לפני ארבע שנים וחצי, ביוני 2005, ישבתי וצפיתי בכל היבול שהוצג באיימקס התלת מימדי באילת. כמה חודשים לפני זה ראיתי כמה סרטי איימקס תלת מימדי בברלין. באותם ימים, היה נדמה שאיימקס תלת מימדי עשוי להיות הדבר הגדול (מאוד גדול) הבא. אבל אני טענתי שעד שג'יימס קמרון לא יעשה סרט עלילתי באיימקס תלת מימדי, הטכנולוגיה הזאת תהיה כולה רק פוטנציאל, בלי מימוש. קמרון הוא מחופן יוצרים בודדים שמוקסם מטכנולוגיות חדשות, ומשתמש בהם באופן חלוצי, אבל מצליח לשלב אותם באופן אינטגרלי בתוך העולם והעלילה של סרטיו, באופן בו הטכנולוגיה משרתת לחלוטין את הסרט והסיפור ולא הופכת לעניין עצמו. בשנים שחלפו מאז, ההתלהבות מהאיימקס קצת דעכה, בעיקר בגלל עלויות עצומות, ואת מקומו תפס הקולנוע הדיגיטלי התלת מימדי. "אווטאר" של קמרון אמנם מוצג באיימקס תלת מימדי בכמה מאות אולמות בעולם, ובאיימקס דיגיטלי (הקרנה דיגיטלית על מסך, שהוא קטן יותר ממסך איימקס סטנדרטי, אבל גדול יותר ממסך קולנוע סטנדרטי). ונדמה לי שהיום החזון התלת מימדי של הוליווד סוף סוף התגשם. קמרון יצר עולם שהתלת מימד יוצר לנו מעין total immersion בתוכו. אנחנו משוטטים בו, כמעט בגוף ראשון עם הגיבור: כמותו אנחנו חווים אותו בתלת מימד, באופן סנסורלי, אבל עדיין רק משקיפים מבחוץ. "אווטאר", כמו שניסיתי להתנסח בביקורת מאתמול, הוא במידה רבה סרט רפלקסיבי על חוויית היצירה והצפייה של סרט תלת מימד. ועכשיו, משעשע אותי לשוב ולהיזכר בטקסט שכתבתי באמצע 2005 על חזון האיימקס, שמאוד התלהבתי ממנו, ומאוד ציפיתי לו, שבמידה רבה – גם אם בקנה מידה קטן יותר מהצפוי – התגשם היום:

פורסם ב"פנאי פלוס", 15.6.2005

גדול עליהם
בשידור חי מאילת: האיימקס עשוי לשנות את פני הקולנוע. אם רק יתחילו לעשות בו סרטים טובים. וגם: מה קורה עם הסינמקס בסינמה סיטי?

המדור השבוע מגיע אליכם ישירות מאילת (סיפור ארוך, אל תשאלו). ומה יש לעשת באילת למי שהוא חרד חופים ושוחר סרטים? ללכת לאיימקס. פירמידת הפחד הכחולה שנבטה בלב העיר – כמה קל לדמיין את אחד המטוסים מפספס את מסלול הנחיתה בשדה התעופה הסמוך וקוטם לבניין הזה את שפיצו – היא היכל קולנוע מרשים. האיימקס הוא שידוך מושלם עבור העיר הזאת: לא יותר מאטרקציה תיירותית קרניבלית שעוזרת לשעה קלה להימלט מהחום לתוך אולם ממוזג (סרטי איימקס נמשכים בממוצע 45 דקות, ועולים 55 שקלים. מחיר מופקע אם מחשבים לפי דקות, אך מציאה של ממש אם מחשבים על פי אינצ'ים של גודל מסך).
"איימקס" היא חברה קנדית שמנסה לקדם את תעשיית הסרטים למסכי ענק. תחילה מצאתם אותם רק במוזיאונים ובפארקי מדע, בעשר השנים האחרונות משתלבים מסכי האיימקס גם במולטיפלקסים. לעיתים, כמו באילת, הם פשוט עומדים בזכות עצמם.
יש משהו במצב בו שרוי האיימקס שמזכיר את הימים הראשונים של הקולנוע, בסוף המאה ה-19. גם אז ראו בו לא יותר מטכנולוגיה וולגרית שנידונה להיכלא בקרניבלים ובקרקסים. לקח לקולנוע שנים לעבור מאטרקציה של גני שעשועים למעמד של אמנות. האיימקס, מצד אחד, מחזיר את הקולנוע לאחור, ומתעסק בסרטי גימיק ולא באמנות או עלילה. מצד שני, מדובר בטכנולוגיה עם פוטנציאל כה מרהיב שצריך רק לחכות שיקום איש החזון ויהפוך את המדיום הזה מקוריוז למשהו בעל ערך, מישהו כמו ג'יימס קמרון. יש דיבורים על זה שג'יימס קמרון (שביים סרט תיעודי לאיימקס המתעד בתלת-מימד צלילה אל הטיטאניק האמיתית) יעשה משהו עלילתי. וגם רוברט זמקיס ופיטר ג'קסון חושבים על זה. בינתיים באמריקה, יותר ויותר סרטים מופצים במקביל גם בבתי קולנוע רגילים וגם בגרסאות איימקס (ולא כמו שעושים בסינמה סיטי שם מקרינים כעת על מסך הסינמקס את "בן ערובה" בגרסת ה-35 מ"מ שלא ממלאה את המסך המלא). "אפולו 13" (שיצא מחדש בגרסת איימקס) ו"רכבת לקוטב" (שעובד לגרסת תלת מימד) הצליחו היטב על מסכי הענק ובסתיו הקרוב יוקרן באמריקה גם "הארי פוטר וגביע האש" על מסכי איימקס במקביל להקרנתו בבתי קולנוע רגילים.

ובארץ? כלום. אותם סרטי פעלולים משעממים וישנים, רובם בני חמש שנים ויותר. ראיתם אחד ראיתם את כולם. החל מ"החייזרים באים" האיום והנורא, דרך "טי רקס" המייגע ועד "מקסימום אנימציה" המקושקש (אך בעל הרגעים חביבים), הכל נראה כמו סרטי הדגמה של הפוטנציאל של האיימקס ולא המנה העיקרית עצמה. נכון, הסאונד נפלא, המסך מרהיב ותחושת התלת מימד מהפנטת. כל זה מחזיק עשר דקות של התפעלות. ואז מתחיל שיעמום גדול. מה שבאמת מדהים באיימקס זו ההבנה שגם סרט שנמשך 45 דקות יכול להיות ארוך מדי. מעניין כמה זמן יחזיק האיימקס באילת מעמד, לפני שיבינו שם שלא מדובר ברכבת הרים בלונה פארק, אלא בעתיד  הקולנוע, שלא יזוז לשום מקום עד שלא ייקחו אותו ברצינות, כאמנות של ממש.

חלוצי הקרנת המסך הענק בארץ הם אנשי סינמה סיטי והסינמקס שלהם (גרסה מתחרה לאיימקס, ומעט שונה בפורמט). באחרונה הודיע יורם גלובוס שחברת ג.ג תקים מסך איימקס בראשון לציון, כחלק ממולטיפלקס קולנועי חדש וענק. אבל מצאי הסרטים באילת, והעובדה שבסינמה סיטי לא הוצג סרט סינמקס חדש כבר למעלה משנה, צריכה להדאיג את גלובוס. צרפו לכך את העובדה שבגלל גודל המסך, בלתי אפשרי להקרין כתוביות תרגום על הסרט והסרטים חייבים לעבור דיבוב לעברית, ותגלו שיש כאן בעיה.

ומה קורה בסינמקס? אחרי שהקרינו שם את "אוורסט" ואת גרסת המסך הגדול של "מלך האריות", נדמה שהסינמקס חדל מלתפקד. סרטים חדשים לא הוצגו בו. במרץ 2004 שאלתי את אילנית אדרי, מנהלת ההפצה של יונייטד קינג, אילו סרטים עתידיים מתוכננים לסינמקס. היא ענתה במייל ש"Ghosts of the Abyss" של ג'יימס קמרון מתוכנן, אחרי שאולם הסינמקס יותאם להקרנה תלת מימדית (ראיתי את הסרט בגרמניה, מאכזב מאוד); "Stomp", סרט מוזיקלי המתעד הופעה של להקת המחול הניו יורקית שהיוותה השראה למיומנה; "מסאי", סרט על שבט לוחמים אפריקאי; ו"בראשית", סרט טבע על בריאת העולם. כל זה, כאמור, תוכנן לפני שנה ושלושה חודשים, ומאז לא קרה כלום. ניסיתי להבין השבוע שוב מה מתוכנן עם הסינמקס, אך עד מועד סגירת המדור לא התקבלה תגובה.

=============

תוספת: דצמבר 2009. ומאז? בסינמקס בסינמה סיטי הפסיקו להקרין סרטים בפורמט המסך הענק (באולם הסינמקס מקרינים סרטי 35 מ"מ רגילים). חברת Epic, בעלת הזיכיון לאיימקס בארץ, התאחדה עם גלובוס גרופ ויצרה את גלובוס מקס. הם הקימו אולם איימקס בקרית ביאליק, והקרינו בו את "האביר האפל" בהצלחה רבה, ואת "בייוולף" בתלת מימד בהצלחה פחות רבה. אבל מאז האיימקס נעלם מקרית ביאליק, העלויות העצומות של הבאת גלילי הענק של סרטי איימקס הכו את העסק ללא רווחי. אולם האיימקס בראשון לציון מעולם לא הוקם. חזון האיימקס בישראל נראה כרגע די גנוז. חבל. הייתי נוסע לקרית ביאליק לראות את "אווטאר" באיימקס תלת מימדי, ובעיקר במערכת סאונד מרעידת סרעפת.

שני דברים הפתיעו אותי בצפייה ב"אווטאר". האחד, שג'יימס קמרון בחר לביים סרט פנטזיה. לא מדע בדיוני, פנטזיה. כן, מתרחש בעתיד ועל כוכב אחר, אבל "אווטאר" הוא יותר "שר הטבעות" מ"הנוסע השמיני" (למרות שהעלילה נושקת שוב ושוב ל"שובו של הנוסע השמיני" של קמרון). הדבר השני: שיש אנשים שהביעו תמיהה לגבי איכות התסריט שקמרון כתב ל"אווטאר". משונה. אין שום בעיה בתסריט של "אווטאר". זה סרט הרפתקאות קלאסי, על פי כל החוקים, ועם עוד כמה שכלולים והברקות. הוא נאמן לז'אנר, והוא כלי שרת לקידום הפעולה.

למעשה, בכל הקשור לתסריטאות הופתעתי לטובה מנקודת המוצא של הסרט שלא הוסגרה בטריילר. אני חשבתי, מהטריילר, שהאווטארים – אותן דמויות חיזיריות-מהונדסות שבני אדם שולטים בהן בשלט רחוק כדי להתערבב באוכלוסיה המקומית – הם סוג של מסתערבים, סוכנים חשאים, ולכן שולחים לשם חייל מארינס. מתברר שחייל המארינס נמצא שם בטעות. הוא ממלא את מקומו של אחיו התאום, שנהרג. את האווטארים מפעילים בדרך כלל מדענים, לא לוחמים. והסרט יוצא מנקודת המוצא של הקונפליקט בין שני הכוחות העיקריים, שפועלים בקרב בני האדם, שכבשו את פועלים על כוכב הלכת: המדענים, שרוצים לחקור ולהבין את כוכב הלכת, להיטמע בו, להתמזג בו, ולהגיע דרך ההבנה לפתרונות בדרכי שלום. ומולם, החיילים שרוצים להכניע את האוכלוסיה המקומית באמצעי כוח. וביניהם ניצבת "החברה", התאגיד שבשמו כל השליחות הזאת נמצאת שם. לא אתפלא אם זה אותו תאגיד ששלח את המארינס לכוכב של המפלצת מ"שובו של הנוסע השמיני", במטרה ללכוד אותה ולהפוך אותה לכלי נשק. כאן, כמו שם, סיגורני וויבר צריכה לבלום את תאוות הדם וההשמדה של החיילים.

לתוך הקלחת הזאת נכנס הגיבור שלנו: הוא איש מארינס שנפצע ומשותק ברגליו והוא מסכים להיכנס ל"נעליו" של אחי התאום רק בשביל הכסף: הוא רוצה לגמור את המשימה כמה שיותר מהר, לאסוף את השכר הנכבד שהובטח לו, ולחזור לכדור הארץ כדי לעבור ניתוח לשיקום עמוד השדרה. בעתיד של הסרט זה אפשרי, אבל יקר.

אבל החיילים אכן מנצלים את העובדה שסוף סוף יש מישהו "משלהם" בתוך האוכלוסיה המקומית, מישהו שיאסוף להם קצת מודיעין צבאי, לרגע שבו הם יקבלו אור ירוק לחסל את כחולי העור ולבזוז את מחצבי האבן היקרה שעליהם מוקם הכפר של האוכלוסיה החיזרית המקומית. ג'ייק, הגיבור, יתחיל כלוחם, אבל יהפוך בהדרגה למדען, או לפחות למישהו שרגיש יותר לטבע, לאיזון ולסימביוזה. מישהו עם קצת יותר כבוד לקוסמוס. הפרטנר שהגיע איתו יתחיל כמדען, ויתחיל טרנספורמציה להיות לוחם. העולמות יתערבבו. ובנקודת האמצע, כשהדבר שהוא בא בשבילו יהיה בהישג ידו – השגת הרגליים – הוא יצטרך לבחור צד. אז נכון, שיש כאן משהו מהעולם של "פוקהונטס"/"העולם החדש"/"רוקד עם זאבים", אבל זה בנוי בצורה מתוחכמת יותר: לא לוחם שנהיה מאהב ומחליף צד במלחמתו, אלא יש כאן עניין מורכב יותר של מהלך הדמות, שהפתיע אותי לטובה. (מכאן ספוילר עד סוף הפסקה, אבל מכיוון שאני מניח שממילא כבר ראיתם את הסרט לא צריכה להיות לכם בעיה): כל מי שטוען שהסרט הזה הוא סוג של "פוקהונטס", צודק. הוא מתייחס למיתוס המוכר של כיבוש אוכלוסיות מקומיות על ידי חיילי האימפריליזם המערבי והלבן. אבל הסיום של הסרט מביא את המיתוס הקולוניאליסטי לטוויסט מהפכני ממש. זה לא חייל שמגיע, מתאהב, לומד לכבד את העולם החדש, עוזר לעולם הזה להינצל מידי בני עמו, ואז ממשיך בדרכו. כאלה הן האגדות האלה: או שהחייל חוזר הביתה, או שהוא לוקח איתו את הבת המקומית, שהרי ברור שבביתו הלבן והמערבי מובטח לה עתיד טוב יותר. ב"אווטאר" החייל שלנו עוזר לגרש את החיילים האמריקאים (בסוף הסרט הם בעיניו ה"חייזרים", נקודות התצפית שלו ושל תושבי המקום התלכדו לאחת), נשאר על הכוכב. אבל… וזה מה שמרעיש: הוא הופך בעצמו לנא'בי. הוא נוטש את גופו הלבן ומקבל על עצמו גוף כחול. הוא הוטמע לגמרי בתוך הכוכב שאליו הגיע. הכי קרוב שהיה לנו בקולנוע האמריקאי לנראטיב כזה זה מעט המערבונים הרוויזיוניסטיים ("איש קטן גדול", "רוקד עם זאבים"), שעסקו בלבנים שעברו צד אל האינדיאנים. אבל "אווטאר" עושה את זה באופן הכי גלוי, הכי עוצמתי, והוא מצליח להכניס את הרעיון הזה עמוק לתוך תרבות ההמונים, לא בשוליה. למה שקול הדבר? לכך שקמרון יעשה סרט על מלחמת עירק, יספר על חייל אמריקאי שמתאהב בעירקית, נקשר אלי ואל משפחתה ותרבותה, עוזר לה ולעמה לנצח את האמריקאים ולגרש אותם מעירק. ואז שהוא לא רק יישאר בעירק איתה, אלא גם יתאסלם. אתם מדמיינים סרט אמריקאי הוליוודי כזה? "אווטאר" הוא הסרט הזה. (סוף ספוילר).

גם המסרים – שאפשר לפענח אותם כמי שמתייחסים גם למלחמה האמריקאית בעירק ובאפגניסטן, המונעת משיקולים מסחריים ומנוהלת על ידי תאגידים, ושאין בה באמת עניין הקשור לבטחון, שלום הציבור או הגנה על אוכלוסיות מקומיות – צצים ברגעים לא צפויים, ומובעים בחריפות שלא ציפיתי למצוא בסרט שהוא אבי-אבות המיינסטרים ההוליוודי.

נוהגים ללעוג לתסריטים של קמרון – ע"ע "טיטאניק" – אבל זו שגיאה איומה. קמרון הוא כותב תסריטים מיומן מאוד, לא ברמת הניואנסים, בזה הוא לא מצטיין, אלא במובן שבו התסריט עבורו הוא רק כלי טיס שנושא את מה שחשוב לו יותר: הפעולה. ב"טיטאניק" זה היה פנומנלי: כל התסריט בא כדי ליצור את הקונפליקט שבין המחלקה השלישית למחלקה הראשונה, ובאמצעותו לערוך לנו היכרות עם כל חלקי הספינה, שאחר כך יתחילו להיבקע ולהיות מוצפים מים, ללא הבדל מעמדות. וכשמדברים על התסריט של "אווטאר" חייבים להביא בחשבון לא רק את הקונפליקט בין בני האדם ובין עצמם, ובין בני האדם והמקומיים, אלא גם את המיתולוגיה שהוא בונה כאן, ואת העולם הפיזי והביולוגי שהוא בורא. עולם שהוא, תכל'ס, תת ימי: עולם שבני אדם חייבים מסיכות חמצן כדי לנשום בו (עניין קריטי ברגעי הפינאלה של הסרט), ועולם שבו הצמחים נראים כמו יצורים תת מימיים. ואנחנו יודעים שקמרון – בקולנוע ומחוצה לו – הוא איש חובב צלילה.

מה שכן, בשעה שלא מעט יוצרים שאני מחבב משתמשים בדימויי קולנוע מוכרים ומסמפלים אותם באירוניה לתוך סרטיהם, קמרון הוא מחופן יוצרים בני זמננו שעושה סרט כדי ליצור את הדימויים שאחרים יחקו. ושם עוצמתו של הסרט, בדימויים, בתנועה, בבריאת העולם.

וזה גם מה שיפה בסרט הזה, שהוא כל כולו מלא פרדוקסים. הוא סרט שקורא לשלום, אבל נגמר בסצינת קרב מרהיבה. הוא סרט שקורא לכבד את הטבע ואת העצים, אבל הוא נעשה כולו על גבי מחשבים. הוא סרט שצועק נגד תאגידים, וממומן מכספו של רופרט מרדוק.

אבל יש עניין נוסף, פלאי אף יותר, שהופך את "אווטאר" לסרט חכם ונבון ומודע לעצמו הרבה יותר ממה שאלה המתנשאים על קמרון מוכנים לתת לו קרדיט. הרי מה זה כל העניין הזה של ה"אווטאר"? זה יצור מהונדס שמופעל על ידי אדם אמיתי. מין תיאטרון בובות ביולוגי, בלי חוטים. קצת כמו ניאו ב"מטריקס", אלא שכאן זו לא תוכנה וירטואלית המופעלת על ידי מוחו של האיש האמיתי, אלא אורגניזם חי – שבמקרה שלנו מעניק לגיבור המשותק שלנו את היכולת ללכת, לרוץ ולהרגיש את האדמה שמתחת לכפות רגליו (באחת הסצינות המופלאות והמלהיבות בתחילת הסרט). והסרט כולו מלא אווטארים כאלה, אנשים שמתחברים לדברים אחרים כדי להפעיל אותם. החיילים שנכנסים לתוך חליפות קרב רובוטיות ענקיות. הם מרימים ומורידים יד בפנטומיה, והרובוט הענק חובט בעוצמה בידו. או אנשי הנא'בי, המתחברים באמצעות קצוות העצבים שבצמה שלהם לתוך מערכת העצבים של ציפורי הענק. הם פוקדים על הציפור במחשבותיהם ובגופם, יוצרים סימביוזה. גם כל הקטע של החיבור ל"עץ המשאלות" הוא סוג של הפעלת אורגניזם על ידי אורגניזם אחר – הפעם על טבעי. ולמה זה שנון? כי ככה בדיוק נראה הסרט של קמרון מאחורי הקלעים: השחקנים לבושים בחליפות חישנים ללכידת תנועה וכל פעולה שהם עושים מתורגמת למעין סרט אנימציה ששותל את גופם, פניהם ופעולותיהם בתוך העולם הווירטואלי שהאנימטורים של WETA בראו. יש כאן שיקוף ברור בין העולם של יצירת הסרט, ובין העולם שבתוך הסרט, ותנועת מטוטלת הלוך ושוב, בין חיבורים שבין אדם למכונה (מוות והרס) ובין חיבור שבין אדם לאדם, או אדם לטבע (לידה ובריאה). והרי בסופו של דבר, השחקנים והדמויות ה"מהונדסים" הם האווטארים שלנו, הצופים, שמתחברים אליהם בקצות העצבים שלנו ודרכם חווים מה זה להיות על כוכב לכת אחר.

אה, ואיך הסרט? יש בו עליות וירידות. לא הכל רץ באותו קצב מסחרר (באופן כללי, העדפתי את עולם "הבסיס הצבאי" יותר מאשר את עולם "כפר הדרדרסים"). אבל הוא הולך וצובר תאוצה, ומנקדת האמצע שלו הוא טס באופן די מופלא. זה הקולנוע במיטבו – לפחות הקולנוע הפופולרי – כזה שגורם לנו להמריא, מבלי שנעזוב את הכסא. חוויה שהיא כמעט על חושית. סרט שמצליח לעשות את זה הוא פלא.

עד כאן מחשבות ראשונות. נוספות בוודאי עוד יתגבשו ויגיעו. אנא שתפו את מחשבותיכם על הסרט בתגובות.

 

"אווטאר": בתי קולנוע ושעות הקרנה

מ-15:30 בערך, דיווח מיס פלאנט והקרנת "אווטאר". אם אתם לא עוקבים אחרי בטוויטר, זה הרגע להתחיל. אני מניח שדיווחים טלגרפיים ראשוניים אעלה קודם כל שם. ואז כאן. לא מעט מקוראי "סינמסקופ" כבר הודיעו שהם יגיעו להקרנה. מקווה לראות אתכם שם. ובינתיים, כמה כותרות על סדר היום.

פרסום ראשון: "פובידיליה" של האחים דורון ויואב פז, התקבל לפסטיבל ברלין ויוקרן שם במסגרת הפנורמה. מה שאומר, אני מניח, שלבתי הקולנוע בארץ הוא ייצא בסמוך לבכורה הברלינאית בפברואר. מה שאומר, אני מניח, שיהיה לנו חורף ישראלי בבתי הקולנוע: "הבודדים" בינואר, "פובידיליה" בפברואר, "היו לילות" במרץ.

==========

הבלוג Film School Rejects בוחר את 20 הסרטים הזרים הכי טובים של העשור האחרון. וביניהם: "ואלס עם בשיר".

============

האקדמיה פירסמה את רשימת 63 השירים המקוריים שהוגשו ושזכאים להתחרות על מועמדות לאוסקר בקטגוריית השיר. ב-12 בינואר יוצגו 63 השירים בפני חברי תא המוזיקה של האקדמיה והם ינקדו כל שיר. כדי לזכות במועמדות, שיר צריך לקבל ציון ממוצע מינימלי של 8.25. אם אף שיר לא יגיע לניקוד הזה, הקטגוריה תבוטל באותה שנה. אם רק שיר אחד עובר את הממוצע הזה, אז השיר הזה והשיר שקיבל את הניקוד הבא הכי גבוה, יהיו שני המועמדים היחידים. כדי להגיע לחמישה מועמדים בקטגורייה, לפחות חמישה שירים צריכים לקבל יותר מציון ממוצע של 8.25, ואז חמשת השירים בעלי הניקוד הגבוה ביותר יהיו המועמדים. תמצאו ברשימה שירים צפויים (מ"ארץ יצורי הפרא", או מסרטי אנימציה, או מסרטי ההופעות של "האנה מונטנה"), אבל גם כמה שירים פחות צפויים, כמו "יונת השלום" מתוך "ברונו".

============

רוי דיסני, אחיינו של וולט דיסני, ובנו של מי שייסד עם וולט את אולפני דיסני, מת הלילה בגיל 79. דיסני היה האיש האחרון בשושלת דיסני שעדיין היה מעורב בניהול האולפנים, ולמשך תקופה היה יו"ר דירקטוריון החברה. רוי דיסני היה מעורב בשני מהפכים בחברה: בפעם הראשונה כששכר באמצע שנות השמונים את מייקל אייזנר לנהל את החברה, ואייזנר הביא איתו את ג'פרי קצנברג, והשניים הקימו לתחייה את האולפנים, שכמעט ולא תפקדו, והחזירו לדיסני עטרה ליושנה עם הפקה מחודשת – ומצליחה מאוד – של סרטי אנימציה (השיא, בעיניי, הוא "היפה והחיה", שהיה סרט האנימציה הראשון והאחרון שהיה מועמד לאוסקר). עשרים שנה אחר כך הוא גם היה האיש שפיטר את אייזנר.

הנה תגובות ראשונות מהקרנת העיתונאים של "אווטאר":

סמ"ס 1: "אווטאר התגלה כאחת החוויות הקולנועיות המרגשות, המסעירות והעוצמתיות שראיתי בחיי. אני רועד מכדי לכתוב עוד, רק אומר שכולי קנאה בדור שזה יהיה 'מלחמת הכוכבים' שלו".

סמ"ס 2: "עמד בציפיות ביג טיים… יעוף לך הראש מחר. סרטי התלת מימד של זמקיס נראים כמו ענתיקות". (יניב אידלשטיין)

טוויטר:

"הסרט הזה הולך לעשות מלא כסף. הוא מאוד מרשים לעין. אבל איזה כאב ראש" (שי רינגל). ועוד אחד: "שורה תחתונה- כן, הוא תאווה לעיניים. אבל הוא גם סרט מטומטם מידי וארוך מידי. סרט די רע. זהו, סיכמנו". (שי רינגל).

"אווטאר: יפהפה ברובו, מטומטם להחריד ומביך לכל אורכו. לצפיה בתלת מימד להביא משככי כאבים, מיגרנה תגיע לבד". (דניס וי).

"אוי ואבוי. אוואטר משוגע לגמרי. ג׳יימס קמרון הוא איש חולה. מסתובב לי הראש לגמרי" (עידית פרנקל).

זו הביקורת הראשונה בעברית על הסרט, מאת הדולינגרים מאתר edb. הם הולכים על טיקט ה"זה נראה כל כך אמיתי", שדי ירדתי עליו בהקשר של הקמפיין של מטלון לסרט. אבל כנראה שזו תחושה שהסרט מעביר. אגב: Real-D, זה לא "תלת מימד אמיתי", אלא חברת המקרנים הדיגיטליים המתחרה לדולבי, שבשיתוף איתה עבד קמרון על המצלמות והאפקטים התלת מימדים.

והנה הרשמים של שי רינגל מההקרנה, בו הוא מעדכן שנינט צצה לרגע במהלך הסרט. וואלה? וגם: "העלילה היא בעוכריו. הסיפור הרומנטי מגוחך, רגעי המתח קצת משעממים ועד החצי השעה האחרונה של הסרט אפשר לתפוס תנומה קלה בכמה וכמה רגעים. מהרבה בחינות, אווטר מזכיר לי עדיין את ספיד רייסר, שהיה יכול להיות חוויה וויזואלית נהדרת אילולא היה מתעקש כל כך על עלילה מורכבת וחינוכית".

תוספות, חמישי בבוקר:

מאיר שניצר: "קקופוניה".

אורון שמיר: "סוף-סוף נולד הסרט שיצדיק את מהפכת התלת-ממד והדיגיטציה שעוברת הוליווד. תשכחו מכל מה שראיתם עד כה דרך המשקפיים הסטריאופוניות, “אווטאר" נראה ומרגיש אמיתי, חי ונושם".

התוצאה בינתיים: שניים נגד (רינגל ושניצר), שניים בעד (שמיר ודולינגר).

ראיתם את הסרט? הוסיפו רשמים בתגובות.

קצת לפני 14:00 התחילה בקולנוע גת הקרנת העיתונאים של "אווטאר", מה שאומר שקצת אחרי 16:30 נתחיל לקבל כאן ובטוויטר תגובות על איך הסרט. אני אתמול התעצבנתי לאללה על יס פלאנט: לפני שבוע קניתי כרטיסים לי ולקוראי הבלוג לשורה 9 להקרנה המסחרית הראשונה של הסרט: ב-15:40. אלא ששלשום פתאום צצו הקרנות מוקדמות יותר, החל מ-11:30. וקרובות יותר אלי הביתה: בקולנוע גת. כתבתי לשירות הלקוחות של יס פלאנט שאני רוצה להחליף כרטיסים לאחת ההקרנות המוקדמות, והייתי בטוח שהולך להיות כאן סקנדל. אבל לא: הבוקר הגיע תגובה נעימה ומועילה שהציעה לי להחליף את הכרטיסים בלי בעיה. יפה. אבל בגלל שכבר קבעתי עם לא מעט מכם, וגם עם חברים שנוחתים הלילה מחו"ל, ובגלל אילוצים אחרים, בסוף יוצא שזו אולי לא ההקרנה הראשונה, אבל הכי נוחה לי מחר. אבל אני למדתי לקח: לא לקנות כרטיסים לסרט שבוע לפני, אלא רק יום-יומיים לפני. המידע באתר לא מספיק אמין.

אז כל מי שהזמין ממני כרטיסים: ניפגש ב-15:30 ליד מכונות הכרטיסים ביס פלאנט ואתן לכם. ואם אתם עדיין רוצים להצטרף למפגש "סינמסקופ" בהקרנת "אווטאר" עדיין יש מעט כרטיסים לקניה באתר של יס פלאנט להקרנה של 15:40 באולם 6. ונראה שהבאז העולמי עובד והאנשים בארץ שמעו על הסרט. דפדפו בין הקרנות הסרט ביס פלאנט בקניון איילון ובחיפה, ותראו שלהקרנות הערב של מחר ושל יום שישי כמעט כל הכרטיסים נקנו (אבל משום מה איש כמעט לא קונה כרטיסים לקולנוע גת. משונה).

============

קוונטין טרנטינו בוחר את שמונה הסרטים שהוא הכי אהב ב-2009. במקום הראשון: "סטאר טרק".

============

ועמית איצקר, אחד מקבועי הבלוג, השיק בלוג קולנוע משל עצמו והוא מסכם בו את סרטי העשור שלו. יש שם כמה בחירות מצוינות.

אני מבין שג'ורג' קלוני הוא כנראה השחקן ההוליוודי הכי מוכר ואהוב על ישראלים שחצו את גיל ה-30. לפני כמה שבועות, פתאום אאוט אוף דה בלו, בחדשות ערוץ 2 עשו עליו אייטם. למה? כי בפסטיבל טורונטו היו שלושה סרטים בכיכובו: "הבוהים בעזים", "תלוי באוויר" ו"מר פוקס הפנטסטי". לא לושה סרטים בישראל. שלושה סרטים אי שם. אבל הקהל אוהב את קלוני. ואתמול, כשוויינט דיווח על המועמדויות לגלובוס הזהב הכותרת היתה "ג'ורג' קלוני מועמד לאוסקר". כלומר: או שבוויינט חושבים שקלוני הוא שחקן יותר מפורסם ואהוב מ-נגיד-מריל סטריפ (שקיבלה שתי מועמדויות), או שהם מעריכים שזה מה שהקהל שלהם חושב. ואמש הבנתי שהם כנראה צודקים. שמעו סיפור.

אמש, סינמה סיטי. 400 עובדי מחוז תל אביב של חברת ביטוח גדולה באים לחגוג חנוכה ואת סוף השנה באירוע פנימי. בתוכנית: סופגניות, הדלקת נרות ו… "הסרט החדש של ג'ורג' קלוני". על הסרט הם לא שמעו. קוראים לו "תלוי באוויר". הם הוזמנו לסרט חדש של ג'ורג' קלוני, והם הגיעו. אני יודע ש"תלוי באוויר" הוא סרטו החדש של ג'ייסון רייטמן, היוצר המוכשר של "תודה שעישנתם" (וגם של "ג'ונו"), אני יודע שזה אחד הסרטים הכי אהובים כרגע באמריקה, ששמו מוזכר כמועמד אפשרי לזכייה באוסקר ובגלובוס הזהב. אני מחכה לסרט כי קראתי עליו המון. אבל הם באו בזכות ג'ורג' קלוני. זה עדות לכוחו של כוכב. שאנשים באים לראות סרט רק על סמך שמו, בלי שום המלצה אחרת. יש נורא מעט אנשים שהשם שלהם יכול למשוך קהל מבוגר ועסוק לבתי הקולנוע בארץ. קלינט איסטווד הוא אחד. וודי אלן גם, אבל לפעמים. פדרו אלמודובר. וג'ורג' קלוני. ואני, שהייתי שם בדיוק, לכדתי את ההזדמנות וחמקתי פנימה. וכך ראיתי אמש את "תלוי באוויר", שכמה שעות קודם לכן זכה בשש מועמדויות לגלובוס הזהב.

קודם כל, אני שמח לבשר ש"תלוי באוויר" ממשיך בתכניו ובסגנונו את "תודה שעישנתם" המצוין, ולא את "ג'ונו" – שהיה בסך הכל סרט חמוד ושנון. "תלוי באוויר" ממשיך את העיסוק של "תודה שעישנתם" בחיפוש אחר לב בתוך אמריקה התאגידית, אך בעוד "תודה שעישנתם" נטה לכיוון הסאטירי/ציני, "תלוי באוויר" מתחיל מהציניות ובהדרגה פונה אל הסנטימנטליות והרגש. באופן מפתיע, כמעט פלאי, למרות שלוקח המון זמן לעבוד על סרט, לכתוב, לביים, לערוך, להפיץ, נראה כאילו הסרט הזה נעשה ונהגה בחודשים האחרונים. האופן שבו הוא מגיב למצב הכלכלי של אמריקה הופך אותו לאחד הסרטים הכי אקטואליים, ומשום כך גם אחד הסרטים הכי שוברי לב. הוא עוסק באקלים של חוסר ודאות כלכלית, צמצומים וקיצוצים. בתוך האקלים האפרורי והמדכא הזה יש אדם אחד שמשגשג: ריאן בינגהם (ג'ורג' קלוני, פשוט מושלם בתפקיד הזה), שתפקידו הוא לטוס בכל רחבי אמריקה במחלקה ראשונה ולפטר אנשים. הוא חי את החיים המושלמים מבחנתו: מנותק מכל קשר אנושי מחייב ומתענג על כל ההנאות של מועדוני הלקוחות המובחרים של חברות התעופה בהן הוא טס והמלונות בהם הוא מתאכסן.

באופן מפתיע, הסרט נראה פחות כמו סרט של רייטמן ויותר כמו סרט של אלכסנדר פיין – הוא מתרחש בחלקו באומהה (בה מתרחשות רוב עלילות סרטיו של פיין), מולחן על ידי רולף קנט (המלחין הקבוע של פיין), ויש בו עריכה זריזה ושימוש ציני בהקפאת תמונה. ובנימה שלו הוא נראה כמו שילוב בין "Election" ובין "אודות שמידט" (עם לא מעט מ"ג'רי מגווייר"). מה שאומר שבסרטו השלישי כבמאי, ג'ייסון רייטמן עדיין מחפש את כיוונו ואת קולו (את הסרט הזה הפיק אביו, אייוון רייטמן), והוא נע בין אלכסנדר פיין לקמרון קרואו, אבל בין הסרט הזה ובין "תודה שעישנתם" הוא מתגבש כיוצר נורא מוכשר, ועם טעם מעולה לתסריטים.

ל"תלוי באוויר" יש בדיוק תסריט כמו שאני אוהב. מסוג התסריטים שתענוג ללמד אותם בבתי ספר לתסריטאות. הוא בנוי בצורה ברורה ומושלמת. כה מושלמת, שקל לחזות מה עומד לקרות, אבל מבלי שהסרט יהיה צפוי מדי – הוא מציג באופן מקסים את עולמו של הגיבור ואז מתחיל בהדרגה לפורר אותו, ולהציב מול חייו ההחלטיים רגעים של ספקות ודילמה שסודקים את תפיסת עולמו. ויש בו גם מסע חניכה כפול: הגיבור צריך ללמד מתלמדת צעירה במשרד, אבל גם מקבל בית ספר מאשה בוגרת שמהווה עבורו מראה. הסרט לוקח לא מעט סיטואציות שראינו כמותן קודם, ומסובב אותן. מהפך את תפקידי הגברים-נשים, מפלרטט עם רגשנות, וגורם לנו לתהות: האם במתח בין הרצון של הגיבור להתנתק מבני אדם, האם הסרט צריך לספק לו ישועה בדמות מערכת יחסים שתעיר את ליבו הקפוא ותגרום לו לבחון מחדש את סדרי העדיפויות שלו, או לתת לו את מבוקשו. וגם אם פה ושם הסרט גולש לברור מאליו ולרגעים אפילו לקלישאתי, הפתרונות הסופיים שלו ממש מקסימים. אני לא יודע אם הייתי בוחר בסרט הזה לאוסקר. אין בו זיקוקין דינור קולנועיים. הוא די קטן ומינורי, אבל הוא מצליח גם להצחיק וגם לרגש וגם להקסים, ובעיקר להיות מעין ואריאציה עכשווית לקולנוע של פרנק קפרה, ולהציע פתרונות אנושיים למצב כלכלי קשה, שנועדו להזכיר לדמויות – ולצופים – שכסף זה לא הכל בחיים.

אבל אל תגידו למפיצים שכסף זה לא הכל בחיים. כי עם שילוב כזה בין רגש והומור, ועם ג'ורג' קלוני, ואחרי שראיתי איך 400 סוכני ביטוח מגיבים לסרט, אפשר להגיד שהמסר שלו זה שכסף זה לא הכל בחיים, אבל הסרט הזה (שייצא בארץ באיזור פברואר) יביא המון קהל.

"תלוי באוויר" מוביל עם שש מועמדויות. ובקטגוריות המשחק: קיצוצים. שתי מועמדויות למריל סטריפ. שתיים לסנדרה בולוק. ושתיים למט דיימון. פשוט אין מספיק שחקנים כנראה. ושוב, בגלל הפיצול המעצבן לקטגוריות הדרמה והקומדיה/מיוזיקל, רשימת המועמדויות לגלובוסים אמנם נותנת קריאת כיוון לסרטים שיבלטו באוסקרים, אבל גם יוצרת עיוותים משונים ומצחיקים (ג'וליה רוברטס על "משחק כפול" כקומדיה? רוברט דאוני ג'וניור על "שרלוק הולמס"? ומצד שני: אף שחקן מ"The Hurt Locker"? משונה). הנה המועמדויות הבולטות:

סרט (דרמה):

"אווטאר"

"The Hurt Locker"

"Precious"

"תלוי באוויר"

"ממזרים חסרי כבוד"

סרט (קומדיה/מיוזיקל)

"Nine"

"500 ימים עם סאמר"

"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס"

"ג'וליה וג'וליה"

"זה מסובך"

בימוי:

ג'יימס קמרון, "אווטאר"

קתרין ביגלו, "The Hurt Locker"

קלינט איסטווד, "אינוויקטוס"

ג'ייסון רייטמן, "תלוי באוויר"

קוונטין טרנטינו, "ממזרים חסרי כבוד"

שחקן (דרמה):

ג'ורג' קלוני, "תלוי באוויר"

קולין פירת, "סינגל מן"

מורגן פרימן, "אינוויקטוס"

ג'ף ברידג'ס, "Crazy Heart"

טובי מגווייר, "אחים"

שחקנית (דרמה)

אמילי בלאנט, "ויקטוריה הצעירה"

סנדרה בולוק, "The Blind Side"

הלן מירן, "התחנה האחרונה"

קארי מוליגן, "לחנך את ג'ני"

גבי סידיבה, "Precious"

שחקן (קומדיה/מיוזיקל)

מט דיימון, "המודיע"

דניאל דיי-לואיס, "Nine"

רוברט דאוני ג'וניור, "שרלוק הולמס"

ג'וזף גורדון לוויט, "500 ימים עם סאמר"

מייקל סטולברג, "יהודי טוב"

שחקנית (קומדיה/מיוזיקל)

סנדרה בולוק, "ההצעה"

מריון קוטיאר, "Nine"

ג'וליה רוברטס, "משחק כפול"

מריל סטריפ, "ג'ולי וג'וליה"

מריל סטריפ, "זה מסובך"

שחקן משנה:

מט דיימון, "אינוויקטוס"

וודי הרלסון, "השליח"

כריסטופר פלאמר, "התחנה האחרונה"

סטנלי טוצ'י, "מבט מגן עדן"

כריסטוף וולץ, "ממזרים חסרי כבוד"

שחקנית משנה:

פנלופה קרוז, "Nine"

ורה פרמיגה, "תלוי באוויר"

אנה קנדריק, "תלוי באוויר"

מוניק, "Precious"

ג'וליאן מור, "סינגל מן"

כל השאר.

דברים שנראים לי ברורים כרגע:

קארי מוליגן תזכה על המשחק בדרמה. ג'ף ברידג'ס יזכה על המשחק בדרמה. מריל סטריפ תזכה על המשחק בקומדיה (על "ג'ולי וג'וליה"). דניאל דיי לואיס יזכה על משחק בקומדיה/מיוזיקל. קוונטין טרנטינו יזכה על התסריט. קתרין ביגלו תזכה כבמאית. "Nine" יזכה כקומדיה/מיוזיקל. כריסטוף וולץ ומוניק יזכו על שחקני משנה, וחוץ מהם, אף אחד מהאחרים שהזכרתי כאן לא יזכה באוסקר (אולי חוץ מביגלו וברידג'ס). ומי יזכה בפרס הסרט (דרמה)? עוד לא יודע. נראה לי כרגע די צמוד בין "אווטאר", "The Hurt Locker" ו"תלוי באוויר". אבל – כל זה נכון אך ורק לגלובוסים, שלחברי תא המבקרים הזרים יש נטייה ברורה להעדיף הרעפת שבחים על כוכבים, או גילוי כוכבניות טריות (לכן, אם דווקא וולץ ומוניק יפסידו בסוף לוודי הרלסון ולפנלופה קרוז, תדעו מאיפה זה בא).

אני ממשיך להעלות מהארכיונים את סיכומי השנה שלי של שנות ה-2000 (הנה השנים 2000 עד 2002), בניסיון לחפש בהם את הסרטים שהכי אהבתי בעשור האחרון. זה גם פלאשבק להיסטוריה הלא ממש רחוקה של הקולנוע כאן: 2003 היתה השנה בה התחיל סינמה סיטי לפעול, ושינה את הרגלי הצריכה הקולנועיים בארץ (למעשה, בימים אלה סינמה סיטי חוגג יום הולדת שבע. ובקרוב יוולד לו אח דיגיטלי בחולות ראשון לציון). הנה סיכום שנת 2003.

פורסם ב"העיר", 28.12.2003

תעודת עניות
למרות שהיו יותר סרטים מאי פעם בבתי הקולנוע ומתוכם עשרות שהיו חביבים ומעלה, לא היה סרט אחד עצום, חד פעמי ובלתי נשכח ב-2003, בכולם היו פגמים קריטיים. תואר סרט השנה, לפיכך, מוענק לשני סרטי תעודה, שלא רק טלטלו את הצופה, הם גם הראו מה זה בעצם קולנוע

סרטי השנה, 2003

1. "באולינג לקולומביין" (מייקל מור), "לתפוס את הפרידמנים" (אנדרו ג'ארקי)
2. "אכזריות בלתי נסבלת" (האחים כהן)
3. "שר הטבעות: שיבת המלך" (פיטר ג'קסון)
4. "אודות שמידט" (אלכסנדר פיין)
5. "מוכה אהבה" (פול תומס אנדרסון)
6. "השעה ה-25" (ספייק לי)
7. "המזכירה" (סטיבן שיינברג)
8. "מוצאים את נמו" (אנדרו סטנטון), "המסע המופלא" (האיאו מיאזאקי)
9. "האיש מהרכבת" (פטריס לקונט)
10. "מטריקס Reloaded" (+ סצינות מתוך "מטריקס Revolutions", "שליחות קטלנית 3", "בחורים רעים 2" ו"X מן 2")
11. "אררט" (אטום אגויאן)
12. "אבודים בטוקיו" (סופיה קופולה)
13. "תפוס אותי אם תוכל" (סטיבן ספילברג), "כנופיות ניו יורק" (מרטין סקורסזי)
14. "דברים יפים מלוכלכים" (סטיבן פרירס), "גניבה זולה" (ניל ג'ורדן)
15. "באמריקה" (ג'ים שרידן)
16. "השעות" (סטיבן דולדרי), "אדפטיישן" (ספייק ג'ונז)
17. "פְרידה" (ג'ולי טיימור)
18. "אחוות הזאבים" (כריסטוף גאנס), "אדון ומפקד" (פיטר וויר)
19. "שחקי אותה כמו בקהאם" (גורינדר צ'אדה), "נערות לוח השנה" (נייג'ל קול)
20. "הילד נשאר בסרט" (ננט בורסטין וברט מורגן)

וצריך להזכיר גם את: "איש ללא עבר", "עיר האלוהים", "בעיר ללא גבולות", "סדנה לעצבים", "כבוד ורעדה", "שחייה לילית", "שיקגו", "16 מתוק", "8 מייל", "28 יום אחרי", "שטח פתוח", "הענק", "בורות", "מייל לאור ירח", "הצלצול", "שודדי הפיראטים", "למות ביום אחר", "הארי פוטר וחדר הסודות", "להתראות לנין", "גיבור", "להרוג את ביל", "לרכוב על הלווייתן", "סיביסקיט", "אהבה זה כל הסיפור" ו"פעלים למתחילים".

שני הסינגלים שהכי אהבתי לשמוע השנה ברדיו הם "קרייזי לאב" של ביונסה ו"12:51" של הסטרוקס. אני מציין את זה, כי דווקא בקולנוע, תחום הסיקור שהופקד בידי, קשה לי השנה להגיע להחלטה חד משמעית מה הכי אהבתי. היזהרו, סתירה בדרך: מצד אחד, נדמה לי – ורק על סמך הסרטים שהופצו מסחרית בארץ ב-2003 – שזו היתה שנה קולנועית לא מרשימה במיוחד. מצד שני, בבואי לדרג את סרטי השנה, הגעתי בסופו של דבר לרשימה בת 55 סרטים שאהבתי השנה. 55 סרטים? זה המון! אבל יש בעיה: במבט לאחור, אף אחד מהם לא נחרט אצלי כיצירת מופת חד משמעית. לכולם היו בעיות קריטיות. סרטים רבים שאהבתי בזמן הצפייה, דעכו והתפוגגו בזיכרון. זה לא הופך אותם לפחות טובים, אבל נדמה לי שהסרטים הטובים ביותר של השנה צריכים להיות אלה שנזכור לטווח קצת יותר ארוך. וחוץ מזה, היו השנה המון סרטים חביבים, חמודים, נחמדים, מהנים אבל שלא מגיע להם שום מקום באיזה פנתאון ("להתראות לנין", מישהו?).

227 סרטים הופצו בישראל בשנת 2003. מדובר במספר חסר תקדים. בשנה שעברה הוא עמד על 200. ב-1995, השנה הראשונה בה התחלתי לספור כמה סרטים הופצו כאן, הנתון עמד על 151. סיבות רבות, עליהן אני מנסה לעמוד מדי שנה, מביאות לצמיחה המסחררת הזו במספר הסרטים. השנה הצטרפה אליהן סיבה נוספת: סינמה סיטי. פרויקט הקולנוע הזה חוגג בימים אלה שנה. אמנם לא עובר שבוע בו אני לא מקבל תלונות על בעיות קשות בתפעול המקום, אך אי אפשר להתחמק מהשינוי הדרמטי שהוא עשה לנוף הקולנוע בארץ. הוא לא רק אחראי – בעקיפין אמנם – לכך שיגיעו לכאן יותר סרטים (ולא רק 19 האולמות של סינמה סיטי התווספו השנה, אלא גם עוד שמונה בקניון ארנה, ואת כולם יש למלא בעוד ועוד סרטים) – נוכחותו והצלחתו אצל הקהל היו גורמים מהותיים במלחמת המחירים המבורכת שהתנהלה בקיץ האחרון, ובאחרונה בצמיחתם של מועדוני מנויים לרשתות קולנוע.

השנה שהתחילה עם האופטימיות שעורר פרויקט סינמה סיטי – שהתברר שהוא ברכה גם לקולנוע הישראלי – הסתיימה באחרונה בטון פסימי יותר, עם מותם של דוד פרלוב ורפי בוקאי. גם את פטירתו של המפיץ הוותיק דוד שפירא בפברואר אפשר לקרוא לא רק כאירוע טראגי, אלא גם כסימבולי. מפת ההפצה בארץ משתנה. לא אתפלא אם בסיכום השנה של 2004 נגלה שלמרות שמופצים יותר ויותר סרטים, יהיו כאן פחות מפיצים.

סרטי השנה.

הלם ותדהמה בראש הטבלה. שני סרטים תיעודיים חולקים את המקום הראשון ונושאים במשותף את התואר "סרט השנה". סרטים תיעודיים, כן? במדור שמואשם – ובצדק לרוב – שהוא מעדיף קולנוע עלילתי, הוליוודי, אסקפיסטי, עתיר תקציב. ודווקא הקולנוע הזה היה המאכזב ביותר השנה. זו היתה ללא ספק שנת הקולנוע התיעודי בארץ – שימו לב שסרט דוקומנטרי גם חותם את הרשימה. ויש בוודאי אמירה המסתתרת בעובדה שהשותף לתואר סרט השנה, "באולינג לקולומביין" יצא בינואר, ומאז כמעט ולא נראה כאן סרט טוב ממנו. מה שמפתיע במיוחד עבורי הוא שדווקא שני סרטים תיעודיים הכילו את כל מה שאני מחפש מיצירת מופת. לא רק חווייה רגשית, אלא גם מסע אינטלקטואלי. שני הסרטים האלה עוסקים במידה רבה, גם אם לא במישרין, במדיום הקולנועי עצמו. דווקא בגלל ששניהם תיעודיים, הם חושפים את היעדרה של האמת מהקולנוע, הכל סובייקטיבי, הכל ניתן למניפולציה, הכל ניתן לפרשנות. חוץ מהסיפורים המדהימים שהם הציגו, הסרטים האלה חשפו את עוצמתו, כמו גם את חולשתו, של המדיום הקולנועי.

זו השנה השניה ברציפות שהאחים כהן מגיעים למקום השלישי. "אכזריות בלתי נסבלת" נותר אחד הסרטים המהנים והווירטואוזיים ביותר שראיתי השנה, ואחד הבודדים בקולנוע העלילתי שאהבתי לחלוטין, ללא סייגים.

בשנים קודמות ריכז סיכום השנה של "סינמסקופ" רק את הסרטים שיצאו בין נובמבר לנובמבר, מתוך רצון להשאיר חיץ, מרווח בטחון של כמה שבועות מינימום, בין הצפייה בסרט והכללתו בסיכום השנה. הפעם חרגתי מהמנהג הזה, לא רק כי חשתי שלא היו מספיק סרטי מופת השנה, אלא בעיקר כי שלושה מהסרטים היותר יפים ומרגשים שראיתי ב-2003 יוצאים בשבועיים האחרונים של השנה. "שר הטבעות: שיבת המלך" כבש בלי בעיות את המקום השני. אבל שימו לב לשני סרטים שיוצאים היום ושכבר התברגו לרשימה: במקום ה-12, "אבודים בטוקיו" של סופיה קופולה. במקום ה-15: "באמריקה" של ג'ים שרידן. שני סרטים קטנטנים, אפיזודיים במבנה שלהם, העוסקים בתחושת זרוּת, באנשים הנמצאים במקום שאינו שלהם ומפתחים בו מערכות יחסים מפתיעות.

"אבודים בטוקיו" (השם המקורי הלך לאיבוד בתרגום, איף יו נואו וואט איי מין) מוכיח כמה דברים על קופולה: למשל, שהיא לא יודעת לספר סיפור. וגם: שהיא לא יודעת לספר בדיחה (ההומור בסרט, בעיקר בחלקו הראשון, די צפוי ורדוד, על הבדלי תרבויות: האמריקאים מלגלגים בפטרונות על היפנים – כמה השפה שלהם מוזרה, האוכל מוזר, המנהגים מוזרים וכמה הם נמוכי קומה). אבל יש לה גם כמה יתרונות שרק השתפרו מאז סרטה הראשון. למשל, שיש לה עין מעולה. לא רק ש"אבודים בטוקיו" מתגאה בליהוק פנטסטי (ביל מוריי וסקרלט ג'והנסון מושלמים בתפקידים הראשיים), הוא גם מראה שקופולה עדיין חושבת בסטילס. הפריימים מדויקים, הקומפוזיציות מפתיעות. אם ב"חמש ילדות יפות" מראה ז'ורנל האופנה עיצבן אותי, הרי שכאן הוא מצליח להפוך לחלק מהאווירה מבלי שייראה מיופייף ומלוקק מדי. אולי זו העובדה שהסרט מתרחש כמעט כולו במלון – מקום שכולו תפאורה, זיוף והעמדת פנים – ושעוסק באנשים הקשורים לפרסום ותדמיתנות, שהופכת את הלוק שלו למוצדק. ולא רק עין מעולה יש לה, גם אוזן. הסרט מכיל פסקול אלוהי, המשלב קיטש ודיסטורשן, בין מיי בלאדי ולנטיין ובין ג'יזז אנד מארי צ'יין. אבל היו אלה עשרים הדקות האחרונות של הסרט שהמיסו לבסוף את התנגדותי והפכו אותו לסרט שקשה להפסיק לחשוב עליו. סיפור אהבתם האפלטונית, אולי האדיפלית, של גבר מבוגר ובחורה צעירה, אולי לא מצטיין בעלילה ובסיפור סוחפים ויש בו לעיתים אמורפיות מתסכלת, אבל קופולה מצליחה לבנות שיא רגשי שהוא מהמספקים ביותר – גם אם המלנכוליים – שנראו השנה. גם אם הוא מטעה בתחילה, סופו של הסרט הופך את "אבודים בטוקיו" לסרט ממכר.

"באמריקה" הוא לכאורה סרט שלם אף פחות. סיפורה של משפחה אירית המגיעה לניו יורק בחיפוש אחר החלום האמריקאי, ומתוך רצון להשאיר מאחור טרגדיה שכמעט ופירקה אותה לרסיסים. שוב, העלילה מקרטעת. למעשה, אין ממש אחת כזו. אבל ככל שהסרט נמשך ההשפעה הרגשית שלו על הצופים מתעצמת. הוא מצליח להימנע מכל קלישאה מלודרמטית, למרות שהוא כל הזמן הולך על קרח דק מאוד. בסופו של דבר, לא מעט בזכות משחק מופלא של שתי הילדות, הסרט הופך ליצירה מרגשת ומלאת חסד (שהזכירה לי לעיתים, אגב, את "כנפיים שבורות" הישראלי).

בעשירייה הראשונה תמצאו לא מעט מהסרטים העצמאיים המצוינים שהגיעו אלינו בתחילת השנה, רובם מתוצרת 2002. זו גם במידה מסוימת רשימה של במאים אהובים: חוץ מפיטר ג'קסון והאחים כהן, גם אלכסנדר פיין, פול תומס אנדרסון, ספייק לי, אטום אגויאן (במקום ה-11) ופטריס לקונט. ו"המזכירה" (מקום 7) נותר אחד הסרטים המקוריים והשנונים, ונטולי הצדקנות, שנראו השנה.

במקום העשירי נמצא סרט שלא באמת קיים: לדעתי אם תקחו את "מטריקס Reloaded", תוסיפו לו את סצינת המלחמה מ"רבולושנס", את מרדף העגורן מ"שליחות קטלנית 3", את מרדף המכוניות בפתח "בחורים רעים 2" ואת סצינת הבריחה של איאן מק'קלן מ"X מן 2", תקבלו סרט פעולה גאוני ומעולה. ובכלל, זו היתה שנה בעייתית לסרטי הפעולה, שבסופו של דבר הבטיחו יתר משקיימו (ואני עדיין חושב ש"Reloaded" היה מאוד מהנה).

במקום ה-13: פעמיים דיקפריו, בשני סרטים שהיו מוחמצים, אבל בסופו של דבר קשה היה שלא להתפעל מהווירטואוזיות שלהם, כמו גם מהאמירה האישית שיוצרים דחסו לתוכם.

במקום ה-14: התנצלות כפולה. קודם כל לסטיבן פרירס, "דברים יפים מלוכלכים" שלו הוא עוד אחד מהסרטים שרק הולכים ומשתפרים, זה סרט חכם בהרבה ממה שנדמה בראשונה. נדמה לי שהגיע לו מקום גבוה יותר. שנית, לניל ג'ורדן, שראיתי את "גניבה זולה" שלו באיחור, ולא הספקתי לכתוב כאן כמה חיבבתי אותו (למרות סוף מעצבן). בסופו של דבר הסרטים האלה דומים למדי, לא רק בגלל הקרבה המסוימת בקריירות של פרירס וג'ורדן (ונדמה לי שאני אוהב כמעט את כל הסרטים שג'ורדן עשה, לגבי פרירס אני מסויג יותר), אלא בעיקר בזכות הצילום של כריס מנגס בשני הסרטים, שנותן להם לוק אנדר-וורלדי אפלולי, אך מסוגנן.

במקום ה-16: שני סרטים עם מריל סטריפ – די דומים, למעשה. גם אם "השעות" מלודרמה ו"אדפטיישן" קומדיה, שניהם עוסקים בניסיון לתרגם טקסט ספרותי לקולנוע. בשניהם הניסיון הזה מוגש באופן מודע לעצמו ושנון למדי.

במקום ה-18, שני סרטי הרפתקאות תקופתיים, שלמרות מגרעות רבות מציגים עשייה קולנועית וירטואוזית ומלאת תשוקה מצד במאיהם.

במקום ה-19 שני סרטים בריטיים בעלי אג'נדה פמיניסטית קלילה, שהיתה יכולה להתאדות בגלל משקל הנוצה של היצירות הבידוריות למהדרין האלה, אך למרבה ההפתעה מצליחות להיות לא רק מבדרות אלא בעלות מסרים מורכבים ממה שנדמה.

ליגה ב'.

רשימת 20 הסרטים הטובים של השנה מכילה למעשה 27 סרטים. ואחריה, עוד 25 סרטים שאהבתי במידה כזו או אחרת השנה. חלקם סרטים מהנים לצפייה ("הצלצול"), אחרים סרטים שדי התלהבתי מהם ("עיר ללא גבולות"), אבל שבמרחק הזמן נראים פחות חשובים, גם אם לא פחות מהנים. וזה אולי ההבדל בין הרשימות: ברשימה הראשית ניסיתי לכלול את הסרטים שהיתה להם, בעיני, איזו אמירה אמנותית משמעותית, או וירטואוזיות, אך גם שהיו מהנים מאוד. גם אם ברשימה השנייה יש סרטים שמאוד אהבתי ("8 מייל", "הארי פוטר וחדר הסודות") עדיין היה חסר בהם משהו מהותי כדי להפוך אותם ליצירה משמעותית, ולא רק בידורית. לעומת זאת, סרטים אחרים, שהיתה בהם יומרה אמנותית מעניינת ("גיבור", "להרוג את ביל", למשל) שהרגשתי שמהנים ככל שיהיו, הם גם קצת אובר-רייטד. הם לא חכמים כמו שנדמה להם.

הסרט הטוב ביותר שלא ראיתם השנה.

ואולי בעצם כן ראיתם: "סולאריס". רשימת סרטי השנה מכילה רק סרטים שהופצו השנה מסחרית בארץ, ו"סולאריס" של סטיבן סודרברג אמנם הוקרן כאן פעמיים-שלושה בסינמטק אך לא יצא באופן מסחרי (הוא יצא באחרונה בדי.וי.די), אבל זהו לא רק הסרט שהכי אהבתי השנה, אלא הסרט שגם ראיתי הכי הרבה פעמים. למרות שהוא סרט לא שלם, עדיין יש בו משהו מושלם. גם אם הוא עמום מבחינה עלילתית, הוא כה צלול מבחינה רגשית. סודרברג, ג'ורג' קלוני וג'יימס קמרון (כמפיק) יצרו את מה שנראה כסרט האבסטרקטי היקר ביותר בכל הזמנים. אם הוא היה מופץ מסחרית השנה, הוא היה מופיע בראש טבלת סרטי השנה.

איש השנה.

ג'ורג' קלוני. כשחקן, קלוני הגיע השנה לשני שיאים. ב"סולאריס" (שיצא באמריקה בסוף 2002) הוא מגיש משחק כה רגשי וחשוף, כה דק ניואנסים, שהוא מצליח לטפטף את נשמתו מבעד למסך אל הצופים. ב"אכזריות בלתי נסבלת" הוא עושה לכאורה את ההפך: משחק קריקטורלי, גדול מידות, כמעט מופרז, בהחלט מודע לעצמו. אבל גם כאן הוא מדויק להפליא. מה שאני אוהב בקלוני, גיליתי השנה, זה את הטעם שלו. לא רק כי הוא עובד באופן קבוע עם היוצרים האהובים עלי – סודרברג והאחים כהן – אלא כי נדמה שהוא גם מבין את מה שהם מנסים לעשות, לוקח אותם צעד אחד הלאה וחושב מחוץ לנוסחה ההוליוודית. ההוכחה הטובה ביותר לכך הגיעה השנה בדמות סרטו הראשון כבמאי, "וידויים של מוח מסוכן". הסרט אמנם לא היה מוצלח במיוחד, אבל הוא חשף את הטעם של קלוני כיוצר, כשהוא מנותק מהוראות הבימוי של סודרברג והכהנים. התוצאה היתה חושפנית למדי: כבמאי הצליח קלוני ליצור סינתזה משעשעת למדי בין סודרברג והכהנים (עם קמצוץ מדני דה ויטו). השימוש שלו במצלמה היה וירטואוזי. רק חבל שהסרט היה קצת מפוספס.

מה לעזאזל אני עושה איתם?

שלושה סרטים חשובים למדי לא נמצאים באף אחת מהרשימות. רציתי להסביר שזה בכוונה, ואף לנסות לנמק. השלושה הם "דוגוויל", "מיסטיק ריבר" ו"בלתי הפיך". קודם כל, ברמה ההצהרתית: הסרטים האלה, בעיני, פחות טובים ממה שעושים מהם חלק מעמיתי. אבל למעשה יש כאן את הקונפליקט הקשה ביותר בתחום ביקורת הקולנוע: הקונפליקט בין הערכה "אובייקטיבית" של איכות הסרט, ובין השיפוט הפרטי, המבוסס על טעם אישי וסרגל ערכים סובייקטיבי לחלוטין (ולא יעזור, בסופו של דבר – כידוע – הכל סובייקטיבי). אז הנה שלושה סרטים שאני לא יכול שלא להעריך מבחינה קולנועית, שיש בהם וירטואוזיות מרשימה, לרגעים מדהימה, מאת שלושה במאים שהתואר "מאסטרו" בהחלט מתאים לכל אחד מהם. הבעיה היא ששלושתם הציגו תפיסת עולם שכה הכעיסה וקוממה אותי, עד שהרגשתי צורך להתנער מהם. שלושתם עוסקים, למעשה, באונס. ושלושתם מציגים את הנאנסת (או הנאנס, במקרה של "מיסטיק ריבר") כאשם בפשע שנעשה כלפיו, כמי שהזמין את זה, האונס כעונש על התנהגות מפוקפקת. ובמקרה של "מיסטיק ריבר" אף חמור יותר, האונס כחטא שהנאנס עוד אמור להמשיך ולהיענש עליו כל חייו. שלושת הסרטים אף עוסקים בנקמה, ועוד מציגים את הנקמה כאקט מזכך, עוד נושא שקשה לי לקבל בסרטים. "בלתי הפיך" הוא המסובך מבין השלושה. מבחינה קולנועית מדובר ביצירת מופת. בחיי שאין לי מושג איך גספר נואה, הבמאי, עשה – טכנית – את מה שהוא עשה שם. אבל מה שנראה בהתחלה כסרט מהפכני – מבחינה תוכנית וצורנית – כסרט כה קיצוני וכה חסר פשרות, הפתיע לבסוף כשהציג תפיסת עולם מטיפנית, המתייחסת לעולם בקנה מידה מוסרי מיושן, שעומד בסתירה מוחלטת לדינמיקה החדשנית לחלוטין של העשייה הקולנועית. ואולי זה כי בסרטים האלה, אלימים ואפלים כל שיהיו, אין שמץ של חסד. בכל אופן, אלה סרטים חשובים, בוודאי בלתי נשכחים, אבל יש בהם פן איום ונורא.

סרטים של איש אחד.

גם זה היה טרנד השנה. יותר ויותר סרטים מאת יוצרים טוטליים, שלא מסתפקים בקרדיט הרגיל של במאי-תסריטאי-מפיק. סטיבן סודרברג גם מצלם בעצמו. לארס פון טרייר לא לוקח קרדיט על הצילום, אבל הוא מפעיל בעצמו את המצלמה. גספר נואה מצלם ועורך בעצמו. קלינט איסטווד הלחין את סרטו. ורוברט רודריגז – בשני סרטים שונים השנה – לא רק ביים, כתב, הפיק אלא גם צילם, ערך, הלחין ועיצב.

אהבה וכו'.

המפיצים אוהבים סרטים עם המילה "אהבה" בכותרתם. "אהבה" זה מוכר. הקהל אוהב "אהבה". לא רק המפיצים בארץ, אגב. בכל העולם. שבעה סרטים עם אהבה בכותרתם הוצגו השנה בארץ: "צורה לאהבה", "אחוזת אהבה", "אהבות פתוחות", "אהבה זה כל הסיפור", "לגמור עם האהבה", "באהבה, לייזה" ו"מוכה אהבה". ארבעת הסרטים האחרונים ברשימה הכילו את המילה "אהבה" גם בשמם המקורי.

רשימת אבידות.

האם לאודרי הפבורן היה משעמם במיוחד השנה בגן עדן? נראה שבמהלך 2003 היא זימנה אליה למעלה עוד ועוד מכרים ותיקים. אולי היא עובדת שם על סרט חדש. קודם כל היא לקחה את גרגורי פק, שותפה ל"חופשה ברומא". ואז את קתרין הפבורן (שחוץ משם המשפחה לא היה ביניהן שום קשר), ואז הצטרף פיטר סטון, תסריטאי "חידון בחרוזים". ואז עלה אליה ג'ורג' אקסלרוד, תסריטאי "ארוחת בוקר בטיפאני" ו"פריז התוססת". ולבסוף, באדי אבסן, שגילם בתפקיד קטן את בעלה ב"ארוחת בוקר בטיפאני". אנשי הוליווד כנראה שמו לב שאודרי משועממת שם למעלה והם הזדרזו כעת להכריז שבלייק אדוארדס, במאי "ארוחת בוקר בטיפאני", יזכה השנה באוסקר על מפעל חיים. בתקווה שאודרי תחכה איתו עד סוף פברואר.

והנה עוד כמה אנשי קולנוע שהלכו לעולמם השנה:

ג'ורג' רוי היל, במאי "קיד וקאסידי" (27 בדצמבר 2002); קונרד הול, צלם "קיד וקאסידי" (4 בינואר); ריצ'רד קרנה, המפקד של רמבו (17 בינואר); אלברטו סורדי, שחקן איטלקי (25 בפברואר); דוד שפירא, מפיק ומפיץ ישראלי (25 בפברואר); הורסט בוכהולץ, שחקן גרמני (3 במרץ); ז'אן איב אסקופייה, עוד צלם (1 באפריל); פיטר סטון, תסריטאי (26 באפריל); רוברט סטאק, שחקן (14 במאי); גרגורי פק, כוכב על (12 ביוני); יום קרונין, שחקן ותסריטאי (15 ביוני); ג'ורג' אקסלרוד, תסריטאי (21 ביוני); דיוויד ניומן, תסריטאי "בוני וקלייד" (27 ביוני); אלכסנדר ווקר, מבקר בריטי מהולל (15 ביולי); סרז' סילברמן, המפיק של בונואל ושל "ראן" (22 ביולי); ג'ון שלזינג'ר, במאי "גברים במלכודת", "קאובוי של חצות" (25 ביולי); בוב הופ, קומיקאי על (27 ביולי); מארי טרינטיניאן, שחקנית ובת של (1 באוגוסט); גרגורי היינס, שחקן ורקדן (9 באוגוסט); צ'רלס ברונסון, שחקן (30 באוגוסט); לני ריפנשטאל, במאית נאצית (8 בספטמבר); ג'ון ריטר, שחקן (11 בספטמבר); דונלד אוקונור, גנב את ההצגה ב"שיר אשיר בגשם" (27 ספטמבר); איליה קאזאן, במאי (28 בספטמבר); אליוט סמית, זמר מועמד לאוסקר (21 אוקטובר); אלם קלימוב, במאי רוסי (26 באוקטובר), מייקל סמול, מלחין לא מוערך דיו (24 נובמבר), דיוויד המינגס, שחקן (3 דצמבר).

אני מזכיר: אני קורא לכל קוראי "סינמסקופ" – לפחות לאלה מכם שחובבים מד"ב, חובבי ג'יימס קמרון, או סקרנים לראות את הסרט הכי מדובר של העונה – להצטרף אליי ביום חמישי ב-15:40 להצגה יומית של "אווטאר" (בתלת מימד דיגיטלי, באולם 6 ביס פלאנט – לטעמי האולם הכי טוב בארץ כרגע). אני קניתי לפני כשבוע חפיסת כרטיסים לשורה 9 שחלקכם כבר חטפתם ממני. אחרי שני ביטולים אתמול נשארו כעת חמישה כרטיסים אחרונים. אם אתם רוצים להצטרף אליי במקום להזמין בעצמם, שלחו לי מייל (yraveh@cinemascope.co.il), ואשמור לכם כרטיס (המחיר: 49 שקל). אגב: זוכרים שהופתעתי איך זה ייתכן שיש ביס פלאנט כל כך מעט הקרנות של "אווטאר" בסוף השבוע הראשון לצאתו? ובכן, מישהו שם התעשת – אולי הוא חיפש בגוגל מה זה ה"אווטאר" הזה וגילה שזה אחד הסרטים הכי מדוברים ביקום כרגע. כעת יש לסרט 11 הקרנות בתלת מימד דיגיטלי ליום חמישי, ועוד 5 הקרנות בדו-מימד. ככה הגיוני יותר. ועתונאים-בלתי-מוחרמים-ומתפלחים-יקרים: בין אם הוזמנתם להקרנה ב-13:30 בגת ביום רביעי, או להקרנה השנייה בגת לעיתונאים, בגת בערב, אל תשכחו מיד לעדכן כאן בתום הסרט איך היה.

========

ובאמריקה ממשיכים להתפרסם פרסי מבקרי הקולנוע לסיכום 2009:

איגוד מבקרי הקולנוע של ניו יורק:

סרט: The Hurt Locker". בימוי: קתרין ביגלו, "The Hurt Locker". שחקנית: מריל סטריפ, "ג'ולי וג'וליה". שחקן: ג'ורג' קלוני על "תלוי באוויר" ו"מיסטר פוקס הפנטסטי". שחקנית משנה: מוניק, "Precious". שחקן משנה: כריסטוף וולץ, "ממזרים חסרי כבוד". תסריט: "In The Loop". וכל השאר.

וואו. כמה סרטים שעדיין לא הגיעו להקרנות בארץ. חלקם, אגב, אני לא יודע אם בכלל יגיעו.

והנה רשימת המועמדים של פרסי "בחירת המבקרים" (Critic's Choice) המוענקים על ידי איגוד מבקרי הקולנוע של המדיה האלקטרונית. המועמדים לסרט השנה (כמו האוסקרים גם הם העלו את מספר המועמדים לפרס הסרט לעשר): "אווטאר", "אינוויקטוס", "לחנך את ג'ני", "The Hurt Locker", "ממזרים חסרי כבוד", "Nine", "יהודי טוב", "Precious", "למעלה", "תלוי באוויר".

יש סיכוי טוב מאוד שככה תראה גם רשימת המועמדים לפרס הסרט באוסקרים.

ועוד אגודת מבקרים שמעולם לא שמעתי עליה (מבקרי דרום מזרח ארצות הברית). הם בוחרים ב"תלוי באוויר". אבל כל השאר אותו דבר: וולץ, מוניק, סטריפ, ביגלו.

המבקרים, אם כך, נשפכים על "The Hurt Locker". האם יש לו סיכוי לזכות גם באוסקר? זה יהיה מאוד מעניין אם כן, כי נדמה לי שזה סרט מחוספס מדי בשביל האוסקרים. זה די דומה לשנה שבה המבקרים כמעט מכל אגודות המבקרים התלהבו מ"טיסה 93 ", אבל האקדמיה בחרה ב"השתולים" של סקורסזי. לכן נדמה לי שלמרות שקתרין ביגלו מובילה כרגע, האוסקר עדיין קרוב יותר ל"תלוי באוויר" מאשר לסרט שלה. מצד שני, יש כבר כמה חזאי אוסקרים שדי בטוחים שהיא לכל הפחות תזכה באוסקר על הבימוי, ובכל תהיה האשה הראשונה שתזכה בפרס. בכל מקרה, כדי לחזות את האוסקרים צריך להתנתק מפרסי איגודי המבקרים ולהתקרב כבר לפרסי הגילדות למיניהן.

אבל עד האוסקרים, הסיפור המעניין של העונה יהיה הקרב הדי צמוד בין קתרין ביגלו ובין ג'יימס קמרון. מה שהיה עבורי בתחילה קרב שלקוח מקומדיות רומנטיות – בעל ואשה לשעבר שצריכים להיפגש שוב ושוב בכל הטקסים האלה ואז להפסיד כל הזמן האחד לשני – הופך בעצם לדו-קרב של שתי גישות קולנועיות. הסרט שלו מייצג את חוד החנית של העשייה הטכנולוגית – דיגיטלי, תלת מימדי, חציו נברא לחלוטין במחשב. ואילו הסרט שלה צולם בסופר 16 מ"מ בתקציב קטן, בהפקה עצמאית, עם הפצה שהיתה מאוד מהוססת שלרגעים נדמה היה שהסרט יופץ בכל העולם חוץ מאמריקה (כי באמריקה כל סרטי מלחמת עירק מהשנים האחרונות נורא נכשלו בקופות. גם הסרט הזה, אגב, לא ממש הצליח מסחרית באמריקה).

===========

וב-15:30: המועמדויות לגלובוס הזהב. אני אהיה בדיוק בדרך משם לפה, אז אגיע לעדכן בערך שעה אחרי. מי שיקדים ויעדכן בתגובות  ייצא מקסים.

"אף פעם לא מאוחר מדי". עמי ויינברג ונוני גפן, הרצל ואביו, זה לצד זה

אני ממשיך לתרום במה שבועית ליומני ההפקה של הסרט העצמאי "אף פעם לא מאוחר מדי". אלה הפרקים הקודמים. והנה הדיווח של עדו פלוק מהשבוע האחרון + צילומים.

"אף פעם לא מאוחר מדי", יומן הפקה #4

"סוף סוף יום חופש. השבוע האחרון, שבעצם התחבר לזה שלפניו (צילמנו לכל אורך הסופ"ש האחרון) היה קשה במיוחד: נדחסו לתוכו סצנות שלא הספקנו לצלם בשבועות הקודמים, ביחד עם הסצנות הדרמטיות ביותר בסרט, אלה שבחרנו לצלם אחרונות, כדי להיות כבר "משופשפים." בשבוע הזה צילמנו במשרד באלנבי, בחניון אידלסון, ביפו, בבית של אח של איתי בבית יהושוע, בשדה ליד דרך בורמה, בלטרון, על גג ברמלה, ובאשקלון. זה היה השבוע שבו רשמית הפכנו למשפחה. משפחה שעושה קבלות שבת (על הסט), מדליקה נר ראשון (על הסט) וחוגגת ימי הולדת (לאיתי מרום, בבר, מיד עם השלמת יום צילום של 15 שעות)".

עמי ויינברג, שמשחק את אביו חמור הסבר של הרצל, במוניטור

ירון קוור, עוזר במאי, עושה "סטנדינג" (יושב במקומו של השחקן כדי שיכוונו עליו תאורה), בודק איך אנחנו עומדים בלו"ז ומתכנן את הלו"ז של מחר באותו זמן. רגע אופייני

אני ליד המוניטור, בבית של יוסוף ברמלה, אחרי שביקשתי מאיתי שיצלם לי כבשה