הנה זה בא, סיכום השנה. היו השנה סרטים ממש מהנים. לא יודע אם להגדיר את 2009 כשנה "טובה" או "רעה", כי לא היתה תחושה של גל עצום של סרטים טובים. לא. אבל היו כמה וכמה סרטים השנה שהיו ממש טובים, וממש מהנים. לכן רשימת עשרת הסרטים הי טובים של השנה, מכילה 12 סרטים, ובהם סרט אחד שדחפתי פנימה השבוע, אחרי שהמדור שלי בעיתון כבר ירד לדפוס. הנה הרשימה שלי ודברי סיכום השנה. הוסיפו את סרטי השנה שלכם בתגובות.
פורסם ב"פנאי פלוס", 23.12.2009
סרטי השנה 2009:
1. "ממזרים חסרי כבוד", במאי: קוונטין טרנטינו
2. "ארץ יצורי הפרא", במאי: ספייק ג'ונז
3. "יהודי טוב", האחים כהן
4. "סטאר טרק", ג'יי.ג'יי אברמס
-. "אווטאר", ג'יימס קמרון (*)
5. "למעלה", פיט דוקטר
6. "הנבואה", אלכס פרויאס
7. "הנוכלים בלום", ריאן ג'ונסון
8. "גבולות השליטה", ג'ים ג'רמוש
9. "מחוז 9 ”, ניל בלומקמפ
10. "חיבוקים שבורים", פדרו אלמודובר
-. "אויבי הציבור", מייקל מאן
(ומה היו הסרטים הכי קופתיים בבתי הקולנוע בישראל השנה?)
(*) את "אווטאר" ראיתי יום אחרי שמדור סיכום השנה שלי ירד לדפוס ב"פנאי פלוס". ואני כמו תמיד מעדיף לצפות בסרטים שאני מתלהב מהם פעם נוספת ולתת להם לשקוע לפני שאני משבץ אותם בין סרטים שלקחתי לי את הזמן להרהר לגביהם. נכון לעכשיו, אני ממקם את "אווטאר" במקום הרביעי, בתיקו עם "סטאר טרק". נהניתי משני הסרטים האלה באותה מידה: בשניהם הייתי כמו ילד קטן ומוקסם עם חיוך גדול על הפרצוף ועם ניצוצות בעיניים. "סטאר טרק" החזיק את הניצוצות בעיניים שלי כבר שלוש צפיות. אתן ל"אווטאר" לפחות עוד צפייה אחת בקרוב.
חיבבתי גם את:
"500 ימים עם סאמר", “קורליין", “לצאת לדרך", “פרידות", “כוכב בהיר", “זומבילנד". וכן, אני מודה: היו כמה סצינות ב"הפנתר הוורוד 2” שנורא הצחיקו אותי.
וגם: אחרי שכבר סיימתי לשקלל את הרשימה עשיתי לי עוד כמה השלמות של סרטים שהחמצתי השנה, וביניהם היה "ג'ולי וג'וליה". והסרט הזה פשוט עינג אותי כהוגן. כולם מתמוגגים ממריל סטריפ, שנועצת את שיניה בתפקיד העסיסי, הגרוטסקי, שנראה שעינג אותה בכל רגע, אבל אני הוקסמתי לא פחות ממג ראיין. סליחה, מאיימי אדאמס. סצינת הלובסטרים שלה היתה אחד הדברים הכי מצחיקים שראיתי השנה בקולנוע. ההתכתבות עם סצינת הלובסטרים מ"אנני הול" הקסימה אותי. זה לא סרט מתוחכם או משוכלל, הוא פשוט היה מהנה נורא. אז שבצו אותו איפשהו גם תחת "חיבבתי את".
נציגי 2008 שהוקרנו בארץ בתחילת 2009 ושחיבבתי מאוד ואני למעשה צריך לשבץ אותם לסיכום 2008:
1. "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן", דיוויד פינצ'ר
2. "מילק", גאס ואן סאנט
3. "חלון אחורי", סם מנדס
4. “גראן טורינו", קלינט איסטווד
5. “נער החידות ממומבאי"/”המתאבק"
דברי הסיכום:
חיכיתי ל-2009. לפני עשור, זרחה שנת 1999 כאחת השנים המרהיבות בתולדות הקולנוע בן זמננו, עם רצף פנומנלי של סרטים (אמריקאים בעיקר) שביטאו חרדה עמוקה מפני סוף המילניום. עשר שנים אחר כך, ואמריקה שוב בחרדה, אבל הפעם קצת פחות פילוסופית. המשבר הכלכלי באמריקה השפיע על מצב הרוח של האומה, וזה השתקף גם בסרטים עצמם (חכו ל"תלוי באוויר") וגם בעצם הרצון לצאת לסרטים, כדי לברוח מהמציאות. שנת 2009 שברה את שיאי ההכנסות בקופות, ויש סיכוי שעד שהשנה הזאת תגיע לסיומה יחצה בפעם הראשונה (באמריקה) הרף של עשרה מיליארד דולר בהכנסות לשנה אחת. העלייה בהכנסות, אגב, לא מעידה דווקא על עלייה במספר הצופים, אלא בעלייה הכי גדולה זה שנים במחירי הכרטיסים. זו היתה השנה הכי משמעותית עד כה למהפכת התלת מימד: החזון של דרימוורקס ופיקסאר שמעתה כל סרטי האנימציה שלהם יופקו בתלת מימד יצא לדרך השנה, ובשבוע שעבר הופץ סוף סוף "אווטאר" של ג'יימס קמרון, הסרט שגרם ללא מעט בעלי בתי קולנוע – גם בארץ – לשדרג את אולמות ההקרנה שלהם לאמצעי הקרנה דיגיטליים המאפשרים הקרנת תלת מימד. מהפכת ההקרנה הדיגיטלית, עם או בלי תלת מימד, מבורכת בעיניי. איכות ההקרנה באולמות ארצנו בהירה וצבעונית מאי פעם. אבל האם לתלת מימד יש ערך אמנותי משמעותי? עדיין לא הגעתי להחלטה חד משמעית. בעיקר כי המצב הוא עדיין כזה שרוב הצופים בעולם רואים את גם את הסרטים התלת מימדיים בגרסאות שטוחות. גם כי עדיין רוב אולמות ההקרנה הם של מקרנות 35 מ"מ ולא של מקרנות דיגיטליות, וגם כי אחרי 3-4 חודשים בבתי הקולנוע, הסרט עובר לדי.וי.די ולטולוויזיה ושם עדיין אין תלת מימד. יפה ומרשים? בהחלט. חיוני. עוד לא. ובכל מקרה, בסופו של דבר, הסרט צריך לעבוד בזכות עצמו, כשהתלת מימד הוא רק בונוס, ולא העניין עצמו. ואם כל כך קל לוותר עליו לדי.וי.די, אין בעיה לוותר עליו כלל. ברשימת סרטי השנה שלי יש את "למעלה" ואת "קורליין", שניהם היו יפהפיים בתלת מימד, אבל לא הייתי חושב עליהם פחות אם הייתי רואה אותם בדו מימד.
ואיך היו הסרטים השנה? היו טובים, היו בינוניים, היו רעים. זו לא תיזכר כשנה טובה במיוחד, או גדולה במיוחד. לא היה רצף חד פעמי של יצירות מופת, אבל גם לא היינו צריכים לגרד מתחת לספסלים כדי למצוא סרטים ראויים. היו כמה וכמה סרטים מהנים, חלקם מבריקים. ואליהם תכף נגיע.
סיכום שנת הקולנוע בישראל צריך להעיף מבט גם לגבי מה שקורה בארץ. ובישראל, נדמה לי, אנחנו חווים תקופת מעבר משונה שאני תוהה לאן היא תוביל. בסיכום 2008 הזכרתי את כמות בתי הקולנוע שנסגרו בשנה שעברה, אבל מיהרתי להרגיע: ב-2009 ייפתחו הרבה יותר. אבל כנראה שלוקח זמן לבנות בתי קולנוע חדשים. וכך קרה שב-2009 המשיכו להיסגר בתי קולנוע במרכזי הערים (גלובוס עזריאלי בתל אביב, פנורמה בחיפה), אבל הסינמה סיטי החדש והכולו-דיגיטלי שהובטח לנו לסוף 2009 בראשון לציון עוד לא מוכן. והיס פלאנט של ראשון לציון? רק ב-2012. ומתחם קולנוע חדש בירושלים? בתכנון. והאולמות החדשים בסינמטק תל אביב? גם הובטחו לסוף 2009 אבל עדיין לא מוכנים. כך שההבטחה מסוף 2008 מתגלגלת עכשיו אל תוך 2010: עשרות אולמות קולנוע סופר-משוכללים נמצאים בבנייה, עד אז מתחיל להיות יותר ויותר קשה למצוא מקומות לראות בהם סרטים.
לתוך המשוואה הזאת נכנס נתון נוסף: בעלי בתי הקולנוע עושים המון כסף. לעומת זאת, מפיצי הסרטים לא עושים המון כסף. בישראל כל בעלי בתי הקולנוע הם גם מפיצים, כשנדמה שהשיטה היא שהזרוע המפיצה צריכה להזין את זרוע ההקרנה בכמה שיותר תוצרים, להביא לאולמות כמה שיותר קהל. תפקיד המפיץ הוא לא להפסיד כסף. תפקיד בעל בית הקולנוע הוא להכניס כמה שיותר (למרות שכל בעלי בתי הקולנוע בארץ השנה שידרגו את אולמותיהם בהוצאה ניכרת וראויה להערכה). במילים אחרות, הצלחתו של סרט ספציפי הופכת כמעט חסרת חשיבות עבור המפיץ, ומה שחשוב לו הוא כמה כרטיסים הוא הצליח למכור בתוך בית הקולנוע שבבעלותו.
אבל מה קורה בתחום ההפצה? מצד אחד, אולי לא צריכות להיות לנו תלונות. הסרטים ההוליוודיים המסחרים, הגדולים, המצליחים, המדוברים, הגיעו ארצה כמעט כולם, ולרוב ממש בזמן אמת עם הפצתם העולמית (חוץ מ"The Blind Side" ו"Paul Blart: Mall Cop", שני שוברי הקופות היחידים באריקה שהמפיצים בארץ לא טרחו להביא ארצה. למרות שהראשון די מרגש, והשני די מצחיק). זה בפני עצמו לא עניין של מה בכך. אבל כשזה מגיע לסרטים הקטנים יותר, הזרים, המאתגרים יותר, נדמה לי שישראל הולכת ומצטמצמת בהיצע שלה. סרטים זרים עדיין מגיעים, אבל אלה לרוב סרטים צרפתיים בורגניים וחסרי ייחוד. סרטים אחרים, שזכו להצלחות בפסטיבלים, שזכו לביקורות טובות, לא הגיעו לבתי הקולנוע. אם היה לנו מזל הם הגיעו לאחד הפסטיבלים, אולי לאחד הסינמטקים. אבל גם זה לא בטוח. המצאי והמגוון הקולנועיים המגיעים ארצה הולכים ומתכווצים. ואני תוהה למה: האם זה בגלל שלמפיצים יש טעם בינוני, והם פשוט לא אוהבים סרטים איכותיים יותר? או שזה בגלל שהם מפחדים ש"הקהל" לא יבוא לסרטים האלה ולמרות שהם עצמם אוהבים את הסרטים האלה הם מונעים את הבאתם מתוך חשש כלכלי? אני שמח מאוד מכך שהתפוקה ההוליוודית מגיעה לישראל במהירות. אבל אני גם מתגעגע לימים בהם ישראל היתה גשר של תרבות קולנועית בין אירופה, אסיה ואמריקה, וסרטים זרים מפינות נידחות בעולם, היו זוכים כאן להצלחות קופתיות. המפיצים פעם עיצבו כאן את טעם הקהל וידעו איך לשווק להם סרטים אלטרנטיביים, שהפכו להצלחות, לשיחת העיר. אבל היום? אותם מפיצים נהיו די פחדניים. נדמה לי שאם "מלאכים בשמי ברלין" היה יוצא כיום, איש לא היה מביא אותו ארצה. וראו מה זה עושה: שניים מהסרטים הכי מדוברים השנה בקולנוע – “אנטיכרייסט" של לארס פון טרייר ו"The Hurt Locker” של קתרין ביגלו – לא נקנו להפצה בישראל. זה לפעמים גורם לי להרגיש שבמשרדי המפיצים אין אינטרנט והם לא קוראים את כמות המילים הנשפכות על שני הסרטים האלה. או שהם מקווים שלקהל שלהם אין אינטרנט בבית והם ממילא לא יודעים על מה מדברים בעולם. הם, המפיצים, ממילא ראו את הסרטים האלה בפסטיבלים, אז הם לא צריכים אותם.
ובסופו של דבר, להביא לארץ עותקי פילם – גלגלי ענק כבדים ומסורבלים – זה עסק יקר, גם להקרנה חד פעמית. תוסיפו לזה תרגום ופרסום, ותבינו למה המפיצים, הסינמטקים והפסטיבלים מעדיפים ללכת על בטוח, או על הזול. והמהפכה הדיגיטלית? זו שהיתה אמורה להוריד ואף להעלים את ההוצאות הפיזיות של שינוע הסרטים והפיכתם לקבצי מחשב וירטואליים? היא עדיין לא הגיעה ארצה – גם עותקים דיגיטליים עדיין מגיעים במטוסים באריזות מסורבלות ועם עלויות לא ריאליות. החזון של הורדת סרטים בקו לווייני מקודד ומאובטח הישר לשרת היושב ליד המקרנה בבית הקולנוע, ובכך פרט לדמי מנוי או עלות זכויות להקרנה אין שום הוצאה כלשהי לשינוע הפיזי של הסרט, עדיין לא הגיע לישראל. הוא קיים כרגע רק בהודו. לכן אני מקווה שזו תקופת מעבר. ושישראל תשוב להיות מקום שמאפשר לקהל מצומצם אך נאמן ונלהב להפוך סרטים קטנים ומאתגרים ללהיטי איכות מדוברים ומשפיעים.
במילים אחרות: נדמה לי שהסתובבו ב-2009 הרבה יותר סרטים טובים ממה שראינו כאן בארץ.
ועד כאן הקיטור השנתי שלי על כך שחובבי הקולנוע בארץ לא מקבלים שירות מספיק טוב מהמפיצים ושמי שרוצה לראות סרטים מרחבי העולם על מסך הקולנוע ולא בטלוויזיה, שיעבור לגור בפריז. ועכשיו לסרטים.
סרטי השנה.
תראו איזו צמרת יהודית יצאה לי. במקום הראשון, סרט על יהודים שמראים לנאצים מי בעל הבית (אם לא של המציאות, לפחות של הקולנוע). ובמקומות 2-4 סרטים של במאים יהודיים. יצא במקרה, אבל מעורר גאווה קטנה.
כשראיתי את "ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו, לא חשבתי שבסיכומה של שנה זה יהיה סרט השנה השלי. אבל לא היה עוד סרט מאז שכה הרשים ושיעשע אותי. זהו, למעשה, הקולנוע כפי שאני אוהב אותו: חסר פשרות, מנתץ חוקים וכללים, שוחט פרות קדושות, ובמלחמה בין המציאותי לקולנועי, הוא בוחר בקולנועי. “ממזרים חסרי כבוד" הוא סרט חצוף מאין כמוהו שהופך את מלחמת העולם השנייה למערבון בוקרים/אינדיאנים ומכניס את דיוויד בואי לפסקול. ובעיקר, זה סרט עם צילום מרהיב. והכי משונה: זו פעם ראשונה שקוונטין טרנטינו מקבל ממני יחס כה אוהד. אני מסמפט את סרטיו בדרך כלל, אבל בצורה מאוד מסויגת. את "להרוג את ביל" לא כל כך אהבתי. את "חסין מוות" חיבבתי. והסרט של טרנטינו שאני הכי אוהב הוא בכלל "כלבי אשמורת". כל השאר היו בסדר. שנונים, אנרגטיים, וזהו. "ממזרים חסרי כבוד" הוא הסרט הראשון של טרנטינו מאז "כלבי אשמורת" שממש אהבתי.
רשימת סרטי השנה שלי מכילה השנה כמעט אך ורק סרטים אמריקאיים עלילתיים (וסרט אחד תוצרת דרום אפריקה וניו זילנד). עדות למצוקה עליה דיברתי קודם: אם היו סרטים טובים מהעולם (והיו) הם לא הגיעו ארצה (או לא הגיעו עדיין). רק אלמודובר, במקום העשירי, הוא נציג הקולנוע האירופי. אלמודובר, כמו טרנטינו, הוא במאי ששמו הוא מותג, אבל אני לא אוהב את כל סרטיו באותה מידה. למעשה, זו הפעם הראשונה שאהבתי סרט של אלמודובר מאז "דבר אליה". “חיבוקים שבורים", כמו "ממזרים חסרי כבוד", הוא סרט שהדבר הבולט ביותר בו לעיניי הוא הצילום החושני שלו. וכמו הסרט של טרנטינו, זה סרט שנקודת הייחוס שלו היא בראש ובראשונה קולנועית. זה סרט על קולנוע, שמודע לכך שהוא בעצמו סרט הפועל לפי קונוונציות עלילתיות. צמוד אליו, באותה נשימה ממש, ומתוך אותו עולם ממש, “אויבי הציבור" של מייקל מאן, שגם הוא בעיני סוג של אח תאום ל"ממזרים חסרי כבוד": סיפור אמיתי תקופתי המצולם באופן אנכרוניסטי בולט – צילום היי-דפינישן ששומר על מראה הווידיאו שלו (בשעה שכל הבמאים שעובדים עם מצלמות היי-דפינישן מסתירים את מקור הווידיאו ומתאמצים לתת לחומר המצולם מראה של פילם), מצמיד מוזיקה שלא מתאימה לתקופה, והוא בעצמו פחות סרט גנגסטרים/תקופתי המתיימר לייצג אמת, והוא יותר סרט שמגיב למכלול הדימויים והמוסכמות של ייצוג הגנגסטרים בקולנוע מראשיתו. לא ראיתי את הסרט כשיצא והשלמתי את הצפייה בו רק באחרונה, והופתעתי לגלות סרט מהנה לחלוטין, שהוא כולו פראפרזות על סרטי גנגסטרים/אף.בי.איי קודמים (כולל "היט" של מייקל מאן עצמו) וכמו שהסרט עוסק בדימויים, כך גם גיבוריו: גם ג'ון דילינג'ר, שודד הבנקים, וגם ראש האף.בי.איי הממונה על לכידתו משתמשים בתקשורת, במדיה הוויזואלית, ובדעת הקהל, כדי לנהל את הקרב ביניהם. זה קרב בין דימויים, והוא מגיע לשואו-דאון שלו מחוץ לבית קולנוע המציג סרט גנגסטרים. מייקל מאן מביים באופן אדיר, ולצד "ממזרים" ו"חיבוקים", זה אחד הסרטים עם הצילום הכי מופלא שראיתי השנה.
זו היתה שנה יהודית להפליא. מציידי הנאצים של טרנטינו ב"ממזרים חסרי כבוד" ועד לגיבור המיוסר והמבולבל של "יהודי טוב", נדמה שהקולנוע האמריקאי למד השנה לדבר יידיש. זו גם היתה שנה אפוקליפטית מאוד, בה שוב נהנו הקולנוענים להציג עולם שנמצא על פי תהום, במצב של כאוס, ורגע לפני השמדה טוטאלית. “2012” – הגרסה של רולנד אמריך לסיפור המבול של נוח – האידיוטי (אך המשעשע) היה השיא של המגמה הזאת. אבל לטעמי "הנבואה" של אלכס פרויאס הוא אחד מסרטי האפוקליפסה/אימה היותר טובים שראיתי באחרונה. מתחת למעטה המעט צ'יזי של סרט צעקני/על טבעי עם ניקולס קייג' התגלה סרט עם כמה רגעים מרהיבים של קולנוע, ועם כמה מחשבות לא רעות על מקומו של האדם ועל התמודדות של אדם עם יכולתו לנבא את העתיד, ולתהות: האם יש ביכולתו של אדם לשנות את גורלו. “הנבואה" התכתב גם עם "פלאשפורווד", הסדרה של רשת איי.בי.סי, שהתחילה גם היא עם המימד הנבואי/אפוקליפטי/ספיריטואלי, לפני שהתקשקשה לגמרי. גם "מחוז 9 ”, כמו "זומבילנד", התכתבו עם סרטי האפוקליפסה. ובכלל בין "מחוז 9”, “סטאר טרק", “הנבואה", “אווטאר" ו"ירח" (ראו בהמשך), זו היה שנה בכלל לא רעה לסרטי המדע בדיוני.
במקומות 7 ו-8: שני נציגים של הקולנוע האמריקאי העצמאי שמחפש מימון ברחבי העולם. “הנוכלים בלום" הוא שעשוע קולנועי חכם ושנון, ו"גבולות השליטה" הוא סרט מסע מהורהר ומסוגנן, שנראה כמו הסרט שטרקובסקי היה יכול לביים באמריקה (כלומר, בספרד). ומולם: הרפתקאות עתירות תקציב. “סטאר טרק" היה סרט ההרפתקאות הכי מהנה של השנה, ו"ארץ יצורי הפרא" הוא בעיניי ארץ יצורי הפלא. סרט שמן הסתם נהגה כדי למכור צעצועים לילדים, אבל הפך לחוויה נוסטלגית ומעוררת הרהור להורים.
סרטים ישראליים
זו היתה שנה לא רעה לקולנוע הישראלי. בתחילתה "ואלס עם בשיר", נציג 2008, הפסיד את האוסקר, אבל זכה בסזאר ובגלובוס הזהב. ובהמשכה "לבנון" זכה בפסטיבל ונציה. “סיפור גדול" היה הסרט שהכי נהניתי ממנו, והוא גם היה לשלאגר הישראלי הגדול של השנה עם 200 אלף צופים. "לבנון" היה הסרט שהכי הדהים אותי ויזואלית ורגשית (אבל הקהל התקשה איתו, הוא הביא עד כה כ-50,000 צופים). אבל ההפתעה הכי גדולה של השנה היתה "עג'מי", לא רק העובדה שהסרט הזה עבד בצורה כה סוחפת, ומפתיעה בעל מיני רמות – הכתיבה, העשייה, והמשמעות – אלא העובדה שהסרט הזה שלא נראה כמו חומר של שובר קופות עבד מצוין אצל הקהל והביא עד כה 165,000 צופים לבתי הקולנוע. אלה הסרטים הישראליים שיצאו השנה לבתי הקולנוע בארץ ושהכי אהבתי:
1. “סיפור גדול"
2. “לבנון"
3. “עג'מי"
4. “אילי ובן"
5. “עיניים פקוחות"
6. “קירות"
7. “ג'וליה מיה"
אבל שנת 2010 עשויה להיות אדירה לקולנוע הישראלי: האם "זוהי סדום" של אנשי "ארץ נהדרת" ישבור כל שיא קופה אפשרי של 30 השנים האחרונות? וכמה צופים יביאו לבתי הקולנוע הסרטים החדשים של אבי נשר ודובר קוסאשווילי?
הסרטים הכי טובים שלא הציגו בבתי הקולנוע בארץ:
אני עסוק בימים אלה בניסיון לסכם את העשור החולף ומגיע למסקנה מדכאת: חלק גדול מהסרטים הכי טובים שראיתי בעשור האחרון לא הוצגו בארץ בבתי הקולנוע המסחריים. הם היו או בפסטיבלים או בדי.וי.די. אם אתם חובבי קולנוע, אתם חייבים לזכור שאתם מקבלים שירות מוגבל וחלקי בבתי הקולנוע המסחריים. זה נורא מצער. גם השנה, כמה מהסרטים הכי יוצא דופן שראיתי, ראיתי או בפסטיבלים או בבית בדי.וי.די. הנה כמה מהם.
1.
The Hurt Locker
הסרט הזה, שביימה קתרין ביגלו (אשתו לשעבר של ג'יימס קמרון ומי שחתומה על סרט הפעולה המשובח "נקודת פריצה") מסתובב בעולם כבר למעלה משנה, מאז שהוקרן בפסטיבל ונציה 2008, והמפיצים בעולם לא ממש יודעים מה לעשות איתו. סרטים על מלחמת עירק לא מצליחים בקופות. ולסרט הזה אין עלילה רציפה אלא רצף של סיקוונסים. אבל יש בו עשייה קולנועית וירטואוזית, שהופכת את ז'אנר סרטי המלחמה לכמו מיוזיקל, בו כל סיקוונס הוא נאמבר, שעולה ועולה באינטנסיביות שלו. הסרט הזה הוא מופת של מתח מורט עצבים ואחד הסרטים הכי נטולי פשרות שיצאו מאמריקה בעת האחרונה. כל מי שמדבר על הסרט במושגים של קולנוע פוליטי או מסרים אנטי-מלחמתיים, מעוות את הסרט. כמו כל סרטיה של ביגלו זה סרט שמתפנן כהוגן ממלחמה ואלימות, ומציג מציאות בה המלחמה היא אולי גיהנום, אבל היא כיפית וממכרת לאללה. לא לחינם הסרט נפתח בציטוט שמלחמה ממכרת כמו סם. אז זה לא סרט פוליטי או אנטי מלחמתי (הוא כמעט פרו-מלחמה). זה פשוט סרט מתח/אקשן מצוין. וחוץ מזה: סיקוונס הפתיחה שלו הוא העתקה מושלמת לסיקוונס הפתיחה של "בופור" הישראלי.
לבסוף, נמצא המפיץ האמריקאי שהוציא את הסרט הזה בקטן בקיץ באמריקה, כמעט שנה אחרי בכורתו הראשונה. כעת הוא בדרך להיות אחד הסרטים המובילים בקרב על האוסקר. אני בספק אם הוא יזכה (אם כי ביגלו עשויה לזכות באוסקר על הבימוי), אבל זה די מביך שאחד הסרטים הכי מבריקים, הכי מותחים, הכי מדוברים והכי מעוטרי פרסים, לא קיבל שום נוכחות כלשהי על אף מסך ישראלי. חפשו אותו בערוצי הסרטים של יס במרץ 2010. (אגב: כמעט קרה אותו דבר עם סרט אחר, “Precious”, אבל כאן לפחות הסרט נגאל בזכות ערנות אנשי הסינמטקים ויגיע להקרנות בישראל בחושים הקרובים).
2.
"אנשים מצחיקים”/Observe and Report””
זעמתי על אנשי ג.ג כשהחליטו ברגע האחרון שלא להפיץ את "אנשים מצחיקים" של ג'אד אפטאו. אבל אני חייב להודות: אם אני הייתי מפיץ, הייתי די שובר את הראש עם הסרט הזה. החיבור בין אפטאו (“הדייט שתקע אותי") ואדם סנדלר (“50 דייטים ראשונים") היה אמור לייצר קומדיה פופולרית ושוברת קופות. אבל הסרט הזה הוא די פצצת דכאון. אבל זה גם סרט נורא אמיץ. אני מחבר את שני סרטיו של סת רוגן, “אנשים מצחיקים" ו"Observe and Report”, שניהם לא הוצגו בארץ, וחבל, כי שניהם מציגים את הצד האפל של הקומדיה, הצד שעוסק באנשים בחולשתם, ויותר משהם מצחיקים הם גורמים לצופה לנוע באי נוחות בכסא. זה אולי לא החומרים מהם עשויים להיטים, אבל אלה הסרטים שנחרתים בזכרון.
3.
In The Loop
"כן אדוני השר" לשנות ה-2000 באחד הסרטים עם התסריטים הפרועים, המצחיקים והמטונפים שנשמעו על המסך המון זמן. ואיזה כיף לפגוש על המסך את פיטר קפלדי, ששבה את ליבי ב"גיבור מקומי", ואז נעלם וניסה להפוך לבמאי בעצמו.
4.
"אנטי-כרייסט"
הסרט הזה, שהוקרן בפסטיבל חיפה, נע מהגרוע והאיום אל המופלא. הוא מעצבן ומקומם, אבל אי אפשר להתעלם ממנו. לארס פון טרייר בסרט הראשון שלו מאז "רוקדת בחשיכה" שאני מצליח לסבול ולא לשנוא כל רגע ממנו. כלומר, כן: לשנוא כל רגע. אבל להתפעל מהתעוזה והכשרון. וזה כה משונה: הקהל בארץ מת על פון-טרייר, אז איך המפיצים כאן ויתרו עליו בכזאת קלות? מה, רק בגלל קצת סקס ואלימות? זה לא מה שהופך סרטים לשוברי קופות כאן? אולי הוא עוד יצוץ פתאום, מי יודע.
5.
"ברונסון"
אם הייתי מפיץ, זה הסרט שהייתי קונה להפצה. איזה לונה פארק משוגע ומופלא של קולנוע. בשנה שעברה ברשימת הסרטים הכי טובים שלא הגיעו ארצה כללתי את "רעב" של סטיב מקווין, סרט פנומנלי המתרחש כולו בכלא. והשנה, עוד סרט בריטי קיצוני ואלים המתרחש בכלא ומספר סיפור אמיתי (אבל בצורה קרקסית) על האסיר הכי פרוע והכי ותיק בתולדות בתי הסוהר הבריטיים. “ברונסון", שהוצג בפסטיבל חיפה, הוא קומדיה אלימה ומפלצתית, שקורצת ללא הרף לכיוונו של "התפוז המכאני".
6.
"ירח"
תודה לאל לפסטיבל אייקון, שחשף בפנינו את סרט המדע בדיוני הכי טוב של השנה. דנקן ג'ונס, בנו של דיוויד בואי, משיק קריירה כבמאי קולנוע וגונב קצת מטרקובסקי וקצת מרידלי סקוט, ויוצר סרט אינטימי המתרחש על ירח, ובו פועל הנמצא לבדו במשמרת במכרות הירח שמגלה יום אחד שהוא לא לבד.
7.
"השליח"
העולם התעסק השנה בבמאי ישראלי לשעבר שיצר סנסציה: אורן פלי ו"פעילות על טבעית" שלו. סרט שצולם במצלמה קטנה, שווק באמצעות טוויטר, והכניס מעל מאה מיליון דולר. אבל היה עוד אורן, גם הוא ישראלי לשעבר שיצר השנה סרט בכורה מרשים. קוראים לו אורן מוברמן ואחרי שהיה מבקר קולנוע ותסריטאי הוא יצר השנה את "השליח", שהוקרן בפסטיבל ירושלים. לכאורה זה מסוג הסרטים שאני נוטה שלא לחבב: יותר מדי מציאות וחיספוס ודכאון. אבל הסרט הזה כל כך מרשים ובלתי אפשרי להתעלם מהעוצמה שלו.
8.
"לנצח"
הסרט הזה, של מרקו בלוקיו, הוקרן גם בחיפה וגם בירושלים, והוא אולי נשמע כמו דרמה תקופתית סטנדרטית, בעלת נוכחות כבדה ואופראית המספרת את סיפורו של מוסוליני. לא נשמע מפתה. אבל בלוקיו – שדווקא את סרטיו האחרונים אני מחבב יותר מאת סרטיו המוקדמים – יצר כאן כמה מהדימויים הוויזואליים היפים ביותר שראיתי השנה בקולנוע.
מתו ב-2009
ממלך הרייטינג (דודו טופז) ועד מלך הפופ (מייקל ג'קסון)
קלוד ברי (במאי,”ז'אן דה פלורט"; ומפיק, “ברוכים הבאים לצפון”). פטריק מגוהן (שחקן, “האסיר"). ג'ון אפדייק (סופר, “המכשפות מאיסטוויק"). הווארד זיף (במאי, “טוראית בנימין"). הורטון פוט (תסריטאי, “מות הזמיר", “רגעים קטנים של חסד"). רון סילבר (שחקן, “תהפוכות הגורל"). מוריס ז'אר (מלחין, "רוח רפאים"; זכה באוסקרים על "לורנס איש ערב", “דוקטור ז'יווגו" ו"המעבר להודו"). ג'ק קרדיף (צלם, “נרקיס שחור", “נעליים אדומות", “רמבו"). בי ארתור (שחקנית, “נערות הזהב"). דום דה לואיז (קומיקאי, “סרט אילם"). דיוויד קראדין (שחקן, “להרוג את ביל"). קארל מולדן (שחקן, “אורות הכרך"). עמוס קינן (סופר ותסריטאי, “חור בלבנה"). נטשה ריצ'רדסון (שחקנית, “לפנות ערב", “אבא מתארס”; ואשתו של ליאם ניסן). ג'יי.ג'י בלארד (סופר, “אימפריית השמש", “התרסקות"). פארה פוסט (שחקנית, “המלאכיות של צ'רלי"). מייקל ג'קסון. ג'ון יוז (במאי/תסריטאי/מפיק, “מועדון ארוחת הבוקר"). דודו טופז (שחקן, “פנטזיה על נושא רומנטי", “תל אביב לוס אנג'לס"). ארמי ארצ'רד (עיתונאי קולנוע). מייקל גלאסו (מלחין, “סראפין", מצב רוח לאהבה"). הנרי גיבסון (שחקן. “האחים בלוז", סרט מטוגן"). פטריק סווייזי (שחקן, “ריקוד מושחת", “רוח רפאים"). אדווארד וודוורד (שחקן, “קאלאן", “המלך דוד"). דן אובנון (תסריטאי, "הנוסע השמיני). רובין ווד (מבקר קולנוע). בריטאני מרפי (שחקנית, "8 מייל"). רוי דיסני (האחיין של וולט ויו"ר המפעל המשפחתי). ג'ניפר ג'ונס (שחקנית, "דו קרב בשמש").
עברו לרשימת הסרטים שמכרו הכי הרבה כרטיסים ב-2009 בבתי הקולנוע בישראל.
תגובות אחרונות