עונת הסקרינרים החלה. (חלק מ)האולפנים שלחו לקראת סוף השבוע הבא את המקבץ הראשון של עותקי די.וי.די לסרטים שהם מעוניינים לקדם בעונת הפרסים שמתחילה עכשיו. קריס טייפלי, בצילום הנ"ל, ריכז על השטיח שלו את חבילת הסקרינרים שהוא קיבל ביום אחד. וניקי פינק ערכה ספירת מלאי של המצאי עד כה. רובם סרטים שכבר יצאו בארץ, או שיוצאים ממש בימים אלה ("9", "כוכב בהיר", "יהודי טוב"), אחרים של סרטים שנגנזו בארץ ("אנשים מצחיקים", "המודיע") וכן כמה סרטים שגורלם הישראלי לא ברור עדיין ("The Blind Side", סרט הפוטבול הסנדרה-בולוקי שזוכה להצלחה מפתיעה). ובמילים אחרות, כל הסרטים האלה – כלומר, אלה שעדיין לא יצאו בעולם בדי.וי.די – יגיעו לשרת שיתוף הקבצים החביב עליכם בערך תוך שבוע-שבועיים.

ומה זה אומר? שכל סרט אוסקרים שמתוכנן לצאת בישראל רק באיזור פברואר-מרץ, יהיה ניתן להורדה עד סוף דצמבר. ל"נער החידות ממומבאי" זה לא הזיז בשנה שעברה, הסרט עבד בארץ על קהל מבוגר שממילא לא מתעסק עם הורדות סרטים. אבל לדעתי את "המתאבק" של דארן ארונופסקי העיכוב הזה די הרג בארץ. כך, למשל, אם התוכנית להוציא את "מיסטר פוקס הפנטסטי" של ווס אנדרסון רק במרץ בארץ תביא לכך שכל ההיפסטרים חובבי ווס אנדרסון יראו את הסרט כבר בבית בדצמבר.

==========

באוסטרליה חילקו בשבוע שעבר בפעם השלישית את פרסי "אסיה פסיפיק", המוענקים בעיקר לקולנוע אוסטרלי, אבל גם לסרטים בינלאומיים. "שמשון ודלילה", הסרט האוסטרלי שכבר זכה בפרס מצלמת הזהב בקאן, זכה בפרס הראשי, אבל שני סרטים מהאיזור שלנו יצאו עם פרסים: "השמצה" של יואב שמיר זכה בפרס הסרט התיעודי, ו"הזמן שנשאר" של אליה סולימן זכה בפרס חבר השופטים (במשותף עם הסרט האירני "אודות אלי").

==========

ב"סקרין דיילי" סופרים לאחור לקראת האוסקר הזר, והציגו פרופילים של ששה מהבמאים הבולטים ביותר (לדעתם) בתחרות השנה: בראשם מיכאל האנקה, ז'אק אודיאר, ג'וזפה טורנטורה ובונג ג'ון-הו. אבל גם ירון שני וסקנדר קובטי עם "עג'מי" (וצמד במאים נוסף, מנורווגיה, עם סרט על מלחמת העולם השנייה, שנראה כמו חומר אוסקרים מובהק). יהיה מעניין לראות מי מהשישייה הזאת יגיע לחמישייה באוסקרים.

=============

הבשורה על אתר VOD אינטרנטי חדש מבית סרטי אורלנדו מסקרנת אותי. אני עוקב כבר לא מעט זמן אחרי הכיוון הזה, שנראה לי (ובוודאי לרבים) כהתפתחות הטבעית והבלתי נמנעת של עולם התוכן האודיו-ויזואלי. באופן מפתיע, לפני כשנה הבלוג שלי עצמו הפך לחלק מעולם ה-VOD האינטרנטי תחת מותג "אורנג' טיים" של פרטנר. אבל למרות שאנחנו גרים באותו בית, אני ממודר כהוגן: אין לי מושג האם העסק מצליח וכמה אנשים יושבים ורואים סרטים בסטרימינג על המחשב. עדיין אני בתחושה שעולם הסטרימינג האינטרנטי לא לחלוטין פוצח – לא במודל הכלכלי ובעיקר לא במודל הטכנולוגי. אבל עדיין קיימת המכשלה האנושית/טכנולוגית: עד שהקישור בין המחשב למסך הטלוויזיה בסלון/חדר שינה לא יהיה טבעי ונוח, הסטרימינג האינטרנטי לא יוכל באמת להיות תחליף לערוצי השידור ול-VOD הדיגיטלי. ואכן, נדמה שאורנג' טיים, כמו Hulu, משגשג באמצעות תכנים טלוויזיוניים בעיקר.

ומה יהיה עם ה-VOD של אורלנדו? מצד אחד, אין ספק שזה נכון להיות ראשוני וחלוצי. יונייטד קינג מאיימים כבר שנים שהם מתכננים איזשהו אתר תוכן קולנועי/מוזיקלי מסיבי. ענק הווידיאו ובלוקבאסטר גם רצו להרים אתרים כאלה, אבל לא ברור מה עלה בגורלם. ואפל ישראל עדיין זוממת להשיק איי-טיונז ישראלי. אבל כלום לא קורה. התקדים היחיד בתחום הזה, של האתר "זולה", הפסיק לתפקד. מצד שני, יש משהו מפחיד בלהיות יותר מדי ראשוני וחלוצי, להיכנס לשטח לפני שהתחום הבשיל ואז לא להצליח לשרוד כלכלית עד שהקהל הרחב יאמץ את החזון שלך. זה יקרה בוודאות, העולם יעבור ל-vod בסטרימינג, אין לי ספק (לא רק בבית, אגב. גם בבי הקולנוע הרפרטוארים). זה רק עניין של זמן, לכן עד אז, זה עם הגב הכלכלי הכי יציב הוא זה שישרוד, ומי שיכנס מוקדם מדי יוכל מקסימום להרוויח את זכות ההשווצה שהוא היה שם לפני כולם. מצד שלישי, עודד הורוביץ, הבעלים של סרטי אורלנדו, סיפק ל"זולה" לא מעט סרטים. אולי הוא הבין מהשת"פ שם איך לעשות את זה בכוחות עצמו. ובגלל שהורוביץ מתמחה ברכישת סרטים אירופאיים וסרטי ארט-האוס, האתר שלו עשוי להיות יחודי בנוף המקומי – רק שצריך לקוות שהוא יהיה יותר כמו The Auteurs, שמדווח בגאווה על נתונים מעודדים, ופחות כמו Joost, עוד אתר חלוצי וראשוני מסוגו שנסגר בשבוע שעבר.

פורסם ב"פנאי פלוס", 25.11.2009

פעם בשנתיים אני יכול לשוב על המזמור הקבוע: כל העולם משתגע על האחים דארדן ורואה בהם את היוצרים הקולנועיים החשובים ביותר של דורנו, חוץ ממני. מכירים את זה? שסביבכם יש קונסנזוס מוחלט על נושא, ואתם חושבים אחרת, אבל לא מצליחים להבין, מי כאן הפסיכי: הם או אתם? לי זה קורה בשנים האחרונות עם האחים דארדן ועם מייק לי. כולם נשפכים מהם, ואני – לרוב – לא מצליח להבין ממה כולם מתלהבים.

כן, יש דברים שאני מבין בקשר אליהם. לאחים דארדן יש מצפון ויש נשמה. הם רואים את תחלואי החברה, את קורבנות הגלובליזציה, האנשים שנזרקים הצידה ופונים למעשי יאוש קיצוניים כדי לשרוד, והם מרגישים מחויבים לחשוף את המציאות הזאת, מציאות שהאמנות והתקשורת הממוסדים והמסחריים דווקא יעשו הכל כדי להחביא. ולצד נשמה, יש להם גם יכולת טכנית. הסיבה שהאחים דארדן הם מהיוצרים הנדירים ביותר שזכו פעמיים בדקל הזהב בקאן היא שהם מצליחים לקחת שחקנים אלמונים ולגרום לנו להאמין שאנחנו חוזים באדם אמיתי שחי את חייו בלי שום מודעות לכך שהוא מצולם. המצלמה המתרוצצת שלהם מוסיפה לתחושה המאוד אינטנסיבית שמה שנפרש מולנו קורה באמת, לאנשים אמיתיים. זה נראה פשוט, אבל זה קשה לא פחות מלגרום לדינוזאורים להתרוצץ באמצעות אנימציית מחשב. צריך בקיאות קולנועית גבוהה מאוד. אז כן, הנה, גם אני מבין את גדולתם. באופן תיאורטי. אבל כשאני יושב מול סרטיהם אני רק רוצה למלוק לעצמי את הראש מרוב יגון וצער ולא מבין למה אני חושף את עצמי למצוקות הרגשיות האלה, לתהומות הסבל האלה. אם זה רק כדי להיות מודע לעוולות החיים, אני מעדיף להסתפק בניוזלטר השבועי של "בצלם". אני לא יכול שלא לחשוב שמעריצי האחים דארדן קצת מכורים לסבלם של אחרים, ושגם כאן נוצר עיוות, כי אלה שרואים סרט על עוני וניצול אבל לא עושים עם זה דבר, הרי חוטאים גדולים יותר מאלה שמעדיפים לא לדעת על כך כלום. אלה גם יודעים, וגם שואבים מכך איזו הנאה אסתטית פרוורטית.

אבל הנה טוויסט קטן: סרטם החדש, "השתיקה של לורנה", נחשב על ידי מעריציהם המושבעים כיצירתם הקטנה והמשנית ביותר. ואילו אני חושב שזה דווקא פעם אחת בה אני חי עם סרט שלהם בשלום. המצלמה נרגעה ולא עושה מחלת ים, ולמרות שהסרט עדיין עוסק בדמות שעוברת מסכת מתמשכת של דיכוי וניצול, יש בדמות הזאת גם עוצמה שמעניקה לסרט שלהם רגעים נדירים של רוך וחסד.

לורנה היא אלבנית שגרה בבלגיה וכל מהות קיומה היא כמעט לא חוקית. היא שוהה בארץ על סמך נישואיה לג'אנקי מקומי שמייסר אותה, היא מנסה להתפרנס מעבודות חוקיות, אבל עברה בחוגי הפשע האלבניים חוזרים ומקיפים אותה וגוררים אותה למסכת לא נעימה של בלדרות וניצול. לורנה היא אחת מסדרה של גיבורות נשיות של האחים דארדן שצריכה לחיות במנוסה מתמדת, כי לא רק שהמצב הכלכלי שם אותה בעמדת נחיתות, כל הממסד הגברי מנסה לנצל אותה לצרכיו. אבל בזכות העוצמה הרכה של השחקנית האלבנית ארטה דוברושי, שנדמה שהדארדנים הושפעו ממנה והעדיפו לתת למצלמה להתמקד בפניה ולא לרוץ בתזזיתיות מאחורי עורפה, יש משהו בסרט הזה שמצליח להיות מסתם "מסמך חברתי". כשהאחים דארדן לא בשיאם, אני מתחיל לסמפט אותם.

"השתיקה של לורנה": בתי קולנוע ושעות הקרנה

"שיעור באהבה". אבי נשר ונטע פורת במזרקת גן הזכרון בחיפה. צילום: אלדד רפאלי

השבוע הסתיימו צילומי "שיעור באהבה", סרטו החדש של אבי נשר. עקבנו אחרי הצילומים כאן, כאן וכאן. והנה הדיווח האחרון מהסט. סיון גליקמן, שעובדת עם אבי נשר, היתה על הסט, צילמה קצת וריכזה צילומים של צלמים אחרים. ביקשתי ממנה שתספר קצת על מה שקורה בכל תמונה. הנה דיווחה מהסט.

על הצילום בראש הפוסט:

"עיריית חיפה אשר עשתה כל מאמץ על מנת לעזור בצילומים. כששמעו בעירייה שאבי מתכן לצלם במזרקה בגן הזיכרון היא השקיעה ותיקנה את המזרקה המיתולוגית לעוצמתה המקורית – זרקי מים המתנשאים מעל ל-3 מטר. מה שאיפשר את צילום הסצנה הדי פרועה במהלכה גיבורת הסרט הסוררת תמרה (נטע פורת) מסיטה חבורת צופים ישרי דרך היישר לתוך המים."

"לאבי בזמן הצילומים יש אובססיה להיות תמיד ליד המצלמה וליד השחקנים. הוא כמעט ואף פעם לא יושב ליד המוניטור, אלא תמיד באזור האקשן. ולכן כשצילמנו את מיתקון הרכב, המקום היחידי בו אפשר היה להחביא את אבי היה בתוך תא המטען".

"במשך חודשים ארוכים, לילות לבנים וימים מוטרפים חיפשו בנרות מלהקי הביטים והניצבים אחר אנשי ה-background הסוריאליסטי והצבעוני שמפאר את סט הקולנוע. בין היתר היתה להם משימה למצוא שבעה נמוכי קומה – שניים לתפקידים משחקיים והיתר לתפקידי ניצבות, אשר בלעדיהם כל קונספט הקולנוע המנוהל על ידי משפחת נמוכי קומה לא היה עובד. בצילום המצורף, צלם הסרט, מישל אברמוביץ, עם חמישה מנמוכי הקומה אשר בסרט".

"לא פשוט לעשות סרט תקופתי. כל אלמנט מצריך שעות על גבי שעות של תחקיר תקופתי: בספריות, פגישות עם אנשים, פגישות עם מומחים והרבה עיתונים מצהיבים.  במשרדנו הקמנו את מה שקראנו לו בגאווה 'קיר המוות'  – קיר שלם ובו תמונות ופרסומות ישנות וכריכות ספרים וצילומים ישנים – השראה למראה הוויזואלי תקופתי של הסרט.  ביום הראשון שצילמנו את סט הקולנוע בעיר התחתית, היה מדהים לראות את קיר המוות – קם לחיים. אחד האלמנטים הוויזואליים היפים והמרהיבים בסרט הם שחזורם של כרזות סרטים אשר הוקרנו בקיץ 1968 בבתי הקולנוע בחיפה, ולכולם נושא משותף – אהבה".

"אדיר מילר, שנייה לאחר שנאמר ה-cut וה-check the gate האחרון"

מחר ב-14:00 אקרין בסינמטק הרצליה, במסגרת "מועדון סינמסקופ", את "ראשמור" של ווס אנדרסון. הנה כל הפרטים, כולל קופון שיכניס אתכם לסרט ב-20 שקל. למרות שהסרט יצא באמריקה בסוף 1998, לישראל הוא הגיע רק בקיץ 1999, כך שלמעשה אני מצרף אותו לחגיגות העשור ל-1999 שקיימתי במסגרת המועדון מדי פעם בשנה האחרונה. הוא היה במקום השני בסיכום 1999 שלי (כבר אז הקפדתי לקרוא לו "ראשמור", ולהתעלם מהשם העברי המביך שניתן לו, "המירוץ לצמרת של מקס פישר"). התבואו?

אני מת על ג'יימס קמרון, אבל נורא חשדן לגבי "אוואטר". כל מה שראיתי עד עכשיו עוד לא הדהים אותי. מצד שני, הייתי נורא סקפטי לגבי "טיטאניק" (וגם לגבי "המצולות") ואת שניהם, בסופו של דבר, נורא אהבתי. מה שכן, מישהו שם באולפני פוקס עושה עבודה ממש טובה בפימפום הסרט הזה. השבוע האחרון אי אפשר לפספס אותו בכל פלטפורמה (באמריקה. בישראל הסרט הזה כרגע זוכה לאפס חשיפה תקשורתית). הנה שלושה דברים מהיומיים האחרונים שכדאי לכם לראות:

1.

אם יש לכם סבלנות ואומץ להתקין את ה-AdobeAir, תקבלו את מה שאולפני פוקס קוראים לו "הטריילר האינטאקטיבי הראשון". זה איפשהו בין מרשים לאללה למנדנד לאללה. זה הטריילר של "אוואטר", זה שכבר ראיתם בוודאי, כשבכל מיני תחנות במהלכו אתם יכולים לקפוץ לדי הרבה סרטונים על הדמויות, העיצובים ושאר ענייני אחורי הקלעים. המון מידע. (לחצו על התמונה הנ"ל כדי להיכנס).

2.

עזבו טריילרים, הנה סוף סוף סיקוונס אקשן שלם ורצוף באורך שתיים וחצי דקות מהסרט. קצת קינג קונגי, לא? היכנסו ללינק, או עשו דאבל קליק על הפריים:

3.

וביום ראשון ב"60 דקות" – עבור הקהל הוותיק, זה שלא עוקב הדיווחים און-ליין או הקליפים האינטראקטיבים או הצ'ופרים בטוויטר – כתבה עם רפורטז'ת אולד-סקול (במובן המיושן, הכמעט מזיל ריר מהתלהבות) על הסרט ו"חדשנותו". יש סיכוי שהסרט הזה יהיה פנומנלי ותחילתו של עידן קולנועי חדש – אני די מאמין בקמרון ובטירוף הטכנולוגי שלו וביכולת שלו לספר סיפור סוחף – אבל הכתבה הזאת מגיעה חודש מוקדם מדי כדי להישמע אמינה באמת, שמסוגלת לאמוד את חשיבותו האמיתית של הסרט הזה ופריצת הדרך שהוא מתיימר לייצר. אבל, יש כאן חומרים מרתקים לצפייה ופרופיל סימפטי למדי של קמרון למתחילים:

תראו איזה דבר פלאי, מישהו באתר של אדם אנט גילה עכשיו שב"בלייד ראנר" – שנעשה לפני 27 שנה – בערך בדקה התשיעית של הסרט, רואים שבעיצוב הרטרו-גותי-עתידני של לוס אנג'לס אחד המעצבים הלביש תמונה של אדם אנט, מימי אדם והנמלים, כרקע על העמוד המסולסל שבמרכז הפריים. אדם אנט עצמו, שמגדיר את עצמו מעריץ של הסרט, שמע על כך לראשונה רק עכשיו. מנפלאות הבלו-ריי. (לחצו על התמונה הנ"ל להגדלה).

אני תוהה מה מדאיג אותי יותר, שמי שנולד אחרי שנות השמונים מגרד את ראשו בבילבול ושואל את עצמו "מה זה אדם והנמלים?", או שהוא שואל את עצמו "מה זה 'בלייד ראנר'"?

=============

ניסיתי ניסיתי ניסיתי ורציתי רציתי רציתי להניח את ידיי על עותק פילם חדש ומשופץ של "פלייטיים" – אחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים, ויצירת המופת הגדולה (אך האיזוטרית למדי) של ז'אק טאטי – שהיה אמור להגיע איכשהו ארצה, אבל בסוף זה לא קרה. הוא כבר היה משובץ להקרנה ב"מועדון סינמסקופ" של לפני חודש או חודשיים, אבל בוטל רגע לפני שהתוכניה ירדה לדפוס. באסה. אני יודע שאף אחד לא היה בא לראות, ומי שהיה בא היה יוצא (או נרדם) אחרי חצי שעה, אבל אני מת לראות את הסרט הזה (שצולם ב-70 מ"מ!) פעם נוספת בפילם על מסך גדול. אולי ההזדמנות מתקרבת? מחווה לטאטי תתקיים בדצמבר ב-MoMA בניו יורק, ואולי מישהו עם קשרים יפנה לאנשי השגרירות הצרפתית בארץ לראות אם הם יצליחו לשבץ את ישראל במפת הסיורים של התוכנית הזאת. טאטי ביים בסך הכל חמישה סרטים (ועוד סרט טלוויזיה). מתוכם שלושה – "חופשתו של מר הולו", "זה הדוד שלי" (שיש עותקים קצת משובשים שלהם בארכיון בירושלים) ו"פלייטיים" – הם יצירות מופת אדירות. "פלייטיים" מ-1967, כאמור, הוא הפייבוריט האישי שלי.

=============

אני עוצר לרגע את דיווחי הקולנוע כדי לקדם סדרת הרצאות של חבר יקר ורב השפעה על חיי. צ'ק איט אאוט. מהשבוע הבא בתל אביב, בהשתתפות ברי סחרוף, אביתר בנאי ומאיר בנאי. וכעת, בחזרה לשידורינו הרגילים.

===========

אם אתם בקונטיקט בסוף השבוע, אולי תקפצו לאודישן פתוח לרימייק האנימציה/מושן-קפצ'ר/תלת-מימד של רוברט זמקיס ל"צוללת צהובה". הוא מחפש אנשים שנשמעים כמו חברי הביטלס. למרות שלא בטוח שהוא בכלל זקוק לכם: השמועה האחרונה טוענת שזמקיס כנראה סגר כבר עם פול מקרטני ורינגו סטאר לגלם את עצמם בגרסה שלו (היי, מקרטני וסטאר אפילו לא כיכבו בגרסה המקורית!).

ביום שישי ב-14:00 בסינמטק הרצליה אקרין את "ראשמור" בעותק פילם סינמסקופי. זה הסרט שאחראי לפריצה הגדולה של ווס אנדרסון, ואחד הסרטים שהכי אהבתי בשנות התשעים. בארץ החליטו לקרוא לו "המירוץ לצמרת של מקס פישר" ובכך להרוג כל שביב של אקסצנטריות ואידיוסינקרטיות מהסיפור, ומחיקתו לכדי מעין "דודי קרביץ" לשנות ה-90. ניחא, העיקר שהוא הגיע ארצה ועותק פילם שלו נשאר זמין בארכיונים. הסרט הפך ללהיט פולחן קטן ומפתיע, גם בגלל סגנון הרוקוקו המשונה של אנדרסון, שהפך מאז לסימן ההיכר שלו, אבל גם בגלל ההופעה המופלאה של ביל מוריי בתפקיד המשנה. תמיד אמרתי שקומיקאים הם השחקנים הדרמטיים הכי מרגשים, ומוריי בסרט הזה מוכיח את זה. "ראשמור" מומן על ידי אולפני דיסני, שלא ממש ידעו איך לשווק אותו, אבל הוא לא היה סרטו הראשון של אנדרסון. קדם לו סרט עצמאי בשם "Bottle Rocket". והסרט הזה היה הרבה לסרט קצר, באותו שם, שאנדרסון ביים עם חבריו מהשכונה: אוון ולוק ווילסון. אוון ווילסון המשיך עם אנדרסון והיה שותפו לתסריט של "ראשמור". לוק ווילסון שיחק ב"ראשמור". והנה "Bottle Rocket" המקורי והקצר (13 דקות) מ-1994 במלואו, בשני חלקים. שימו לב שבתחילת הסרט אוון ולוק מדברים על פרק ב"סטארסקי והאץ'", בדיוק עשר שנים לפני שווילסון יגלם את האץ' בגרסה הקולנועית של הסדרה:

ארבע שנים אחר כך, ווס אנדרסון עבר ל"ראשמור", והוסיף צבע, תנועות מצלמה שנראוות כאילו הורמו מ"הטבח הגנב אשתו והמאהב" ובמקום ג'ז בפסקול, הוא עבר – בעזרת תקציב הזכויות של דיסני – לעריכה המוזיקלית שהפכה לאחד מסימני ההיכר שלו, של בעיקר מוזיקה בריטית מהסיקסטיז.

אז אם עוד לא ראיתם, זו ההזדמנות (וכהכנה ל"פנטסטיק מיסטר פוקס" שיגיע אי שם במרץ). ואם כבר ראיתםנה הזדמנות לצפייה חוזרת על מסך גדול, באחד הסרטים המקוריים של שנות התשעים.

סינמטק הרצליה נמצא ברחוב סוקולוב 29 (בהרצליה) בפסאז'. ואם תבואו עם הקופון המצורף (לחצו, הגדילו, הדפיסו), כרטיס כניסה יעלה לכם רק 20 שקל.

כמה שליפות בעקבות הפרמיירה אמש של "קירות", הסרט השני של דני לרנר (אחרי "ימים קפואים"), שייצא בסוף השבוע הבא לבתי הקולנוע:

1.

לסרט הזה יש פוקסים אדירים. בעולם בו טיימינג איז אבריתינג, משהו עובד נורא נכון בקארמה של הסרט הזה: זה התחיל בזה שלרנר ושותפיו להפקה ליהקו לאחד משני התפקידים הראשיים שחקנית אוקראיינית אלמונית בשם אולגה קורילנקו, שאחרי ליהוקה ורגע לפני בואה היתה צריכה לדחות את צילומי הסרט בארץ לכמה חודשים כי היא פתאום לוהקה לתפקיד הנשי הראשי ב"קוואנטום של נחמה". זה ממשיך עכשיו, רגע לפני היציאה. אם נדמה היה שנינט טייב תגיע לפרמיירה הראשונה שלה כשחקנית קולנוע (אגב, שחקנית קולנוע מוצלחת מאוד) כשמניות הסלב שלה בירידה דרמטית, הגיעו בשבוע האחרון הביקורות לדיסק השני שלה והציבו אותה בחזרה בתור נערת ה-it (הדעות על הדיסק חלוקות, אני קורא. אבל מבין המבקרים שאני עוקב אחריהם בתחום המוזיקה, נדמה שיש חיבה והערכה כלפיו וסימפטיה מחודשת כלפיה). וזהר שטראוס, שמגלם את בעלה של נינט בסרט, היה עוד שחקן שמתמחה בתפקידי משנה עם רגעים זוהרים יותר או פחות, אבל עכשיו, רגע לפני יציאת הסרט, הוא גם מגיע לפרמיירה עם פרס אופיר כשחקן משנה ב"לבנון", וגם כמשתתף ב"רוקדים עם כוכבים".

2.

"קירות" בשלוש מילים: "קאובוי של חצות".

3.

זוכרים את טרנד המקוואות שפתאום שמתי לב ששוטף את הקולנוע בארץ? הנה בא עוד אחד. גם ב"קירות" יש מקווה.

4.

איזה באסה שענת קלאוזנר, שהיתה תגלית נהדרת ב"ימים קפואים", היא רק המלהקת ב"קירות". מספיק מבאס שהילה יובל וטל ליפשיץ עסוקות יותר בליהוק ופחות במשחק, מקווה שקלאוזנר לא תלך גם היא לשם בפול-טיים. ואם כן: לפחות שליפשיץ, יובך וקלאוזנר ילהקו האחת את השניה לסרטים שהן עובדות בהם, ככה יהיה להם גם וגם.

5.

רם שווייקי צילם את הסרט בסינמסקופ. איזה יופי. יש בסרט הזה כמה שוטים פנומנליים (שימו לב לשוט הארוך-הארוך במועדון הלילה, כשגליה עוקבת אחרי "ברבי" לשירותים. שוט השנה). נדמה לי שזה הופך את "קירות" לסרט הישראלי היחיד שצולם בסינמסקופ שיוצא להקרנות מסחריות ב-2009. גם "פובידיליה" ו"שבע דקות בגן עדן" צולמו בסינמסקופ, וגם "שיעור באהבה" של אבי נשר, אבל הם ייצאו – אני מניח – רק ב-2010.

6.

"קירות" – צריך להגיד – הוא בסופו של דבר בי-מובי/פילם נואר, מהסוג שהתסריט הוא בעוכריו אבל בלא מעט סצינות יש לו סטייל וגרוב פנטסטיים. וככזה הוא נהדר. בדיוק מסוג הסרטים שאני רוצה לראות עוד מהם בארץ.

ועכשיו אני צריך לנסות לגבש את קרעי המחשבות האלה לביקורת קוהרנטית ורצופה.

תודה לגיל על הלינק לסרטון המשעשע הזה, שאני מניח שיביא לאנימטור לוקאס מרטל שיחת טלפון לא-ממש-מפתיעה מג'פרי קצנברג בשבועות הקרובים:

"קפיטן פראקסה", הבלוג של קולנוע לב, מעדכן ש"הבודדים", סרטו של רנן שור, ייצא למסכי הקולנוע בינואר 2010, והוא מלנקק לסקיצות של הפוסטר. אני לא ממש מבין למה למפיקים/יחצנים/מעצבים לחשוף את הסקיצות לפני עליית הסרט (גם ב"עג'מי" עשו את זה לפני עליית הסרט. טרנד שיווקי/אינטראקטיבי/ויראלי-עלק חדש?) – זה יכול מקסימום להיות קוריוז חביב בדיעבד, בייחוד אם רוצים לנסות לנתח באמצעות הפוסטר הצלחה או כישלון של סרט. אבל לפני העלייה? הצפת הרשת בסקיצות שונות משדרת בעיניי חוסר החלטיות במסווה של ניסיון לשתף את הקהל בקבלת ההחלטות. וניחא, אם ההתלבטות היתה בין חמש סקיצות מעולות, במקרה של "הבודדים" יש כמה ואריאציות נחמדות, אבל כמה די מצחיקות.

(עדכון, דצמבר 2009: חברת אדרבא, מעצבי הפוסטרים, ומפיקי "הבודדים" ביקשו להסיר את הסקיצות מהאתר. לדבריהם הסקיצות הועלו לאינטרנט על ידי קולנוע לב ללא אישורם ופרסומם מהווה הפרה של זכויות יוצרים).

הגרסה הנ"ל היא החביבה עליי, אני מאוד אוהב מה שקורה ברקע, שנותן לסרט טעם מעניין מאוד, טעם שקיים בסרט ושהכרזה הזאת מבליטה אותו. גם הטיפוגרפיה בסקיצה הזאת מוצלחת: נראה כמו שילוב בין קשקוש/חריטה על קיר ובין חוטי תיל, ובעיקר זה לא נראה כמו פונט ספרייה נדוש (הייתי מאריך טיפה את ה-ב', שתיראה קצת פחות כמו נ').

הוואריאציה השנייה חושפת את אחד מרגעי הצילום היפים בסרט, של דוד גורפינקל, אבל במבט ראשון משדרת לצופה מידע מוטעה על הסרט: הוא נראה כמו סרט על במה/שואו-ביזנס ולא על צבא/כלא:

שתי הגרסאות הבאות גרמו לי כמעט לצחוק במבוכה. הראשון גורם לנו לחשוב שבמקום "הבודדים" לסרט קוראים "הציפורים":

והאופציה הבאה נראית כמו פרודיה על הפוסטר של "דמדומים 2 " ("New Moon") שמישהו אירגן מהר בפוטושופ הביתי שלו – הערפד, איש הזאב, הנערה שקרועה ביניהם והירח שיגרום לכולם לאבד שליטה. "הבודדים" או "הדמדומים":

ויש עוד כמה גרסאות, שמדגישות יותר את הכיוון הצבאי של הסרט, אבל בעיניי זורק את הצופה יותר מדי לטריטוריית סרטי הצבא/מאצ'ו של אורי ברבש.