סוף העשור מתקרב. הו, הלחץ. את החצי הראשון של 2005 ביליתי בבית, עם כמה פרויקטים טלוויזיוניים וחלום קטן ולא מגובש להקים אתר אינטרנט בענייני קולנוע. וביולי 2005 הצטרפתי ל"פנאי פלוס".

פורסם ב"פנאי פלוס", 28.12.2005

מוכרחים להיות מצוברחים

זו היתה שנה של קוף ענק ולא מעט פינגווינים קטנים, שנה של כמה סרטים מעולים לצד המון סרטים איומים, שנה טובה לקולנוע האמריקאי, שנה רעה לקולנוע הישראלי. זו היתה 2005, שעוד שניה נגמרת. אל דאגה, 2006 תהיה לא פחות מדכאת

הסרטים הטובים של 2005

1. "היסטוריה של אלימות", במאי: דיוויד קרוננברג
– (תיקו). "מיליון דולר בייבי", קלינט איסטווד
2. "מלחמת העולמות", סטיבן ספילברג
3. "הים שבפנים", חאווייר בארדם
4. "גן עדן עכשיו", האני אבו עסאד
5. "התרסקות", פול האגיס
-.  (תיקו) "קרוב יותר", מייק ניקולס
6. "וואלאס וגרומיט, הסרט", ניק פארק
7. "קינג קונג", פיטר ג'קסון
8. "באטמן מתחיל", כריסטופר נולן
9. "הטייס", מרטין סקורסזי
10. "עמוק במים", ווס אנדרסון
-. (תיקו) "אני, אתה וכל השאר", מירנדה ג'וליי

פרס הצטיינות מיוחד לסרטים שמאוד אהבתי, שמאוד ניסיתי לדחוס לעשרת הגדולים אבל לא הצלחתי: "לדפוק חתונה", "קינסי", "דרכים צדדיות", "שנים של אירוסים", "מיליונים", "המחנכים", "מלכה אחת ומספר מלכים",

סרטים שאהבתי בצפייה ראשונה אבל קצת נמוגו בצפייה שנייה: "מחול הפגיונות", "2046", "השיבה", "הטירה הנעה", "משמרת לילה", "פרחים שבורים"

הסרט הישראלי הטוב של השנה: "עטאש".

הסרטים הקופתיים של השנה בישראל:

1. "מדגסקר"………………………… 450,000 צופים
2. "הארי פוטר וגביע האש"………….400,000 
3. "צ'רלי בממלכת השוקולד"…….. 306,000
4. "מלחמת העולמות"……………… 250,000
5. "מר וגב' סמית"……………………220,000
6. "מיליון דולר בייבי"……………….. 215,000
7. "פגוש את הפוקרס"………………..200,000
8. "בתול בן 40"……………………… 183,000
9. "היץ'"………………………………. 160,000
10. "התרסקות"………………………. 126,000
11 "הטיסה"…………………………. 123,000
12. "דרכים צדדיות"……………….. 120,000
13. "בן ערובה"…………………….. 114,000
14. "הטייס"………………………… 112,000
15. "באטמן מתחיל"………………. 108,000

באיזור ה-100,000: "איילנד", "אשה טובה", "רובוטס", "מלחמת הכוכבים, נקמת הסית", "הכלה הסורית"

215 סרטים הוקרנו השנה בבתי הקולנוע, ממוצע של כארבעה סרטים חדשים בשבוע. מספר כמעט זהה למספר הסרטים שהוקרנו בארץ ב-2004. אבל אילו סרטים ראינו השנה, מישהו זוכר? אני מניח שכל אחד ייזכר בקלות בכמה סרטים טובים שהוא ראה, ובכמה סרטים פחות טובים. אבל 215 סרטים? מישהו ראה את כולם? מישהו ראה אפילו חלק? "דאגון", מישהו ראה? ואת "חזירי דיסקו"? ואת "אלביס מלך לנצח"? ואת "גברים בכל מחיר"? או "גבר גבר"? "אופק נסתר"? "סודות וצללים"? מאיפה הגיעו הסרטים האלה? מי צפה בהם ואמר "וואלה, 'אלביס מלך לנצח' יהיה שוס בארץ"?

ההצלחה של סינמה סיטי גורמת לבעלי בתי הקולנוע לבנות עוד אולמות, עוד קומפלקסים ועוד מגה-פלקסים, וצריך לא מעט סרטים כדי להאכיל את כל המסכים האלה מדי שבוע (ואכן, היו לא מעט שבועות השנה בהם יצאו שמונה-תשעה סרטים בבת אחת). אבל למה את הבררה? למה את הסרטים מתחתית החבית? מילא, אם כל הסרטים המדוברים בעולם היו מגיעים אלינו ואיתם גם שאריות נידחות. אבל כל כך הרבה סרטים בעלי זמזום מעניין נזרקו השנה על ידי המפיצים שקשה להבין – בפעם האלף – איך הם מחליטים מה יגיע ומה לא? האם "לאייר קייק" ו"מהומה בשנחאי" היו מצליחים פחות מ"משחקים נסתרים"? האם "סרניטי" היה מביא פחות קהל מ"שבועת השחקנים"? האם "אימה באמיטיוויל" היה נכשל יותר מ"החשיכה"? האם לא הגיוני יותר להזדרז להביא את "המסור 2 " במקום את "ציידי המחשבות"? ולמה משבצת לב דוקו, שאמורה לקדם קולנוע תיעודי, לא מפגינה בקיאות ורעב ולא מזדרזת להביא את הסרטים התיעודיים המדוברים כרגע בעולם, למשל "איש הגריזלי" של ורנר הרצוג? (לשאלות האלה המפיצים לרוב עונים "אתה לא מבין הרי בעניין ההפצה, ואתה לא יודע אילו שיקולים עומדים מאחורי ההחלטות". והם צודקים, אין לי מושג. אני רק יודע שהתוצאה הסופית, זו שנראית על המסך, לרוב מביכה).

ולחדשות הטובות: הסרטים העלילתיים הבאמת מדוברים השנה, לפחות בתקשורת האמריקאית, הגיעו ארצה. החדשות הלא פחות טובות: היסטריית הפיראטיות ושיטות השיווק הגלובליות של האולפנים רק גורמת לסרטים להגיע לכאן יותר ויותר מהר. זו ברכה אמיתית. עכשיו לא צריך לחכות לסרט עד בוש. אם תוך שלושה חודשים הוא לא מגיע ארצה לקולנוע, הוא יגיע לדי.וי.די. הסרטים הגדולים והקופתיים, אלה שעדיין שומרים על חלונות הפצה של ששה עד 12 חודשים בין הקולנוע לדי.וי.די, לרוב יגיעו ארצה לקולנוע תוך מקסימום ארבעה שבועות.

חוץ מסרטי האוסקרים. זה מתיש בכל פעם מחדש, אבל זה דפוס קבוע (שלעיתים, מה לעשות, מוכתב על ידי האולפנים בחו"ל): הסרטים המדוברים של סוף השנה מגיעים אלינו בשליש הראשון של השנה הבאה. האם באמת "הר ברוקבק", "מינכן" ו"סוריאנה" הם הסרטים הטובים של 2005? את זאת נדע רק ב-2006. וכך גם ניצולי האוסקר הקודם, וכוכבי סיכומי השנה בעיתונות האמריקאית מלפני שנה, מופיעים במצעד הסרטים הטובים של "סינמסקופ" רק כעת: "מיליון דולר בייבי", "הטייס", "קרוב יותר" ו"הים שבפנים". הם זכרון עמום של החורף הקודם, אבל הם רשמית מסרטי 2005.

האמת, לא חשבתי שיגיע סרט שיצליח להתחרות בעוצמה של "מיליון דולר בייבי". אבל "היסטוריה של אלימות" עשה את זה. בסופו של דבר, כדי להנציח את הדילמה שלי, חילקתי ביניהם את תואר סרט השנה, כש"היסטוריה של אלימות" מנצח בחלקיקי המילימטר. יש בשני הסרטים משהו מאוד דומה, מעין עיון מפוכח במיתולוגיות האמריקאיות, ופירוק מבריק שלהם, גם מבחינה רעיונית וגם מבחינה קולנועית. "מיליון דולר בייבי" הוא סרט שבא מהבטן, "היסטוריה של אלימות" בא מהראש. "מיליון דולר בייבי" הוא חשבון נפש, "היסטוריה של אלימות" הוא התחשבנות באומה צמאת כוח ונוטפת דם. שניהם סרטים ערמומיים מאוד מבחינת הפעלת ההזדהות של הצופה, וגם מבחינת יכולת הניתוח שלהם כטקסטים אידיאולוגיים (כל אחד יכול לראות בסרטים האלה כמגינים על השקפת העולם שלו. אני, כמובן, רואה בהם טקסטים ליברליים מפוכחים ואנטי שמרנים).

ויש עוד קו שמאחד את הסרטים האלה. משהו קודר, מלנכולי, טרגי, אפילו מיואש. קלינט איסטווד, כך נדמה, הרים ידיים סופית מהחלום האמריקאי ב"מיליון דולר בייבי"; חאווייר בארדם הרים ידיים סופית מגאולה דתית ב"הים שבפנים"; פול האגיס, התסריטאי המופלא של "מיליון דולר בייבי", מתאר את תקתוק השעון עד להתפוצצות הגזעית הבאה באמריקה ב"התרסקות"; האני אבו עסאד מתאר תקתוק שעון פחות מטאפורי ב"גן עדן עכשיו"; מייק ניקולס מתאר את חומר הנפץ ההרסני שנמצא בבסיס מערכות היחסים הזוגיות בין גברים ונשים ב"קרוב יותר"; מרטין סקורסזי (כרגיל) מראה שלהיות חזק ועשיר זה לא מספיק כדי להציל את עצמך מעצמך, וגם גיבורו ב"הטייס", כמו רוב גיבוריו, דוחף את עצמו אל מעבר לישועה; "קינג קונג", "מלחמת העולמות" ו"באטמן מתחיל" הם לכאורה סרטי לונה פארק מסחררים, אבל למעשה הם משלים חברתיים קודרים, לרגעים טראגיים, המראים שאויבו הגדול ביותר של האדם זה הוא עצמו; וגם ב"אני, אתה וכל השאר" ו"עמוק במים", למרות האווירה המשועשעת, יש תחושה של ניכור והתפרקות. אין אחווה בסרטים האלה, אין נחמה (ואולי זה רק בעיניי המתבונן). הנחמה היחידה היא הסרטים עצמם. מול ערימות עצומות של חרא, 20 הסרטים האלה (12 הסרטים ברשימה, שבעת הסרטים ברשימה השנייה והסרט הישראלי המצטיין), היו באמת מצוינים, מהסוג שאזכור שנים. יש סרטים כאלה שנורא מתרשמים מהם, ואף נהנים מהם במהלך הצפייה, אבל שמשהו בהם מתפוגג עם הזמן (מה שהופך אותם ראויים לצפייה עדיין, אבל לא לצפיות חוזרות, שזה מה שמבדיל בין סתם סרט מוצלח, ובין סרט שנכנס למאגר הקלאסיקות). אבל הסרטים האלה נחרתו בי, אני משתוקק להיתקל בהם שוב. בעצב התהומי של "מיליון דולר בייבי", בדחיסות מאיצת דפיקות הלב ל "גן עדן עכשיו", בארסיות החדה כתער של "היסטוריה של אלימות", במהלומות מערערות הערכים של "קרוב יותר", ובאקסצנטריות הארטיסטית, הכמעט אוטיסטית, של "עמוק במים" ו"אני, אתה וכל השאר". ובאמצע, בול באמצע, נמצא "וואלאס וגרומיט, הסרט", פשוט כי זו הקומדיה הכי מצחיקה של השנה, סרט מופלא לגמרי ועדות נדירה ונכחדת לקולנוע שנעשה, באופן המילולי ביותר, בעבודת ידיים.

ומה בשנה הבאה? אתם בוודאי כבר מחכים ללהיטי הקיץ, המתפמפמים כבר בבתי הקולנוע: "שודדי הקריביים 2", "משימה בלתי אפשרית 3", "פוסיידון", "צופן דה וינצ'י". "V for Vendetta" המסקרן יגיע עוד לפני כן, באביב. אבל כבר אפשר לשגר מבט אל החורף הבא, שבטיח להיות לא פחות קודר. אני, למשל, מחכה בדריכות ל"כל אנשי המלך" של סטיב זאייליאן עם שון פן. סטיבן סודרברג יוציא השנה שלושה (שלושה!) סרטים: "בועה" הקטן והניסיוני, "הגרמני הטוב" עם מט דיימון ו"צ'ה" עם בניסיו דל טורו. "דרים גירלז", עיבוד למיוזיקל מברודוויי שאמור להיות שילוב בין "ריי" ו"שיקגו" (עם ביונסה בתפקיד הראשי), לא ממש מגרה אותי אבל כבר זוכה להייפ מצד דרימוורקס, האולפן המנוח. מרטין סקורסזי מכין את "The Departed", רימייק שלו ל"מדורי הגיהנום" ההונג קונגי. סופיה קופולה חוזרת בזמן ל"מארי אנטואנט", קלינט איסטווד הולך למלחמה ב"דגלי אבותינו", וגם אלילי הפולחן דארן ארונופסקי ("רקוויאם לחלום") וריצ'רד קלי ("דוני דרקו") יגיעו עם סרטים חדשים ומאתגרים. יהיה, יו נואו, עגום.

הסרטים הרעים

היו המון סרטים רעים, ואפילו איומים. אבל לרשימת הסרטים הרעים נכנסים רק אלה שהגיעו אלינו עם ציפיות מסוימות, או שהיתה בהם יומרה כלשהי. בעיקר, סרטים שלא ציפינו שיהיו כה זניחים. הנה הסרטים הרעים, בסדר הא'-ב':

"ארבעת המופלאים". אין לי בעיה עם סרטי קומיקס, ואני לא מזדעזע מדי מסרטים אידיוטיים. אבל אני כן מתבאס מסרטים בהם גם אין כשרון וגם אין שמץ הנאה.
"בליפ". זה דווקא נראה כמו סרט תיעודי עשוי היטב, עד שמקשיבים לתוכן. סליחה, מה אתם אומרים? זה נשמע כמו ג'יבריש. וסליחה, מי אתם? מי האנשים שאומרים את כל הדברים האלה, מה הסמכות שלהם, מה הידע שלהם, איזה אינטרסים הם מקדמים. גם אם מתעלמים מהעניין שבמרכז הסרט עומדת אשה שמאמינה שהיא מכילה את רוחו של הכהן הגדול של יבשת אטלנטיס, עדיין לא ברור איך הם עושים את הקישורים הנסיבתיים בין מדע ותודעה. רוצים סרטי מדע רוחניים? לכו על "קונטקט", הגרסה של רוברט זמקיס לספרו של קארל סייגן (גם אסטרונום דגול, וגם אדם בעל אמונה ונשמה), או על "קיצור תולדות הזמן", סרטו של ארול מוריס שגם מנסה להסביר את עיקר תורתו של סטיבן הוקינג, וגם משלב בתוכה את סיפור חייו יוצא הדופן.
"זכרונותיה של גיישה". הסרט הזה יוצא השבוע ומייד נכנס להיכל הבושה. רוב מרשל, שביים את "שיקגו" ללא חזון אבל עם המון אנרגיה, מתגלה כבמאי רע להפליא. אפילו בתור רומן רומנטי אקזוטי הסרט הזה לא עובד.
"מזימות זרות". התקציר הבטיח את אחד הסרטים המרתקים של השנה, צוות השחקנים והיוצרים יצר ציפיות עצומות, אבל הסרט התגלה כמפח נפש שלא מצליח להיות לא מותחן ולא פוליטי.
"משפחת הקיסרים". אני מת על פינגווינים, אני יכול לבהות בהם שעות. לכן הסרט הזה היה תגלית בעיני: מעולם לא ידעתי שהם יכולים להיות כה משעממים.
"עיר תחתית". הסרט הדוחה של השנה.
"36 תחנת משטרה". סרט צרפתי רב תקציב ועטור כוכבים שמנסה להסוות עם הרבה תנועות מצלמה ומוזיקה חזקה עלילה ממש דבילית וחסרת הגיון. בקרוב הרימייק האמריקאי.

אמצעי התחבורה של השנה: מעליות
מאז שקראתי את "צ'רלי והשוקולדה" של רואלד דאהל כילד אני חולם כמעט מדי לילה על מעליות. שלושים ומשהו שנים, כל לילה, עולה ויורד. מה זה אומר, דוקטור? לא רק "צ'רלי והשוקולדה" הגיע השנה (בשנית) לקולנוע (בתור "צ'רלי בממלכת השוקולד") אלא גם תנ"ך נעוריי, "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" (אחרי שכבר עובד לתסכית, ספר, סדרת טלוויזיה ומשחק מחשב). ובשניהם, מה אתם יודעים, מעליות שקופות ומהירות, שלא רק עולות ויורדות אלא גם נעות בכיוון אופקי ובאלכסון. זו של "צ'רלי" ממריאה (בהבטחה לסרט ההמשך, "צ'רלי ומעלית הזכוכית"), זו של "המדריך" משייטת בחלל בין עולמות ומימדים (עם תקווה קלושה להגעה ל"המסעדה בקצה היקום").

אמצעי התקשורת של השנה: צ'אטים
כל מה שקורה בצ'אטים זה רק סקס ופדופיליה, נכון? זה מה שלומדים אם קוראים את כותרות העיתונים היומיים שתמיד ממהרים להזדעזע מטכנולוגיה חדשה. הצגה אירונית יותר, אך גם נוגעת ללב, של עולם הסייבר-סקס הופיעה בשניים מהסרטים החריפים של השנה, העוסקים בזוגיות, מיניות ובדידות. שניהם הופכים את מלאכת החיזור והפיתוי הקיברנטית לקומדיה של טעויות. ב"קרוב יותר" מנהל גבר אחד סקס אינטרנטי לוהט עם בת זוג וירטואלית, רק כדי לגלות מאוחר יותר שהגברת היה אדון. ב"אני, אתה וכל השאר" מחפשת אחת הדמויות אהבה ברשת, בשעה שילד אחר סתם מחפש קשר אנושי כלשהו. השניים מוצאים זה את זה און-ליין והשיחה האינפנטילית והמהוססת הופכת לחיזור לא מודע של אשה מבוגרת אחר ילד בן 9. זה מחריד לרגעים, אבל בסופו של דבר מירנדה ג'וליי, הבמאית, מטפלת בכל הנושא הטכנולוגי בחן אוטיסטי מסוים שגורם לסרט להישאר אירוני ובלתי מזיק.

אשת השנה: ז'אנג זי-יי
זוכרים אותה מ"גיבור", "נמר, דרקון" ו"ארוכה הדרך הביתה"? ובכן, העלמה הצעירה הפכה לשחקנית בינלאומית בוגרת. היא הופיעה בסרט הראשון שהופץ השנה בארץ ("מחול הפיגיונות") ובסרט האחרון של השנה ("זכרונותיה של גיישה"). באמצע היא עפעפה גם ב"2046". נביאיי האוסקר טוענים שהיא תהיה מועמדת לאוסקר על תפקידה ב"גיישה".

(תוספת 2009: לא היתה מועמדת לאוסקר בסוף, אבל כן לגלובוס הזהב ולבפט"א)

הפתעות השנה: "לדפוק חתונה" ו"בתול בן 40 "
קומדיות סקס והתבגרות תמיד היו מעין הנאה אסורה, המיועדת לקהל בלתי אנין מדי ונצרכת בסתר על ידי מבקרי קולנוע גבוהי מצח (אם בכלל). השנה הצליחו שתי קומדיות – שהגיעו מאותה חבורה מלוכדת של קומיקאים, תסריטאים ומפיקים – להיות בה בעת אינפנטיליים ורגישים. המוצלח שבהם היה "לדפוק חתונה", עם בימוי קצבי וטון חצוף. "בתול בן 40" היה קצת פחות מבריק מבחינה ויזואלית, אבל עדיין מקסים למדי. קומדיה וולגרית עם לב טוב. השילוב הזה עבד טוב: שני הסרטים הצליחו היטב בקופות, גם בארץ.

איש השנה: וינס ווהן
כל מה שהוא נגע בו הפך זהב השנה. היה רגע בו "לדפוק חתונה" נראה כמו פארסה ילדותית שלא תעניין איש, ובסופו של דבר היא הכניסה 209 מיליון דולר והפכה לסרט הרביעי הכי קופתי השנה באמריקה. והוא היה גם ב"מר וגב' סמית", בתור הקומיק-ריליף (וגם בתור הקמע של הבמאי דאג ליימן, שגילה אותו בסרטו הראשון). גם כאן נבואות הזעם הקופתיות היו מבהילות. כולם חשבו שהרומן המתוקשר-מדי של בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי ימוטט את הסרט. אבל לא. הוא הכניס 186 מיליון דולר, והפך לסרט השמיני הכי קופתי של השנה. בתוך 12 חודשים וינס ווהן הפך מרעל בקופות לאחד השחקנים הקומיים הכי מבוקשים בהוליווד.

תנצב"ה.

כמה מהאנשים שאיבדה תעשיית הקולנוע בשנה החולפת: אפרים קישון, גדול במאי ישראל, שארבעה מחמשת סרטיו הם לא פחות מיצירות מופת; ריצ'רד פריור, אחד הסטנדאפיסטים הגדולים בתולדות הקומדיה (שגם כיכב בכמה סרטים, לרוב לצד ג'ין וויילדר); אדריאן בידל, צלם קולנוע בריטי שצילם כמה סרטים נערצים: "תלמה ולואיז", "שובו של הנוסע השמיני", "הנסיכה הקסומה" ו"המומיה". הוא מת החודש מהתקף לב, זמן קצר אחרי סיום צילומי "V for Vendetta", בהפקת האחים וושאובסקי;  טונינו דלי קולי, עוד צלם, הפעם איטלקי, ומי שעבד עם פדריקו פליני בסרטיו האחרונים, ועם סרג'יו ליאונה;  ג'ורג' קוסמטוס, הבמאי של "רמבו"; רוברט ווייז, מגדולי הקולנוענים של המאה העשרים. היה העורך של "האזרח קיין", ביים סרטי אימה ומדע בדיוני ("היום בו האדמה עמדה מלכת") וזכה באוסקרים על בימוי המיוזיקלס "סיפור הפרברים" ו"צלילי המוזיקה"; ארנסט להמן, אחד התסריטאים הגדולים בכל הזמנים. כתב לרוברט ווייז ז"ל את "סיפור הפרברים" ואת "צלילי המוזיקה" ולהיצ'קוק את "מזימות בינלאומיות"; פט מוריטה, המאמן ב"קרטה קיד"; דברה היל, המפיקה של "ליל המסיכות"; ארתור מילר, מחזאי אגדי ואבא של הבמאית רבקה מילר; עיסמאיל מרצ'נט, מפיק-תסריטאי-במאי וחצי מהצמד שהפך מותג, מרצ'נט-אייבורי; ג'ו רנפט, אחד העובדים המסורים במחלקת התסריטאות של פיקסאר, שהיה מעורב בכתיבת "צעצוע של סיפור" ו"באג לייף" ונהנרג בתאונת דרכים. הוא גם התגלה כמדבב מוכשר כשגילם את דמותו של הפינגווין האסתמטי ב"צעצוע של סיפור 2" והזחל הגרמני ב"באג לייף".

בסוף השבוע – ובימים שקדמו לו – סיכמנו כאן, אתם ואני, את שנת 2009. אם לא הייתם כאן בסוף השבוע הנה אינדקס נוח לזיפזופ בין הרשימות השונות: סרטי השנה של "סינמסקופ". בתגובות, אגב, הזכרתם לי כמה סרטים שחיבבתי ושלא הכנסתי לרשימה, ושאני צריך להרהר בהם שוב. הסרטים הכי קופתיים בישראל השנה. מצעד הסרטים הישראליים הכי נצפים השנה בבתי הקולנוע. והשוטים שהכי אהבתי ב-2009, וסרטי השנה של כמה מבקרים בולטים בעולם. ועכשיו יש לי כמה ימים להתלבט מה אני עושה עם סיכום העשור.

עוד שוט אחד וזהו. לפחות עד שאשיג בדי.וי.די עוד כמה סרטים שאהבתי שוטים מתוכם השנה. השוט הזה, מתוך "ממזרים חסרי כבוד", די מייצג את נימת הסרט כולו: פניה של מלאני לורן מוקרנים על עננת עשן בבית קולנוע בוער והיא נראית כמו מעין מלאך מוות שבא לחסל את הנאצים. ואנחנו, הצופים, מיד צריכים להגיד: נאצים נשרפים ומלאך מוות נשית מתעופפת ביניהם? זה לא סרט שואה, זה "שודדי התיבה האבודה"!

ובהזדמנות זו, עוד רגע מתוך הסרט של טרנטינו שבחרתי כסרט השנה שלי. מכירים את הרגע הזה שבו אתם מבינים שאתם אוהבים או לא אוהבים סרט? הנה הרגע שלי מתוך "ממזרים חסרי כבוד". בסביבות הדקה ה-17. אחרי שיחה ארוכה ומורטת עצבים, שבה אני בעצמי לא מצליח להחליט אם להתעצבן או להתפעל, מבקש הקצין הנאצי, קולונל לנדה (כריסטוף וולץ) רשות מהחוואי הצרפתי להדליק את המקטרת שלו. החוואי, עם מקטרת קטנה, מגולפת מעץ, כמו של פופאי המלח, נותן את רשותו, ואז הנאצי שולף את המקטרת שלו. ואני פורץ בצחוק ומבין שטרנטינו הכין לנו קומדיה מצמררת:

תמיד קשה לחלץ מהמפיצים כמה כרטיסים הסרטים שלהם מכרו. עוד אחד מהעיוותיים המסורתיים והתמוהים שכה יחודיים אך ורק לקולנוע הישראלי (למה מפיץ לא רוצה להתגאות בנתוני ההכנסות של סרטיו זו אחת מהתעלומות הרבות שאופפות את מקצוע ההפצה בישראל, שלעיתים נראה סגור וחשאי כאילו זה תא של הבונים החופשיים). אבל אפשר להשיג אומדנים, שנותנים את רוח הדברים. השנה, בגלל שסרטי התלת מימד יקרים בעשרה שקלים מסרטים רגילים, חישוב הכרטיסים נהייה קצת מסובך יותר. אני מניח ששני הסרטים במקומות הראשונים, שהוצגו בתלת מימד מכרו פחות כרטיסים ממה שמצוין כאן, אבל ההכנסות שלהם – מבחינת מזומנים – גבוהות למדי בגלל מחירי הכרטיסים הגבוהים יותר.

1. “עידן הקרח 3 ”: 400,000 כרטיסים
2. “למעלה": 390,000
3. “נער החידות ממומבאי": 300,000
4. “הארי פוטר והנסיך חצוי הדם": 280,000
5. “ממזרים חסרי כבוד": 270,000
6. “סיפור גדול": 200,000
7. “מהיר ועצבני 4 ”: 200,000
8. “בדרך לחתונה עוצרים בווגאס": 193,000
9. “חיבוקים שבורים": 190,000
10. “מפלצות נגד חיזרים": 180,000
11. “יס מן"*: 170,000
12. “עג'מי": 165,000
13. “ההצעה": 160,000
14. “2012”: 150,000
15. “מלאכים ושדים": 150,000

(*) יצא בשבוע האחרון של 2008.

הנה זה בא, סיכום השנה. היו השנה סרטים ממש מהנים. לא יודע אם להגדיר את 2009 כשנה "טובה" או "רעה", כי לא היתה תחושה של גל עצום של סרטים טובים. לא. אבל היו כמה וכמה סרטים השנה שהיו ממש טובים, וממש מהנים. לכן רשימת עשרת הסרטים הי טובים של השנה, מכילה 12 סרטים, ובהם סרט אחד שדחפתי פנימה השבוע, אחרי שהמדור שלי בעיתון כבר ירד לדפוס. הנה הרשימה שלי ודברי סיכום השנה. הוסיפו את סרטי השנה שלכם בתגובות.

פורסם ב"פנאי פלוס", 23.12.2009

 

סרטי השנה 2009:

1. "ממזרים חסרי כבוד", במאי: קוונטין טרנטינו
2. "ארץ יצורי הפרא", במאי: ספייק ג'ונז

3. "יהודי טוב", האחים כהן
4. "סטאר טרק", ג'יי.ג'יי אברמס

-. "אווטאר", ג'יימס קמרון (*)

5. "למעלה", פיט דוקטר

6. "הנבואה", אלכס פרויאס
7. "הנוכלים בלום", ריאן ג'ונסון
8. "גבולות השליטה", ג'ים ג'רמוש
9. "מחוז 9 ”, ניל בלומקמפ
10. "חיבוקים שבורים", פדרו אלמודובר
-. "אויבי הציבור", מייקל מאן

(ומה היו הסרטים הכי קופתיים בבתי הקולנוע בישראל השנה?)

(*) את "אווטאר" ראיתי יום אחרי שמדור סיכום השנה שלי ירד לדפוס ב"פנאי פלוס". ואני כמו תמיד מעדיף לצפות בסרטים שאני מתלהב מהם פעם נוספת ולתת להם לשקוע לפני שאני משבץ אותם בין סרטים שלקחתי לי את הזמן להרהר לגביהם. נכון לעכשיו, אני ממקם את "אווטאר" במקום הרביעי, בתיקו עם "סטאר טרק". נהניתי משני הסרטים האלה באותה מידה: בשניהם הייתי כמו ילד קטן ומוקסם עם חיוך גדול על הפרצוף ועם ניצוצות בעיניים. "סטאר טרק" החזיק את הניצוצות בעיניים שלי כבר שלוש צפיות. אתן ל"אווטאר" לפחות עוד צפייה אחת בקרוב.

חיבבתי גם את:
"500 ימים עם סאמר", “קורליין", “לצאת לדרך", “פרידות", “כוכב בהיר", “זומבילנד". וכן, אני מודה: היו כמה סצינות ב"הפנתר הוורוד 2” שנורא הצחיקו אותי.

וגם: אחרי שכבר סיימתי לשקלל את הרשימה עשיתי לי עוד כמה השלמות של סרטים שהחמצתי השנה, וביניהם היה "ג'ולי וג'וליה". והסרט הזה פשוט עינג אותי כהוגן. כולם מתמוגגים ממריל סטריפ, שנועצת את שיניה בתפקיד העסיסי, הגרוטסקי, שנראה שעינג אותה בכל רגע, אבל אני הוקסמתי לא פחות ממג ראיין. סליחה, מאיימי אדאמס. סצינת הלובסטרים שלה היתה אחד הדברים הכי מצחיקים שראיתי השנה בקולנוע. ההתכתבות עם סצינת הלובסטרים מ"אנני הול" הקסימה אותי. זה לא סרט מתוחכם או משוכלל, הוא פשוט היה מהנה נורא. אז שבצו אותו איפשהו גם תחת "חיבבתי את".

נציגי 2008 שהוקרנו בארץ בתחילת 2009 ושחיבבתי מאוד ואני למעשה צריך לשבץ אותם לסיכום 2008:

1. "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן", דיוויד פינצ'ר
2. "מילק", גאס ואן סאנט
3. "חלון אחורי", סם מנדס
4. “גראן טורינו", קלינט איסטווד
5. “נער החידות ממומבאי"/”המתאבק"

 

דברי הסיכום:

חיכיתי ל-2009. לפני עשור, זרחה שנת 1999 כאחת השנים המרהיבות בתולדות הקולנוע בן זמננו, עם רצף פנומנלי של סרטים (אמריקאים בעיקר) שביטאו חרדה עמוקה מפני סוף המילניום. עשר שנים אחר כך, ואמריקה שוב בחרדה, אבל הפעם קצת פחות פילוסופית. המשבר הכלכלי באמריקה השפיע על מצב הרוח של האומה, וזה השתקף גם בסרטים עצמם (חכו ל"תלוי באוויר") וגם בעצם הרצון לצאת לסרטים, כדי לברוח מהמציאות. שנת 2009 שברה את שיאי ההכנסות בקופות, ויש סיכוי שעד שהשנה הזאת תגיע לסיומה יחצה בפעם הראשונה (באמריקה) הרף של עשרה מיליארד דולר בהכנסות לשנה אחת. העלייה בהכנסות, אגב, לא מעידה דווקא על עלייה במספר הצופים, אלא בעלייה הכי גדולה זה שנים במחירי הכרטיסים. זו היתה השנה הכי משמעותית עד כה למהפכת התלת מימד: החזון של דרימוורקס ופיקסאר שמעתה כל סרטי האנימציה שלהם יופקו בתלת מימד יצא לדרך השנה, ובשבוע שעבר הופץ סוף סוף "אווטאר" של ג'יימס קמרון, הסרט שגרם ללא מעט בעלי בתי קולנוע – גם בארץ – לשדרג את אולמות ההקרנה שלהם לאמצעי הקרנה דיגיטליים המאפשרים הקרנת תלת מימד. מהפכת ההקרנה הדיגיטלית, עם או בלי תלת מימד, מבורכת בעיניי. איכות ההקרנה באולמות ארצנו בהירה וצבעונית מאי פעם. אבל האם לתלת מימד יש ערך אמנותי משמעותי? עדיין לא הגעתי להחלטה חד משמעית. בעיקר כי המצב הוא עדיין כזה שרוב הצופים בעולם רואים את גם את הסרטים התלת מימדיים בגרסאות שטוחות. גם כי עדיין רוב אולמות ההקרנה הם של מקרנות 35 מ"מ ולא של מקרנות דיגיטליות, וגם כי אחרי 3-4 חודשים בבתי הקולנוע, הסרט עובר לדי.וי.די ולטולוויזיה ושם עדיין אין תלת מימד. יפה ומרשים? בהחלט. חיוני. עוד לא. ובכל מקרה, בסופו של דבר, הסרט צריך לעבוד בזכות עצמו, כשהתלת מימד הוא רק בונוס, ולא העניין עצמו. ואם כל כך קל לוותר עליו לדי.וי.די, אין בעיה לוותר עליו כלל. ברשימת סרטי השנה שלי יש את "למעלה" ואת "קורליין", שניהם היו יפהפיים בתלת מימד, אבל לא הייתי חושב עליהם פחות אם הייתי רואה אותם בדו מימד.

ואיך היו הסרטים השנה? היו טובים, היו בינוניים, היו רעים. זו לא תיזכר כשנה טובה במיוחד, או גדולה במיוחד. לא היה רצף חד פעמי של יצירות מופת, אבל גם לא היינו צריכים לגרד מתחת לספסלים כדי למצוא סרטים ראויים. היו כמה וכמה סרטים מהנים, חלקם מבריקים. ואליהם תכף נגיע.

סיכום שנת הקולנוע בישראל צריך להעיף מבט גם לגבי מה שקורה בארץ. ובישראל, נדמה לי, אנחנו חווים תקופת מעבר משונה שאני תוהה לאן היא תוביל. בסיכום 2008 הזכרתי את כמות בתי הקולנוע שנסגרו בשנה שעברה, אבל מיהרתי להרגיע: ב-2009 ייפתחו הרבה יותר. אבל כנראה שלוקח זמן לבנות בתי קולנוע חדשים. וכך קרה שב-2009 המשיכו להיסגר בתי קולנוע במרכזי הערים (גלובוס עזריאלי בתל אביב, פנורמה בחיפה), אבל הסינמה סיטי החדש והכולו-דיגיטלי שהובטח לנו לסוף 2009 בראשון לציון עוד לא מוכן. והיס פלאנט של ראשון לציון? רק ב-2012. ומתחם קולנוע חדש בירושלים? בתכנון. והאולמות החדשים בסינמטק תל אביב? גם הובטחו לסוף 2009 אבל עדיין לא מוכנים. כך שההבטחה מסוף 2008 מתגלגלת עכשיו אל תוך 2010: עשרות אולמות קולנוע סופר-משוכללים נמצאים בבנייה, עד אז מתחיל להיות יותר ויותר קשה למצוא מקומות לראות בהם סרטים.

לתוך המשוואה הזאת נכנס נתון נוסף: בעלי בתי הקולנוע עושים המון כסף. לעומת זאת, מפיצי הסרטים לא עושים המון כסף. בישראל כל בעלי בתי הקולנוע הם גם מפיצים, כשנדמה שהשיטה היא שהזרוע המפיצה צריכה להזין את זרוע ההקרנה בכמה שיותר תוצרים, להביא לאולמות כמה שיותר קהל. תפקיד המפיץ הוא לא להפסיד כסף. תפקיד בעל בית הקולנוע הוא להכניס כמה שיותר (למרות שכל בעלי בתי הקולנוע בארץ השנה שידרגו את אולמותיהם בהוצאה ניכרת וראויה להערכה). במילים אחרות, הצלחתו של סרט ספציפי הופכת כמעט חסרת חשיבות עבור המפיץ, ומה שחשוב לו הוא כמה כרטיסים הוא הצליח למכור בתוך בית הקולנוע שבבעלותו.

אבל מה קורה בתחום ההפצה? מצד אחד, אולי לא צריכות להיות לנו תלונות. הסרטים ההוליוודיים המסחרים, הגדולים, המצליחים, המדוברים, הגיעו ארצה כמעט כולם, ולרוב ממש בזמן אמת עם הפצתם העולמית (חוץ מ"The Blind Side" ו"Paul Blart: Mall Cop", שני שוברי הקופות היחידים באריקה שהמפיצים בארץ לא טרחו להביא ארצה. למרות שהראשון די מרגש, והשני די מצחיק). זה בפני עצמו לא עניין של מה בכך. אבל כשזה מגיע לסרטים הקטנים יותר, הזרים, המאתגרים יותר, נדמה לי שישראל הולכת ומצטמצמת בהיצע שלה. סרטים זרים עדיין מגיעים, אבל אלה לרוב סרטים צרפתיים בורגניים וחסרי ייחוד. סרטים אחרים, שזכו להצלחות בפסטיבלים, שזכו לביקורות טובות, לא הגיעו לבתי הקולנוע. אם היה לנו מזל הם הגיעו לאחד הפסטיבלים, אולי לאחד הסינמטקים. אבל גם זה לא בטוח. המצאי והמגוון הקולנועיים המגיעים ארצה הולכים ומתכווצים. ואני תוהה למה: האם זה בגלל שלמפיצים יש טעם בינוני, והם פשוט לא אוהבים סרטים איכותיים יותר? או שזה בגלל שהם מפחדים ש"הקהל" לא יבוא לסרטים האלה ולמרות שהם עצמם אוהבים את הסרטים האלה הם מונעים את הבאתם מתוך חשש כלכלי? אני שמח מאוד מכך שהתפוקה ההוליוודית מגיעה לישראל במהירות. אבל אני גם מתגעגע לימים בהם ישראל היתה גשר של תרבות קולנועית בין אירופה, אסיה ואמריקה, וסרטים זרים מפינות נידחות בעולם, היו זוכים כאן להצלחות קופתיות. המפיצים פעם עיצבו כאן את טעם הקהל וידעו איך לשווק להם סרטים אלטרנטיביים, שהפכו להצלחות, לשיחת העיר. אבל היום? אותם מפיצים נהיו די פחדניים. נדמה לי שאם "מלאכים בשמי ברלין" היה יוצא כיום, איש לא היה מביא אותו ארצה. וראו מה זה עושה: שניים מהסרטים הכי מדוברים השנה בקולנוע – “אנטיכרייסט" של לארס פון טרייר ו"The Hurt Locker” של קתרין ביגלו – לא נקנו להפצה בישראל. זה לפעמים גורם לי להרגיש שבמשרדי המפיצים אין אינטרנט והם לא קוראים את כמות המילים הנשפכות על שני הסרטים האלה. או שהם מקווים שלקהל שלהם אין אינטרנט בבית והם ממילא לא יודעים על מה מדברים בעולם. הם, המפיצים, ממילא ראו את הסרטים האלה בפסטיבלים, אז הם לא צריכים אותם.

ובסופו של דבר, להביא לארץ עותקי פילם – גלגלי ענק כבדים ומסורבלים – זה עסק יקר, גם להקרנה חד פעמית. תוסיפו לזה תרגום ופרסום, ותבינו למה המפיצים, הסינמטקים והפסטיבלים מעדיפים ללכת על בטוח, או על הזול. והמהפכה הדיגיטלית? זו שהיתה אמורה להוריד ואף להעלים את ההוצאות הפיזיות של שינוע הסרטים והפיכתם לקבצי מחשב וירטואליים? היא עדיין לא הגיעה ארצה – גם עותקים דיגיטליים עדיין מגיעים במטוסים באריזות מסורבלות ועם עלויות לא ריאליות. החזון של הורדת סרטים בקו לווייני מקודד ומאובטח הישר לשרת היושב ליד המקרנה בבית הקולנוע, ובכך פרט לדמי מנוי או עלות זכויות להקרנה אין שום הוצאה כלשהי לשינוע הפיזי של הסרט, עדיין לא הגיע לישראל. הוא קיים כרגע רק בהודו. לכן אני מקווה שזו תקופת מעבר. ושישראל תשוב להיות מקום שמאפשר לקהל מצומצם אך נאמן ונלהב להפוך סרטים קטנים ומאתגרים ללהיטי איכות מדוברים ומשפיעים.

במילים אחרות: נדמה לי שהסתובבו ב-2009 הרבה יותר סרטים טובים ממה שראינו כאן בארץ.

ועד כאן הקיטור השנתי שלי על כך שחובבי הקולנוע בארץ לא מקבלים שירות מספיק טוב מהמפיצים ושמי שרוצה לראות סרטים מרחבי העולם על מסך הקולנוע ולא בטלוויזיה, שיעבור לגור בפריז. ועכשיו לסרטים.

 

סרטי השנה.

תראו איזו צמרת יהודית יצאה לי. במקום הראשון, סרט על יהודים שמראים לנאצים מי בעל הבית (אם לא של המציאות, לפחות של הקולנוע). ובמקומות 2-4 סרטים של במאים יהודיים. יצא במקרה, אבל מעורר גאווה קטנה.

כשראיתי את "ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו, לא חשבתי שבסיכומה של שנה זה יהיה סרט השנה השלי. אבל לא היה עוד סרט מאז שכה הרשים ושיעשע אותי. זהו, למעשה, הקולנוע כפי שאני אוהב אותו: חסר פשרות, מנתץ חוקים וכללים, שוחט פרות קדושות, ובמלחמה בין המציאותי לקולנועי, הוא בוחר בקולנועי. “ממזרים חסרי כבוד" הוא סרט חצוף מאין כמוהו שהופך את מלחמת העולם השנייה למערבון בוקרים/אינדיאנים ומכניס את דיוויד בואי לפסקול. ובעיקר, זה סרט עם צילום מרהיב. והכי משונה: זו פעם ראשונה שקוונטין טרנטינו מקבל ממני יחס כה אוהד. אני מסמפט את סרטיו בדרך כלל, אבל בצורה מאוד מסויגת. את "להרוג את ביל" לא כל כך אהבתי. את "חסין מוות" חיבבתי. והסרט של טרנטינו שאני הכי אוהב הוא בכלל "כלבי אשמורת". כל השאר היו בסדר. שנונים, אנרגטיים, וזהו. "ממזרים חסרי כבוד" הוא הסרט הראשון של טרנטינו מאז "כלבי אשמורת" שממש אהבתי.

רשימת סרטי השנה שלי מכילה השנה כמעט אך ורק סרטים אמריקאיים עלילתיים (וסרט אחד תוצרת דרום אפריקה וניו זילנד). עדות למצוקה עליה דיברתי קודם: אם היו סרטים טובים מהעולם (והיו) הם לא הגיעו ארצה (או לא הגיעו עדיין). רק אלמודובר, במקום העשירי, הוא נציג הקולנוע האירופי. אלמודובר, כמו טרנטינו, הוא במאי ששמו הוא מותג, אבל אני לא אוהב את כל סרטיו באותה מידה. למעשה, זו הפעם הראשונה שאהבתי סרט של אלמודובר מאז "דבר אליה". “חיבוקים שבורים", כמו "ממזרים חסרי כבוד", הוא סרט שהדבר הבולט ביותר בו לעיניי הוא הצילום החושני שלו. וכמו הסרט של טרנטינו, זה סרט שנקודת הייחוס שלו היא בראש ובראשונה קולנועית. זה סרט על קולנוע, שמודע לכך שהוא בעצמו סרט הפועל לפי קונוונציות עלילתיות. צמוד אליו, באותה נשימה ממש, ומתוך אותו עולם ממש, “אויבי הציבור" של מייקל מאן, שגם הוא בעיני סוג של אח תאום ל"ממזרים חסרי כבוד": סיפור אמיתי תקופתי המצולם באופן אנכרוניסטי בולט – צילום היי-דפינישן ששומר על מראה הווידיאו שלו (בשעה שכל הבמאים שעובדים עם מצלמות היי-דפינישן מסתירים את מקור הווידיאו ומתאמצים לתת לחומר המצולם מראה של פילם), מצמיד מוזיקה שלא מתאימה לתקופה, והוא בעצמו פחות סרט גנגסטרים/תקופתי המתיימר לייצג אמת, והוא יותר סרט שמגיב למכלול הדימויים והמוסכמות של ייצוג הגנגסטרים בקולנוע מראשיתו. לא ראיתי את הסרט כשיצא והשלמתי את הצפייה בו רק באחרונה, והופתעתי לגלות סרט מהנה לחלוטין, שהוא כולו פראפרזות על סרטי גנגסטרים/אף.בי.איי קודמים (כולל "היט" של מייקל מאן עצמו) וכמו שהסרט עוסק בדימויים, כך גם גיבוריו: גם ג'ון דילינג'ר, שודד הבנקים, וגם ראש האף.בי.איי הממונה על לכידתו משתמשים בתקשורת, במדיה הוויזואלית, ובדעת הקהל, כדי לנהל את הקרב ביניהם. זה קרב בין דימויים, והוא מגיע לשואו-דאון שלו מחוץ לבית קולנוע המציג סרט גנגסטרים. מייקל מאן מביים באופן אדיר, ולצד "ממזרים" ו"חיבוקים", זה אחד הסרטים עם הצילום הכי מופלא שראיתי השנה.

זו היתה שנה יהודית להפליא. מציידי הנאצים של טרנטינו ב"ממזרים חסרי כבוד" ועד לגיבור המיוסר והמבולבל  של "יהודי טוב", נדמה שהקולנוע האמריקאי למד השנה לדבר יידיש. זו גם היתה שנה אפוקליפטית מאוד, בה שוב נהנו הקולנוענים להציג עולם שנמצא על פי תהום, במצב של כאוס, ורגע לפני השמדה טוטאלית. “2012” – הגרסה של רולנד אמריך לסיפור המבול של נוח – האידיוטי (אך המשעשע) היה השיא של המגמה הזאת. אבל לטעמי "הנבואה" של אלכס פרויאס הוא אחד מסרטי האפוקליפסה/אימה היותר טובים שראיתי באחרונה. מתחת למעטה המעט צ'יזי של סרט צעקני/על טבעי עם ניקולס קייג' התגלה סרט עם כמה רגעים מרהיבים של קולנוע, ועם כמה מחשבות לא רעות על מקומו של האדם ועל התמודדות של אדם עם יכולתו לנבא את העתיד, ולתהות: האם יש ביכולתו של אדם לשנות את גורלו. “הנבואה" התכתב גם עם "פלאשפורווד", הסדרה של רשת איי.בי.סי, שהתחילה גם היא עם המימד הנבואי/אפוקליפטי/ספיריטואלי, לפני שהתקשקשה לגמרי. גם "מחוז 9 ”, כמו "זומבילנד", התכתבו עם סרטי האפוקליפסה. ובכלל בין "מחוז 9”, “סטאר טרק", “הנבואה", “אווטאר" ו"ירח" (ראו בהמשך), זו היה שנה בכלל לא רעה לסרטי המדע בדיוני.

במקומות 7 ו-8: שני נציגים של הקולנוע האמריקאי העצמאי שמחפש מימון ברחבי העולם. “הנוכלים בלום" הוא שעשוע קולנועי חכם ושנון, ו"גבולות השליטה" הוא סרט מסע מהורהר ומסוגנן, שנראה כמו הסרט שטרקובסקי היה יכול לביים באמריקה (כלומר, בספרד). ומולם: הרפתקאות עתירות תקציב. “סטאר טרק" היה סרט ההרפתקאות הכי מהנה של השנה, ו"ארץ יצורי הפרא" הוא בעיניי ארץ יצורי הפלא. סרט שמן הסתם נהגה כדי למכור צעצועים לילדים, אבל הפך לחוויה נוסטלגית ומעוררת הרהור להורים.

 

סרטים ישראליים

זו היתה שנה לא רעה לקולנוע הישראלי. בתחילתה "ואלס עם בשיר", נציג 2008, הפסיד את האוסקר, אבל זכה בסזאר ובגלובוס הזהב. ובהמשכה "לבנון" זכה בפסטיבל ונציה. “סיפור גדול" היה הסרט שהכי נהניתי ממנו, והוא גם היה לשלאגר הישראלי הגדול של השנה עם 200 אלף צופים. "לבנון" היה הסרט שהכי הדהים אותי ויזואלית ורגשית (אבל הקהל התקשה איתו, הוא הביא עד כה כ-50,000 צופים). אבל ההפתעה הכי גדולה של השנה היתה "עג'מי", לא רק העובדה שהסרט הזה עבד בצורה כה סוחפת, ומפתיעה בעל מיני רמות – הכתיבה, העשייה, והמשמעות – אלא העובדה שהסרט הזה שלא נראה כמו חומר של שובר קופות עבד מצוין אצל הקהל והביא עד כה 165,000 צופים לבתי הקולנוע. אלה הסרטים הישראליים שיצאו השנה לבתי הקולנוע בארץ ושהכי אהבתי:

 

1. “סיפור גדול"
2. “לבנון"
3. “עג'מי"
4. “אילי ובן"
5. “עיניים פקוחות"
6. “קירות"
7. “ג'וליה מיה"

 

אבל שנת 2010 עשויה להיות אדירה לקולנוע הישראלי: האם "זוהי סדום" של אנשי "ארץ נהדרת" ישבור כל שיא קופה אפשרי של 30 השנים האחרונות? וכמה צופים יביאו לבתי הקולנוע הסרטים החדשים של אבי נשר ודובר קוסאשווילי?

 

הסרטים הכי טובים שלא הציגו בבתי הקולנוע בארץ:

אני עסוק בימים אלה בניסיון לסכם את העשור החולף ומגיע למסקנה מדכאת: חלק גדול מהסרטים הכי טובים שראיתי בעשור האחרון לא הוצגו בארץ בבתי הקולנוע המסחריים. הם היו או בפסטיבלים או בדי.וי.די. אם אתם חובבי קולנוע, אתם חייבים לזכור שאתם מקבלים שירות מוגבל וחלקי בבתי הקולנוע המסחריים. זה נורא מצער. גם השנה, כמה מהסרטים הכי יוצא דופן שראיתי, ראיתי או בפסטיבלים או בבית בדי.וי.די. הנה כמה מהם.

1.
The Hurt Locker

הסרט הזה, שביימה קתרין ביגלו (אשתו לשעבר של ג'יימס קמרון ומי שחתומה על סרט הפעולה המשובח "נקודת פריצה") מסתובב בעולם כבר למעלה משנה, מאז שהוקרן בפסטיבל ונציה 2008, והמפיצים בעולם לא ממש יודעים מה לעשות איתו. סרטים על מלחמת עירק לא מצליחים בקופות. ולסרט הזה אין עלילה רציפה אלא רצף של סיקוונסים. אבל יש בו עשייה קולנועית וירטואוזית, שהופכת את ז'אנר סרטי המלחמה לכמו מיוזיקל, בו כל סיקוונס הוא נאמבר, שעולה ועולה באינטנסיביות שלו. הסרט הזה הוא מופת של מתח מורט עצבים ואחד הסרטים הכי נטולי פשרות שיצאו מאמריקה בעת האחרונה. כל מי שמדבר על הסרט במושגים של קולנוע פוליטי או מסרים אנטי-מלחמתיים, מעוות את הסרט. כמו כל סרטיה של ביגלו זה סרט שמתפנן כהוגן ממלחמה ואלימות, ומציג מציאות בה המלחמה היא אולי גיהנום, אבל היא כיפית וממכרת לאללה. לא לחינם הסרט נפתח בציטוט שמלחמה ממכרת כמו סם. אז זה לא סרט פוליטי או אנטי מלחמתי (הוא כמעט פרו-מלחמה). זה פשוט סרט מתח/אקשן מצוין. וחוץ מזה: סיקוונס הפתיחה שלו הוא העתקה מושלמת לסיקוונס הפתיחה של "בופור" הישראלי.

לבסוף, נמצא המפיץ האמריקאי שהוציא את הסרט הזה בקטן בקיץ באמריקה, כמעט שנה אחרי בכורתו הראשונה. כעת הוא בדרך להיות אחד הסרטים המובילים בקרב על האוסקר. אני בספק אם הוא יזכה (אם כי ביגלו עשויה לזכות באוסקר על הבימוי), אבל זה די מביך שאחד הסרטים הכי מבריקים, הכי מותחים, הכי מדוברים והכי מעוטרי פרסים, לא קיבל שום נוכחות כלשהי על אף מסך ישראלי. חפשו אותו בערוצי הסרטים של יס במרץ 2010. (אגב: כמעט קרה אותו דבר עם סרט אחר, “Precious”, אבל כאן לפחות הסרט נגאל בזכות ערנות אנשי הסינמטקים ויגיע להקרנות בישראל בחושים הקרובים).

 

2.
"אנשים מצחיקים”/Observe and Report””

זעמתי על אנשי ג.ג כשהחליטו ברגע האחרון שלא להפיץ את "אנשים מצחיקים" של ג'אד אפטאו. אבל אני חייב להודות: אם אני הייתי מפיץ, הייתי די שובר את הראש עם הסרט הזה. החיבור בין אפטאו (“הדייט שתקע אותי") ואדם סנדלר (“50 דייטים ראשונים") היה אמור לייצר קומדיה פופולרית ושוברת קופות. אבל הסרט הזה הוא די פצצת דכאון. אבל זה גם סרט נורא אמיץ. אני מחבר את שני סרטיו של סת רוגן, “אנשים מצחיקים" ו"Observe and Report”, שניהם לא הוצגו בארץ, וחבל, כי שניהם מציגים את הצד האפל של הקומדיה, הצד שעוסק באנשים בחולשתם, ויותר משהם מצחיקים הם גורמים לצופה לנוע באי נוחות בכסא. זה אולי לא החומרים מהם עשויים להיטים, אבל אלה הסרטים שנחרתים בזכרון.

 

3.
In The Loop

"כן אדוני השר" לשנות ה-2000 באחד הסרטים עם התסריטים הפרועים, המצחיקים והמטונפים שנשמעו על המסך המון זמן. ואיזה כיף לפגוש על המסך את פיטר קפלדי, ששבה את ליבי ב"גיבור מקומי", ואז נעלם וניסה להפוך לבמאי בעצמו.

 

4.
"אנטי-כרייסט"

הסרט הזה, שהוקרן בפסטיבל חיפה, נע מהגרוע והאיום אל המופלא. הוא מעצבן ומקומם, אבל אי אפשר להתעלם ממנו. לארס פון טרייר בסרט הראשון שלו מאז "רוקדת בחשיכה" שאני מצליח לסבול ולא לשנוא כל רגע ממנו. כלומר, כן: לשנוא כל רגע. אבל להתפעל מהתעוזה והכשרון. וזה כה משונה: הקהל בארץ מת על פון-טרייר, אז איך המפיצים כאן ויתרו עליו בכזאת קלות? מה, רק בגלל קצת סקס ואלימות? זה לא מה שהופך סרטים לשוברי קופות כאן? אולי הוא עוד יצוץ פתאום, מי יודע.

 

5.
"ברונסון"

אם הייתי מפיץ, זה הסרט שהייתי קונה להפצה. איזה לונה פארק משוגע ומופלא של קולנוע. בשנה שעברה ברשימת הסרטים הכי טובים שלא הגיעו ארצה כללתי את "רעב" של סטיב מקווין, סרט פנומנלי המתרחש כולו בכלא. והשנה, עוד סרט בריטי קיצוני ואלים המתרחש בכלא ומספר סיפור אמיתי (אבל בצורה קרקסית) על האסיר הכי פרוע והכי ותיק בתולדות בתי הסוהר הבריטיים. “ברונסון", שהוצג בפסטיבל חיפה, הוא קומדיה אלימה ומפלצתית, שקורצת ללא הרף לכיוונו של "התפוז המכאני".

 

6.
"ירח"

תודה לאל לפסטיבל אייקון, שחשף בפנינו את סרט המדע בדיוני הכי טוב של השנה. דנקן ג'ונס, בנו של דיוויד בואי, משיק קריירה כבמאי קולנוע וגונב קצת מטרקובסקי וקצת מרידלי סקוט, ויוצר סרט אינטימי המתרחש על ירח, ובו פועל הנמצא לבדו במשמרת במכרות הירח שמגלה יום אחד שהוא לא לבד.

 

7.
"השליח"

העולם התעסק השנה בבמאי ישראלי לשעבר שיצר סנסציה: אורן פלי ו"פעילות על טבעית" שלו. סרט שצולם במצלמה קטנה, שווק באמצעות טוויטר, והכניס מעל מאה מיליון דולר. אבל היה עוד אורן, גם הוא ישראלי לשעבר שיצר השנה סרט בכורה מרשים. קוראים לו אורן מוברמן ואחרי שהיה מבקר קולנוע ותסריטאי הוא יצר השנה את "השליח", שהוקרן בפסטיבל ירושלים. לכאורה זה מסוג הסרטים שאני נוטה שלא לחבב: יותר מדי מציאות וחיספוס ודכאון. אבל הסרט הזה כל כך מרשים ובלתי אפשרי להתעלם מהעוצמה שלו.

 

8.
"לנצח"

הסרט הזה, של מרקו בלוקיו, הוקרן גם בחיפה וגם בירושלים, והוא אולי נשמע כמו דרמה תקופתית סטנדרטית, בעלת נוכחות כבדה ואופראית המספרת את סיפורו של מוסוליני. לא נשמע מפתה. אבל בלוקיו – שדווקא את סרטיו האחרונים אני מחבב יותר מאת סרטיו המוקדמים – יצר כאן כמה מהדימויים הוויזואליים היפים ביותר שראיתי השנה בקולנוע.

 

מתו ב-2009
ממלך הרייטינג (דודו טופז) ועד מלך הפופ (מייקל ג'קסון)

קלוד ברי (במאי,”ז'אן דה פלורט"; ומפיק, “ברוכים הבאים לצפון”). פטריק מגוהן (שחקן, “האסיר"). ג'ון אפדייק (סופר, “המכשפות מאיסטוויק"). הווארד זיף (במאי, “טוראית בנימין"). הורטון פוט (תסריטאי, “מות הזמיר", “רגעים קטנים של חסד"). רון סילבר (שחקן, “תהפוכות הגורל"). מוריס ז'אר (מלחין, "רוח רפאים"; זכה באוסקרים על "לורנס איש ערב", “דוקטור ז'יווגו" ו"המעבר להודו"). ג'ק קרדיף (צלם, “נרקיס שחור", “נעליים אדומות", “רמבו"). בי ארתור (שחקנית, “נערות הזהב"). דום דה לואיז (קומיקאי, “סרט אילם"). דיוויד קראדין (שחקן, “להרוג את ביל"). קארל מולדן (שחקן, “אורות הכרך"). עמוס קינן (סופר ותסריטאי, “חור בלבנה"). נטשה ריצ'רדסון (שחקנית, “לפנות ערב", “אבא מתארס”; ואשתו של ליאם ניסן). ג'יי.ג'י בלארד (סופר, “אימפריית השמש", “התרסקות"). פארה פוסט (שחקנית, “המלאכיות של צ'רלי"). מייקל ג'קסון. ג'ון יוז (במאי/תסריטאי/מפיק, “מועדון ארוחת הבוקר"). דודו טופז (שחקן, “פנטזיה על נושא רומנטי", “תל אביב לוס אנג'לס"). ארמי ארצ'רד (עיתונאי קולנוע). מייקל גלאסו (מלחין, “סראפין", מצב רוח לאהבה"). הנרי גיבסון (שחקן. “האחים בלוז", סרט מטוגן"). פטריק סווייזי (שחקן, “ריקוד מושחת", “רוח רפאים"). אדווארד וודוורד (שחקן, “קאלאן", “המלך דוד"). דן אובנון (תסריטאי, "הנוסע השמיני). רובין ווד (מבקר קולנוע). בריטאני מרפי (שחקנית, "8 מייל"). רוי דיסני (האחיין של וולט ויו"ר המפעל המשפחתי). ג'ניפר ג'ונס (שחקנית, "דו קרב בשמש").

 

עברו לרשימת הסרטים שמכרו הכי הרבה כרטיסים ב-2009 בבתי הקולנוע בישראל.

ממשיך ללכוד כמה מהשוטים שהכי אהבתי השנה בקולנוע. כאלה שאשכרה גרמו לי להגיד “פשששש” או “וואו”. זה היה הראשון. וזה היה השני. ועכשיו השלישי: שני שוטים מ"ארץ יצורי הפרא" של ספייק ג'ונז.

אני מת על הצילום של לאנס אקורד בסרט הזה, השימוש בתאורה אחורית, בפליירים בעדשה, הכל כדי להפוך באמצעות צילום "נטורליסטי" את ארץ יצורי הפרא למקום שנראה אמיתי, למרות שמבחינה קולנועית הוא אמור להיות מקום "פנטסטי". אבל בראשו של מקס המקום הזה אמיתי לא פחות מהבית שממנו הוא ברח (במציאות או בדמיון, הסרט – כאמור – לא ממסגר את העולמות כ"מציאות" ו"דמיון", אלא כהמשכים רציפים זה של זה).

הנה עוד שוט מופלא – בתנועה זה נראה יותר טוב. הריצה של מקס, הסטדיקאם של המצלמה מאחוריו, ופתאום מבני העץ והזרדים הענקיים שיצורי הפרא בנו.

 

 

באיזה מקום נמצא "ארץ יצורי הפרא" ברשימת סרטי השנה שלי? עוד שעתיים אעלה אותה.

שנת 2009 התחילה עם הפתעה: "ואלס עם בשיר", סרט שהופץ במספר מצומצם של עותקים וזכה להצלחה ולהתעניינות בעיקר בתל אביב, זכה למועמדות לגלובוס הזהב, זכה בגלובוס הזהב, היה מועמד לאוסקר ולראשונה גם נדמה היה שהנה סרט ישראלי עומד לזכות. כל ההתעניינות הזאת בסרט – שהתקיימה במישור הגלובלי, ולא רק הארצי – הזניקה את מכירות הכרטיסים שלו, והוא ירד מהמסכים בתחילת 2009 כשהכנסותיו זינקו לעבר ה-120,000 כרטיסים. מספר עצום לכמות עותקים כה קטנה. ושנת 2009 מסתיימת עם הפתעה לא פחות גדולה: "עג'מי", זוכה פרס אופיר, וסרט שאני מניח שאיש לא באמת ציפה שיביא לבתי הקולנוע יותר מ-60,000 צופים, סחף את הקהל והפך ללהיט קופתי לכל דבר. מפיק הסרט, מוש דנון, הצהיר בכנס המפיקים לפני כמה שבועות שהסרט מכר עד כה 165,000 כרטיסים.

זו היתה שנה ככה-ככה לסרטים הישראליים בקופות. אמנם, שני סרטים הצליחו מאוד. ולא מעט סרטים מצאו קהל באופן סביר, גם אם לא מרשים במיוחד. ובסופו של דבר, אני חושב שחוץ מההפתעה העצומה של "עג'מי", יש התאמה די מדויקת בין כמות הכרטיסים שנמכרה לכל סרט, ובין הפוטנציאל שלדעתי היה בו מלכתחילה.

נראה לי שבספירה הסופית, נגלה שהשנה נמכרו בין חצי מיליון ל-600,000 כרטיסים לסרטים ישראליים. אלה הסרטים הישראליים שהצלחתי להשיג נתונים והערכות (מצד מפיקים ואנשים הקשורים לעולם ההפצה בארץ) על מכירות הכרטיסים שלהם השנה:

1. "סיפור גדול": 200,000 כרטיסים

2. "עג'מי": 165,000

3. "לבנון": 50,000

4. "חמש שעות מפריז": 40,000

5. "אילי ובן": 35,000

6. "עיניים פקוחות": 25,000

7. "אצבע אלוהים": 20,000

ממשיך ללכוד כמה מהשוטים שהכי אהבתי השנה בקולנוע. כאלה שאשכרה גרמו לי להגיד “פשששש” או “וואו”. זה היה הראשון. והשני: מתוך “The Hurt Locker” של קתרין ביגלו, שבמרץ עשויה להפוך לאשה הראשונה שתזכה באוסקר על בימוי. במרץ הסרט הזה – שאף מפיץ, פסטיבל, או סינמטק לא טרח להביא אותו ארצה – גם ישודר ביס תחת השם "מטען הכאב". הצילום הוא של בארי אקרויד, בדרך כלל הצלם הקבוע של קן לואץ'  (לחצו להגדיל):

די מסחרר המונטאז' הזה:

היום ומחר: כמה מהשוטים והפריימים שהכי אהבתי השנה בקולנוע. כאלה שאשכרה גרמו לי להגיד "פשששש" או "וואו". והראשון, מתוך "לנצח" של מרקו בלוקיו, שהוקרן גם בפסטיבל ירושלים וגם בחיפה (לחצו להגדיל):