פנו אלי מגלי צה"ל להשתתף במצעד הסרטים הישראליים של העשור האחרון, וביקשו ממני לדרג את הסרטים שהכי אהבתי. לא מלאכה פשוטה: אחרי שנים (רוב שנו השמונים והתשעים) שבהן היו לי סרטים ישראליים ספורים שחיבבתי, העשור האחרון היה מלא לא מעט סרטים שנורא אהבתי, כל אחד מכיוון אחר.בסופו של מיון – מבין יותר ממאה סרטים שהופקו בישראל בעשור הזה – הצלחתי לצמצם לרשימה שאני שלם איתה.

הבעיה היא עם הדירוג. חמשת הסרטים שאני הכי אוהב בעשור הזה די ברורים לי. אלה הם:

1. "בופור", יוסף סידר
2. "חתונה מאוחרת" דובר קוסאשווילי
3. "ואלס עם בשיר", ארי פולמן
4. "מסעות ג'יימס בארץ הקודש", רענן אלכסנדרוביץ'

5. "גן עדן עכשיו", האני אבו עסאד (לא ממש יודע אם הוא נחשב סרט ישראלי או לא)

הבאים בתור קצת יותר קשים לי לדירוג. הבדלי ההנאה שלי מהם מיקרוסקופיים:

"אושפיזין", גידי דר
"משהו טוטאלי", גור בנטוויץ'
"שנת אפס", יוסף פיצ'חדזה
"מדוזות", אתגר קרת ושירה גפן
"האסונות של נינה", שבי גביזון
"כנפיים שבורות", ניר ברגמן
"ביקור התזמורת", ערן קולירין
"הדברים מאחורי השמש", יובל שפרמן
"עטאש", תאופיק אבו ווייל
"אביבה אהובתי", שמי זרחין
"לבנון", שמוליק מעוז
"סוף העולם שמאלה", אבי נשר
"הבועה", איתן פוקס
"שבעה", שלומי ורונית אלקבץ

"עג'מי", סקנדר קובטי וירון שני
"איים אבודים", רשף לוי

"הכלה הסורית", ערן ריקליס
"למראית עין", דני סירקין

"ההסדר", יוסף סידר

זה היה כמובן עשור היסטורי לקולנוע הישראלי. כמות הסרטים שמופקת עלתה משנה לשנה, הפרסים מצטברים מהפסטיבלים הכי בכירים, ועם שני פסלוני גלובוס הזהב ושתי מועמדויות לאוסקר. וגם הקהל התלהב: 450,000 צופים ל"סוף העולם שמאלה". 300,000 צופים ל"חתונה מאוחרת", "אביבה אהובתי", "בופור" ו"איים אבודים". 200,000 צופים ל"כנפיים שבורות", "נודל", "אושפיזין", "שבעה", "ביקור התזמורת", "הסודות". בשנים 2004 ו-2007 יותר ממיליון איש קנו כרטיסים לסרטים ישראליים, הישג עצום. כך שעם כל הלבטים שלי לגבי סרטי העשור מהעולם – וההתלבטות האם לשים במקום הראשון סרט הונגרי או אמריקאי, סרט מד"ב או רומנטי – הסיכום הזה הוא הכי קל. שנות ה-2000 היו מופתיות ומופלאות לקולנוע הישראלי.

פספסתי משהו? יש סרט ישראלי שאתם אהבתם והוא לא ברשימה שלי? הגנו עליו בתגובות.

הקטע הזה של סיכום העשור מתברר כמשימה די מסובכת. יש המון סרטים שאהבתי, ואני פשוט לא מצליח לסדר אותם לפי סדר עדיפויות. שוקל להרים ידיים ולחפש דרך אלטרנטיבית לסיכום. לוקח לי את הזמן עד סוף החודש.

אבל בעולם, סיכומי השנה והעשור – של אנשים החלטיים ממני – ממשיכים בעוז:

דיוויד אדלסטין מ"ניו יורק מגזין" מסכם את השנה באתר של המגזין, וממשיך את הסיכום בבלוג שלו. במקום הראשון: "שעות קיץ" של אוליבייה אסיאס.

דרו מקוויני מ"HitFix" מסכם את השנה. במקום הראשון: החדש של גספר נואה.

ששת מבקרי הקולנוע של "ההוליווד ריפורטר" בוחרים את עשיריות השנה שלהם. אחד מהם אהב את "עץ לימון" של ערן ריקליס. אבל הרוב בחרו ב"תלוי באוויר" של ג'ייסון רייטמן.

מבקרי הקולנוע של שיקגו בחרו ב"The Hurt Locker" כסרט השנה שלהם.

ואלה העשיריות של עשרת מבקרי הקולנוע של MSN. המוביל: "The Hurt Locker" של קתרין ביגלו.

כתב העת "פילם קומנט" ערך משאל בין מבקרי קולנוע לבחירת סרט השנה. במקום הראשון: "The Hurt Locker" של קתרין ביגלו. במקום השלישי: "שעות קיץ" של אוליבייה אסיאס.

ו"אינדי-ווייר" ממשיך את המסורת שהתחילה ב"ווילג' וויס" ומקיים את משאל המבקרים והבלוגרים השנתי. במקום הראשון: "שעות קיץ" של אוליבייה אסיאס. במקום השני: "The Hurt Locker". ויש עוד קטגוריות.

"שעות קיץ" הוקרן בפסטיבל חיפה לפני שנה ולא ראיתי. נראה לי שהגיע הזמן להשלים את החור הזה.

ואגב: "The Hurt Locker" ישודר בבכורה ישראלית בערוץ הסרטים של יס ב-7.3.2010 ב-21:30. שמו בעברית: "מטען הכאב".

ונעבור לסיכומי העשור:

"אינדי-ווייר" ביקש ממבקרי אמריקה שידרגו גם את סרטי העשור. במקום הראשון: "מלהולנד דרייב" של דיוויד לינץ'. במקום ה-48: "ואלס עם בשיר".

30 סרטי העשור של הבלוג Film School Rejects.

==============

ועוד קצת כותרות:

אלה בשורות ממש מצוינות ונהדרות: סרטי אורלנדו של עודד הורביץ ייצגו בארץ את חברת ההפצה/הפקה הצרפתית MK2 של מארין קרמיץ. לפני כמה חודשים בישרה חברת וורנר הום וידיאו שהיא מפסיקה להפיץ בארץ את סרטי צ'רלי צ'פלין. ובגלל שחברת MK2 היא מחזיקת הקטלוג של צ'פלין בדי.וי.די, אני מניח שזה אומר שבקרוב יהיה אפשר שוב להשיג את סרטיו של צ'פלין בדי.וי.די (ואני קורא בוויינט שבקרוב גם בבלו ריי). יופי.

"סקרין דיילי" ביקש מהמון אנשי קולנוע מכל העולם – מפיקים, מפיצים ומנהלי פסטיבלים – לסכם את 2009, לבחור את הסרט שהם אהבו ולנבא מה יקרה לעולם הקולנוע בשנה הבאה. הפסקה שהכי לכדה את תשומת ליבי: בנורווגיה לא יהיה יותר פילם ב-2011. עד אז כל בתי הקולנוע במדינה מתוכננים להיות דיגיטליים.

ובישראל? אני שומע שסינמה סיטי בראשון לציון, שייפתח בחודשים הקרובים, יהיה כולו דיגיטלי. בלי מקרני פילם, רק מקרנים דיגיטליים.

ליעל חרסונסקי תהיה די עסוקה בפארק סיטי, יוטה, בינואר הקרוב. כבר דיווחנו כאן שסרטה התעודי, "שתיקת הארכיונים", ישתתף בתחרות הדוקומנטרית של פסטיבל סאנדאנס. ועכשיו דווח שהסרט העלילתי הקצר, "האגם", שביים בועז לביא ושחרסונסקי היתה שותפה לעריכתו (יחד עם רועי נחום), יוקרן בפסטיבל סלאמדאנס, המתקיים לצד פסטיבל סאנדאנס באותה עיר (ואמור להציע את התוצרת העוד יותר עצמאית, מאז שסאנדאנס הפך לשוק הוליוודי לכל דבר).

בסוף 2004 עזבתי את עיתון "העיר", בדיוק חמש שנים אחרי שהגעתי לשם (עד היום, תמיד יצא שאני בדיוק חמש שנים בכל עיתון שאני עובד בו). ורגע לפני שהלכתי ערכתי את סיכום השנה המסורתי שלי, אבל עם טוויסט: באמצע 2004 התחיל להתגבש אצלי הרעיון שצריך להקים אתר אינטרנט. קניתי את הדומיין cinemascope.co.il והשתמשתי בביקורות הדפוס כדי להזמין את קוראיי להיכנס לאתר ולהשתתף בבחירת סרט השנה. זה היה סתם עמוד וורד שנשמר כ-html. לקח לי שנה וחצי אחר כך להבין מה לעשות שם (והנה אחנו כאן, שבועיים לפני יום ההולדת הרביעי לבלוג). אז סיכום 2004 מציג לא רק את סרטי השנה שלי אלא גם את סרטי השנה שלכם (אם יש כאן עדיין כאלה שהשתתפו במשאל ב-2004). סרט השנה, אגב, היה "שמש נצחית בראש צלול", ובאותו מדור פירסמתי ראיון עם צ'רלי קאופמן, תסריטאי הסרט, אליו התקשרתי לספר לו שהסרט שלו זכה במשאל. את הראיון עם קאופמן תמצאו כאן.

הנה סיכום 2004:

פורסם ב"העיר", 25.11.2004

סרטי השנה – בחירת המדור

1. "שמש נצחית בראש צלול", מישל גונדרי
2. "שיחות נפש", דניס ארקאן
3. "זאטואיצ'י", טאקשי קיטאנו
4. "תיבה רוסית", אלכסנדר סוקורוב
5. "אמריקן ספלנדור", ברמן ופולצ'יני
6. "הנוסע" + "טרמינל", מייקל מאן + סטיבן ספילברג
7. "אלפנט", גאס ואן סאנט
8. "עם הראש בקיר", פאטיח אקין
9. "החולמים", ברנרדו ברטולוצ'י
10. "אביב, קיץ, סתיו, חורף… ואביב", קים קי-דוק
11. "רוק בבית הספר" + "ילדות רעות", ריצ'רד לינקלייטר + מארק ווטרס
12. "זרים אינטימיים", פטריס לקונט
13. "שבעה צעדים", פארק צ'ן-ווק
14. "אני ♥ האקביז", דיוויד או ראסל
15. "ספיידרמן 2" + "משפחת סופר על", סם ריימי + בראד בירד
16. "הסמוראי האחרון", אד זוויק
17. "שלישיית בלוויל",
18. "השיבה"
19. "דלת נסתרת"
20. "סיפורי דגים"

עוד סרטים שהיו מהנים או מעניינים מאוד השנה: "המועמד ממנצ'וריה", "סטארסקי והאץ'", "הארי פוטר והאסיר מאזקבאן", "חינוך רע", "אולי נתנשק?", "21 גרם", "סתום ת'פה", "באהבה אין חוקים", "משחק המושבעים", "החיבוק האבוד", "אני לא מפחד", "פרנהייט 9.11", "לאכול בגדול", "כל דבר אחר", "שחר המתים", "לפני השקיעה", תשוקה חותכת".

הסרטים שהמבקרים, וגם הצופים, בארץ נשפכו מהם, אבל לא אני: "להרוג את ביל, חלק 2", "רוזטה", "קסם הנעורים".

בשוט אחד
מהשוט הבודד של "תיבה רוסית", לשוט המצליף ב"הפסיון של ישו", לחרבות של קוונטין וטאקשי, והפטישים של "שבעה צעדים". כמה מהמגמות של סרטי ‏2004

הסרט החשוב ביותר של השנה בכלל לא הוקרן בארץ: "הפסיון של ישו", סרטו של מל גיבסון עורר כאן זעם רב וגרר לא מעט מחאה ציבורית לוהטת, מבלי שהסרט בכלל יחשף לקהל הרחב. הניחו בצד את איכויותיו האמנויות, אם יש כאלה, ובואו נעסוק בשני נושאים אחרים הקשורים בו. ראשית, המפיצים בארץ. אם המפיצים כאן מעוניינים ברווחים, ברור לי כעת שהוויתור על "הפסיון של ישו" הזיק להם כלכלית. זה היה הופך להיט ודאי כאן. אבל הניחו להכנסותיהם של המפיצים בארץ, "הפסיון" הוא הסרט החשוב ביותר של השנה בגלל התפקיד התרבותי שמילא באמריקה. זו היתה שנת בחירות, בה התמודד בוש השמרן ההומופוב כשהוא מנפנף בדגל השיבה לערכים, ומולו ג'ון קרי, האנטי-מלחמתי, פרו-זכויות אדם. ובקולנוע התנהלה מערכה דומה: "פרנהייט 9.11" השמאלי נגד "הפסיון של ישו", שנוכס מיד לימין האמריקאי. הניצחון הברור של גיבסון על מור היה צריך לאותת משהו לגבי התוצאות הצפויות בבחירות. ואכן, השנה יותר מאי פעם אמריקה הפכה לשתי אומות שונות. ראו את זה היטב בליל הבחירות באמריקה כשהתוצאות סומנו על גבי מפת ארצות הברית: המדינות הכחולות, הדמוקרטיות, נמצאות על שני החופים, המערבי והמזרחי, והמדינות האדומות, הרפובליקניות, הבושיות, ממלאות את כל המרכז, המיד-ווסט והדרום ברצף אחיד (רק מינסווטה ומישיגן שוברות קצת את ההגמוניה בצפון). נדמה לי שאם היו מציירים דיאגרמה של התפלגות מכירת הכרטיסים של "פרנהייט 9.11" (כחול) ו"הפסיון של ישו" (אדום), התוצאה תהיה דומה.

לכן, יותר מכל, זו היתה שנת "הפסיון", זה הסרט שייצג הכי טוב את הצייט-גייסט האמריקאי הקתולי, צמא הדם ומשווע למושיע. אבל הוא גם ייצג מגמה רווחת בקולנוע האמריקאי השנה: הסרטים העצמאיים, שהופקו בכסף פרטי מחוץ למערכת ההוליוודית, הם אלה שמשכו השנה את רוב תשומת הלב, כלכלית ואמנותית. התוצרת ההוליוודית – חוץ מ"ספיידרמן 2 " – היתה שגרתית לחלוטין. הקולנוע העצמאי, לעומת זאת, עשה השנה חיל, בזכות סרטים כמו "ים של פחד", "נפוליאון דיינמייט" ו"גרדן סטייט" (שני האחרונים אינם נראים באופק ההפצה הישראלי), שהניבו רווחים של יותר מפי עשרה מההשקעה בהם.

ההצלחה של "הפסיון" בארץ הוחמצה. אבל הנה עוד סרט שכמעט ולא הגיע הנה: "תיבה רוסית" של אלכסנדר סוקורוב. מפיצי הסרט, יונייטד קינג, התמהמהו עם יציאתו עד שנדמה היה שהוא ייגנז. ואכן, זה נראה סרט לא קל להפצה – מאתגר, מופשט, איטי, לא משהו שהייתם מהמרים שיהפוך להצלחה קופתית. את התודה אנחנו חבים לפסטיבל פליצה בלומנטל למוזיקה קלאסית שביקש מהמפיץ עותק כדי להקרין את הסרט במסגרתו. ההקרנות הצליחו באופן פנומנלי, הוארכו, ואז הוארכו שוב, עד שהסרט לבסוף הופץ באופן רשמי. 26 שבועות אחרי הוא עדיין ממלא את האולם במוזיאון תל אביב, ומפיץ הסרט גילה מכרה זהב: את הקהל הרוסי. כבר בשבועיים הבאים נראה את השפעת "תיבה רוסית" על נוף ההפצה המקומי כשיונייטד קינג יפיצו גם את "אב ובנו", סרטו האחרון של סוקורוב, וגם את "השיבה", הזוכה בפסטיבל ונציה בשנה שעברה (סרטו העגום, האיטי, הפיוטי אך הלא אחיד של אנדריי זוויאגינצב ייצא בדצמבר, אבל כבר נכנס למקום ה-18 ברשימת סרטי השנה שלי). ובדרך אלינו סרט רוסי נוסף: "משמרת לילה", סרט אימה ששבר את כל שיאי הקופה ברוסיה. ארבעה סרטים רוסיים חדשים מגיעים ארצה תוך פחות מ-12 שנה? מדובר, כנראה, במגמה.

שלא לדבר על המבול האסיאתי. הצלחת "תיבה רוסית" בוודאי עודדה את יונייטד קינג בבואה להפיץ במוזיאון גם את "אביב, קיץ, סתיו, חורף… ואביב" הקוריאני. למרות שסרטו הזני של קים קי-דוק עוסק באלימות, הוא מסרטיו הפחות אלימים. אבל "שבעה צעדים" (או "אולדבוי", למי שהשם העברי עדיין עושה לו צמרמורת) של פארק צ'ן-ווק חשף בפנינו את הקולנוע הקוריאני העכשווי, כולו אפלה, דם ונקמה. טאקשי קיטאנו, מצידו, הוכיח שהוא גדול הווירטואוזים ביפן כיום עם "זטואיצ'י" שלו – שבמשך חודשים ארוכים היה המועמד המוביל לזכייה בתואר סרט השנה שלי, רק בגלל שהוא הסרט הכי מבריק מבחינה קולנועית. ובגלל התלהבותי מ"זטואיצ'י" נותרתי אדיש לצחצוחי החרבות של טרנטינו ב"להרוג את ביל, חלק 2 ". כן, יש בו קטעים וירטואוזיים, אבל הסרט הזה טרחני. סליחה, קוראים יקרים, שרבים מכם לא פותחים יותר את מדורי בגלל אדישותי לסרט הזה, אבל יש בו משהו מאוס, והסצינות בו היו ארוכות ומייגעות, עם מעט מדי קטעי ברק בתוכן. אני עדיין מאמין שעריכה קפדנית יותר, ופחות עמוסת חשיבות עצמית, היתה יכולה להפוך את שני חלקי "להרוג את ביל" לסרט מבדר אחד שיימשך פחות משעתיים.

שימו לב למקום 6 ברשימת סרטי השנה שלי: שני סרטים הוליוודיים שנראים כמו נגאטיב האחד של השני. האפלה הדחוסה של "הנוסע" (טום קרוז) מול האור הבוהק והקליל של "טרמינל" (טום הנקס). מייקל מן נגד סטיבן ספילברג, שני סרטים כמעט ניסיוניים עבור יוצריהם שהיו שאפתניים למדי ומרשימים בדרכם, ושניהם מתרחשים או רק במונית וקצת בטרמינל ("הנוסע") או רק בטרמינל וקצת במונית ("טרמינל"). אהבתי מאוד את שניהם (כמו גם את "נערות רעות" ו"רוק בבית הספר", שני סרטי תיכוניסטים כמעט גאוניים, ונורא מצחיקים, החולקים את המקום ה~11).

הסרטים הטובים ביותר שלא הופצו השנה בארץ.

אם הסרטים האלה היו מופצים השנה מסחרית בארץ, רשימת 20 הסרטים הטובים של השנה היתה נראית אחרת לגמרי. היעדרם של הסרטים האלה ממסכי הקולנוע בארץ הוא לא רק החמצה, הוא גם סוג של ביזיון. חפשו אותם בדי.וי.די.

1. "הצד הרחוק של הירח" (רובר לפאז'). הסרט הזה, בעיני, נותן פייט הגון ל"שמש נצחית" על התואר סרט השנה. כמוהו גם זה סרט פילוסופי אך רגשי, העוסק במפגש בין מדע ורגשות, סרט קטן מידות אך וירטואוזי בעשייתו.

2. "ערפל קרב" (ארול מוריס). זוכה האוסקר על הסרט התיעודי הוקרן בפסטיבל חיפה שעבר ופעמיים בסינמטק. שנה אחרי שסרטי תעודה פלשו בגאון לבתי הקולנוע, השנה הם הוגלו משם בבושת פנים. ודווקא השנה היו יצירות מופת מדהימות. למשל הסרט הזה (או הסרט במקום השמיני).

3. "Shaun of the Dead". אולי הסרט המצחיק ביותר שראיתי השנה (תיקו עם "רוק בבית הספר"). שילוב בין קומדיה רומנטית וסרט זומבים, ברוטב אנגלי. החצי הראשון מצחיק מאוד, השליש האחרון די מבהיל. מי שוויתר על הבאת הסרט הזה ארצה הוא טמבל.

4. "Bad Santa". מי שהתאכזב השנה מהאחים כהן, פשוט לא ראה את הסרט הנכון שלהם. עזבו את "להרוג את הליידי" (שהיה, אגב, מצחיק יותר ממה שאנשים מוכנים להודות), "Bad Santa" – שהכהנים הפיקו לטרי זוויגוף ("העולם שבפנים") – הוא הסרט הכי מצחיק שלהם השנה. רוחם המיזנטרופית ועמוסת משחקי השפה שורה על הסרט הזה, נראה כמו גרסה יהודית לסרט כריסמס קלאסי.

5. "המוזיקה שלנו" (גודאר). שנים שגודאר מביים יצירות פרטיות הפונות בעיקר לקהל שוחריו הוותיק והמצומצם, והנה ב"המוזיקה שלנו" הוא יוצר סרט נגיש להפליא שבוודאי היה קונה לו מעריצים צעירים חדשים. הכל על הבלי המלחמה וטרור התקשורת – כשמאבק ישראל בפסלטינאים הוא אחד העיסוקים העיקריים של הסרט. שרה אדלר הישראלית (בקרוב ב"שנת אפס" המצוין של יוסף פיצ'חדזה) נהדרת בתפקיד הראשי.

6. "טרילוגיה: השדה הבוכה" (אנגלופולוס). לא יודע למה – חוסר עניין או חוסר כסף – אבל אף אחד – מפיץ, פסטיבל או סינמטק – לא הביא את הסרט הכביר הזה אלינו. זהו אנגלופולוס במיטבו – כבד אך וירטואוזי, גדוש דרמה מוקצנת, אך עמוס ניואנסים זערוריים, וגם הוא עוסק בזוועות מלחמה.

7. "דרך ללא מוצא 1,2,3". החמצה אמיתית: הזכויות לטרילוגיית הפשע המעולה של אנדי לאו ואלן מאק ההונג קונגיים היו בידי סרטי שני, אך אלה העדיפו להוציא את שובר הקופות ואת שני סרטי ההמשך שלו ישירות לדי.וי.די, בלי שיגיעו קודם לקולנוע. חוץ מהעובדה שזה מעיד משהו על טעמם של המפיצים, לדעתי הם גם פיספסו את הקהל שלהם. אני משוכנע שהסרטים היו הופכים לשוברי קופות מכובדים מאוד כאן. סקורסזי, בכל אופן, עובד כבר על רימייק אמריקאי.

8. "לתוך האינסוף". עוד החמצה: אולי הסרט התיעודי הטוב ביותר של השנה (ואחד המובילים לזכייה בפרס האוסקר על הסרט התיעודי השנה), והוא בכלל מעין דוקו-דרמה. סיפורם האמיתי של שני מטפסי הרים באחת מתאונות הטיפוס המפורסמות ביותר, מעובד על ידי הבמאי קווין מקדונלד באופן עוצר נשימה. הסרט הוקרן בארץ בפסטיבל דוקאביב, היה מיועד לצאת להפצה בקולנע לב ביולי ומאז נעלמו עקבותיו. מי יודע, אולי הוא עוד ייצא כאן ב-2005.

9. "התאגיד". עוד סרט תיעודי נפלא. ושוב, המפיצים לא מודעים לקהל שלהם. הסרט הזה, שיוקרן בקרוב בסינמטק, היה הופך לפריט חובה בקרב פעילי אנטי-גלובליזציה ואצל צעירים המגלים את השיק שבהתנגדות לתאגידים. מדובר בקהל מאורגן היטב, צעיר למדי, והולך וגדל, ושהמפיצים לא מודעים לקיומו.

10. "חיים אחרונים ביקום". עוד תעלומה: גם הסרט הזה, תוצרת תאילנד, היה אמור לעלות להקרנות השנה, הפעם מטעם יונייטד קינג, וגם עקבותיו נעלמו. סרטו המצחיק-מריר של פן-אק רטנרואנג ייחרת בזכרונכם פחות בגלל העלילה הבונואלית המפותלת, או האפקטים המפתיעים, ויותר בזכות הצילום המופלא של כריס דויל.

סרטי 2004 – בחירת הקוראים

1. "שמש נצחית בראש צלול"
2. "שיחות נפש"
3. "להרוג את ביל, חלק 2"
4 . "קסם הנעורים"
5. "אבודים בטוקיו"
6. "אמריקן ספלנדור"
7. "חינוך רע"
-. "צווארון כחול לבן"
8. "סיפורי דגים"
– "21 גרם"
9. "אביב, קיץ, סתיו, חורף… ואביב"
-. "זטואיצ'י"
10. "שבעה צעדים"
11. "אלפנט"
12. "ללכת על המים"
– "שלישיית בלוויל"
13. "מסעות ג'יימס בארץ הקודש"
14. "אור"
-. "סוף העולם שמאלה"
-. "עם הראש בקיר"

קיבלו קולות, אבל לא עברו את אחוז החסימה: "בית של חול וערפל", "פרנהייט 9.11", "אנשי התחנה", "זרים אינטימיים", "הסמוראי האחרון", "הזר", "אפקט הפרפר", "רוזטה", "מונסטר", "תיבה רוסית", "האושפיזין", "מאז שאוטר עזב", "נראה אותך אוהב", "כשהנערים שרים", "לפני השקיעה", "קולד מאונטן", "נערה עם עגיל פנינה", "לילה ויום", "טרמינל", "אולי נתנשק?", "קח את עיני", "אני לא מפחד", "אני ♥ האקביז", "ספיידרמן 2", "החולמים", "הנוסע", "לחסל את הליידי", "החיבוק האבוד".

מי אמר שהקהל והביקורת אף פעם לא מסכימים? מאות מקוראי "סינמסקופ" שלחו בשבועות האחרונים, דרך אתר המדור ב-www.cinemascope.co.il, את בחירתם לסרט השנה. והנה נס: שני הסרטים במקומות הראשונים במשאל הקוראים זהים לשני הסרטים הראשונים ברשימה שלי. אחרי שנים בהם טופח הדימוי של המבקרים הסנובים שאוהבים סרטים שהקהל הרחב מוצא משעממים ויומרניים, מגיע הסקר הזה ומוכיח שגם הקהל – לפחות של עיתון זה – אוהב את הסרטים שלו איכותיים למדי. אך בשעה שברשימה שלי הפער בין "שמש נצחית" ו"שיחות נפש" היה מזערי, במשאל הקוראים יש זוכה חד משמעי: "שמש נצחית בראש צלול", סרט השנה שלכם, זכה ב-27 אחוזים מכלל הקולות. לשם השוואה: "שיחות נפש" קיבל שמונה אחוזים בלבד. הפערים בין המקומות השני השלישי והרביעי היו מזעריים. למעשה במשך השבועיים הראשונים של ההצבעה "להרוג את ביל, חלק 2 " הוביל את המצעד. רק מאוחר יותר "שמש נצחית" פתח את הפער העצום שלו, ו"שיחות נפש" עקף אותו בקול אחד בלבד.
וזה לא הכל: מתוך עשרים הסרטים בשתי הרשימות עשרה סרטים מופיעים גם כאן וגם שם. ההבדלים העיקריים נמצאים בסרטים הישראליים: ברשימה שלי, מתוך איזו מסורת נטולת הגיון ממשי, לא נכנסים כלל סרטים ישראליים (ואולי הגיע הזמן לשנות הרגל זה), בשעה שלרשימת הקוראים נכנסו לא פחות מחמישה סרטים ישראליים.

ומי המפיץ שאתם הכי אוהבים? נראה שסרטי שני. שבעה סרטים מתוך העשרים הוקרנו בקולנוע לב ("שמש נצחית", "אבודים בטוקיו", "חינוך רע", "צווארון כחול לבן", "21 גרם", "זטואיצ'י" ו"אור").

עוד נקודה מעניינת: לא מעט מצביעים כתבו במיילים שלהם לא רק מה הסרט שהם הכי אהבו, לא רק למה הם אהבו אותו, אלא הם גם צירפו את שם הסרט שהיה הבא בתור בדילמות שלהם, המקוםשני שלהם. זה חזר על עצמו כל כך הרבה פעמים שחזרתי וספרתי איזה סרט אוזכר הכי הרבה פעמים בתור הסגן. הזוכה: "אמריקן ספלנדור".

עד כאן שידורינו. אחרי חמש שנים (בדיוק השבוע) "סינמסקופ" נפרד מ"העיר" וממשיך הלאה. מי היה מאמין שלפני חמש שנים, דצמבר 1999, עוד לא היה YNET, עוד לא היה סינמה סיטי, הדי.וי.די היה עדיין צעצוע לעשירים ומשוגעים, "רייטינג" רק הושק, עוד לא הוקמו ערוצי הסרטים בכבלים הדיגיטליים, הסרט הישראלי הכי קופתי באותה שנה לא הביא יותר מ-70 אלף צופים (לעומת 400 אלף של "סוף העולם שמאלה"), ובבתי הקולנוע הופצו באותה שנה פחות מ~160 סרטים (לעומת כ-220 השנה). מה זה אומר? שכשהמדור הזה עבר ל"העיר" מ"זמן תל אביב" ראינו פחות סרטים, וקראנו פחות על סרטים. הזמנים השתנו די בקיצוניות מאז שהמילניום ההוא נגמר. מקווה שנהניתם לקרוא. אני, מצדי, נהניתי כהוגן. נתראה בקרוב במקום אחר.

 

בספטמבר 2008, עם פתיחת סינמטק הרצליה, התחלתי סדרת הקרנות חודשית בשם "מועדון סינמסקופ", בה הקרנתי סרטים שאני אוהב בעותקי 35 מ"מ. כמה מהסרטים האהובים עליי משני העשורים האחרונים – "לקום אתמול בבוקר", "לעוף כל הדרך הביתה", "קונטקט", "האיש שלא היה שם", "AI" – הוצגו שם. היה תענוג. ביום שישי הקרוב, 25.12, ב-14:00, ניפגש שם בפעם האחרונה.

 

ובגלל שיום שישי הוא חג המולד, ובגלל ש"חג המולד" הוא גם ז'אנר קולנועי לכל דבר, בחרתי סרט כריסמסי למהדרין: "רכבת לקוטב" של רוברט זמקיס. סרט שבארץ לא עבד בכלל, אבל אני נורא אוהב אותו. הסרט לא יוקרן בגרסת התלת מימד, וכן יוקרן בגרסה האנגלית. ואני אנסה להבין, במילות הפתיחה שלי לסרט, מה הפטיש הזה של במאי יהודי (ולא מעטים כמוהו) לסרטי חג מולד (זמקיס עשה עכשיו עוד אחד, "רוחות חג המולד"). אני אנסה להציע קריאה טיפה אחרת לסרט.

 

(אגב: בצירוף מקרי מוחלט, בדיוק לפני שנה הקרנתי שם את "קונטקט" של זמקיס).

 

אז אם באתם בעבר ל"מועדון סינמסקופ", בואו פעם אחת אחרונה ביום שישי הקרוב להגיד שלום. ואם לא יצא לכם לראות את "רכבת לקוטב" בואו לסרט, שבמידה רבה פתח (יחד עם "שר הטבעות: שיבת המלך") את העידן הדיגיטלי ש"אווטאר" הוא כרגע השיא שלו. הוא קסום ומרגש. וזו גם הפעם הראשונה (חוץ מ"לילה של יום מפרך") שסרט ב"מועדון סינמסקופ" מתאים לצפייה משפחתית, עם הילדים. אז תביאו גם אותם.

 

רשמתם את הפרטים? "רכבת לקוטב" של זמקיס, שישי, 25.12, 14:00, סינמטק הרצליה, רחוב סוקולוב 29. ומי שידפיס את הקופון המצורף, כרטיס יעלה לו 20 שקלים בלבד.

 

לחצו, הגדילו, הדפיסו, בואו.

 

 

 

 

 

 

 

נ.ב: ולמי שיתגעגע, אל דאגה. אהרון קשלס השיק באחרונה סדרת הקרנות משלו בסינמטק חולון ובעוד חודש הוא יקרין את "נקודת פריצה" של קתרין ביגלו, שעם כל הכבוד ל"The Hurt Locker", זו יצירת המופת האמיתית שלה. סרט פעולה מסחרר.

בסוף השבוע הגיעו לסיומם צילומי הסרט "אף פעם לא מאוחר מדי", שאנחנו עוקבים אחריו כאן בשבועות האחרונים. היום התחילה העריכה. אבל יש לנו עדיין עוד כמה עדכונים מהצילומים להעלות ביומני ההפקה שבמאי הסרט, עדו פלוק, כותב לנו כאן. הנה המייל שעדו שלח מאחד מימי הצילומים האחרונים:

יומן הפקה #5

"את הימים האחרונים של הצילומים עשינו בחיפה, שם צילמנו את הבית של דליה, חברת הילדות של הרצל שלנו שגדלה והפכה לאישה (קרן ברגר). היה לי חשוב לצלם את מערכת היחסים בין הרצל ודליה באופן כרונולוגי, כלומר: קודם כל את הסצנה שבה הם נפגשים בפעם הראשונה, ואז את זו שאחריה וכן הלאה, כדי לנסות ולעזור לשחקנים ולי לחוות בזמן הצילומים את התפתחות מערכת היחסים: משני מכרים ותיקים, אל נפשות תואמות, ומשם אל זוג רומנטי. השיטה הזאת לא יעילה, בזבזנית בזמן, ולא הגיונית בעליל מבחינת תכנון לוחות זמנים (כי במקום לצלם את כל הסצנות שמצטלמות בחדר מסויים, זו אחרי זו, באותה תאורה, ואז לעבור הלאה לחדר הבא, עוברים בין חדרים, מקימים ומפרקים, וחוזרים חלילה), אבל היה שווה להתעקש: הרגשנו את מערכת היחסים של הרצל ודליה נבנית מעצמה, מסצנה לסצנה".

איי.או סקוט מ"הניו יורק טיימס" בוחר את סרטי השנה שלו. במקום הראשון: "ארץ יצורי הפרא" של ספייק ג'ונז.

רוג'ר איברט בוחר את סרטי השנה שלו, באופן קצת חמקני. שתי רשימות – סרטי מיינסטרים וסרטים עצמאים (כשההפרדה ביניהם ממש לא ברורה) – ובסדר אלפביתי, לא מדורג. אהבתי שהוא בחר את "הנבואה" בין סרטיו. למה? כי… נו, נחכה ליום שישי בסבלנות.

עשרת סרטי השנה של "מחברות הקולנוע". נחמד. אלן רנה, מרקו בלוקיו, קוונטין טרנטינו וקלינט איסטווד בראש. אקלקטי. מוצא חן בעיניי.

ותראו איזה יופי: ה"גרדיאן" סופר לאחור את מאה הסרטים הכי טובים של העשור האחרון. הם פירסמו את המקומות 100 עד 11, ובימים הקרובים הם יספרו לאחור מ-10 עד 1. במקום המאה: "זודיאק" של דיוויד פינצ'ר. במקום ה-11? "ואלס עם בשיר" של ארי פולמן. כבוד.

============

ומה סרטי השנה של "סינמסקופ"? נחשוף אותם כאן ביום שישי. מישהו רוצה לנחש מה יהיה במקום הראשון?

יש לי רק חמש מילים להגיד: "אווטאר" איז גוד פור טראפיק. פאקינג גוד. אם מה שהולך בבלוג סביב הסרט מייצג את מה שקורה באולמות (ואני שומע שכן), הסרט הזה משייט כרגע בסטרטוספרה של מגה-אולטרה-שוברי הקופות. והאמת, חוץ ממתי מעט בודדים, אני גם שומע קונסנזוס נלהב מהסרט. והדבר שהכי חשוב: אנשים (ואני בתוכם) מדברים על רצון לראות את הסרט פעם שניה. זה מה שהופך סתם-להיטים לסופר-להיטים: הצפיות החוזרות. וכרגע, נדמה ש"אווטאר" הוא סרט שמצליח להגיע גם לאנשים שמחוץ לקהל היעד הצפוי של הסרט. מה שאומר שזה יהיה להיט בסדר גודל של "האביר האפל", סרט הז'אנר קודם שהלהיב את אלה שבדרך כלל לא שמים על סרטי ז'אנר. חזאי הקופות באמריקה צפו לסרט סוף שבוע ראשון עם כ-60-70 מיליון דולר, שזה מספר די גדול לסרט שאינו רימייק, או סרט המשך, או עיבוד לרב מכר/קומיקס/משחק מחשב, ושאין בו אף כוכב. הסרט הזה מתקיים רק על שמו של קמרון והבאז שהצטבר סביבו. ולבסוף, הסרט הכניס 73 מיליון דולר: קצת יותר מ"שר הטבעות: שיבת המלך" (סרט המשך/עיבוד לספר) וקצת פחות מ"אני, אגדה" (סרט של וויל סמית, הכוכב הכי יציב קופתית כרגע באמריקה, וגם רימייק/עיבוד). והכי מעניין: 73 מיליון הדולר האלה נאספו עם מעט מאוד עזרה מרוב החוף המזרחי, שנקבר תחת סופת שלגים משתקת בסוף השבוע האחרון. אבל קטן על קמרון: בתום שלושה ימים, הסרט הכניס בעולם כ-230 מיליון דולר. הדרך למיליארד נראית עכשיו די קצרה. וכאן בבלוג? כבר 40 תגובות לביקורת על "אווטאר". ועוד כ-20 בהגיג ה"אווטאר"י השני. ובכלל, הנה סיכום אירועי "אווטאר" עד כה בבלוג. אני מת-מת-מת על זה כשכל העולם בהיפר-ונטילציה סביב סרט. התחלתי סקפטי, כזכור.

=============

טוב. נירגע קצת. מתברר שיש חיים מחוץ ל"אווטאר". אם כי, מעט. ובעיקר נדמה שמלאך המוות היה עסוק בסוף השבוע האחרון, כנראה מסיים מכסות לסוף השנה האזרחית. זה קציר המתים שהחמצתי את דיווחי עליו בזמן אמת: מבקר הקולנוע רובין ווד, שמוכר לבני דורי בעיקר בזכות הספר הנהדר שלו על היצ'קוק. הוא היה בן 78; התסריטאי דן אובנון, שכתב את הדראפט המקורי למה שיהפוך ל"הנוסע השמיני", וחתום גם על "רעם כחול" ועל "זכרון גורלי". הוא היה בן 63. אובנון מת ביום שישי, שבו ג'יימס קמרון, שביים את הסרט השני בסדרת "הנוסע השמיני", הוציא את "אווטאר"; ג'ניפר ג'ונס, שחקנית שנויה במחלוקת משנות ה-40, שזכתה באוסקר ב-1943 על "שירה של ברנדט". אך כותבי דברי ימי הקולנוע, והצופים בהופעתה הכמעט קאמפית ב"דו קרב בשמש", טוענים שמי שהפך אותה לכוכבת היה דיוויד או. סלזניק, שהיה המאהב שלה ואיבד כל שיקול דעת כשזה הגיע אליה. היא היתה בת 90; ובריטאני מרפי, שמתה פתאום אמש מדום לב בגיל 32, אחרי שהתגלתה כנערה שמנמנה ב"קלולס" ואז עשתה לעצמה מייקאובר מאסיבי והפכה כוכבת לרגע ב"8 מייל" ו"אל תגיד מילה".

============

ואם זה לא מספיק מורבידי, הנה סקירה מצולמת של כמה מהאמריקאים הבולטים שהלכו לעולמם ב-2009.

=============

היום, ה-21 בדצמבר, היום הכי קצר של השנה (כלומר, היום עם הכי מעט שעות אור בשנה). התחלנו מוקדם. עוד פוסטים צפויים בהמשך.

 

אגב, מדי פעם אני נזכר בעוד דברים ומנסה להוסיף עוד מחשבות ל"אווטאר", הביקורת. אם פספסתם.

ואגב, בראש הפוסט: זוהי זואי סלדנה, ושנת 2009 היתה מעולה עבורה. תחילה היא כיכבה בסרט המד"ב הכי מדובר, מוצלח ומצליח של השנה: "סטאר טרק". וכעת היא משחקת באחד מסרטי המד"ב הכי מדובר, מוצלח ומצליח (יש להניח) של השנה: "אווטאר". בשניהם היא חיזרית. ב"סטאר טרק" היא מגלמת את אוהורה, קצינת הקשר של האנטרפרייז שמתאהבת בספוק. ב"אווטאר" היא מגלמת את נטיירי, בת שבט הנא'בי שהופכת למדריכה של ג'ייק סאלי, ומתאהבת בו. ולמי שטען שאין משחק בסרט: השחקנים משחקים את כל התפקידים שלהם, לא סתם מדבבים אותם, ומסיכות הלוכדות תנועה ומחוות, מתרגמות את תנועות הפנים למידע ממוחשב. המשחק הרגשי של השחקנית הופך לקובץ דיגיטלי.

ואגב, אחד הדברים הטובים בזה שסרטים כמו "אווטאר" נפתחים בישראל במקביל לשאר העולם (למעשה, יום לפני אמריקה) הוא שפתאום מרגישים איזשהו חיבור אנרגטי קוסמי שמקיף את העולם. נדמה שהמוני אנשים רואים ברגעים אלה את "אווטאר", רובם – אני מניח – מתפעמים ממנו – וה"וואו!" הקולקטיבי יוצר איזשהו רטט גלובלי שרק מזין את ההתלהבות מהסרט יותר. ואולי אני מושפע מדי מהסרט, ומהחיבור האנרגטי/חשמלי בין כל החיות, הצמחים והיצורים על פנדורה, שמרגישים זה את זה ומפעילים זה את זה. ואולי כי לעץ המשאלות של פנדורה קוראים על כדור הארץ "טוויטר", ובו מרגישים את הגלים האלה של אנשים שיוצאים מהסרט אחרי שנעתקה נשימתם והם רצים לשתף אחרים. עזבו את הקולנוע והטכנולוגיה, זה הדבר המדהים שקמרון עשה: איזשהו ריגוש גלובלי, סימולטני. זה קורה בדרך כלל באסונות, באירועי ניוז, או אירועי ספורט. מתי זה קרה בפעם האחרונה מסרט? אם זו לא אמנות, שמצליחה לרגש כוכב לכת שלם באותו יום, אני לא יודע מה כן.

אני, למשל, כבר רוצה לראות אותו פעם שנייה (ומקריאת התגובות באינטרנט זה ממש מבאס אותי שאין את הסרט באיימקס תלת מימדי בארץ). פתאום נזכרתי בסצינת הפתיחה של הסרט, כשג'ייק מתעורר מהקריאו (הרדמה/הקפאה) אחרי חמש שנות טיסה בחלל, ואז צף לתוך איזור נטול כבידה. המצלמה שם ממש מרחפת גם היא באפס גרביטציה, ונדמה היה לרגע שאולם הקולנוע כולו מתהפך. פתאום נזכרתי גם ב"סולאריס" של סטיבן סודרברג, שג'יימס קמרון הפיק. בזמן אמת לא ממש הבנתי מה יש לקמרון לחפש בסרט של סודרברג, עכשיו אני מבין שהוא השתמש בסרט ההוא כדי לעשות טסטים לעיצובים ולאפקטים, שנראים כמו פרוטוטיפים לחלק מהכוכבים והחלליות שנראים כעת ב"אווטאר".

אגב: האם שמתם לב שצגי המחשב בעתיד של "אווטאר" מציגים תמונה תלת מימדית? תוך כמה זמן החזון הזה יתממש?

ואגב: "אווטאר" הוא סרט על כוכב לכת בו חיים יצורים כחולים שמתייחסים לבני האדם שנחת עליו בתור "החיזרים". וזה בדיוק מה שקורה בעלילת "פלאנט 51 ", סרט אנימציה תוצרת ספרד שעלה לפני שבוע בארץ. ההתחלה מבדרת – היפוך התפקידים בין בני האדם והחזירים – ההמשך משעמם.

במבט לאחור, נדמה לי ש"תלוי באוויר", אותו ראיתי השבוע, אומר כמעט את כל מה ש"קפיטליזם, סיפור אהבה" אומר, אבל בצורה מרגשת יותר ופחות דמגוגית. השורה התחתונה: כסף זה לא הדבר הכי חשוב בחיים. אבל לשמוע את פרנק סינטרה (או מישהו שנשמע כמותו) מבצע את "האינטרנציונל" בכותרות הסיום של הסרט כמעט הצדיק את הסרט כולו. בישראל "האינטרנציונל" הוא חלק בלתי נפרד המורשת הציונית הסוציאליסטית, אבל עבור האמריקאים "האינטרנציונל" זה כמו לשים גרסת פופ של המנון החמאס בסרט המתעד את מפעל ההתנחלויות. וכן, אני מודה ש"באולינג לקולומביין" הוא כנראה הסרט הטוב והמשמעותי ביותר של מייקל מור, אבל אני מוצא ערך מסוים – חברתי, יותר מאשר קולנועי – לסרטיו. הנה הביקורת שלי.

פורסם ב"פנאי פלוס", 16.12.2009

כמו לא מעט מבקרי קולנוע בעולם, גם אני מנצל את ימי דצמבר לעיון מחודש בסרטי שנות האלפיים, בניסיון להגות איזשהו סיכום עשור. אחד היוצרים הבולטים והמרכזיים והמשפיעים של העשור הזה היה ללא ספק מייקל מור. מור אמנם השיק את הקריירה שלו לפני עשרים שנה, עם "רוג'ר ואני", אבל העשור האחרון היה הכי גדול שלו. בעשור הזה הוא הוציא לבתי הקולנוע ארבעה סרטים, שניים מהם עשו היסטוריה: אחד (“באולינג לקולומביין") זיכה אותו באוסקר, שני ("פארנהייט 9/11") זיכה אותו בדקל הזהב בפסטיבל קאן והפך לסרט התיעודי הראשון שהכניס בקופות באמריקה יותר ממאה מיליון דולר, ממש כמו סרט אקשן הוליוודי עתיר תקציב ואפקטים. בדברי ימי העשור אי אפשר להתעלם מהעובדה שהקולנוע התיעודי הפך מסוגה קולנועית נישתית, לז'אנר שיש לו פוטנציאל להרוויח כסף, להגיע לתודעת ההמונים, ואולי אפילו להביא לשינוי משהו קטן בעולם את פריצת הקולנוע התיעודי מהגטו של פסטיבלי קולנוע יעודיים והקרנות סינמטקיות, אל עולם המיינסטרים צריך לזקוף לא מעט לזכותו של מייקל מור, שחיבר בין קולנוע תיעודי ובין קולנוע בידורי. לצידו, בתחילת שנות ה-2000, צצו עוד כמה סרטים תיעודיים שזכו להצלחה רבה: “לתפוס את הפרידמנים", “בואנה ויסטה סושיאל קלאב", “לאכול בגדול", וכמה סרטי טבע על ציפורים ופינגווינים (והסרטים הכאילו-תיעודיים, כמעט מצלמה נסתרת, של סשה ברון כהן וצוות ג'ק-אס). אבל זה לא קשור רק למייקל מור, אלא גם לשינוי בטעם הקהל, שבמקביל נטש את תוכניות הדרמה המתוסרטות בטלוויזיה ואימץ את תוכניות הריאליטי, שלכאורה חושפות מציאות "ספונטנית" של אנשים "כמוני וכמוך". כך שמייקל מור גם הוביל מהפכה, אבל גם הגיע לזירה בול בזמןבתזמון מושלם וידע לנצל אותו לשיטתו, והצליח למנף את שינוי טעם הציבור ולהפוך את עצמו לסוג של סלב שעיקר עבודתו היא הצקה לתאגידים ולשלטון (טרנד שהפך פופולרי גם בישראל אצל אנשים כמו מיקי רוזנטל וגיא מרוז, שבראו את עצמם מחדש כמייקל מורים מקומיים, רק עם הרבה יותר זעם וכעס, ופחות הומור). ובוודאי שכל המגמה הזאת קשורה איכשהו לאירועי 9/11, שדי טילטלו את אמריקה ושלחו אותה בחיפוש אחר תשובות, אמת, מציאות, והבנה שלעיתים החיים עצמם הרבה יותר מעניינים משוברי הקופות הפלסטיקיים.

וכך, אחרי שרדף את תעשיות הנשק, את ממשל בוש ואת חברות ביטוחי הבריאות, מגיע עכשיו מור להציק לוול סטריט. כרגיל, הוא מראה לנו בצורה די פשוטה וישירה איך אנשי הכסף הגדול משפיעים על קבלת ההחלטות של אנשי הממשל, וכמה אינטרסים סמויים – רובם כלכליים למהדרין – עומדים מאחורי חוקים והחלטות שעברו בסנאט, בקונגרס ונחתמו על ידי הנשיא. ב"קפיטליזם, סיפור אהבה" משרטט מור קו ישיר בין ימיו כנשיא של רונלד רייגן, שהפך את וול סטריט לאובססיה לאומית, ובין המשבר הכלכלי שפקד את אמריקה לפני שנה. וכהרגלו בסרטים האחרונים, אחרי "באולינג לקולומביין", יש כמה רגעים מבדרים מאוד, לצד רגעים מפתיעים של חשיפה עיתונאית, אבל לצידם, ומעליהם, כמות בלתי מבוטלת של רטוריקה די בוטה שפונה לצד הלא-מאוד-מתוחכם של הקהל. זו בהחלט הטקטיקה של מור: להוכיח שוב ושוב שביקורת על הממשל איננה אקט אנטי-פטריוטי, אלא להפך: זו הפטריוטיות האמיתית. ולכן הוא מאמץ לא מעט מטקטיקות הרטוריקה של אנשי הימין כדי לגרום לדבריו להישמע קבילים לא רק על ידי בוגר האוניברסיטה היוקרתית מבוסטון, אלא גם על ידי החוואי מאוקלהומה. וב"קפיטליזם, סיפור אהבה" מור לוקח על עצמו אתגר הסברתי לא פשוט: הוא רוצה לספר לנו שקפיטליזם זה רע ומשחית, ושסוציאליזם זה לא דבר רע. רעיון מעניין מאוד, שבאירופה (ובישראל, לפני עידן בנימין נתניהו) לוקחים כמובן מאליו, אבל באמריקה המילה "סוציאליזם" מחוברת ישר לקומוניזם, ו"קומוניזם" זה "מרגלים" ו"בוגדים" ו"סכנה ברורה ומיידית לבטחון המדינה". כך שהנסיון של מור להגן על הסוציאליזם אינו נטול אומץ, בקונטקסט האמריקאי. מצד שני, הוא גם לא מספיק משכנע. מור מציג היטב איך הקפיטליזם מעוות את הכלכלה ומשחית מידות ומוסר ולמעשה בוגד בחלום האמריקאי ולא זה שבזכותו החלום האמריקאי קיים. אבל זכורות גם סיטואציות שבהן גם הסוציאליזם הושחת, לא? כלומר, לכל שיטה שלטונית יש סכנת השחתה.

בתום עשור מייקל מורי, “באולינג לקולומביין" נותר סרטו הטוב ביותר. שם הוא היה בשיאו כשהצליח להראות איך מקרה אחד של שני בני נוער בעיירה קטנה לא רק חושף איזשהו טירוף לאומי הרסני (תרבות הרובים וחדוות ההרג של האמריקאים), אלא שהתרבות הזאת מוזנת מלמעלה: על ידי תאגידים וחברות נשק התורמות לממשל, כדי לשמר את האמריקאים במצב תמידי של מלחמה. זה המוטיב שחוזר שוב ושוב בסרטיו של מור, שנעשו אחרי שאמריקה יצאה למלחמה באפגניסטן ובעירק בעקבות אירועי 9/11: מלחמה זה דבר טוב מאוד לעשירים, ורע מאוד לכל השאר. השזירה של מור בסרט ההוא היתה מעולה, והאקטיביזם שלו נראה אז פחות סנסציוני, יותר מהלב. כיום, מור בעצמו הוא סוג של תאגיד, מותג, כבר לא "האיש הקטן", אלא בעצמו סוג של אימפריה (שזכתה לביקורת מייקל-מורית בסרט תיעודי די נשכני שנעשה עליו). לכן "קפיטליזם סיפור אהבה" הוא למעשה הסרט הכי חלש של מייקל מור – למרות שגם בו יש רגעים מהנים, מבדרים, חשובים וחושפניים (אבל לא מספיק) – בעיקר כי הקייס של מור הוא הכי פחות רהוט: האם האשמה היא בעצם קיומה של השיטה הקפיטליסטית, או האשמה היא בעצם קיומם של אנשים מושחתים ותאבי בצע (שאותם נמצא בכל מקום)?

אבל "קפיטליזם, סיפור אהבה" עובד הכי טוב דווקא ברגעים האישיים, שלכאורה בכלל לא קשורים לסיפור. הסרט הזה מציין 20 שנות עשייה קולנועי של מור, מאז "רוג'ר ואני" מ-1989. אז יצא מור, יליד העיר פלינט במישיגן, ובנו של פועל, לרדוף את מנכ"ל ג'י.אם, שהודיע שהוא סוגר את המפעל בפלינט, הופך עיר לשלמה למובטלת, ומעביר את המפעל למקסיקו, שם כוח העבודה זול יותר. 20 שנה אחרי, והקריסה הכלכלית הובילה לקריסת ג'י.אם, שפשטה את הרגל והולאמה על ידי המדינה. כך שלצד היותו סוג של ליצן ודמגוג, יש לנבואות הזעם של מור נגד תאוות הבצע ואיבוד החמלה והאנושיות כיסוי: הן מתגשמות. הרגעים שבהם מור מקדם ערכים של צדקה, רחמים, עזרה הדדית, גמילות חסדים וחמלה אנושית, הם הרגעים שבהם יש לסרטיו את הכוח האמיתי להשפיע על צופיו, ואלה הרגעים שבהם "קפיטליזם, סיפור אהבה" מצליח לא רק לרגש, אלא לייצר רגעים של אופטימיות, שיש לעולם הזה עוד תקנה.

"קפיטליזם, סיפור אהבה": בתי קולנוע ושעות הקרנה

פורסם ב"פנאי פלוס", 16.12.2009

=אנחה=. מה אני עושה עם הסרט הזה? אולי כסרט תיעודי הייתי מוצא בו עניין, כי הוא מספר סיפור אמיתי שקרה בשנות השמונים ומנסה להוציא לאור תופעה מצמררת: יש עדיין מדינות – אירן, למשל – שבהן סוקלים למוות נשים. כאילו שסקילה למוות אינה דבר מספיק מזעזע, “סוראיה מ.” מספר את סיפורה של אשה שבעלה מאשים אותה בניאוף, כשהוא יודע שזה שקר, ורק כי הוא רוצה להיפטר ממנה, ומביא לסקילתה. ובכך הסרט סוחב איתו את המסר החבוי שסקילה של אשה שכן נאפה זה דווקא בסדר. בעייתי. אבל מה שבעייתי עוד יותר זה שהסרט הזה הוא כולו רק הצגת מקרה, עם נורא מעט ערך קולנועי בתוכו. הסרט מבוסס על ספרו של עיתונאי צרפתי-אירני ששמע את הסיפור, והסרט הוא לא יותר מסוג של המחזה. בנושאו ובטיפולו הוא דומה במקצת ל"חלב הצער", הסרט הצ'יליאני שזכה השנה בפסטיבל ברלין (והוקרן בארץ בפסטיבלים ברחובות ובחיפה), וגם הוא מתחיל ממוות של אשה קשישה שמניע מהלך עלילתי שמציף אל פני השטח עוולה גדולה: במקרה של הסרט הצ'יליאני, אונס. שני הסרטים מציגים כמה קשה להיות אשה בחברות פרימיטיביות הנשלטות על ידי ממסד גברי אלים ועוין. אבל בשעה שגם את "חלב הצער" לא מאוד חיבבתי – בעיקר כי יש גבול לכמות היגון שאני מסוגל להכיל בסרט אחד – הערכתי את נקודת המבט הפיוטית שלו, שמתבוננת במציאות ובטבע מנקודת מבטה של הגיבורה, שמחפשת מעט חסד. “סוריאה מ.” נטול את הפיוט הזה, או את החסד, ונדמה שעיקר כוחו ותוקפו הוא בתיאור הדי פרטני והדי מצמרר (אבל גם די סנסציוני) של הסקילה עצמה. ברגעים כאלה אני חייב לתהות האם הסרט בא להוקיע את התופעה, או שהוא גם קצת מתענג על פולחן הדם הקולנועי הפוטוגני שנפל לידיו.

ואל תתבלבלו מה"אירניות" של הסרט: למרות העלילה האירנית, הסרט הוא הפקה אמריקאית של הבמאי האמריקאי סיירוס נאוראסטה, שצילם את רוב הסרט בירדן. התוצאה היא יותר "מסמך" מאשר "סרט", ובוודאי סרט שירוץ חזק בימי עיון ובהרצאות, כי ערכו הוא חינוכי/אנתרופולוגי/מחאתי/אקטיביסטי, לא קולנועי.

"סוראיה מ.": בתי קולנוע ושעות הקרנה