זו ההתרשמות הראשונה והמהירה שלי מ"קירות". והנה השנייה:

פורסם ב"פנאי פלוס", 2.12.2009

בשנייה הראשונה התבלבלתי מ"קירות". חשבתי שהבטיחו לי משהו אחר. הסרט הזה, שמזדמזם באוויר כבר כמעט שנתיים, תואר בתחילה על ידי יוצריו במשפט "שתי נשים והמון אקדחים", ובדיווחים מצילומיו – שזכו להתעניינות עצומה בזכות העובדה שהוא גם מעניק לנינט את תפקידה הקולנוע הראשון וגם הביא ארצה את נערת ג'יימס בונד האחרונה, אולגה קורילנקו, לשחק מולה – נוצר הרושם שזהו סרט אקשן/קומיקסי ישראל ראשון מסוגו. אני הייתי בתחושה, על סמך הדיווחים האלה, ש"קירות" הולך להיות מעין לוק בסון ישראלי, “ניקיטה" פוגש את "קשורות". אז כן, יש אקדחים, ויריות, וסצינה אחת די מעולה של דריסה עם מכונית, וזה אחד הסרטים האגרסיביים והאלימים שאי פעם נוצרו בישראל. אבל אקשן? קומיקס? ממש לא. עשיתי איתחול למוח ולציפיות, ניערתי מעליי את חלקי האמיתות שהדיווחים פימפמו לי וניסיתי לצפות בעין טרייה. לספוג מה שהבמאי ניסה להביא למסך, ולא מה שאנשי השיווק שלו ניסו לשווק החוצה. והתוצאה מרשימה ומבולגנת כאחד.

"קירות" הוא סרטו השני של דני לרנר, שהתגלה כשביים בהפקה עצמאית לחלוטין ודלת תקציב את "ימים קפואים", סרט לילי מיסתורי, סקסי ועם רגעים מפתיעים, שעירבב פנימה עולם אינטרנטי/קיברנטי אופנתי עם מציאות ישראלית מאוד (פיגוע במועדון לילה) ובחש פנימה גם הומאז' ל"הדייר" של פולנסקי, גם ניסה לשחק עם פיתולי זמן/מציאות/תודעה שהזכירו לי את "דוני דארקו" וגם ניסה להיות מעין סרט אימה מקומי, עם קריצה קטנה לסרטי מומיות. הסרט היה בוסרי מאוד, אבל דווקא בגלל שאפתנותו הצנועה היה בו משהו מרענן. העובדה שהסרט הוא פרי יצירתו של מבקר קולנוע (לרנר הוא מבקר הקולנוע של "מעריב לנוער") היתה מלהיבה: הנה סרט שנדמה שנבע קודם כל מאהבת קולנוע, מבקיאות בסוגות קולנועיות, בעולמות קולנועיים, סרט שלקח סיטואציות מקומיות והכניס אותם לתבניות קולנועיות ז'אנריות. והרי הקולנוע הישראלי – שגם את הז'אנר היחיד שהוא הצטיין בו (הקומדיה המשפחתית העממית) זנח כמעט לחלוטין – גילה בעשרים השנים האחרונות חוסר סבלנות מובהק לכל מה שנראה כמו הסתנכרנות לז'אנרים הקאנוניים והלא קאנוניים של הקולנוע האמריקאי המסחרי (סרטי אימה ופנטזיה בעיקר, אבל גם סרטי פשע). “ימים קפואים", שהפתיע וזכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל חיפה, היה חלוצי. בעקבותיו הגיע גם "מפטיר" (סרט גנגסטרים בוסרי מאוד, אבל שראוי לשבחים על מאמץ וניסיון) ובקרוב "כלבת" (שאמור להיות סרט האימה העלילתי הראשון באורך מלא בארץ).

כשהתפרסם שאהוד בלייברג (“סיפורי תל אביב”), לקח את דני לרנר תחת חסותו והוא מפיק לו את סרטו השני, שמחתי. בלייברג אמנם הפיק עבור הנשמה סרטים כמו "ביקור התזמורת" או "אדם בן כלב", אבל עיקר פרנסתו באה מהפקת בי-מוביז וסרטי אימה זולים בסיטונות באמריקה. ושיהיה ברור: אני חושב שסרטי אימה ובי-מוביז (סרטים זולים ומהירים, נצלניים למדי בענייני מין ואלימות, לרוב על ענייני פשע) הם חלק בלתי נפרד מתעשייה בריאה ומתפקדת, והם המקום המושלם ליוצרים צעירים להתנסות בו ולצבור ניסיון ולשטוף מעליהם את הבוסריות.

אבל, כאמור, “קירות" הוא לא בדיוק זה. הוא מנסה להיות קצת יותר. למעשה, זו כמעט דרמה חברתית – העוסקת בסחר בנשים ובאלימות בתוך המשפחה – שארוזה בעטיפה אלימה. בשעה שסרטי הקומיקס וסרטי האקשן מציעים תפריט הפוך: העניין המרכזי הוא האקשן, הבידור, תחושת הקוליות והמגניבות, ומסביב – לפעמים – איזושהי אמירה חברתית. אז אם אני מתחיל את התרשמותי מ"קירות" בדברי הביקורת, צריך להגיד ש"קירות" עדיין אינה קפיצת המדרגה הנחשונית שקיוויתי שלרנר יעשה במעברו מסרטו הראשון לשני, ושיש בסרט איזשהו חספוס מבולגן, שלפעמים עובד לטובת הסרט, לפעמים הולך נגדו. ושבעיקר יש לסרט בעיות תסריט קצת מבאסות: הוא מייצר לא מעט הבטחות שלא מתממשות, והוא לעיתים קרובות מדי חוזר על עצמו.

אבל העניין הוא שזה לא באמת משנה. כי נשמתו של הסרט הזה היא בכל זאת בעולם של הבי-מוביז, אותם סרטים שבהם הסגנון והגרוב משמעותיים יותר מהידוק תסריטאי. אלא שבמקום הבי-מוביז האולטרה מלוטשים של שנות השמונים ואילך, “קירות" מושפע יותר מהקולנוע של שנות השבעים. הוא בא, למשל, מאותו מקום קולנועי ש"גראן טורינו" של קלינט איסטווד בא ממנו: עולם קולנועי גברי, אגרסיבי, מאצ'ואיסטי, שמציג תפיסת עולם חברתית בכלים ריאקציונריים. סרטים של טד פוסט או סמיואל פולר, למשל. או, קצת פנימה לתוך הקאנון, סרט כמו "קאובוי של חצות", שנדמה לי שזיהיתי ציטוטים ממנו (או “תלמה ולואיז”).  אבל למרות התחושה ש"קירות" הוא סרט שמנסה לגעת בתחלואי החברה הישראלית ויחסה המשפיל כלפי נשים, עדיין נדמה שכל ההתייחסות של הסרט לנושאיו נובע אך ורק מתוך עולם הקולנוע. מתוך סרטים אחרים. לרגעים זה נראה על גבול האקספלויטיישן, לרגעים זה אפקטיבי מאוד. לרגעים הוא לוחץ יותר מדי על כל כפתורי המלודרמה (זנות, ניצול, ילדים פגועים, הריון) ולרגעים יש שם דברים פשוטים, עדינים ומדויקים (נינט, למשל, נותנת כמה רגעים מקסימים ונורא אנושיים במפגש שלה עם שחקנית המשנה האוקראינית, שיש בה משהו נורא מכאני וקר). לרגעים זה עובד מצוין, לפעמים זה נורא מוחמץ, והסרט הזה מתנדנד בקוטביות בין כל הצדדים האלה. יש רגעים בהם מתחשק להגיד לחבר'ה על המסך שיפסיקו להיות כל כך כבדים, ושאם יש בסרט אקדחים ואגרופים ודם ומעילי עור ארוכים, ואווירה לילית אפלולית וחורפית, שייתנו לסרט לכייף קצת יותר. לרגעים זה נראה כמו "הארץ המובטחת" של עמוס גיתאי כפי שבוים על ידי האחים וושאובסקי. מופלא ומתסכל לרגעים בעת ובעונה אחת. מה שכן, בזכות לא מעט רגעים מלאי אנרגיה, ובזכות צילום סינמסקופי דינמי ופשוט פנומנלי של רם שוויקי (“ימים קפואים”, “זרים”), יש משהו בסרט הזה שמלהיב אותי, שגורם לי לרצות עוד סרטים הולכים בדרכיו, ופונים אל עולם הז'אנר הקולנועי, זה שעבורו החיים הם קודם כל סרט.

"קירות": בתי קולנוע ושעות הקרנה

ה-National Board of Review (או NBR) פרסמו הלילה את רשימת הזוכים בפרסי סרטי השנה שלהם. וכל שנה אותו סיפור: צריך להתחיל ולהסביר מה זה הארגון הקיקיוני הזה שנקרא NBR, שהוא מושא ללעג על ידי רוב הוליווד, אבל כמו איגוד העיתונאים הזרים בהוליווד, המחלקים את גלובוס הזהב, הוליווד שומרת את הלעג ואת חוסר הערכה בבטן, כי לפרס – פרס "סרט השנה" הראשון שמחולק כל שנה – הזה יש איזשהו תפקיד תקשורתי/ברומטרי בקביעת האקלים לקראת עונת הפרסים שנפתחה כעת. ה-NBR הם חבורת עסקים שקשורים באופן פריפריאלי בלבד לעסקי הקולנוע, אבל באמצעות ותק ונחישות הם יצרו לעצמם מעמד שיווקי/יחצני. שחקן שרוצה אוסקר צריך לעבור דרכם (ממש כמו תא הכתבים הזרים). והם נותים לתת את הפרסים לשחקנים מפורסמים ולסרטים מדוברים, כדי לוודא שלארוחת חלוקת הפרס יגיעו הכוכבים ואנשי התקשורת.

אבל, בכל זאת, יש קורלציה מסוימת בין הסרטים שהם בוחרים ובין הסרטים שמגיעים לבסוף לאוסקרים, לכן אי אפשר לבטל אותם לחלוטין. הם כן מהווים מד-רוח לגבי אקלים הפרסים. והשנה, עם שינוי התקנון של האוסקרים שמבטיח שלפרס הסרט הטוב יהיו מעתה עשרה מועמדים, ולא חמישה, האוסקרים למעשה יישרו קו עם ה-NBR שמאז ומתמיד הציגו רשימה של עשרה סרטים מועמדים, וזוכה אחד מתוכם.

בשנתיים האחרונות הסרט שזכה ב-NBR זכה גם באוסקר ("נער החידות ממובאי" ו"ארץ קשוחה"). אבל בשאר השנים כוחות הניבוי של ה-NBR לא היו כה מוצלחים. מה זה אומר לגבי השנה? נדע רק במרץ.

הנה הפרסים של השנה כפי שהוכרזו אמש.

סרט השנה: "Up in The Air" של ג'ייסון רייטמן

שאר סרטי השנה: "לחנך את ג'ני", "500 ימים עם סאמר", "ממזרים חסרי כבוד", "אינוויקטוס", "יהודי טוב", "The Hurt Locker", "השליח", "למעלה", "סטאר טרק", "ארץ יצורי הפרא".

שימו לב שאין את "Precious", אין "מבט מגן עדן" של פיטר ג'קסון ואין "אוואטר" של ג'יימס קמרון (אם כי אני מניח שקמרון לא טרח בכלל להראות להם את הסרט שלו).

שחקן השנה: ג'ורג' קלוני על "Up In The Air" ומורגן פרימן (בתפקיד נלסון מנדלה) ב"אינוויקטוס" של קלינט איסטווד.

שחקנית השנה: קארי מוליגאן, "לחנך את ג'ני".

שחקן משנה: וודי הרלסון, "השליח".

שחקנית משנה: אנה קנדריק, "Up In The Air"

הסרט הזר: "נביא", של ז'אק אודיאר.

הסרט התיעודי: "The Cove"

ויש עוד כמה פרסים נוספים.

===============

פסטיבל סאנדאנס חשף את שאר התוכנייה שלו, של המסגרות הלא תחרותיות ושל הקרנות הגאלה. יש שם סרט שביים דייגו לונה. את סרטם החדש של שרי ספרינגר ורוברט פולצ'יני ("אמריקן ספלנדור"), סרט בבימויו של פיליפ סימור הופמן, סרט חדש של ניקול הולופסנר, ושני סרטים של מייקל ווינטרבוטום, האחד עלילתי והשני תיעודי. במשבצת הקרנות חצות, לסרטי אימה ופולחן, יש סרט חדש לוינצ'נזו נטלי ("קיוב") וסרט בשם "Frozen" עם תקציר מסקרן: שלושה אנשים שנתקעים על רכבל סקי צריכים לעשות בחירות קיצוניות כדי לא לקפוא למוות.

============

שמתם לב שב"גלריה" התחילו לפרסם ביקורות קולנוע של אורי קליין בימי רביעי? זה משמח אותי. סוף סוף ובשעה טובה. בינתיים ראיתי את זה רק לגבי סרטים ישראליים ("לבנון", "חמש שעות מפריז" ועכשיו "קירות"). אבל אם זה צעד לקראת הכרזת עצמאות של המערכת והכתבה של פרסום על פי צרכי העיתון ולא על פי נוחות היחצנים, וניפוץ ענייני אמברגואים והחרמות, אז מישהו במערכת "גלריה" מתחיל להתעורר סוף סוף ולהבין שגם בביקורות קולנוע יש צורך לשים יד על הדופק.

ואגב, אני מסכים כמעט לחלוטין עם רוב הביקורת של קליין על "קירות".

========

ג'וני דפ בתפקיד פנצ'ו ויה בסרט של אמיר קוסטוריצה? נשמע בלאגן. וספילברג ויתר על "הארווי". עדיף.

==========

רוצים לפגוש את פיל רוזנטל, שותפו של ריי רומנו ביצירת "כולם אוהבים את ריימונד"? ביום רביעי, 9.12, ב-18:30, בלונדון מיניסטור. הנה הפרטים. הבעיה היא שיותר משתסריטאים ובמאים צריכים סדנת סיטקום ממומחה אמריקאי, נדמה שצריך שקודם כל הזכיינים יקבלו סדנה כזאת כדי שבכלל יהיו כאן סיטקומים, חוץ מ"החיים זה לא הכל". אה כן, דניאל לפין – יוצר "החיים זה לא הכל" – ינחה את המפגש.

אז מה הטעם בהעלאת סיכומי שנה היסטוריים לאתר? קודם כל, למטרות העשרת הארכיון. להעביר חומרים מהדפוס אל העולם הווירטואלי בו אפשר לחפש דברים בגוגל. שנית: יש סיבה אקטואלית – כולם מסכמים את העשור, כולם מביטים לאחור, ואני חושב שזה די משעשע לבדוק אחורנית מה חשבנו (חשבתי) על הדברים פחות או יותר בזמן אמת. ובאופן כללי, אין המון מקרים שבהם אני חושב על סרט הפוך ממה שחשבתי עליו כשהוא רק יצא (וכשכן, אני מציין. ע"ע "גלדיאטור" מאמש). ובעיקר, אני מקווה שבין רשימת הסרטים שאהבתי, הסרטים שלא אהבתי והסרטים הכי קופתיים, אפשר להיזכר ברוב הסרטים שהיו הכי טובים/הכי מדוברים/הכי מרכזיים בשיח הקולנועי של אותה שנה, ומתוכם לבחור את הסרטים הכי טובים של העשור לקראת סוף החודש הזה. וגם: לזהות מגמות שהתחילו אז ואולי הבשילו כיום, או אולי נעלמו ונראים כיום מיושנים. כמובן, שאם יש סרט שהשמטתי, או שהתעלמתי ממנו, יש מקום להזכיר לי ולכולנו בתגובות. זה לא מתיימר להיות מקיף. זה בהחלט משקף רק את דעתי. אז אתמול היה לנו את שנת 2000. הנה שנת 2001:

פורסם ב"העיר", 27.12.2001

2001: סופה של אודיסיאה

מהדורה מיוחדת לסיכום השנה: הסרטים הטובים של 2001, הסרטים המסקרנים של 2002,  הסרטים הקופתיים, הסרט הכי טוב שלא ראיתם, גיבורת השנה, טרנד השנה ומלחמת השנה. 2001 היתה, אחרי הכל, שנה לא רעה

2001: סרטי השנה

1. "רקוויאם לחלום" (במאי: דארן ארונופסקי. יצא בארץ ב-10 במאי)
2. "A.I, אינטליגנציה מלאכותית" (סטיבן ספילברג. 27 ספטמבר)
3. "להתחיל מחדש" (רוברט זמקיס. 18 בינואר)
4. "מולן רוז'" (באז לורמן. 20 ספטמבר)
5. "שרק" (ויקי ג'נסן ואנדרו אדמסון. 19 ביולי)
6. "אמלי" (ז'אן פייר ז'ונה. 6 דצמבר)
7. "ממנטו" (כריסטופר נולן. 9 באוגוסט)
-. "אהבה נושכת" (אלחנדרו גונזלס איניאריטו. 22 פברואר)
8. "חדרו של הבן" (נני מורטי. 5 יולי)
-. "בילי אליוט" (סטיבן דולדרי. 15 פברואר)
9. "כמעט מפורסמים" (קמרון קרואו. 15 מרץ)
10. "פיינל פנטסי" (הירונובו סקגוצ'י. 16 באוגוסט)
-. "תא קטלני" (טרזים סינג. 3 במאי)

בסיכומה של שנה, לאיזה סרט מגיע תואר "סרט השנה"? לסרט שהצפייה בו היתה כמו בעיטה בראש, או לסרט שהתגנב מאחורינו והתיידד איתנו באיטיות ובהדרגה, כמעט מבלי ששמנו לב? "רקוויאם לחלום" (שיצא באמריקה בסתיו 2000, אבל הגיע אלינו רק בקיץ 2001), הטור דה פורס הקולנועי הקטלני של דארן ארונופסקי, התמקם די בטבעיות במקום הראשון. לא היה עוד סרט השנה שהגבתי אליו ככה, ובסופו של דבר זו בשבילי החווייה הקולנועית: תגובת הבטן, היכולת האלכימית של הקולנוע להפוך תמונות מוקרנות על בד לרגשות ותחושות פיזיות, אמיתיות לגמרי, אצל הצופים. אך "A.I, אינטליגנציה מלאכותית" של סטיבן ספילברג הלך והדביק את הפער די בעקשנות בשבועות האחרונים. בצפייה ראשונה התאכזבתי, בצפייה שנייה התלהבתי ומאז אני רק חושב על הסרט שוב ושוב, מוצא בו רבדים סמויים, סצינות מבריקות נוספות ומגלה עולם קולנועי שלם הנושק לגאונות שלמרבה הצער העולם מיהר לבטלו. שני הסרטים האלה, המתמודדים ראש בראש על התואר "סרט השנה", מבריקים דווקא בגלל שאינם מושלמים. בשני הסרטים יש מגרעות, יש מקומות בהם הבמאים קצת נסחפו עם הווירטואוזיות של עצמם והשאירו את הצופים לבד. אבל דווקא המגרעות האלה עוזרות להדגיש את רגעי השיא. ושני הסרטים האלה, הכה שונים, הכילו כמה מהסצינות היפות והחזקות ביותר של הקולנוע. לא רק השנה, אי פעם.

למרבה ההפתעה, 2001 היתה שנה לא רעה לקולנוע. נכון, היה יותר זבל מאי פעם, אבל גם היו בה כמה סרטים מעולים. על פי כל הנבואות, התחזיות והאירועים, שנת 2001 היתה צריכה להיות שנה נוראית. החצי הראשון שלה עמד בסימן שביתת התסריטאים והשחקנים בהוליווד, שאיימה לשתק את התעשייה לתקופה בלתי מוגבלת. בתחילת השנה הוליווד נכנסה למצב חירום והפיקה בחופזה סרטים, חלקם עם תסריטים לא גמורים, רק כדי למלא את המחסנים למקרה של שביתה ממושכת. בסופו של דבר השביתה הגדולה בוטלה. כך יצא שהחצי הראשון של השנה אופיין בהפקות היסטריות, אך החצי השני של השנה היה שקול ומתון יותר. את הפירות נקצור ב-2002, אז אמורים לצאת סרטים שלא הופקו תוך חודשים בודדים, אלא סרטים שלהפקתן ניתנה האפשרות להבשיל כראוי (ראו פירוט בהמשך).

ואז, אחרי שהוליווד נשמה לרווחה אחרי שנמנעה השביתה, התמוטטו ב-11 בספטמבר מגדלי התאומים בניו יורק והוליווד שוב נכנסה ללחץ. יציאתם של סרטים נדחו, מפיקים קראו לחשבון נפש, המגדלים נמחקו מסרטים שצולמו בניו יורק. ואז, שוב, כלום לא קרה. הקהל נשאר בבית שבועיים-שלושה, כמה סרטים נדחו לשנה הבאה (ובראשם "כנופיות ניו יורק" הכל-כך מסקרן של מרטין סקורסזי), ובערך באוקטובר העסקים חזרו למסלולם. וזה עוד סיבה שאני כה אוהב את "A.I", הסרט הזה כה בוגר שקל לראות בו גם סרט נבואי, שרלוונטי יותר לעולמנו כעת, אחרי ה-11 בספטמבר, מאשר היה כשיצא באמריקה לראשונה ביוני.

ברשימת סרטי השנה של "סינמסקופ" (ומכיוון שהמדור כה חסר החלטיות, רשימת עשרת סרטי השנה מכילה 13 סרטים), נדלג כעת למקום השביעי, המקום בו המדור עורך חשבון נפש קצר. "ממנטו": סרט מבריק או גימיק מעיק? נושא ראוי לדיון. ככל שהסרט מתרחק ממני, כך אני בוחן אותו בעיניים ביקורתיות יותר. אין ספק, זהו אחד הסרטים המקוריים והמבריקים של השנה. אבל גם יש בו משהו מעט ריקני, שמסרב להתחייב למסר אחד ספציפי. גם השתיקה שגזר על עצמו הבמאי מתסכלת. אולי מה שנראה בתחילה כתסריט גאוני, הוא לא יותר מחידה ללא פתרון? ועצוב יותר: בתור סרט כה מקורי ומרשים, עצוב לחזור אליו ולגלות עד כמה הסגנון הקולנועי שלו היה מאופק, עד כמה תחבולותיו היו בעיקר של התסריט ולא של הבימוי. ובסופו של דבר, האם כריסטופר נולן הוא הגאון הקולנועי הבא, או במאי שישתלב בכשרון רב בצוות הבמאים של "הסופרנוס" ותו לא? האם "ממנטו" הוא סרט שייזכר בהיסטוריה. האמת, אין לי תשובה. ולצד "ממנטו" מגיע חשבון נפש הפוך: "אהבה נושכת" המקסיקני (שהיה מועמד השנה לאוסקר הזר, אך הפסיד ל"נמר, דרקון") היה סרט שהחריד אותי. זהו, ללא ספק, הסרט האלים ביותר של השנה (אם כי "רקוויאם לחלום" נותן לו פייט הגון בקטגוריה הזאת) והשימוש שלו בכלבים כדי להדגיש את אלימותו הפך את המניפולטיביות שלו לכמעט בלתי נסבלת. ובכל זאת, עשרה חודשים אחרי צאתו, הסרט עדיין מלווה אותי. נכון, לטעמי האישי "אהבה נושכת" עבר את הגבולות "המותרים" בקולנוע בכל הקשור לאלימות (פיזית ונפשית) ורמת העינוי שהוא גורם לצופיו, אך קשה להתעלם מהעוצמה הקולנועית האדירה שהיתה לסרט. בסופו של דבר נדמה לי שכריסטופר נולן הוא תסריטאי טוב יותר, אבל אלחנדרו גונזלס איניאריטו הוא במאי טוב יותר.

מודה, בבואי לסכם את השנה אני מנסה לדמיין איך ייראו הסרטים בעוד ארבעים שנה מהיום. האם יש לסרטים האלה חשיבות היסטורית, האם הם ייזכרו כיצירות מופת, או בסך הכל סרטים זניחים שנראו חשובים בשנה בינונית? מנקודת המבט של ההיסטוריה, הסרטים במקום השמיני די נכשלים. בסך הכל "חדרו של הבן" ו"בילי אליוט" הם סרטים קטנים, מינוריים ולמרות הצלחתם הרבה הם כמעט חסרי חשיבות עבור דברי ימי הקולנוע. ובכל זאת, אלה שניים מהסרטים שהכי ריגשו אותי השנה. קל להיכנס לניתוחים פסיכולוגים אישיים ומביכים שינסו לבאר איך זה קרה. בכל זאת, אלה שני סרטים העוסקים, בין השאר, באבהות, שיצאו בשנה בה נולדה בתי הראשונה. ביקורת קולנוע, סליחה על הקלישאה, היא גם עסק רגשי פרטי מאוד. אני יכול לנסות לשכנע אתכם עד מחר למה "חדרו של הבן" הוא סרט יפהפה, ואיך בזכות העריכה – שלכאורה עובדת נגד הבימוי השקט מאוד, הקאמרי – מורטי מצליח להעמיס את הסרט הרזה הזה בהמון רגש. אך זו תהיה התפלספות שווא. הסרטים האלה חנקו אותי מהתרגשות. זה הכל.

אותו דבר עם "כמעט מפורסמים". סרט אדיר, מבוים נפלא, כתוב היטב, משוחק בחן רב. ובסופו של דבר, זה סרט פרטי מאוד בשבילי. אני מת על מוזיקה, אוהב קולנוע ועובד בעיתונות – העולם של קמרון קרואו פשוט מתאים לי (או לפנטזיות שלי) ככפפה ליד. נימוקים שכלתניים לא יצליחו לנמק את זה היטב.

במקום העשירי, ההיפך המוחלט: שני סרטים נטולי רגש לחלוטין שהיו פשוט שניים מהסרטים הכי מדהימים שנראו השנה על מסך הקולנוע. בצד האבסטרקטי של אמנות הקולנוע, במקום בו הקולנוע נושק לווידיאו-ארט, בו הדימויים חשובים מהסיפור, בו הוויזואליה היא המסר, "פיינל פנטסי" ו"תא קטלני" הם שניים מהסרטים הכי קיצוניים ונועזים שנעשו השנה (או בשנה שעברה: "תא קטלני" יצא באמריקה בקיץ 2000 והגיע אלינו, בדחילו ורחימו, כמעט שנה אחרי). אגב, "מולן רוז'" ו"אמלי" הם גם כאלה, אך הם הצליחו לשלב גם מעט רגש ושמחת חיים לוויזואליות המרהיבה שלהם, וזו הסיבה שהם נמצאים גבוה יותר ברשימה.

ועכשיו, חשבון נפש נוסף. למדור סיכום השנה של "סינמסקופ" (הנערך זו הפעם השישית) אין תקנון מסודר, אבל יש לו כמה הרגלים. למשל: לרשימה נכנסים סרטים שראיתי מנובמבר עד נובמבר, כדי לתת לי אפשרות לו רק להגות בהם אלה גם לראותם פעם נוספת. זו הסיבה ש"שר הטבעות: אחוות הטבעת" לא נמצא ברשימה. הוא הגיע מאוחר מדי. חפשו אותו במדור סיכום שנת 2002. הרגל נוסף, שהשנה קשה לי להגן עליו, הוא היצמדות רק לסרטים שאינם מקומיים. סיכום שנת הקולנוע הישראלית מתבצעת, משום מה, בראש השנה או לקראת טקס פרסי האקדמיה. ל"חתונה מאוחרת" הגיע להשתלב ברשימת סרטי השנה, הוא בהחלט אחד מהם. אבל הוא סרט ישראלי, וסיכום השנה – סליחה על הקיבעון האנאלי – מתמקד בקולנוע זר (ליתר דיוק בשבעה סרטים אמריקאיים, יפני-אמריקאי אחד, צרפתי אחד, אוסטרלי אחד, מקסיקני אחד, איטלקי אחד ובריטי אחד). והכאה אחרונה על חטא: גם "אפוקליפסה עכשיו, הגרסה המלאה" היה צריך להיות ברשימה. ושוב ההרגלים: רק סרטים חדשים, לא הוצאות מחודשות. אולי הגיע הזמן לבחון מחדש את ההרגלים של המדור הזה. אבל עד אז: פיטר ג'קסון, דובר קוסאשווילי ופרנסיס פורד קופולה – סליחה.

הסרט הכי טוב שלא ראיתם השנה: "הדוויג והשארית העצבנית". הקוראים הקבועים של המדור ודאי זוכרים שמזה קרוב לשנה, מאז ינואר האחרון, אני מוחרם על ידי פורום פילם, חברת הפצת סרטים שיכורה מכוח. לפורום פילם נמאס ממבקרים שכותבים על מדיניות ההפצה שלהם ועל הרגלי בחירת השמות שלהם. במקום להתייחס עניינית לביקורת, הם מעדיפים לנסות ולהסות את הכותב. או לפחות להתעלם ממנו. החברה שהגתה השנה כמה מנקודות השפל של השפה העברית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתרגומי השמות ("שטן על הזמן" ו"את מטורפת, אתה חתיך" הם פרי פיתוח מתקדם של מהנדסי פורום פילם), מאמינה שביקורת המועברת עליה אינה לגיטימית. ניחא. בחצי הראשון של השנה נלחמתי בהם, הצקתי להם, הקנטתי אותם. ואז, בספטמבר (סליחה שאני מציין את זה בפעם השנייה במדור הזה, אבל במדור סיכום שנה כנראה שאי אפשר להימלט מנוסטלגיית האינסטנט) נולדה בתי, ופתאום כל המלחמה הזאת נראתה כה שולית ומפגרת. שיעשו מה שבא להם. למי אכפת. וכך קרה שבדיוק בתקופה שבה ישבתי בבית בחופשת לידה, יצא בארץ "הדוויג והשארית העצבנית". אם לא ראיתם את הסרט, אתם לא לבד. רוב הקוראים בוודאי לא ראו אותו. באמת, כבר הרבה זמן לא ראיתי סרט שיוצא עם טקטיקת הפצה כה איומה (נחשו מי הפיץ את הסרט?). "הדוויג והשארית העצבנית" אינו יצירת מופת, אבל זה סרט פולחן בעליל, יש בו משהו ממכר והוא עשוי עם אנרגיה ותשוקה שקשה להישאר אדישים לה. ההשוואה ל"מופע הקולנוע של רוקי" בלתי נמנעת. מפיץ נבון יותר היה מצליח ליצור וייב של סרט אנדרגראונד פולחני שהיה ממשיך לרוץ בהקרנות חצות עד היום, ועד בכלל. המיוזיקל של ג'ון קמרון מיטשל מכיל כמה מהשירים הכי יפים שנשמעו השנה בקולנוע. הסרט הזה היה יכול להיות שוס בארץ והוא הוחמץ לגמרי. אם אתם בעניין של סרטים מוזיקליים קאמפיים, דראג שואוז קולנועיים, ואם כבר מיציתם את כל מה ש"מולן רוז'" מציע לכם בתחום הזה, "הדוויג" הוא סרט הפולחן שלכם.

טרנד 1. הקרנות חוזרות. מי היה מאמין: המפיצים המסחריים עבדו השנה יותר טוב מהסינמטקים. פסטיבל טריפו הנהדר של קולנוע לב. "אפוקליפסה עכשיו, הגרסה המלאה" (שהוקרן גם הוא בקולנוע לב). "הנבואה" בקולנוע לונדון. "אי.טי" שמתקרב אלינו (מרץ 2002). זה אולי עצוב קצת שהסרטים הכי טובים שהוצגו השנה בבתי הקולנוע נוצרו לפני יותר מעשרים שנה. מצד שני, נפלא לפגוש אותם שוב, על מסך גדול, בעותקים חדשים. עוד. עוד. ועוד.

טרנד 2. אנימציה דיגיטלית. "שרק" ו"מפלצות בע"מ" הוכיחו להוליווד שסרטי אנימצייה דיגיטלית הם הדבר הכי חם עכשיו אצל הקהל. "פיינל פנטסי" נכשל קשות בקופות, אבל זהו אחד הסרטים הכי חשובים בתולדות התפתחות הקולנוע. האנימציה הדיגיטלית רק הולכת ומשתכללת, והנוכחות שלה בהוליווד רק גוברת. כמו שזה נראה השנה, אלה דברים טובים מאוד.

טרנד 3. סרטים מוזיקליים. "מולן רוז'", "הדוויג והשארית העצבנית" ו"אל תשטו באהבה" היו מיוזיקלס אמיתיים. "לאקי ברייק", "לא רק בלונדינית" ו"סיפורו של אביר" התנהגו כמו מיוזיקל. אם כבר להיות קליל ושטותי, למה לא ללכת על הז'אנר המופשט והאסקפיסטי מכולם? הסרטים המוזיקליים חזרו השנה לאופנה, ואין מאושר ממני.

אשת השנה: ניקול קידמן. עם שני סרטים נפלאים בשנה אחת ("מולן רוז'" ו"האחרים"), עם סיפור עצוב של גירושים, פציעה (שגרמה לה להפסיד תפקיד בסרטו הבא של דיוויד פינצ'ר) והפלה, שהפכו אותה לגיבורה גם בחיים הפרטיים, ועם דואט שנמצא במקום הראשון בבריטניה בשבוע חג המולד: ניקול קידמן היא המנצחת הגדולה של השנה. היא שחקנית נפלאה, זמרת גדולה, ומתברר שבהסכם הגירושים בינה ובין טום קרוז היא קיבלה את האישיות. במרץ, נבואה פרטית, היא גם תזכה באוסקר. בצדק, בצדק, בצדק.

בשנה הבאה. הסרטים המסקרנים של 2002. נכון, מסוכן לפתח ציפיות. זה אסור בתכלית האיסור, רק מתאכזבים מזה. אבל רשימת הסרטים שאמורים לצאת ב-2002 היא מהמדהימות ביותר ראיתי מימי. הנה טיזר: "כנופיות ניו יורק" של מרטין סקורסזי; "Minority Report" (28 ביוני) ו"Catch Me if You Can" (נובמבר) של סטיבן ספילברג; "מלחמת הכוכבים, פרק 2"; "גברים בשחור 2"; "שקרים אמיתיים 2"; "בלייד 2"; "סטיוארט ליטל 2"; "X מן 2" (דצמבר); "אוסטין פאוורס 3: גולדממבר" (26 ביולי); "ספיידר-מן" (3 במאי); "Windtalkers" של ג'ון וו; "רולרבול" של ג'ון מקטירנן (8 בפברואר); "The Road to Perdition" של סם מנדס ו"סימנים" של מ. נייט שאמאלאן (2 באוגוסט).

2001: חללי האודיסיאה. 2001 היתה שנה נוראית לצלמים. שניים מהצלמים הגדולים ביותר בתולדות הקולנוע, אנרי אלקן ("ילדי גן העדן", "מלאכים בשמי ברלין") וסשה ויירני ("אשתקד במריאנבד" וכמעט כל סרטי פיטר גרינאוויי), הלכו השנה לעולמם. שני צלמים אדירים אחרים, צעירים יותר, הצטרפו אליהם: פיוטר סובוצ'ינסקי (שצילם לקז'ישטוף קישלובסקי את כמה מפרקי "הדקלוג" ואת "אדום", ובקרוב יוצג בארץ הסרט האחרון שצילם, "לבבות באטלנטיס") וג'ון אלונזו ("צ'יינהטאון", "פני צלקת", "הרולד ומוד").
אחת האבדות הגדולות של הקולנוע האמריקאי השנה היה הרברט רוס. רקדן שהפך לכוריאוגרף שהפך לבמאי שלא זכה להערכה גדולה מדי מצד הביקורת, רוס התפרסם כבמאי סרטים מסחרי, סנטימנטלי, עם נגיעה רכה ומבט הומני. רוס ניסה בכל כוחו להיות ג'ורג' קיוקור עכשווי, המתמחה בסרטי נשים, והוא עשה זאת בהצלחה עם "מגנוליות מפלדה" (שאגב, צילם ג'ון אלונזו המנוח) ו"גברים בצד". הוא ביים גם את "פוטלוס" ואת "שחק אותה סם". והוא גם התחתן עם אצולה: הוא היה נשוי לאחותה של ז'קלין קנדי-אונאסיס (מכאן שהוא היה דודו של ג'ון קנדי ג'וניור). להרברט רוס, שמת ב-9 באוקטובר בגיל 74, מגיעה הכרה מאוחרת, וגם רטרוספקטיבה סינמטקית (טוב, נסתפק באחד מערוצי הסרטים).

והנה עוד כמה מהאנשים היקרים שעזבו אותנו בשנת 2001: ג'ורג' הריסון (לא רק אקס-ביטלס, אלא גם מפיק סרטים שהפיק כמה מסרטי מונטי פייתון); אלברט הייג (גילם את פרופסור שורופסקי ב"תהילה", הסרט והסדרה); קן קיסי (מחבר "קן הקוקייה"); אייזק שטרן (כנר בדרך כל, שהופיע מדי פעם גם בסרטים. האחרון שבהם היה "לנגן מהלב"  עם מריל סטריפ); סמיואל ז. ארקוף (מפיק בי-מוביז אגדי); פולין קייל (מבקרת קולנוע אגדית); אליה (זמרת, שיחקה ב"רומיאו חייב למות" ועמדה להשתתף ב"מטריקס 2"); לורנזו מיוזיק (הקול מאחורי גרפילד וגם קולו של קרלטון השוער בסדרה "רודה"); הרמן ברוד (זמר הולנדי, גילם את אם.ג'יי ב"משהו טוטאלי" והתאבד השנה); מרדכי ריכלר (כתב את "המירוץ לצמרת של דודי קרביץ" ואת "ג'ושוע אתמול והיום"); קרול אוקונור (ארצ'י באנקר מ"הכל נשאר במשפחה"); אנתוני קווין (גילם את "זורבה היווני"); דגלאס אדאמס (מחבר "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" והסופר האהוב על מדור זה); באד בוטיקר (במאי מערבונים ומטאדור חובב שלא זכה להערכה בשנות הארבעים והחמישים וכיום לומדים לכבד את יצירותיו); מייקל ריצ'י (במאי "בלש ושמו פלטש" ו"גבירתי המאמן"); וויליאם האנה (חצי מצמד מפיקי הסרטים המצוירים האנה-ברברה שהיו אחראים על "טום וג'רי", "הפלינטסטונס" ו"סקובי דו"); לואיס ארקט (שחקן, ובעיקר אבא של רוזאנה, פטרישה, דיוויד ואלקסיס ארקט).

שוברי קופות, ‏2001

1. "שרק",,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,  267 מיליון דולר
2. "הארי פוטר",,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,, 263 מיליון
3. "שעת שיא 2",,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,, 225
4. "מפלצות בע"מ",,,,,,,,,,,,,,,,,,,,, 204
5. "המומיה 2",,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,, 202
6. "פרל הארבור",,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,, 198
7. "פארק היורה 3",,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,, 181
8. "כוכב הקופים",,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,, 179
9. "חניבעל",,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,, 165
10. "אמריקן פאי 2",,,,,,,,,,,,,,,,,,,,, 144.8
11. "מהיר ועצבני",,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,, 144.5

אלה הסכומים המצטברים (במיליוני דולרים) של סרטי 2001 באמריקה, נכון ליום ראשון 23 בדצמבר. אך זו אינה הרשימה הסופית והרשמית של שוברי הקופות לשנת 2001. יש להניח שבימים שנותרו עד ה-31 בדצמבר יצליח "הארי פוטר" לעקוף את "שרק" ולזכות בתואר הסרט הקופתי של השנה. יש להניח, כמו כן, ש"שר הטבעות" (שהכניס בבכורתו, בסוף השבוע האחרון, 73 מיליון דולר) יתמקם איפשהו ברשימה הזאת.

זו היתה שנת שיא אדירה בהכנסותיה להוליווד. למרות המיתון, למרות הטרור, למרות המלחמה, אנשים הלכו השנה בהמוניהם לקולנוע, ושילמו מחיר גבוה מאי פעם עבור כרטיסים. המנצחים הגדולים של השנה הם אולפני יוניברסל, שארבעה מ-11 הסרטים הקופתיים של השנה הופקו על ידם (5, 7, 10, 11). בארץ, אגב, הרשימה דומה למדי: "שרק" ו"הארי פוטר" מכרו הכי הרבה כרטיסים, כ-500 אלף כל אחד.

הנתון המעניין והמוזר ביותר ברשימה השנה הוא כמות הסרטים הגרועים שנמצאת בה. "שעת שיא 2"? "אמריקן פאי 2"? "פרל הארבור"? "חניבעל"? "כוכב הקופים"? כל סרט יותר רע מקודמו ונדמה שהאמריקאים בלעו השנה כל לוקש שמכרו להם. הציניקנים, שטוענים שבכל שנה רשימת הסרטים הקופתיים זהה לרשימת הסרטים הגרועים, לא תמיד מדייקים. השנה דווקא יש להם קייס לא רע.

=============

הרהורי דצמבר 2009: מצחיקות בדיעבד המחשבות על כריסטופר נולן ואלחנדרו גונזלס איניאריטו. נולן הפך לדעתי לאחד מחמשת הקולנוענים הכי גדולים, חשובים ומופלאים של העשור הזה, ו"ממנטו" נראה פתאום זניח בהשוואה לתסריטים האדירים ולבימוי המשוכלל של "באטמן מתחיל" ו"האביר האפל". אבל מבחינתי, סרט העשור שלו הוא דווקא "היוקרה". ואיניאריטו? המשיך עם "21 גרם" ועם "בבל", ולמעשה התברר שהוא במאי שבכלל לא מתאים לטעמי.

וניקול קידמן, שכבר אין לי כוח אליה, אכן זכתה באוסקר במרץ, אבל שנה אחת אחר כך.

פול תומס אנדרסון מתחיל לעבוד על סרט חדש שיצולם כנראה ב-2010 והוא ליהק את פיליפ סימור הופמן (כמובן) לשחק בו. הסרט מספר על איש שהחליט להמציא דת חדשה.

===========

שמעתם שיוסף סידר, ניר ברגמן ודובר קוסאשווילי ישתפו פעולה בסרט חדש? מגניב, אה?

============

ג'יימס הורנר שב לשתף פעולה עם ג'יימס קמרון, אחרי שזכה באוסקר על "טיטאניק" (והוא גם הלחין את הפסקול הנפלא ל"שובו של הנוסע השמיני" של קמרון). כמו שקורה לא פעם, נדמה שהאוסקר די שיתק את הורנר, שהיה מלחין נפלא (השנה שלו עם "לב אמיץ" ו"אפולו 13 " היתה הטובה ביותר שלו), ומאז "טיטאניק" אני לא זוכר רגעים מוצלחים שלו. הנה ראיון עם הורנר על העבודה על "אוואטר" מ"הלוס אנג'לס טיימס".

אפרופו "אוואטר": אני לא מבין משהו. זה הסרט הכי מדובר בעולם כרגע. לפחות בתקשורת האמריקאית. מצפים לו, מחכים לו, סופרים לאחור לקראתו. אפילו בארץ מנסים לעורר איזשהו עניין לגביו וכבר עכשיו, שבועיים לפני בכורתו, התחילה מכירת הכרטיסים להקרנות שלו ביס פלאנט. אבל מהאתר של יס פלאנט אני רואה שהסרט יוקרן בסוף השבוע הראשון לבכורתו רק חמש פעמים ביום. זהו? שני אולמות? זה מה שאתם מקצים לסרט שאמור לעשות היסטוריה? לסרט שאמור לשבור קופות? לפתוח עידן חדש? אני מנסה להבין את הסאבטקסט של ההחלטה הזאת. אתם לא מאמינים בסרט כדי לפנות לו אולם נוסף? צפיתם בו והוא נראה לכם רע? או שבגלל שהוא מדע בדיוני ומנסיונכם הקהל בארץ לא אוהב סרטי מדע בדיוני לא נראה לכם שיהיה עליו ביקוש כה גדול? בבית הקולנוע לינקולן סקוור במנהטן יוקרן "אוואטר" בסוף השבוע הראשון שלו 14 פעמים ביום: חמש פעמים באיימקס תלת מימדי, חמש פעמים בהקרנה דיגיטלית תלת מימדית וארבע פעמים בעותק 35 מ"מ דו מימדי.

איזה באסה שאין יותר איימקס בארץ, אה? הייתי נוסע עד קרית ביאליק לראות את "אוואטר" באיימקס תלת מימד. אבל האיימקס בארץ כשל, נכשל, התפורר, עף. עכשיו הם מקרינים שם סתם סרטי 35 מ"מ על מסך גדול. מעניין כמה אנשים חושביםשהוא רואים סרטי איימקס כשבעצם סתם מראים להם סרטים רגילים. יש רגעים שבהם ישראל היא מקום מדכא. מה קורה עם האיימקס בראשון לציון?

============

והנה רגעים של שמחה, ובהמשך לפוסט קודם עם לינקים לתסריטי העונה להורדה: הנה לינקים להורדה של 23 מתסריטי סרטי 2009 בקבצי PDF.

===========

ומה אתם מתכננים לראות בסוף השבוע בבתי הקולנוע? מישהו כאן הולך ל"קירות"?

רשימת הסרטים בשלוש התחרויות הרשמיות והראשיות של פסטיבל סאנדאנס פורסמה הרגע. נתחיל עם המבט המקומי: "שתיקת הארכיונים", סרטה התיעודי של יעל חרסונסקי – המחטט בארכיוני הקולנוע הנאציים ועוסק בפיברוק התיעוד של חיי היומיום בגטו ורשה – משתתף בתחרות התיעודית הבינלאומית. אבל אף סרט עלילתי ישראלי לא נכנס לתחרות הבינלאומית. פסטיבל סאנדאנס, המוקדש לקולנוע עצמאי, מציג לא מעט סרטי בכורה של יוצרים לא מוכרים – וכות עצומה ומעוררת קנאה של בכורות עולמיות. אבל יש שם גם כמה פרויקטים קטנים – שאמורים להיות איכותיים – של יוצרים קצת מוכרים יותר. למשל: "Howl", סרטם העלילתי של הדוקומנטריסטים בדרך כלל רוב אפסטין וג'פרי פרידמן על אלן גינזבורג הצעיר. או סרט בבימויו של מארק רופאלו. אבל גם אם שמות הבמאים לא מוכרים, עיינו בשמות השחקנים. בכל מקרה, כמעט תמיד מסתתר בסאנדאנס אחד או שניים מהסרטים שיהיו הכי מדוברים באצריקה בשנה שאחר כך. לפני שנה זה היה "Precious" שזכה בכל הפרסים, "לחנך את ג'ני" שזכה בפרס הקהל, "ללא שם" שזכה בפרס הבימוי ו"The Cove" שזכה בפרס התיעודי.

===========

שנה אחרי סאנדאנס ו"Precious", "לחנך את ג'ני", "ללא שם" ו"The Cove" יתחרו בפרסי האינדיפנדנט ספיריט שהמועמדויות שלהם פורסמו אמש. אורן פלאי ואורן מוברמן מתחרים ביניהם על פרס סרט הבכורה. חוץ מהסרט "The Last Station" של מייקל הופמן, ראינו בארץ את רוב המועמדים לפרס הסרט ופרס הבימוי. פרס הסרט: "500 ימים עם סאמר", "Precious" (יגיע ארצה בתחילת 2010), "ללא שם" (יצא השבוע בדי.וי.די בארץ) ו"אמריקה" (הוקרן בפסטיבל חיפה וברמאללה, סרט חמוד נורא שצולם בשטחים ובארצות הברית עם יוסף אבו ורדה והיאס עבאס).

(ב"הארץ" כבר פירסמו שסרט קצר של יסמין נובק התקבל לקטגוריית הסרט הקצר בסאנדאנס, וצריך לחכות לפרסום שאר הקטגוריות הבינלאומיות, הלא תחרותיות, ולראות האם יש שם נוכחות ישראלית כלשהי).

פרסי האינדיפנדנט ספיריט מחולקים יום לפני האוסקרים, והם למעשה פרסי עונת האוסקרים הראשונים שמפרסמים את המועמדויות. הבאים בתור הם המועמדויות של גלובוס הזהב, ב-15 בדצמבר.

===========

בולט בהיעדרו מהמועדויות לפרסי האינדיפנדנט ספיריט הוא הסרט "The Hurt Locker", מותחן מלחמה מורט עצבים שביימה קתרין ביגלו (חפשו אותו בבלו ריי באוזן השלישית, נראה לי שאפשר לשכוח ממנו על המסכים בארץ). הסרט זכה שלשום בפרסי גותאם – פרסי איגוד המפיקים העצמאיים של ניו יורק, והמתחרה הקטן והצנוע (והמוקדם) של טקס פרסי האינדיפנדנט ספיריט.

עדכון: סבסטיאן ורז-ש בתגובות מזכירים ש"The Hurt Locker" כבר קיבל איזכור בפרסי האינדיפנדנט ספיריט בשנה שעברה.

הנה אנחנו מתחילים: מסכמים את שנות ה-2000. אני בוהה כבר כמה שבועות ברשימת הסרטים שהכי אהבתי בעשור האחרון ואין לי מושג איך להחליט מה מתוכם היו הסרטים שהכי-הכי אהבתי. אז אני מושך זמן מחשבה, ובינתיים קבלו בשבועות הקרובים את סיכומי השנה שלי מעשר השנים האחרונות. ואנחנו מתחילים עם סיכום שנת 2000:

פורסם ב"העיר" ב-28.12.2000

שנת הדרקון
מ"מגנוליה" ועד "נמר, דרקון". מההצלחה בין לילה (אחרי 11 שנה) של סטיבן סודרברג ועד הכשלון של "מועדון קרב". ממותם של אלק גינס וג'ון גילגוד, ועד לידתו של "הארי פוטר". שנת 2000 בבתי הקולנוע מסתיימת עם מסר צלול וברור: בשנה הבאה יהיה יותר טוב

"סינמסקופ" מציג: עשרת הסרטים הטובים של השנה

1. "מגנוליה" (במאי: פול תומס אנדרסון) / "מועדון קרב" (במאי: דיוויד פינצ'ר)
2. "החיים שאחרי" (הירוקאזו קורה-אדה)
3. "נמר, דרקון" (אנג לי)
4. "הכשרון של מר ריפלי" (אנתוני מינגלה)
5. "סאות פארק, הסרט" (טריי פרקר ומאט סטון)
6. "ארין ברוקוביץ'" (סטיבן סודרברג)
7. "גרין מייל" (פרנק דרבונט)
8. "אני, עצמי ואיירין" (האחים פארלי)
9. "צעצוע של סיפור 2 " (ג'ון לאסטר)
10. "גלדיאטור" (רידלי סקוט)

אהבנו גם את: "האמת שמתחת לפני השטח", "אחי, איפה אתה", "רציחות פשוטות, גרסת הבמאי", "בלתי שביר", "המקור" (בעקר בזכות הצילום), "משימה בלתי אפשרית 2 ", "שלושה מלכים", "להיות ג'ון מלקוביץ'"

= = = = = = = = = =

כ-170 סרטים יצאו לבתי הקולנוע בארץ בשנת 2000 (ממוצע של 3.2 סרטים בשבוע). כעקרון, שנת 2000 היתה שנה לא ממש מוצלחת בקולנוע, אלא שבחצי השנה הראשונה אחנו בארץ לא הבחנו בכך: היינו עדיין עסוקים להשלים את הפיגור משנת 99' (והאם לא הגיע הזמן שפער הזמן בין מועד יציאת הסרט באמריקה, ומועד הגעתו ארצה יתחיל להצטמצם עוד יותר? האם הגיוני שיש עדיין סרטים שמגיעים ארצה בדי.וי.די לפני שהם מגיעים לקולנוע?). כך קרה שברשימת "סינמסקופ" לסרטים הכי טובים של השנה _ הרשימה מתייחסת רק לסרטים שהופצו בישראל בשנת 2000, בלי קשר לשנת ההפקה שלהם _ יש רק ארבעה סרטים שבאמת הופקו השנה. כל השאר הם מיבולי השנה הקודמת.

עד כמה היתה שנת 2000 שנה בעייתית? קחו בחשבון שבשנים קודמות – למרות שאנחנו תמיד אוהבים לקטר שהשנה החולפת היתה מחורבנת – לא היתה בעיה למצוא בין 15 ל-20 סרטים טובים שהוצגו באותה שנה. השנה הייתי צריך לחפור די עמוק בחבית הסרטים כדי למצוא עשרה. העובדה ש"גלדיאטור" ו"אני עצמי ואיירין" מצאו את דרכם לרשיה מעידה שזו שנה בה נאלצנו להסתפק בסרטים מהנים, אך לא בסרטים חשובים.

1.

רשימת הסרטים הכי טובים של "סינמסקופ" נפתחת בהתנצלות והכאה על חטא: "מועדון קרב", השותף למקום הראשון, כלל אינו סרט מהשנה. הוא יצא בארץ ב-17 בדצמבר 1999 והוא פוצץ את המוח בתעוזתו. הבעיה היא שסיכום שנה הוא פרויקט שלוקח זמן להכין, וכש"מועדון קרב" הוקרן לעיתונאים, לפני כשנה, רשימת הסרטים הכי טובים של 1999 כבר היתה גמורה. אבל מכיוון שהסרט היה כה מרשים, דחפתי אותו הזריזות למקום השביעי, הבלתי מורגש. לקח לי כמה חודשים, ולא מעט צפיות חוזרות, כדי להבין את גודל הטעות: "מועדון קרב" הוא אחד הסרטים החשובים ביותר של שנות התשעים, ולא סתם הסרט השביעי ברשימת הסרטים הכי טובים של השנה. למרבה המזל, רוב הדיונים סביבו, ועיקר הזמזום שרק הלך וגבר, התרחשו במהלך השנה הנוכחית. כך שזו ההזדמנות שלי לבצע תיקון: "מועדון קרב" הוא לא רק הסרט הטוב של השנה (לצד "מגנוליה", כמובן), הוא גם יירשם בעתיד כאחד הסרטים המשפיעים ביותר שנוצרו על קו התפר בין המילניומים.

"מועדון קרב" הוא גם החומר ממנו עשוי הפולקלור של סרטי פולחן. הוא היה כשלון מביך עבור אולפני פוקס – הוא עלה יותר מששים מיליון דולר והכניס לא יותר משלושים מיליון – והכשלון הזה גרם, בסופו של דבר, להדחתו של יו"ר האולפן, ביל מקאניק (האיש שאפילו הצלחת "טיטאניק", שהייתה רשומה על שמו, לא עמדה לזכותו במקרה הזה). אבל ככל שעובר הזמן, "מועדון קרב" צובר את המומנטום שמזכיר את אגדות "בלייד ראנר" – סרט שהקהל הרחב לא ידע להעריך בזמן אמת, שהפך לאחת התופעות התרבותיות המשפיעות ביותר בשנים שבאו אחר כך. דיוויד פינצ'ר, הבמאי, אמנם לא נודה מהוליווד בגלל הכישלון, אבל מצד שני, עוד לא לגמרי ברור מה הולך להיות הסרט הבא שלו, ומתי זה יקרה.

אך מעבר לתיקוני ושכתובי ההיסטוריה, די ברור ש"מגנוליה" הוא סרט השנה האמיתי. קודם כל, כי לא היה עוד סרט כמוהו השנה שפיצל את צופיו למחנות כה קוטביים ועורר כל כך הרבה דיוני מסדרונות בין אנשים. לא היו אנשים שסתם חיבבו את "מגנוליה", היו את אלה שאהבו אותו, ואת אלה ששנאו, וכל אחד היה לא פחות קולני מעמיתו.

בצפייה ראשונה חששתי שההתלהבות שלי מ"מגנוליה" היא עניין של מצב רוח רגעי, ושבכל קונסטלציה אחרת הייתי סולד ממנו (כפי שלא התלהבתי מ"לילות בוגי", סרטו הקודם של אותו במאי). אך צפיות חוזרות הוכיחו שעוצמתו של הסרט בלתי ניתנת לערעור – למרות הטון ההיסטרי, המסרים הברורים מאליהם והשימוש הלא תמיד אלגנטי במניירות סגנוניות. יופיו של "מגנוליה" נמצא בעובדה שלמרות שהוא נראה כמו אפוס גרנדיוזי בן שלוש שעות (פלוס), הוא עדיין מתנהג כמו שיר פופ בן שלוש דקות. זה כנראה סוד הקסם של אנדרסון: בעוד במאים אחרים שואבים את השראתם ליצירות אפיות מאופרה, הוא שומר על קצב פופי. מה שעזר לו לשמור ב"מגנוליה" על האווירה הפול מקארטנית היה הפסקול הנפלא של איימי מאן. "מגנוליה", גם כיום, הוא מכבש קולנועי שקשה לעמוד בפניו והוא הפך, באחת, לקלאסיקה.

2.

חלק בלתי מבוטל מהסרטים ברשימה עוסק בקולנוע, או מהווה משל על עולם הקולנוע. "מגנוליה" מתרחש בין דמויות הקשורות לעולם הטלוויזיה; "מועדון קרב" הוא סיפורו של גבר צעיר שמוחו מתפרק וגורם לו לבדות אלטר אגו קולנועי המשתלט על חייו; "נמר, דרקון" בנוי כמו חלום בו כולם מרחפים ושיכול להתקיים במציאות אך ורק בקולנוע; "סאות פארק, הסרט" היה סאטירה על הפוליטיקה והצביעות של הוליווד; ו"הכשרון של מר ריפלי" ו"גרין מייל" (ובמידה מאולצת יותר, ושכלתנית פחות, גם "גלדיאטור") הם הגיגים עדכניים על הקולנוע הקלאסי של שנות הארבעים. אבל המשל המופלא מכולם על הקולנוע נמצא ב"החיים שאחרי", סרט יפני בן שנתיים שהוקרן השנה בארץ. בסרט, המתרחש בתחנת מעבר בין עולם החיים וגן עדן, משחזרים/מביימים פקידי קולנוע מלאכיים את זכרונותיהם האחרונים של אלה שרק השבוע הלכו לעולמם. הקשר בין קולנוע, זכרון ואלמוות מעולם לא נראה רגיש ומרגש כל כך, ולמרות הסגנון התיעודי המנוכר מעט, הסרט סוחף את הצופה אליו בהדרגה. חלקו השני, בו הבמאים (שהם גם, למעשה, פסיכולוגים המסייעים לפציינטים שלהם לבחור את הרגע הכי משמעותי בחייהם), מתחילים חשבון נפש משל עצמם, ובו הם מפסיקים להתעסק רק בהתבוננות חיצונית ומתחילים לחפש את הזכרון הכי משמעותי של עצמם, הוא המרגש ביותר. וסוף הסרט מושלם.

3.

"נמר, דרקון" הוא למעשה הסרט הטוב ביותר של שנת 2000. זה מתחיל להסתמן בתור קונצנזוס מצד לא מעט מבקרי קולנוע אמריקאיים. ישראל, מרגש להיזכר, היתה אחת המדינות הראשונות שגילתה את יופיו המופלא של הסרט הזה. בתור סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים, "נמר, דרקון" הגיע אלינו – קומפלט עם הבמאי המקסים שלו – מיד אחרי פסטיבל קאן ולפני שמשך את תשומת הלב העולמית בפסטיבלי טורונטו, ניו יורק והזכייה בפרסי האקדמיה של טייוואן. אנג לי, שכבר עשה כמה סרטים יפים ורגישים בעבר ("על תבונה ורגישות", "סופת קרח") רוקח את מלאכתו לשלמות בסרט הזה, והוא שוב מתגלה כאחד הבמאים הכי עדינים בעולם. בידיו של כל במאי אחר סיפור הפולקלור על החרב המופלאה והדרך בה היא משפיעה על ארבע דמויות, היה הופך לאגדה כוחנית בעלת טונים פשיסטיים. אבל חרב הגורל הירוק של אנג לי לא הופכת לאקסקליבר המיתולוגית, והמימד האנושי ב"נמר, דרקון" נשמר לכל אורכו. וכך, בזכות השילוב בין המגע העדין וקטעי פעולה עוצרי נשימה, הופך הסרט לאחת החוויות הרומנטיות והקסומות שהוצגו השנה. השימוש המוגבר של לי בריחוף של הדמויות, וההימנעות המוחלטת שלו מצידוקים ריאליסטיים לקטעי הפעולה, הופכים את "נמר, דרקון" לסצינת חלום אחת ארוכה, שיכולה להתפרש גם באספקט הסימבולי, הסוריאליסטי והפסיכואנליטי. אך בסופו של דבר, אלה הסיקוונסים שעושים את הסרט: המרדף על הגגות, הדו קרב בין החרב וזרד העץ, המרדף בין צמרות העצים (מהסצינות היפות ביותר שאי פעם צולמו), וקטע הפלאשבק הארוך (כמעט עשרים דקות!) שמתפקד כמעט כמו סרט בתוך סרט.

4.

אנתוני מינגלה הוכיח שהוא אשף בחיבור בין תסריט שנון ותמונות מדויקות כבר ב"הפצוע האנגלי" (סרט שעדיין נתפס בציבור רק כמעשיה רומנטית טראגית ומיושנת, ולא מספיק קולטים את המורכבות התסריטאית שלו ואת עוצמתו הרגשית, אך גם האינטלקטואלית) ו"הכשרון של מר ריפלי", למרות שיש תחושה שהוא בלתי גמור, היה המשך ישיר של הסרט ההוא. חיפושו של בחור עני ומבולבל אחר זהות חדשה, שהוא יהיה גאה בה יותר, וקור הרוח שלו בניסיונותיו הבלתי נלאים להשיג לעצמו ביוגרפיה חדשה הפכו אצל מינגלה לסרט כובש ומשכנע. מר ריפלי הוא, למעשה, כל אחד מאיתנו. בזכות רגישותו של מינגלה, מעשיו הקיצוניים של ריפלי נתפסו לא כדרך פעולה של פסיכופט, אלה כהתנהגות הגיונית כמעט של הפרולטריון הנלחם בציפורניו במעמד השליט. ועדיין, הדרך האמפטית בה מינגלה התייחס לגיבור הרוצח שלו, לא הפכו את "הכשרון של מר ריפלי" לסרט בלתי מוסרי – אם כי האמביוולנטיות שלו היתה בהחלט מרעננת – אלא למשל על הדרך בה הקולנוע, עולם הזוהר, המוזיקה, הבידור, ופולחן הכוכבים מחלחלים לחיינו, מעוותים (או מחדדים) את תפיסות המוסר שלנו ומנביטים בתוכנו תכונות אישיות שלא היו שם קודם. מבחינות רבות זהו מין אח תאום – שמרני יותר בסגנונו – ל"מועדון קרב".

5.

קשה להאמין שאולפן הוליוודי שם כסף על "סאות פארק, הסרט" (אחד הסרטים הבולטים של קיץ 99' באמריקה, שהגיע אלינו רק באביב 2000). זה לא רק אחד הסרטים הכי מצחיקים שהוצגו השנה, זו גם אחת המתקפות החריפות ביותר על תעשיית הקולנוע ההוליוודית שאי פעם יצאה מתוך הוליווד עצמה. למעשה, הסאטירה ההוליוודית כה קיצונית שצריך להפריד בין הסדרה "סאות פארק" והסרט – חוץ מהשם והדמויות כמעט ואין ביניהם קשר. כל מה שצבוע בדרך החיים האמריקאי – ובא לידי ביטוי בדרך בה הורים ומחנכים מגיבים לסרטי קולנוע – חוטף בעיטה הגונה בסרט. ושלא כמו סאטירות הוליוודיות אחרות, "סאות פארק" הלך עם מסריו עד הסוף, בלי התנצלויות ובלי התקפלויות. המתקפות הישירות של יוצרי הסרט על ג'ק ואלנטי ואיגוד הקולנוע האמריקאי (גוף העל המבקר את עבודת האולפנים ומסווג את סרטי הקולנוע) הופכים את "סאות פארק", בפועל, לסרט הפוליטי ביותר שנעשה באמריקה כבר המון זמן. וכן, הוא גם נורא נורא מצחיק.

6.

"ארין ברוקוביץ'" לא היה אמור להיות סרט מוצלח: סיפור אמיתי, ג'וליה רוברטס בתפקיד הראשי, דרמה משפטית, תסריט ענייני, כמעט לקוני. עד כמה מרשים יכול סרט כזה להיות? ובכן, "ארין ברוקוביץ'" הזכיר לנו, הצופים, דבר שאנחנו לא רואים מספיק בקולנוע: עשייה קולנועית טובה היא כל ההבדל בין סרט טוב וסרט רע. "ארין ברוקוביץ'", עם כל נתוני הפתיחה הבעייתיים – הטלוויזיוניים אפילו – שלו, הפך בידיו של סטיבן סודרברג לסרט נפלא. פתאום הקהל הרחב – זה שרק רוצה שיספרו לו סיפור טוב עם כוכבים ויניחו לו לנפשו – מתחיל לדבר על העריכה בסרט כאילו כולם סטודנטים לקולנוע, פתאום עיניים שקהו נפקחות למראה תחבולות מחוכמות של במאי מבריק, פתאום סרט שנראה דו מימדי הופך לאמירה מורכבת על הדרך בה הקולנוע והטלוויזיה מייצגים את המציאות. הקאטים המפתיעים של סודרברג, העובדה שבתור דרמת בית משפט הסרט כמעט ולא נכנס לבתי משפט וההופעה הססגונית של רוברטס בתפקיד הראשי (הנה מגיע האוסקר שלה) הפכו את "ארין ברוקוביץ'" לאחד הסרטים המקוריים והמפתיעים של השנה. מפתיעים, אגב, רק לאלה שלא שמו לב לקריירה המבריקה, אך הבלתי מסחרית, של סודרברג עד הסרט הזה.

7-10.

"גרין מייל", אפוס קולנועי מרשים שנוצר בצלמה של הוליווד בשנות השלושים והארבעים, אך עם הקסם הנוסטלגי שמאפיין את הוליווד הנוכחית, שב והוכיח שפרנק דרבונט – ממש כמו אנתוני מינגלה – הוא במאי שכל סרט שלו הוא יצירת מופת. זה שלהרבה אנשים בארץ לא היה כוח לשבת שלוש שעות בסרט הוליוודי עתיר רגשות אומר יותר על הקהל מאשר על הסרט.

מ"מתחת לפני השטח" ועד ל"יעד סופי", שנת 2000 היתה מוצלחת לסרטי אימה, אבל רעה מאוד לקומדיות. "אני, עצמי ואיירין", בראייה לאחור, היה הסרט הכי מצחיק שנוצר השנה. זה מפתיע כי בסרטיהם הקודמים ("טפשים בלי הפסקה", "משתגעים על מארי") האחים פארלי המציאו והקצינו את הומור בתי השימוש שהפך באחרונה לבונטון המסחרי של הקיץ. אבל ב"איירין" הם הבשילו: הם לקחו את ההומור הקיצוני שלהם וצירפו לו נשמה וסיפור אולד-פאשן מחמם לב על בחור עם פיצול אישיות שנלחם בעצמו על ליבה של בחורה. וזה, בעצם, המוטיב המרכזי של השנה הזאת: מ"מועדון קרב", דרך "ריפלי" ועד "להיות ג'ון מלקוביץ'" הסרטים השנה עסקו במצבים הולכים ומקצינים של סכיזופרניה. "אני, עצמי ואיירין", שנוצר שנה אחריהם, הוא כבר הגרסה הקומית למגמה הזאת.

ו"צעצוע של סיפור 2" ו"גלדיאטור" הם, בפשטות, הסרטים הכי מרהיבים טכנית שנוצרו השנה.

****************

איש השנה של "סינמסקופ", אנו מכריזים בגאווה, הוא סטיבן סודרברג. אני עוקב אחריו באדיקות ובהערצה כבר 11 שנים, מאז "סקס, שקרים ווידיאוטייפ", עד שיש לי כבר תחושה שמדובר בחבר קרוב. למעשה, יש סרטים שלו שאני מאמין שרק אני והוא ראינו. והנה, זו שנת הפריצה הגדולה שלו. זה התחיל מכך שהוא הצליח – אלוהים יודע איך – ליצור ארבעה סרטים תוך שנתיים ("רומן לא חוקי", "The Limey", "ארין ברוקוביץ'" ו"טראפיק" שיוצא היום באמריקה תחת מטר בלתי פוסק של ביקורות מעולות). כולם – בהנחה ש"טראפיק" מוצלח כפי שמספרים עליו – מעולים. זה המשיך בכך שעם "ארין ברוקוביץ'" הוא זכה ללהיט הקופתי הגדול הראשון שלו והפך לבמאי שכל שחקני הוליווד מתים לעבוד איתו, וזה ממשיך בסדרה האינסופית של הפרויקטים הנפלאים שהוא אמור לביים בשנים הבאות: מגרסה מחודשת ל"11 של דני אושן" ועד עיבוד מחודש ל"סולאריס" של סטניסלב לב ואנדריי טרקובסקי (הפה נרטב מהמחשבה). עכשיו כולם יודעים לספר כמה נפלא סודרברג והלב, אכן, מעט מחמיץ מקנאה שהבמאי הנפלא והמעט מחתרתי הזה הפך, בין לילה (אחרי 11 שנה) לגיבור הגדול של הוליווד והאיש, שעם שני סרטים מדוברים בשנה אחת, יגיע לערב האוסקרים מנצח. יש להניח שהוא גם ייצא משם כזה.

ובמקום השני בקטגוריית איש השנה: אנג לי. עם שני אפוסים שונים כל כך בשנה אחת – "לרכוב עם השטן" ו"נמר, דרקון" – אנג לי הפך השנה לבמאי שיודע להנהיג בלוקבאסטרים מורכבים, ולא רק דרמות משפחתיות אינטימיות. "נמר, דרקון" הוא יצירת המופת הגדולה שלו, אבל גם "לרכוב עם השטן" היה ניסיון מעניין, גם אם בוסרי. הוא הבנאדם היחיד שכרגע מאיים לגזול מסודרברג את האוסקר שלו.

ובמקום השלישי: רוברט זמקיס, שגם דחס שני סרטים בשנה אחת. "האמת מתחת לפני השטח" שלו היה הסרט הכי מפחיד השנה, אבל "להתחיל מחדש" עם טום הנקס יאוזכר, אם בכלל, בסיכום השנה הבאה. ככה זה הפרש הזמנים בין ישראל ואמריקה.

עשרת הסרטים המאכזבים של השנה

למרות ההייפ, למרות הביקורות הטובות, למרות ההצלחה בקופות – הסרטים האלה, לדעתי, אינם מוצלחים כפי שגרמו לנו לחשוב:

1. "סיפור פשוט"
2. "גוסט דוג, דרכו של סמוראי"
3. "בואנה ויסטה סושיאל קלאב"
4. "איש על הירח"
5. "אוכל מהיר, נשים גנובות"
6. "נערי פלא"
7. "לגעת במוות"
8. "האחות בטי"
9. "חמש ילדות יפות"
10. "אמריקן ביוטי"

הסרטים שיצאו באמריקה ב-2000 אבל עוד לא הגיעו ארצה: "רוקדת באפלה" ו"בילי אליוט", שכבר הוקרנו לתקשורת, אבל ייצאו להקרנות מסחריות רק בתחילת השנה, יימצאו את דרכם, מן הסתם, לרשימות הסרטים הטובים של שנת 2001 (למרות ש"רוקדת באפלה" זכה בשבוע שעבר לתואר "הסרט הגרוע של השנה" ב"טיים מגזין"). אבל לצידם אתם עשויים למצוא לא מעט מסרטי שנת 2000, שעדיין לא הגיעו ארצה (ולא ברור מי מהם יגיע – או מתי – ומי מהם ימצא את דרכו ישירות לספריות הווידיאו):

"טראפיק", "להתחיל מחדש" (שמו העברי של "Cast Away", הסרט החדש של רוברט זמקיס), "הנשים של דוקטור טי", "מגרש השדים, גרסת הבמאי", "המלט", "תעביר את זה הלאה", "סימן חיים", "Requiem for a Dream", "Almost Famous", "The Gift", "Quills", "The Contender", "The Legend of Bagger Vance", "Jesus' Son", "You Can Count on Me", "The Cell".
ובא לנו לראות גם את: "הרי את מכושפת לי", "102 כלבים וגנבים", "הרפתקאות רוקי ובולווינקל", "Bamboozled" (של ספייק לי), "פרויקט המכשפה מבלייר 2", "ניקי הקטן", "רד פלאנט" ו"Bring it On".

עשרת הסרטים הקופתיים של השנה באמריקה

1. "הגרינץ'" (235 מיליון דולר)
2. "משימה בלתי אפשרית 2" (215)
3. "גלדיאטור" (186)
4. "סערה מושלמת" (182)
5. "פגוש את ההורים" (159)
6. "X מן" (157)
7. "מת לצעוק" (156)
8. "האמת מתחת לפני השטח" (155)
9. "דינוזאור" (137)
10. "הפרופסור המטורף 2" (123)

הסרטים הכי מסקרנים של 2001: שנת 2000 היתה בלתי מרשימה ברובה, אבל היא עשויה להיראות אפילו אפרורית עוד יותר לעומת מה שמצפה לנו בשנה הבאה. מבול עצום של סרטי פעולה והפקות ענק ישטוף את המסכים בתריסר החודשים הבאים. ואז תבוא דממה גדולה. בסביבות יוני תנעל הוליווד את שעריה כששביתת הענק של השחקנים והתסריטאים תיכנס לתוקפה ותשבית את כל פעילות האולפנים. כולם מתרוצצים כרגע בהיסטריה, מסים להוציא סרטים חדשים לעבודה מחר, כדי שיהיו מוכנים עד סוף מאי. אם האולפנים לא ידאגו כעת לסטוק של סרטים, יש סיכוי ששנת 2002 תהיה שחונה מאוד (לפחות בהפקות הוליוודיות: סרטים עצמאים וזרים יהפכו, במקרה כזה, למצרך מבוקש מאוד). אבל בהלת העבודה הנוכחית יוצרת גם בעיות: במאים ושחקנים רבים מתלוננים שהמפיקים כה ממהרים לצאת לצילומים, שסרטים רבים יוצאים לדרך עם תסריטים לא גמורים. כך שאם אכן תהיה שביתה יש סיכוי שיהיו מספיק סרטים חדשים ב-2002 אבל שהם יהיו די מחורבים. אבל לכך נדאג במדור הסיכום בשנה הבאה. בינתיים, הבה נערוג אל הסרטים הכי בומבסטיים ומסקרנים שיצאו בשנה הקרובה:

1. "AI" של סטיבן ספילברג (וסטנלי קובריק ז"ל), וגם את "Minority Report" אם הוא יספיק.
2. "שר הטבעות" של פיטר ג'קסון
3. "מאטריקס 2" של האחים וואשובסקי
4. "חניבעל" של רידלי סקוט
5. "כוכב הקופים" של טים ברטון
6. "פרל הארבור" של מייקל ביי
7. "ספיידרמן" של סם ריימי
8. "בלייד 2", "פארק היורה 3", "שליחות קטלנית 3"
9. "מפלצות בע"מ", של אולפני פיקסאר
10. "הארי פוטר" של כריס קולומבוס

המדור מרכין את ראשו

האנשים שהלכו לעולמם בשנת 2000:

הדי לאמאר (שחקנית, 19.1), רוז'ה ואדים (במאי, 11.2), צ'רלס שולץ (יוצר סנופי וצ'רלי בראון, 12.2), עפרה חזה (זמרת ושחקנית, 23.2), איאן דיורי (זמר ושחקן, 27.3), דאגלאס פיירבנקס ג'וניור (שחקן, 7.5), פול ברטל (במאי, 13.5), ג'ון גילגוד (שחקן, 21.5), טיטו פואנטה (מוסיקאי, 1.6), ויטוריו גאסמן (שחקן, 29.6), וולטר מתאו (שחקן, 1.7), קלוד סוטה (במאי, 22.7), אלק גינס (בן קנובי, 5.8), לורטה יאנג (שחקנית, 12.8), ג'ק ניטשה (מוסיקאי, 25.8), פולה ייטס (אישיות, 17.9), ריצ'רד מוליגן (ברט מ"בועות", 26.9), ריצ'רד פרנסוורת (שחקן, 6.10), סטיב אלן (מנחה, 30.10), רינג לרדנר ג'וניור (תסריטאי מצוין, 31.10), ויקטור בורג' (קומיקאי, 23.12).

=============

הרהורי דצמבר 2009: ג'וליה רוברטס אכן זכתה באוסקר שלושה חודשים אחר כך. וגם סטיבן סודרברג ואנג לי. ובדיעבד, אני מעדיף את "שלושה מלכים" בהרבה על פני "גלדיאטור".

סם ריימי ראה את הסרט הקצר הבא, "Panic Attack", שמציב רובוטים וחלליות במונטווידיאו בירת אורוגוואיי, מאת הבמאי פדריקו אלוורז. והוא ראה את "מחוז 9 " שמציב חלליות וחיזרים ביוהנסבורג, שמבוסס על סרט קצר של יוצרו. והחליט להיות פיטר ג'קסון ולהפיק את סרט הבכורה של אלוורז שיהיה "מחוז 9 " הבא, ויתרחש בארגנטינה ובאורוגוואיי ויהיו בו חלליות ורובוטים ענקיים. זה הסרטון. אלוורז נראה כמו איש אפקטים מאשר במאי, ומקסימום הייתי נותן לו לביים את פרק סיום העונה של "V".

==========

האם אורן פלי (פלאי?) עדיין בארץ? כי בינתיים המפיקים והסוכנים שלו הצליחו למכור לאולפני פרמאונט את הסרט השני שלו, "איזור 51 ", שצילומיו הסתיימו לפני כשלושה שבועות. אן תומפסון מדווחת שהסרט – שגם הוא בז'אנר הווידיאו-הביתי, ועדיין עם א יותר משלושה שחקנים, הפעם עם חיזרים במקום רוחות רפאים – הופק בתקציב של חמישה מיליון דולר (שידרוג מתקציב ה-11,000 דולר של סרטו הקודם), אבל עד שהמפיקים לא הסכימו להוריד מהמחיר שהם דרשו פרמאונט סירבו לקנות, ולבסוף סוכם על סכום "בתחום העליון של השבע ספרות". מה שגורם לי לפענח את שפת הסחור-סחור הזאת ככה: המפיקים רצו עשרה מיליון, והתפשרו בסוף על בין 7.5 ל-8 מיליון דולר. מה שאומר שהם כבר הרוויחו במכירה הזאת, בשעה שהם ממשיכים למכור את הזכויות הבילאומיות טריטוריה אחרי טריטוריה. כלומר, "איזור 51 " יכול להיכשל לחלוטין, אבל פלי ושותפיו כבר עשו ממנו את המיליונים ממנו. "איזור 51 "מחויב להצליח רק אם פלי רוצה לעשות סרט שלישי. ועם "איזור 51 " נבין האם פלי הוא אכן במאי, או סתם אמן טריקים שנון.

סוף השבוע הבא, של ה-10 בדצמבר, הולך להיות אחד היפים והמסתוריים בסופי השבוע של השנה הקולנועית הנוכחית. שניים מהסרטים המופלאים של השנה, ושניים מהסרטים הכי חידתיים של השנה, ייצאו בו: "יהודי טוב" של האחים כהן ו"ארץ יצורי הפרא" של ספייק ג'ונז. שניהם סרטים המתרחשים בתוך ראשו של הגיבור, ומבטאים באמצעים סוריאליסטיים התמודדות עם זעם וחוסר שייכות למסגרת המשפחתית, ורצון לברוח ממנה.

אבל מה שיותר מופלא הוא שאת שני הסרטים האלה הלחין קרטר בורוול, ככל הנראה המלחין האהוב עליי בתקופה הזאת. האיש מצליח, באופן עקבי, לרגש אותי בתווים בודדים בלבד. הנה, בכמה נגיעות פסנתר קטנות, רגע מקסים, ומאוד בורוולי, מפסקול "ארץ יצורי הפרא" (שנכתב במשותף בין בורוול וקרן או, סולנית יה-יה-יז).

10-lost-fur

(והנה בורוול וספייק ג'ונז מדברים על הפסקול של "אי"ה").

הפסקולים של בורוול כל כך עובדים נגד הציפיות המלודיות הטיפוסיות – לכן הוא הפרטנר המושלם לעבודה עם האחים כהן, להם הלחין את כל סרטיהם (חוץ מ"אחי, איפה אתה") – שבעבר טענתי שסרט שבוחר בבורוול כמלחין הוא סרט שייכשל בקופות. כשהמוזיקה צריכה להגביר את הרגש, ולא לספק משחקי תודעה והרהור, בורוול הוא מלחין שעשוי לתסכל את הקהל הרחב. אבל גם זה שייך לעבר: בורוול חתום על פסקול המגה-להיט "דמדומים". וראו זה פלא: סרט ההמשך ל"דמדומים" עולה גם הוא ב-10 בדצמבר. אלא שהפעם ללא בורוול כמלחין. האם זה בגלל שבורוול היה עסוק מדי לסרט ההמשך? – הוא עבד השנה גם על "יהודי טוב", גם על "ארץ יצורי הפרא" וגם על "Blind Side", סרט הפוטבול עם סנדרה בולוק (בו בורוול שב ומשתף פעולה עם ג'ון לי הנקוק, לו הלחין את "האלאמו", פסקול נפלא לסרט בעייתי, ואת "The Rookie", פסקול מרגש לסרט מרגש). ואולי כי האולפן חש שבורוול והבמאית, קתרין הארדוויק, מנעו מהגרסה שלהם לספר של סטפני מאייר להגיע לקהל עוד יותר רחב, ולכן הם שני אנשי הצוות העיקריים שהוחלפו בין הסרט הראשון וסרט ההמשך? לא יודע.

הנה ראיון רדיו של רשת WNYC הניו יורקית מלפני חודש עם בורוול על הפסקולים של "יהודי טוב" ו"ארץ יצורי הפרא" (והנה לינק להאזנה ישירה ב-MP3).

סטיב פונד ב-The Wrap מתחיל להמר על סרטי האנימציה הקצרים הבולטים עד כה במירוץ לאוסקר. וואלאס וגרומיט ופיקסאר כמובן שם, אבל הוא מציג לא מעט אחרים, בליווי קטעי וידיאו – רובם טריילרים וטיזרים. אבל יש גם סרט אחד שמוצע במלואו: "פסנתר החתולים" האוסטרלי שביימו אדי ווייט וארי גיבסון. ניק קייב מקריין:

לפני שבוע התחלנו לעקוב כאן אחר צילומי הסרט העצמאי "אף פעם לא מאוחר מדי". זה היה העדכון הראשון. בדרך, הופיעה על הסרט כתבה חביבה ב"גלריה", והצוות סיים את ימי הצילום התל אביביים ופנה לימי הצילום בדרכים. הנה סיכום השבוע הראשון (פלוס צילומים בלעדיים), מאת הבמאי, עדו פלוק (ויש בונוסים בסוף):

"אף פעם לא מאוחר מדי", יומן הפקה #2

"השבוע התחיל לא רע בכלל: הצלחנו לצלם כמעט 12 דפי תסריט ביומיים, בלי להתפשר יותר מדי. כולם בלוקיישן אחד מרכזי: הבית של אמא של הרצל, שרה, אותה משחקת שחקנית תיאטרון גשר, פירה קנטור. ביום שלישי נסענו לחצרים, וצילמנו שם יום שלם את סצנת המפגש של הרצל ודודה חיה (שפרה מילשטיין). לקחנו את הזמן, כי ידענו שרביעי-חמישי-שישי מתוכננים להיות ימים קשים ועמוסים במיוחד הכוללים נסיעות לצפון ומעברי לוקיישן רבים. ברביעי ב-4 בבוקר, על איילון, במרחק של כ-400 מטר זו מזו, שבקו שתי המכוניות שלנו חיים: הוולוו הישנה פשוט הפסיקה לעבוד (מצבר מרוקן), והנגרר של הטנדר השתחרר מהתושבת והתחיל לרקוד על הכביש, וכמעט שניתק מהמכונית באמצע נסיעה. היינו תקועים. זה היה נראה כמו יום אבוד.

הוולוו, כוכבת הסרט האמיתית, תקועה באיילון צפון בארבע בבוקר

"אבל בשביל זה ברא אלוהים מפיקים. ברק שביט, המפיק בפועל, עלה על הטלפון והתחיל לטפל בענייני הגררים והתיקונים, מציאת מוסכים מתאימים ותיאום החזרת השחקנים הביתה. בינתיים הגיע גל גרינשפן, המפיק הראשי של הסרט (שפתח עכשיו חברת הפקה, גרין פרודקשנז שמה, וזה הסרט הראשון שיצא תחתיה), ובתיאום עם ירון, עוזר הבמאי, התוכניות הוחלפו, הסצנות שהיו אמורות להצטלם באותו יום התמקמו בנוחות בימים אחרים, ואני, איתי מרום (הצלם), ונוני (שמשחק את הרצל) נשלחנו לכנרת, בצוות מצומצם. זה הפך להיות היום הכי פרודוקטיבי והכי יפה שהיה לנו. חוסר התלות בלו"ז צפוף, והידיעה שכל מה שאנחנו עושים היום הוא "בונוס", פתחה אותנו להמון דברים מסביב. עבדנו קשה, אבל נהננו מכל רגע. הלואי שהיה אפשר לצלם את כל הסרט ככה (אבל אין זמן, ואין כסף)".

נוני גפן (המגלם את הרצל) ושפרה מילשטיין (דודה חווה) בסצינה מתוך "לעולם לא מאוחר מדי"

==================

אגב, בשבוע שעבר התחילו צילומיו של סרט עצמאי נוסף שמומן בחלקו על ידי גיוס כספים מהציבור (וגם בו, כמו ב"אף פעם לא מאוחר מדי", יש עניין עם מכוניות): "שניים בלילה" של רועי ורנר וירון ברובינסקי. הצעתי לורנר שיעלו גם הם את יומני ההפקה שלהם כאן ב"סינמסקופ" אבל הם העדיפו לשמור את החומרים לאתר הפרטי שלהם. אז העיפו מבט בגלריות שהם העלו משני לילות הצילום הראשונים של הסרט, ביום רביעי וחמישי האחרונים. הנה תמונה למשל: ורנר משמאל עם המוניטור ביד. חיים אסיאס, הצלם, עם הסטדי-קאם. ברובינסקי וקרן ברגר, השחקנים, מתחת לתאורה.

=============

ואם אנחנו בענייני יומני הפקה של סרטים, האם החמצתם את הדיווח המצולם (והבלעדי) על סיום צילומי "שיעור באהבה" של אבי נשר?