נחמד לראות את בכירי הוליווד ברגעי ענווה. לא מעט מגדולי היוצרים בעולם התחילו את דרכם בעבודה אצל רוג'ר קורמן – מפרנסיס פורד קופולה ועד מנחם גולן – וחלקם (כולל ג'ק ניקולסון) הגיעו שלשום להעניק לרוג'ר קורמן פרס אוסקר על מפעל חיים. הנה רון הווארד:
הנה קוונטין טרנטינו:
והנה ג'ונתן דמי, שאחרי שהתחיל את דרכו כבמאי עבור רוג'ר קורמן, ליהק את קורמן כשחקן בכמה מסרטיו, כולל "שתיקת הכבשים". דמי מעניק לקורמן את האוסקר, וקורמן מדבר:
האקדמיה החליטה מוקדם יותר השנה שכדי להפוך את טקס האוסקרים המשודר לקליל וקצבי יותר, הם מעבירים את חלוקת הפרסים למפעל חיים לטקס נפרד. והוא התקיים שלשום: לורן בקול קיבלה פרס, רוג'ר קורמן. אבל הכי מרגש עבורי: גורדון וויליס. די מדהים איך האיש שצילם כמה מהסרטים הגדולים בתולדות הקולנוע האמריקאי לא רק שמעולם לא זכה, הוא כמעט ולא היה מועמד. אחרי שעבד צמוד עם פרנסיס פורד קופולה, וודי אלן ואלן ג'יי פאקולה וצילם את "הסנדק", "אנני הול", "מנהטן", "כל אנשי הנשיא" ו"נערת הטלפון והבלש", הוא היה מועמד לראשונה רק על "זליג" (אתם קולטים? על "הסנדק", אח הסרטים עם הצילום המופלא ביות בתולדות הקולנוע, הוא בכלל לא היה מועמד). אמש הוא קיבל פרס על מפעל חיים. הנה ג'ף ברידג'ס מעניק לו את הפסלון (לחצו פעמיים על מסך הווידיאו):
והנה קיילב דשאנל, אבא של זואי וצלם נפלא בזכות עצמו (וכמעט הנגאטיב המושלם של וויליס מבחינה סגנון: וויליס אלוף בצילומי פנים וריבוי תאורה מלאכותית, דשאנל חוגג האור, החוץ ואת התאורה הטבעית – ראו "לעוף כל הדרך הביתה", "הסייח השחור" ו"הצוות המובחר"), שמרים כוסית לוויליס ובעצם מסביר, באופן מצחיק למדי, למה וויליס מעולם לא זכה באוסקר, או אפילו התקבל לקאנון ההוליוודי המסורתי: עוא סרב לשחק את המשחק, נשאר אאוטסיידר, והיה אחד האנשים הכי קשים לעבודה בסרטים. למעשה היה רגע בשנות השמונים שבו בכירי האולפנים דרשו מבמאים שיפסיקו לעבוד עם וויליס כי הוא היה איטי מדי, פדנט מדי, וחוצפן כלפיהם.
הנה לינק לסרטון, אם במקרה הווידיאו המאומבד שלי עושה לכם בעיות. והנה עיון מקיף בקריירה של וויליס.
הדיווח של עינב שיף ב"וואלה", לסיכום כנס הקולנוע שהתקיים ביום רביעי (בסינמטק ירושלים, ביוזמת בית הספר לקולנוע סם שפיגל), גרם לי להצטער כפליים שלא הצלחתי להגיע לאירוע. האירוע, שביקש מיוצרים רבים לנסח חזון לעתיד הקולנוע בארץ, הניב מגוון תשובות שמהתקצירים (יש גם כאן) נשמעים בחלקם מקוריים, שנעים על הקו שבין האופטימיות לפסימיות, וכמובן שגם בין התוקפני לפייסני. הזדמנות כזאת, לתקוע מד חום בתוך פיה של תעשיית הקולנוע ולבדוק את מצב בריאותה, חשפה את העובדה שהתעשייה לא מדברת בקול אחד, ושלכל אחד יש ציפיות שונות מהמקצוע הזה. וציפיות שונות מהממסד. ומעמיתיו. ומהקהל. אני מקווה שאנשי סם שפיגל יעלו בקרוב קטעי וידיאו ו/או תמלול של הדברים שנאמרו שם במלואם. עד אז, הנה תקציר של כמה מהדוברים:
אבל זה לא מספיק לי. אני חושב שדיון כזה לא יכול להתקיים בסאונד-בייטס. אני חושב שצריך לנסות להתעמק בדברים. לפצח את הלך הרוח הזה. להתווכח איתו. וככל האפשר, לנסות ליישם כמה שיותר ממנו. האם באמת במה שנדמה כרגע אופורי של קולנוע הישראלי, שזוכה לחיבוק עצום מצד העולם (וגם כאן בארץ), עדיין התחושות של האינדיבידואלים בתוך התעשייה כבדות ומאוימות? ואם כן, למה זה? האם כי זה אופיו של האמן לחיות בחרדה, או כי באמת יש איזשהו נעלם גדול ומטריד שאנחנו דוהרים לקראתו ושחייבים להיערך אליו כבר עכשיו, דווקא ברגעים שנראים של שגשוג, כוח והצלחה?
פניתי לכמה מהדוברים בכנס, אלה שהכינו את דבריהם בכתב מראש, וביקשתי שישלחו לי את הטקסטים שהם כתבו לעצמם (ושאני מניח שבעל פה הם הוגשו בגרסאות קצת אחרות). לא מעט הסכימו, חלק שלחו. הנה מקבץ ראשון, שמציג שלוש ואריאציות לעניין הזה שנקרא "חזון", מאת שלושה אנשים מתחומים שונים בתעשייה – אילן דה פריס, מנכ"ל סינמטק ירושלים; חגי לוי, יוצר "בטיפול", שמזוהה כעת יותר עם תעשיית הטלוויזיה; ויוסף סידר, שמקפיד בינתיים ליצור באדיקות רבה אך ורק לקולנוע. הראשון עוסק בעיקר בעבר, השני בהווה (על חזון שהתגשם), והשלישי בעתיד, אבל הלא מאוד רחוק.
דוברים נוספים שרוצים לשלוח לי את נאומיהם וחזונם כפי שהוגשו ביום רביעי, מוזמנים לשלוח במייל, ואפרסם במקבצים הבאים: yraveh@cinemascope.co.il
הנה המקבץ הראשון. ארוך, אבל ראוי לקריאה ולעיון:
האם צריך חזון לקולנוע הישראלי?
מאת: אילן דה פריס
לפני 20 ומשהו שנים, כשהקמנו את ביה"ס על חורבות מגמת הקולנוע בבית צבי ברמת גן, זכורה לי שיחה איתך, רנן, בה הסכמנו: בי"ס בירושלים – לא בתל אביב; קרוב לארכיון, לסינמטק. דיברנו מתוך רסיסי חזון שאומר שיש לחנך תלמידים להיות יוצרי קולנוע מקצועיים, שיחשבו פריים ותמונה, ולא במה. זה היה מאד חשוב אז. אמרנו שנפתח מהלך של אהבה לאמנות הזו, כדרך חיים, ולא כספח לתיאטרון או מתוך רגשי נחיתות לאמנויות האחרות. דיברנו על ההזדמנות שירושלים רוצה להעניק ליוצרי קולנוע ונמשכנו לפרדוקס – ירושלים עיר של עבר, מסוכסכת, דתית מאוד, עיר של שפות, עיר כבדה שקשה להיות בה צעיר מעיז וחצוף והבנו, שדווקא כאן. במקום שכבר מישהו כינה "קונצרט גלובלי", (אז לא ידענו להשתמש במונח הזה) אמרנו – "עיר קוסמופוליטית שבה מביטים כל בוקר במראה ושואלים מי אנחנו, למה אנחנו? מי שמנו? מה זהותנו?".
ואכן כן, העיר הזו היא מעין "קונצרט גלובלי לא גמור", שהעבר והעתיד חשובים בה יותר מההווה, מרחב שבו השאיפה החזקה מכל היא המשיחיות לעולם אוטופי. ודווקא כאן – ללמוד וליצור קולנוע.
אם כן, ההקמה של ביה"ס ומאבקו המתמיד למצוינות מקצועית, מתוך אינטואיציה חזונית כמעט ולא מנוסחת, ראויים לברכה ולטפיחה על השכם.
אז לא ידענו לומר על העידן החדש – על כך שתוך 20 שנה העולם יהיה דיגיטלי בתהליכי גלובליזציה, בתהליכי קיטוב כה חריפים. התרבות הדיגיטלית עוד לא הייתה כפי שהיא בימים אלה – עולם כוחני של פיקסלים – חסר גבולות, פרוץ, פוסט-פוסט, מבלבל בחוצפה הנגישותית המרתקת שלו, שרק טיפש יעיז לנבא לאן היא מובילה מהבחינה התרבותית והחינוכית. גם מבחינת החוויה האמוציונאלית שבה.
וכך, בשעה זו, האם יש צורך לנסח חזון לקולנוע הישראלי 20 שנה אחרי הקמת ביה"ס?
אני חושב שאין הכרח.
מובן שחשוב שיתקיים שיח על מה הלאה או מה מקומו של היוצר שפועל בחברה טכנולוגיסטית, כוחנית במידה גדולה ובגלובליזציה ההולכת והמתפתחת, וכיוצא באלה שאלות כבדות.
כאמור, אף אחד לא יודע איך ייראה העתיד. אבל, אנחנו יודעים, שמצד אחד אין לאף אחד מאיתנו הברירה אלא לפעול בעידן החדש של ריבוי דיגיטלי גלובלי. הגלובליזציה יוצרת גיוון עצום, מהיר, נגיש, בלתי מבוקר.
בעולם הקר הזה קיים מתח בין האינדיבידואליות של יוצר לבין זהות תרבותית, שכן הגבולות בתהליכי הגלובליזציה מיטשטשים ומערפלים זהות תרבותית אידיבידואלית. ובמערכת הדינמית המהירה הזו – מובן שהנחת היסוד היא, שחובה על יוצר להילחם בסטנדריזאציה ויש להוסיף – גם בקונפורמיות.
מצד שני – אנחנו כאן בארכיון אוספים ושומרים את הזיכרון. כאן במרתפי הסינמטק נמצאים כ-35,000 סרטים. כאן נשמר רוב רובו של הקולנוע הישראלי לדורות. למדנו שהיצירה הקולנועית הינה מחוז זיכרון ובו נושמים, הקשיים והדילמות, הקטסטרופות והשגיאות המוסריות, והיופי הנדיר שבעשייה התרבותית ובמחווה האנושי.
האם יוצר הקולנוע בעתיד הדיגיטלי הגלובלי, במצב הפוליטי הכוחני, הבלתי מוסרי הנמשך ונמשך, ידע להתכתב וליצור מחוזות זיכרון חדשים, מתוך אומץ חסר עכבות?
אז, לפני 20 שנה, קיווינו שכבר לא נהיה עם כובש, שאינו יודע להביט על ההיסטוריה, אלא מתוך עולמו הצר, כואב ככל שיהיה.
האם ההתכתבות תוביל להתגייסות לאמירה חדשה שאינה שמרנית ומתפנקת ביסודה?
אני ממליץ לכולם לקרוא את הספר החדש המצוין והמזעזע של פרופ' יהודה פרידלנדר על השואה. אתה מבין שוב ושוב שזיכרון השואה נהפך בקרבנו מרכזי יותר ויותר. הספר הזה (למרות שאינו נוגע כלל בנו הישראלים), ומחוזות הזיכרון של השנים האחרונות, מחדדים את ההכרה, שיש בנו הפחד לעמוד ולומר, ללא שמץ של קורבנות (שהיא אם כל חטאת), שהכיבוש הפך אותנו לפחות מוסריים, שהבחירות שלנו אינן מושלמות, ושקיימת חובה להסיר את הפחד המקנן בכולנו, הפחד לדבר, להכיר בעוולות שיצרנו.
בין "הבית" של גיתאי, ל"חיוך הגדי", ל"אגפא", ל"לבנון", ל"עג'מי", האם נהיה מחויבים בעידן המטורף הזה לסלק את הסבל של הקרוב לנו ביותר? או האם הגלובליזציה והתרבות הדיגיטלית תמשוך אותנו בשנים הקרובות למיינסטרימיות ורדידות יצירתית?
או שמא, רוב רובם של היוצרים בעשור הקרוב יתגייסו לראיה פוליטית נון קונפורמית במובן העמוק הסובלני, ההומני.
יש להניח שהיוצרים הפלסטינים מעבר לעמק כאן ולחומה, מייצרים אלטרנטיבה קולנועית למחוזות הזיכרון שלנו. היא תפתיע ותרתק אותנו, כי היא תביא זווית אחרת לחלוטין מרוב רובה של היצירה הקולנועית הישראלית. בעוד חמש-עשר שנים יהיה עוד ועוד קולנוע פלסטיני. אנחנו לא לבד.
ככל שהשפה האמנותית משתחררת מכבלים סטנדרטיים, ככל שהגלובליזציה הדיגיטלית מתפתחת והמקצוענות משתכללת ומצטיינת, וככל שהזיכרון הינו קונקרטי יותר, התקווה היא שהיוצר הקולנועי יביט פנימה יחד עם חבר מרעיו, ויחדד – ויצור – מחוז זכרון תרבותי חד, מתוך אחריות תרבותית-פוליטית, מתוך השקפת עולם הומנית ואמיצה, שתבנה את ההיסטוריה התרבותית החדשה במקום השסוע הזה.
אני מאחל שיהיה לכולנו היום יום מלא דילמות, עם הרבה תקווה לאומץ אמנותי חסר פשרות.
היומרה, היומרה
מאת: חגי לוי
השנה, ממש לפני שלושה חדשים, מלאו 30 שנה לצאתו לאקרנים של הסרט "אפוקליפסה עכשיו". שהוא, נאמר, לפחות בין חמשת הסרטים הכי גדולים ואהובים ומשמעותיים בשבילי, וזה ארוע שכשלעצמו היה ראוי לכנס כזה. אבל אולי לא פחות חשוב ומרתק מהסרט הזה, הוא סרט תעודי בשם HEARTS OF DARKNESS, כותרת משנה: "אפוקליפסה של יוצר קולנוע". זהו לכאורה סרט מייקינג אוף, סרט שמספר את סיפורה של הפקת "אפוקליפסה עכשיו", 12 שנה אחרי – אבל למעשה הוא הסרט הכי מסעיר והכי עקרוני שאני מכיר על קולנוע, ואולי על אמנות בכלל.
את הסרט הזה ביימו ג'ורג' היקנלופר ופקס בר, יחד עם אלינור קופולה, אשתו של פרנסיס פורד קופולה. אלינור, כידוע, התלוותה אל בעלה אל הפיליפינים עם כל המשפחה, ותיעדה במצלמה ובטייפ, את כל המסע המטורף הזה. מעט אחר כך היא פרסמה ספר בשם NOTES שמתעד את התקופה, וב-1991 יצא הסרט הזה שמתבסס על הספר הזה והחומר שהיא צילמה, לצד ראיונות רטרוספקטיביים.
כמדומה שרבים מכירים את מונולוג הסיום של הסרט הזה, מפיו של פרנסיס פורד קופולה, הידוע לעתים בשם "הילדה השמנה מאוהיו". אני אצטט אותו רגע במלואו, כי אני חושב שהטקסט הזה תמיד מעורר השראה, ותחשבו רגע שהוא נאמר לפני בערך 20 שנה.
"במאי קולנוע", אומר קופולה, "הוא אחד התפקידים הדיקטטוריים האחרונים שעוד נותרו בעולם הזה, שהופך ליותר ויותר דמוקרטי. אבל בשבילי, התקווה הגדולה ביותר היא שעכשיו, כשיש מצלמות וידיאו קטנות, אנשים שבדרך כלל לא היו עושים סרטים – יתחילו לעשות אותם. וכך פתאום, יום אחד, ילדה שמנה אחת מאוהיו תהיה מוצרט החדש, כשהיא תעשה איזה סרט יפהפה במצלמה הקטנה של אביה. וכך, אחת ולתמיד, כל הדיבור סביב מה שנקרא 'המקצוענות' של הקולנוע יעבור מהעולם, לנצח, והקולנוע, יהפוך פשוט לצורה של אמנות. זו דעתי."
נדמה לי שהנבואה של קופולה התמלאה באופן כל כך מושלם – אפשר כמובן להיזכר שבימים אלו הסרט הכי מצליח באמריקה, "פעילות על טבעית", שברגעים אלו חוצה את קו 100 מיליון הדולר, צולם אכן במצלמה ביתית בתקציב של סרט סטודנטים ישראלי זול במיוחד – אבל ייתכן שהדמוקרטיה הזו, העובדה שאכן כל אחד היום יכול לעשות סרט באורך מלא – גם מאיימת במידה מסויימת על אמנות הקולנוע.
קודם כל כי יש כל כך הרבה, הרבה יותר מדי, סרטים. אבל בעיקר – ויסולח לי על הרומנטיקה הגותית הזו – כי אני חושב שבמידה רבה, הקושי של עשיית הסרט, מסע המייסר והמפרך הזה, הוא חלק מהעניין.
התזה של הסרט "לבבות המאפליה", היא בעצם מאוד פשוטה – קופולה, בסרט הזה, היה קרוב מאוד, במצב הנפשי שלו, לגיבור שלו, קורץ, וההפקה הזו כולה היתה לא הרבה פחות מאשר מלחמה בפני עצמה. וההקבלה הזו, היא לא רכילות ולא קוריוז. היא חשובה להבנה, ובעקר לחוייה הרגשית, שטמונה בסרט. ובניסוח כללי יותר – ביצירה גדולה, ביצירה אמיתית, במאי קולנוע, או יוצר בכלל, מגיע – או שמא צריך להגיע – למצב הנפשי של הגיבור שלו, וחי את הדרמה שלו. זו לכאורה הנחה פשוטה מאד, כמעט טריוויאלית, אבל שווה לחשוב עליה רגע. כי במובן מסוים, זהו הגורל הטראגי של היוצר.
לעתים קרובות אנחנו רואים את התהילה של היוצר, או את הכסף שהוא מרוויח, או את המעמד הציבורי שהוא רוכש לו – קופולה! מה יותר מזה? אבל יוצר אמיתי, תמיד היה, ועדיין, הוא אדם שבמידה מסויימת גוזר על עצמו קרבן מסוים, בשביל לספר את הסיפור שלו. והקרבן הזה הוא ההכרח לצלול אל המקומות הכי אפלים שבתוכו, ולהישיר מבט אל הפחדים הכי גדולים שלו, ולחיות בספק תמיד, בחיל ורעדה.
בו בזמן, וזה הפן השני שמודגם היטב בסרט התעודי הזה, אותם חיל ורעדה אינם רק מול האופל שבתוכו, מול המבט הקיומי המערער הזה של אדם אל תוך נפשו – אלא גם מול הקהל שלו.
כי הטרגדיה של היוצר היא בו בזמן התלות המכרעת שלו, המהותית, בקהל שלו. בתגובה של הקהל הזה. וככל שהמאמץ והקרבן שהיוצר נדרש לשלם גבוהים יותר, ככל שהסיכונים שהוא לוקח גדולים יותר – כך עולה ומתגבר הספק המייסר הזה – האם יידעו להעריך את המסע הזה? האם זה שווה את זה?
"אפוקליפסה עכשיו" היה מסע כל כך קיצוני ליוצר שלו, שהוא באמת מדגים את זה באופן מאד חד ודרמטי. כי המחיר שפרנסיס קופולה שילם כאן הוא באמת עצום, כמעט קטלני, וזה עוד בלי לדבר המחיר הכלכלי העצום. אבל, חשוב להגיד, שבמידה מסויימת, הקשיים הללו בעצם עוברים על כל יוצר. ודאי על כל מי שיוזם פרויקט בקולנוע או בטלוויזיה, ושיש לו יומרה מסויימת, שהמניעים שלו אינם מסחריים במהותם.
כמובן שקנה המידה הוא אחר, ושצירוף כזה של אסונות כמו ב"אפוקליפסה" הוא נדיר אפילו בתעשייה הזו. אבל מהותית, דרך הייסורים שעובר סטודנט שעובד על סרט הגמר שלו אינה שונה. הכול משתבש.
בעבר הקפדתי להראות את הסרט הזה בכל שיעור פתיחה בבתי ספר לקולנוע – והטענה שלי היתה תמיד כפולה: ראשית, אתם לא לבד, יש פה נחמת רבים, אבל, שנית – זה מה שמחכה לכם. אם אתם לא נחושים מאד – חבל על הזמן.
כי באמת, מה שהכי נחוץ ליוצרים במדיום הזה במיוחד, שהוא מערב כל כך הרבה גורמים, וכסף, ואנשים ולוגיסטיקה וכו' וכו' – הוא נחישות אינסופית, ואמונה.
תמיד חשבתי שיש משהו דומה בין אמונה דתית (וזו היהודית – האובססיבית כל כך – בפרט) לבין עבודה על פרויקט קולנועי/טלוויזיוני – בשניהם, יש גרעין ראשוני של אמונה, אבל אחריו יש כל הרבה פרטים שוליים, וכל כך הרבה משימות קטנות ותקלות ואלפי החלטות קטנות ואינסוף צרות, שכל הזמן מעמידות במבחן את האמונה שלך. יותר מזה – הן מאיימות להשכיח ממך את האמונה שלך. אתה עומד באיזה יום צילום, נניח, ומצלם איזו משפט של איזה שחקן, וזה כרוך בתאורה, ומצלמה וסאונד וכו' וכו' וזה לוקח שעות, וכל התקלות והמתח והצעקות – אתה עשוי להגיד לעצמך פתאום – מה אני עושה פה? למה אני עושה את זה? בשביל מה כל המאמץ הזה? ואתה חייב לזכור את האמונה שלך, את התמונה הגדולה, כדי להמשיך במסע הזה כל הזמן, כדי לא להתייאש.
ומה שיפה, וזה הצד השני של המימד הדתי בעשיית סרטים – שבסוף מגיע הנס. אם אתה מספיק עקשן, ונאמן לעצמך באמת, ולא שוכח בשביל מה אתה שם – הנס מגיע. יש איזה קסם פתאום.
אבל אני רוצה לחזור רגע לקופולה, ולאיום הגדול יותר שעמד לפתחו – הפחד להיות כמו קורץ עצמו. כי אם אתה עושה איזו קומדיה קלילה, ובמסגרת אותו תהליך שאתה עובר אתה הופך להיות דומה לגיבור שלך, וזה אומר להכריע בין הבחורה היפה ובין הבחורה החכמה – ניחא. לא סוף העולם.
אבל אם המסע שלך גורר אותך אל עבר תהומות של רוע, של טירוף, של כוח משחית – אתה בצרות. ומה שאיים על קופולה, תוך כדי הדרך המסוייטת הזו, הוא שהנסיבות הקיצוניות הללו, הבידוד מהציוויליזציה, האיומים מכל עבר, האנשים שמאיימים לקום עליו מכל עבר, אסונות הטבע – כל זה פלוס הסטטוס של במאי/מפיק/תסריטאי, שהוא בעצם דמות כל יכולה, שאין איש מעליו – שכל הדברים הללו יהפכו אותו לקורץ. שהוא יאבד את האחיזות שלו – האחיזות המוסריות, התפיסתיות, הרגשיות. במלים אחרות – שהוא יתאבד, או ישתגע, או יהרוג מישהו (את ברנדו, מן הסתם).
כאמור – בעיני, המצב הנפשי הזה אינו שונה מהותית אצל כל יוצר, בכל יצירה. אני יכול להעיד על עצמי שהגעתי למצבים לא הרבה פחות קיצוניים בעבר , במסגרת עבודה על פרויקט. אבל בעיני, ובהחלט חלק גדול מאד מהמצוקה של קופולה, הקושי הכי גדול, הכי קשה הוא הספק הגדול, המאכל. תחושת הכשלון המאיים כל הזמן. החרדה הזו שאחרי הכול, גם אם יזכה איכשהו לסיים את המסע הזה – הוא יהיה חסר ערך. או גרוע מזה – נלעג, מגוחך.
ובמובן הזה, ככל שהיצירה מכוונת גבוה יותר, ככל שהיא נועזת יותר, פורצת דרך, מנסה לגעת בשאלות הגדולות של הקיום ולא בזוטות, ככל שהיומרה גבוהה יותר – הסכנה כמובן גדולה יותר.
היומרה, היומרה.
מעניין עד כמה המלה הזו הפכה לקריאת גנאי. לקללה ממש. ועד כדי כך הפחד ממנה גדול, מהתגובה הצינית, הלעגנית שהיא עשויה לגרור – עד שכל כך הרבה יוצרים כבר מפנימים בעצמם את הציניות הזו, ופועלים בתוכה, עם לשון בלחי, כמו שאומרים.
אבל יומרה היא דבר גדול, היא דבר נשגב. הרי כל היצירות הגדולות – של הספרות, של האמנות הפלסטית, של הקולנוע – היתה בהם יומרה גדולה: לגלות משהו חדש, להגיד משהו חדש וגדול על החוויה האנושית, להמציא צורות חדשות באמנות. אבל כיוון שלעתים, כשיומרה הופכת ליומרנות, כשאין לה כיסוי, היא גוררת תגובות כה קיצוניות – כל כך הרבה יוצרים מעדיפים לפעול בתוך תבניות מוכרות וקבועות, או גרוע מזה – להיות אירוניים וציניים כלפי היצירה שלהם עצמם, לגונן על עצמם בדרך זו.
ולקופולה היתה יומרה. בהחלט. והיומרה הזו היא החרדה האמיתית. כי שוב, היא חרדה כפולה: היא גם הפחד מהכישלון מול הקהל, אבל היא גם הפחד מהכישלון מול העצמי, החשש של היוצר עצמו שבסוף כל המסע הזה – הוא עצמו לא ירגיש שהוא מצא את התשובה, או לפחות את השאלה. הפחד שבשבילו עצמו עצמו היומרה הזו תתרסק, ולא תוביל אותו אל תובנות חדשות, אל מקום חדש בחייו.
אז מה עושים? איך יוצאים מהמלכוד הזה? האם עדיף פשוט לוותר? הנה, לסיום, מה שאומר על זה קופולה, באחד מרגעיו הקשים ביותר בסרט הזה, שבו התאבדות לגמרי נשקלה כאופציה.
"האימה הגדולה ביותר של יוצרי סרטים", הוא אומר, "הוא להיות יומרניים. אני מתכוון, סרט ששואף למשהו נפלא ולא מגיע אליו – הוא נחשב חרא, הוא זבל, וכולם ידרכו עליו כמו על חרא. אז מצד אחד, אתה שואף לעשות משהו גדול, מלא השראה, ומצד שני, אסור לך להיות 'יומרני'. עד שאתה מגיע לרגע שבו אתה אומר – שיזדיינו כולם. לא אכפת לי אם אני יומרני או לא יומרני – כל מה שאני יודע הוא שאני הוא זה שאלך לראות את הסרט הזה, ושבשבילי צריכות להיות בו כמה תשובות. ובתשובות, אני לא מתכוון לפאנץ' ליינז – אני מתכוון לתשובות ב-47 רמות שונות. הרי קשה אפילו לדבר על זה: אתה משתמש במילים כמו מסע של גילוי עצמי, וישר חושבים שאתה איזה פסיכי דתי, או פרופסור מטורלל. אבל, זו המילה המתארת את התהליך הזה, את הטרנספורמציה הזו, את אותו רנסנס שעובר עליך כאשר אתה עושה סרט: זו לידה מחדש. וזה הבסיס לחיים כולם."
שלוש סוגיות
מאת: יוסף סידר
לדעתי התעשייה שלנו היום בריאה ודינמית, אבל – היא איננה יציבה. יש תחושה, אולי סובייקטיבית, מין משב רוח חמוץ שמרחף מעל לכל ההצלחות של השנים האחרונות, שהזמן שלנו באור הזרקורים מוגבל ושהעניין שיש היום לקהל בארץ ובעולם במה שנעשה כאן יכול להיעלם בדיוק כמו שהוא בא.
כשאני מנסה לנסח את התקוות שלי לעתיד תעשיית הקולנוע הישראלי, אני בעיקר מחפש את הדרכים לשמור על הדינמיות שמאפיינת אותה היום. להבין מה מאיים עליה, ואיך המנגנון וקובעי המדיניות יכולים לשמור עליה ממגמות שליליות שלדעתי עלולות להסיט אותנו מדרך המלך.
בעשור שבו אני מסתובב כאן, משנת 2000 ועד היום, יצא לי פה ושם לנהל שיחות עם קולגות על מצבה של התעשייה. באופן כללי אני יכול לצמצם את השיחות הללו לשלוש שאלות מהותיות שעולות שוב ושוב. חלקן קשורות לאופן שבו כספי הציבור מחולקים. כלומר, למדיניות הכספית של פרנסי תעשיית הקולנוע. חלקן נוגעות בסוגיות של סגנון ותוכן.
אלא שבמקרה של שאלות תוכן אני משתדל להיזהר שלא להיכנס. לקביעות שיפוטיות מכיוון שאני מאמין שאחד הדברים המסוכנים ביותר לתעשייה שלנו הוא ריכוזיות וקביעת מדיניות-על בשאלות תוכן. הזירה שבה אנחנו עובדים חייבת להיות פתוחה וחשופה לכל השפעה תכנית סביבנו, ואנחנו צריכים להיזהר מאד מלנסות להגדיר מהו הסרט הרצוי מבחינה תכנית, צורנית, או טכנולוגית. הגיוון, ריבוי הקולות, הגמישות המחשבתית של קובעי המדיניות, הם המפתח החשוב ביותר לדעתי לבריאות התעשייה. במילים אחרות, כל עוד נמשיך להפתיע את עצמנו, ולא ננסה לעצב נוסחה אחת להצלחה, או לנסות למחזר הצלחות קודמות, מצבינו ימשיך להיות טוב. זה אמור להיות ברור מאליו, אבל כשמנסים להסביר דעיכות של תעשיות קולנוע במדינות אחרות, כמעט תמיד ההסבר קשור לקיבעון סגנוני שבשלב מסוים פשוט יוצא מהאופנה.
השאלה הראשונה שאגע בה היא זאת:
האם לעשות הרבה סרטים במעט כסף, או מעט סרטים בהרבה כסף?
זו שאלה שנדמה לי שראשי הקרנות והאנשים שאמונים על המימון הציבורי של סרטים בארץ מתמודדים איתה כבר לא מעט שנים והיא לדעתי רחבה יותר מרק שאלה על חלוקת משאבים.
לשאלה הזאת יש צד שהוא סטטיסטי, מתמטי אפילו. כלומר, מהי הנוסחה שמצעידה תעשיית קולנוע קדימה? מתוך הנחה שקשה מאד לדעת מראש איזה סרט יצליח ואיזה לא, כמה סרטים צריך להפיק בשנה כדי להבטיח מספר מינימום של סרטים מוצלחים? מצד שני, במדינה קטנה, עם קהל מצומצם, ומעט אמצעי הפצה, כמה סרטים זה יותר מדי? איפה נקודת הריוויון שבה, בגלל הגודש, גם סרטים מוצלחים לא יקבלו את תשומת הלב שמגיעה להם, ובאותו זמן השוק יתמלא ביותר מדי סרטים בינוניים שירחיקו את הקהל, ושעלותם באה על חשבון סרטים טובים יותר.
אני לא יודע לענות על הצד הזה של השאלה. אני משער שלחלק מהאנשים כאן יש תחושת בטן על המספר הרצוי, אבל הייתי ממליץ לנו לבחון את השאלה הזאת לעומק עם כלים מקצועיים. תשובה מדויקת ונתמכת על ידי ניתוח שוק אמיתי, תייצר חלוקת משאבים יעילה יותר.
אבל הפן המעניין יותר מבחינתי בשאלה הזו, שקשה יותר לבדוק אותו בעזרת נתונים וסטטיסטיקות, הוא הפן הדורי והאמנותי שמחלק את הדעות בסוגיה הזו לשני מחנות: ליוצרים צעירים בתחילת דרכם יש אינטרס שיותר סרטים יופקו בפחות כסף, וכך תינתן ליותר יוצרים הזדמנות ראשונה לדריסת רגל בתוך התעשייה. ליוצרים ותיקים, מצד שני, שכבר פועלים בביטחון בתוך התעשייה, יש אינטרס לעבוד בתקציבים גדולים יותר שיבטיחו להם תנאים נוחים יותר להמשך התפתחות ופרנסה.
מעל לשני המחנות הללו, יש לקוות, פועלים קובעי המדיניות שצריכים לאזן בין הצורך להזרים דם חדש לתעשייה, בלי לכרסם באופק המקצועי של הדם הישן.
כשאני מסתכל על העשור האחרון אני חייב לומר שיש לי הרגשה שקובעי המדיניות הצליחו יפה מאד להזרים דם חדש לתעשיית הפיצ'רים. בכל שנה נתונה יש לפחות שלושה או ארבעה סרטים עלילתיים של יוצרים שזהו סרטם הראשון. וזה מצוין. אבל כשאני מסתכל על אפשרויות ההתבגרות בתוך התעשייה שלנו, שמתבטאת ברצף של עבודה, פרנסה שמאפשרת שקט נפשי, רישיון לטעות פה ושם ולנסות להתחדש, אני מוצא תמונה עגומה ומדכאת.
לדעתי, התעשייה שלנו איננה נותנת אופק סביר ליוצרי קולנוע. זה לא מקרי שיש מעט מאד יוצרים ישראלים שהצליחו במהלך המסלול המקצועי שלהם לעשות יותר מחמישה או שישה סרטים עלילתיים. אני כמובן מבין היטב שיש עוד סיבות לכך שיוצרים אינם מצליחים להיות יותר פוריים, ושהשוק הקטן שבו אנחנו עובדים גורם להרבה יוצרים למצוא את פרנסתם בטלוויזיה. אבל מנקודת ראותי – הצרה מאד – יש מקום לעודד רצף של עבודה. אני יודע שזה קיים, והקרנות בהחלט מודעות לעניין הזה, אבל חשבתי שבמסגרת הזאת כדאי לומר שחלק מהחזון שלי לעתיד התעשייה, ליציבות שלה, זה לגלות שאנחנו יודעים להעריך יוצרים ותיקים, ושאפשרנו להם לייצר מכלול של עבודות על פני כמה עשורים. אני מאמין שעל מנת ליצור דור צעיר של יוצרים דינמיים ומקוריים, שיבעטו בכל מה ומי שהתקבע, ויאתגרו תמידית את הממסד השבע, חייבם להציג גם מודל של דור ותיק שאינו מקובע, אלא מצליח להתפתח ולהתקדם, ולבנות מערכת יחסים ארוכת טווח עם הקהל. העדר האופק המקצועי, האמנותי והכספי, מאיים לדעתי באופן משמעותי על המשך השגשוג של התעשייה שלנו.
השאלה השנייה שעולה לא מעט בזמן האחרון, נוגעת בריבוי הקופרודוקציות, ובתופעות הלוואי של הכסף הזר שמוזרם לתעשייה שלנו.
על פניו, יש משהו חיובי מאד בשיתופי פעולה שמכניסים כסף זר לתעשייה. יותר כסף, יותר אפשרויות. זה ברור. ואולי זו גם התשובה לשאלה הקודמת – יוצר מנוסה שרוצה לעבוד בתקציב גבוה, שיחפש את המימון לזה מחוץ לישראל. אבל אני חושב שצריך לבחון לעומק את ההשפעה של הכסף הזר, ואת התלות ההולכת וגוברת של יוצרים במקורות מימון מחוץ לישראל.
במילים אחרות, אני מדבר על המתח בין האוניברסלי למקומי. הכסף הזר, במודע או שלא במודע, מעודד יוצרים לפזול לעולם על חשבון הקהל המקומי. כן, יש את המודל האופטימלי שמצליח לעשות את שני הדברים גם יחד, אבל אלו יחידי הסגולה. רוב מוחלט של הסרטים נמצא בקצוות של המתח הזה.
בפגישות עם מפיקים, תסריטאים, בקריאת תסריטים, אני מוצא יותר מדי סיפורים שבהם לדמות הראשית יש אח בצרפת, או אבא בגרמניה, או עלילה שמובילה את הדמויות לניו יורק. יותר מדי סיפורים מחפשים את האקזוטי, על חשבון האותנטי. זה לא נורא אם זה מופיע פה ושם, אבל כשזה הופך למגמה, לטרנד דומיננטי ונוכח, אנחנו מסתכנים בלאבד את הקהל שלנו כאן בארץ.
לדעתי אסור להאמין לאשליה שתעשיית קולנוע יכולה להתקיים כענף יצוא. בלי קהל מקומי, קהל שמרגיש שהקולנוע שנעשה במדינה שבה הוא חי, עם מימון ציבורי, נעשה עבורו, אין תעשייה.
נניח שברגע זה יושבים מאה קולנוענים ישראליים שכותבים את הסרט הבא שלהם. כמה מהם מדמיינים את נאום הזכייה שלהם בקאן, בצרפתית. וכמה מהם מדמיינים את התור לקופת הקולנוע באשדוד או בסינמה סיטי? הרושם שאני מקבל זה שרוב מוחלט של היוצרים חולם בצרפתית.
לכן, מעבר ללחץ שצריך להפעיל על ערוצי שידור וגופים ישראלים אחרים להמשיך להשקיע בקולנוע, כדי להקטין את התלות בכסף זר, לדעתי קובעי המדיניות צריכים לעודד באופן אפקטיבי סרטים שפונים בראש ובראשונה לקהל ישראלי. את ההשפעות הזרות לא צריך לדכא, יש בהן גם צד חיובי, אבל צריך לאזן אותן בקביעה ברורה שהכסף הציבורי מיועד לסרטים עם ערך מוסף עבור הקהל הישראלי. המציאות היום אינה כזו – הרושם שאני מקבל הוא שמנהלי הקרנות והמפיקים מעודדים את היוצרים לבחור סיפורים שימצאו חן מחוץ לישראל. החזון שאני רואה מול עיני, בהקשר הזה, זו תעשייה שממשיכה לעניין את העולם, וממשיכה לבלוט בפסטיבלים, אבל עם תוכן שהוא מקומי וניואנסי שפונה בראש ובראשונה לקהל כאן.
כאמור, הסרט המושלם הוא הסרט שמצליח להגשים את שני היעדים האלה, ואני מתאר לעצמי שזה מה שכל מפיק מחפש, אבל לדעתי, על מנת לאזן את הטרנד הנוכחי, קובעי המדיניות צריכים לבלום מעט את המגמה שנוצרה ולהעדיף את השיקול המקומי. רק כך נשמור על הייחוד שלנו ונמשיך להפתיע כל שנה.
מושג הגנאי – "יורוסופ" ("מרק אירופי") – מוכר לכם. לדעתי "המרק הים תיכוני", ה"מידל-איסט סופ", מזנב בנו ועלול להמאיס אותנו על הקהל כבר בעתיד הקרוב מאד.
הסוגיה השלישית שאני רוצה לגעת בה, שמשתלטת על לא מעט שיחות, מעסיקה את תעשיית הקולנוע העולמית ולא רק את זו הישראלית. כיצד מתמודדים עם השחיקה שיש בחוויית הצפייה הקולקטיבית על מסך גדול באולם קולנוע? והאם יש לשאלה הזו זווית ישראלית?
לא מזמן שמעתי חוקר שמתעסק בהיסטוריה של המדע שטען שבעוד שלושים שנה לא יהיו לנו מסכים בכלל. מסך הטלפון, מסך המחשב, הטלוויזיה, ומסך הקולנוע כולם ייעלמו, ובמקומם אנחנו נסתובב עם צ'יפ בראש שמאפשר לנו לקבל את כל מה שהתרגלנו לקבל על גבי מסך, על רשתית העין שלנו.
יכול להיות שזה נכון, ושילדינו ונכדינו יראו סרטים אחרת לגמרי מאיתנו. אבל בינתיים, אנחנו נאלצים להתמודד עם מציאות שבה אנחנו עדיין עושים סרטים עבור קהל שמתכנס באולם קולנוע, משלם על כרטיס, וחווה את הסרט בתנאים שאנחנו פחות או יותר שולטים בהם, בזמן שבפועל, בלי שום קשר לכוונות שלנו, המציאות היא שרוב הצופים שלנו רואים את עבודתנו ביחידות, על מסך קטן, בחינם, בתנאים שאין לנו שום שליטה עליהם.
האם אנחנו צריכים להשלים עם המציאות הזו, להסתגל לה, או שצריך לחשוב על דרכים יצירתיות לשמור על היתרונות של חווית צפייה באולם קולנוע?
מהתרשמותי, נראה שעולם ההפצה הולך ומסתגל. כלומר, המפיצים מחפשים היום את הדרך להרוויח מהטכנולוגיות החדשות, על ידי שינוי במודלים של הפצה, ולא להילחם בהם. וזה מובן ואפילו מתבקש.
היוצרים, לעומת זאת, על פי התרשמותי, עדיין מנסים למצוא דרכים למשוך צופים אל אולם הקולנוע, למרות האופציות האחרות שזמינות.
בארה"ב ההתמודדות נעשית במישור הטכנולוגי בעיקר – תלת מימד נולד מחדש כתשובה לצפייה הביתית, וכמענה מסוים לפיראטיות.
במסגרת החזון שלי, אני רוצה להציע זווית ישראלית להתמודדות הזאת – זווית שהיא יותר תכנית מטכנולוגית, והיא רלוונטית בעיני מאד לתקופה הנוכחית.
לדעתי, חשוב לייצר בידול מסוים בין סרט שמיועד למסך הגדול לבין סרט שאין סיבה לא לצפות בו על מסכים קטנים מכל מיני סוגים. היו שנים שבהן התעשייה שלנו טשטשה את הבידול הזה, אפילו במכוון, בעיקר מסיבות תקציביות, אבל גם כתוצאה מהקרבה הגדולה מאד בין תעשיית הקולנוע לבין תעשיית הטלוויזיה בארץ. השחקנים הם אותם שחקנים. הבמאים הם אותם במאים. המפיקים הם אותם מפיקים. אנשי הצוות הם אותם אנשי צוות. ואפילו פורמט הצילום במקרים רבים זהה. התופעה הזאת של סדרות שהופכות לסרטים וסרטים שהופכים לסדרות היא סימפטום גרוע של הקרבה הזאת. זה לא טוב לקולנוע שלנו, וזה לא טוב לטלוויזיה.
היום, בגלל הכרסום האמיתי שיש בקהל שיוצא לראות סרט באולם קולנוע, אני מרגיש שיש מקום להילחם בטשטוש הזה, ולעודד יוצרים למצוא את האלמנטים שמבדלים את הסרטים שלהם ממה שניתן לקבל על המסך הקטן. אין לי הגדרה או נוסחה שאיתה אפשר למדוד את הערך המוסף שיש לפרויקט מסוים על מסך גדול, אבל אני חושב שיושבי הקרנות, שומרי הסף, אלו שבסמכותם לקבוע אלו סרטים יופקו ואלו לא, צריכים להתייחס למימד הזה ולהוסיף את השיקול הזה לקריטריונים שלפיהם שופטים פרויקט. האם לפרויקט שעומד על הפרק יש ערך מוסף על מסך גדול מול קהל?
השלמה עם שחיקת אולמות הקולנוע, לפחות בשנים הקרובות, מאיים באופן מוחשי על המשך ההתפתחות והיציבות של התעשייה שלנו.
אלו מחשבותיי ביום הזה, במקום הזה, בשלב הזה של חיי. אני מודע לזה שכמעט בלתי אפשרי לדבר באינטליגנטיות על מגמות ותנועות בתוך תעשיית קולנוע, בלי פרספקטיבה ומרחק. יש כל כך הרבה כוחות וזרמים מסתוריים שמניעים אותנו כקבוצה, שקשה מאד לצפות לאן הם יובילו. בעיקר בזירה הטכנולוגית. אבל יושבים פה כמה אנשים שהשפעתם על התעשייה היא ישירה ומשמעותית, ובתוך מגוון הדעות שהם ישמעו פה היום, אני מודה להם מאד על הסבלנות להקשיב גם לי.
לא סבלתי כלל מ"חמש שעות מפריז", אבל ממש סבלתי לכתוב עליו. כל ניסיון להפעיל מחשבה ומוח בקשר לסרט הזה – שהמילה היחידה שהצלחתי לנסח בקשר אליו זה "סימפטי" – גרמה לי מצוקה. הסרט נעים כזה, יש בו רגעים עם הומור, רגעים עם רגש, אבל הוא סופר-סטנדרטי. כשניסיתי לחשוב עליו בדיעבד התמלאתי פליאה לגביו. לא הבנתי את הגיבור, לא הבנתי למה הסרט משאיר אותו בנקודה בה הוא משאיר אותו, לא הבנתי אם אני אמור לסמפט אותו או לרחם עליו, לא הבנתי אם אני אמור לרצות שהזוג הזה – של נהג המונית והמורה למוזיקה – ישארו יחד. זו לא קומדיה רומנטית, זו דרמה חמצמצה עם רומנטיקה וקצת הומור. "500 ימים עם סאמר" מספר סיפור כמעט זהה, אבל עם הרבה יותר חן. ובעיקר, לא הבנתי למה יוצר צעיר ומסקרן עושה סרט כה… מבוגר. היתרון בכך הוא שקהל מבוגר, בעיקר חובב שנסונים ובלדות, עשוי לסמפט את הסרט מאוד. ובצדק. מאז "זולגות הדמעות מעצמן" של איתן גרין – שמבחינתי "חמש שעות מפריז" הוא כמעט סרט זהה לו – לא התקשיתי כל כך בלכתוב ביקורת על סרט שאין לי ממש מה לומר עליו. הוא בסדר. אבל פשוט לא ממש לטעמי.
פורסם ב"פנאי פלוס", 11.11.2009
אני פותח ואומר: “חמש שעות מפריז" – סרט הבכורה של ליאון פרודוסקי שהקסים את שופטי פסטיבל חיפה ויצא משם עם פרס על הסרט ופרס על התסריט – הוא סרט סימפטי. הוא לא מעצבן ולא מעיק ולא גרוע. הוא נינוח, מנומס, נאה, יש לו לב. בעולם שלא דורש הרבה מהסרטים שלו, ועבור קהל יעד שמחפש סרטים מנומסים, בלי יותר מדי ליבידו, הסרט הזה בהחלט מספק. מי שחיבב את "זולגות הדמעות מעצמן", למשל, יתמוגג מהסרט הזה. יש להם אופי דומה. נעים כזה. בעדו של הסרט אגיד שנדמה לי, שקהל מבוגר עשוי לחבב אותו ואת אווירת השנסונים שלו. נגד הסרט אגיד שהוא פשוט נורא מיושן.
דרור קרן מגלם ב"חמש שעות מפריז" נהג מונית בשם יגאל, והוא אחת הדמויות הכי פלגמטיות שראיתי כבר הרבה זמן בסרט. הוא גרוש, כולם רוכבים עליו, וכשהוא מתאהב במורת המוזיקה של בנו, הציפייה היא שסוף סוף הוא ייצא מהכונכיה שלו ויפרח. אבל זה לא ממש קורה. בין תחילת הסרט לסופו כל מה שיש זה רצף נעים של סצינות שחלקן מעוררות חיבה רבה, חלקן מצולמות ברוך נעים (אם כי קשה להאמין שהצלם של הסרט הזה והצלם של "לבנון" הוא אותו איש), ובאופן כללי הליהוק של קרן והלנה ירלובה מעסה את בלוטות ה"חביב". אבל משהו משמעותי חסר בסרט הזה.
יכול להיות שהציפיות שלי מופרזות. בשנה עם 25 סרטים, בה היו שני סרטים כה יוצאי דופן כמו "לבנון" ו"עג'מי" וסרט כה מהנה כמו "סיפור גדול", וסרטים שיש להם איזשהו שפיץ סגנוני שחיבבתי כמו "שבע דקות בגן עדן" ו"פובידיליה", בהחלט צריך שיהיו גם כמה סרטים סימפטיים. ועדיף "סימפטי" על "גרוע". אבל יש ב"חמש שעות מפריז" משהו סימפטומטי שמצאתי גם בסרטים נוספים שעומדים לצאת בקרוב בארץ: “היו לילות" ו"הבודדים". שלושתם סרטים שאפשר להגידם כ"עשויים היטב", “רהוטים" ועם טאצ'ים של סגנון. אבל יש בהם גם איזושהי כבדות שנדמה שכבר הלכה והתנדפה מהקולנוע הישראלי של השנים האחרונות. כשזה בא מידי יוצרים ותיקים, נציגי הדור הקודם, זה הגיוני ואף מתבקש. אבל כשזה מגיע ממי שאמור להיות אחת ההבטחות הגדולות של הקולנוע הישראלי הצעיר אני מביט בסרט קצת בהשתוממות. וזו לא הפעם הראשונה: "לילה אפל", סרט צבא שהיה פרויקט הגמר של פרודובסקי בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, היה לפני שנתיים אחד מסרטי הסטודנטים הכי מדוברים והכי מעוטרים בעולם, אחרי שזכה בפרס הסרט המצטיין בתחרות של כלל בתי הספר לקולנוע בעולם והיה מועמד לאוסקר של סרטי הסטודנטים. גם שם לא ממש התחברתי. ושוב אדגיש, כי אולי הפכתי לצופה מפונק: זה בסדר ונחמד ורהוט ושוטף, אבל גם נורא סטנדרטי, בשעה שכבר למדתי לצפות מהקולנוע הישראלי שיהיה יותר מזה. ואילו "חמש שעות מפריז" מחזיר אותי לימים בהם נדרשה סלחנות כדי לפרגן לקולנוע הישראלי, משהו כמו עשר שנים אחורה. זה נראה כמו סרט, זה סימפטי כמו סרט, אבל בסופו של דבר: למה זה בעצם סרט?
"חמש שעות מפריז" היא דרמה רומנטית על שני אנשים שנמצאים בחייהם בשלב המתנה, הקפאה. המפגש ביניהם אמור להיות רגע ההתעוררות שלהם. הסרט יוצא מנקודת מוצא מסחרית-רומנטית מקובלת ולגיטימית, ונדמה שזה סרט שכמו "סיפור גדול" מטרתו העיקרית היא לענג. אבל הוא באופן עקבי מסרב לתת לנו את ההנאה שבצפייה בדמויות מתפתחות. אז זה בעצם סרט אנטי-מסחרי ואנטי-רומנטי, תרגיל קונספטואלי בריסוק הז'אנר ובשבירת ציפיות? אם כן, חבל. אם לא, חבל כפליים.
את הדמות של דרור קרן לא הבנתי בכלל. הפטיש של קרן לשבת ולהתבונן במטוסים ממריאים ונוחתים מקסים. נראה מצוין. גם מעורר הזדהות. אבל פחד הטיסה שלו, שאמור להיות הדבר שהכי רודף אותו, מייסר אותו, מקרקע אותו (וגם מסמל איזושהי אימפוטנטיות של הדמות, שלא מצליחה להתנתק מהקרקע), נשאר כמו איפיון שאף פעם לא מגיע לידי פתרון שיש בו הארה או ריגוש, עד כדי כך שבסופו של סרט עולה התהייה למה היינו צריכים את הפוביה הזאת? מה היא עזרה לנו להבין עליו?
אבל יאמר לזכות הסרט שהוא די חזק בדמויות משנה, שיש להן יותר אופי מלגיבורים הראשיים. בראש ובראשונה, ולדימיר פרידמן, אבל גם יורם טולדנו – שניהם צלעות במשולשים הרומנטיים שהדמות של קרן מעורבב בהן. ובזכות הרגעים האלה, ורגעים פוטוגניים אחרי, “חמש שעות מפריז" הוא סרט… סימפטי. לא יותר.
הו, מתחילה העונה המגניבה. עונת האוסקרים. העונה שבה האולפנים משחררים את הסרטים שהם גאים בהם. אבל הכי חשוב: העונה שבה הם מתחילים לחזר במרץ אחרי כמעט 6,000 חברי אקדמיה הפרושים ברחבי העולם וישראל, ואנחנו – פשוטי העם שרק צופים באוסקר ולא משפיעים עליו – נהנים מהצ'ופרים. בייחוד עכשיו, כשהקמפיינים עברו לאינטרנט. תראו איזה דברים מגניבים האולפנים סידרו לנו:
אולפני וורנר העלו אתר קידום לעונת הפרסים (אוסקרים, גלובוסים ובאפט"א) בו אתם יכולים להוריד את התסריטים של "הארי פוטר והנסיך חצוי הדם", "המודיע" של סטיבן סודרברג ובקרוב גם את "ארץ יצורי הפרא". באתר גלובוס הזהב שלהם תמצאו בקרוב גם את התסריט ל"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס". באתרים אפשר גם להאזין לפסקול המלא והמופלא שכתבו קרטר בורוול וקרן או ל"ארץ יצורי הפרא", ולפסקול של מרווין המליש ל"המודיע" (ואגב, אני שומע שאתם יכולים לשכוח מלראות את "המןדיע" בבתי הקולנוע בארץ. חפשו אותו בסינמטקים בדצמבר).
אולפני יוניברסל מקדמים באתר הפרסים שלהם את "אויבי הציבור" של מייקל מאן, את "אנשים מצחיקים" של ג'אד אפטאו (אני לא מאמין שג.ג גנזו את הסרט הזה), את "ברונו" של סשה ברון כהן ולארי צ'רלס, ואת "זה מסובך", שייצא רק בדצמבר, סרטה של ננסי מאייר עם מריל סטריפ ומנחי האוסקר, סטיב מרטין ואלק בולדווין. יוניברסל מאפשרים להוריד את התסריטים של "אויבי הציבור" ו"אנשים מצחיקים". אל תחמיצו את ההאזנה לפסקולים של שני הסרטים האלה: הפסקול של אליוט גולדנטל ל"אויבי הציבור" והפסקול של ג'ייסון שוורצמן ודיינה אנדרוז ל"אנשים מצחיקים".
פוקוס פיצ'רס הקימו אתר לקדם ארבעה סרטים: "יהודי טוב", "ללא שם", "9" ו"קורליין". שני האחרונים מכוונים בעיקר לקטגוריית האנימציה, ול"קורליין" יש סיכוי מצוין להיות מועמד. אבל האטרקציה הכי גדולה באתר שלהם היא האפשרות להוריד את התסריט של האחים כהן ל"יהודי טוב" – תסריט שלא מעט ממנו כתוב ביידיש – ולהאזין לפסקול של קרטר בורוול, שבין הסרט הזה ובין "ארץ יצורי פרא", היתה לו שנה מוצלחת מאוד. על פי דיווחים זרים, "יהודי טוב" אמור להיות אחד מעשרת הסרטים המועמדים לאוסקר השנה.
ליונסגייט השיקו אתר שמקדם גם הוא ארבעה סרטים, שניים מהם סרטי תעודה, אבל זה אתר צנוע יותר, בלי מוזיקות, אנימציות ופסקולים, אבל כן עם תסריטים. הסרט המרכזי של ליונסגייט במירוץ האוסקרים הקרוב הוא "Precious", שיש כאלה שמהמרים עליו כזוכה אפשרי. אפשר להוריד את התסריט. הסרט הנוסף הוא "אחים" של ג'ים שרידן, שהתסריט שלו לא נמצא להורדה (עדיין).
הסרטים שחסרים בינתיים הם "Invictus" של קלינט איסטווד (שמן הסתם יועלה לאתר של וורנר אלרי שהסרט ייצא), ו"Up in the Air" של ג'ייסון רייטמן – עוד סרט עם זמזום אוסקרים חזק – שיעלה באתר של פרמאונט בהמשך החודש.
1.
באמת? רימייק של "התנגשות הטיטאנים"? זה מה שחסר לנו? כן, אני מניח שזה איזשהו ניסיון לייצר מעין "300" חדש, ולואי לטרייה הצרפתי ("הענק הירוק") הוא במאי אקשן סביר שכזה, מעין וולפגנג פיטרסן-לייט, אז יש סיכוי שזה יהיה ממתק עיניים מקושקש אבל אכיל. העניין הוא שמבחינתי הערך היחיד של "התנגשות הטיטאנים", שהיה די ג'אנק גם ב-1981 (הוא נראה כאילו הוא נוצר בשנות החמישים) היה העובדה שזה היה הסרט האחרון שעליו עבד איש האפקטים האגדי, ריי הריהאוזן, שיצר את כל המפלצות באנימציה ובמיניאטורות. הסרט הזה חתם דור של עשייה קולנועית. אז עכשיו מגיע רימייק, בו הכל דיגיטלי – וממה אנחנו אמורים להתרגש?
2.
אבל הפתיח לטריילר הזה, ל"Kick Ass" של מתיו ווהן, די מצחיק. אני מקווה שזו לא הבדיחה היחידה בסרט. אגב, הסרט הבא של ווהן אחרי זה הוא הרימייק שלו ל"החוב", עם הלן מירן בתפקיד גילה אלמגור.
המקום להיות בו הבוקר הוא סינמטק ירושלים, שם נפתח זאת כנס קולנוע ראשון מסוגו, ומרתוני באורכו, שנערך לציון תחילת חגיגות יום הולדת 20 לבית הספר לקולנוע סם שפיגל. במשך רוב שעות הבוקר והצהריים יציגו מיטב קולנועני ישראל מעל במת הסינמטק הצעות שלהם לחזון שלהם לקולנוע הישראלי, ומ-20:00 (במשכנות שאננים) יתקיים פאנל לא פחות מסקרן, שבו מדברים במאים על מערכת היחסים עם הקהל. בבוקר, כל אחד יציג בתורו את חזונו, ויהיה מרתק לשמוע איך מדמיינים קולנוענים, אנשי אקדמיה ומנהלי פסטיבלים את עתיד הקולנוע הישראלי – מה תקוותיהם שיקרה, ומה חששותיהם מפני מה שעשוי לקרות. חלק מהדוברים מסקרנים אותי מאוד – חלקם לא. ויהיה מעניין לראות האם אחרי הכותרת בעמוד הראשון של "הארץ" מהבוקר, יתפתח גם ויכוח – שלא לומר תגרת אגרופים, באולם.
אני מניח שב"הארץ" רצו לעשות פריוויו לכנס ולדבר עם כמה מהדוברים שם, ואז דובר קוסאשווילי סיפק להם ציטוט זהב שדילג בקלות מהדפים האחוריים של חדשות התרבות אל העמוד הראשי. הכנס הזה בא לא רק לחגוג את יום ההולדת של סם שפיגל (בית הספר, לא המפיק של "חופי הכרך" שעל שמו הוא נקרא, ולא אחיו של ספייק ג'ונז, שעל שמו הוא לא נקרא), אלא גם להריע לאחת התקופות המפוארות בתולדות הקולנוע הישראלי, אבל קוסאשווילי מבטא תחושות בלתי חגיגיות: "חוגגים כאילו זו הצלחה אמיתית. זה קשקוש בלבוש. מדברים על הצלחה? אני רואה את זה אחרת לגמרי. יש אווירה שלא במקומה, וזה ייפסק. האופוריה שבאה בעקבות ה'הצלחה' טומנת בחובה סכנות קשות. אנושות. הכל יקרוס, כי הכל מנופח על כלום. כשהמציאות תטפח על הפנים יבואו הייאוש והאכזבה".
זה טיעון לגיטימי, והוא בוודאי גם נכון מאוד. לא הייתי קורא לקולנוע הישראלי "בועה", הצלחותיו ממשיות מאוד, אבל כל אחד יודע שאחרי שמגיעים לשיא יש נפילה. לפני שנתיים וקצת כתבתי בפרויקט סיכום שנה ב"עכבר און-ליין" שהחשש שלי הוא שיום אחד, בקרוב מאוד, נתעורר ונגלה שאנחנו ב-1980. אחרי השנים הגדולות והמפוארות של הפרסים וההצלחות של שנות השבעים, ששיאם היה ב-1978 (עם מיליון צופים ל"אסקימו לימון" ומועמדות לאוסקר ל"מבצע יונתן"), הגיעה קריסה איומה של הקולנוע הישראלי ובריחה המונית של קולנוענים לחו"ל, שהשאירו אחריהם ואקום שלקח לתעשייה עשרים שנה להתאושש ממנו. בגלל שאני מאמין שהחיים מחזוריים, אני גם חושש שהנפילה בוא תבוא. מכאן זה רק עניין של גישה ותפיסת עולם. יש כאלה שכשמזג האוויר מצוין ונעים שמחים ומחייכים ויוצאים לפיקניקים ולמסיבות, ויש כאלה שרק רואים את זה שכמה ימים אחר כך תהיה סופת גשמים ומתבאסים מזה למפרע. הרי כתרי שחורי, באותה כתבה, אומר דברים דומים לזה של קוסאשווילי, אבל בנימה אחרת לגמרי: "בהחלט יש גם אופנות. אנחנו כרגע באופנה, ואני לא בטוח שזה יימשך לנצח". וזה נכון, ובלתי נמנע. השאלה היא מה עושים עכשיו, ואיך מתכוננים – בלי פניקה – לקראת הבלתי נמנע.
עכשיו, לעניין הטענה השנייה של קוסאשווילי, שהוסיף ואמר: "הבעיה היא שהיוצרים בינוניים. איך עושים יוצרים לא בינוניים? רק אלוהים יודע. אין שיטה. אבל יש גם בעיה בכך שהקרנות תומכות בסרטים שיש להם יותר אפיל בעולם: סרטים שהם יריקה על עצמנו וכיבוס פומבי של הכביסה המלוכלכת. סרטים בנושא שכנות. לא תומכים בקומדיות, לא בסרטים על החברה הישראלית". זה כבר עניין של טעם. אם קוסאשווילי לא מחבב את "ואלס עם בשיר", "בופור" ו"ביקור התזמורת" זה עניין אחר. זה כמובן גם קצת עצוב וטיפה אירוני, כי בעיניי – ובוודאי בעיני רבים אחרים המתובננים בקולנוע הישראלי מן נחוץ – "חתונה מאוחרת" הוא חלק בלתי נפרד מהגל הקולנועי הדו ראשי, של "ביקור", "בשיר", "בופור" מצד אחד, ו"אביבה אהובתי", "איים אבודים" ו"סוף העולם שמאלה" מהצד השני. אי אפשר להגיד על אף אחד מהסרטים האלה שהוא לא הצליח אצל הקהל בארץ.
מה שכן, עם 20-25 סרטים בשנה, הקולנוע הישראלי מייצר חמישה סרטים טובים עד מצוינים בשנה, וכל השאר נעים בין הבינוני לרע. אבל זה נתון הגיוני. מה שכן, אני מסכים עם קוסאשווילי שלא עושים כאן מספיק קומדיות. ואני מוסיף לזה: סרטי אימה, מפלצות, ערפדים, מדע בדיוני. קוסאשווילי, כמו רבים, מאשים בכך את קרן הקולנוע. אני מאשים בכך את הקולנוענים עצמם. אני חושב שרוב יוצרי הקולנוע בארץ נורא כבדים, ושהסרטים הנוצרים כאן הם מראה נאמנה להלך הרוח של היוצרים, ולא להלך הרוח של הקרנות. האם יש מישהו שיכול לדווח על נטייה גורפת של הקרנות לפסול קומדיות? האם הוגשו לקרנות כמות עצומה של תסריטים לסרטי אימה שנפסלו? אם כן, זה אכן דורש טיפול מערכתי. אבל עד כמה שאני יודע, תסריטים כאלה כמעט ולא מגיעים לקרנות. אם מישהו מהקוראים כאן יודע אחרת, או הגיש בעצמו קומדיה או סרט אימה שנפסלו בקרנות, אנא עדכנו.
ויש לקוסאשווילי עוד טעות, די נפוצה אגב: הטענה שבשנות השבעים זה היה אחרת. אני מסכים שבשנות השבעים היו יותר קומדיות. אבל המצב היה כמעט סימטרי למה שקורה היום. הטענה שבשבות השבעים עשו סרטים לקהל והיום עושים סרטי איכות היא חלוקה דיכוטומית מעט מסולפת שמונצחת על ידי האסכולה הביקורתית של ג'אד נאמן ואורי קליין. אז, כמו היום, עשו מצד אחד סרטים שמצליחים בעולם (אל תשכחו שבשנות השבעים סרטים ישראליים היו מועמדים ארבע פעמים לאוסקר, ובמאי ישראלי זכה באוסקר – על סרט צרפתי. סרטים ישראליים זכו בגלובוס הזהב. סרטים ישראליים הוצגו בפסטיבלים בקאן ובברלין ואף זכו בפרסים, אמנם לא בפרסי בימוי ופרס הסרט), ומצד שני סרטים שמצליחים אצל הקהל המקומי. וזה נע בזיגזגים, והזרמים מצטלבים, ללא חוקיות חד משמעית: "השוטר אזולאי" גם הצליח אצל הקהל בארץ, וגם זכה לפרסים בעולם (גלובוס הזהב, מועמדות לאוסקר). "אסקימו לימון" לא הצליח בפסטיבלים, אבל הצליח אצל הקהל, בכל העולם (בעיקר גרמניה ויפן). וכו' וכו' וכו' דוגמאות, לכך שהיחס של העולם לישראל בשנות השבעים מאוד דומה לזה של היום.
תכננתי להיות היום בכנס בירושלים ולנסות לדווח בחי אם נאמרים דברים מעניינים, אבל לבסוף לא הצלחתי להגיע. אם מישהו מקוראיי נמצא שם, ספרו איך היה ומה נאמר. אם אתם בירושלים, קפצו לסינמטק עד 20:00, ולמשכנות שאננים מ-20:00, ועדכנו בתגובות מההיה מעניין ומה לא. אני מצידי אנסה למצוא דרך לעדכן בשלט רחוק.
צריך להודות: טוויטר נולד אולי כשירות מיקרו-בלוגים – דיווחי אינטנסט קצרצרים על מה שקורה לנו באותו רגע, מעין סמסים פומביים – אבל למעשה התפקוד העיקרי שלו (עבורי לפחות) הוא כמו שילוב בין רס"ס (ללמוד על פוסטים חדשים בבלוגים שאני עוקב אחריהם), או שירות המלצות על לינקים מעניינים שהאנשים שאני עוקב אחריהם נתקלים בהם (מעין דלישס). אבל, יש גם אקשן: עדיין לא נמצאה דרך ללנקק לפינג-פונג של טוויטים בין משתמשים, אבל מי שלא ראה אמש את קרב היריקות והגידופים בין בלוגרי הקולנוע קריס טייפלי מ"In Contention" וסקוט וויינברג (מ"סינמטיקל"), החמיץ קרב איגרוף וירטואלי בזמן אמת, והכל סביב פרסום תחזיות אוסקרים.
להלן כמה פוסטים מובחרים שליקטתי ביממה האחרונה דרך טוויטר:
ויה הטוויטר של ג'ון פאברו, הבמאי של "איירון מן":
ג'ף ברידג'ס הוא גם צלם סטילס מצוין, שלא זז בלי מצלמת הפילם העתיקה שלו, שמצלמת פריימים כפולים – ומנפיקה תמונות רחבות. צילומי השחור-לבן מהסטים של הסרטים שהוא השתתף בהם התפרסמו בלא מעט כרומונים. אבל את אלבום התמונות שלו מצילומי "איירון מן" הוא העלה לאינטרנט. בצילום בראש הפוסט הזה הוא מחזיק את המצלמה ביד אחת בזמן שהוא מצלם את עצמו (הקירח שדומה לג'ון מלקוביץ מימין הפריים) ואת אנשי הצוות סביב אחת מחליפות איירון מן.
מתברר שהמלחין ג'ון אדאמס הוא גם בלוגר. ובסוף השבוע הוא הלך לראות את "The Men Who Stare at Goats" (או: "הבוהים בעזים" כמו שאני קורא לו) ושנא כל רגע, ומשם הוא יוצא להרהור על כל עניין ההליכה לקולנוע והצפייה בסרטים.
ויה הטוויטר של ניל מילר:
שמועה ברשת גורסת שוויל סמית מתכנן להפיק (ולככב ב) עיבוד לסיפור הקצר "פרחים לעכבר לבן" ("Flowers for Algernon"). הסיפור – על גבר מוגבל שכלית המשתתף בניסוי עתידני המקפיץ את מנת המשכל שלו, אבל שבא עם מחיר הרסני – כבר עובד לקולנוע בסרט "צ'רלי", שזיכה את קליף רוברטסון באוסקר ב-1968. מילר מתאכזב מהבשורה הזאת ומייחל לראות את סמית חוזר לסרטי מד"ב ואקשן, ולא לדרמות נוגעות ללב שאיתן הוא מנסה לזכות באוסקר. אבל אני לא מסכים: "פרחים לעכבר לבן" הוא סיפור נפלא שמגיע לו עיבוד נוסף, ו"צ'רלי" כבר די התיישן – ותכל'ס, זה בהחלט סרט מדע בדיוני. מצד שני, זהירות עם השמועות: השמועה מלפני כמה חודשים שסמית יככב ברימייק של סטיבן ספילברג ל"שבעה צעדים" הקוריאני התרסקה על קרקע האי-מציאות.
זה מטוויטר של מישהו ששכחתי לרשום את שמו או שמה (עדכנו אותי ואעדכן):
בשעה טובה, אחרי שלוש שנים, עולה לאינטרנט טור הקומיקס הנפלא של אילנה זפרן, "רישומון". אני כמובן קיוותי שכשכהוא יעלה לאינטרנט זה יקרה באתר עצמאי של זפרן עם עיצוב קומיקסי נפלא, ולא בגרסת הפריים-ביי-פריים מחרבת המסיבות של "עכבר און ליין", אבל… זה יותר טוב מכלום, וזה – לצד הטור של יהלי סובול – אחד המדורים הבודדים האחרונים שאני עדיין מכור לו ב"העיר" ו"עכבר העיר". עכשיו הגיע זמן להוציא אותם בספר.
והאתר הזה שאמא2 מקימה לאמא1, איפה הוא?וסקוט פיינברג ריכז רשימה מקיפה מאוד של כל חשבונות הטוויטר של השחקנים/במאים/תסריטאים/מפיקים שיתמודדו השנה על האוסקרים, ואינדקס מרשים של כל בלוגרי הקולנוע המתעסקים באוסקרים, כולל עבדכם הנאמן.
זה הטוויטר של "סינמסקופ", אם עוד לא התמכרתם.
בסוף יוצא ש"Paranormal Activity" מקבל ממפיציו בארץ טיפול פרימיום דלוקס. אני מסיר את הכובע. השם שנבחר הוא "פעילות על טבעית". תרגום כמו שצריך. יפה. הסרט יוצא בסוף השבוע הבא, לא באיחור כה נורא מהסנסציה באמריקה. וצפו לפגוש את הבמאי, אורן פלי, ישראלי לשעבר, שיגיע ארצה בשבוע הקרוב לקראת בכורת הסרט.
ראיתי את "פעילות על טבעית" אמש, כשחושך ודממה סביבי. הסרט דל בקולנוע – וצמד השחקנים לא משכנעים לרגע שהם זוג – אבל צריך לתת לו את הקרדיט שמגיע לו: הוא מצמרר כהוגן, בלי לעשות כלום. הסרט דומה יותר באפקט שלו על הקהל ל"החוש השישי", ולא ל"פרויקט המכשפה מבלייר". אני רק מדמיין את הצפייה בו באולם מלא צופים בניו יורק. הניו יורקרים צורחים רק מהמתח, מהאופציה שמשהו יקרה, לכן נראה לי שהסרט הזה בעצם מפחיד לא בגלל מה שנראה על המסך, אלא בגלל מה שקורה באולם.
============
אהרון האופטמן, שתמיד יהיה בשבילי מעורכי "פנטזיה 2000 ", מבקש את עזרת קוראי הבלוג שלו לקראת כנסי עתידנות שהוא ישתתף בהם, ושינסו ""לחזות איומים פוטנציאליים הנשקפים מטכנולוגיות חדשות ועתידיות, אם ינוצלו לרעה על ידי ארגוני טרור או פשע".
רוג'ר איברט הפך למעין אוצר וידיאו בעדכוני הטוויטר שלו. הנה שתי מציאות שלו מאתמול:
1.
סרט קצר (לא אספר לכם על מה ולמי), בן דקה ורבע עם מספיק אקשן, אירועים ופיתולים כדי לאכלס סרט עלילתי באורך מלא:
2.
עשר דקות – בצבע – מלונדון של 1927. די מדהים:
תגובות אחרונות