"אף פעם לא מאוחר מדי" הוא סרט ישראלי צנוע ועצמאי שאני סקרן לגביו ומאמין בו (למרות שאני גם לגמרי משוחד לגביו כי הוא מבחינתי עסק משפחתי נפוטיסטי לגמרי), שממומן ברובו בהשקעה עצמית, ובחלקו מומן בעזרת השקעת הציבור (ואגב, אם בא לכם להשקיע בסרט, החברים שם עדיין זקוקים לכ-10,000 שקל כדי לסגור את תקציב הצילומים, אז זה לא – נו – מאוחר מדי).

השבוע מתחילים צילומי הסרט – מכיוון שזה סרט מסע, הצילומים מתקיימים בכל רחבי הארץ, מהחולה ועד אילת. וסידרתי לבמאי, עדו פלוק, פרוטקציה, לקפוץ מדי פעם לבלוג ולעדכן כאן איך מתקדמת העבודה. הנה הפוסט הראשון, שגורם לי להזיל ריר מהמצלמה שבה הם מצלמים את הסרט:

"אף פעם לא מאוחר מדי", יומן הפקה #1

"עושים טסטים למצלמה מיוחדת במינה בשם SI2k. המצלמה, קטנטנה, מקליטה על מחשב נייד נלווה באיכות גבוהה היי דפינישן 2k. במצלמה הזאת צילמו את "נער החידות ממומביי" של דני בויל. קראנו שכדי למנוע התחממות יתר של המחשב הנייד, נאלץ הצוות שם, שצילם בהודו בתנאי שטח קשים, לעטוף את המחשב בחבילות קרח יבש. גל, המפיק, שמע על זה ואמר "נשמע כמו אסון מהלך." מצד שני, קשה שלא להתלהב מהמצלמה הקטנטנה הזאת שיכולה להתאים לכל פינה באוטו ומצלמת באיכות מדהימה. השבוע נצא לצילומי מבחן איתה, נקרין את הצילומים באולם קולנוע, ונחליט אם שווה לקחת את הסיכון".

עידכון: "יצאנו. צילמנו. הקרנו. ולקחנו את הסיכון. ההחלטה הסופית הגיעה אחרי הקרנה של החומרים, ופגישה עם ליאור מולכו, במאי ישראלי שצילם במצלמה הזאת סרט עצמאי עתיר אפקטים בשם "שני דגלים". מולכו הכניס אותנו לביתו ונתן כל כך הרבה שבחים למצלמה הזאת, שהחלטנו ללכת בעקבותיו. בקרוב נדע אם ההימור הזה השתלם".

אם הוא לא יגנז או יידחה ברגע האחרון, "זומבילנד" (או "ברוכים הבאים לזומבילנד") ייצא בארץ ב-3 בדצמבר. בגלל שזה מתאים לאווירת סרטי האימה של סוף השבוע – וגם כי אני רואה מצווה בלפרסם (כשאני יכול) ביקורת שלושה שבועות לפני הזמן לסרט של מפיצים שלא מוכנים שיכתבו ביקורות על סרטיהם לפני צאתם – זה מבחינתי התזמון המושלם להתעסק בסרט המשעשע הזה.

פורסם ב"פנאי פלוס", 18.11.2009

בתוך שלושה שבועות אנחנו מקבלים בארץ סרט על רוחות רפאים (“פעילות על טבעית"), ערפדים (“דמדומים 2 ”) וזומבים (“זומבילנד")? וואו, האם רוחות רפאים מגניבות השתלטו על מפיצי בארץ? הרי סרטי אימה היו עד לא מזמן מוקצים ונדמה שהמפיצים בארץ – מתוך הנחה (שגויה לדעתי) שהקהל בארץ לא אוהב סרטי אימה – ניסו להביא הנה כמה שמעט מהם. כמה חבל, לפיכך, שהפתיחות לסרטי אימה מגיעה רק כעת, וכך קורה ש"זומבילנד" – קומדיית זומבים טקסנית משעשעת למדי – נמצאת בדרכה ארצה, אבל "מת על המתים" (“Shaun of the Dead”), ככל הנראה קומדיית האימה/זומבים הכי משובחת שנעשתה, נגנזה בארץ, כשיצאה לפני חמש שנים. “זומבילנד" הוא במידה רבה מעין גרסה אמריקאית ל"מת על המתים" הכה-בריטי (ולכן גם, הכה מצחיק).

קומדיות אימה הן טוויסט מעניין ומרתק על ז'אנר סרטי האימה. בסרט אימה אם חובטים באדם עם מחבט ומרסקים את גולגלתו אנחנו צורחים מפחד. בקומדיית אימה, אותה פעילות תניב צחוק. איך זה קורה? כנראה שבצורה טבעית למדי: קומדיות אימה הן הגרסה המודרנית לסרטי הסלאפסטיק. זה הומור פיזי, אלים מאוד, אבל כזה שאנחנו לא מאמינים שהוא באמת כואב, גם אם זה למעשה הורג. ויש עניין נוסף: בקומדיה אנחנו מצפים שהכל יהיה בסדר בסוף, שהכאב והמוות יפגע רק ברעים ולא בגיבורים. ולעומת זאת, בסרט אימה אנחנו במתח ובפחד לדעת האם מישהו ממושאי ההזדהות שלנו יחיה בסוף. (לכן "מת על המתים" היה כה מבריק: הוא איתגר את הקונוונציות המקובלות, והצליח לעשות את זה בלי לגרום לקהל לצאת מהסרט מאוכזבים ונבגדים).
“זומבילנד", להבדיל, הוא יותר מערכון מאשר סרט, וככזה הוא מכיל שלושה רגעים די מוצלחים (זהירות ספוילרים קטנטנים, אבל לא על ענייני עלילה). הפתיחה, שמציגה את אמריקה אחרי פרוץ הווירוס שגרם לאנשים להפוך להמון זועם ואוכל אדם, ובתוכה הגיבור שלנו, הנעבעך המושלם, שבזכות התנהגותו האנטי-סוציאלית, הפחדנית והקומפולסיבית הצליח לשרוד. באמצע יש סצינה נפלאה – שהיא זו שתיזכר מהסרט הזה – עם ביל מוריי בתפקיד עצמו, ועם מחווה מקסימה ממש ל"מכסחי השדים" (“יש משהו שאתה מצטער עליו?", שואלת אחת הדמויות את מוריי. “אולי על 'גרפילד'”, הוא עונה). וסיקוונס אקשן מוצלח בפינאלה המתרחש כולו בלונה פארק, שגרם לי לחשוב שרובן פליישר, שזה סרטו הארוך הראשון כבמאי, הוא מעין ג'ון לנדיס צעיר. מישהו שיהיה מסקרן לראות לאן ילך מכאן.

כמו "פעילות על טבעית", גם "זומבילנד" התחיל כסרט קטן ועצמאי, כמעט שכונתי (הוא תוצרת הסצינה הקולנועית המבעבעת של אוסטין, טקסס, ממנה יצאו גם מייק ווייט – שמופיע בסרט בתפקיד קטנטן – וריצ'רד לינקלייטר), שהוקרן בפסטיבלי אימה וזכה לביקורות אוהדות וצוהלות ופרסי חביב הקהל, ונוצר זמזום מעריצים, שבסופו של דבר הפך את הסרט להצלחה הרבה יותר גדולה ממה שמפיקיו ומפיציו ציפו לו (סרטי אימה סטנדרטיים מכניסים כ-30 מיליון דולר. “זומבילנד" הכניס באמריקה 70 מיליון דולר). זה מתחיל להיראות כמו דפוס שחוזר על עצמו השנה, עם "מחוז 9”, “פעילות על טבעית" ו"זומבילנד": סרטים שהאולפנים לא הפיקו, רק קנו להפצה, תיכננו להפיץ בקטן, אבל בעקבות הקרנות בפסטיבלים ותגובות נלהבות – ויצירת באז עצום באינטרנט מצד המעריצים עצמם – הסרטים האלה הצליחו הרבה מעבר למה שציפו מהם.

ואם דיברתי על חוויית לונה-פארק ובית שדים בעת הצפיה ב"פעילות על טבעית", באה סצינת הלונה פארק ב"זומבילנד" ומחצינה באופן מודע, שנון ואירוני את התחושות שעולות ממילא כשצופים בסרטי אימה: שיש משהו לונה-פארקי בחוויית הצפייה בסרטים האלה, בתחושות האלה של עצירת הנשימה, ואז שאיפת האוויר ברגעי הפורקן אחרי המתח. וממילא בסרטי אימה – גם אלה נטולי חוש ההומור (נגיד, סרטי "המסור") – יש משהו שמזכיר את המנגנון של הקומדיה, שבו התגובה האינסטינקטיבית שלנו כדי להתגונן מפני פחד, שאנחנו יודעים שהוא לא אמיתי, הוא באמצעות צחוק. צחוק של לחץ. “זומבילנד", שמכוון בעיקר לצחוק וכמעט אין בו מתח או אימה, חושף יפה – בין אם בסצינת "מכסחי השדים" (קלאסיקה של קומדיית אימים) או בסצינת הלונה פארק – את המנגנון הפיזי הזה שמערבב בין צחוקים וצרחות.

מתוך הסוף המקורי של "פעילות על טבעית"

**זהירות!! ספוילרים!!**

כאמור, “פעילות על טבעית" מסתובב בעולם כבר שנתיים, מציג בפסטיבלים ומחפש מפיצים. בזמן הזה ניסה פלי להצמיד לסרט ואריאציות שונות של הסוף. מכאן, ספוילרים בשפע.

סצינת הסיום הנוכחית, כך דווח, הוצעה על ידי ספילברג. הרעיון הוא שבמקום הקפצות מתונות ומרומזות לאורך הסרט, לתת לצופים בום אחד משמעותי, ישר לפרצוף, משהו שהם לא ישכחו. וגם: לגמור את הסרט עם אופציה לסרט המשך. בדרך להפצה המסחרית פלי, כך דווח, ביצע כמה שינויים קלים בעריכה (למשל, הסדר של כמה מהלילות המתועדים הוחלף). אבל הסוף המקורי של הסרט – מדובר בכמה דקות בודדות בסוף – שונה למדי מהסוף הנוכחי. בסוף המקורי, קייטי נגררת החוצה מהמיטה על ידי השד. מיכה מתעורר ורץ אחריה. כל מה שקורה הלאה נמסר רק בסאונד, כי הוא קורה בקומה התחתונה והמצלמה נשארת על החצובה בחדר השינה בקומה העליונה. (זוכרים? ספוילרים? עד הסוף). אנחנו מבינים מהצרחות שקייטי, שעכשיו נשלטת על ידי השד שרודף אותה, רוצחת את מיכה. היא אז עולה בחזרה לחדר השינה ומתיישבת על הרצפה במצב קטטוני. המצלמה ממשיכה לרוץ ומתעד כמעט יומיים של קייטי יושבת על הרצפה ומתנדנדת (גם עם ההסבר שהמצלמה היתה מחוברת למחשב ולא הקליטה על קלטות, עדיין קשה להבין איך לא נגמר המקום על הכונן הקשיח אחרי כל כך הרבה שעות הקלטה). אנחנו שומעים את החברה של קייטי משאירה הודעה. ואז החברה מגיעה לבית של מיכה וקייטי, צורחת (שומעים רק בסאונד, מבינים שהיא מצאה גופה), ובורחת להזעיק משטרה. השוטרים מגיעים, מבצעים חיפוש בבית, מגיעים לחדר השינה ומוצאים את קייטי הקטטונית שבדיוק מתעוררת מהטראנס שלה, היא קמה בהיסטריה מבוהלת, צועקת עם סכין ביד, והשוטרים בבהלה יורים בה והורגים אותה. וכך, האשה שנרדפה על ידי איזושהי ישות על טבעית, מתה לבסוף מקליעי אקדח של שוטר עצבני מדי. באתרי האינטרנט דווח שפלי צילם סוף נוסף, שהוקרן באחד הפסטיבלים, ובו אחרי שהיא הורגת את מיכה, קייטי עולה עם הסכין לחדר השינה, נעמדת מול המצלמה ומשספת את גרונה. אני מניח שבעוד כמה חודשים, כשייצא הדי.וי.די, נראה את כל הסופים שהוא ניסה זה לצד זה ונוכל להחליט האם הגרסה של ספילברג אכן עובדת הכי טוב, או לא.

פורסם ב"פנאי פלוס", 18.11.2009

מפלצת של בית
איך הפך "פעילות על טבעית" מסרט זול שאף אחד לא רוצה, לסרט הכי מדובר והכי מצליח של השנה? התשובה: סטיבן ספילברג

אם החמצתם את כותרות העיתונים בעמודי הבידור באמריקה בחודשים האחרונים, הנה תקצירן: אורן פלי, מעצב משחקי מחשב בן 38 שלפני 20 שנה עזב את ישראל לטובת אמריקה, לקח מצלמה, שני שחקנים, ובהשקעה עצמית של בין 11 ל-15 אלף דולר (תלוי בדיווח) צילם בביתו סרט אימה קטן ופשוט העוסק בזוג שחושש שרוח רפאים או שד מתנהל בביתו בלילות והוא מנסה לתעד אותו במצלמתו הביתית. שנתיים הסתובב פלי עם הסרט בפסטיבלי אימה קטנים ברחבי אמריקה והתקשה למצוא מפיץ. עד שאיכשהו הגיע הסרט לידיו של סטיבן ספילברג. ספילברג ראה את הסרט בביתו, נבהל עד שורשי זקנו וכשדלת בבית נטרקה באופן מסתורי במהלך הצפייה הוא התחיל לחשוש שהסרט עצמו רדוף רוחות והחזיר אותו למשרד ארוז בשקית זבל. אבל זה  הביא לכך שבתיווכו חברת פרמאונט רכשה את הסרט להפצה (בעשרות אלפי דולרים בודדים), ושספילברג יציע לפלי סצינת סיום חלופית. מכאן התחיל מהלך שיווקי שלם שהתמקד פחות בסרט ויותר בקהל הצופה בו, וברצון של סוג מסוים של קהל שיפחידו אותו (וגם שיאיימו עליו שיפחידו אותו) ועל ידי שימוש מבריק למדי באינטרנט ובטוויטר כדי לייצר לא רק ציפייה לסרט אלא דרישה פעילה להקרנתו ברחבי אמריקה, הפך "פעילות על טבעית" לסרט הכי מדובר של אוקטובר, שהניב – באופן הדרגתי, ולא בבום אחד כנהוג בהוליווד – מאה מיליוני דולרים בהכנסות. סיפור מדהים, לא? סיפור סינדרלה קלאסי: ישראלי בהוליווד ושובר קופות ענק במחיר טלוויזיית פלזמה משוכללת.

אבל רגע קטנטן של פרופורציות, ואם תרצו – מעט ציניות: מה הסיפור הנ"ל מלמד אותנו? בהחלט, שכל אחד יכול להצליח בהוליווד, בלי קשר לכמות הכסף או לרקע שלו. מסכים. אבל לכל מי שמפנטז שסרט שעלה 10,000 דולר יכניס מאה מיליון, צריך להוסיף ולהדגיש את שלב הביניים: אתם צריכים את סטיבן ספילברג לצידכם. אין להיט בלעדיו. ספילברג הוא דימוי בלבד כאן כמובן. ההישג הגדול של "פעילות על טבעית" הוא לא הצלחתו, אלא העובדה שסרט קטן כזה הצליח להגיע לידיו של ספילברג, והוא היה המבערים שהעיפו את הסרט הזה אל מחוץ לאטמוספירה, באמצעות קמפיין שיווק ערמומי ואפקטיבי מאוד (ולא מאוד יקר, אגב). אבל צריך לזכור שיש לא מעט סרטי אימה קטנטנים ועצמאיים וזולים שמסתובבים בין לא מעט פסטיבלים בעולם, ואף אחד מהם לא הגיע להישגים של "פעילות על טבעית".

כל הנ"ל לא בא לגמד את הישגי "פעילות על טבעית", אלא רק להבהיר שבעולם ההפצה עדיין שולטת הגווארדיה ההוליוודית הישנה. ואכן, כדי לצאת עם סרט ביד, מספיק גג 15,000 דולר. אבל כדי לצאת עם מאה מיליון דולר ביד? צריך את ספילברג ואת האולפנים שלו.

אבל בחזרה לסרט: מה יש ב"פעילות על טבעית" שגרם לספילברג להצטמרר ממנו, ובהמשך ללא מעט צופים לרוץ אליו אליו ולצרוח באולם, למרות שאין בו (כמעט) אפקטים, ושום מוזיקה, ושום כוכבים? התשובה נורא פשוטה: באופן משונה, מנוגד לכל הגיון מקובע, הסרט הזה עובד. הוא לא עובד כאמנות, הוא לא עובד כקולנוע, הוא עובד כי הוא הצליח לפצח משהו נורא מדויק בקשר לחוויית הצפייה שלנו. מבחינת העלילה והמשחק והמקוריות אפשר לבקר את הסרט מכאן ועד מחרתיים. זה נראה כמו "מגרש השדים" כפי שבוצע על ידי אנשי סדנת המשחק על שם "פרויקט המכשפה מבלייר". השחקנית הראשית חביבה, אבל השחקן שמגלם את בן זוגה נורא מעצבן ומייצר את אחת הדמויות הכי פחות אמפתיות שנראו. וכל עניין האינטימיות בין הזוג הזה נראה לא אמין, כמעט סטודנטיאלי (לא הבנתי האם העובדה שהאשה מקפידה לישון עם חזיה מתחת לגופיה שלה היא איפיון מתוחכם של הדמות ורתיעתה מבן זוגה, או סתם פקשוש של שחקנית/במאי). אבל לא לשם כך אנחנו צופים בסרט. מבחינה אסתטית-חווייתית, “פעילות על טבעית" לא מגיע מעולם הקולנוע אלא מעולם הריאליטי. אנחנו צופים, לכאורה, בקלטות "אמיתיות" שנמצאו בבית "אמיתי" של זוג "אמיתי", ואנחנו צופים בתיעוד של כעשרים לילות בהם הזוג הציב מצלמה בחדרו בניסיון ללכוד עדויות לקיומה של פעילות על טבעית. זה נעים כמו צפייה בקלטת אבטחה, בטלוויזיה במעגל סגור. אנחנו בוהים בחדר חשוך, בזוג ישן. בוהים, ובוהים, ובוהים. אבל יש דבר אחד: אנחנו יודעים שנכנסנו לסרט אימה. ואנחנו יודעים שמשהו אמור לקרות. אז הבהייה הזאת, שיש לה פוטנציאל להיות נורא משעממת, הופכת לציפייה מתוחה, מורטת עצבים. זה כמעט ההפך המוחלט מחוויית סרטי האימה של ימינו, בהם חיתוכים מהירים, אלימות בוטה ומוזיקה רועשת ופתאומית יוצרים את ההקפצות. ב"פעילות על טבעית" – שמשהו בצפייה בו הזכיר לי את “החוש השישי” (בעיקר התחושה שלמרות שהסרט הזה מבוים רע, הוא אפקטיבי להפליא) – המתח נבנה מהשקט, מהריכוז שלנו בפריים, ובידיעה שמשהו מתישהו איכשהו אמור להבהיל אותו. ובמצב מתוח כזה, כל סריטה על הפילם וקרשקוש במערכת ההגברה יביא להבהלה. ויש עוד עניין: כשהיא לא סטטית על חצובהף מצלמת מה קורה בחדר השינה של הזוג הישן, המצלמה ב"פעילות" היא כמו אקדח שלוף שנכנסת ראשונה לחדרים האפלים (גם כי בזכות הפנס בראשה, היא מתפקדת כמקור אור), ולפיכך באופן משתמע, באופן חווייתי, אנחנו הצופים מתפקדים כמעין מגן אנושי בין הגיבורים ובין הדבר הזה שהם חוששים למצוא. אפילו אני, צופה מיומן וציניקן, שיודע שב-10,000 דולר אי אפשר לייצר אפקטים משמעותיים, או הפחדות משמעותיות, הפניתי מבט ועצמתי עיניים כשהגיבור מכניס את המצלמה ראשונה לתוך עליית הגג, לראות האם משהו מסתתר שם (אני מניח שבאולם מלא צופים זה היה נגמר בצרחות). זה מהרגעים האלה שאתה יודע שעוהדים עליך, ובאופן הכי זול, אבל באותה נשימה אתה קולט איזו עוצמה סוגסטיבית אדירה יש לקולנוע, דווקא כשהוא משתמש באמצעים הכי מינימליים.

אז זה בעצם ההישג האמיתי של "פעילות על טבעית". שבאמצעים הכי ביתיים, פשוטים, זולים, הוא הזכיר למיליוני צופים מה יש בצפייה החברתית בסרטים – באולם חשוך מול קהל גדול – שצפייה ביתית לעולם לא תצליח לשחזר. כשמאה איש מתוחים יחד, זה כבר לא באמת משנה מה מוקרן על המסך, זה המתח שמזין את עצמו, יוצר פידבק שמעצים את החווייה, עד בוא הפורקן, שמביא לאנחת רווחה. בדומה לכניסה לבית רדוף רוחות בלונה פארק. זו אטרקצית ירידים, כזו שקל לבטל אותה מבחינת איכות/אמנות, אבל אי אפשר להתעלם מהטלטלות (גם אם הזולות) שהיא מספקת. בסופו של דבר, יוצאים מהלונה פארק הזה די מרוצים.

נ.ב:

זה בוודאי לא יותר מצירוף מקרים, אבל אורן פלי הוא הקולנוען השלישי ממוצא ישראלי שספילברג מטפח. קדמו לו האנימטור גיל קינן, שקיבל מספילברג ומרוברט זמקיס את ההזדמנות לביים את סרט האנימציה "מפלצת של בית" (גרסת הילדים ל"פעילות על טבעית"?), ורוד לוריא שספילברג הפיק לו את "המבצר האחרון". וזה בלי שסופרים את שלל השחקנים הישראליים שעבדו אצל ספילברג ב"רשימת שינדלר" וב"מינכן".

"פעילות על טבעית": בתי קולנוע ושעות הקרנה

אני אהיה מנותק מהמחשב שלי ובדרכי הארץ למשך רוב היום, אבל אני מחכה לפירסום השורט-ליסט של 12 עד 15 הסרטים התיעודיים שמתוכם ייבחרו המועמדים לאוסקר בקטגוריה הדוקומנטרית. הדוקמנטריסט איי.ג'יי שנק סיכם את המועמדים הבולטים בקטגוריה, ובהם "השמצה" של יואב שמיר ו"הגלגול" של נתי ברץ. האם הם ייכללו בשורט-ליסט? ואם כן, האם יגיעו למועמדות?

עדכון: הנה התפרסמה הרשימה. "הגלגול" ו"השמצה" לא שם. אבל גם לא "קפיטליזם: סיפור אהבה" של מייקל מור, או "טייסון" של ג'יימס טובאק. הסרטים הבולטים מבין 15 הסרטים בשורט-ליסט הם: "אוכל בע"מ", "The Cove", "החופים של אנייס", "ולנטינו: הקיסר האחרון" ו"בורמה VJ" (שלושת האחרונים הוצגו בפסטיבל ירושלים האחרון).

==========

טום אוניל, היחיד שטען בבירור לפני שנה ש"ואלס עם בשיר" יפסיד ל"פרידות" היפני, זורק פצצה: הוא מהמר כבר עכשיו ש"ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו יזכה באוסקר. האמת? אני דווקא בעד. אבל אני ממש בספק אם יש לזה סיכוי לקרות. וסקוט פיינברג מצידו, מנסה למצוא סימוכים ורמזים לתחושה שלו שאולי דווקא "אוואטר" של ג'יימס קמרון יהיה הזוכה השנה. גם כאן, אני לא חושב שיש לזה סיכוי רב.

========

אם ראיתם את "הצוק האדום" של ג'ון וו ותהיתם מה ההבדל בין הגרסה בת ה-140 דקות שהופצה בישראל ובאמריקה ובין הגרסה בת ארבע השעות וחצי שהופצה בסין, בא גלן קני ומפרט כמה מההבדלים במילים ובתמונות.

==========

יהיה לנו סוף שבוע של שדים ומפלצות בבלוג. כדאי לקפוץ לבקר. ומה אתכם? לאיזה סרט אתם מתכננים ללכת בקולנוע בסוף השבוע?

הבונוסים מהדי.וי.די/בלו-ריי המשולש (ומרובה התוספות) של "סטאר טרק" ממשיכים לזלוג לרשת והנה אחד מהם, מהסוג השטותי, אבל מה-לעשות – סימפטי למדי: הפספוסים והשגעגועים מהסט של הסרט:

אחרי ההצלחה העצומה של "פסיכו" אנשים סיפרו שהם חששו להיכנס למקלחת. אחרי ההצלחה העצומה של "מלתעות" אנשים סיפרו שהם הפסיקו ללכת לים מרוב פחד. אחרי "פרויקט המכשפה מבלייר" אנשים דיווחו שהם מפחדים לצאת לקמפינג. ועכשיו, אחרי "פעילות על טבעית": האם יהיה למי שראה את הסרט האומץ לפזר קמח או טאלק מסביב למיטה שלו בלילה לפני שהוא הולך לישון?

אבל התעלומה הכי משונה ומוזרה שקשורה ב"פעילות טבעית" היא: איך בעצם קוראים לבמאי של הסרט? אורן פלי או אורן פלאי?

והשם הלוהט באמריקה החודש? אורן. אחרי אורן פלי-פלאי ו"פעילות על טבעית" שלו, יצא בסוף השבוע האחרון "השליח" של אורן מוברמן, גם הוא ישראלי לשעבר, וזכה למטר ביקורות מעולות. ומוצדקות: הסרט הוקרן בפסטיבל ירושלים האחרון והוא עוצמתי מאוד.

אני מתחיל לחשוד שתוכניית סינמטק תל אביב מכושפת. בכל פעם שאני מסמן משהו שאני רוצה בחודש האחרון, קורה משהו – לעיתים חיובי ומשמח, לאו דווקא רע – שגורם לי להחמיץ. והיום אחמיץ את המפגש עם וים ונדרס שיתחיל ב-19:30 (מישהו היה במפגש שלו בסינמטק ירולים ויכול לעדכן מה הוא אומר והאם זה מעניין?). וב-21:30 הקרנת סרטו החדש. מעניין: את הסרט "The Palermo Shooting" אני מאוד רוצה לראות. את הסרט "לצלם את פלרמו" אני ממש לא רוצה לראות. נראה לי שבדיוק כאן מצויה אחת הבעיות המהותיות של הקולנוע בישראל: המילה shoot, ברגע שהיא גם "צילום" וגם "ירייה", הופכת את הקולנוע לעסק שעוסק, באופן אינהרנטי בסכנה. "לצלם", לעומת זאת, נשמע כמו חוג שזירת פרחים.

==========

ואם אתם בחיפה (היי, חיפה! יש כאן קוראים מחיפה?) אתם יכולים לקפוץ מחר (רביעי, 20:30) לראות את "עצם מעצמי" הסרט הקצר (23 דקות) של ליאת סימון, שעושה עכשיו סיבובי סינמטקים. מלהקים, צפו בסרט וקחו את הילה וידור (החברה של טלי שרון ב"הדברים שמאחורי השמש") לתפקידים ראשיים. ואני אנסה מחר להדביק קצת פיגורי צפייה שלי ולראות את "נופל וקם" של ירון בן-נון ואת "אינסומניאק סיטי סייקל" של רן סלוין שאני מתכנן לראות כבר שבועות. מצד שני – ע"ע אייטם ראשון – אני לומד לא לתכנן. תכנונים מתבטלים. אם מישהו ראה, אנא דווחו כאן.

===========

אני חיבבתי באופן מסויג למדי את "צעירים לנצח", הסרט התיעודי-מוזיקלי-גריאטרי שמוקרן בסינמטק תל אביב, אבל אני שומע לא מעט אנשים שהשתגעו על הסרט. הם בוודאי ישמחו לקרוא את הדיווח שיש דיבורים להפוך את הסרט התיעודי לסרט עלילתי.

===========

ועכשיו, כש"סטאר טרק" יצא בבלו-ריי (היי, בלו-ריי! יש כאן קוראים שעברו לבלו-ריי? או שכולנו עדיין עם די.וי.די?) מתחילים המעריצים לסרוק את הסרט פריים-פריים ברזולוציה גבוהה ולחפש בו עניינים שנסתרו מהעין בצפייה ראשונה. והנה התגלה דבר: החבר'ה של ג'ורג' לוקאס, שעשו את האפקטים, שתלו באחד השוטים את R2D2 – שזה מ"מלחמת הכוכבים" – צף בחלל. אני מצפה לראות הפגנות מחאה זועמות של מעריצי "סטאר טרק" מול ILM במחאה על כך שהם העזו לערבב בין העולמות. אותי, כמובן, זה משעשע:

אוי, בשורה מעציבה. אדוורד וודוורד, שחקן שתמיד היה לי נורא נעים לפגוש גם בתפקידים הכי זניחים, מת היום ממחלה בבית חולים בלונדון. הוא היה בן 79. עבור האמריקאים הוא כוכב הסדרה "המשווה", שרצה ארבע עונות באמצע שנות השמונים. לאוסטרלים הוא היה סגן מורנט, מסרטו של ברוס ברספורד, "משפטו של סגן מורנט" (הוא שיתף פעולה עם ברספורד שנית כשגילם את שאול המלך בסרט "המלך דוד", בו ריצ'רד גיר היה דוד). הצעירים יזכרו אותו מההומאז' החביב שסיימון פג ואדגר רייט עשו לו ב"שוטרים לוהטים". אבל עבור הבריטים, ומבחינתי, הוא תמיד יהיה מזוהה רק עם דמות אחת: קאלאן. "קאלאן", סדרת ריגול ריאליסטית, קשוחה וארסית משנות השבעים, היתה אולי הסדרה שהכי נחרטה לי בזכרון כילד (לצד "סטארסקי והאץ'"). זוכרים את כותרות הפתיחה שלה?

תוספת: אדגר רייט, הבמאי של "שוטרים לוהטים", שליהק את וודוורד בסרט כהומאז' לתפקיד שלו ב"איש הקש", מספיד את וודוורד בבלוג שלו. מה שריגש אותי שגם רייט – זה כנראה עניין של דור (ושל חשיפה אינטנסיבית בגיל מסוים לתכני הבי.בי.סי) – מרגיש שכותרות הפתיחה של "קאלאן" נצרבו לו למוח. מופלא הדבר הזה: וודוורד היה שחקן לא מאוד מפורסם, אולי אפילו איזוטרי לצופים בני זמננו, אבל עבור דור מסוים הוא אייקון אמיתי.

מה קורה פה? לטי אהרונסון, אחותו של וודי אלן ומפיקת סרטיו, מגיעה ארצה ונפגשת עם לימור לבנת. ארנולד שוורצנגר מגיע ארצה ונפגש עם בנימין בן אליעזר. (עידוק חושף את מזימתם האמיתית). ורק וים ונדרס מגיע לדבר על קולנוע.

=========

"רוחות חג המולד" (A Christmas Carol), הגרסה של רוברט זמקיס ודיסני לאגדת חג המולד הקלאסית של צ'רלס דיקנס (שנוכסה כבר מזמן על ידי דיסני, וזכתה בעבר לעיבוד בכיכובם של מיקי מאוס ודונלד דאק) הוקרן אתמול לעיתונאים הישראלים שנאסר עליהם לכתוב עליו ביקורת. אחד מהם, שכמוני חושב ש"רכבת לקוטב" הוא סרט מופתי, סימס לי "משעמם, תמוה, לא נעים לצפייה ומאכזב". חובב זמקיס אחר סימס לי: "ראיתי את הזמקיס החדש. הקולנוע מדהים, הסיפור נוראי. דידקטי וחסר תחכום. איזה בזבוז של אנימציה מרהיבה (באמת יש שם שוטים שפערו לי את הפה) על תסריט כה שמרני". ובטוויטר התגובות להקרנה אמש היו מאוכזבות ברובן: "חסר חיים", "מאכזב, למרות רגעים מצוינים" ו"מאכזב". מצמרר, לשמוע את תגובה "מאכזב" משני אנשים שטעמם זהה לשלי ומשני אנשים שטעמם הפוך משלי נשמע כמו משהו שעשוי… לאכזב.

אני מגיע ל"רוחות חג המולד" בהתכווננות כמו להאזנה לתקליט חג מולד של זמר אהוב. יש מסורת כזאת – היא היתה נפוצה יותר בעבר – שלהקות פופולריות מוציאות "אלבומי חג מולד", רובם מלאי גרסאות כיסוי שהוקלטו בחופזה, ושאין בהם ערך מוזיקלי אמיתי, רק עסק לאספנים ומעריצים, מעין כרטיס ברכה מזמר. איכשהו נדמה לי שזמיס עשה את הסרט הזה במתכונת כזאת, בדרכו אל הפרויקטים הבאים שלו, שאולי יהיו משמעותיים יותר (אם כי הסרטים עליהם הוא עובד כרגע לא נשמעים כמו "מנות עיקריות", אלא סדרה של קינוחים: רימייק ל"צוללצת צהובה"? סרט המשך ל"רוג'ר ראביט"?).

אני מניח שלמרות הכל, אלך לראות את הסרט כשייצא, אני פשוט סאקר של זמקיס, מת על האיש הזנ, למרות שנראה שגם אני אצטרך למצוא דרכים מקוריות לכתוב "מאכזב" בבוא העת. נשאלת השאלה, מתי תבוא העת: עוד לא ראיתי את "2012". אני בפיגור בלוקבאסטרים.