הנה אנחנו מתחילים: מסכמים את שנות ה-2000. אני בוהה כבר כמה שבועות ברשימת הסרטים שהכי אהבתי בעשור האחרון ואין לי מושג איך להחליט מה מתוכם היו הסרטים שהכי-הכי אהבתי. אז אני מושך זמן מחשבה, ובינתיים קבלו בשבועות הקרובים את סיכומי השנה שלי מעשר השנים האחרונות. ואנחנו מתחילים עם סיכום שנת 2000:

פורסם ב"העיר" ב-28.12.2000

שנת הדרקון
מ"מגנוליה" ועד "נמר, דרקון". מההצלחה בין לילה (אחרי 11 שנה) של סטיבן סודרברג ועד הכשלון של "מועדון קרב". ממותם של אלק גינס וג'ון גילגוד, ועד לידתו של "הארי פוטר". שנת 2000 בבתי הקולנוע מסתיימת עם מסר צלול וברור: בשנה הבאה יהיה יותר טוב

"סינמסקופ" מציג: עשרת הסרטים הטובים של השנה

1. "מגנוליה" (במאי: פול תומס אנדרסון) / "מועדון קרב" (במאי: דיוויד פינצ'ר)
2. "החיים שאחרי" (הירוקאזו קורה-אדה)
3. "נמר, דרקון" (אנג לי)
4. "הכשרון של מר ריפלי" (אנתוני מינגלה)
5. "סאות פארק, הסרט" (טריי פרקר ומאט סטון)
6. "ארין ברוקוביץ'" (סטיבן סודרברג)
7. "גרין מייל" (פרנק דרבונט)
8. "אני, עצמי ואיירין" (האחים פארלי)
9. "צעצוע של סיפור 2 " (ג'ון לאסטר)
10. "גלדיאטור" (רידלי סקוט)

אהבנו גם את: "האמת שמתחת לפני השטח", "אחי, איפה אתה", "רציחות פשוטות, גרסת הבמאי", "בלתי שביר", "המקור" (בעקר בזכות הצילום), "משימה בלתי אפשרית 2 ", "שלושה מלכים", "להיות ג'ון מלקוביץ'"

= = = = = = = = = =

כ-170 סרטים יצאו לבתי הקולנוע בארץ בשנת 2000 (ממוצע של 3.2 סרטים בשבוע). כעקרון, שנת 2000 היתה שנה לא ממש מוצלחת בקולנוע, אלא שבחצי השנה הראשונה אחנו בארץ לא הבחנו בכך: היינו עדיין עסוקים להשלים את הפיגור משנת 99' (והאם לא הגיע הזמן שפער הזמן בין מועד יציאת הסרט באמריקה, ומועד הגעתו ארצה יתחיל להצטמצם עוד יותר? האם הגיוני שיש עדיין סרטים שמגיעים ארצה בדי.וי.די לפני שהם מגיעים לקולנוע?). כך קרה שברשימת "סינמסקופ" לסרטים הכי טובים של השנה _ הרשימה מתייחסת רק לסרטים שהופצו בישראל בשנת 2000, בלי קשר לשנת ההפקה שלהם _ יש רק ארבעה סרטים שבאמת הופקו השנה. כל השאר הם מיבולי השנה הקודמת.

עד כמה היתה שנת 2000 שנה בעייתית? קחו בחשבון שבשנים קודמות – למרות שאנחנו תמיד אוהבים לקטר שהשנה החולפת היתה מחורבנת – לא היתה בעיה למצוא בין 15 ל-20 סרטים טובים שהוצגו באותה שנה. השנה הייתי צריך לחפור די עמוק בחבית הסרטים כדי למצוא עשרה. העובדה ש"גלדיאטור" ו"אני עצמי ואיירין" מצאו את דרכם לרשיה מעידה שזו שנה בה נאלצנו להסתפק בסרטים מהנים, אך לא בסרטים חשובים.

1.

רשימת הסרטים הכי טובים של "סינמסקופ" נפתחת בהתנצלות והכאה על חטא: "מועדון קרב", השותף למקום הראשון, כלל אינו סרט מהשנה. הוא יצא בארץ ב-17 בדצמבר 1999 והוא פוצץ את המוח בתעוזתו. הבעיה היא שסיכום שנה הוא פרויקט שלוקח זמן להכין, וכש"מועדון קרב" הוקרן לעיתונאים, לפני כשנה, רשימת הסרטים הכי טובים של 1999 כבר היתה גמורה. אבל מכיוון שהסרט היה כה מרשים, דחפתי אותו הזריזות למקום השביעי, הבלתי מורגש. לקח לי כמה חודשים, ולא מעט צפיות חוזרות, כדי להבין את גודל הטעות: "מועדון קרב" הוא אחד הסרטים החשובים ביותר של שנות התשעים, ולא סתם הסרט השביעי ברשימת הסרטים הכי טובים של השנה. למרבה המזל, רוב הדיונים סביבו, ועיקר הזמזום שרק הלך וגבר, התרחשו במהלך השנה הנוכחית. כך שזו ההזדמנות שלי לבצע תיקון: "מועדון קרב" הוא לא רק הסרט הטוב של השנה (לצד "מגנוליה", כמובן), הוא גם יירשם בעתיד כאחד הסרטים המשפיעים ביותר שנוצרו על קו התפר בין המילניומים.

"מועדון קרב" הוא גם החומר ממנו עשוי הפולקלור של סרטי פולחן. הוא היה כשלון מביך עבור אולפני פוקס – הוא עלה יותר מששים מיליון דולר והכניס לא יותר משלושים מיליון – והכשלון הזה גרם, בסופו של דבר, להדחתו של יו"ר האולפן, ביל מקאניק (האיש שאפילו הצלחת "טיטאניק", שהייתה רשומה על שמו, לא עמדה לזכותו במקרה הזה). אבל ככל שעובר הזמן, "מועדון קרב" צובר את המומנטום שמזכיר את אגדות "בלייד ראנר" – סרט שהקהל הרחב לא ידע להעריך בזמן אמת, שהפך לאחת התופעות התרבותיות המשפיעות ביותר בשנים שבאו אחר כך. דיוויד פינצ'ר, הבמאי, אמנם לא נודה מהוליווד בגלל הכישלון, אבל מצד שני, עוד לא לגמרי ברור מה הולך להיות הסרט הבא שלו, ומתי זה יקרה.

אך מעבר לתיקוני ושכתובי ההיסטוריה, די ברור ש"מגנוליה" הוא סרט השנה האמיתי. קודם כל, כי לא היה עוד סרט כמוהו השנה שפיצל את צופיו למחנות כה קוטביים ועורר כל כך הרבה דיוני מסדרונות בין אנשים. לא היו אנשים שסתם חיבבו את "מגנוליה", היו את אלה שאהבו אותו, ואת אלה ששנאו, וכל אחד היה לא פחות קולני מעמיתו.

בצפייה ראשונה חששתי שההתלהבות שלי מ"מגנוליה" היא עניין של מצב רוח רגעי, ושבכל קונסטלציה אחרת הייתי סולד ממנו (כפי שלא התלהבתי מ"לילות בוגי", סרטו הקודם של אותו במאי). אך צפיות חוזרות הוכיחו שעוצמתו של הסרט בלתי ניתנת לערעור – למרות הטון ההיסטרי, המסרים הברורים מאליהם והשימוש הלא תמיד אלגנטי במניירות סגנוניות. יופיו של "מגנוליה" נמצא בעובדה שלמרות שהוא נראה כמו אפוס גרנדיוזי בן שלוש שעות (פלוס), הוא עדיין מתנהג כמו שיר פופ בן שלוש דקות. זה כנראה סוד הקסם של אנדרסון: בעוד במאים אחרים שואבים את השראתם ליצירות אפיות מאופרה, הוא שומר על קצב פופי. מה שעזר לו לשמור ב"מגנוליה" על האווירה הפול מקארטנית היה הפסקול הנפלא של איימי מאן. "מגנוליה", גם כיום, הוא מכבש קולנועי שקשה לעמוד בפניו והוא הפך, באחת, לקלאסיקה.

2.

חלק בלתי מבוטל מהסרטים ברשימה עוסק בקולנוע, או מהווה משל על עולם הקולנוע. "מגנוליה" מתרחש בין דמויות הקשורות לעולם הטלוויזיה; "מועדון קרב" הוא סיפורו של גבר צעיר שמוחו מתפרק וגורם לו לבדות אלטר אגו קולנועי המשתלט על חייו; "נמר, דרקון" בנוי כמו חלום בו כולם מרחפים ושיכול להתקיים במציאות אך ורק בקולנוע; "סאות פארק, הסרט" היה סאטירה על הפוליטיקה והצביעות של הוליווד; ו"הכשרון של מר ריפלי" ו"גרין מייל" (ובמידה מאולצת יותר, ושכלתנית פחות, גם "גלדיאטור") הם הגיגים עדכניים על הקולנוע הקלאסי של שנות הארבעים. אבל המשל המופלא מכולם על הקולנוע נמצא ב"החיים שאחרי", סרט יפני בן שנתיים שהוקרן השנה בארץ. בסרט, המתרחש בתחנת מעבר בין עולם החיים וגן עדן, משחזרים/מביימים פקידי קולנוע מלאכיים את זכרונותיהם האחרונים של אלה שרק השבוע הלכו לעולמם. הקשר בין קולנוע, זכרון ואלמוות מעולם לא נראה רגיש ומרגש כל כך, ולמרות הסגנון התיעודי המנוכר מעט, הסרט סוחף את הצופה אליו בהדרגה. חלקו השני, בו הבמאים (שהם גם, למעשה, פסיכולוגים המסייעים לפציינטים שלהם לבחור את הרגע הכי משמעותי בחייהם), מתחילים חשבון נפש משל עצמם, ובו הם מפסיקים להתעסק רק בהתבוננות חיצונית ומתחילים לחפש את הזכרון הכי משמעותי של עצמם, הוא המרגש ביותר. וסוף הסרט מושלם.

3.

"נמר, דרקון" הוא למעשה הסרט הטוב ביותר של שנת 2000. זה מתחיל להסתמן בתור קונצנזוס מצד לא מעט מבקרי קולנוע אמריקאיים. ישראל, מרגש להיזכר, היתה אחת המדינות הראשונות שגילתה את יופיו המופלא של הסרט הזה. בתור סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים, "נמר, דרקון" הגיע אלינו – קומפלט עם הבמאי המקסים שלו – מיד אחרי פסטיבל קאן ולפני שמשך את תשומת הלב העולמית בפסטיבלי טורונטו, ניו יורק והזכייה בפרסי האקדמיה של טייוואן. אנג לי, שכבר עשה כמה סרטים יפים ורגישים בעבר ("על תבונה ורגישות", "סופת קרח") רוקח את מלאכתו לשלמות בסרט הזה, והוא שוב מתגלה כאחד הבמאים הכי עדינים בעולם. בידיו של כל במאי אחר סיפור הפולקלור על החרב המופלאה והדרך בה היא משפיעה על ארבע דמויות, היה הופך לאגדה כוחנית בעלת טונים פשיסטיים. אבל חרב הגורל הירוק של אנג לי לא הופכת לאקסקליבר המיתולוגית, והמימד האנושי ב"נמר, דרקון" נשמר לכל אורכו. וכך, בזכות השילוב בין המגע העדין וקטעי פעולה עוצרי נשימה, הופך הסרט לאחת החוויות הרומנטיות והקסומות שהוצגו השנה. השימוש המוגבר של לי בריחוף של הדמויות, וההימנעות המוחלטת שלו מצידוקים ריאליסטיים לקטעי הפעולה, הופכים את "נמר, דרקון" לסצינת חלום אחת ארוכה, שיכולה להתפרש גם באספקט הסימבולי, הסוריאליסטי והפסיכואנליטי. אך בסופו של דבר, אלה הסיקוונסים שעושים את הסרט: המרדף על הגגות, הדו קרב בין החרב וזרד העץ, המרדף בין צמרות העצים (מהסצינות היפות ביותר שאי פעם צולמו), וקטע הפלאשבק הארוך (כמעט עשרים דקות!) שמתפקד כמעט כמו סרט בתוך סרט.

4.

אנתוני מינגלה הוכיח שהוא אשף בחיבור בין תסריט שנון ותמונות מדויקות כבר ב"הפצוע האנגלי" (סרט שעדיין נתפס בציבור רק כמעשיה רומנטית טראגית ומיושנת, ולא מספיק קולטים את המורכבות התסריטאית שלו ואת עוצמתו הרגשית, אך גם האינטלקטואלית) ו"הכשרון של מר ריפלי", למרות שיש תחושה שהוא בלתי גמור, היה המשך ישיר של הסרט ההוא. חיפושו של בחור עני ומבולבל אחר זהות חדשה, שהוא יהיה גאה בה יותר, וקור הרוח שלו בניסיונותיו הבלתי נלאים להשיג לעצמו ביוגרפיה חדשה הפכו אצל מינגלה לסרט כובש ומשכנע. מר ריפלי הוא, למעשה, כל אחד מאיתנו. בזכות רגישותו של מינגלה, מעשיו הקיצוניים של ריפלי נתפסו לא כדרך פעולה של פסיכופט, אלה כהתנהגות הגיונית כמעט של הפרולטריון הנלחם בציפורניו במעמד השליט. ועדיין, הדרך האמפטית בה מינגלה התייחס לגיבור הרוצח שלו, לא הפכו את "הכשרון של מר ריפלי" לסרט בלתי מוסרי – אם כי האמביוולנטיות שלו היתה בהחלט מרעננת – אלא למשל על הדרך בה הקולנוע, עולם הזוהר, המוזיקה, הבידור, ופולחן הכוכבים מחלחלים לחיינו, מעוותים (או מחדדים) את תפיסות המוסר שלנו ומנביטים בתוכנו תכונות אישיות שלא היו שם קודם. מבחינות רבות זהו מין אח תאום – שמרני יותר בסגנונו – ל"מועדון קרב".

5.

קשה להאמין שאולפן הוליוודי שם כסף על "סאות פארק, הסרט" (אחד הסרטים הבולטים של קיץ 99' באמריקה, שהגיע אלינו רק באביב 2000). זה לא רק אחד הסרטים הכי מצחיקים שהוצגו השנה, זו גם אחת המתקפות החריפות ביותר על תעשיית הקולנוע ההוליוודית שאי פעם יצאה מתוך הוליווד עצמה. למעשה, הסאטירה ההוליוודית כה קיצונית שצריך להפריד בין הסדרה "סאות פארק" והסרט – חוץ מהשם והדמויות כמעט ואין ביניהם קשר. כל מה שצבוע בדרך החיים האמריקאי – ובא לידי ביטוי בדרך בה הורים ומחנכים מגיבים לסרטי קולנוע – חוטף בעיטה הגונה בסרט. ושלא כמו סאטירות הוליוודיות אחרות, "סאות פארק" הלך עם מסריו עד הסוף, בלי התנצלויות ובלי התקפלויות. המתקפות הישירות של יוצרי הסרט על ג'ק ואלנטי ואיגוד הקולנוע האמריקאי (גוף העל המבקר את עבודת האולפנים ומסווג את סרטי הקולנוע) הופכים את "סאות פארק", בפועל, לסרט הפוליטי ביותר שנעשה באמריקה כבר המון זמן. וכן, הוא גם נורא נורא מצחיק.

6.

"ארין ברוקוביץ'" לא היה אמור להיות סרט מוצלח: סיפור אמיתי, ג'וליה רוברטס בתפקיד הראשי, דרמה משפטית, תסריט ענייני, כמעט לקוני. עד כמה מרשים יכול סרט כזה להיות? ובכן, "ארין ברוקוביץ'" הזכיר לנו, הצופים, דבר שאנחנו לא רואים מספיק בקולנוע: עשייה קולנועית טובה היא כל ההבדל בין סרט טוב וסרט רע. "ארין ברוקוביץ'", עם כל נתוני הפתיחה הבעייתיים – הטלוויזיוניים אפילו – שלו, הפך בידיו של סטיבן סודרברג לסרט נפלא. פתאום הקהל הרחב – זה שרק רוצה שיספרו לו סיפור טוב עם כוכבים ויניחו לו לנפשו – מתחיל לדבר על העריכה בסרט כאילו כולם סטודנטים לקולנוע, פתאום עיניים שקהו נפקחות למראה תחבולות מחוכמות של במאי מבריק, פתאום סרט שנראה דו מימדי הופך לאמירה מורכבת על הדרך בה הקולנוע והטלוויזיה מייצגים את המציאות. הקאטים המפתיעים של סודרברג, העובדה שבתור דרמת בית משפט הסרט כמעט ולא נכנס לבתי משפט וההופעה הססגונית של רוברטס בתפקיד הראשי (הנה מגיע האוסקר שלה) הפכו את "ארין ברוקוביץ'" לאחד הסרטים המקוריים והמפתיעים של השנה. מפתיעים, אגב, רק לאלה שלא שמו לב לקריירה המבריקה, אך הבלתי מסחרית, של סודרברג עד הסרט הזה.

7-10.

"גרין מייל", אפוס קולנועי מרשים שנוצר בצלמה של הוליווד בשנות השלושים והארבעים, אך עם הקסם הנוסטלגי שמאפיין את הוליווד הנוכחית, שב והוכיח שפרנק דרבונט – ממש כמו אנתוני מינגלה – הוא במאי שכל סרט שלו הוא יצירת מופת. זה שלהרבה אנשים בארץ לא היה כוח לשבת שלוש שעות בסרט הוליוודי עתיר רגשות אומר יותר על הקהל מאשר על הסרט.

מ"מתחת לפני השטח" ועד ל"יעד סופי", שנת 2000 היתה מוצלחת לסרטי אימה, אבל רעה מאוד לקומדיות. "אני, עצמי ואיירין", בראייה לאחור, היה הסרט הכי מצחיק שנוצר השנה. זה מפתיע כי בסרטיהם הקודמים ("טפשים בלי הפסקה", "משתגעים על מארי") האחים פארלי המציאו והקצינו את הומור בתי השימוש שהפך באחרונה לבונטון המסחרי של הקיץ. אבל ב"איירין" הם הבשילו: הם לקחו את ההומור הקיצוני שלהם וצירפו לו נשמה וסיפור אולד-פאשן מחמם לב על בחור עם פיצול אישיות שנלחם בעצמו על ליבה של בחורה. וזה, בעצם, המוטיב המרכזי של השנה הזאת: מ"מועדון קרב", דרך "ריפלי" ועד "להיות ג'ון מלקוביץ'" הסרטים השנה עסקו במצבים הולכים ומקצינים של סכיזופרניה. "אני, עצמי ואיירין", שנוצר שנה אחריהם, הוא כבר הגרסה הקומית למגמה הזאת.

ו"צעצוע של סיפור 2" ו"גלדיאטור" הם, בפשטות, הסרטים הכי מרהיבים טכנית שנוצרו השנה.

****************

איש השנה של "סינמסקופ", אנו מכריזים בגאווה, הוא סטיבן סודרברג. אני עוקב אחריו באדיקות ובהערצה כבר 11 שנים, מאז "סקס, שקרים ווידיאוטייפ", עד שיש לי כבר תחושה שמדובר בחבר קרוב. למעשה, יש סרטים שלו שאני מאמין שרק אני והוא ראינו. והנה, זו שנת הפריצה הגדולה שלו. זה התחיל מכך שהוא הצליח – אלוהים יודע איך – ליצור ארבעה סרטים תוך שנתיים ("רומן לא חוקי", "The Limey", "ארין ברוקוביץ'" ו"טראפיק" שיוצא היום באמריקה תחת מטר בלתי פוסק של ביקורות מעולות). כולם – בהנחה ש"טראפיק" מוצלח כפי שמספרים עליו – מעולים. זה המשיך בכך שעם "ארין ברוקוביץ'" הוא זכה ללהיט הקופתי הגדול הראשון שלו והפך לבמאי שכל שחקני הוליווד מתים לעבוד איתו, וזה ממשיך בסדרה האינסופית של הפרויקטים הנפלאים שהוא אמור לביים בשנים הבאות: מגרסה מחודשת ל"11 של דני אושן" ועד עיבוד מחודש ל"סולאריס" של סטניסלב לב ואנדריי טרקובסקי (הפה נרטב מהמחשבה). עכשיו כולם יודעים לספר כמה נפלא סודרברג והלב, אכן, מעט מחמיץ מקנאה שהבמאי הנפלא והמעט מחתרתי הזה הפך, בין לילה (אחרי 11 שנה) לגיבור הגדול של הוליווד והאיש, שעם שני סרטים מדוברים בשנה אחת, יגיע לערב האוסקרים מנצח. יש להניח שהוא גם ייצא משם כזה.

ובמקום השני בקטגוריית איש השנה: אנג לי. עם שני אפוסים שונים כל כך בשנה אחת – "לרכוב עם השטן" ו"נמר, דרקון" – אנג לי הפך השנה לבמאי שיודע להנהיג בלוקבאסטרים מורכבים, ולא רק דרמות משפחתיות אינטימיות. "נמר, דרקון" הוא יצירת המופת הגדולה שלו, אבל גם "לרכוב עם השטן" היה ניסיון מעניין, גם אם בוסרי. הוא הבנאדם היחיד שכרגע מאיים לגזול מסודרברג את האוסקר שלו.

ובמקום השלישי: רוברט זמקיס, שגם דחס שני סרטים בשנה אחת. "האמת מתחת לפני השטח" שלו היה הסרט הכי מפחיד השנה, אבל "להתחיל מחדש" עם טום הנקס יאוזכר, אם בכלל, בסיכום השנה הבאה. ככה זה הפרש הזמנים בין ישראל ואמריקה.

עשרת הסרטים המאכזבים של השנה

למרות ההייפ, למרות הביקורות הטובות, למרות ההצלחה בקופות – הסרטים האלה, לדעתי, אינם מוצלחים כפי שגרמו לנו לחשוב:

1. "סיפור פשוט"
2. "גוסט דוג, דרכו של סמוראי"
3. "בואנה ויסטה סושיאל קלאב"
4. "איש על הירח"
5. "אוכל מהיר, נשים גנובות"
6. "נערי פלא"
7. "לגעת במוות"
8. "האחות בטי"
9. "חמש ילדות יפות"
10. "אמריקן ביוטי"

הסרטים שיצאו באמריקה ב-2000 אבל עוד לא הגיעו ארצה: "רוקדת באפלה" ו"בילי אליוט", שכבר הוקרנו לתקשורת, אבל ייצאו להקרנות מסחריות רק בתחילת השנה, יימצאו את דרכם, מן הסתם, לרשימות הסרטים הטובים של שנת 2001 (למרות ש"רוקדת באפלה" זכה בשבוע שעבר לתואר "הסרט הגרוע של השנה" ב"טיים מגזין"). אבל לצידם אתם עשויים למצוא לא מעט מסרטי שנת 2000, שעדיין לא הגיעו ארצה (ולא ברור מי מהם יגיע – או מתי – ומי מהם ימצא את דרכו ישירות לספריות הווידיאו):

"טראפיק", "להתחיל מחדש" (שמו העברי של "Cast Away", הסרט החדש של רוברט זמקיס), "הנשים של דוקטור טי", "מגרש השדים, גרסת הבמאי", "המלט", "תעביר את זה הלאה", "סימן חיים", "Requiem for a Dream", "Almost Famous", "The Gift", "Quills", "The Contender", "The Legend of Bagger Vance", "Jesus' Son", "You Can Count on Me", "The Cell".
ובא לנו לראות גם את: "הרי את מכושפת לי", "102 כלבים וגנבים", "הרפתקאות רוקי ובולווינקל", "Bamboozled" (של ספייק לי), "פרויקט המכשפה מבלייר 2", "ניקי הקטן", "רד פלאנט" ו"Bring it On".

עשרת הסרטים הקופתיים של השנה באמריקה

1. "הגרינץ'" (235 מיליון דולר)
2. "משימה בלתי אפשרית 2" (215)
3. "גלדיאטור" (186)
4. "סערה מושלמת" (182)
5. "פגוש את ההורים" (159)
6. "X מן" (157)
7. "מת לצעוק" (156)
8. "האמת מתחת לפני השטח" (155)
9. "דינוזאור" (137)
10. "הפרופסור המטורף 2" (123)

הסרטים הכי מסקרנים של 2001: שנת 2000 היתה בלתי מרשימה ברובה, אבל היא עשויה להיראות אפילו אפרורית עוד יותר לעומת מה שמצפה לנו בשנה הבאה. מבול עצום של סרטי פעולה והפקות ענק ישטוף את המסכים בתריסר החודשים הבאים. ואז תבוא דממה גדולה. בסביבות יוני תנעל הוליווד את שעריה כששביתת הענק של השחקנים והתסריטאים תיכנס לתוקפה ותשבית את כל פעילות האולפנים. כולם מתרוצצים כרגע בהיסטריה, מסים להוציא סרטים חדשים לעבודה מחר, כדי שיהיו מוכנים עד סוף מאי. אם האולפנים לא ידאגו כעת לסטוק של סרטים, יש סיכוי ששנת 2002 תהיה שחונה מאוד (לפחות בהפקות הוליוודיות: סרטים עצמאים וזרים יהפכו, במקרה כזה, למצרך מבוקש מאוד). אבל בהלת העבודה הנוכחית יוצרת גם בעיות: במאים ושחקנים רבים מתלוננים שהמפיקים כה ממהרים לצאת לצילומים, שסרטים רבים יוצאים לדרך עם תסריטים לא גמורים. כך שאם אכן תהיה שביתה יש סיכוי שיהיו מספיק סרטים חדשים ב-2002 אבל שהם יהיו די מחורבים. אבל לכך נדאג במדור הסיכום בשנה הבאה. בינתיים, הבה נערוג אל הסרטים הכי בומבסטיים ומסקרנים שיצאו בשנה הקרובה:

1. "AI" של סטיבן ספילברג (וסטנלי קובריק ז"ל), וגם את "Minority Report" אם הוא יספיק.
2. "שר הטבעות" של פיטר ג'קסון
3. "מאטריקס 2" של האחים וואשובסקי
4. "חניבעל" של רידלי סקוט
5. "כוכב הקופים" של טים ברטון
6. "פרל הארבור" של מייקל ביי
7. "ספיידרמן" של סם ריימי
8. "בלייד 2", "פארק היורה 3", "שליחות קטלנית 3"
9. "מפלצות בע"מ", של אולפני פיקסאר
10. "הארי פוטר" של כריס קולומבוס

המדור מרכין את ראשו

האנשים שהלכו לעולמם בשנת 2000:

הדי לאמאר (שחקנית, 19.1), רוז'ה ואדים (במאי, 11.2), צ'רלס שולץ (יוצר סנופי וצ'רלי בראון, 12.2), עפרה חזה (זמרת ושחקנית, 23.2), איאן דיורי (זמר ושחקן, 27.3), דאגלאס פיירבנקס ג'וניור (שחקן, 7.5), פול ברטל (במאי, 13.5), ג'ון גילגוד (שחקן, 21.5), טיטו פואנטה (מוסיקאי, 1.6), ויטוריו גאסמן (שחקן, 29.6), וולטר מתאו (שחקן, 1.7), קלוד סוטה (במאי, 22.7), אלק גינס (בן קנובי, 5.8), לורטה יאנג (שחקנית, 12.8), ג'ק ניטשה (מוסיקאי, 25.8), פולה ייטס (אישיות, 17.9), ריצ'רד מוליגן (ברט מ"בועות", 26.9), ריצ'רד פרנסוורת (שחקן, 6.10), סטיב אלן (מנחה, 30.10), רינג לרדנר ג'וניור (תסריטאי מצוין, 31.10), ויקטור בורג' (קומיקאי, 23.12).

=============

הרהורי דצמבר 2009: ג'וליה רוברטס אכן זכתה באוסקר שלושה חודשים אחר כך. וגם סטיבן סודרברג ואנג לי. ובדיעבד, אני מעדיף את "שלושה מלכים" בהרבה על פני "גלדיאטור".

סם ריימי ראה את הסרט הקצר הבא, "Panic Attack", שמציב רובוטים וחלליות במונטווידיאו בירת אורוגוואיי, מאת הבמאי פדריקו אלוורז. והוא ראה את "מחוז 9 " שמציב חלליות וחיזרים ביוהנסבורג, שמבוסס על סרט קצר של יוצרו. והחליט להיות פיטר ג'קסון ולהפיק את סרט הבכורה של אלוורז שיהיה "מחוז 9 " הבא, ויתרחש בארגנטינה ובאורוגוואיי ויהיו בו חלליות ורובוטים ענקיים. זה הסרטון. אלוורז נראה כמו איש אפקטים מאשר במאי, ומקסימום הייתי נותן לו לביים את פרק סיום העונה של "V".

==========

האם אורן פלי (פלאי?) עדיין בארץ? כי בינתיים המפיקים והסוכנים שלו הצליחו למכור לאולפני פרמאונט את הסרט השני שלו, "איזור 51 ", שצילומיו הסתיימו לפני כשלושה שבועות. אן תומפסון מדווחת שהסרט – שגם הוא בז'אנר הווידיאו-הביתי, ועדיין עם א יותר משלושה שחקנים, הפעם עם חיזרים במקום רוחות רפאים – הופק בתקציב של חמישה מיליון דולר (שידרוג מתקציב ה-11,000 דולר של סרטו הקודם), אבל עד שהמפיקים לא הסכימו להוריד מהמחיר שהם דרשו פרמאונט סירבו לקנות, ולבסוף סוכם על סכום "בתחום העליון של השבע ספרות". מה שגורם לי לפענח את שפת הסחור-סחור הזאת ככה: המפיקים רצו עשרה מיליון, והתפשרו בסוף על בין 7.5 ל-8 מיליון דולר. מה שאומר שהם כבר הרוויחו במכירה הזאת, בשעה שהם ממשיכים למכור את הזכויות הבילאומיות טריטוריה אחרי טריטוריה. כלומר, "איזור 51 " יכול להיכשל לחלוטין, אבל פלי ושותפיו כבר עשו ממנו את המיליונים ממנו. "איזור 51 "מחויב להצליח רק אם פלי רוצה לעשות סרט שלישי. ועם "איזור 51 " נבין האם פלי הוא אכן במאי, או סתם אמן טריקים שנון.

סוף השבוע הבא, של ה-10 בדצמבר, הולך להיות אחד היפים והמסתוריים בסופי השבוע של השנה הקולנועית הנוכחית. שניים מהסרטים המופלאים של השנה, ושניים מהסרטים הכי חידתיים של השנה, ייצאו בו: "יהודי טוב" של האחים כהן ו"ארץ יצורי הפרא" של ספייק ג'ונז. שניהם סרטים המתרחשים בתוך ראשו של הגיבור, ומבטאים באמצעים סוריאליסטיים התמודדות עם זעם וחוסר שייכות למסגרת המשפחתית, ורצון לברוח ממנה.

אבל מה שיותר מופלא הוא שאת שני הסרטים האלה הלחין קרטר בורוול, ככל הנראה המלחין האהוב עליי בתקופה הזאת. האיש מצליח, באופן עקבי, לרגש אותי בתווים בודדים בלבד. הנה, בכמה נגיעות פסנתר קטנות, רגע מקסים, ומאוד בורוולי, מפסקול "ארץ יצורי הפרא" (שנכתב במשותף בין בורוול וקרן או, סולנית יה-יה-יז).

10-lost-fur

(והנה בורוול וספייק ג'ונז מדברים על הפסקול של "אי"ה").

הפסקולים של בורוול כל כך עובדים נגד הציפיות המלודיות הטיפוסיות – לכן הוא הפרטנר המושלם לעבודה עם האחים כהן, להם הלחין את כל סרטיהם (חוץ מ"אחי, איפה אתה") – שבעבר טענתי שסרט שבוחר בבורוול כמלחין הוא סרט שייכשל בקופות. כשהמוזיקה צריכה להגביר את הרגש, ולא לספק משחקי תודעה והרהור, בורוול הוא מלחין שעשוי לתסכל את הקהל הרחב. אבל גם זה שייך לעבר: בורוול חתום על פסקול המגה-להיט "דמדומים". וראו זה פלא: סרט ההמשך ל"דמדומים" עולה גם הוא ב-10 בדצמבר. אלא שהפעם ללא בורוול כמלחין. האם זה בגלל שבורוול היה עסוק מדי לסרט ההמשך? – הוא עבד השנה גם על "יהודי טוב", גם על "ארץ יצורי הפרא" וגם על "Blind Side", סרט הפוטבול עם סנדרה בולוק (בו בורוול שב ומשתף פעולה עם ג'ון לי הנקוק, לו הלחין את "האלאמו", פסקול נפלא לסרט בעייתי, ואת "The Rookie", פסקול מרגש לסרט מרגש). ואולי כי האולפן חש שבורוול והבמאית, קתרין הארדוויק, מנעו מהגרסה שלהם לספר של סטפני מאייר להגיע לקהל עוד יותר רחב, ולכן הם שני אנשי הצוות העיקריים שהוחלפו בין הסרט הראשון וסרט ההמשך? לא יודע.

הנה ראיון רדיו של רשת WNYC הניו יורקית מלפני חודש עם בורוול על הפסקולים של "יהודי טוב" ו"ארץ יצורי הפרא" (והנה לינק להאזנה ישירה ב-MP3).

סטיב פונד ב-The Wrap מתחיל להמר על סרטי האנימציה הקצרים הבולטים עד כה במירוץ לאוסקר. וואלאס וגרומיט ופיקסאר כמובן שם, אבל הוא מציג לא מעט אחרים, בליווי קטעי וידיאו – רובם טריילרים וטיזרים. אבל יש גם סרט אחד שמוצע במלואו: "פסנתר החתולים" האוסטרלי שביימו אדי ווייט וארי גיבסון. ניק קייב מקריין:

לפני שבוע התחלנו לעקוב כאן אחר צילומי הסרט העצמאי "אף פעם לא מאוחר מדי". זה היה העדכון הראשון. בדרך, הופיעה על הסרט כתבה חביבה ב"גלריה", והצוות סיים את ימי הצילום התל אביביים ופנה לימי הצילום בדרכים. הנה סיכום השבוע הראשון (פלוס צילומים בלעדיים), מאת הבמאי, עדו פלוק (ויש בונוסים בסוף):

"אף פעם לא מאוחר מדי", יומן הפקה #2

"השבוע התחיל לא רע בכלל: הצלחנו לצלם כמעט 12 דפי תסריט ביומיים, בלי להתפשר יותר מדי. כולם בלוקיישן אחד מרכזי: הבית של אמא של הרצל, שרה, אותה משחקת שחקנית תיאטרון גשר, פירה קנטור. ביום שלישי נסענו לחצרים, וצילמנו שם יום שלם את סצנת המפגש של הרצל ודודה חיה (שפרה מילשטיין). לקחנו את הזמן, כי ידענו שרביעי-חמישי-שישי מתוכננים להיות ימים קשים ועמוסים במיוחד הכוללים נסיעות לצפון ומעברי לוקיישן רבים. ברביעי ב-4 בבוקר, על איילון, במרחק של כ-400 מטר זו מזו, שבקו שתי המכוניות שלנו חיים: הוולוו הישנה פשוט הפסיקה לעבוד (מצבר מרוקן), והנגרר של הטנדר השתחרר מהתושבת והתחיל לרקוד על הכביש, וכמעט שניתק מהמכונית באמצע נסיעה. היינו תקועים. זה היה נראה כמו יום אבוד.

הוולוו, כוכבת הסרט האמיתית, תקועה באיילון צפון בארבע בבוקר

"אבל בשביל זה ברא אלוהים מפיקים. ברק שביט, המפיק בפועל, עלה על הטלפון והתחיל לטפל בענייני הגררים והתיקונים, מציאת מוסכים מתאימים ותיאום החזרת השחקנים הביתה. בינתיים הגיע גל גרינשפן, המפיק הראשי של הסרט (שפתח עכשיו חברת הפקה, גרין פרודקשנז שמה, וזה הסרט הראשון שיצא תחתיה), ובתיאום עם ירון, עוזר הבמאי, התוכניות הוחלפו, הסצנות שהיו אמורות להצטלם באותו יום התמקמו בנוחות בימים אחרים, ואני, איתי מרום (הצלם), ונוני (שמשחק את הרצל) נשלחנו לכנרת, בצוות מצומצם. זה הפך להיות היום הכי פרודוקטיבי והכי יפה שהיה לנו. חוסר התלות בלו"ז צפוף, והידיעה שכל מה שאנחנו עושים היום הוא "בונוס", פתחה אותנו להמון דברים מסביב. עבדנו קשה, אבל נהננו מכל רגע. הלואי שהיה אפשר לצלם את כל הסרט ככה (אבל אין זמן, ואין כסף)".

נוני גפן (המגלם את הרצל) ושפרה מילשטיין (דודה חווה) בסצינה מתוך "לעולם לא מאוחר מדי"

==================

אגב, בשבוע שעבר התחילו צילומיו של סרט עצמאי נוסף שמומן בחלקו על ידי גיוס כספים מהציבור (וגם בו, כמו ב"אף פעם לא מאוחר מדי", יש עניין עם מכוניות): "שניים בלילה" של רועי ורנר וירון ברובינסקי. הצעתי לורנר שיעלו גם הם את יומני ההפקה שלהם כאן ב"סינמסקופ" אבל הם העדיפו לשמור את החומרים לאתר הפרטי שלהם. אז העיפו מבט בגלריות שהם העלו משני לילות הצילום הראשונים של הסרט, ביום רביעי וחמישי האחרונים. הנה תמונה למשל: ורנר משמאל עם המוניטור ביד. חיים אסיאס, הצלם, עם הסטדי-קאם. ברובינסקי וקרן ברגר, השחקנים, מתחת לתאורה.

=============

ואם אנחנו בענייני יומני הפקה של סרטים, האם החמצתם את הדיווח המצולם (והבלעדי) על סיום צילומי "שיעור באהבה" של אבי נשר?

עונת הסקרינרים החלה. (חלק מ)האולפנים שלחו לקראת סוף השבוע הבא את המקבץ הראשון של עותקי די.וי.די לסרטים שהם מעוניינים לקדם בעונת הפרסים שמתחילה עכשיו. קריס טייפלי, בצילום הנ"ל, ריכז על השטיח שלו את חבילת הסקרינרים שהוא קיבל ביום אחד. וניקי פינק ערכה ספירת מלאי של המצאי עד כה. רובם סרטים שכבר יצאו בארץ, או שיוצאים ממש בימים אלה ("9", "כוכב בהיר", "יהודי טוב"), אחרים של סרטים שנגנזו בארץ ("אנשים מצחיקים", "המודיע") וכן כמה סרטים שגורלם הישראלי לא ברור עדיין ("The Blind Side", סרט הפוטבול הסנדרה-בולוקי שזוכה להצלחה מפתיעה). ובמילים אחרות, כל הסרטים האלה – כלומר, אלה שעדיין לא יצאו בעולם בדי.וי.די – יגיעו לשרת שיתוף הקבצים החביב עליכם בערך תוך שבוע-שבועיים.

ומה זה אומר? שכל סרט אוסקרים שמתוכנן לצאת בישראל רק באיזור פברואר-מרץ, יהיה ניתן להורדה עד סוף דצמבר. ל"נער החידות ממומבאי" זה לא הזיז בשנה שעברה, הסרט עבד בארץ על קהל מבוגר שממילא לא מתעסק עם הורדות סרטים. אבל לדעתי את "המתאבק" של דארן ארונופסקי העיכוב הזה די הרג בארץ. כך, למשל, אם התוכנית להוציא את "מיסטר פוקס הפנטסטי" של ווס אנדרסון רק במרץ בארץ תביא לכך שכל ההיפסטרים חובבי ווס אנדרסון יראו את הסרט כבר בבית בדצמבר.

==========

באוסטרליה חילקו בשבוע שעבר בפעם השלישית את פרסי "אסיה פסיפיק", המוענקים בעיקר לקולנוע אוסטרלי, אבל גם לסרטים בינלאומיים. "שמשון ודלילה", הסרט האוסטרלי שכבר זכה בפרס מצלמת הזהב בקאן, זכה בפרס הראשי, אבל שני סרטים מהאיזור שלנו יצאו עם פרסים: "השמצה" של יואב שמיר זכה בפרס הסרט התיעודי, ו"הזמן שנשאר" של אליה סולימן זכה בפרס חבר השופטים (במשותף עם הסרט האירני "אודות אלי").

==========

ב"סקרין דיילי" סופרים לאחור לקראת האוסקר הזר, והציגו פרופילים של ששה מהבמאים הבולטים ביותר (לדעתם) בתחרות השנה: בראשם מיכאל האנקה, ז'אק אודיאר, ג'וזפה טורנטורה ובונג ג'ון-הו. אבל גם ירון שני וסקנדר קובטי עם "עג'מי" (וצמד במאים נוסף, מנורווגיה, עם סרט על מלחמת העולם השנייה, שנראה כמו חומר אוסקרים מובהק). יהיה מעניין לראות מי מהשישייה הזאת יגיע לחמישייה באוסקרים.

=============

הבשורה על אתר VOD אינטרנטי חדש מבית סרטי אורלנדו מסקרנת אותי. אני עוקב כבר לא מעט זמן אחרי הכיוון הזה, שנראה לי (ובוודאי לרבים) כהתפתחות הטבעית והבלתי נמנעת של עולם התוכן האודיו-ויזואלי. באופן מפתיע, לפני כשנה הבלוג שלי עצמו הפך לחלק מעולם ה-VOD האינטרנטי תחת מותג "אורנג' טיים" של פרטנר. אבל למרות שאנחנו גרים באותו בית, אני ממודר כהוגן: אין לי מושג האם העסק מצליח וכמה אנשים יושבים ורואים סרטים בסטרימינג על המחשב. עדיין אני בתחושה שעולם הסטרימינג האינטרנטי לא לחלוטין פוצח – לא במודל הכלכלי ובעיקר לא במודל הטכנולוגי. אבל עדיין קיימת המכשלה האנושית/טכנולוגית: עד שהקישור בין המחשב למסך הטלוויזיה בסלון/חדר שינה לא יהיה טבעי ונוח, הסטרימינג האינטרנטי לא יוכל באמת להיות תחליף לערוצי השידור ול-VOD הדיגיטלי. ואכן, נדמה שאורנג' טיים, כמו Hulu, משגשג באמצעות תכנים טלוויזיוניים בעיקר.

ומה יהיה עם ה-VOD של אורלנדו? מצד אחד, אין ספק שזה נכון להיות ראשוני וחלוצי. יונייטד קינג מאיימים כבר שנים שהם מתכננים איזשהו אתר תוכן קולנועי/מוזיקלי מסיבי. ענק הווידיאו ובלוקבאסטר גם רצו להרים אתרים כאלה, אבל לא ברור מה עלה בגורלם. ואפל ישראל עדיין זוממת להשיק איי-טיונז ישראלי. אבל כלום לא קורה. התקדים היחיד בתחום הזה, של האתר "זולה", הפסיק לתפקד. מצד שני, יש משהו מפחיד בלהיות יותר מדי ראשוני וחלוצי, להיכנס לשטח לפני שהתחום הבשיל ואז לא להצליח לשרוד כלכלית עד שהקהל הרחב יאמץ את החזון שלך. זה יקרה בוודאות, העולם יעבור ל-vod בסטרימינג, אין לי ספק (לא רק בבית, אגב. גם בבי הקולנוע הרפרטוארים). זה רק עניין של זמן, לכן עד אז, זה עם הגב הכלכלי הכי יציב הוא זה שישרוד, ומי שיכנס מוקדם מדי יוכל מקסימום להרוויח את זכות ההשווצה שהוא היה שם לפני כולם. מצד שלישי, עודד הורוביץ, הבעלים של סרטי אורלנדו, סיפק ל"זולה" לא מעט סרטים. אולי הוא הבין מהשת"פ שם איך לעשות את זה בכוחות עצמו. ובגלל שהורוביץ מתמחה ברכישת סרטים אירופאיים וסרטי ארט-האוס, האתר שלו עשוי להיות יחודי בנוף המקומי – רק שצריך לקוות שהוא יהיה יותר כמו The Auteurs, שמדווח בגאווה על נתונים מעודדים, ופחות כמו Joost, עוד אתר חלוצי וראשוני מסוגו שנסגר בשבוע שעבר.

פורסם ב"פנאי פלוס", 25.11.2009

פעם בשנתיים אני יכול לשוב על המזמור הקבוע: כל העולם משתגע על האחים דארדן ורואה בהם את היוצרים הקולנועיים החשובים ביותר של דורנו, חוץ ממני. מכירים את זה? שסביבכם יש קונסנזוס מוחלט על נושא, ואתם חושבים אחרת, אבל לא מצליחים להבין, מי כאן הפסיכי: הם או אתם? לי זה קורה בשנים האחרונות עם האחים דארדן ועם מייק לי. כולם נשפכים מהם, ואני – לרוב – לא מצליח להבין ממה כולם מתלהבים.

כן, יש דברים שאני מבין בקשר אליהם. לאחים דארדן יש מצפון ויש נשמה. הם רואים את תחלואי החברה, את קורבנות הגלובליזציה, האנשים שנזרקים הצידה ופונים למעשי יאוש קיצוניים כדי לשרוד, והם מרגישים מחויבים לחשוף את המציאות הזאת, מציאות שהאמנות והתקשורת הממוסדים והמסחריים דווקא יעשו הכל כדי להחביא. ולצד נשמה, יש להם גם יכולת טכנית. הסיבה שהאחים דארדן הם מהיוצרים הנדירים ביותר שזכו פעמיים בדקל הזהב בקאן היא שהם מצליחים לקחת שחקנים אלמונים ולגרום לנו להאמין שאנחנו חוזים באדם אמיתי שחי את חייו בלי שום מודעות לכך שהוא מצולם. המצלמה המתרוצצת שלהם מוסיפה לתחושה המאוד אינטנסיבית שמה שנפרש מולנו קורה באמת, לאנשים אמיתיים. זה נראה פשוט, אבל זה קשה לא פחות מלגרום לדינוזאורים להתרוצץ באמצעות אנימציית מחשב. צריך בקיאות קולנועית גבוהה מאוד. אז כן, הנה, גם אני מבין את גדולתם. באופן תיאורטי. אבל כשאני יושב מול סרטיהם אני רק רוצה למלוק לעצמי את הראש מרוב יגון וצער ולא מבין למה אני חושף את עצמי למצוקות הרגשיות האלה, לתהומות הסבל האלה. אם זה רק כדי להיות מודע לעוולות החיים, אני מעדיף להסתפק בניוזלטר השבועי של "בצלם". אני לא יכול שלא לחשוב שמעריצי האחים דארדן קצת מכורים לסבלם של אחרים, ושגם כאן נוצר עיוות, כי אלה שרואים סרט על עוני וניצול אבל לא עושים עם זה דבר, הרי חוטאים גדולים יותר מאלה שמעדיפים לא לדעת על כך כלום. אלה גם יודעים, וגם שואבים מכך איזו הנאה אסתטית פרוורטית.

אבל הנה טוויסט קטן: סרטם החדש, "השתיקה של לורנה", נחשב על ידי מעריציהם המושבעים כיצירתם הקטנה והמשנית ביותר. ואילו אני חושב שזה דווקא פעם אחת בה אני חי עם סרט שלהם בשלום. המצלמה נרגעה ולא עושה מחלת ים, ולמרות שהסרט עדיין עוסק בדמות שעוברת מסכת מתמשכת של דיכוי וניצול, יש בדמות הזאת גם עוצמה שמעניקה לסרט שלהם רגעים נדירים של רוך וחסד.

לורנה היא אלבנית שגרה בבלגיה וכל מהות קיומה היא כמעט לא חוקית. היא שוהה בארץ על סמך נישואיה לג'אנקי מקומי שמייסר אותה, היא מנסה להתפרנס מעבודות חוקיות, אבל עברה בחוגי הפשע האלבניים חוזרים ומקיפים אותה וגוררים אותה למסכת לא נעימה של בלדרות וניצול. לורנה היא אחת מסדרה של גיבורות נשיות של האחים דארדן שצריכה לחיות במנוסה מתמדת, כי לא רק שהמצב הכלכלי שם אותה בעמדת נחיתות, כל הממסד הגברי מנסה לנצל אותה לצרכיו. אבל בזכות העוצמה הרכה של השחקנית האלבנית ארטה דוברושי, שנדמה שהדארדנים הושפעו ממנה והעדיפו לתת למצלמה להתמקד בפניה ולא לרוץ בתזזיתיות מאחורי עורפה, יש משהו בסרט הזה שמצליח להיות מסתם "מסמך חברתי". כשהאחים דארדן לא בשיאם, אני מתחיל לסמפט אותם.

"השתיקה של לורנה": בתי קולנוע ושעות הקרנה

"שיעור באהבה". אבי נשר ונטע פורת במזרקת גן הזכרון בחיפה. צילום: אלדד רפאלי

השבוע הסתיימו צילומי "שיעור באהבה", סרטו החדש של אבי נשר. עקבנו אחרי הצילומים כאן, כאן וכאן. והנה הדיווח האחרון מהסט. סיון גליקמן, שעובדת עם אבי נשר, היתה על הסט, צילמה קצת וריכזה צילומים של צלמים אחרים. ביקשתי ממנה שתספר קצת על מה שקורה בכל תמונה. הנה דיווחה מהסט.

על הצילום בראש הפוסט:

"עיריית חיפה אשר עשתה כל מאמץ על מנת לעזור בצילומים. כששמעו בעירייה שאבי מתכן לצלם במזרקה בגן הזיכרון היא השקיעה ותיקנה את המזרקה המיתולוגית לעוצמתה המקורית – זרקי מים המתנשאים מעל ל-3 מטר. מה שאיפשר את צילום הסצנה הדי פרועה במהלכה גיבורת הסרט הסוררת תמרה (נטע פורת) מסיטה חבורת צופים ישרי דרך היישר לתוך המים."

"לאבי בזמן הצילומים יש אובססיה להיות תמיד ליד המצלמה וליד השחקנים. הוא כמעט ואף פעם לא יושב ליד המוניטור, אלא תמיד באזור האקשן. ולכן כשצילמנו את מיתקון הרכב, המקום היחידי בו אפשר היה להחביא את אבי היה בתוך תא המטען".

"במשך חודשים ארוכים, לילות לבנים וימים מוטרפים חיפשו בנרות מלהקי הביטים והניצבים אחר אנשי ה-background הסוריאליסטי והצבעוני שמפאר את סט הקולנוע. בין היתר היתה להם משימה למצוא שבעה נמוכי קומה – שניים לתפקידים משחקיים והיתר לתפקידי ניצבות, אשר בלעדיהם כל קונספט הקולנוע המנוהל על ידי משפחת נמוכי קומה לא היה עובד. בצילום המצורף, צלם הסרט, מישל אברמוביץ, עם חמישה מנמוכי הקומה אשר בסרט".

"לא פשוט לעשות סרט תקופתי. כל אלמנט מצריך שעות על גבי שעות של תחקיר תקופתי: בספריות, פגישות עם אנשים, פגישות עם מומחים והרבה עיתונים מצהיבים.  במשרדנו הקמנו את מה שקראנו לו בגאווה 'קיר המוות'  – קיר שלם ובו תמונות ופרסומות ישנות וכריכות ספרים וצילומים ישנים – השראה למראה הוויזואלי תקופתי של הסרט.  ביום הראשון שצילמנו את סט הקולנוע בעיר התחתית, היה מדהים לראות את קיר המוות – קם לחיים. אחד האלמנטים הוויזואליים היפים והמרהיבים בסרט הם שחזורם של כרזות סרטים אשר הוקרנו בקיץ 1968 בבתי הקולנוע בחיפה, ולכולם נושא משותף – אהבה".

"אדיר מילר, שנייה לאחר שנאמר ה-cut וה-check the gate האחרון"

מחר ב-14:00 אקרין בסינמטק הרצליה, במסגרת "מועדון סינמסקופ", את "ראשמור" של ווס אנדרסון. הנה כל הפרטים, כולל קופון שיכניס אתכם לסרט ב-20 שקל. למרות שהסרט יצא באמריקה בסוף 1998, לישראל הוא הגיע רק בקיץ 1999, כך שלמעשה אני מצרף אותו לחגיגות העשור ל-1999 שקיימתי במסגרת המועדון מדי פעם בשנה האחרונה. הוא היה במקום השני בסיכום 1999 שלי (כבר אז הקפדתי לקרוא לו "ראשמור", ולהתעלם מהשם העברי המביך שניתן לו, "המירוץ לצמרת של מקס פישר"). התבואו?

אני מת על ג'יימס קמרון, אבל נורא חשדן לגבי "אוואטר". כל מה שראיתי עד עכשיו עוד לא הדהים אותי. מצד שני, הייתי נורא סקפטי לגבי "טיטאניק" (וגם לגבי "המצולות") ואת שניהם, בסופו של דבר, נורא אהבתי. מה שכן, מישהו שם באולפני פוקס עושה עבודה ממש טובה בפימפום הסרט הזה. השבוע האחרון אי אפשר לפספס אותו בכל פלטפורמה (באמריקה. בישראל הסרט הזה כרגע זוכה לאפס חשיפה תקשורתית). הנה שלושה דברים מהיומיים האחרונים שכדאי לכם לראות:

1.

אם יש לכם סבלנות ואומץ להתקין את ה-AdobeAir, תקבלו את מה שאולפני פוקס קוראים לו "הטריילר האינטאקטיבי הראשון". זה איפשהו בין מרשים לאללה למנדנד לאללה. זה הטריילר של "אוואטר", זה שכבר ראיתם בוודאי, כשבכל מיני תחנות במהלכו אתם יכולים לקפוץ לדי הרבה סרטונים על הדמויות, העיצובים ושאר ענייני אחורי הקלעים. המון מידע. (לחצו על התמונה הנ"ל כדי להיכנס).

2.

עזבו טריילרים, הנה סוף סוף סיקוונס אקשן שלם ורצוף באורך שתיים וחצי דקות מהסרט. קצת קינג קונגי, לא? היכנסו ללינק, או עשו דאבל קליק על הפריים:

3.

וביום ראשון ב"60 דקות" – עבור הקהל הוותיק, זה שלא עוקב הדיווחים און-ליין או הקליפים האינטראקטיבים או הצ'ופרים בטוויטר – כתבה עם רפורטז'ת אולד-סקול (במובן המיושן, הכמעט מזיל ריר מהתלהבות) על הסרט ו"חדשנותו". יש סיכוי שהסרט הזה יהיה פנומנלי ותחילתו של עידן קולנועי חדש – אני די מאמין בקמרון ובטירוף הטכנולוגי שלו וביכולת שלו לספר סיפור סוחף – אבל הכתבה הזאת מגיעה חודש מוקדם מדי כדי להישמע אמינה באמת, שמסוגלת לאמוד את חשיבותו האמיתית של הסרט הזה ופריצת הדרך שהוא מתיימר לייצר. אבל, יש כאן חומרים מרתקים לצפייה ופרופיל סימפטי למדי של קמרון למתחילים: