תראו איזה דבר פלאי, מישהו באתר של אדם אנט גילה עכשיו שב"בלייד ראנר" – שנעשה לפני 27 שנה – בערך בדקה התשיעית של הסרט, רואים שבעיצוב הרטרו-גותי-עתידני של לוס אנג'לס אחד המעצבים הלביש תמונה של אדם אנט, מימי אדם והנמלים, כרקע על העמוד המסולסל שבמרכז הפריים. אדם אנט עצמו, שמגדיר את עצמו מעריץ של הסרט, שמע על כך לראשונה רק עכשיו. מנפלאות הבלו-ריי. (לחצו על התמונה הנ"ל להגדלה).

אני תוהה מה מדאיג אותי יותר, שמי שנולד אחרי שנות השמונים מגרד את ראשו בבילבול ושואל את עצמו "מה זה אדם והנמלים?", או שהוא שואל את עצמו "מה זה 'בלייד ראנר'"?

=============

ניסיתי ניסיתי ניסיתי ורציתי רציתי רציתי להניח את ידיי על עותק פילם חדש ומשופץ של "פלייטיים" – אחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים, ויצירת המופת הגדולה (אך האיזוטרית למדי) של ז'אק טאטי – שהיה אמור להגיע איכשהו ארצה, אבל בסוף זה לא קרה. הוא כבר היה משובץ להקרנה ב"מועדון סינמסקופ" של לפני חודש או חודשיים, אבל בוטל רגע לפני שהתוכניה ירדה לדפוס. באסה. אני יודע שאף אחד לא היה בא לראות, ומי שהיה בא היה יוצא (או נרדם) אחרי חצי שעה, אבל אני מת לראות את הסרט הזה (שצולם ב-70 מ"מ!) פעם נוספת בפילם על מסך גדול. אולי ההזדמנות מתקרבת? מחווה לטאטי תתקיים בדצמבר ב-MoMA בניו יורק, ואולי מישהו עם קשרים יפנה לאנשי השגרירות הצרפתית בארץ לראות אם הם יצליחו לשבץ את ישראל במפת הסיורים של התוכנית הזאת. טאטי ביים בסך הכל חמישה סרטים (ועוד סרט טלוויזיה). מתוכם שלושה – "חופשתו של מר הולו", "זה הדוד שלי" (שיש עותקים קצת משובשים שלהם בארכיון בירושלים) ו"פלייטיים" – הם יצירות מופת אדירות. "פלייטיים" מ-1967, כאמור, הוא הפייבוריט האישי שלי.

=============

אני עוצר לרגע את דיווחי הקולנוע כדי לקדם סדרת הרצאות של חבר יקר ורב השפעה על חיי. צ'ק איט אאוט. מהשבוע הבא בתל אביב, בהשתתפות ברי סחרוף, אביתר בנאי ומאיר בנאי. וכעת, בחזרה לשידורינו הרגילים.

===========

אם אתם בקונטיקט בסוף השבוע, אולי תקפצו לאודישן פתוח לרימייק האנימציה/מושן-קפצ'ר/תלת-מימד של רוברט זמקיס ל"צוללת צהובה". הוא מחפש אנשים שנשמעים כמו חברי הביטלס. למרות שלא בטוח שהוא בכלל זקוק לכם: השמועה האחרונה טוענת שזמקיס כנראה סגר כבר עם פול מקרטני ורינגו סטאר לגלם את עצמם בגרסה שלו (היי, מקרטני וסטאר אפילו לא כיכבו בגרסה המקורית!).

ביום שישי ב-14:00 בסינמטק הרצליה אקרין את "ראשמור" בעותק פילם סינמסקופי. זה הסרט שאחראי לפריצה הגדולה של ווס אנדרסון, ואחד הסרטים שהכי אהבתי בשנות התשעים. בארץ החליטו לקרוא לו "המירוץ לצמרת של מקס פישר" ובכך להרוג כל שביב של אקסצנטריות ואידיוסינקרטיות מהסיפור, ומחיקתו לכדי מעין "דודי קרביץ" לשנות ה-90. ניחא, העיקר שהוא הגיע ארצה ועותק פילם שלו נשאר זמין בארכיונים. הסרט הפך ללהיט פולחן קטן ומפתיע, גם בגלל סגנון הרוקוקו המשונה של אנדרסון, שהפך מאז לסימן ההיכר שלו, אבל גם בגלל ההופעה המופלאה של ביל מוריי בתפקיד המשנה. תמיד אמרתי שקומיקאים הם השחקנים הדרמטיים הכי מרגשים, ומוריי בסרט הזה מוכיח את זה. "ראשמור" מומן על ידי אולפני דיסני, שלא ממש ידעו איך לשווק אותו, אבל הוא לא היה סרטו הראשון של אנדרסון. קדם לו סרט עצמאי בשם "Bottle Rocket". והסרט הזה היה הרבה לסרט קצר, באותו שם, שאנדרסון ביים עם חבריו מהשכונה: אוון ולוק ווילסון. אוון ווילסון המשיך עם אנדרסון והיה שותפו לתסריט של "ראשמור". לוק ווילסון שיחק ב"ראשמור". והנה "Bottle Rocket" המקורי והקצר (13 דקות) מ-1994 במלואו, בשני חלקים. שימו לב שבתחילת הסרט אוון ולוק מדברים על פרק ב"סטארסקי והאץ'", בדיוק עשר שנים לפני שווילסון יגלם את האץ' בגרסה הקולנועית של הסדרה:

ארבע שנים אחר כך, ווס אנדרסון עבר ל"ראשמור", והוסיף צבע, תנועות מצלמה שנראוות כאילו הורמו מ"הטבח הגנב אשתו והמאהב" ובמקום ג'ז בפסקול, הוא עבר – בעזרת תקציב הזכויות של דיסני – לעריכה המוזיקלית שהפכה לאחד מסימני ההיכר שלו, של בעיקר מוזיקה בריטית מהסיקסטיז.

אז אם עוד לא ראיתם, זו ההזדמנות (וכהכנה ל"פנטסטיק מיסטר פוקס" שיגיע אי שם במרץ). ואם כבר ראיתםנה הזדמנות לצפייה חוזרת על מסך גדול, באחד הסרטים המקוריים של שנות התשעים.

סינמטק הרצליה נמצא ברחוב סוקולוב 29 (בהרצליה) בפסאז'. ואם תבואו עם הקופון המצורף (לחצו, הגדילו, הדפיסו), כרטיס כניסה יעלה לכם רק 20 שקל.

כמה שליפות בעקבות הפרמיירה אמש של "קירות", הסרט השני של דני לרנר (אחרי "ימים קפואים"), שייצא בסוף השבוע הבא לבתי הקולנוע:

1.

לסרט הזה יש פוקסים אדירים. בעולם בו טיימינג איז אבריתינג, משהו עובד נורא נכון בקארמה של הסרט הזה: זה התחיל בזה שלרנר ושותפיו להפקה ליהקו לאחד משני התפקידים הראשיים שחקנית אוקראיינית אלמונית בשם אולגה קורילנקו, שאחרי ליהוקה ורגע לפני בואה היתה צריכה לדחות את צילומי הסרט בארץ לכמה חודשים כי היא פתאום לוהקה לתפקיד הנשי הראשי ב"קוואנטום של נחמה". זה ממשיך עכשיו, רגע לפני היציאה. אם נדמה היה שנינט טייב תגיע לפרמיירה הראשונה שלה כשחקנית קולנוע (אגב, שחקנית קולנוע מוצלחת מאוד) כשמניות הסלב שלה בירידה דרמטית, הגיעו בשבוע האחרון הביקורות לדיסק השני שלה והציבו אותה בחזרה בתור נערת ה-it (הדעות על הדיסק חלוקות, אני קורא. אבל מבין המבקרים שאני עוקב אחריהם בתחום המוזיקה, נדמה שיש חיבה והערכה כלפיו וסימפטיה מחודשת כלפיה). וזהר שטראוס, שמגלם את בעלה של נינט בסרט, היה עוד שחקן שמתמחה בתפקידי משנה עם רגעים זוהרים יותר או פחות, אבל עכשיו, רגע לפני יציאת הסרט, הוא גם מגיע לפרמיירה עם פרס אופיר כשחקן משנה ב"לבנון", וגם כמשתתף ב"רוקדים עם כוכבים".

2.

"קירות" בשלוש מילים: "קאובוי של חצות".

3.

זוכרים את טרנד המקוואות שפתאום שמתי לב ששוטף את הקולנוע בארץ? הנה בא עוד אחד. גם ב"קירות" יש מקווה.

4.

איזה באסה שענת קלאוזנר, שהיתה תגלית נהדרת ב"ימים קפואים", היא רק המלהקת ב"קירות". מספיק מבאס שהילה יובל וטל ליפשיץ עסוקות יותר בליהוק ופחות במשחק, מקווה שקלאוזנר לא תלך גם היא לשם בפול-טיים. ואם כן: לפחות שליפשיץ, יובך וקלאוזנר ילהקו האחת את השניה לסרטים שהן עובדות בהם, ככה יהיה להם גם וגם.

5.

רם שווייקי צילם את הסרט בסינמסקופ. איזה יופי. יש בסרט הזה כמה שוטים פנומנליים (שימו לב לשוט הארוך-הארוך במועדון הלילה, כשגליה עוקבת אחרי "ברבי" לשירותים. שוט השנה). נדמה לי שזה הופך את "קירות" לסרט הישראלי היחיד שצולם בסינמסקופ שיוצא להקרנות מסחריות ב-2009. גם "פובידיליה" ו"שבע דקות בגן עדן" צולמו בסינמסקופ, וגם "שיעור באהבה" של אבי נשר, אבל הם ייצאו – אני מניח – רק ב-2010.

6.

"קירות" – צריך להגיד – הוא בסופו של דבר בי-מובי/פילם נואר, מהסוג שהתסריט הוא בעוכריו אבל בלא מעט סצינות יש לו סטייל וגרוב פנטסטיים. וככזה הוא נהדר. בדיוק מסוג הסרטים שאני רוצה לראות עוד מהם בארץ.

ועכשיו אני צריך לנסות לגבש את קרעי המחשבות האלה לביקורת קוהרנטית ורצופה.

תודה לגיל על הלינק לסרטון המשעשע הזה, שאני מניח שיביא לאנימטור לוקאס מרטל שיחת טלפון לא-ממש-מפתיעה מג'פרי קצנברג בשבועות הקרובים:

"קפיטן פראקסה", הבלוג של קולנוע לב, מעדכן ש"הבודדים", סרטו של רנן שור, ייצא למסכי הקולנוע בינואר 2010, והוא מלנקק לסקיצות של הפוסטר. אני לא ממש מבין למה למפיקים/יחצנים/מעצבים לחשוף את הסקיצות לפני עליית הסרט (גם ב"עג'מי" עשו את זה לפני עליית הסרט. טרנד שיווקי/אינטראקטיבי/ויראלי-עלק חדש?) – זה יכול מקסימום להיות קוריוז חביב בדיעבד, בייחוד אם רוצים לנסות לנתח באמצעות הפוסטר הצלחה או כישלון של סרט. אבל לפני העלייה? הצפת הרשת בסקיצות שונות משדרת בעיניי חוסר החלטיות במסווה של ניסיון לשתף את הקהל בקבלת ההחלטות. וניחא, אם ההתלבטות היתה בין חמש סקיצות מעולות, במקרה של "הבודדים" יש כמה ואריאציות נחמדות, אבל כמה די מצחיקות.

(עדכון, דצמבר 2009: חברת אדרבא, מעצבי הפוסטרים, ומפיקי "הבודדים" ביקשו להסיר את הסקיצות מהאתר. לדבריהם הסקיצות הועלו לאינטרנט על ידי קולנוע לב ללא אישורם ופרסומם מהווה הפרה של זכויות יוצרים).

הגרסה הנ"ל היא החביבה עליי, אני מאוד אוהב מה שקורה ברקע, שנותן לסרט טעם מעניין מאוד, טעם שקיים בסרט ושהכרזה הזאת מבליטה אותו. גם הטיפוגרפיה בסקיצה הזאת מוצלחת: נראה כמו שילוב בין קשקוש/חריטה על קיר ובין חוטי תיל, ובעיקר זה לא נראה כמו פונט ספרייה נדוש (הייתי מאריך טיפה את ה-ב', שתיראה קצת פחות כמו נ').

הוואריאציה השנייה חושפת את אחד מרגעי הצילום היפים בסרט, של דוד גורפינקל, אבל במבט ראשון משדרת לצופה מידע מוטעה על הסרט: הוא נראה כמו סרט על במה/שואו-ביזנס ולא על צבא/כלא:

שתי הגרסאות הבאות גרמו לי כמעט לצחוק במבוכה. הראשון גורם לנו לחשוב שבמקום "הבודדים" לסרט קוראים "הציפורים":

והאופציה הבאה נראית כמו פרודיה על הפוסטר של "דמדומים 2 " ("New Moon") שמישהו אירגן מהר בפוטושופ הביתי שלו – הערפד, איש הזאב, הנערה שקרועה ביניהם והירח שיגרום לכולם לאבד שליטה. "הבודדים" או "הדמדומים":

ויש עוד כמה גרסאות, שמדגישות יותר את הכיוון הצבאי של הסרט, אבל בעיניי זורק את הצופה יותר מדי לטריטוריית סרטי הצבא/מאצ'ו של אורי ברבש.

"אף פעם לא מאוחר מדי" הוא סרט ישראלי צנוע ועצמאי שאני סקרן לגביו ומאמין בו (למרות שאני גם לגמרי משוחד לגביו כי הוא מבחינתי עסק משפחתי נפוטיסטי לגמרי), שממומן ברובו בהשקעה עצמית, ובחלקו מומן בעזרת השקעת הציבור (ואגב, אם בא לכם להשקיע בסרט, החברים שם עדיין זקוקים לכ-10,000 שקל כדי לסגור את תקציב הצילומים, אז זה לא – נו – מאוחר מדי).

השבוע מתחילים צילומי הסרט – מכיוון שזה סרט מסע, הצילומים מתקיימים בכל רחבי הארץ, מהחולה ועד אילת. וסידרתי לבמאי, עדו פלוק, פרוטקציה, לקפוץ מדי פעם לבלוג ולעדכן כאן איך מתקדמת העבודה. הנה הפוסט הראשון, שגורם לי להזיל ריר מהמצלמה שבה הם מצלמים את הסרט:

"אף פעם לא מאוחר מדי", יומן הפקה #1

"עושים טסטים למצלמה מיוחדת במינה בשם SI2k. המצלמה, קטנטנה, מקליטה על מחשב נייד נלווה באיכות גבוהה היי דפינישן 2k. במצלמה הזאת צילמו את "נער החידות ממומביי" של דני בויל. קראנו שכדי למנוע התחממות יתר של המחשב הנייד, נאלץ הצוות שם, שצילם בהודו בתנאי שטח קשים, לעטוף את המחשב בחבילות קרח יבש. גל, המפיק, שמע על זה ואמר "נשמע כמו אסון מהלך." מצד שני, קשה שלא להתלהב מהמצלמה הקטנטנה הזאת שיכולה להתאים לכל פינה באוטו ומצלמת באיכות מדהימה. השבוע נצא לצילומי מבחן איתה, נקרין את הצילומים באולם קולנוע, ונחליט אם שווה לקחת את הסיכון".

עידכון: "יצאנו. צילמנו. הקרנו. ולקחנו את הסיכון. ההחלטה הסופית הגיעה אחרי הקרנה של החומרים, ופגישה עם ליאור מולכו, במאי ישראלי שצילם במצלמה הזאת סרט עצמאי עתיר אפקטים בשם "שני דגלים". מולכו הכניס אותנו לביתו ונתן כל כך הרבה שבחים למצלמה הזאת, שהחלטנו ללכת בעקבותיו. בקרוב נדע אם ההימור הזה השתלם".

אם הוא לא יגנז או יידחה ברגע האחרון, "זומבילנד" (או "ברוכים הבאים לזומבילנד") ייצא בארץ ב-3 בדצמבר. בגלל שזה מתאים לאווירת סרטי האימה של סוף השבוע – וגם כי אני רואה מצווה בלפרסם (כשאני יכול) ביקורת שלושה שבועות לפני הזמן לסרט של מפיצים שלא מוכנים שיכתבו ביקורות על סרטיהם לפני צאתם – זה מבחינתי התזמון המושלם להתעסק בסרט המשעשע הזה.

פורסם ב"פנאי פלוס", 18.11.2009

בתוך שלושה שבועות אנחנו מקבלים בארץ סרט על רוחות רפאים (“פעילות על טבעית"), ערפדים (“דמדומים 2 ”) וזומבים (“זומבילנד")? וואו, האם רוחות רפאים מגניבות השתלטו על מפיצי בארץ? הרי סרטי אימה היו עד לא מזמן מוקצים ונדמה שהמפיצים בארץ – מתוך הנחה (שגויה לדעתי) שהקהל בארץ לא אוהב סרטי אימה – ניסו להביא הנה כמה שמעט מהם. כמה חבל, לפיכך, שהפתיחות לסרטי אימה מגיעה רק כעת, וכך קורה ש"זומבילנד" – קומדיית זומבים טקסנית משעשעת למדי – נמצאת בדרכה ארצה, אבל "מת על המתים" (“Shaun of the Dead”), ככל הנראה קומדיית האימה/זומבים הכי משובחת שנעשתה, נגנזה בארץ, כשיצאה לפני חמש שנים. “זומבילנד" הוא במידה רבה מעין גרסה אמריקאית ל"מת על המתים" הכה-בריטי (ולכן גם, הכה מצחיק).

קומדיות אימה הן טוויסט מעניין ומרתק על ז'אנר סרטי האימה. בסרט אימה אם חובטים באדם עם מחבט ומרסקים את גולגלתו אנחנו צורחים מפחד. בקומדיית אימה, אותה פעילות תניב צחוק. איך זה קורה? כנראה שבצורה טבעית למדי: קומדיות אימה הן הגרסה המודרנית לסרטי הסלאפסטיק. זה הומור פיזי, אלים מאוד, אבל כזה שאנחנו לא מאמינים שהוא באמת כואב, גם אם זה למעשה הורג. ויש עניין נוסף: בקומדיה אנחנו מצפים שהכל יהיה בסדר בסוף, שהכאב והמוות יפגע רק ברעים ולא בגיבורים. ולעומת זאת, בסרט אימה אנחנו במתח ובפחד לדעת האם מישהו ממושאי ההזדהות שלנו יחיה בסוף. (לכן "מת על המתים" היה כה מבריק: הוא איתגר את הקונוונציות המקובלות, והצליח לעשות את זה בלי לגרום לקהל לצאת מהסרט מאוכזבים ונבגדים).
“זומבילנד", להבדיל, הוא יותר מערכון מאשר סרט, וככזה הוא מכיל שלושה רגעים די מוצלחים (זהירות ספוילרים קטנטנים, אבל לא על ענייני עלילה). הפתיחה, שמציגה את אמריקה אחרי פרוץ הווירוס שגרם לאנשים להפוך להמון זועם ואוכל אדם, ובתוכה הגיבור שלנו, הנעבעך המושלם, שבזכות התנהגותו האנטי-סוציאלית, הפחדנית והקומפולסיבית הצליח לשרוד. באמצע יש סצינה נפלאה – שהיא זו שתיזכר מהסרט הזה – עם ביל מוריי בתפקיד עצמו, ועם מחווה מקסימה ממש ל"מכסחי השדים" (“יש משהו שאתה מצטער עליו?", שואלת אחת הדמויות את מוריי. “אולי על 'גרפילד'”, הוא עונה). וסיקוונס אקשן מוצלח בפינאלה המתרחש כולו בלונה פארק, שגרם לי לחשוב שרובן פליישר, שזה סרטו הארוך הראשון כבמאי, הוא מעין ג'ון לנדיס צעיר. מישהו שיהיה מסקרן לראות לאן ילך מכאן.

כמו "פעילות על טבעית", גם "זומבילנד" התחיל כסרט קטן ועצמאי, כמעט שכונתי (הוא תוצרת הסצינה הקולנועית המבעבעת של אוסטין, טקסס, ממנה יצאו גם מייק ווייט – שמופיע בסרט בתפקיד קטנטן – וריצ'רד לינקלייטר), שהוקרן בפסטיבלי אימה וזכה לביקורות אוהדות וצוהלות ופרסי חביב הקהל, ונוצר זמזום מעריצים, שבסופו של דבר הפך את הסרט להצלחה הרבה יותר גדולה ממה שמפיקיו ומפיציו ציפו לו (סרטי אימה סטנדרטיים מכניסים כ-30 מיליון דולר. “זומבילנד" הכניס באמריקה 70 מיליון דולר). זה מתחיל להיראות כמו דפוס שחוזר על עצמו השנה, עם "מחוז 9”, “פעילות על טבעית" ו"זומבילנד": סרטים שהאולפנים לא הפיקו, רק קנו להפצה, תיכננו להפיץ בקטן, אבל בעקבות הקרנות בפסטיבלים ותגובות נלהבות – ויצירת באז עצום באינטרנט מצד המעריצים עצמם – הסרטים האלה הצליחו הרבה מעבר למה שציפו מהם.

ואם דיברתי על חוויית לונה-פארק ובית שדים בעת הצפיה ב"פעילות על טבעית", באה סצינת הלונה פארק ב"זומבילנד" ומחצינה באופן מודע, שנון ואירוני את התחושות שעולות ממילא כשצופים בסרטי אימה: שיש משהו לונה-פארקי בחוויית הצפייה בסרטים האלה, בתחושות האלה של עצירת הנשימה, ואז שאיפת האוויר ברגעי הפורקן אחרי המתח. וממילא בסרטי אימה – גם אלה נטולי חוש ההומור (נגיד, סרטי "המסור") – יש משהו שמזכיר את המנגנון של הקומדיה, שבו התגובה האינסטינקטיבית שלנו כדי להתגונן מפני פחד, שאנחנו יודעים שהוא לא אמיתי, הוא באמצעות צחוק. צחוק של לחץ. “זומבילנד", שמכוון בעיקר לצחוק וכמעט אין בו מתח או אימה, חושף יפה – בין אם בסצינת "מכסחי השדים" (קלאסיקה של קומדיית אימים) או בסצינת הלונה פארק – את המנגנון הפיזי הזה שמערבב בין צחוקים וצרחות.

מתוך הסוף המקורי של "פעילות על טבעית"

**זהירות!! ספוילרים!!**

כאמור, “פעילות על טבעית" מסתובב בעולם כבר שנתיים, מציג בפסטיבלים ומחפש מפיצים. בזמן הזה ניסה פלי להצמיד לסרט ואריאציות שונות של הסוף. מכאן, ספוילרים בשפע.

סצינת הסיום הנוכחית, כך דווח, הוצעה על ידי ספילברג. הרעיון הוא שבמקום הקפצות מתונות ומרומזות לאורך הסרט, לתת לצופים בום אחד משמעותי, ישר לפרצוף, משהו שהם לא ישכחו. וגם: לגמור את הסרט עם אופציה לסרט המשך. בדרך להפצה המסחרית פלי, כך דווח, ביצע כמה שינויים קלים בעריכה (למשל, הסדר של כמה מהלילות המתועדים הוחלף). אבל הסוף המקורי של הסרט – מדובר בכמה דקות בודדות בסוף – שונה למדי מהסוף הנוכחי. בסוף המקורי, קייטי נגררת החוצה מהמיטה על ידי השד. מיכה מתעורר ורץ אחריה. כל מה שקורה הלאה נמסר רק בסאונד, כי הוא קורה בקומה התחתונה והמצלמה נשארת על החצובה בחדר השינה בקומה העליונה. (זוכרים? ספוילרים? עד הסוף). אנחנו מבינים מהצרחות שקייטי, שעכשיו נשלטת על ידי השד שרודף אותה, רוצחת את מיכה. היא אז עולה בחזרה לחדר השינה ומתיישבת על הרצפה במצב קטטוני. המצלמה ממשיכה לרוץ ומתעד כמעט יומיים של קייטי יושבת על הרצפה ומתנדנדת (גם עם ההסבר שהמצלמה היתה מחוברת למחשב ולא הקליטה על קלטות, עדיין קשה להבין איך לא נגמר המקום על הכונן הקשיח אחרי כל כך הרבה שעות הקלטה). אנחנו שומעים את החברה של קייטי משאירה הודעה. ואז החברה מגיעה לבית של מיכה וקייטי, צורחת (שומעים רק בסאונד, מבינים שהיא מצאה גופה), ובורחת להזעיק משטרה. השוטרים מגיעים, מבצעים חיפוש בבית, מגיעים לחדר השינה ומוצאים את קייטי הקטטונית שבדיוק מתעוררת מהטראנס שלה, היא קמה בהיסטריה מבוהלת, צועקת עם סכין ביד, והשוטרים בבהלה יורים בה והורגים אותה. וכך, האשה שנרדפה על ידי איזושהי ישות על טבעית, מתה לבסוף מקליעי אקדח של שוטר עצבני מדי. באתרי האינטרנט דווח שפלי צילם סוף נוסף, שהוקרן באחד הפסטיבלים, ובו אחרי שהיא הורגת את מיכה, קייטי עולה עם הסכין לחדר השינה, נעמדת מול המצלמה ומשספת את גרונה. אני מניח שבעוד כמה חודשים, כשייצא הדי.וי.די, נראה את כל הסופים שהוא ניסה זה לצד זה ונוכל להחליט האם הגרסה של ספילברג אכן עובדת הכי טוב, או לא.

פורסם ב"פנאי פלוס", 18.11.2009

מפלצת של בית
איך הפך "פעילות על טבעית" מסרט זול שאף אחד לא רוצה, לסרט הכי מדובר והכי מצליח של השנה? התשובה: סטיבן ספילברג

אם החמצתם את כותרות העיתונים בעמודי הבידור באמריקה בחודשים האחרונים, הנה תקצירן: אורן פלי, מעצב משחקי מחשב בן 38 שלפני 20 שנה עזב את ישראל לטובת אמריקה, לקח מצלמה, שני שחקנים, ובהשקעה עצמית של בין 11 ל-15 אלף דולר (תלוי בדיווח) צילם בביתו סרט אימה קטן ופשוט העוסק בזוג שחושש שרוח רפאים או שד מתנהל בביתו בלילות והוא מנסה לתעד אותו במצלמתו הביתית. שנתיים הסתובב פלי עם הסרט בפסטיבלי אימה קטנים ברחבי אמריקה והתקשה למצוא מפיץ. עד שאיכשהו הגיע הסרט לידיו של סטיבן ספילברג. ספילברג ראה את הסרט בביתו, נבהל עד שורשי זקנו וכשדלת בבית נטרקה באופן מסתורי במהלך הצפייה הוא התחיל לחשוש שהסרט עצמו רדוף רוחות והחזיר אותו למשרד ארוז בשקית זבל. אבל זה  הביא לכך שבתיווכו חברת פרמאונט רכשה את הסרט להפצה (בעשרות אלפי דולרים בודדים), ושספילברג יציע לפלי סצינת סיום חלופית. מכאן התחיל מהלך שיווקי שלם שהתמקד פחות בסרט ויותר בקהל הצופה בו, וברצון של סוג מסוים של קהל שיפחידו אותו (וגם שיאיימו עליו שיפחידו אותו) ועל ידי שימוש מבריק למדי באינטרנט ובטוויטר כדי לייצר לא רק ציפייה לסרט אלא דרישה פעילה להקרנתו ברחבי אמריקה, הפך "פעילות על טבעית" לסרט הכי מדובר של אוקטובר, שהניב – באופן הדרגתי, ולא בבום אחד כנהוג בהוליווד – מאה מיליוני דולרים בהכנסות. סיפור מדהים, לא? סיפור סינדרלה קלאסי: ישראלי בהוליווד ושובר קופות ענק במחיר טלוויזיית פלזמה משוכללת.

אבל רגע קטנטן של פרופורציות, ואם תרצו – מעט ציניות: מה הסיפור הנ"ל מלמד אותנו? בהחלט, שכל אחד יכול להצליח בהוליווד, בלי קשר לכמות הכסף או לרקע שלו. מסכים. אבל לכל מי שמפנטז שסרט שעלה 10,000 דולר יכניס מאה מיליון, צריך להוסיף ולהדגיש את שלב הביניים: אתם צריכים את סטיבן ספילברג לצידכם. אין להיט בלעדיו. ספילברג הוא דימוי בלבד כאן כמובן. ההישג הגדול של "פעילות על טבעית" הוא לא הצלחתו, אלא העובדה שסרט קטן כזה הצליח להגיע לידיו של ספילברג, והוא היה המבערים שהעיפו את הסרט הזה אל מחוץ לאטמוספירה, באמצעות קמפיין שיווק ערמומי ואפקטיבי מאוד (ולא מאוד יקר, אגב). אבל צריך לזכור שיש לא מעט סרטי אימה קטנטנים ועצמאיים וזולים שמסתובבים בין לא מעט פסטיבלים בעולם, ואף אחד מהם לא הגיע להישגים של "פעילות על טבעית".

כל הנ"ל לא בא לגמד את הישגי "פעילות על טבעית", אלא רק להבהיר שבעולם ההפצה עדיין שולטת הגווארדיה ההוליוודית הישנה. ואכן, כדי לצאת עם סרט ביד, מספיק גג 15,000 דולר. אבל כדי לצאת עם מאה מיליון דולר ביד? צריך את ספילברג ואת האולפנים שלו.

אבל בחזרה לסרט: מה יש ב"פעילות על טבעית" שגרם לספילברג להצטמרר ממנו, ובהמשך ללא מעט צופים לרוץ אליו אליו ולצרוח באולם, למרות שאין בו (כמעט) אפקטים, ושום מוזיקה, ושום כוכבים? התשובה נורא פשוטה: באופן משונה, מנוגד לכל הגיון מקובע, הסרט הזה עובד. הוא לא עובד כאמנות, הוא לא עובד כקולנוע, הוא עובד כי הוא הצליח לפצח משהו נורא מדויק בקשר לחוויית הצפייה שלנו. מבחינת העלילה והמשחק והמקוריות אפשר לבקר את הסרט מכאן ועד מחרתיים. זה נראה כמו "מגרש השדים" כפי שבוצע על ידי אנשי סדנת המשחק על שם "פרויקט המכשפה מבלייר". השחקנית הראשית חביבה, אבל השחקן שמגלם את בן זוגה נורא מעצבן ומייצר את אחת הדמויות הכי פחות אמפתיות שנראו. וכל עניין האינטימיות בין הזוג הזה נראה לא אמין, כמעט סטודנטיאלי (לא הבנתי האם העובדה שהאשה מקפידה לישון עם חזיה מתחת לגופיה שלה היא איפיון מתוחכם של הדמות ורתיעתה מבן זוגה, או סתם פקשוש של שחקנית/במאי). אבל לא לשם כך אנחנו צופים בסרט. מבחינה אסתטית-חווייתית, “פעילות על טבעית" לא מגיע מעולם הקולנוע אלא מעולם הריאליטי. אנחנו צופים, לכאורה, בקלטות "אמיתיות" שנמצאו בבית "אמיתי" של זוג "אמיתי", ואנחנו צופים בתיעוד של כעשרים לילות בהם הזוג הציב מצלמה בחדרו בניסיון ללכוד עדויות לקיומה של פעילות על טבעית. זה נעים כמו צפייה בקלטת אבטחה, בטלוויזיה במעגל סגור. אנחנו בוהים בחדר חשוך, בזוג ישן. בוהים, ובוהים, ובוהים. אבל יש דבר אחד: אנחנו יודעים שנכנסנו לסרט אימה. ואנחנו יודעים שמשהו אמור לקרות. אז הבהייה הזאת, שיש לה פוטנציאל להיות נורא משעממת, הופכת לציפייה מתוחה, מורטת עצבים. זה כמעט ההפך המוחלט מחוויית סרטי האימה של ימינו, בהם חיתוכים מהירים, אלימות בוטה ומוזיקה רועשת ופתאומית יוצרים את ההקפצות. ב"פעילות על טבעית" – שמשהו בצפייה בו הזכיר לי את “החוש השישי” (בעיקר התחושה שלמרות שהסרט הזה מבוים רע, הוא אפקטיבי להפליא) – המתח נבנה מהשקט, מהריכוז שלנו בפריים, ובידיעה שמשהו מתישהו איכשהו אמור להבהיל אותו. ובמצב מתוח כזה, כל סריטה על הפילם וקרשקוש במערכת ההגברה יביא להבהלה. ויש עוד עניין: כשהיא לא סטטית על חצובהף מצלמת מה קורה בחדר השינה של הזוג הישן, המצלמה ב"פעילות" היא כמו אקדח שלוף שנכנסת ראשונה לחדרים האפלים (גם כי בזכות הפנס בראשה, היא מתפקדת כמקור אור), ולפיכך באופן משתמע, באופן חווייתי, אנחנו הצופים מתפקדים כמעין מגן אנושי בין הגיבורים ובין הדבר הזה שהם חוששים למצוא. אפילו אני, צופה מיומן וציניקן, שיודע שב-10,000 דולר אי אפשר לייצר אפקטים משמעותיים, או הפחדות משמעותיות, הפניתי מבט ועצמתי עיניים כשהגיבור מכניס את המצלמה ראשונה לתוך עליית הגג, לראות האם משהו מסתתר שם (אני מניח שבאולם מלא צופים זה היה נגמר בצרחות). זה מהרגעים האלה שאתה יודע שעוהדים עליך, ובאופן הכי זול, אבל באותה נשימה אתה קולט איזו עוצמה סוגסטיבית אדירה יש לקולנוע, דווקא כשהוא משתמש באמצעים הכי מינימליים.

אז זה בעצם ההישג האמיתי של "פעילות על טבעית". שבאמצעים הכי ביתיים, פשוטים, זולים, הוא הזכיר למיליוני צופים מה יש בצפייה החברתית בסרטים – באולם חשוך מול קהל גדול – שצפייה ביתית לעולם לא תצליח לשחזר. כשמאה איש מתוחים יחד, זה כבר לא באמת משנה מה מוקרן על המסך, זה המתח שמזין את עצמו, יוצר פידבק שמעצים את החווייה, עד בוא הפורקן, שמביא לאנחת רווחה. בדומה לכניסה לבית רדוף רוחות בלונה פארק. זו אטרקצית ירידים, כזו שקל לבטל אותה מבחינת איכות/אמנות, אבל אי אפשר להתעלם מהטלטלות (גם אם הזולות) שהיא מספקת. בסופו של דבר, יוצאים מהלונה פארק הזה די מרוצים.

נ.ב:

זה בוודאי לא יותר מצירוף מקרים, אבל אורן פלי הוא הקולנוען השלישי ממוצא ישראלי שספילברג מטפח. קדמו לו האנימטור גיל קינן, שקיבל מספילברג ומרוברט זמקיס את ההזדמנות לביים את סרט האנימציה "מפלצת של בית" (גרסת הילדים ל"פעילות על טבעית"?), ורוד לוריא שספילברג הפיק לו את "המבצר האחרון". וזה בלי שסופרים את שלל השחקנים הישראליים שעבדו אצל ספילברג ב"רשימת שינדלר" וב"מינכן".

"פעילות על טבעית": בתי קולנוע ושעות הקרנה

אני אהיה מנותק מהמחשב שלי ובדרכי הארץ למשך רוב היום, אבל אני מחכה לפירסום השורט-ליסט של 12 עד 15 הסרטים התיעודיים שמתוכם ייבחרו המועמדים לאוסקר בקטגוריה הדוקומנטרית. הדוקמנטריסט איי.ג'יי שנק סיכם את המועמדים הבולטים בקטגוריה, ובהם "השמצה" של יואב שמיר ו"הגלגול" של נתי ברץ. האם הם ייכללו בשורט-ליסט? ואם כן, האם יגיעו למועמדות?

עדכון: הנה התפרסמה הרשימה. "הגלגול" ו"השמצה" לא שם. אבל גם לא "קפיטליזם: סיפור אהבה" של מייקל מור, או "טייסון" של ג'יימס טובאק. הסרטים הבולטים מבין 15 הסרטים בשורט-ליסט הם: "אוכל בע"מ", "The Cove", "החופים של אנייס", "ולנטינו: הקיסר האחרון" ו"בורמה VJ" (שלושת האחרונים הוצגו בפסטיבל ירושלים האחרון).

==========

טום אוניל, היחיד שטען בבירור לפני שנה ש"ואלס עם בשיר" יפסיד ל"פרידות" היפני, זורק פצצה: הוא מהמר כבר עכשיו ש"ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו יזכה באוסקר. האמת? אני דווקא בעד. אבל אני ממש בספק אם יש לזה סיכוי לקרות. וסקוט פיינברג מצידו, מנסה למצוא סימוכים ורמזים לתחושה שלו שאולי דווקא "אוואטר" של ג'יימס קמרון יהיה הזוכה השנה. גם כאן, אני לא חושב שיש לזה סיכוי רב.

========

אם ראיתם את "הצוק האדום" של ג'ון וו ותהיתם מה ההבדל בין הגרסה בת ה-140 דקות שהופצה בישראל ובאמריקה ובין הגרסה בת ארבע השעות וחצי שהופצה בסין, בא גלן קני ומפרט כמה מההבדלים במילים ובתמונות.

==========

יהיה לנו סוף שבוע של שדים ומפלצות בבלוג. כדאי לקפוץ לבקר. ומה אתכם? לאיזה סרט אתם מתכננים ללכת בקולנוע בסוף השבוע?