומים 2'" מישהו ניסה להוכיח), תוך התעלמות מהעניין שהסרט יצא בדצמבר והוא אינו סרט המשך או עיבוד לספר/קומיקס ושאין בו כוכבים. ותוך התעלמות מתגובות הקהל והביקורות על הסרט, שרק העצימו את העניין בסרט אחרי בכורתו, במקום שהבכורה תהווה את שיא ההתעניינות בסרט. ניחא. והנה מגיע סוף שבוע שני. ובשעה שסרט הוליוודי טיפוסי יורד בין 30 ל-50 אחוז מסוף השבוע הראשון לשני, "אוטאר" ירד בשני מיליון דולר בלבד. וזאת אחרי שבמשך כל ימי החול שלפני כן הוא רק הלך והתחזק. וכך, בסוף השבוע השני שלו הוא הגיע לאותו סכום ש"דמדומים 2 " הגיע אליו בסוף השבוע השני (אחרי פתיחה עצומה), אלא ש"אווטאר" בינתיים עוד לא נחלש. אני, רגע לפני הבכורה, חשבתי ש"אווטאר" יגיע קרוב מאוד למיליארד דולר בעולם. נראה די ברור כרגע, אחרי עשרה ימים, שהוא יחצה את המיליאד. עכשיו רק נשאר לראות כמה. נשמע לא הגיוני שהוא ישבור את השיא של "טיטאניק", מצד שני – מהצופים הכי ציניים אני שומע שהסרט הזה עשה להם הרבה יותר מ"טיטאניק".

ובמקרה הזה, מספר הכרטיסים וכמות הדולרים שהסרט מכניס הם בהחלט אינדיקציה למשהו. נכון, דולרים והכנסות לא משקפים איכות. אבל הם כן משקפים היענות של קהל. הפתיחה מייצג היענות וסקרנות מהמותג/השחקנים/או קמפיין השיווק. השבועות שאחרי הפתיחה מייצגים היענות לתוכן עצמו. הוליווד למדה איך להביא כמות עצומה של צופים משולהבים לקולנוע בסוף השבוע הראשון לצאת הסרט. כמו שאפל למדה איך ליצור תור של אלפי אנשים מחוץ לחנויותיה בעת השקת אייפון. זה לא קשור לאמנות. אבל כשאנשים מספרים על סט בהתלהבות לחבריהם. כשהם רצים לצפות בו שוב. כשסרט הופך לתופעה גלובלית, כמעט קונסזוסיאלית – אז זה כבר כן אמנות. כי זה כבר יותר מרק סנסציית לונה פארקים, התלהבות אדרנלינית רגעית ושטחית. זה משהו עמוק יותר.

ועם אלה שטוענים שהסיפור נדוש/התסרט גרוע אתמודד בפוסט נפרד. זה כל כך לא נכון (אלא אם אתם מבלבלים בין "מיתי" ובין "נדוש", ואז כן, אתם צודקים. רק שהטרמינולוגיה שלכם מעורבבת). ניסיתי לגעת בזה בקטנה בביקורת על "אווטאר". אנסה לגעת בזה עוד בהזדמנות.

============

אם ב"ידיעות אחרונות" היו מדווחים על נתוני קופות בעמודי הניוז, למה שקרה בסוף השבוע האחרון בקופות אמריקה היו חייבים לתת את הכותרת "סוף שבוע מהסרטים". זה היה סוף השבוע של כריסמס. "שרלוק הולמס" – של גיא ריצ'י ועם רוברט דאוני ג'וניור – יצא ושבר את כל השיאים של פתיחה בחג המולד. לא בקצת, בכמעט 50 אחוז. הוא הכניס 65 מיליון דולר. מחזיק השיא הקודם היה "מארלי ואני" עם 42 מיליון דולר. ועדיין: זה הספיק לו כדי להגיע רק למקום השני, כי "אווטאר" נשאר במקום הראשון (אגב, לפני 12 שנה, "טיטאניק" היה ששה שבועות במקום הראשון, כשבאף סוף שבוע, כולל זה של הבכורה, הוא לא עבר את ה-35 מיליון דולר). מבחינת הוליווד זה היה סוף שבוע של ניסים: "שרלוק הולמס" שבר שיא. זה היה סוף השבוע הקופתי ביותר אי פעם. ורף ההכנסות חצה, לראשונה בתולדות הקולנוע, את רף עשרה מיליארד הדולרים בשנה אחת. זו היתה שנה פנומנלית מבחינה עסקית לאולפני הוליווד. ומה שמגניב הוא, שגם הסרטים עצמם (חלקם, לפחות) היו לא רעים.

למה? זה "אפקט אווטאר". סרט אחד שמביא המון אנשים לקופות, וכשנגמרים הכרטיסים הם נכנסים לסרט השני שהכי מסקרן אותם (בעלי בתי קולנוע קוראים לזה spill-over). כל פעם שיש להיט אחד ענק, זה משפיע מיידית גם על הסרטים שמוקרנים לצידו. מפיץ נבון, שיודע לזהות את להיטי הענק, יוכל להרוויח הרבה משיבוץ נכון לצד הלהיט (בשעה שהאינסטינקט של המפיצים הוא להיעלם מהמסכים כשיש סרט אחד שמרכז אליו את כל תשומת הלב וכל הקהל). בישראל ראו את זה מצוין כש"סוף העולם שמאלה" גרר לקופות המון אנשים, עם מצב רוח לסרט ישראלי. כשהכרטיסים אזלו, הם לא הלכו הביתה אלא נכנסו לסרטים הישראליים האחרים שהציגו לצידו, וכך גם הם הרוויחו (ולכן זו היתה השנה הכי גדולה במכירות הכרטיסים לסרטים ישראליים). זו הסיבה שגם אניני הטעם צריכים להפסיק לעקם את האף כשסרט אחד מצליח. כי כשסרט אחד מאוד-מאוד מצליח, זה משקה את הערוגות של כל הסרטים הקטנים שלצידו. הצלחה אסטרונומית של סרט אחד מועילה לכולם, ולא מאפילה על כולם. היא חושפת סרטים קטנים לקהלים חדשים, שאילולא באו לקופות בגלל "אווטאר" או "סוף העולם שמאלה", לא היו יודעים על קיומם של הסרטים האחרים.

אני, למשל, מרגיש את "אפקט אווטאר" הזה מצוין בבלוג. ארבע שנים הבלוג הזה קיים, ובכל פעם שיש סרט אחד שהופך לסנסציה, לשיחת היום, להצלחה עצומה, לסרט פולחן, למושא אהבה דיבור תשוקה והתלהבות, זה בא לידי ביטוי בכמות הכניסות לבלוג, ובכמות הכניסות של אנשים שזה להם ביקורם הראשון באתר, ושהגיעו בזכות גוגל, אחרי שחיפשו דיונים על הסרט שהם כה התלהבו ממנו או שמעו עליו כה רבות מאחרים. זה קרה כאן עם "האביר האפל", עם "איים אבודים" עם "ואלס עם בשיר" באופן קטן יותר – שחלף מאוד מהר – בדיוק לפני שנה עם "דמדומים" הראשון. ועכשיו זה קורה שוב, ובעוצמה עצומה, עם "אווטאר".

אז שלום לכל הקוראים החדשים של הבלוג. אני מקוה שנעים לכם כאן. ואם אתם כבר כאן, בואו לבקר גם בטוויטר. גם שם יש אקשן.

=========

עוד קצת קופות: דיוויד פולנד מסכם את האופן שבו האולפנים גרפו את מיליארדי הדולרים שלהם השנה. מי שרוצה להיחשף לכלכלה ההוליוודית, זה די מאלף. והכי מדהים: פולנד מספר שטוד פיליפס, הבמאי של "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" (ולפני כן של "רוד טריפ" ו"סטארסקי והאץ'"), יגרוף לכיסו האישי 46 מיליון דולר על האחוזים שהיו לו בסרט, שהפך לאחת הצלחות הכי גדולות השנה בעולם. כריס וודג' ישלשל לכיסו הפרטי 50 מיליון דולר, על הצחת "עידן הקרח 3 ". ומייקל ביי יתעשר ב-80 מיליון דולר על האחוזים שיש לו ב"רובוטריקים 2 ". אם "אווטאר" יגיע למיליארד דולר בעולם, קמרון יקבל אישית רווחים בסך 75 מיליון דולר.

באמצע ינואר 2006, אחרי עשר שנות פירסום בדפוס בלבד, הקמתי את "סינמסקופ" הבלוג (בעוד שבועיים יום הולדת 4). ומאותו רגע, סיכומי השנה הופיעו בזמן אמת גם באתר. אז די קל להגיע אליהם:

סיכום שנת 2006: "בוראט" ו"הילדים של מחר" בראש.

סיכום שנת 2007: "זודיאק" ו"רטטוי" בראש.

סיכום שנת 2008: "סינקדוכה, ניו יורק" ו"וול-E" בראש.

סיכום שנת 2009: "ממזרים חסרי כבוד" ו"ארץ יצורי הפרא" בראש.

וכל סיכומי השנה ברצף.

כשקוראים את כל סיכומי השנה ברצף, מגלים דברים מעניינים ומבנים שחוזרים על עצמם. אופי, אני מניח.

סוף העשור מתקרב. הו, הלחץ. את החצי הראשון של 2005 ביליתי בבית, עם כמה פרויקטים טלוויזיוניים וחלום קטן ולא מגובש להקים אתר אינטרנט בענייני קולנוע. וביולי 2005 הצטרפתי ל"פנאי פלוס".

פורסם ב"פנאי פלוס", 28.12.2005

מוכרחים להיות מצוברחים

זו היתה שנה של קוף ענק ולא מעט פינגווינים קטנים, שנה של כמה סרטים מעולים לצד המון סרטים איומים, שנה טובה לקולנוע האמריקאי, שנה רעה לקולנוע הישראלי. זו היתה 2005, שעוד שניה נגמרת. אל דאגה, 2006 תהיה לא פחות מדכאת

הסרטים הטובים של 2005

1. "היסטוריה של אלימות", במאי: דיוויד קרוננברג
– (תיקו). "מיליון דולר בייבי", קלינט איסטווד
2. "מלחמת העולמות", סטיבן ספילברג
3. "הים שבפנים", חאווייר בארדם
4. "גן עדן עכשיו", האני אבו עסאד
5. "התרסקות", פול האגיס
-.  (תיקו) "קרוב יותר", מייק ניקולס
6. "וואלאס וגרומיט, הסרט", ניק פארק
7. "קינג קונג", פיטר ג'קסון
8. "באטמן מתחיל", כריסטופר נולן
9. "הטייס", מרטין סקורסזי
10. "עמוק במים", ווס אנדרסון
-. (תיקו) "אני, אתה וכל השאר", מירנדה ג'וליי

פרס הצטיינות מיוחד לסרטים שמאוד אהבתי, שמאוד ניסיתי לדחוס לעשרת הגדולים אבל לא הצלחתי: "לדפוק חתונה", "קינסי", "דרכים צדדיות", "שנים של אירוסים", "מיליונים", "המחנכים", "מלכה אחת ומספר מלכים",

סרטים שאהבתי בצפייה ראשונה אבל קצת נמוגו בצפייה שנייה: "מחול הפגיונות", "2046", "השיבה", "הטירה הנעה", "משמרת לילה", "פרחים שבורים"

הסרט הישראלי הטוב של השנה: "עטאש".

הסרטים הקופתיים של השנה בישראל:

1. "מדגסקר"………………………… 450,000 צופים
2. "הארי פוטר וגביע האש"………….400,000 
3. "צ'רלי בממלכת השוקולד"…….. 306,000
4. "מלחמת העולמות"……………… 250,000
5. "מר וגב' סמית"……………………220,000
6. "מיליון דולר בייבי"……………….. 215,000
7. "פגוש את הפוקרס"………………..200,000
8. "בתול בן 40"……………………… 183,000
9. "היץ'"………………………………. 160,000
10. "התרסקות"………………………. 126,000
11 "הטיסה"…………………………. 123,000
12. "דרכים צדדיות"……………….. 120,000
13. "בן ערובה"…………………….. 114,000
14. "הטייס"………………………… 112,000
15. "באטמן מתחיל"………………. 108,000

באיזור ה-100,000: "איילנד", "אשה טובה", "רובוטס", "מלחמת הכוכבים, נקמת הסית", "הכלה הסורית"

215 סרטים הוקרנו השנה בבתי הקולנוע, ממוצע של כארבעה סרטים חדשים בשבוע. מספר כמעט זהה למספר הסרטים שהוקרנו בארץ ב-2004. אבל אילו סרטים ראינו השנה, מישהו זוכר? אני מניח שכל אחד ייזכר בקלות בכמה סרטים טובים שהוא ראה, ובכמה סרטים פחות טובים. אבל 215 סרטים? מישהו ראה את כולם? מישהו ראה אפילו חלק? "דאגון", מישהו ראה? ואת "חזירי דיסקו"? ואת "אלביס מלך לנצח"? ואת "גברים בכל מחיר"? או "גבר גבר"? "אופק נסתר"? "סודות וצללים"? מאיפה הגיעו הסרטים האלה? מי צפה בהם ואמר "וואלה, 'אלביס מלך לנצח' יהיה שוס בארץ"?

ההצלחה של סינמה סיטי גורמת לבעלי בתי הקולנוע לבנות עוד אולמות, עוד קומפלקסים ועוד מגה-פלקסים, וצריך לא מעט סרטים כדי להאכיל את כל המסכים האלה מדי שבוע (ואכן, היו לא מעט שבועות השנה בהם יצאו שמונה-תשעה סרטים בבת אחת). אבל למה את הבררה? למה את הסרטים מתחתית החבית? מילא, אם כל הסרטים המדוברים בעולם היו מגיעים אלינו ואיתם גם שאריות נידחות. אבל כל כך הרבה סרטים בעלי זמזום מעניין נזרקו השנה על ידי המפיצים שקשה להבין – בפעם האלף – איך הם מחליטים מה יגיע ומה לא? האם "לאייר קייק" ו"מהומה בשנחאי" היו מצליחים פחות מ"משחקים נסתרים"? האם "סרניטי" היה מביא פחות קהל מ"שבועת השחקנים"? האם "אימה באמיטיוויל" היה נכשל יותר מ"החשיכה"? האם לא הגיוני יותר להזדרז להביא את "המסור 2 " במקום את "ציידי המחשבות"? ולמה משבצת לב דוקו, שאמורה לקדם קולנוע תיעודי, לא מפגינה בקיאות ורעב ולא מזדרזת להביא את הסרטים התיעודיים המדוברים כרגע בעולם, למשל "איש הגריזלי" של ורנר הרצוג? (לשאלות האלה המפיצים לרוב עונים "אתה לא מבין הרי בעניין ההפצה, ואתה לא יודע אילו שיקולים עומדים מאחורי ההחלטות". והם צודקים, אין לי מושג. אני רק יודע שהתוצאה הסופית, זו שנראית על המסך, לרוב מביכה).

ולחדשות הטובות: הסרטים העלילתיים הבאמת מדוברים השנה, לפחות בתקשורת האמריקאית, הגיעו ארצה. החדשות הלא פחות טובות: היסטריית הפיראטיות ושיטות השיווק הגלובליות של האולפנים רק גורמת לסרטים להגיע לכאן יותר ויותר מהר. זו ברכה אמיתית. עכשיו לא צריך לחכות לסרט עד בוש. אם תוך שלושה חודשים הוא לא מגיע ארצה לקולנוע, הוא יגיע לדי.וי.די. הסרטים הגדולים והקופתיים, אלה שעדיין שומרים על חלונות הפצה של ששה עד 12 חודשים בין הקולנוע לדי.וי.די, לרוב יגיעו ארצה לקולנוע תוך מקסימום ארבעה שבועות.

חוץ מסרטי האוסקרים. זה מתיש בכל פעם מחדש, אבל זה דפוס קבוע (שלעיתים, מה לעשות, מוכתב על ידי האולפנים בחו"ל): הסרטים המדוברים של סוף השנה מגיעים אלינו בשליש הראשון של השנה הבאה. האם באמת "הר ברוקבק", "מינכן" ו"סוריאנה" הם הסרטים הטובים של 2005? את זאת נדע רק ב-2006. וכך גם ניצולי האוסקר הקודם, וכוכבי סיכומי השנה בעיתונות האמריקאית מלפני שנה, מופיעים במצעד הסרטים הטובים של "סינמסקופ" רק כעת: "מיליון דולר בייבי", "הטייס", "קרוב יותר" ו"הים שבפנים". הם זכרון עמום של החורף הקודם, אבל הם רשמית מסרטי 2005.

האמת, לא חשבתי שיגיע סרט שיצליח להתחרות בעוצמה של "מיליון דולר בייבי". אבל "היסטוריה של אלימות" עשה את זה. בסופו של דבר, כדי להנציח את הדילמה שלי, חילקתי ביניהם את תואר סרט השנה, כש"היסטוריה של אלימות" מנצח בחלקיקי המילימטר. יש בשני הסרטים משהו מאוד דומה, מעין עיון מפוכח במיתולוגיות האמריקאיות, ופירוק מבריק שלהם, גם מבחינה רעיונית וגם מבחינה קולנועית. "מיליון דולר בייבי" הוא סרט שבא מהבטן, "היסטוריה של אלימות" בא מהראש. "מיליון דולר בייבי" הוא חשבון נפש, "היסטוריה של אלימות" הוא התחשבנות באומה צמאת כוח ונוטפת דם. שניהם סרטים ערמומיים מאוד מבחינת הפעלת ההזדהות של הצופה, וגם מבחינת יכולת הניתוח שלהם כטקסטים אידיאולוגיים (כל אחד יכול לראות בסרטים האלה כמגינים על השקפת העולם שלו. אני, כמובן, רואה בהם טקסטים ליברליים מפוכחים ואנטי שמרנים).

ויש עוד קו שמאחד את הסרטים האלה. משהו קודר, מלנכולי, טרגי, אפילו מיואש. קלינט איסטווד, כך נדמה, הרים ידיים סופית מהחלום האמריקאי ב"מיליון דולר בייבי"; חאווייר בארדם הרים ידיים סופית מגאולה דתית ב"הים שבפנים"; פול האגיס, התסריטאי המופלא של "מיליון דולר בייבי", מתאר את תקתוק השעון עד להתפוצצות הגזעית הבאה באמריקה ב"התרסקות"; האני אבו עסאד מתאר תקתוק שעון פחות מטאפורי ב"גן עדן עכשיו"; מייק ניקולס מתאר את חומר הנפץ ההרסני שנמצא בבסיס מערכות היחסים הזוגיות בין גברים ונשים ב"קרוב יותר"; מרטין סקורסזי (כרגיל) מראה שלהיות חזק ועשיר זה לא מספיק כדי להציל את עצמך מעצמך, וגם גיבורו ב"הטייס", כמו רוב גיבוריו, דוחף את עצמו אל מעבר לישועה; "קינג קונג", "מלחמת העולמות" ו"באטמן מתחיל" הם לכאורה סרטי לונה פארק מסחררים, אבל למעשה הם משלים חברתיים קודרים, לרגעים טראגיים, המראים שאויבו הגדול ביותר של האדם זה הוא עצמו; וגם ב"אני, אתה וכל השאר" ו"עמוק במים", למרות האווירה המשועשעת, יש תחושה של ניכור והתפרקות. אין אחווה בסרטים האלה, אין נחמה (ואולי זה רק בעיניי המתבונן). הנחמה היחידה היא הסרטים עצמם. מול ערימות עצומות של חרא, 20 הסרטים האלה (12 הסרטים ברשימה, שבעת הסרטים ברשימה השנייה והסרט הישראלי המצטיין), היו באמת מצוינים, מהסוג שאזכור שנים. יש סרטים כאלה שנורא מתרשמים מהם, ואף נהנים מהם במהלך הצפייה, אבל שמשהו בהם מתפוגג עם הזמן (מה שהופך אותם ראויים לצפייה עדיין, אבל לא לצפיות חוזרות, שזה מה שמבדיל בין סתם סרט מוצלח, ובין סרט שנכנס למאגר הקלאסיקות). אבל הסרטים האלה נחרתו בי, אני משתוקק להיתקל בהם שוב. בעצב התהומי של "מיליון דולר בייבי", בדחיסות מאיצת דפיקות הלב ל "גן עדן עכשיו", בארסיות החדה כתער של "היסטוריה של אלימות", במהלומות מערערות הערכים של "קרוב יותר", ובאקסצנטריות הארטיסטית, הכמעט אוטיסטית, של "עמוק במים" ו"אני, אתה וכל השאר". ובאמצע, בול באמצע, נמצא "וואלאס וגרומיט, הסרט", פשוט כי זו הקומדיה הכי מצחיקה של השנה, סרט מופלא לגמרי ועדות נדירה ונכחדת לקולנוע שנעשה, באופן המילולי ביותר, בעבודת ידיים.

ומה בשנה הבאה? אתם בוודאי כבר מחכים ללהיטי הקיץ, המתפמפמים כבר בבתי הקולנוע: "שודדי הקריביים 2", "משימה בלתי אפשרית 3", "פוסיידון", "צופן דה וינצ'י". "V for Vendetta" המסקרן יגיע עוד לפני כן, באביב. אבל כבר אפשר לשגר מבט אל החורף הבא, שבטיח להיות לא פחות קודר. אני, למשל, מחכה בדריכות ל"כל אנשי המלך" של סטיב זאייליאן עם שון פן. סטיבן סודרברג יוציא השנה שלושה (שלושה!) סרטים: "בועה" הקטן והניסיוני, "הגרמני הטוב" עם מט דיימון ו"צ'ה" עם בניסיו דל טורו. "דרים גירלז", עיבוד למיוזיקל מברודוויי שאמור להיות שילוב בין "ריי" ו"שיקגו" (עם ביונסה בתפקיד הראשי), לא ממש מגרה אותי אבל כבר זוכה להייפ מצד דרימוורקס, האולפן המנוח. מרטין סקורסזי מכין את "The Departed", רימייק שלו ל"מדורי הגיהנום" ההונג קונגי. סופיה קופולה חוזרת בזמן ל"מארי אנטואנט", קלינט איסטווד הולך למלחמה ב"דגלי אבותינו", וגם אלילי הפולחן דארן ארונופסקי ("רקוויאם לחלום") וריצ'רד קלי ("דוני דרקו") יגיעו עם סרטים חדשים ומאתגרים. יהיה, יו נואו, עגום.

הסרטים הרעים

היו המון סרטים רעים, ואפילו איומים. אבל לרשימת הסרטים הרעים נכנסים רק אלה שהגיעו אלינו עם ציפיות מסוימות, או שהיתה בהם יומרה כלשהי. בעיקר, סרטים שלא ציפינו שיהיו כה זניחים. הנה הסרטים הרעים, בסדר הא'-ב':

"ארבעת המופלאים". אין לי בעיה עם סרטי קומיקס, ואני לא מזדעזע מדי מסרטים אידיוטיים. אבל אני כן מתבאס מסרטים בהם גם אין כשרון וגם אין שמץ הנאה.
"בליפ". זה דווקא נראה כמו סרט תיעודי עשוי היטב, עד שמקשיבים לתוכן. סליחה, מה אתם אומרים? זה נשמע כמו ג'יבריש. וסליחה, מי אתם? מי האנשים שאומרים את כל הדברים האלה, מה הסמכות שלהם, מה הידע שלהם, איזה אינטרסים הם מקדמים. גם אם מתעלמים מהעניין שבמרכז הסרט עומדת אשה שמאמינה שהיא מכילה את רוחו של הכהן הגדול של יבשת אטלנטיס, עדיין לא ברור איך הם עושים את הקישורים הנסיבתיים בין מדע ותודעה. רוצים סרטי מדע רוחניים? לכו על "קונטקט", הגרסה של רוברט זמקיס לספרו של קארל סייגן (גם אסטרונום דגול, וגם אדם בעל אמונה ונשמה), או על "קיצור תולדות הזמן", סרטו של ארול מוריס שגם מנסה להסביר את עיקר תורתו של סטיבן הוקינג, וגם משלב בתוכה את סיפור חייו יוצא הדופן.
"זכרונותיה של גיישה". הסרט הזה יוצא השבוע ומייד נכנס להיכל הבושה. רוב מרשל, שביים את "שיקגו" ללא חזון אבל עם המון אנרגיה, מתגלה כבמאי רע להפליא. אפילו בתור רומן רומנטי אקזוטי הסרט הזה לא עובד.
"מזימות זרות". התקציר הבטיח את אחד הסרטים המרתקים של השנה, צוות השחקנים והיוצרים יצר ציפיות עצומות, אבל הסרט התגלה כמפח נפש שלא מצליח להיות לא מותחן ולא פוליטי.
"משפחת הקיסרים". אני מת על פינגווינים, אני יכול לבהות בהם שעות. לכן הסרט הזה היה תגלית בעיני: מעולם לא ידעתי שהם יכולים להיות כה משעממים.
"עיר תחתית". הסרט הדוחה של השנה.
"36 תחנת משטרה". סרט צרפתי רב תקציב ועטור כוכבים שמנסה להסוות עם הרבה תנועות מצלמה ומוזיקה חזקה עלילה ממש דבילית וחסרת הגיון. בקרוב הרימייק האמריקאי.

אמצעי התחבורה של השנה: מעליות
מאז שקראתי את "צ'רלי והשוקולדה" של רואלד דאהל כילד אני חולם כמעט מדי לילה על מעליות. שלושים ומשהו שנים, כל לילה, עולה ויורד. מה זה אומר, דוקטור? לא רק "צ'רלי והשוקולדה" הגיע השנה (בשנית) לקולנוע (בתור "צ'רלי בממלכת השוקולד") אלא גם תנ"ך נעוריי, "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" (אחרי שכבר עובד לתסכית, ספר, סדרת טלוויזיה ומשחק מחשב). ובשניהם, מה אתם יודעים, מעליות שקופות ומהירות, שלא רק עולות ויורדות אלא גם נעות בכיוון אופקי ובאלכסון. זו של "צ'רלי" ממריאה (בהבטחה לסרט ההמשך, "צ'רלי ומעלית הזכוכית"), זו של "המדריך" משייטת בחלל בין עולמות ומימדים (עם תקווה קלושה להגעה ל"המסעדה בקצה היקום").

אמצעי התקשורת של השנה: צ'אטים
כל מה שקורה בצ'אטים זה רק סקס ופדופיליה, נכון? זה מה שלומדים אם קוראים את כותרות העיתונים היומיים שתמיד ממהרים להזדעזע מטכנולוגיה חדשה. הצגה אירונית יותר, אך גם נוגעת ללב, של עולם הסייבר-סקס הופיעה בשניים מהסרטים החריפים של השנה, העוסקים בזוגיות, מיניות ובדידות. שניהם הופכים את מלאכת החיזור והפיתוי הקיברנטית לקומדיה של טעויות. ב"קרוב יותר" מנהל גבר אחד סקס אינטרנטי לוהט עם בת זוג וירטואלית, רק כדי לגלות מאוחר יותר שהגברת היה אדון. ב"אני, אתה וכל השאר" מחפשת אחת הדמויות אהבה ברשת, בשעה שילד אחר סתם מחפש קשר אנושי כלשהו. השניים מוצאים זה את זה און-ליין והשיחה האינפנטילית והמהוססת הופכת לחיזור לא מודע של אשה מבוגרת אחר ילד בן 9. זה מחריד לרגעים, אבל בסופו של דבר מירנדה ג'וליי, הבמאית, מטפלת בכל הנושא הטכנולוגי בחן אוטיסטי מסוים שגורם לסרט להישאר אירוני ובלתי מזיק.

אשת השנה: ז'אנג זי-יי
זוכרים אותה מ"גיבור", "נמר, דרקון" ו"ארוכה הדרך הביתה"? ובכן, העלמה הצעירה הפכה לשחקנית בינלאומית בוגרת. היא הופיעה בסרט הראשון שהופץ השנה בארץ ("מחול הפיגיונות") ובסרט האחרון של השנה ("זכרונותיה של גיישה"). באמצע היא עפעפה גם ב"2046". נביאיי האוסקר טוענים שהיא תהיה מועמדת לאוסקר על תפקידה ב"גיישה".

(תוספת 2009: לא היתה מועמדת לאוסקר בסוף, אבל כן לגלובוס הזהב ולבפט"א)

הפתעות השנה: "לדפוק חתונה" ו"בתול בן 40 "
קומדיות סקס והתבגרות תמיד היו מעין הנאה אסורה, המיועדת לקהל בלתי אנין מדי ונצרכת בסתר על ידי מבקרי קולנוע גבוהי מצח (אם בכלל). השנה הצליחו שתי קומדיות – שהגיעו מאותה חבורה מלוכדת של קומיקאים, תסריטאים ומפיקים – להיות בה בעת אינפנטיליים ורגישים. המוצלח שבהם היה "לדפוק חתונה", עם בימוי קצבי וטון חצוף. "בתול בן 40" היה קצת פחות מבריק מבחינה ויזואלית, אבל עדיין מקסים למדי. קומדיה וולגרית עם לב טוב. השילוב הזה עבד טוב: שני הסרטים הצליחו היטב בקופות, גם בארץ.

איש השנה: וינס ווהן
כל מה שהוא נגע בו הפך זהב השנה. היה רגע בו "לדפוק חתונה" נראה כמו פארסה ילדותית שלא תעניין איש, ובסופו של דבר היא הכניסה 209 מיליון דולר והפכה לסרט הרביעי הכי קופתי השנה באמריקה. והוא היה גם ב"מר וגב' סמית", בתור הקומיק-ריליף (וגם בתור הקמע של הבמאי דאג ליימן, שגילה אותו בסרטו הראשון). גם כאן נבואות הזעם הקופתיות היו מבהילות. כולם חשבו שהרומן המתוקשר-מדי של בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי ימוטט את הסרט. אבל לא. הוא הכניס 186 מיליון דולר, והפך לסרט השמיני הכי קופתי של השנה. בתוך 12 חודשים וינס ווהן הפך מרעל בקופות לאחד השחקנים הקומיים הכי מבוקשים בהוליווד.

תנצב"ה.

כמה מהאנשים שאיבדה תעשיית הקולנוע בשנה החולפת: אפרים קישון, גדול במאי ישראל, שארבעה מחמשת סרטיו הם לא פחות מיצירות מופת; ריצ'רד פריור, אחד הסטנדאפיסטים הגדולים בתולדות הקומדיה (שגם כיכב בכמה סרטים, לרוב לצד ג'ין וויילדר); אדריאן בידל, צלם קולנוע בריטי שצילם כמה סרטים נערצים: "תלמה ולואיז", "שובו של הנוסע השמיני", "הנסיכה הקסומה" ו"המומיה". הוא מת החודש מהתקף לב, זמן קצר אחרי סיום צילומי "V for Vendetta", בהפקת האחים וושאובסקי;  טונינו דלי קולי, עוד צלם, הפעם איטלקי, ומי שעבד עם פדריקו פליני בסרטיו האחרונים, ועם סרג'יו ליאונה;  ג'ורג' קוסמטוס, הבמאי של "רמבו"; רוברט ווייז, מגדולי הקולנוענים של המאה העשרים. היה העורך של "האזרח קיין", ביים סרטי אימה ומדע בדיוני ("היום בו האדמה עמדה מלכת") וזכה באוסקרים על בימוי המיוזיקלס "סיפור הפרברים" ו"צלילי המוזיקה"; ארנסט להמן, אחד התסריטאים הגדולים בכל הזמנים. כתב לרוברט ווייז ז"ל את "סיפור הפרברים" ואת "צלילי המוזיקה" ולהיצ'קוק את "מזימות בינלאומיות"; פט מוריטה, המאמן ב"קרטה קיד"; דברה היל, המפיקה של "ליל המסיכות"; ארתור מילר, מחזאי אגדי ואבא של הבמאית רבקה מילר; עיסמאיל מרצ'נט, מפיק-תסריטאי-במאי וחצי מהצמד שהפך מותג, מרצ'נט-אייבורי; ג'ו רנפט, אחד העובדים המסורים במחלקת התסריטאות של פיקסאר, שהיה מעורב בכתיבת "צעצוע של סיפור" ו"באג לייף" ונהנרג בתאונת דרכים. הוא גם התגלה כמדבב מוכשר כשגילם את דמותו של הפינגווין האסתמטי ב"צעצוע של סיפור 2" והזחל הגרמני ב"באג לייף".

בסוף השבוע – ובימים שקדמו לו – סיכמנו כאן, אתם ואני, את שנת 2009. אם לא הייתם כאן בסוף השבוע הנה אינדקס נוח לזיפזופ בין הרשימות השונות: סרטי השנה של "סינמסקופ". בתגובות, אגב, הזכרתם לי כמה סרטים שחיבבתי ושלא הכנסתי לרשימה, ושאני צריך להרהר בהם שוב. הסרטים הכי קופתיים בישראל השנה. מצעד הסרטים הישראליים הכי נצפים השנה בבתי הקולנוע. והשוטים שהכי אהבתי ב-2009, וסרטי השנה של כמה מבקרים בולטים בעולם. ועכשיו יש לי כמה ימים להתלבט מה אני עושה עם סיכום העשור.