26 דצמבר 2009 | 10:06 ~ 8 Comments | תגובות פייסבוק

סיכום 2009: שוברי הקופות בישראל

תמיד קשה לחלץ מהמפיצים כמה כרטיסים הסרטים שלהם מכרו. עוד אחד מהעיוותיים המסורתיים והתמוהים שכה יחודיים אך ורק לקולנוע הישראלי (למה מפיץ לא רוצה להתגאות בנתוני ההכנסות של סרטיו זו אחת מהתעלומות הרבות שאופפות את מקצוע ההפצה בישראל, שלעיתים נראה סגור וחשאי כאילו זה תא של הבונים החופשיים). אבל אפשר להשיג אומדנים, שנותנים את רוח הדברים. השנה, בגלל שסרטי התלת מימד יקרים בעשרה שקלים מסרטים רגילים, חישוב הכרטיסים נהייה קצת מסובך יותר. אני מניח ששני הסרטים במקומות הראשונים, שהוצגו בתלת מימד מכרו פחות כרטיסים ממה שמצוין כאן, אבל ההכנסות שלהם – מבחינת מזומנים – גבוהות למדי בגלל מחירי הכרטיסים הגבוהים יותר.



1. “עידן הקרח 3 ”: 400,000 כרטיסים
2. “למעלה": 390,000
3. “נער החידות ממומבאי": 300,000
4. “הארי פוטר והנסיך חצוי הדם": 280,000
5. “ממזרים חסרי כבוד": 270,000
6. “סיפור גדול": 200,000
7. “מהיר ועצבני 4 ”: 200,000
8. “בדרך לחתונה עוצרים בווגאס": 193,000
9. “חיבוקים שבורים": 190,000
10. “מפלצות נגד חיזרים": 180,000
11. “יס מן"*: 170,000
12. “עג'מי": 165,000
13. “ההצעה": 160,000
14. “2012”: 150,000
15. “מלאכים ושדים": 150,000


(*) יצא בשבוע האחרון של 2008.

Categories: בשוטף

25 דצמבר 2009 | 11:00 ~ 38 Comments | תגובות פייסבוק

סיכום 2009: סרטי השנה של "סינמסקופ"

הנה זה בא, סיכום השנה. היו השנה סרטים ממש מהנים. לא יודע אם להגדיר את 2009 כשנה "טובה" או "רעה", כי לא היתה תחושה של גל עצום של סרטים טובים. לא. אבל היו כמה וכמה סרטים השנה שהיו ממש טובים, וממש מהנים. לכן רשימת עשרת הסרטים הי טובים של השנה, מכילה 12 סרטים, ובהם סרט אחד שדחפתי פנימה השבוע, אחרי שהמדור שלי בעיתון כבר ירד לדפוס. הנה הרשימה שלי ודברי סיכום השנה. הוסיפו את סרטי השנה שלכם בתגובות.

פורסם ב"פנאי פלוס", 23.12.2009

 

סרטי השנה 2009:

1. "ממזרים חסרי כבוד", במאי: קוונטין טרנטינו
2. "ארץ יצורי הפרא", במאי: ספייק ג'ונז

3. "יהודי טוב", האחים כהן
4. "סטאר טרק", ג'יי.ג'יי אברמס

-. "אווטאר", ג'יימס קמרון (*)

5. "למעלה", פיט דוקטר

6. "הנבואה", אלכס פרויאס
7. "הנוכלים בלום", ריאן ג'ונסון
8. "גבולות השליטה", ג'ים ג'רמוש
9. "מחוז 9 ”, ניל בלומקמפ
10. "חיבוקים שבורים", פדרו אלמודובר
-. "אויבי הציבור", מייקל מאן

(ומה היו הסרטים הכי קופתיים בבתי הקולנוע בישראל השנה?)

(*) את "אווטאר" ראיתי יום אחרי שמדור סיכום השנה שלי ירד לדפוס ב"פנאי פלוס". ואני כמו תמיד מעדיף לצפות בסרטים שאני מתלהב מהם פעם נוספת ולתת להם לשקוע לפני שאני משבץ אותם בין סרטים שלקחתי לי את הזמן להרהר לגביהם. נכון לעכשיו, אני ממקם את "אווטאר" במקום הרביעי, בתיקו עם "סטאר טרק". נהניתי משני הסרטים האלה באותה מידה: בשניהם הייתי כמו ילד קטן ומוקסם עם חיוך גדול על הפרצוף ועם ניצוצות בעיניים. "סטאר טרק" החזיק את הניצוצות בעיניים שלי כבר שלוש צפיות. אתן ל"אווטאר" לפחות עוד צפייה אחת בקרוב.

חיבבתי גם את:
"500 ימים עם סאמר", “קורליין", “לצאת לדרך", “פרידות", “כוכב בהיר", “זומבילנד". וכן, אני מודה: היו כמה סצינות ב"הפנתר הוורוד 2” שנורא הצחיקו אותי.

וגם: אחרי שכבר סיימתי לשקלל את הרשימה עשיתי לי עוד כמה השלמות של סרטים שהחמצתי השנה, וביניהם היה "ג'ולי וג'וליה". והסרט הזה פשוט עינג אותי כהוגן. כולם מתמוגגים ממריל סטריפ, שנועצת את שיניה בתפקיד העסיסי, הגרוטסקי, שנראה שעינג אותה בכל רגע, אבל אני הוקסמתי לא פחות ממג ראיין. סליחה, מאיימי אדאמס. סצינת הלובסטרים שלה היתה אחד הדברים הכי מצחיקים שראיתי השנה בקולנוע. ההתכתבות עם סצינת הלובסטרים מ"אנני הול" הקסימה אותי. זה לא סרט מתוחכם או משוכלל, הוא פשוט היה מהנה נורא. אז שבצו אותו איפשהו גם תחת "חיבבתי את".

נציגי 2008 שהוקרנו בארץ בתחילת 2009 ושחיבבתי מאוד ואני למעשה צריך לשבץ אותם לסיכום 2008:

1. "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן", דיוויד פינצ'ר
2. "מילק", גאס ואן סאנט
3. "חלון אחורי", סם מנדס
4. “גראן טורינו", קלינט איסטווד
5. “נער החידות ממומבאי"/”המתאבק"

 

דברי הסיכום:

חיכיתי ל-2009. לפני עשור, זרחה שנת 1999 כאחת השנים המרהיבות בתולדות הקולנוע בן זמננו, עם רצף פנומנלי של סרטים (אמריקאים בעיקר) שביטאו חרדה עמוקה מפני סוף המילניום. עשר שנים אחר כך, ואמריקה שוב בחרדה, אבל הפעם קצת פחות פילוסופית. המשבר הכלכלי באמריקה השפיע על מצב הרוח של האומה, וזה השתקף גם בסרטים עצמם (חכו ל"תלוי באוויר") וגם בעצם הרצון לצאת לסרטים, כדי לברוח מהמציאות. שנת 2009 שברה את שיאי ההכנסות בקופות, ויש סיכוי שעד שהשנה הזאת תגיע לסיומה יחצה בפעם הראשונה (באמריקה) הרף של עשרה מיליארד דולר בהכנסות לשנה אחת. העלייה בהכנסות, אגב, לא מעידה דווקא על עלייה במספר הצופים, אלא בעלייה הכי גדולה זה שנים במחירי הכרטיסים. זו היתה השנה הכי משמעותית עד כה למהפכת התלת מימד: החזון של דרימוורקס ופיקסאר שמעתה כל סרטי האנימציה שלהם יופקו בתלת מימד יצא לדרך השנה, ובשבוע שעבר הופץ סוף סוף "אווטאר" של ג'יימס קמרון, הסרט שגרם ללא מעט בעלי בתי קולנוע – גם בארץ – לשדרג את אולמות ההקרנה שלהם לאמצעי הקרנה דיגיטליים המאפשרים הקרנת תלת מימד. מהפכת ההקרנה הדיגיטלית, עם או בלי תלת מימד, מבורכת בעיניי. איכות ההקרנה באולמות ארצנו בהירה וצבעונית מאי פעם. אבל האם לתלת מימד יש ערך אמנותי משמעותי? עדיין לא הגעתי להחלטה חד משמעית. בעיקר כי המצב הוא עדיין כזה שרוב הצופים בעולם רואים את גם את הסרטים התלת מימדיים בגרסאות שטוחות. גם כי עדיין רוב אולמות ההקרנה הם של מקרנות 35 מ"מ ולא של מקרנות דיגיטליות, וגם כי אחרי 3-4 חודשים בבתי הקולנוע, הסרט עובר לדי.וי.די ולטולוויזיה ושם עדיין אין תלת מימד. יפה ומרשים? בהחלט. חיוני. עוד לא. ובכל מקרה, בסופו של דבר, הסרט צריך לעבוד בזכות עצמו, כשהתלת מימד הוא רק בונוס, ולא העניין עצמו. ואם כל כך קל לוותר עליו לדי.וי.די, אין בעיה לוותר עליו כלל. ברשימת סרטי השנה שלי יש את "למעלה" ואת "קורליין", שניהם היו יפהפיים בתלת מימד, אבל לא הייתי חושב עליהם פחות אם הייתי רואה אותם בדו מימד.

ואיך היו הסרטים השנה? היו טובים, היו בינוניים, היו רעים. זו לא תיזכר כשנה טובה במיוחד, או גדולה במיוחד. לא היה רצף חד פעמי של יצירות מופת, אבל גם לא היינו צריכים לגרד מתחת לספסלים כדי למצוא סרטים ראויים. היו כמה וכמה סרטים מהנים, חלקם מבריקים. ואליהם תכף נגיע.

סיכום שנת הקולנוע בישראל צריך להעיף מבט גם לגבי מה שקורה בארץ. ובישראל, נדמה לי, אנחנו חווים תקופת מעבר משונה שאני תוהה לאן היא תוביל. בסיכום 2008 הזכרתי את כמות בתי הקולנוע שנסגרו בשנה שעברה, אבל מיהרתי להרגיע: ב-2009 ייפתחו הרבה יותר. אבל כנראה שלוקח זמן לבנות בתי קולנוע חדשים. וכך קרה שב-2009 המשיכו להיסגר בתי קולנוע במרכזי הערים (גלובוס עזריאלי בתל אביב, פנורמה בחיפה), אבל הסינמה סיטי החדש והכולו-דיגיטלי שהובטח לנו לסוף 2009 בראשון לציון עוד לא מוכן. והיס פלאנט של ראשון לציון? רק ב-2012. ומתחם קולנוע חדש בירושלים? בתכנון. והאולמות החדשים בסינמטק תל אביב? גם הובטחו לסוף 2009 אבל עדיין לא מוכנים. כך שההבטחה מסוף 2008 מתגלגלת עכשיו אל תוך 2010: עשרות אולמות קולנוע סופר-משוכללים נמצאים בבנייה, עד אז מתחיל להיות יותר ויותר קשה למצוא מקומות לראות בהם סרטים.

לתוך המשוואה הזאת נכנס נתון נוסף: בעלי בתי הקולנוע עושים המון כסף. לעומת זאת, מפיצי הסרטים לא עושים המון כסף. בישראל כל בעלי בתי הקולנוע הם גם מפיצים, כשנדמה שהשיטה היא שהזרוע המפיצה צריכה להזין את זרוע ההקרנה בכמה שיותר תוצרים, להביא לאולמות כמה שיותר קהל. תפקיד המפיץ הוא לא להפסיד כסף. תפקיד בעל בית הקולנוע הוא להכניס כמה שיותר (למרות שכל בעלי בתי הקולנוע בארץ השנה שידרגו את אולמותיהם בהוצאה ניכרת וראויה להערכה). במילים אחרות, הצלחתו של סרט ספציפי הופכת כמעט חסרת חשיבות עבור המפיץ, ומה שחשוב לו הוא כמה כרטיסים הוא הצליח למכור בתוך בית הקולנוע שבבעלותו.

אבל מה קורה בתחום ההפצה? מצד אחד, אולי לא צריכות להיות לנו תלונות. הסרטים ההוליוודיים המסחרים, הגדולים, המצליחים, המדוברים, הגיעו ארצה כמעט כולם, ולרוב ממש בזמן אמת עם הפצתם העולמית (חוץ מ"The Blind Side" ו"Paul Blart: Mall Cop", שני שוברי הקופות היחידים באריקה שהמפיצים בארץ לא טרחו להביא ארצה. למרות שהראשון די מרגש, והשני די מצחיק). זה בפני עצמו לא עניין של מה בכך. אבל כשזה מגיע לסרטים הקטנים יותר, הזרים, המאתגרים יותר, נדמה לי שישראל הולכת ומצטמצמת בהיצע שלה. סרטים זרים עדיין מגיעים, אבל אלה לרוב סרטים צרפתיים בורגניים וחסרי ייחוד. סרטים אחרים, שזכו להצלחות בפסטיבלים, שזכו לביקורות טובות, לא הגיעו לבתי הקולנוע. אם היה לנו מזל הם הגיעו לאחד הפסטיבלים, אולי לאחד הסינמטקים. אבל גם זה לא בטוח. המצאי והמגוון הקולנועיים המגיעים ארצה הולכים ומתכווצים. ואני תוהה למה: האם זה בגלל שלמפיצים יש טעם בינוני, והם פשוט לא אוהבים סרטים איכותיים יותר? או שזה בגלל שהם מפחדים ש"הקהל" לא יבוא לסרטים האלה ולמרות שהם עצמם אוהבים את הסרטים האלה הם מונעים את הבאתם מתוך חשש כלכלי? אני שמח מאוד מכך שהתפוקה ההוליוודית מגיעה לישראל במהירות. אבל אני גם מתגעגע לימים בהם ישראל היתה גשר של תרבות קולנועית בין אירופה, אסיה ואמריקה, וסרטים זרים מפינות נידחות בעולם, היו זוכים כאן להצלחות קופתיות. המפיצים פעם עיצבו כאן את טעם הקהל וידעו איך לשווק להם סרטים אלטרנטיביים, שהפכו להצלחות, לשיחת העיר. אבל היום? אותם מפיצים נהיו די פחדניים. נדמה לי שאם "מלאכים בשמי ברלין" היה יוצא כיום, איש לא היה מביא אותו ארצה. וראו מה זה עושה: שניים מהסרטים הכי מדוברים השנה בקולנוע – “אנטיכרייסט" של לארס פון טרייר ו"The Hurt Locker” של קתרין ביגלו – לא נקנו להפצה בישראל. זה לפעמים גורם לי להרגיש שבמשרדי המפיצים אין אינטרנט והם לא קוראים את כמות המילים הנשפכות על שני הסרטים האלה. או שהם מקווים שלקהל שלהם אין אינטרנט בבית והם ממילא לא יודעים על מה מדברים בעולם. הם, המפיצים, ממילא ראו את הסרטים האלה בפסטיבלים, אז הם לא צריכים אותם.

ובסופו של דבר, להביא לארץ עותקי פילם – גלגלי ענק כבדים ומסורבלים – זה עסק יקר, גם להקרנה חד פעמית. תוסיפו לזה תרגום ופרסום, ותבינו למה המפיצים, הסינמטקים והפסטיבלים מעדיפים ללכת על בטוח, או על הזול. והמהפכה הדיגיטלית? זו שהיתה אמורה להוריד ואף להעלים את ההוצאות הפיזיות של שינוע הסרטים והפיכתם לקבצי מחשב וירטואליים? היא עדיין לא הגיעה ארצה – גם עותקים דיגיטליים עדיין מגיעים במטוסים באריזות מסורבלות ועם עלויות לא ריאליות. החזון של הורדת סרטים בקו לווייני מקודד ומאובטח הישר לשרת היושב ליד המקרנה בבית הקולנוע, ובכך פרט לדמי מנוי או עלות זכויות להקרנה אין שום הוצאה כלשהי לשינוע הפיזי של הסרט, עדיין לא הגיע לישראל. הוא קיים כרגע רק בהודו. לכן אני מקווה שזו תקופת מעבר. ושישראל תשוב להיות מקום שמאפשר לקהל מצומצם אך נאמן ונלהב להפוך סרטים קטנים ומאתגרים ללהיטי איכות מדוברים ומשפיעים.

במילים אחרות: נדמה לי שהסתובבו ב-2009 הרבה יותר סרטים טובים ממה שראינו כאן בארץ.

ועד כאן הקיטור השנתי שלי על כך שחובבי הקולנוע בארץ לא מקבלים שירות מספיק טוב מהמפיצים ושמי שרוצה לראות סרטים מרחבי העולם על מסך הקולנוע ולא בטלוויזיה, שיעבור לגור בפריז. ועכשיו לסרטים.

 

סרטי השנה.

תראו איזו צמרת יהודית יצאה לי. במקום הראשון, סרט על יהודים שמראים לנאצים מי בעל הבית (אם לא של המציאות, לפחות של הקולנוע). ובמקומות 2-4 סרטים של במאים יהודיים. יצא במקרה, אבל מעורר גאווה קטנה.

כשראיתי את "ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו, לא חשבתי שבסיכומה של שנה זה יהיה סרט השנה השלי. אבל לא היה עוד סרט מאז שכה הרשים ושיעשע אותי. זהו, למעשה, הקולנוע כפי שאני אוהב אותו: חסר פשרות, מנתץ חוקים וכללים, שוחט פרות קדושות, ובמלחמה בין המציאותי לקולנועי, הוא בוחר בקולנועי. “ממזרים חסרי כבוד" הוא סרט חצוף מאין כמוהו שהופך את מלחמת העולם השנייה למערבון בוקרים/אינדיאנים ומכניס את דיוויד בואי לפסקול. ובעיקר, זה סרט עם צילום מרהיב. והכי משונה: זו פעם ראשונה שקוונטין טרנטינו מקבל ממני יחס כה אוהד. אני מסמפט את סרטיו בדרך כלל, אבל בצורה מאוד מסויגת. את "להרוג את ביל" לא כל כך אהבתי. את "חסין מוות" חיבבתי. והסרט של טרנטינו שאני הכי אוהב הוא בכלל "כלבי אשמורת". כל השאר היו בסדר. שנונים, אנרגטיים, וזהו. "ממזרים חסרי כבוד" הוא הסרט הראשון של טרנטינו מאז "כלבי אשמורת" שממש אהבתי.

רשימת סרטי השנה שלי מכילה השנה כמעט אך ורק סרטים אמריקאיים עלילתיים (וסרט אחד תוצרת דרום אפריקה וניו זילנד). עדות למצוקה עליה דיברתי קודם: אם היו סרטים טובים מהעולם (והיו) הם לא הגיעו ארצה (או לא הגיעו עדיין). רק אלמודובר, במקום העשירי, הוא נציג הקולנוע האירופי. אלמודובר, כמו טרנטינו, הוא במאי ששמו הוא מותג, אבל אני לא אוהב את כל סרטיו באותה מידה. למעשה, זו הפעם הראשונה שאהבתי סרט של אלמודובר מאז "דבר אליה". “חיבוקים שבורים", כמו "ממזרים חסרי כבוד", הוא סרט שהדבר הבולט ביותר בו לעיניי הוא הצילום החושני שלו. וכמו הסרט של טרנטינו, זה סרט שנקודת הייחוס שלו היא בראש ובראשונה קולנועית. זה סרט על קולנוע, שמודע לכך שהוא בעצמו סרט הפועל לפי קונוונציות עלילתיות. צמוד אליו, באותה נשימה ממש, ומתוך אותו עולם ממש, “אויבי הציבור" של מייקל מאן, שגם הוא בעיני סוג של אח תאום ל"ממזרים חסרי כבוד": סיפור אמיתי תקופתי המצולם באופן אנכרוניסטי בולט – צילום היי-דפינישן ששומר על מראה הווידיאו שלו (בשעה שכל הבמאים שעובדים עם מצלמות היי-דפינישן מסתירים את מקור הווידיאו ומתאמצים לתת לחומר המצולם מראה של פילם), מצמיד מוזיקה שלא מתאימה לתקופה, והוא בעצמו פחות סרט גנגסטרים/תקופתי המתיימר לייצג אמת, והוא יותר סרט שמגיב למכלול הדימויים והמוסכמות של ייצוג הגנגסטרים בקולנוע מראשיתו. לא ראיתי את הסרט כשיצא והשלמתי את הצפייה בו רק באחרונה, והופתעתי לגלות סרט מהנה לחלוטין, שהוא כולו פראפרזות על סרטי גנגסטרים/אף.בי.איי קודמים (כולל "היט" של מייקל מאן עצמו) וכמו שהסרט עוסק בדימויים, כך גם גיבוריו: גם ג'ון דילינג'ר, שודד הבנקים, וגם ראש האף.בי.איי הממונה על לכידתו משתמשים בתקשורת, במדיה הוויזואלית, ובדעת הקהל, כדי לנהל את הקרב ביניהם. זה קרב בין דימויים, והוא מגיע לשואו-דאון שלו מחוץ לבית קולנוע המציג סרט גנגסטרים. מייקל מאן מביים באופן אדיר, ולצד "ממזרים" ו"חיבוקים", זה אחד הסרטים עם הצילום הכי מופלא שראיתי השנה.

זו היתה שנה יהודית להפליא. מציידי הנאצים של טרנטינו ב"ממזרים חסרי כבוד" ועד לגיבור המיוסר והמבולבל  של "יהודי טוב", נדמה שהקולנוע האמריקאי למד השנה לדבר יידיש. זו גם היתה שנה אפוקליפטית מאוד, בה שוב נהנו הקולנוענים להציג עולם שנמצא על פי תהום, במצב של כאוס, ורגע לפני השמדה טוטאלית. “2012” – הגרסה של רולנד אמריך לסיפור המבול של נוח – האידיוטי (אך המשעשע) היה השיא של המגמה הזאת. אבל לטעמי "הנבואה" של אלכס פרויאס הוא אחד מסרטי האפוקליפסה/אימה היותר טובים שראיתי באחרונה. מתחת למעטה המעט צ'יזי של סרט צעקני/על טבעי עם ניקולס קייג' התגלה סרט עם כמה רגעים מרהיבים של קולנוע, ועם כמה מחשבות לא רעות על מקומו של האדם ועל התמודדות של אדם עם יכולתו לנבא את העתיד, ולתהות: האם יש ביכולתו של אדם לשנות את גורלו. “הנבואה" התכתב גם עם "פלאשפורווד", הסדרה של רשת איי.בי.סי, שהתחילה גם היא עם המימד הנבואי/אפוקליפטי/ספיריטואלי, לפני שהתקשקשה לגמרי. גם "מחוז 9 ”, כמו "זומבילנד", התכתבו עם סרטי האפוקליפסה. ובכלל בין "מחוז 9”, “סטאר טרק", “הנבואה", “אווטאר" ו"ירח" (ראו בהמשך), זו היה שנה בכלל לא רעה לסרטי המדע בדיוני.

במקומות 7 ו-8: שני נציגים של הקולנוע האמריקאי העצמאי שמחפש מימון ברחבי העולם. “הנוכלים בלום" הוא שעשוע קולנועי חכם ושנון, ו"גבולות השליטה" הוא סרט מסע מהורהר ומסוגנן, שנראה כמו הסרט שטרקובסקי היה יכול לביים באמריקה (כלומר, בספרד). ומולם: הרפתקאות עתירות תקציב. “סטאר טרק" היה סרט ההרפתקאות הכי מהנה של השנה, ו"ארץ יצורי הפרא" הוא בעיניי ארץ יצורי הפלא. סרט שמן הסתם נהגה כדי למכור צעצועים לילדים, אבל הפך לחוויה נוסטלגית ומעוררת הרהור להורים.

 

סרטים ישראליים

זו היתה שנה לא רעה לקולנוע הישראלי. בתחילתה "ואלס עם בשיר", נציג 2008, הפסיד את האוסקר, אבל זכה בסזאר ובגלובוס הזהב. ובהמשכה "לבנון" זכה בפסטיבל ונציה. “סיפור גדול" היה הסרט שהכי נהניתי ממנו, והוא גם היה לשלאגר הישראלי הגדול של השנה עם 200 אלף צופים. "לבנון" היה הסרט שהכי הדהים אותי ויזואלית ורגשית (אבל הקהל התקשה איתו, הוא הביא עד כה כ-50,000 צופים). אבל ההפתעה הכי גדולה של השנה היתה "עג'מי", לא רק העובדה שהסרט הזה עבד בצורה כה סוחפת, ומפתיעה בעל מיני רמות – הכתיבה, העשייה, והמשמעות – אלא העובדה שהסרט הזה שלא נראה כמו חומר של שובר קופות עבד מצוין אצל הקהל והביא עד כה 165,000 צופים לבתי הקולנוע. אלה הסרטים הישראליים שיצאו השנה לבתי הקולנוע בארץ ושהכי אהבתי:

 

1. “סיפור גדול"
2. “לבנון"
3. “עג'מי"
4. “אילי ובן"
5. “עיניים פקוחות"
6. “קירות"
7. “ג'וליה מיה"

 

אבל שנת 2010 עשויה להיות אדירה לקולנוע הישראלי: האם "זוהי סדום" של אנשי "ארץ נהדרת" ישבור כל שיא קופה אפשרי של 30 השנים האחרונות? וכמה צופים יביאו לבתי הקולנוע הסרטים החדשים של אבי נשר ודובר קוסאשווילי?

 

הסרטים הכי טובים שלא הציגו בבתי הקולנוע בארץ:

אני עסוק בימים אלה בניסיון לסכם את העשור החולף ומגיע למסקנה מדכאת: חלק גדול מהסרטים הכי טובים שראיתי בעשור האחרון לא הוצגו בארץ בבתי הקולנוע המסחריים. הם היו או בפסטיבלים או בדי.וי.די. אם אתם חובבי קולנוע, אתם חייבים לזכור שאתם מקבלים שירות מוגבל וחלקי בבתי הקולנוע המסחריים. זה נורא מצער. גם השנה, כמה מהסרטים הכי יוצא דופן שראיתי, ראיתי או בפסטיבלים או בבית בדי.וי.די. הנה כמה מהם.

1.
The Hurt Locker

הסרט הזה, שביימה קתרין ביגלו (אשתו לשעבר של ג'יימס קמרון ומי שחתומה על סרט הפעולה המשובח "נקודת פריצה") מסתובב בעולם כבר למעלה משנה, מאז שהוקרן בפסטיבל ונציה 2008, והמפיצים בעולם לא ממש יודעים מה לעשות איתו. סרטים על מלחמת עירק לא מצליחים בקופות. ולסרט הזה אין עלילה רציפה אלא רצף של סיקוונסים. אבל יש בו עשייה קולנועית וירטואוזית, שהופכת את ז'אנר סרטי המלחמה לכמו מיוזיקל, בו כל סיקוונס הוא נאמבר, שעולה ועולה באינטנסיביות שלו. הסרט הזה הוא מופת של מתח מורט עצבים ואחד הסרטים הכי נטולי פשרות שיצאו מאמריקה בעת האחרונה. כל מי שמדבר על הסרט במושגים של קולנוע פוליטי או מסרים אנטי-מלחמתיים, מעוות את הסרט. כמו כל סרטיה של ביגלו זה סרט שמתפנן כהוגן ממלחמה ואלימות, ומציג מציאות בה המלחמה היא אולי גיהנום, אבל היא כיפית וממכרת לאללה. לא לחינם הסרט נפתח בציטוט שמלחמה ממכרת כמו סם. אז זה לא סרט פוליטי או אנטי מלחמתי (הוא כמעט פרו-מלחמה). זה פשוט סרט מתח/אקשן מצוין. וחוץ מזה: סיקוונס הפתיחה שלו הוא העתקה מושלמת לסיקוונס הפתיחה של "בופור" הישראלי.

לבסוף, נמצא המפיץ האמריקאי שהוציא את הסרט הזה בקטן בקיץ באמריקה, כמעט שנה אחרי בכורתו הראשונה. כעת הוא בדרך להיות אחד הסרטים המובילים בקרב על האוסקר. אני בספק אם הוא יזכה (אם כי ביגלו עשויה לזכות באוסקר על הבימוי), אבל זה די מביך שאחד הסרטים הכי מבריקים, הכי מותחים, הכי מדוברים והכי מעוטרי פרסים, לא קיבל שום נוכחות כלשהי על אף מסך ישראלי. חפשו אותו בערוצי הסרטים של יס במרץ 2010. (אגב: כמעט קרה אותו דבר עם סרט אחר, “Precious”, אבל כאן לפחות הסרט נגאל בזכות ערנות אנשי הסינמטקים ויגיע להקרנות בישראל בחושים הקרובים).

 

2.
"אנשים מצחיקים”/Observe and Report””

זעמתי על אנשי ג.ג כשהחליטו ברגע האחרון שלא להפיץ את "אנשים מצחיקים" של ג'אד אפטאו. אבל אני חייב להודות: אם אני הייתי מפיץ, הייתי די שובר את הראש עם הסרט הזה. החיבור בין אפטאו (“הדייט שתקע אותי") ואדם סנדלר (“50 דייטים ראשונים") היה אמור לייצר קומדיה פופולרית ושוברת קופות. אבל הסרט הזה הוא די פצצת דכאון. אבל זה גם סרט נורא אמיץ. אני מחבר את שני סרטיו של סת רוגן, “אנשים מצחיקים" ו"Observe and Report”, שניהם לא הוצגו בארץ, וחבל, כי שניהם מציגים את הצד האפל של הקומדיה, הצד שעוסק באנשים בחולשתם, ויותר משהם מצחיקים הם גורמים לצופה לנוע באי נוחות בכסא. זה אולי לא החומרים מהם עשויים להיטים, אבל אלה הסרטים שנחרתים בזכרון.

 

3.
In The Loop

"כן אדוני השר" לשנות ה-2000 באחד הסרטים עם התסריטים הפרועים, המצחיקים והמטונפים שנשמעו על המסך המון זמן. ואיזה כיף לפגוש על המסך את פיטר קפלדי, ששבה את ליבי ב"גיבור מקומי", ואז נעלם וניסה להפוך לבמאי בעצמו.

 

4.
"אנטי-כרייסט"

הסרט הזה, שהוקרן בפסטיבל חיפה, נע מהגרוע והאיום אל המופלא. הוא מעצבן ומקומם, אבל אי אפשר להתעלם ממנו. לארס פון טרייר בסרט הראשון שלו מאז "רוקדת בחשיכה" שאני מצליח לסבול ולא לשנוא כל רגע ממנו. כלומר, כן: לשנוא כל רגע. אבל להתפעל מהתעוזה והכשרון. וזה כה משונה: הקהל בארץ מת על פון-טרייר, אז איך המפיצים כאן ויתרו עליו בכזאת קלות? מה, רק בגלל קצת סקס ואלימות? זה לא מה שהופך סרטים לשוברי קופות כאן? אולי הוא עוד יצוץ פתאום, מי יודע.

 

5.
"ברונסון"

אם הייתי מפיץ, זה הסרט שהייתי קונה להפצה. איזה לונה פארק משוגע ומופלא של קולנוע. בשנה שעברה ברשימת הסרטים הכי טובים שלא הגיעו ארצה כללתי את "רעב" של סטיב מקווין, סרט פנומנלי המתרחש כולו בכלא. והשנה, עוד סרט בריטי קיצוני ואלים המתרחש בכלא ומספר סיפור אמיתי (אבל בצורה קרקסית) על האסיר הכי פרוע והכי ותיק בתולדות בתי הסוהר הבריטיים. “ברונסון", שהוצג בפסטיבל חיפה, הוא קומדיה אלימה ומפלצתית, שקורצת ללא הרף לכיוונו של "התפוז המכאני".

 

6.
"ירח"

תודה לאל לפסטיבל אייקון, שחשף בפנינו את סרט המדע בדיוני הכי טוב של השנה. דנקן ג'ונס, בנו של דיוויד בואי, משיק קריירה כבמאי קולנוע וגונב קצת מטרקובסקי וקצת מרידלי סקוט, ויוצר סרט אינטימי המתרחש על ירח, ובו פועל הנמצא לבדו במשמרת במכרות הירח שמגלה יום אחד שהוא לא לבד.

 

7.
"השליח"

העולם התעסק השנה בבמאי ישראלי לשעבר שיצר סנסציה: אורן פלי ו"פעילות על טבעית" שלו. סרט שצולם במצלמה קטנה, שווק באמצעות טוויטר, והכניס מעל מאה מיליון דולר. אבל היה עוד אורן, גם הוא ישראלי לשעבר שיצר השנה סרט בכורה מרשים. קוראים לו אורן מוברמן ואחרי שהיה מבקר קולנוע ותסריטאי הוא יצר השנה את "השליח", שהוקרן בפסטיבל ירושלים. לכאורה זה מסוג הסרטים שאני נוטה שלא לחבב: יותר מדי מציאות וחיספוס ודכאון. אבל הסרט הזה כל כך מרשים ובלתי אפשרי להתעלם מהעוצמה שלו.

 

8.
"לנצח"

הסרט הזה, של מרקו בלוקיו, הוקרן גם בחיפה וגם בירושלים, והוא אולי נשמע כמו דרמה תקופתית סטנדרטית, בעלת נוכחות כבדה ואופראית המספרת את סיפורו של מוסוליני. לא נשמע מפתה. אבל בלוקיו – שדווקא את סרטיו האחרונים אני מחבב יותר מאת סרטיו המוקדמים – יצר כאן כמה מהדימויים הוויזואליים היפים ביותר שראיתי השנה בקולנוע.

 

מתו ב-2009
ממלך הרייטינג (דודו טופז) ועד מלך הפופ (מייקל ג'קסון)

קלוד ברי (במאי,”ז'אן דה פלורט"; ומפיק, “ברוכים הבאים לצפון”). פטריק מגוהן (שחקן, “האסיר"). ג'ון אפדייק (סופר, “המכשפות מאיסטוויק"). הווארד זיף (במאי, “טוראית בנימין"). הורטון פוט (תסריטאי, “מות הזמיר", “רגעים קטנים של חסד"). רון סילבר (שחקן, “תהפוכות הגורל"). מוריס ז'אר (מלחין, "רוח רפאים"; זכה באוסקרים על "לורנס איש ערב", “דוקטור ז'יווגו" ו"המעבר להודו"). ג'ק קרדיף (צלם, “נרקיס שחור", “נעליים אדומות", “רמבו"). בי ארתור (שחקנית, “נערות הזהב"). דום דה לואיז (קומיקאי, “סרט אילם"). דיוויד קראדין (שחקן, “להרוג את ביל"). קארל מולדן (שחקן, “אורות הכרך"). עמוס קינן (סופר ותסריטאי, “חור בלבנה"). נטשה ריצ'רדסון (שחקנית, “לפנות ערב", “אבא מתארס”; ואשתו של ליאם ניסן). ג'יי.ג'י בלארד (סופר, “אימפריית השמש", “התרסקות"). פארה פוסט (שחקנית, “המלאכיות של צ'רלי"). מייקל ג'קסון. ג'ון יוז (במאי/תסריטאי/מפיק, “מועדון ארוחת הבוקר"). דודו טופז (שחקן, “פנטזיה על נושא רומנטי", “תל אביב לוס אנג'לס"). ארמי ארצ'רד (עיתונאי קולנוע). מייקל גלאסו (מלחין, “סראפין", מצב רוח לאהבה"). הנרי גיבסון (שחקן. “האחים בלוז", סרט מטוגן"). פטריק סווייזי (שחקן, “ריקוד מושחת", “רוח רפאים"). אדווארד וודוורד (שחקן, “קאלאן", “המלך דוד"). דן אובנון (תסריטאי, "הנוסע השמיני). רובין ווד (מבקר קולנוע). בריטאני מרפי (שחקנית, "8 מייל"). רוי דיסני (האחיין של וולט ויו"ר המפעל המשפחתי). ג'ניפר ג'ונס (שחקנית, "דו קרב בשמש").

 

עברו לרשימת הסרטים שמכרו הכי הרבה כרטיסים ב-2009 בבתי הקולנוע בישראל.

Categories: בשוטף

25 דצמבר 2009 | 09:00 ~ 2 Comments | תגובות פייסבוק

סיכום 2009: שוט השנה. ג'


ממשיך ללכוד כמה מהשוטים שהכי אהבתי השנה בקולנוע. כאלה שאשכרה גרמו לי להגיד “פשששש” או “וואו”. זה היה הראשון. וזה היה השני. ועכשיו השלישי: שני שוטים מ"ארץ יצורי הפרא" של ספייק ג'ונז.


אני מת על הצילום של לאנס אקורד בסרט הזה, השימוש בתאורה אחורית, בפליירים בעדשה, הכל כדי להפוך באמצעות צילום "נטורליסטי" את ארץ יצורי הפרא למקום שנראה אמיתי, למרות שמבחינה קולנועית הוא אמור להיות מקום "פנטסטי". אבל בראשו של מקס המקום הזה אמיתי לא פחות מהבית שממנו הוא ברח (במציאות או בדמיון, הסרט – כאמור – לא ממסגר את העולמות כ"מציאות" ו"דמיון", אלא כהמשכים רציפים זה של זה).


הנה עוד שוט מופלא – בתנועה זה נראה יותר טוב. הריצה של מקס, הסטדיקאם של המצלמה מאחוריו, ופתאום מבני העץ והזרדים הענקיים שיצורי הפרא בנו.


 

 

באיזה מקום נמצא "ארץ יצורי הפרא" ברשימת סרטי השנה שלי? עוד שעתיים אעלה אותה.

Categories: בשוטף

24 דצמבר 2009 | 13:00 ~ 12 Comments | תגובות פייסבוק

סיכום 2009: הסרטים הישראליים הקופתיים של השנה

שנת 2009 התחילה עם הפתעה: "ואלס עם בשיר", סרט שהופץ במספר מצומצם של עותקים וזכה להצלחה ולהתעניינות בעיקר בתל אביב, זכה למועמדות לגלובוס הזהב, זכה בגלובוס הזהב, היה מועמד לאוסקר ולראשונה גם נדמה היה שהנה סרט ישראלי עומד לזכות. כל ההתעניינות הזאת בסרט – שהתקיימה במישור הגלובלי, ולא רק הארצי – הזניקה את מכירות הכרטיסים שלו, והוא ירד מהמסכים בתחילת 2009 כשהכנסותיו זינקו לעבר ה-120,000 כרטיסים. מספר עצום לכמות עותקים כה קטנה. ושנת 2009 מסתיימת עם הפתעה לא פחות גדולה: "עג'מי", זוכה פרס אופיר, וסרט שאני מניח שאיש לא באמת ציפה שיביא לבתי הקולנוע יותר מ-60,000 צופים, סחף את הקהל והפך ללהיט קופתי לכל דבר. מפיק הסרט, מוש דנון, הצהיר בכנס המפיקים לפני כמה שבועות שהסרט מכר עד כה 165,000 כרטיסים.


זו היתה שנה ככה-ככה לסרטים הישראליים בקופות. אמנם, שני סרטים הצליחו מאוד. ולא מעט סרטים מצאו קהל באופן סביר, גם אם לא מרשים במיוחד. ובסופו של דבר, אני חושב שחוץ מההפתעה העצומה של "עג'מי", יש התאמה די מדויקת בין כמות הכרטיסים שנמכרה לכל סרט, ובין הפוטנציאל שלדעתי היה בו מלכתחילה.



נראה לי שבספירה הסופית, נגלה שהשנה נמכרו בין חצי מיליון ל-600,000 כרטיסים לסרטים ישראליים. אלה הסרטים הישראליים שהצלחתי להשיג נתונים והערכות (מצד מפיקים ואנשים הקשורים לעולם ההפצה בארץ) על מכירות הכרטיסים שלהם השנה:



1. "סיפור גדול": 200,000 כרטיסים

2. "עג'מי": 165,000

3. "לבנון": 50,000

4. "חמש שעות מפריז": 40,000

5. "אילי ובן": 35,000

6. "עיניים פקוחות": 25,000

7. "אצבע אלוהים": 20,000

24 דצמבר 2009 | 12:00 ~ 7 Comments | תגובות פייסבוק

סיכום 2009: שוט השנה. ב'

ממשיך ללכוד כמה מהשוטים שהכי אהבתי השנה בקולנוע. כאלה שאשכרה גרמו לי להגיד “פשששש” או “וואו”. זה היה הראשון. והשני: מתוך “The Hurt Locker” של קתרין ביגלו, שבמרץ עשויה להפוך לאשה הראשונה שתזכה באוסקר על בימוי. במרץ הסרט הזה – שאף מפיץ, פסטיבל, או סינמטק לא טרח להביא אותו ארצה – גם ישודר ביס תחת השם "מטען הכאב". הצילום הוא של בארי אקרויד, בדרך כלל הצלם הקבוע של קן לואץ'  (לחצו להגדיל):


Categories: בשוטף

24 דצמבר 2009 | 09:00 ~ 8 Comments | תגובות פייסבוק

סיכום 2009: 324 סרטים ב-7 דקות

די מסחרר המונטאז' הזה:




Categories: בשוטף

23 דצמבר 2009 | 17:11 ~ 4 Comments | תגובות פייסבוק

סיכום 2009: שוט השנה. א'

היום ומחר: כמה מהשוטים והפריימים שהכי אהבתי השנה בקולנוע. כאלה שאשכרה גרמו לי להגיד "פשששש" או "וואו". והראשון, מתוך "לנצח" של מרקו בלוקיו, שהוקרן גם בפסטיבל ירושלים וגם בחיפה (לחצו להגדיל):


 

vincere

Categories: בשוטף

23 דצמבר 2009 | 13:00 ~ 40 Comments | תגובות פייסבוק

סיכום העשור: הסרטים הישראליים של שנות ה-2000

פנו אלי מגלי צה"ל להשתתף במצעד הסרטים הישראליים של העשור האחרון, וביקשו ממני לדרג את הסרטים שהכי אהבתי. לא מלאכה פשוטה: אחרי שנים (רוב שנו השמונים והתשעים) שבהן היו לי סרטים ישראליים ספורים שחיבבתי, העשור האחרון היה מלא לא מעט סרטים שנורא אהבתי, כל אחד מכיוון אחר.בסופו של מיון – מבין יותר ממאה סרטים שהופקו בישראל בעשור הזה – הצלחתי לצמצם לרשימה שאני שלם איתה.


הבעיה היא עם הדירוג. חמשת הסרטים שאני הכי אוהב בעשור הזה די ברורים לי. אלה הם:

1. "בופור", יוסף סידר
2. "חתונה מאוחרת" דובר קוסאשווילי
3. "ואלס עם בשיר", ארי פולמן
4. "מסעות ג'יימס בארץ הקודש", רענן אלכסנדרוביץ'

5. "גן עדן עכשיו", האני אבו עסאד (לא ממש יודע אם הוא נחשב סרט ישראלי או לא)


הבאים בתור קצת יותר קשים לי לדירוג. הבדלי ההנאה שלי מהם מיקרוסקופיים:


"אושפיזין", גידי דר
"משהו טוטאלי", גור בנטוויץ'
"שנת אפס", יוסף פיצ'חדזה
"מדוזות", אתגר קרת ושירה גפן
"האסונות של נינה", שבי גביזון
"כנפיים שבורות", ניר ברגמן
"ביקור התזמורת", ערן קולירין
"הדברים מאחורי השמש", יובל שפרמן
"עטאש", תאופיק אבו ווייל
"אביבה אהובתי", שמי זרחין
"לבנון", שמוליק מעוז
"סוף העולם שמאלה", אבי נשר
"הבועה", איתן פוקס
"שבעה", שלומי ורונית אלקבץ

"עג'מי", סקנדר קובטי וירון שני
"איים אבודים", רשף לוי

"הכלה הסורית", ערן ריקליס
"למראית עין", דני סירקין

"ההסדר", יוסף סידר


זה היה כמובן עשור היסטורי לקולנוע הישראלי. כמות הסרטים שמופקת עלתה משנה לשנה, הפרסים מצטברים מהפסטיבלים הכי בכירים, ועם שני פסלוני גלובוס הזהב ושתי מועמדויות לאוסקר. וגם הקהל התלהב: 450,000 צופים ל"סוף העולם שמאלה". 300,000 צופים ל"חתונה מאוחרת", "אביבה אהובתי", "בופור" ו"איים אבודים". 200,000 צופים ל"כנפיים שבורות", "נודל", "אושפיזין", "שבעה", "ביקור התזמורת", "הסודות". בשנים 2004 ו-2007 יותר ממיליון איש קנו כרטיסים לסרטים ישראליים, הישג עצום. כך שעם כל הלבטים שלי לגבי סרטי העשור מהעולם – וההתלבטות האם לשים במקום הראשון סרט הונגרי או אמריקאי, סרט מד"ב או רומנטי – הסיכום הזה הוא הכי קל. שנות ה-2000 היו מופתיות ומופלאות לקולנוע הישראלי.


פספסתי משהו? יש סרט ישראלי שאתם אהבתם והוא לא ברשימה שלי? הגנו עליו בתגובות.

23 דצמבר 2009 | 09:00 ~ 10 Comments | תגובות פייסבוק

העשירונים העליונים

הקטע הזה של סיכום העשור מתברר כמשימה די מסובכת. יש המון סרטים שאהבתי, ואני פשוט לא מצליח לסדר אותם לפי סדר עדיפויות. שוקל להרים ידיים ולחפש דרך אלטרנטיבית לסיכום. לוקח לי את הזמן עד סוף החודש.


אבל בעולם, סיכומי השנה והעשור – של אנשים החלטיים ממני – ממשיכים בעוז:


דיוויד אדלסטין מ"ניו יורק מגזין" מסכם את השנה באתר של המגזין, וממשיך את הסיכום בבלוג שלו. במקום הראשון: "שעות קיץ" של אוליבייה אסיאס.


דרו מקוויני מ"HitFix" מסכם את השנה. במקום הראשון: החדש של גספר נואה.


ששת מבקרי הקולנוע של "ההוליווד ריפורטר" בוחרים את עשיריות השנה שלהם. אחד מהם אהב את "עץ לימון" של ערן ריקליס. אבל הרוב בחרו ב"תלוי באוויר" של ג'ייסון רייטמן.



מבקרי הקולנוע של שיקגו בחרו ב"The Hurt Locker" כסרט השנה שלהם.



ואלה העשיריות של עשרת מבקרי הקולנוע של MSN. המוביל: "The Hurt Locker" של קתרין ביגלו.


כתב העת "פילם קומנט" ערך משאל בין מבקרי קולנוע לבחירת סרט השנה. במקום הראשון: "The Hurt Locker" של קתרין ביגלו. במקום השלישי: "שעות קיץ" של אוליבייה אסיאס.


ו"אינדי-ווייר" ממשיך את המסורת שהתחילה ב"ווילג' וויס" ומקיים את משאל המבקרים והבלוגרים השנתי. במקום הראשון: "שעות קיץ" של אוליבייה אסיאס. במקום השני: "The Hurt Locker". ויש עוד קטגוריות.



"שעות קיץ" הוקרן בפסטיבל חיפה לפני שנה ולא ראיתי. נראה לי שהגיע הזמן להשלים את החור הזה.


ואגב: "The Hurt Locker" ישודר בבכורה ישראלית בערוץ הסרטים של יס ב-7.3.2010 ב-21:30. שמו בעברית: "מטען הכאב".


ונעבור לסיכומי העשור:


"אינדי-ווייר" ביקש ממבקרי אמריקה שידרגו גם את סרטי העשור. במקום הראשון: "מלהולנד דרייב" של דיוויד לינץ'. במקום ה-48: "ואלס עם בשיר".


30 סרטי העשור של הבלוג Film School Rejects.


==============


ועוד קצת כותרות:


אלה בשורות ממש מצוינות ונהדרות: סרטי אורלנדו של עודד הורביץ ייצגו בארץ את חברת ההפצה/הפקה הצרפתית MK2 של מארין קרמיץ. לפני כמה חודשים בישרה חברת וורנר הום וידיאו שהיא מפסיקה להפיץ בארץ את סרטי צ'רלי צ'פלין. ובגלל שחברת MK2 היא מחזיקת הקטלוג של צ'פלין בדי.וי.די, אני מניח שזה אומר שבקרוב יהיה אפשר שוב להשיג את סרטיו של צ'פלין בדי.וי.די (ואני קורא בוויינט שבקרוב גם בבלו ריי). יופי.


"סקרין דיילי" ביקש מהמון אנשי קולנוע מכל העולם – מפיקים, מפיצים ומנהלי פסטיבלים – לסכם את 2009, לבחור את הסרט שהם אהבו ולנבא מה יקרה לעולם הקולנוע בשנה הבאה. הפסקה שהכי לכדה את תשומת ליבי: בנורווגיה לא יהיה יותר פילם ב-2011. עד אז כל בתי הקולנוע במדינה מתוכננים להיות דיגיטליים.


ובישראל? אני שומע שסינמה סיטי בראשון לציון, שייפתח בחודשים הקרובים, יהיה כולו דיגיטלי. בלי מקרני פילם, רק מקרנים דיגיטליים.


ליעל חרסונסקי תהיה די עסוקה בפארק סיטי, יוטה, בינואר הקרוב. כבר דיווחנו כאן שסרטה התעודי, "שתיקת הארכיונים", ישתתף בתחרות הדוקומנטרית של פסטיבל סאנדאנס. ועכשיו דווח שהסרט העלילתי הקצר, "האגם", שביים בועז לביא ושחרסונסקי היתה שותפה לעריכתו (יחד עם רועי נחום), יוקרן בפסטיבל סלאמדאנס, המתקיים לצד פסטיבל סאנדאנס באותה עיר (ואמור להציע את התוצרת העוד יותר עצמאית, מאז שסאנדאנס הפך לשוק הוליוודי לכל דבר).

Categories: בשוטף

22 דצמבר 2009 | 12:34 ~ 8 Comments | תגובות פייסבוק

סיכום העשור: שנת 2004

בסוף 2004 עזבתי את עיתון "העיר", בדיוק חמש שנים אחרי שהגעתי לשם (עד היום, תמיד יצא שאני בדיוק חמש שנים בכל עיתון שאני עובד בו). ורגע לפני שהלכתי ערכתי את סיכום השנה המסורתי שלי, אבל עם טוויסט: באמצע 2004 התחיל להתגבש אצלי הרעיון שצריך להקים אתר אינטרנט. קניתי את הדומיין cinemascope.co.il והשתמשתי בביקורות הדפוס כדי להזמין את קוראיי להיכנס לאתר ולהשתתף בבחירת סרט השנה. זה היה סתם עמוד וורד שנשמר כ-html. לקח לי שנה וחצי אחר כך להבין מה לעשות שם (והנה אחנו כאן, שבועיים לפני יום ההולדת הרביעי לבלוג). אז סיכום 2004 מציג לא רק את סרטי השנה שלי אלא גם את סרטי השנה שלכם (אם יש כאן עדיין כאלה שהשתתפו במשאל ב-2004). סרט השנה, אגב, היה "שמש נצחית בראש צלול", ובאותו מדור פירסמתי ראיון עם צ'רלי קאופמן, תסריטאי הסרט, אליו התקשרתי לספר לו שהסרט שלו זכה במשאל. את הראיון עם קאופמן תמצאו כאן.


הנה סיכום 2004:


פורסם ב"העיר", 25.11.2004



סרטי השנה – בחירת המדור


1. "שמש נצחית בראש צלול", מישל גונדרי
2. "שיחות נפש", דניס ארקאן
3. "זאטואיצ'י", טאקשי קיטאנו
4. "תיבה רוסית", אלכסנדר סוקורוב
5. "אמריקן ספלנדור", ברמן ופולצ'יני
6. "הנוסע" + "טרמינל", מייקל מאן + סטיבן ספילברג
7. "אלפנט", גאס ואן סאנט
8. "עם הראש בקיר", פאטיח אקין
9. "החולמים", ברנרדו ברטולוצ'י
10. "אביב, קיץ, סתיו, חורף… ואביב", קים קי-דוק
11. "רוק בבית הספר" + "ילדות רעות", ריצ'רד לינקלייטר + מארק ווטרס
12. "זרים אינטימיים", פטריס לקונט
13. "שבעה צעדים", פארק צ'ן-ווק
14. "אני ♥ האקביז", דיוויד או ראסל
15. "ספיידרמן 2" + "משפחת סופר על", סם ריימי + בראד בירד
16. "הסמוראי האחרון", אד זוויק
17. "שלישיית בלוויל",
18. "השיבה"
19. "דלת נסתרת"
20. "סיפורי דגים"


עוד סרטים שהיו מהנים או מעניינים מאוד השנה: "המועמד ממנצ'וריה", "סטארסקי והאץ'", "הארי פוטר והאסיר מאזקבאן", "חינוך רע", "אולי נתנשק?", "21 גרם", "סתום ת'פה", "באהבה אין חוקים", "משחק המושבעים", "החיבוק האבוד", "אני לא מפחד", "פרנהייט 9.11", "לאכול בגדול", "כל דבר אחר", "שחר המתים", "לפני השקיעה", תשוקה חותכת".


הסרטים שהמבקרים, וגם הצופים, בארץ נשפכו מהם, אבל לא אני: "להרוג את ביל, חלק 2", "רוזטה", "קסם הנעורים".


בשוט אחד
מהשוט הבודד של "תיבה רוסית", לשוט המצליף ב"הפסיון של ישו", לחרבות של קוונטין וטאקשי, והפטישים של "שבעה צעדים". כמה מהמגמות של סרטי ‏2004


הסרט החשוב ביותר של השנה בכלל לא הוקרן בארץ: "הפסיון של ישו", סרטו של מל גיבסון עורר כאן זעם רב וגרר לא מעט מחאה ציבורית לוהטת, מבלי שהסרט בכלל יחשף לקהל הרחב. הניחו בצד את איכויותיו האמנויות, אם יש כאלה, ובואו נעסוק בשני נושאים אחרים הקשורים בו. ראשית, המפיצים בארץ. אם המפיצים כאן מעוניינים ברווחים, ברור לי כעת שהוויתור על "הפסיון של ישו" הזיק להם כלכלית. זה היה הופך להיט ודאי כאן. אבל הניחו להכנסותיהם של המפיצים בארץ, "הפסיון" הוא הסרט החשוב ביותר של השנה בגלל התפקיד התרבותי שמילא באמריקה. זו היתה שנת בחירות, בה התמודד בוש השמרן ההומופוב כשהוא מנפנף בדגל השיבה לערכים, ומולו ג'ון קרי, האנטי-מלחמתי, פרו-זכויות אדם. ובקולנוע התנהלה מערכה דומה: "פרנהייט 9.11" השמאלי נגד "הפסיון של ישו", שנוכס מיד לימין האמריקאי. הניצחון הברור של גיבסון על מור היה צריך לאותת משהו לגבי התוצאות הצפויות בבחירות. ואכן, השנה יותר מאי פעם אמריקה הפכה לשתי אומות שונות. ראו את זה היטב בליל הבחירות באמריקה כשהתוצאות סומנו על גבי מפת ארצות הברית: המדינות הכחולות, הדמוקרטיות, נמצאות על שני החופים, המערבי והמזרחי, והמדינות האדומות, הרפובליקניות, הבושיות, ממלאות את כל המרכז, המיד-ווסט והדרום ברצף אחיד (רק מינסווטה ומישיגן שוברות קצת את ההגמוניה בצפון). נדמה לי שאם היו מציירים דיאגרמה של התפלגות מכירת הכרטיסים של "פרנהייט 9.11" (כחול) ו"הפסיון של ישו" (אדום), התוצאה תהיה דומה.


לכן, יותר מכל, זו היתה שנת "הפסיון", זה הסרט שייצג הכי טוב את הצייט-גייסט האמריקאי הקתולי, צמא הדם ומשווע למושיע. אבל הוא גם ייצג מגמה רווחת בקולנוע האמריקאי השנה: הסרטים העצמאיים, שהופקו בכסף פרטי מחוץ למערכת ההוליוודית, הם אלה שמשכו השנה את רוב תשומת הלב, כלכלית ואמנותית. התוצרת ההוליוודית – חוץ מ"ספיידרמן 2 " – היתה שגרתית לחלוטין. הקולנוע העצמאי, לעומת זאת, עשה השנה חיל, בזכות סרטים כמו "ים של פחד", "נפוליאון דיינמייט" ו"גרדן סטייט" (שני האחרונים אינם נראים באופק ההפצה הישראלי), שהניבו רווחים של יותר מפי עשרה מההשקעה בהם.


ההצלחה של "הפסיון" בארץ הוחמצה. אבל הנה עוד סרט שכמעט ולא הגיע הנה: "תיבה רוסית" של אלכסנדר סוקורוב. מפיצי הסרט, יונייטד קינג, התמהמהו עם יציאתו עד שנדמה היה שהוא ייגנז. ואכן, זה נראה סרט לא קל להפצה – מאתגר, מופשט, איטי, לא משהו שהייתם מהמרים שיהפוך להצלחה קופתית. את התודה אנחנו חבים לפסטיבל פליצה בלומנטל למוזיקה קלאסית שביקש מהמפיץ עותק כדי להקרין את הסרט במסגרתו. ההקרנות הצליחו באופן פנומנלי, הוארכו, ואז הוארכו שוב, עד שהסרט לבסוף הופץ באופן רשמי. 26 שבועות אחרי הוא עדיין ממלא את האולם במוזיאון תל אביב, ומפיץ הסרט גילה מכרה זהב: את הקהל הרוסי. כבר בשבועיים הבאים נראה את השפעת "תיבה רוסית" על נוף ההפצה המקומי כשיונייטד קינג יפיצו גם את "אב ובנו", סרטו האחרון של סוקורוב, וגם את "השיבה", הזוכה בפסטיבל ונציה בשנה שעברה (סרטו העגום, האיטי, הפיוטי אך הלא אחיד של אנדריי זוויאגינצב ייצא בדצמבר, אבל כבר נכנס למקום ה-18 ברשימת סרטי השנה שלי). ובדרך אלינו סרט רוסי נוסף: "משמרת לילה", סרט אימה ששבר את כל שיאי הקופה ברוסיה. ארבעה סרטים רוסיים חדשים מגיעים ארצה תוך פחות מ-12 שנה? מדובר, כנראה, במגמה.


שלא לדבר על המבול האסיאתי. הצלחת "תיבה רוסית" בוודאי עודדה את יונייטד קינג בבואה להפיץ במוזיאון גם את "אביב, קיץ, סתיו, חורף… ואביב" הקוריאני. למרות שסרטו הזני של קים קי-דוק עוסק באלימות, הוא מסרטיו הפחות אלימים. אבל "שבעה צעדים" (או "אולדבוי", למי שהשם העברי עדיין עושה לו צמרמורת) של פארק צ'ן-ווק חשף בפנינו את הקולנוע הקוריאני העכשווי, כולו אפלה, דם ונקמה. טאקשי קיטאנו, מצידו, הוכיח שהוא גדול הווירטואוזים ביפן כיום עם "זטואיצ'י" שלו – שבמשך חודשים ארוכים היה המועמד המוביל לזכייה בתואר סרט השנה שלי, רק בגלל שהוא הסרט הכי מבריק מבחינה קולנועית. ובגלל התלהבותי מ"זטואיצ'י" נותרתי אדיש לצחצוחי החרבות של טרנטינו ב"להרוג את ביל, חלק 2 ". כן, יש בו קטעים וירטואוזיים, אבל הסרט הזה טרחני. סליחה, קוראים יקרים, שרבים מכם לא פותחים יותר את מדורי בגלל אדישותי לסרט הזה, אבל יש בו משהו מאוס, והסצינות בו היו ארוכות ומייגעות, עם מעט מדי קטעי ברק בתוכן. אני עדיין מאמין שעריכה קפדנית יותר, ופחות עמוסת חשיבות עצמית, היתה יכולה להפוך את שני חלקי "להרוג את ביל" לסרט מבדר אחד שיימשך פחות משעתיים.


שימו לב למקום 6 ברשימת סרטי השנה שלי: שני סרטים הוליוודיים שנראים כמו נגאטיב האחד של השני. האפלה הדחוסה של "הנוסע" (טום קרוז) מול האור הבוהק והקליל של "טרמינל" (טום הנקס). מייקל מן נגד סטיבן ספילברג, שני סרטים כמעט ניסיוניים עבור יוצריהם שהיו שאפתניים למדי ומרשימים בדרכם, ושניהם מתרחשים או רק במונית וקצת בטרמינל ("הנוסע") או רק בטרמינל וקצת במונית ("טרמינל"). אהבתי מאוד את שניהם (כמו גם את "נערות רעות" ו"רוק בבית הספר", שני סרטי תיכוניסטים כמעט גאוניים, ונורא מצחיקים, החולקים את המקום ה~11).


הסרטים הטובים ביותר שלא הופצו השנה בארץ.


אם הסרטים האלה היו מופצים השנה מסחרית בארץ, רשימת 20 הסרטים הטובים של השנה היתה נראית אחרת לגמרי. היעדרם של הסרטים האלה ממסכי הקולנוע בארץ הוא לא רק החמצה, הוא גם סוג של ביזיון. חפשו אותם בדי.וי.די.


1. "הצד הרחוק של הירח" (רובר לפאז'). הסרט הזה, בעיני, נותן פייט הגון ל"שמש נצחית" על התואר סרט השנה. כמוהו גם זה סרט פילוסופי אך רגשי, העוסק במפגש בין מדע ורגשות, סרט קטן מידות אך וירטואוזי בעשייתו.


2. "ערפל קרב" (ארול מוריס). זוכה האוסקר על הסרט התיעודי הוקרן בפסטיבל חיפה שעבר ופעמיים בסינמטק. שנה אחרי שסרטי תעודה פלשו בגאון לבתי הקולנוע, השנה הם הוגלו משם בבושת פנים. ודווקא השנה היו יצירות מופת מדהימות. למשל הסרט הזה (או הסרט במקום השמיני).


3. "Shaun of the Dead". אולי הסרט המצחיק ביותר שראיתי השנה (תיקו עם "רוק בבית הספר"). שילוב בין קומדיה רומנטית וסרט זומבים, ברוטב אנגלי. החצי הראשון מצחיק מאוד, השליש האחרון די מבהיל. מי שוויתר על הבאת הסרט הזה ארצה הוא טמבל.



4. "Bad Santa". מי שהתאכזב השנה מהאחים כהן, פשוט לא ראה את הסרט הנכון שלהם. עזבו את "להרוג את הליידי" (שהיה, אגב, מצחיק יותר ממה שאנשים מוכנים להודות), "Bad Santa" – שהכהנים הפיקו לטרי זוויגוף ("העולם שבפנים") – הוא הסרט הכי מצחיק שלהם השנה. רוחם המיזנטרופית ועמוסת משחקי השפה שורה על הסרט הזה, נראה כמו גרסה יהודית לסרט כריסמס קלאסי.



5. "המוזיקה שלנו" (גודאר). שנים שגודאר מביים יצירות פרטיות הפונות בעיקר לקהל שוחריו הוותיק והמצומצם, והנה ב"המוזיקה שלנו" הוא יוצר סרט נגיש להפליא שבוודאי היה קונה לו מעריצים צעירים חדשים. הכל על הבלי המלחמה וטרור התקשורת – כשמאבק ישראל בפסלטינאים הוא אחד העיסוקים העיקריים של הסרט. שרה אדלר הישראלית (בקרוב ב"שנת אפס" המצוין של יוסף פיצ'חדזה) נהדרת בתפקיד הראשי.



6. "טרילוגיה: השדה הבוכה" (אנגלופולוס). לא יודע למה – חוסר עניין או חוסר כסף – אבל אף אחד – מפיץ, פסטיבל או סינמטק – לא הביא את הסרט הכביר הזה אלינו. זהו אנגלופולוס במיטבו – כבד אך וירטואוזי, גדוש דרמה מוקצנת, אך עמוס ניואנסים זערוריים, וגם הוא עוסק בזוועות מלחמה.


7. "דרך ללא מוצא 1,2,3". החמצה אמיתית: הזכויות לטרילוגיית הפשע המעולה של אנדי לאו ואלן מאק ההונג קונגיים היו בידי סרטי שני, אך אלה העדיפו להוציא את שובר הקופות ואת שני סרטי ההמשך שלו ישירות לדי.וי.די, בלי שיגיעו קודם לקולנוע. חוץ מהעובדה שזה מעיד משהו על טעמם של המפיצים, לדעתי הם גם פיספסו את הקהל שלהם. אני משוכנע שהסרטים היו הופכים לשוברי קופות מכובדים מאוד כאן. סקורסזי, בכל אופן, עובד כבר על רימייק אמריקאי.



8. "לתוך האינסוף". עוד החמצה: אולי הסרט התיעודי הטוב ביותר של השנה (ואחד המובילים לזכייה בפרס האוסקר על הסרט התיעודי השנה), והוא בכלל מעין דוקו-דרמה. סיפורם האמיתי של שני מטפסי הרים באחת מתאונות הטיפוס המפורסמות ביותר, מעובד על ידי הבמאי קווין מקדונלד באופן עוצר נשימה. הסרט הוקרן בארץ בפסטיבל דוקאביב, היה מיועד לצאת להפצה בקולנע לב ביולי ומאז נעלמו עקבותיו. מי יודע, אולי הוא עוד ייצא כאן ב-2005.



9. "התאגיד". עוד סרט תיעודי נפלא. ושוב, המפיצים לא מודעים לקהל שלהם. הסרט הזה, שיוקרן בקרוב בסינמטק, היה הופך לפריט חובה בקרב פעילי אנטי-גלובליזציה ואצל צעירים המגלים את השיק שבהתנגדות לתאגידים. מדובר בקהל מאורגן היטב, צעיר למדי, והולך וגדל, ושהמפיצים לא מודעים לקיומו.



10. "חיים אחרונים ביקום". עוד תעלומה: גם הסרט הזה, תוצרת תאילנד, היה אמור לעלות להקרנות השנה, הפעם מטעם יונייטד קינג, וגם עקבותיו נעלמו. סרטו המצחיק-מריר של פן-אק רטנרואנג ייחרת בזכרונכם פחות בגלל העלילה הבונואלית המפותלת, או האפקטים המפתיעים, ויותר בזכות הצילום המופלא של כריס דויל.


סרטי 2004 – בחירת הקוראים


1. "שמש נצחית בראש צלול"
2. "שיחות נפש"
3. "להרוג את ביל, חלק 2"
4 . "קסם הנעורים"
5. "אבודים בטוקיו"
6. "אמריקן ספלנדור"
7. "חינוך רע"
-. "צווארון כחול לבן"
8. "סיפורי דגים"
– "21 גרם"
9. "אביב, קיץ, סתיו, חורף… ואביב"
-. "זטואיצ'י"
10. "שבעה צעדים"
11. "אלפנט"
12. "ללכת על המים"
– "שלישיית בלוויל"
13. "מסעות ג'יימס בארץ הקודש"
14. "אור"
-. "סוף העולם שמאלה"
-. "עם הראש בקיר"


קיבלו קולות, אבל לא עברו את אחוז החסימה: "בית של חול וערפל", "פרנהייט 9.11", "אנשי התחנה", "זרים אינטימיים", "הסמוראי האחרון", "הזר", "אפקט הפרפר", "רוזטה", "מונסטר", "תיבה רוסית", "האושפיזין", "מאז שאוטר עזב", "נראה אותך אוהב", "כשהנערים שרים", "לפני השקיעה", "קולד מאונטן", "נערה עם עגיל פנינה", "לילה ויום", "טרמינל", "אולי נתנשק?", "קח את עיני", "אני לא מפחד", "אני ♥ האקביז", "ספיידרמן 2", "החולמים", "הנוסע", "לחסל את הליידי", "החיבוק האבוד".


מי אמר שהקהל והביקורת אף פעם לא מסכימים? מאות מקוראי "סינמסקופ" שלחו בשבועות האחרונים, דרך אתר המדור ב-www.cinemascope.co.il, את בחירתם לסרט השנה. והנה נס: שני הסרטים במקומות הראשונים במשאל הקוראים זהים לשני הסרטים הראשונים ברשימה שלי. אחרי שנים בהם טופח הדימוי של המבקרים הסנובים שאוהבים סרטים שהקהל הרחב מוצא משעממים ויומרניים, מגיע הסקר הזה ומוכיח שגם הקהל – לפחות של עיתון זה – אוהב את הסרטים שלו איכותיים למדי. אך בשעה שברשימה שלי הפער בין "שמש נצחית" ו"שיחות נפש" היה מזערי, במשאל הקוראים יש זוכה חד משמעי: "שמש נצחית בראש צלול", סרט השנה שלכם, זכה ב-27 אחוזים מכלל הקולות. לשם השוואה: "שיחות נפש" קיבל שמונה אחוזים בלבד. הפערים בין המקומות השני השלישי והרביעי היו מזעריים. למעשה במשך השבועיים הראשונים של ההצבעה "להרוג את ביל, חלק 2 " הוביל את המצעד. רק מאוחר יותר "שמש נצחית" פתח את הפער העצום שלו, ו"שיחות נפש" עקף אותו בקול אחד בלבד.
וזה לא הכל: מתוך עשרים הסרטים בשתי הרשימות עשרה סרטים מופיעים גם כאן וגם שם. ההבדלים העיקריים נמצאים בסרטים הישראליים: ברשימה שלי, מתוך איזו מסורת נטולת הגיון ממשי, לא נכנסים כלל סרטים ישראליים (ואולי הגיע הזמן לשנות הרגל זה), בשעה שלרשימת הקוראים נכנסו לא פחות מחמישה סרטים ישראליים.



ומי המפיץ שאתם הכי אוהבים? נראה שסרטי שני. שבעה סרטים מתוך העשרים הוקרנו בקולנוע לב ("שמש נצחית", "אבודים בטוקיו", "חינוך רע", "צווארון כחול לבן", "21 גרם", "זטואיצ'י" ו"אור").



עוד נקודה מעניינת: לא מעט מצביעים כתבו במיילים שלהם לא רק מה הסרט שהם הכי אהבו, לא רק למה הם אהבו אותו, אלא הם גם צירפו את שם הסרט שהיה הבא בתור בדילמות שלהם, המקוםשני שלהם. זה חזר על עצמו כל כך הרבה פעמים שחזרתי וספרתי איזה סרט אוזכר הכי הרבה פעמים בתור הסגן. הזוכה: "אמריקן ספלנדור".



עד כאן שידורינו. אחרי חמש שנים (בדיוק השבוע) "סינמסקופ" נפרד מ"העיר" וממשיך הלאה. מי היה מאמין שלפני חמש שנים, דצמבר 1999, עוד לא היה YNET, עוד לא היה סינמה סיטי, הדי.וי.די היה עדיין צעצוע לעשירים ומשוגעים, "רייטינג" רק הושק, עוד לא הוקמו ערוצי הסרטים בכבלים הדיגיטליים, הסרט הישראלי הכי קופתי באותה שנה לא הביא יותר מ-70 אלף צופים (לעומת 400 אלף של "סוף העולם שמאלה"), ובבתי הקולנוע הופצו באותה שנה פחות מ~160 סרטים (לעומת כ-220 השנה). מה זה אומר? שכשהמדור הזה עבר ל"העיר" מ"זמן תל אביב" ראינו פחות סרטים, וקראנו פחות על סרטים. הזמנים השתנו די בקיצוניות מאז שהמילניום ההוא נגמר. מקווה שנהניתם לקרוא. אני, מצדי, נהניתי כהוגן. נתראה בקרוב במקום אחר.

Categories: סיכום העשור