לגלובוס הזהב יש פחות חוקים ומגבלות מהאוסקר כשזה מגיע לבחירת סרטים לקטגוריית הסרט הזר. הם מתעקשים על ענייני שפה, כמו באוסקר, אבל לא מתעניינים בנציג הרשמי של המדינה, אלא בוחרים בעצמם את הסרטים הבינלאומיים הבולטים ביותר של אותה שנה, על פי ביקורות ונוכחות בפסטיבלים. כך ייתכן שברשימת הסרטים יהיה יותר מסרט אחד מכל מדינה. אתמול פורסמה הרשימה של 69 הסרטים הזרים שמתוכם יבחרו חברי תא הכתבים הזרים בהוליווד בימים הקרובים את חמשת המועמדים לגלובוס הזהב בקטגוריית הסרט הזר. הנציג הרשמי של ישראל לאוסקרים, "עג'מי", נמצא שם. אבל גם "לבנון", זוכה פסטיבל ונציה. וגם… "שלום ולהתראות", הקופרודוקציה הצרפתית/ישראלית עם ז'ראר דפרדייה ופאני ארדן. זה אמנם סרט צרפתי לכל דבר, אבל בסופו של דבר, יש שלושה סרטים ישראליים, או המתרחשים בישראל, מבין 69 הסרטים הכשירים לבחירה לגלובוסים. המועמדויות לגלובוס הזהב יפורסמו ביום שלישי אחרי הצהריים. אני מאמין שאם יש לסרט ישראלי סיכוי כלשהו להגיע למועמדות זה יהיה דווקא "לבנון" ולא "עג'מי", אבל כרגע נדמה לי שהסיכויים לכך קטנים. אני מצפה למצוא שם את "חיבוקים שבורים" של אלמודובר, את "קוקו לפני שאנל" (שני אלה כשירים למועמדות לגלובוסים, אבל לא לאוסקרים), את "נביא" של ז'אק אודיאר, את "הסרט הלבן" של מיכאל האנקה, ואת "מקס מנוס" הנורווגי או את "המשרתת" הצ'יליאני או את "אמא" הקוריאני. הימורים שלכם?

===========

הו, זו כותרת שממש שימחה אותי: אחד הבמאים הכי מסקרנים של השנה שעברה הולך לביים סרט על אחד המוזיקאים שאני הכי אוהב. סטיב מקווין (האמן שהפך לבמאי, לא השחקן המנוח), שביים בשנה שעברה את "רעב" הנפלא, הולך לכתוב ולביים סרט ביוגרפי על המוזיקאי האפריקאי פלה קוטי. חוץ מסיפור חיים די פנומנלי – לא רק אחד המוזיקאים הכי פוריים בעולם, אלא גם מישהו עם אספירציות פוליטיות/מהפכניות, ומי שמיליון איש השתתפו בהלווייתו כשמת מאיידס ב-1997 – זה ללא ספק יהיה סרט עם פסקול אדיר.

==========

הנה מתחילות רשימות סרטי השנה של המבקרים האמריקאים לסיכום 2009. והראשון: ריצ'רד קורליס מ"טיים מגזין". במקום הראשון שלו: "נסיכה והצפרדע", סרט האנימציה של דיסני (אנימציה קלאסית, לא דיגיטלית) שייצא באמריקה רק בסוף השבוע הקרוב. במקום השני: "למעלה". במקום השלישי: "מיסטר פוקס הפנטסטי" של ווס אנדרסון. אני מניח שקורליס ממש אוהב אנימציה, כי במקום הראשון שלו לפני שנה היה "וול-E". אגב, שמונה מעשרת הסרטים הכי טובים של השנה ברשימה שלו לא הוקרנו עדיין בישראל. אנחנו מקבלים את המיטב של סוף השנה רק ברבעון הראשון של השנה הבאה.

ואגודת המבקרים של וושינגטון בחרה ב"תלוי באוויר" של ג'ייסון רייטמן כסרט השנה שלה. בשנה שעברה הם בחרו את "נער החידות ממומבאי". האם זה אומר ש"תלוי באוויר" יזכה השנה באוסקר?

=============

ואם הצטרפתם אתמול לעידון האייפון, בשורות טובות: IMDb השיקו אפליקציית אייפון. אין לי מושג מה זה אומר.

טוב, נכנעתי. נראה לי ש"אוואטר" הולך להיות מגניב. לא יודע אם מעמיק או מתוחכם או תבוני, אבל אני מהמר על מגניב. ומצפה, בעצם, למגניב בריבוע. אני סוקר את כל סרטיו של קמרון בראשי ולא מוצא סרט שלא נהניתי ממנו בצורה עצומה. גם שני הסרטים שלו שנחשבים לפחות טובים בפילמוגרפיה שלו, ושיש בהם לא מעט שיקול דעת מוטעה – "המצולות" ו"שקרים אמיתיים" – הם סרטים שפשוט נורא-נורא נהניתי בהם. הם קולנוע במובן הכי נרקוטי של המילה. אז למה ש"אוואטר" לא יהיה לפחות מהנה כמו "שקרים אמיתיים" (כלומר: קטעי אקשן מעולים וביניהם קטעי דרמה/דיאלוג/הומור קצת מביכים)? ויודעים מה, אני בהחלט מצפה שקמרון ייתן לנו משהו שלא ראינו מעולם לפני הסרט הזה. הוא עשה את זה כמעט בכל סרט קודם שלו. משהו שהוא… יותר. זה קולנוע ספקטקולרי, אבל שבא מתוך כשרון עצום שעד היום האמנתי בו והלכתי איתו. אהיה מאוד מופתע (ומאוד מאוכזב) אם דווקא הסרט הזה יהיה פדיחה. אם אתם עיתונאים שמבטיחים ליחצני הסרט שלא תכתבו מילה על "אוואטר" עד יום ראשון, 20.12, אתם מוזמנים להקרנת העיתונאים של "אוואטר" שתתקיים בקולנוע גת, בעוד שבוע מהיום, 16.12, ב-13:30. אם אתם לא עיתונאים, זה רגע למצוא חבר עיתונאי ולהצטרף אליו. וחוץ מזה, תמיד אפשר לנסות להתפלח פנימה. אגב, אם אתם מבטיחים ליחצנים לא לכתוב מילה על "אוואטר" עד יום ראשון, מפחד שהם לא יזימנו אתכם יותר להקרנותיהם העתידיות, דעו שאתם ככל הנראה תהיו העתונאים היחידים על כדור הארץ שלא יכתבו על הסרט הזה ברביעי-חמישי. אם הסטטוס הזה שווה לכם חיסכון של 45 שקלים, ההקרנה הזאת בשבילכם. אני מניח שאני לא אוזמן להקרנה (בא.ד מטלון לא אוהבים לדעת אם הסרט שלהם טוב או לא טוב לפני סוף סוף השבוע. הם רוצים לישון טוב בשבת ולהתמודד עם ביקורות רק בימי ראשון), ולכן אני מתכנן לערוך יום אוואטר חגיגי ביס פלאנט למחרת ב-15:40. אז בואו נערוך משאל/מפקד קצר: מי כאן הולך להקרנת העיתונאים של "אוואטר" ביום רביעי? (מי שהולך, שלחו לי מייל או סמס בתום הסרט ואעלה את חוות דעתכם לבלוג בעילום שם, או הוסיפו תגובה בשם בדוי בבלוג). ומי רוצה להצטרף אליי ליום "אוואטר"/"סינמסקופ": מפגש של קוראי הבלוג, חובבי מד"ב/קמרון/סקרני הסרט, ביס פלאנט ביום חמישי הבא ב-15:40. באים? אתם יכולים להזמין כרטיסים מראש באתר של יס פלאנט, ואני כבר קניתי בוחטה של כרטיסים, כך שאתם יכולים גם לבקש ממני לשריין לכם כמה מהם (במחיר 49 שקל לאחד). אם אתם באים, תביאו לפטופים. ב-18:30 נשב יחד בכניסה לקולנוע ונעדכן במקביל בבלוג/טוויטר מה חשבנו על הסרט.

אני ממשיך לעיין לאחור בסיכומי השנה שלי של העשור האחרון – חצי עשור הייתי ב"העיר" חצי עשור אני ב"פנאי פלוס" – כדי לרענן את זכרוני ואת זכרונכם לקראת סיכום העשור שעוד יגיע. הנה סיכומי שנת 2000 ו-2001. והיום: 2002. מצד אחד, שנה בעייתית. לא מעט סרטים מהנים, מעט מאוד סרטים שבאמת נחרתו והלכו איתי עד סוף העשור. במבט לאחור, אני מעדיף בהרבה את "האיש שלא היה שם", אחד הסרטים שאני הכי אוהב של האחים כהן, על פני "דבר אליה", למרות ש"דבר אליה" הוא הסרט של אלמודובר שאני הכי אוהב. את "דו"ח מיוחד" ו"האיש שלא היה שם" אני מעביר לרשימת העשור. כל השאר? לא בטוח.

הסרט הכי מדובר בשנת 2002 בישראל היה "מלהולנד דרייב" של דיוויד לינץ', סרט שנדמה היה שכולם – לפחות בקר קוראי "העיר" – העריצו, ואותי הסרט הזה הטריף מרוב עצבים. אני מניח שכשסרט מעצבן אותך עד שתכתוב עליו 2,000 מילה זה למחמאת הסרט, ובכל זאת, לא הצלחתי לסבול אותו (למרות שיש בו רגעים בלתי נשכחים).

הנה סיכום 2002:

פורסם ב"העיר", דצמבר 2002

אובר דרייב
סרטי 2002 היו בעיקר מאכזבים, מעצבנים וזניחים. כל סרט שהיה בו קצת יותר מזה בלט מיד מעל בינוניות השאר. יצירות המופת של השנה, "דו"ח מיוחד" ו"דבר אליה", נמצאות בליגה משל עצמן. וכמעט אף מילה נוספת על "מלהולנד דרייב"

סרטי השנה

1. "דו"ח מיוחד". ארה"ב 2002. במאי: סטיבן ספילברג
2. "דבר אליה". ספרד 2002. פדרו אלמודובר
3. "האיש שלא היה שם". ארה"ב-אנגליה 2001. איתן וג'ואל כהן
4. "ספיידרמן". ארה"ב 2002. סם ריימי
5. "ונילה סקיי". ארה"ב 2001. קמרון קרואו
6. "לחיות בתמונות". ארה"ב 2002. מרק רומנק
7. "שר הטבעות: אחוות הטבעת". ארה"ב 2001. פיטר ג'קסון
8. "הארי פוטר ואבן החכמים". ארה"ב 2001. כריס קולומבוס
9. "באראן". איראן-צרפת 2001. מג'יד מג'ידי
10. "המזכירה". ארה"ב 2002. סטיבן שיינברג
11. "רווק פלוס ילד". אנגליה 2002. פול וכריס ווייץ
12. "משפחת טננבאום". ארה"ב 2001. ווס אנדרסון

13. "הדרך לפרדישן". ארה"ב 2002. סם מנדס

14. "סימון". ארה"ב 2002. אנדרו ניקול

15. "ילדים של אף אחד". ספרד 2001. גיירמו דל טורו

16. "זהות כפולה". ארה"ב 2002. דאג ליימן

17. "מפלצות בע"מ". ארה"ב 2001. פיט דוקטר, דיוויד סילברמן
18. "עידן הקרח". ארה"ב 2002. כריס וודג'
19. "חיילים היינו". ארה"ב 2002. רנדל וואלאס
20. "XXX". ארה"ב 2002. רוב כהן

וגם: "ואת אמא שלך גם" (בזכות האווירה), "פרידה" (בזכות האמנות), "בוגדת" (בזכות המשחק של דיאן ליין), "K-19" (בזכות הקצב ההיסטרי), "היי ריסק" (בזכות סצינות המרדפים המפתיעות), "מאחורי קווי האויב" (אך ורק בזכות סצינת הפתיחה המצוינת), "סקס ולוסיה" (בזכות פיתולי העלילה החכמים), "מלחמת הכוכבים 2: מתקפת המשובטים" (בזכות סצינת הקרב של יודה)

200 סרטים עלו השנה בארץ (ממוצע של 3.8 סרטים בשבוע). מדובר בכמות חסרת תקדים (לפחות יחסית לשנים האחרונות, מאז שהמדור סופר את כמות הסרטים החדשים). בלא מעט שבועות השנה עלו בסוף שבוע אחד בבת אחת שישה-שבעה סרטים חדשים, כמה מהם שרדו שבועיים-שלושה ונעלמו. "זו העדות לכך שהמצב בשוק לא טוב", אומר גורם המקורב לעולם ההפצה. "מכיוון שהמפיצים הם גם בעלי בתי הקולנוע, הם מוציאים בבת אחת כמה שיותר סרטים וגורמים לתחלופה גדולה באולמות. החישוב הוא שגם אם הסרטים עצמם נכשלים, עדיין מכירת הכרטיסים בבתי הקולנוע תישאר גבוהה. הם יכולים לקזז הפסדים בהפצה על ידי רווחים מבתי הקולנוע".

במילים אחרות, 2002 היתה שנה לא טובה, לא רק אמנותית, גם כלכלית (בארץ. באמריקה זו היתה שנת שיא בקופות). המיתון והמצב הבטחוני הקטינו, כך דווח, את נוכחות הצופים בבתי הקולנוע. לא שכל הסרטים נכשלו: "הארי פוטר ואבן החכמים" (כ-800 אלף צופים), "שר הטבעות: אחוות הטבעת" (כ-600 אלף) ו"ספיידרמן" הצליחו כאן, כשם שהם הצליחו בכל מקום אחר בגלובוס. וגם "נפלאות התבונה" ו"אושן 11" הביאו כ-600 אלף איש. גם "החתונה היוונית שלי" ו"דבר אליה" הביאו לבתי הקולנוע כמות אגדית של בין 200 ל-300 אלף צופים, ויחסית לגודל הסרטים גם 100 אלף הצופים של "חתונת מונסון", 70 אלף הצופים ב"מלהולנד דרייב" ו-50 אלף הצופים ב"באראן" נחשבים הצלחה גדולה.

הבעיה הגדולה יותר, מבחינתי, היא שזו היתה שנה דלה אמנותית. לא שלא היו סרטים מצוינים, אבל לא היה אף סרט פורץ דרך, אף סרט ששינה את פני הקולנוע. גם הסרטים המהנים – מ"ספיידרמן" ועד "שר הטבעות" – היו כאלה שהיה קצת צורך לזייף אורגזמה כדי להתלהב מהם. היה אקשן, היו אפקטים, היתה גרנדיוזיות, אבל לא היה שם שום דבר שבאמת לא ראינו קודם. לא היה "מטריקס" או "מועדון קרב", שיגרום לעיניים לנתר מארובותיהן.

שלוש המילים הכי חשובות השנה, מבחינה קופתית, הן "החתונה היוונית שלי". זה היה ה"טיטאניק" של הקולנוע העצמאי, מאותם סרטים שהוליווד תעדיף להתעלם מהם מאשר לנסות באמת להבין איך זה קרה: איך הפך סרט שעלה 5 מיליון דולר להצלחה שהכניסה 215 מיליון (וזה עוד לפני ההכנסות מווידיאו ודי.וי.די). גם לי אין הסבר אמיתי לתופעה הזאת, בעיקר כי "החתונה היוונית שלי" נראה לי סרט דל, וולגרי למדי וכמעט בלתי מצחיק. אין בו אלטרנטיבה לכלום, אך הוא הפך למפלגת "שינוי" של הקולנוע ההוליוודי: הקהל הבורגני, המבוגר (ועל פי סקרים, הנשי) השתמש ב"החתונה היוונית שלי" כדי לבטא אי-אמון בסרטים המיועדים בעיקר לבני נוער שהוליווד מרבה לייצר. אם יש איזושהי מסקנה מהצלחת "החתונה היוונית שלי" היא שהעולם אוהב חתונות בסרטים, ועוד יותר מזה, סרטים עם חתונות בשמם. "החתונה היוונית שלי" הוא הנגטיב המושלם של "חתונה מאוחרת", הסרט הישראלי שגם הוא זכה השנה להצלחה נאה באמריקה. הוא הכניס 1.5 מיליון דולר, בעיקר מהקרנות מוצלחות מאוד בניו יורק, ובאתר metacritic.com, המציג ציון ממוצע של המבקרים באמריקה, הוא נמצא במקום ה~11 ברשימת סרטי 2002 שזכו לביקורות הטובות ביותר.

חוץ מ"החתונה היוונית שלי" היו שני סרטים נוספים השנה שעמדו במרכזו של דיון אקדמי לוהט ויצרו מיני-טרנדים. הראשון הוא "מלהולנד דרייב", אבל אין לי יותר כוח אליו. כל מה שדיוויד לינץ' ניסה להגיד בדרכו המקושקשת – ובינינו, המתנשאת קצת – הצליחו האחים כהן ("האיש שלא היה שם") וקמרון קרואו ("ונילה סקיי") להגיד באופן מרתק ומסעיר יותר.

הסרט השני הוא "ואת אמא שלך גם", שהכניס המון כסף למפיציו האמריקאיים. "ואת אמא שלך גם", ממש כמו "חתונה מאוחרת", הפך לסטנדרט החדש בסרטי איכות (ארט האוס) באמריקה. זה שילוב בורגני במקצת – יש בסרטים האלה מימד מציצני, של הסתכלות על תרבות זרה, אך בעיקר התמקדות בארוטיקה שלה – אך התמהיל של "ואת אמא שלך גם" (ארוטיקה בוטה, סרט התבגרות ומסע אבל גם אמירה חברתית נוקבת) גרם למפיקים אמריקאים לחפש עוד מהדבר הזה. בסופו של דבר דווקא סרט קטן כזה יכול להשפיע על סרטים עתידיים יותר מאשר סרט כמו "שר הטבעות". יותר קל למפיק לנסות לשחזר את הצלחת "ואת אמא שלך גם" עם חמישה מיליון דולר, בלי אולפן על הראש, מאשר לגייס מאה מיליון דולר ולהישאר עבד של האולפן. בתקופה שבה "מיראמקס" נראית מעורערת ו"גוד משין" (שהפיצה את "ואת אמא שלך גם") נקנתה על ידי אולפני יוניברסל ובעצם חדלה מלהתקיים, הקולנוע העצמאי באמריקה נמצא בשפל מסוים. מצד שני, הביקוש לקולנוע כזה עדיין עצום (בהוליווד גם "החתונה היוונית שלי" נחשב סרט עצמאי, בלי קשר לכך שהוא מכני ושבלוני כמו אחרונת הקומדיות הרומנטיות עתירות התקציב), כך שהראשון שיצליח למצוא את "ואת אמא שלך גם" הבא עשוי להפוך לצאר האינדיפנדנט החדש, להיות ה"מיראמקס" של העשור הקרוב.

סרטי השנה.

גם השנה בוחר "סינמסקופ" את סרטי השנה. והפעם, הפתעה: עשרים סרטים במקום עשרה, בעיקר כי היו השנה לא מעט סרטים מהנים מאוד, עשויים היטב, מרגשים ומלהיבים בדרכם. כאמור, אף אחד מהם לא שינה את העולם (ולא משנה מה מעריצי "שר הטבעות" אומרים על זה), וכנראה דווקא בגלל תחושת הבינוניות הסרטים שהיו קצת מעל הממוצע כל כך בלטו. מול עשרים הסרטים החביבים האלה, ועוד כמה סימפטיים שלא נכנסו לרשימה, היו המון – יותר מאי פעם – סרטים איומים, ועוד יותר המון סרטים סתמיים, כאלה שלא תזכרו שבכלל הוצגו כאן השנה. הנה תזכורת מהירה לתקנון הבחירה: הסרטים הם אלה שיצאו בארץ בין נובמבר 2001 לנובמבר 2002 (זו הסיבה שתמצאו בה את "הארי פוטר ואבן החכמים" ואת "שר הטבעות: אחוות הטבעת" ולא את סרטי ההמשך שלהם), הם אינם כוללים הוצאות מחודשות ("הדיקטטור הגדול", "מציצים" ו"היפה והחיה" נותרו בחוץ), ואין סרטים ישראליים (סליחה, "כנפיים שבורות"). מה כן יש? "דו"ח מיוחד" במקום הראשון. זהו, בסופו של דבר, הסרט הכי נפלא של השנה, שילוב מושלם בין הרפתקאות עוצרות נשימה, אפקטים מרהיבים ונראטיב מתוחכם שלקוח ממיטב הטרגדיה היוונית. סטיבן ספילברג, הבמאי האהוב על המדור, חוזר לשיאו ומביים בתנופה אדירה, עם ניצוץ רעב בעיניים. עוד לא ראיתי את סרטו החדש, "תפוס אותי אם אתה יכול", אבל אני מצפה לו בדריכות. 2002 היתה שנה מעולה לספילברג.

נדלג על "דבר אליה" ו"האיש שלא היה שם", שזכו להררי מילים במדור, ונעיף מבט בסוף הטבלה. במקום ה-19: "חיילים היינו", סרט שלא סוקר כאן כשיצא ועם בוא עת הסיכומים התגלה שהוא השאיר מאחוריו חותם משמעותי. זו היתה שנה עם הרבה סרטי מלחמה, מ"בלאק הוק דאון" ועד "מעבר לקווי האויב", רובם בעייתיים מבחינה אידאולוגית וצמאי דם באופן בלתי נעים. "חיילים היינו" היה בעייתי גם הוא, אבל היה בו משהו מרשים, נבון ונוגע ללב. גם מבעד לענני הפטריוטיות האמריקאית הנוטה לימין – לא מעט בזכות השקפת העולם של כוכב הסרט, מל גיבסון – הוא הצליח להראות את המלחמה בשיא גיהנומיותה. סצינות הקרב היו מרשימות, אך גם הסצינות בעורף – עם נשות החיילים שנשארו מאחור – היו עשויות היטב. הסרט הזה, שהצפייה בו היתה לרגעים לא נוחה, נשאר צרוב בתודעה גם חודשים אחרי הצפייה.

ובמקום ה~20: "XXX", אולי הסרט הכי שטותניקי ברשימה. עוד טרנד של 2002: המון חיקויי ג'יימס בונד. ביניהם דווקא "XXX" הצליח להיות הכי קליל ומשועשע מעצמו, וגם הכי גרנדיוזי. זו בוודאי לא אמנות גדולה, אבל מכיוון שרוב סרטי הקולנוע סיפקו השנה בעיקר הסחת דעת מהמציאות המדכאת, "XXX" גם הצליח להיות מבדר לחלוטין וגם ניסה להיות מניפסט אנטי-גלובליזציה (ילדים אוהבים את זה, לא?) ויצר את מרגל הפאנק הראשון בעולם.

והנה תסכולו של המבקר: סרטי דצמבר באמריקה, אלה המככבים כעת ברשימות השנה של המבקרים האמריקאיים, יגיעו ארצה בינואר-פברואר, כך שרק בסוף 2003 נוכל, אולי, למצוא בסיכום השנה את "תפוס אותי אם אתה יכול", "כנופיות ניו יורק", "שיקגו", "השעות", "אודות שמידט", "אנטואן פישר" ו"Far from Heaven".

ובשנה הבאה.

סרטי ההמשך שאנחנו מחכים להם: "מטריקס 2", "מטריקס 3", "שליחות קטלנית 3", "שר הטבעות: שובו של המלך", "X2" (שהוא סרט ההמשך ל"X-מן". לא לבלבל עם "XXX2" שייצא ב-2004), "המלאכים של צ'רלי 2", "בחורים רעים 2", "ספיי קידס 3", "טומב ריידר 2" ו"לא רק בלונדינית 2". בשנה הבאה לא יהיה "הארי פוטר". 
סרטי 2003 שבוודאי יזכו לשפע סרטי המשך: "הולק", "Cursed" (סרט אנשי הזאב של ווס קרייבן וקווין וויליאמסון), "League of Extraordinary Gentlemen" (לא רק סרט עם שון קונרי על פי קומיקס, אלא בעיקר סרטו הראשון של סטיבן נורינגטון מאז "בלייד").

סרטים נוספים, הוליוודיים בעיקר, שיגיעו, אם לא יהיו תקלות, ב-2003: "Finding Nemo" (סרט אנימציה של פיקסאר), "Basic" (ג'ון מקטירנן), "טיימליין" (ריצ'רד דונר על פי מייקל קרייטון), "Cold Mountain" (אנתוני מינגלה), "הסמוראי האחרון" (טום קרוז בבימויו של אד זוויק), "Dogville" (לארס פון טרייר), "Big Fish" (טים ברטון).

מי מת.

אנשי הקולנוע שהלכו לעולמם ב-2002: ג'וליה פיליפס, מפיקה (1 בינואר), טד דמי, במאי (13 בינואר), פגי לי, זמרת (21 בינואר), אסטריד לינדגרן, סופרת (28 בינואר), פרדריק סטיינקמפ, עורך (20 בפברואר), צ'אק ג'ונס, גאון אנימציה (22 בפברואר), לורנס טירני, שחקן, "כלבי אשמורת" (26 בפברואר), ספייק מיליגן, קומיקאי (27 בפברואר), איירין וורת, שחקנית, "אבודים ביונקרס", "אונייגין" (10 במרץ), ריצ'רד סילברט, מעצב אמנותי ב"צ'יינטאון", "דיק טרייסי" ו"מועדון הכותנה" (23 במרץ), מילטון ברל, מר טלוויזיה (27 במרץ), בילי וויילדר, אחרון הבמאים הדגולים (27 במרץ), דאדלי מור, שחקן (27 במרץ), ג'ורג' סידני, במאי (5 במאי), איב רובר, שחקן-במאי-תסריטאי-מפיק (10 במאי), רוזמרי קלוני, זמרת (29 ביוני), ג'ון פרנקנהיימר, במאי (6 ביולי), רוד סטייגר, שחקן (7 ביולי), ליאו מק'קרן, שחקן (23 ביולי), ג'יי לי תומפסון, במאי (30 באוגוסט), קטרין קרטלידג' (7 בספטמבר), קים האנטר, שחקנית (11 בספטמבר), סרגיי בודרוב הבן, שחקן (20 בספטמבר), אדולף גרין, תסריטאי-מחזאי-תמלילן (23 באוקטובר), ריצ'רד האריס, שחקן ודאמבלדור (25 באוקטובר), אנדרה דה טות, במאי (27 באוקטובר), ג'יימס קובורן, שחקן (18 בנובמבר), קארל רייז, במאי (25 בנובמבר), איאן מקנוטון, במאי "מונטי פייתון והקרקס המעופף" (10 בדצמבר).

מדהים, בשנה הבאה ימלאו 30 שנה למותו של ג'ון לנון. איך הזמן… עף. כאילו רק אתמול זה היה שדקה אחרי שגיליתי את הביטלס כטרום-נער, וטראח, רצחו לי את ג'ון. ועכשיו מסתובב באנגליה סרט חדש על לנון הצעיר בשם "Nowhere Boy" שביימה סם טיילור-ווד (מתישהו בקרוב בקולנוע לב). ג'ון היה בן 69 כיום אם לא היה נרצח ב-8 בדצמבר 1980. אינסטנט קארמה.

תוספת: חלי גולדנברג, שהיתה חלק מנוער הנרות על ג'ון לנון אז בניו יורק, נזכרת ב-8 בדצמבר 1980, ליד בניין הדקוטה.

מתוך "אף פעם לא מאוחר מדי". בקעת בית נטופה. צילומים: איתי מרום

אני ממשיך לעקוב בשלט רחוק אחרי צילומי "אף פעם לא מאוחר מדי" של עדו פלוק (קראו דיווחים קודמים, דיסקליימרים ועדכוני גיוס כספים בלינקים הקודמים). והשבוע: צוות הצילום ממשיך את מסעו צפונה. עדו מדווח מהשטח ומצרף צילומים מהסט וסביבותיו.

"אף פעם לא מאוחר מדי", יומן הפקה #3

1.

"יש חלקים בישראל שנראים קצת כמו מקסיקו. יש חלקים שדומים לאטלנטיק סיטי הישנה. הלכנו בעמק נטופה, אחד המקומות הכי קסומים בצפון, וחיפשנו שדה. זה היה כביש עפר באמצע שום מקום. אף מכונית לא עברה שם. פתאום באופק, חבורה של ילדים עולה, באופניים. הם מתקרבים אלינו ונועצים מבטים סקרניים, מזהים שאנחנו לא מפה. איתי מצלם אותם. אחד מהם מבקש ממני מים. אני מעביר לו את הבקבוק, והוא שותה, ומסתכל עליי, שותה ומסתכל. כשהוא גומר הוא מחייך חיוך ממזרי ומעביר לחבר, ששותה גם הוא, ומעביר לחבר אחר, וכך הלאה. בכל פעם הם מגניבים אליי מבט, לראות שאני לא כועס. אני מחייך אליהם, נהנה לצאת 'פראייר'. הם מחזירים לי את הבקבוק כמעט ריק לחלוטין. הממזר הראשון, מנהיג החבורה, מחייך אליי ואומר תודה.

בקעת בית נטופה. כמעט כמו מקסיקו.

2.

"לרוב, כשמצלמים בקולנוע סצנות נסיעה, גוררים את האוטו ומצלמים מהגורר, או שמשתמשים בהתקנים גדולים ומגושמים מחוץ למכונית, שעולים כסף וגוזלים הרבה זמן. למזלנו, המצלמה שלנו קטנטנה (בהשוואה לאחרות שמצלמות באיכות שלה) ובאדיבות המפיק אבי בנון, שאחראי להתקנים בהם משתמשים ב"מונית הכסף", קיבלנו סט של התקני וואקום קטנים שיושבים בתוך המכונית, ומצמצמים את זמן ההתקנה ואת הסיכון הכרוך בצילומי נסיעה למינימלי.

3.

"בסוף השבוע צילמנו סצינת לילה על גדות הירדן ליד גדות. התחלנו ב6 בערב, החשיכה היתה כבר מוחלטת, והטבע נמלא בקולות פרא: יללות תנים, כלבים, חתולי בר, ועוד חיה זעקנית שנשמעה כמו שילוב של חזיר בר וכלבם של בני בסקרוויל. הסאונדמן שלנו, מיכאל, הקליט הכל בעיניים נוצצות. התחלנו לצלם, ובערך ב-11 התחילו קולות חדשים להסתנן אל האוזניות – בסים רוטטים, סינתיסייזרים. בסטריאו.  גילינו שאנחנו ממוקמים בדיוק בין שני רייבים ענקיים (הם יודעים לעשות חיים בצפון). חיכינו כמה שעות, אבל לכולנו היה ברור שהמסיבה הזאת תימשך עד הבוקר. את המשך הסאונד של הסצנה הזאת, נצטרך לעשות באולפן. בתמונה: נוני גפן על גדות הירדן, למחרת, בזריחה.

4.

"בתמונה הבאה: חזרה לעמק בית נטופה, הרצל (נוני גפן) מציג את הפוסטר אותו הוא תולה בימים אלה בכל הארץ.

נוני גפן עם הפוסטר שהוא מדביק בסרט ברחבי הארץ (עיצב את הפוסטר עודד בביוף)

"קראתם ואתם מעוניינים להצטרף אלינו? עוד לא מאוחר מדי! שלחו מייל ל- shira.itsnevertoolate@gmail.com, ושירה, נציגת ההפקה, תחזור אליכם."

ביום חמישי יעלה בארץ "ארץ יצורי הפרא" של ספייק ג'ונז. למי שלא מכיר את הספר המקורי של מוריס סנדק (שכתב ואייר) הנה שעת סיפור עם ברק אובמה על מדשאת הבית הלבן ועם הספר הקצרצר הזה (עיינו בציורים מתוך הספר בהמשך). העיבוד של ג'ונז, והתסריט של דייב אגרס, כמובן לוקח רק את נקודת המוצא (והסיום) ומשם מרחיב על הקהילה של יצורי הפרא ומה קורה לה כשמקס מגיע אליה.

הנה ברק אובמה:

האיורים לקוחים מהבלוג של וורד ג'נקינס, שמציע קריאה מקסימה של העיצוב הגרפי של הספר, והיחס בין הציורים, המילים והשטחים הלבנים כמייצגים את השתלטות הדמיון על המציאות.

בדי.וי.די של "הארי פוטר והנסיך חצוי הדם" תמצאו טיזר קצר ל"הארי פוטר ואוצרות המוות", הסרט האחרון בסדרת הארי פוטר, שיחולק לשני חלקים: חלק ראשון בנובמבר 2010 (עוד 11 חודשים) והחלק  השני ביולי 2011. האנשים הטובים בסלאשפילם דגו את הקטע מתוך הדי.וי.די:

אחי רז, שמריץ את בלוג המוזיקה השכן "שיר+ ביום", ביקש ממני סיכום עשור מוזיקלי. קוששתי כמה קטעים, שחלקם מרמזים על הכיוון שאני הולך אליו בסיכום העשור הקולנועי שלי. קפצו אליו להאזין לפוסט האורח שלי.

ומחר (שני) ב-17:00 אתארח בתוכנית הקולנוע של 106fm, "החלון האחורי", שמגיש עמית דקל.

=========

שמוליק דודבני מגיש סקירה מוצלחת מאוד של מעט (מדי) הניסיונות של הקולנוע הישראלי לעסוק בז'אנרים, אפרופו "קירות". הבעיה היא שבסופו של דבר, עם כל חיבתי לסרט ולתנופה העצומה שיש לו, הוא לא ממש סרט ז'אנר. אני חושב שציפינו שהוא יהיה סרט ז'אנר (אקשן/פילם נואר), וקיווינו, ואולי הבטיחו לנו. אבל הוא למעשה יוצא מתוך ה"בעיה" – המצוקה הדרמטית/החברתית – ומשם פונה לז'אנר, ולא ההפך. זה עדיין מרענן מאוד, מעין "השתיקה של לורנה" עם אקדחים. וזו לא מגרעת של הסרט, רק עיוות של הציפיות שלנו. אבל לא ממש ההנאה הקומיקסית שקיוויתי שכבר יהיה לנו. קשלס, עכשיו בונים עליך.

כמו כן, בסקירת התעסקות הקולנוע הישראלי עם ז'אנרים חשוב לזכור שהז'אנרים – לפחות במובן האמריקאי של המילה – נכחדו מישראל באיזור סוף שנות השבעים. עד אז היו לנו מיוזיקלס ("קזבלן", "קונילמל"), מלודרמות ופילם נואר ("פורטונה"), סרטי התבגרות ("אסקימו לימון"), סרטי מלחמה ("מבצע יהונתן"). ובעיקר קומדיות משפחתיות עממיות ("סרטי בורקס"). הקולנוע האיכותי של שנות השמונים העלים את הז'אנרים האמריקאיים והחליף אותם בז'אנרים מקומיים, משפחתיים, חברתיים, שלמעשה יצרו מעין ז'אנר-על אחד של "הקולנוע הישראלי". היחיד שבאופן עקבי מנסה לסדוק את הטאבו הז'אנריסיטי של ישראל הוא אבי נשר, שדודבדני שכח להזכיר את "זעם ותהילה" שלו כאחד מרגעי המופת של ההתכה בין שימוש בז'אנר אמריקאי (סרטי הגנגסטר והפילם נואר) ובין הנראטיב הישראלי. כנ"ל "שוברים", שהמשיך את העיסוק של "הלהקה" בחוקיות הז'אנריסטית של המיוזיקל וסרטי "מאחורי הקלעים". מהבחינה הזאת, דני לרנר ממשיך משהו מעולמו הקולנועי של אבי נשר ב"קירות". וזה בא לידי ביטוי בזגזג הזה, שבין ה"מציאותי" ובין ה"קולנועי". שנדמה שהסרט יוצא מנקודת מוצא מציאותית, מקומית, חברתית, אבל הטיפול שלו בנושא הוא קולנועי – עם מוסכמות קולנועיות והגיון קולנועי. לכן יהיה מעניין מאוד לאן יחליט לרנר ללכת מכאן מבחינה קולנועית.

והנה רעיון: אחד הדברים שסרטי ז'אנר טובים לו זה רימייקים. בגלל שהתבניות העלילתיות נשארות נצחיות אבל העשייה משתנה על פי אופנות, קל לדמיין סרט ז'אנריסטי שנעשה בתקופה מסוימת, ולא הגיע לכדי מיצויו, ותרגומו מחדש. אני כבר שנים מסתובב עם הרעיון שמישהו כאן צריך לקחת את "חייל הלילה" של דן וולמן ולעשות לו רימייק. הרעיון הזה, של חייל צה"ל שדעתו משתבשת והוא הופך לרוצח סדרתי, כה מבריק וטעון, שמצער שהרעיון הזה נאפה באופן לא מספק כשנעשה באמצע שנות השמונים. סרט שייקח את הרעיון אבל יבסס אותו קודם כל על עולם הז'אנר ש סרטי האימה והרוצחים הסדרתיים, ורק אז על הצד הפוליטי/חברתי (המסר).

ואחרי רימייק ל"חייל הלילה", אשמח לרימייק ל"מינוטאור" של יונתן תמוז/דן תורג'מן. למעשה, עיבוד מחדש לנובלה של בנימין תמוז. יש שם חומר לסרט מצוין, אבל מה שיצא לא משקף את הפוטנציאל.

כאמור, אני עוד לא יודע אם "אוואטר" (שיוצא עוד 11 יום) יהיה סרט נהדר או איום, אבל מצחיקים אותי האנשים שמעלים על דעתם שהסרט הזה לא יעשה מאות מיליונים של דולרים בהכנסות. אין שום סיכוי שהסרט יכניס פחות מ-600 מיליון דולר ברחבי העולם. אם הוא יהיה רע עד בינוני, צפו להכנסות של סביבות ה-700 מיליון. אם הוא יהיה מצוין – יזכה לביקורות טובות ויביא קהל לצפיות חוזרות (ששם עשה "טיטאניק" את הבוכטות הכי גדולות שלו) – הוא יעבור גם את הרף הזה. ובישראל? תעלומה. המפיצים בארץ, אני חש, מתנהגים לסרט כמו חלק מהטוקבקיסטים כאן: בחשש מהול בעוינות. מצד אחד, "טיטאניק" היה הסרט האחרון בארץ שמכר מיליון כרטיסים, זה היה לפני 12 שנה. מצד שני, "אוואטר" הוא סרט מדע בדיוני, וסרטי מדע בדיוני פשוט לא הולכים כאן. הכישלון של "סטאר טרק" בארץ אמור לעשות למפיצי "אוואטר" בארץ כאבי בטן די גדולים. ל"טיטאניק" היה את הנערות – שילכו לראות בשבוע הזה את "דמדומים 2 " – ואת המבוגרים, שעבורם זה היה סרט תקופתי עם תלבושות+סרט אסונות. הקהל של "אוואטר", כרגע, אמור להיות גברי/צעיר, ובשעה שזה הקהל שהופך סרטים לשוברי קופות באמריקה, זה קהל יחסית מצומצם וכמעט זניח בישראל (וזה גם הקהל שהכי הרבה מוריד סרטים באינטרנט). אבל יש מדי פעם פוקסים: "2012", מאיזושהי סיבה לא מובנת, הפך בארץ ללהיט גדול. וגם "האביר האפל". שני סרטים שהפכו לתופעה, למרות שהם לא מז'אנר שמזוהה כאן עם הצלחה ועם צפייה מבוגרת/נשית. אם באיזשהו אופן המפיצים בארץ יצליחו לגרום לקהל הנשי/מבוגר בארץ לרצות לראות את "אוואטר", אולי הוא יצליח לנפץ את מעטפת סרטי המד"ב, שבקושי חוצים את ה-60,000 צופים (ע"ע סרטי "מלחמת הכוכבים"). אולי הבלדה הזאת, "אני רואה אותך" של ליאונה לואיס, שמלווה את כותרות הסיום של "אוואטר", תביא את הבנות (או את אלה שהיו נערות כשיצא "טיטאניק" והתענגו על "My Heart Will Go On" של סלין דיון). מצד שני, היא עשויה להבריח את הבנים.

פורסם ב"פנאי פלוס", 2.12.2009

לא יכולתי שלא להרהר: האם הייתי מתפעל מ"כוכב בהיר" לולא הגעתי כשאני מכיר ואוהב את רוב סרטיה הקודמים של הבמאית, ג'יןן קמפיון? הייתי רוצה להאמין שכן, למרות שבמבט ראשון נדמה שאין קשר ממשי בין הסרט המכופתר והמאופק הזה, וסרטיה הקודמים שעסקו בצורה מוחצנת יותר בתשוקה ובמיניות. לכן, לכאורה, “כוכב בהיר", העוסק בסיפור אהבתם של המשורר האנגלי ג'ון קיטס ובין שכנתו מעצבת השמלות, העלמה ברון, נראה כמו סרט תקופתי סטנדרטי, טיפוסי, שגרתי, בו הכל מודחק, מאופק, מוסתר, זאת בשעה שנדמה היה שבעת האחרונה מנסה הקולנוע  (ע"ע "דיוקנה של גברת", “מנספילד פארק" ו“כנפי היונה", כדוגמאות אופייניות) – להחזיר את המיניות לסרטי המאה ה-19, שהיו מזוהים בדרך כלל עם שמרנות וריסון. והנה, דווקא במאית כה יצרית כמו קמפיון חתכה את הליבידו מסרטה החדש. קמפיון, שזכתה באוסקר על התסריט של "הפסנתר", סרטה המפורסם ביותר, וסרט שעוסק בדיוק בעניין חשיפת המודחק והמוסתר מעולם הדימויים הקולנועי של הרומנטיקה של המאה ה-19, מביאה כעת סרט שנדמה שהוא פונה בראש ובראשונה לנערות בנות 16, בו האהבה העצומה מתבטאת כמעט בעיקר בעפעופי עיניים ושרבובי שפתיים, ללא כל מגע גופני.

אבל זו תהיה שגיאה להתייחס למכלול סרטיה של קמפיון רק מנקודת המבט של המיניות. סרטיה של קמפיון עוסקים במפגש בין יצר ובין יצירתיות. כתיבה הוא נושא שהיא חוזרת אליו בסרטיה, מ"מלאך אצל שולחני" ועד "תשוקה חותכת". אבל גם מוזיקה (ב"הפסנתר"), וכעת גם תפירה/רקמה. קמפיון עוסקת בדמויות שמתעוררות לבטא את עצמם. הגיבורה של "כוכב בהיר" מבטאת את עצמה בשמלותיה (ובכל סצינה היא עם שמלה אחרת, מתכון בטוח למועמדות לאוסקר על עיצוב תלבושות), בתפירה וברקמה. כשהיא נחשפת לעולם השירה, היא רוצה ללמוד להבין את עולם הביטוי המילולי. החיבור בין הכתיבה ובין הרקמה – שניהם מלאכת יד בעיני המצלמה – הוא רק אחד מרגעים השנונים הרבים שהסרט עושה בחיבור שלו בין המילולי והוויזואלי.

וזה המקום בו הסרט חושף את הברקותיו, באופן הוא מעבד רעיונות מילוליים לרעיונות ויזואליים. המשורר נותן לאהובתו מטאפורות, והיא לוקחת אותן כפשוטן. הוא מדמה את אהבתם לפרפר, והיא מתחילה לאסוף פרפרים. לכאורה פרשנות מילולית מדי, אבל בקונטקסט של הסרט היא הופכת דימוי מילולי למטאפורה קולנועית. וכאן נוצר הפיוט: באופן בו הסרט מביט בטבע והופך רגעים אגביים לרגעים של סמלים, דימויים ומטאפורות. הסרט הזה גדוש רגעים קסמים ויפהפהיים כאלה ברוב חלקיו הראשונים, וסיפור האהבה בין הנאהבים הצעירים – שכמובן עולם שלם של מניעות ומוסכמות חברתיות מונע מהם לממש את אהבתם – הופך אותם לדמויות שהביטוי המילולי והוויזואלי הוא הדרך היחידה שלהם לממש את אהבתם.

צריך לומר: בחלק האחרון של הסרט, כשגיבורנו מתחיל להשתעל והתאורה נהיית אפלולית ומבשרת רעות (אני מקווה שהעובדה שקיטס, מגדולי המשוררים האנגליים של המאה ה-19, מת בגיל 25 אינה מהווה ספוילר לקוראינו), הסרט קצת מאבד את ייחודו היפהפה שהיה ברגעים שקדמו לו וחוזר להיות עוד דרמה רומנטית (רומנטית במובן המאה 19 של המילה, המובן ספוג הייסורים), דרמה תקופתית, שכמותה כבר ראינו. אבל למרות זאת, “כוכב בהיר" – שמכיל רגעים יפים של פיוט – מצליח לרגש, גם כשהוא מתנגן בווליום רגשי נמוך, בלי הזיקוקין דינור הקולנועיים של סרטיה הקודמים של קמפיון.

(הרהור: שווקו לבנות העשרה את "כוכב בהיר" כך – זה כמו "דמדומים" רק בלי הערפדים).

"כוכב בהיר": בתי קולנוע ושעות הקרנה