1.

באמת? רימייק של "התנגשות הטיטאנים"? זה מה שחסר לנו? כן, אני מניח שזה איזשהו ניסיון לייצר מעין "300" חדש, ולואי לטרייה הצרפתי ("הענק הירוק") הוא במאי אקשן סביר שכזה, מעין וולפגנג פיטרסן-לייט, אז יש סיכוי שזה יהיה ממתק עיניים מקושקש אבל אכיל. העניין הוא שמבחינתי הערך היחיד של "התנגשות הטיטאנים", שהיה די ג'אנק גם ב-1981 (הוא נראה כאילו הוא נוצר בשנות החמישים) היה העובדה שזה היה הסרט האחרון שעליו עבד איש האפקטים האגדי, ריי הריהאוזן, שיצר את כל המפלצות באנימציה ובמיניאטורות. הסרט הזה חתם דור של עשייה קולנועית. אז עכשיו מגיע רימייק, בו הכל דיגיטלי – וממה אנחנו אמורים להתרגש?

2.

אבל הפתיח לטריילר הזה, ל"Kick Ass" של מתיו ווהן, די מצחיק. אני מקווה שזו לא הבדיחה היחידה בסרט. אגב, הסרט הבא של ווהן אחרי זה הוא הרימייק שלו ל"החוב", עם הלן מירן בתפקיד גילה אלמגור.

המקום להיות בו הבוקר הוא סינמטק ירושלים, שם נפתח זאת כנס קולנוע ראשון מסוגו, ומרתוני באורכו, שנערך לציון תחילת חגיגות יום הולדת 20 לבית הספר לקולנוע סם שפיגל. במשך רוב שעות הבוקר והצהריים יציגו מיטב קולנועני ישראל מעל במת הסינמטק הצעות שלהם לחזון שלהם לקולנוע הישראלי, ומ-20:00 (במשכנות שאננים) יתקיים פאנל לא פחות מסקרן, שבו מדברים במאים על מערכת היחסים עם הקהל. בבוקר, כל אחד יציג בתורו את חזונו, ויהיה מרתק לשמוע איך מדמיינים קולנוענים, אנשי אקדמיה ומנהלי פסטיבלים את עתיד הקולנוע הישראלי – מה תקוותיהם שיקרה, ומה חששותיהם מפני מה שעשוי לקרות. חלק מהדוברים מסקרנים אותי מאוד – חלקם לא. ויהיה מעניין לראות האם אחרי הכותרת בעמוד הראשון של "הארץ" מהבוקר, יתפתח גם ויכוח – שלא לומר תגרת אגרופים, באולם.

אני מניח שב"הארץ" רצו לעשות פריוויו לכנס ולדבר עם כמה מהדוברים שם, ואז דובר קוסאשווילי סיפק להם ציטוט זהב שדילג בקלות מהדפים האחוריים של חדשות התרבות אל העמוד הראשי. הכנס הזה בא לא רק לחגוג את יום ההולדת של סם שפיגל (בית הספר, לא המפיק של "חופי הכרך" שעל שמו הוא נקרא, ולא אחיו של ספייק ג'ונז, שעל שמו הוא לא נקרא), אלא גם להריע לאחת התקופות המפוארות בתולדות הקולנוע הישראלי, אבל קוסאשווילי מבטא תחושות בלתי חגיגיות: "חוגגים כאילו זו הצלחה אמיתית. זה קשקוש בלבוש. מדברים על הצלחה? אני רואה את זה אחרת לגמרי. יש אווירה שלא במקומה, וזה ייפסק. האופוריה שבאה בעקבות ה'הצלחה' טומנת בחובה סכנות קשות. אנושות. הכל יקרוס, כי הכל מנופח על כלום. כשהמציאות תטפח על הפנים יבואו הייאוש והאכזבה".

זה טיעון לגיטימי, והוא בוודאי גם נכון מאוד. לא הייתי קורא לקולנוע הישראלי "בועה", הצלחותיו ממשיות מאוד, אבל כל אחד יודע שאחרי שמגיעים לשיא יש נפילה. לפני שנתיים וקצת כתבתי בפרויקט סיכום שנה ב"עכבר און-ליין" שהחשש שלי הוא שיום אחד, בקרוב מאוד, נתעורר ונגלה שאנחנו ב-1980. אחרי השנים הגדולות והמפוארות של הפרסים וההצלחות של שנות השבעים, ששיאם היה ב-1978 (עם מיליון צופים ל"אסקימו לימון" ומועמדות לאוסקר ל"מבצע יונתן"), הגיעה קריסה איומה של הקולנוע הישראלי ובריחה המונית של קולנוענים לחו"ל, שהשאירו אחריהם ואקום שלקח לתעשייה עשרים שנה להתאושש ממנו. בגלל שאני מאמין שהחיים מחזוריים, אני גם חושש שהנפילה בוא תבוא. מכאן זה רק עניין של גישה ותפיסת עולם. יש כאלה שכשמזג האוויר מצוין ונעים שמחים ומחייכים ויוצאים לפיקניקים ולמסיבות, ויש כאלה שרק רואים את זה שכמה ימים אחר כך תהיה סופת גשמים ומתבאסים מזה למפרע. הרי כתרי שחורי, באותה כתבה, אומר דברים דומים לזה של קוסאשווילי, אבל בנימה אחרת לגמרי: "בהחלט יש גם אופנות. אנחנו כרגע באופנה, ואני לא בטוח שזה יימשך לנצח". וזה נכון, ובלתי נמנע. השאלה היא מה עושים עכשיו, ואיך מתכוננים – בלי פניקה – לקראת הבלתי נמנע.

עכשיו, לעניין הטענה השנייה של קוסאשווילי, שהוסיף ואמר: "הבעיה היא שהיוצרים בינוניים. איך עושים יוצרים לא בינוניים? רק אלוהים יודע. אין שיטה. אבל יש גם בעיה בכך שהקרנות תומכות בסרטים שיש להם יותר אפיל בעולם: סרטים שהם יריקה על עצמנו וכיבוס פומבי של הכביסה המלוכלכת. סרטים בנושא שכנות. לא תומכים בקומדיות, לא בסרטים על החברה הישראלית". זה כבר עניין של טעם. אם קוסאשווילי לא מחבב את "ואלס עם בשיר", "בופור" ו"ביקור התזמורת" זה עניין אחר. זה כמובן גם קצת עצוב וטיפה אירוני, כי בעיניי – ובוודאי בעיני רבים אחרים המתובננים בקולנוע הישראלי מן נחוץ – "חתונה מאוחרת" הוא חלק בלתי נפרד מהגל הקולנועי הדו ראשי, של "ביקור", "בשיר", "בופור" מצד אחד, ו"אביבה אהובתי", "איים אבודים" ו"סוף העולם שמאלה" מהצד השני. אי אפשר להגיד על אף אחד מהסרטים האלה שהוא לא הצליח אצל הקהל בארץ.

מה שכן, עם 20-25 סרטים בשנה, הקולנוע הישראלי מייצר חמישה סרטים טובים עד מצוינים בשנה, וכל השאר נעים בין הבינוני לרע. אבל זה נתון הגיוני. מה שכן, אני מסכים עם קוסאשווילי שלא עושים כאן מספיק קומדיות. ואני מוסיף לזה: סרטי אימה, מפלצות, ערפדים, מדע בדיוני. קוסאשווילי, כמו רבים, מאשים בכך את קרן הקולנוע. אני מאשים בכך את הקולנוענים עצמם. אני חושב שרוב יוצרי הקולנוע בארץ נורא כבדים, ושהסרטים הנוצרים כאן הם מראה נאמנה להלך הרוח של היוצרים, ולא להלך הרוח של הקרנות. האם יש מישהו שיכול לדווח על נטייה גורפת של הקרנות לפסול קומדיות? האם הוגשו לקרנות כמות עצומה של תסריטים לסרטי אימה שנפסלו? אם כן, זה אכן דורש טיפול מערכתי. אבל עד כמה שאני יודע, תסריטים כאלה כמעט ולא מגיעים לקרנות. אם מישהו מהקוראים כאן יודע אחרת, או הגיש בעצמו קומדיה או סרט אימה שנפסלו בקרנות, אנא עדכנו.

ויש לקוסאשווילי עוד טעות, די נפוצה אגב: הטענה שבשנות השבעים זה היה אחרת. אני מסכים שבשנות השבעים היו יותר קומדיות. אבל המצב היה כמעט סימטרי למה שקורה היום. הטענה שבשבות השבעים עשו סרטים לקהל והיום עושים סרטי איכות היא חלוקה דיכוטומית מעט מסולפת שמונצחת על ידי האסכולה הביקורתית של ג'אד נאמן ואורי קליין. אז, כמו היום, עשו מצד אחד סרטים שמצליחים בעולם (אל תשכחו שבשנות השבעים סרטים ישראליים היו מועמדים ארבע פעמים לאוסקר, ובמאי ישראלי זכה באוסקר – על סרט צרפתי. סרטים ישראליים זכו בגלובוס הזהב. סרטים ישראליים הוצגו בפסטיבלים בקאן ובברלין ואף זכו בפרסים, אמנם לא בפרסי בימוי ופרס הסרט), ומצד שני סרטים שמצליחים אצל הקהל המקומי. וזה נע בזיגזגים, והזרמים מצטלבים, ללא חוקיות חד משמעית: "השוטר אזולאי" גם הצליח אצל הקהל בארץ, וגם זכה לפרסים בעולם (גלובוס הזהב, מועמדות לאוסקר). "אסקימו לימון" לא הצליח בפסטיבלים, אבל הצליח אצל הקהל, בכל העולם (בעיקר גרמניה ויפן). וכו' וכו' וכו' דוגמאות, לכך שהיחס של העולם לישראל בשנות השבעים מאוד דומה לזה של היום.

תכננתי להיות היום בכנס בירושלים ולנסות לדווח בחי אם נאמרים דברים מעניינים, אבל לבסוף לא הצלחתי להגיע. אם מישהו מקוראיי נמצא שם, ספרו איך היה ומה נאמר. אם אתם בירושלים, קפצו לסינמטק עד 20:00, ולמשכנות שאננים מ-20:00, ועדכנו בתגובות מההיה מעניין ומה לא. אני מצידי אנסה למצוא דרך לעדכן בשלט רחוק.

צריך להודות: טוויטר נולד אולי כשירות מיקרו-בלוגים – דיווחי אינטנסט קצרצרים על מה שקורה לנו באותו רגע, מעין סמסים פומביים – אבל למעשה התפקוד העיקרי שלו (עבורי לפחות) הוא כמו שילוב בין רס"ס (ללמוד על פוסטים חדשים בבלוגים שאני עוקב אחריהם), או שירות המלצות על לינקים מעניינים שהאנשים שאני עוקב אחריהם נתקלים בהם (מעין דלישס). אבל, יש גם אקשן: עדיין לא נמצאה דרך ללנקק לפינג-פונג של טוויטים בין משתמשים, אבל מי שלא ראה אמש את קרב היריקות והגידופים בין בלוגרי הקולנוע קריס טייפלי מ"In Contention" וסקוט וויינברג (מ"סינמטיקל"), החמיץ קרב איגרוף וירטואלי בזמן אמת, והכל סביב פרסום תחזיות אוסקרים.

להלן כמה פוסטים מובחרים שליקטתי ביממה האחרונה דרך טוויטר:

ויה הטוויטר של ג'ון פאברו, הבמאי של "איירון מן":

ג'ף ברידג'ס הוא גם צלם סטילס מצוין, שלא זז בלי מצלמת הפילם העתיקה שלו, שמצלמת פריימים כפולים – ומנפיקה תמונות רחבות. צילומי השחור-לבן מהסטים של הסרטים שהוא השתתף בהם התפרסמו בלא מעט כרומונים. אבל את אלבום התמונות שלו מצילומי "איירון מן" הוא העלה לאינטרנט. בצילום בראש הפוסט הזה הוא מחזיק את המצלמה ביד אחת בזמן שהוא מצלם את עצמו (הקירח שדומה לג'ון מלקוביץ מימין הפריים) ואת אנשי הצוות סביב אחת מחליפות איירון מן.

ויה הטוויטר של The Auteurs:

מתברר שהמלחין ג'ון אדאמס הוא גם בלוגר. ובסוף השבוע הוא הלך לראות את "The Men Who Stare at Goats" (או: "הבוהים בעזים" כמו שאני קורא לו) ושנא כל רגע, ומשם הוא יוצא להרהור על כל עניין ההליכה לקולנוע והצפייה בסרטים.

ויה הטוויטר של ניל מילר:

שמועה ברשת גורסת שוויל סמית מתכנן להפיק (ולככב ב) עיבוד לסיפור הקצר "פרחים לעכבר לבן" ("Flowers for Algernon"). הסיפור – על גבר מוגבל שכלית המשתתף בניסוי עתידני המקפיץ את מנת המשכל שלו, אבל שבא עם מחיר הרסני – כבר עובד לקולנוע בסרט "צ'רלי", שזיכה את קליף רוברטסון באוסקר ב-1968. מילר מתאכזב מהבשורה הזאת ומייחל לראות את סמית חוזר לסרטי מד"ב ואקשן, ולא לדרמות נוגעות ללב שאיתן הוא מנסה לזכות באוסקר. אבל אני לא מסכים: "פרחים לעכבר לבן" הוא סיפור נפלא שמגיע לו עיבוד נוסף, ו"צ'רלי" כבר די התיישן – ותכל'ס, זה בהחלט סרט מדע בדיוני. מצד שני, זהירות עם השמועות: השמועה מלפני כמה חודשים שסמית יככב ברימייק של סטיבן ספילברג ל"שבעה צעדים" הקוריאני התרסקה על קרקע האי-מציאות.

זה מטוויטר של מישהו ששכחתי לרשום את שמו או שמה (עדכנו אותי ואעדכן):

בשעה טובה, אחרי שלוש שנים, עולה לאינטרנט טור הקומיקס הנפלא של אילנה זפרן, "רישומון". אני כמובן קיוותי שכשכהוא יעלה לאינטרנט זה יקרה באתר עצמאי של זפרן עם עיצוב קומיקסי נפלא, ולא בגרסת הפריים-ביי-פריים מחרבת המסיבות של "עכבר און ליין", אבל… זה יותר טוב מכלום, וזה – לצד הטור של יהלי סובול – אחד המדורים הבודדים האחרונים שאני עדיין מכור לו ב"העיר" ו"עכבר העיר". עכשיו הגיע זמן להוציא אותם בספר.

והאתר הזה שאמא2 מקימה לאמא1, איפה הוא?

וסקוט פיינברג ריכז רשימה מקיפה מאוד של כל חשבונות הטוויטר של השחקנים/במאים/תסריטאים/מפיקים שיתמודדו השנה על האוסקרים, ואינדקס מרשים של כל בלוגרי הקולנוע המתעסקים באוסקרים, כולל עבדכם הנאמן.

זה הטוויטר של "סינמסקופ", אם עוד לא התמכרתם.

בסוף יוצא ש"Paranormal Activity" מקבל ממפיציו בארץ טיפול פרימיום דלוקס. אני מסיר את הכובע. השם שנבחר הוא "פעילות על טבעית". תרגום כמו שצריך. יפה. הסרט יוצא בסוף השבוע הבא, לא באיחור כה נורא מהסנסציה באמריקה. וצפו לפגוש את הבמאי, אורן פלי, ישראלי לשעבר, שיגיע ארצה בשבוע הקרוב לקראת בכורת הסרט.

ראיתי את "פעילות על טבעית" אמש, כשחושך ודממה סביבי. הסרט דל בקולנוע – וצמד השחקנים לא משכנעים לרגע שהם זוג – אבל צריך לתת לו את הקרדיט שמגיע לו: הוא מצמרר כהוגן, בלי לעשות כלום. הסרט דומה יותר באפקט שלו על הקהל ל"החוש השישי", ולא ל"פרויקט המכשפה מבלייר". אני רק מדמיין את הצפייה בו באולם מלא צופים בניו יורק. הניו יורקרים צורחים רק מהמתח, מהאופציה שמשהו יקרה, לכן נראה לי שהסרט הזה בעצם מפחיד לא בגלל מה שנראה על המסך, אלא בגלל מה שקורה באולם.

============

אהרון האופטמן, שתמיד יהיה בשבילי מעורכי "פנטזיה 2000 ", מבקש את עזרת קוראי הבלוג שלו לקראת כנסי עתידנות שהוא ישתתף בהם, ושינסו ""לחזות איומים פוטנציאליים הנשקפים מטכנולוגיות חדשות ועתידיות, אם ינוצלו לרעה על ידי ארגוני טרור או פשע".

רוג'ר איברט הפך למעין אוצר וידיאו בעדכוני הטוויטר שלו. הנה שתי מציאות שלו מאתמול:

1.

סרט קצר (לא אספר לכם על מה ולמי), בן דקה ורבע עם מספיק אקשן, אירועים ופיתולים כדי לאכלס סרט עלילתי באורך מלא:

2.

עשר דקות – בצבע – מלונדון של 1927. די מדהים:

האיש שלי בפורום פילם מעדכן שהחברה קנתה את "Paranormal Activity" של אורן פלי ותפיץ אותו כבר בשבוע הבא, ה-19.11, בול בזמן לשבוע שאחרי יום שישי ה-13. זה מסתדר עם הבשורה שהגיעה הבוקר ש"הקופסה" של ריצ'רד קלי, גם הוא סרט של פורום פילם שהיה אמור לצאת בשבוע הבא, נדחה לינואר (האם הוא בסכנת גניזה?), ובכך הוא פינה את התאריך. "הקופסה" יצא בסוף השבוע האחרון באמריקה ונכשל שם באופן די מצמרר. אגב, גם "דוני דארקו" נכשל קשות כשיצא לבתי הקולנוע במקור. ההצלחה הגדולה הגיעה רק כשיצא בדי.וי.די. עכשיו נצטרך לחכות כמה ימים כדי לשמוע איזה שם המציאו ל"Paranormal Activity" בעברית. זה בטח יהיה מצחיק.

"ברונו" היה אחד הסרטים שהכי איכזבו אותי השנה, בוודאי אחרי "בוראט", שהוא מהסרטים הכי נפלאים וחריפים של העשור האחרון בעיניי. ב"סלאשפילם" מדווחים שהדי.וי.די של "ברונו" יצא השבוע בבריטניה והם מצרפים שבע סצינות מהסרט, המלוות בקומנטרי של סשה ברון-כהן ולארי צ'רלס (הבמאי). בגלל שרוב הסצינות (חוץ מהראשונה) די מביכות, הקומנטרי של ברון-כהן, שמספר איך כל אירוע כזה סיבך אותו בצרות, הופך לחלק הכי משעשע בסרט. הסצינה עם כוכבת הפורנו האלימה – סצינה לא מצחיקה בסרט – הופכת כעת למוטרפת יותר, כשמתברר עם אילו נזקים גופניים יצא ממנה ברון-כהן. ומה עשה סשה ברון-כהן ברגעים בהם הוכרז שברק אובמה נבחר לנשיא ארצות הברית (כלומר, לפני שנה וארבעה ימים בדיוק)? צפו בסצינות ותגלו. הנה הסצינות:

וזו הסצינה עם לה-טויה ג'קסון, שברון-כהן הוריד מהסרט אחרי מותו של אחיה, מייקל ג'קסון. כנראה שתקופת הרגישות חלפה:

הבוקר הצביע בית הנבחרים האמריקאי למען רפורמה היסטורית במערכת הבריאות הציבורית. עכשיו תור הקונגרס הסנאט לאשרר את החוק והמהפכה המשמעותית הראשונה של ברק אובמה – והאג'נדה שהילרי קלינטון ניסתה, אך נכשלה, ליישם בימי נשיאותו של ביל קלינטון – יוצאת לדרך. ובצירוף מקרים ישודר מחר ביס "סיקו" של מייקל מור (22:00, יס דוקו), סרט שמציג את תחלואי מערכת הבריאות האמריקאית.

=========

ועוד בעניינים תיעודיים: פורסמו המועמדויות לפרסי Cinema Eye לקולנוע תיעודי. הסרט המוביל במועמדויות הוא "The Cove", אחד הסרטים התיעודיים המדוברים של השנה (מאז זה בפרס הקהל בפסטיבל סאנדאנס), העוסק בציד דולפינים ביפן. "הגלגול" של נתי ברץ מועמד לפרס הצילום (צלם: ירון אורבך).

========

המועמדויות לפרסי הקולנוע האירופי הוכרזו אמש. "נביא" של ז'אק אודיאר – שזכה כבר בפרסים בקאן ובלונדון – מתקדם בקצב לקראת זכייתו באוסקר (המועמדות שלו כבר די בטוחה), והוא הסרט עם הכי הרב  מועמדויות. לפרס הסרט מועמדים: "נביא" של אודיאר (צרפת), "הסרט הלבן" של מיכאל האנקה (אוסטריה/גרמניה), "נער החידות ממומביי" של דני בויל (אנגליה), "מחוץ למים" של אנדריאה ארנולד (סקוטלנד), "הכניסו את האדם הנכון" של תומס אלפרדסון (שוודיה) ו"נער קריאה" של סטיבן דולדרי (אנגליה/גרמניה).

בקטגוריית הצילום יתחרה הדני אנתוני דוד מנטל בעצמו, עם מועמדויות גם על "נער החידות ממומביי" וגם על "אנטי-כרייסט" של לארס פון טרייר.

בשנתיים הקודמות לישראל היתה נציגות נכבדת עם "ביקור התזמורת", "עץ לימון" ו"ואלס עם בשיר". השנה "עג'מי" מציל את הכבוד הישראלי עם מועמדות יחידה בקטגוריית "התגלית האירופית". ו"חוטא" של מני פיליפ מועמד לפרס הסרט הקצר.

הפרסים יחולקו ב-12 בדצמבר בברלין.

"שרלוק הולמס" – הגרסה של גאי ריצ'י לספריו של ארתור קונן דויל – יעלה בארץ ביום האחרון של העשור הנוכחי, 31.12.2009. הנה הטריילר, בהיי דפינישן, עם רוברט דאוני ג'וניור בתפקיד שרלוק וג'וד לו בתפקיד ווטסון (ויש גם גרסה מתורגמת לעברית). נראה קצת "ג'נטלמנים מובחרים", לא?

והנה גרסה מעט שונה של הטריילר – למעשה גרסה טיפה טובה יותר מהנ"ל – שכוללת תרגום לעברית. אם תקפיאו את התמונה בסוף הטריילר, על הקרדיטים, תבחינו שאין שם זכר זכר לשמו של ארתור קונן דויל.

(אם הקובץ לא עובד, עשו קליק כפול בתוך מסגרת הווידיאו).

אני סאקר של סרטים בהם הגיבורים לובשים חולצות של ג'וי דיוויז'ן, בייחוד חולצות שהמסר של הסרט מודפס עליהן בגלוי

אני מניח שהייתי מחבב את "500 ימים של סאמר" פי 500 אם הייתי בן 22. אבל בשנים שחלפו מאז שברוני הלב של גיל 22 ראיתי כבר – ובזמן אמת – את "הרומן של אתמול בלילה" ואת כשהארי פגש את סאלי", שבעצמם, אני מניח, היו ואריאציות ופראפרזות על סרטים קודמים. יש סרטים שמייצגים את דורם ואת גיל קהל היעד שלהם. אבל "500 ימים עם סאמר" מלמד אותי דבר מהותי שכדאי לשנן: ליהוק טוב מציל הרבה. וכך, דמויות בעייתיות ותסריט שכבר ראינו כמותו (מוודי אלן ועד ג'ון יוז), הופכות לסרט חינני ומתוק עד מאוד מאוד בזכות צמד שחקנים מקסים (זואי דשאנל היא סוג של פלא) ובימוי ששם גז על הברקות והגנבות ופלאים קטנים. "500 ימים עם סאמר" הוא סרט שהולך על קרח דק, הוא כמעט כפייתי בפלרטטנות שלו עם הקהל, אבל הוא לבסוף מצליח להגיע לגדה השניה. סצינת הסיום שלו נפלאה בעיניי. הנה הביקורת שלי עליו:

פורסם ב"פנאי פלוס", 4.11.2009

בואו נדבר רגע על ציניות. את "500 ימים עם סאמר" קל לפספס כשנמצאים במצב של ציניות. ומאיפה מגיעה הציניות? למשל: מחוכמת יתר, מניסיון חיים עודף, מבגרות שמעדיפה לגלגל עיניים כלפי נאיביות במקום להיות מוקסמת ממנה, כמו שמוקסמים מפרח שמלבלב רק יומיים בשנה ויודעים שזה עניין חטוף, חולף, עד שהוא קמל. היו רגעים ב"500 ימים של סאמר" שהרגשתי שהסרט הזה מתקתק מדי עבורי, עד כדי כך שחשדתי שהוא מתנחמד ומתחנחן מדי. אבל אז קלטתי שזה לא הוא, זה אני. אני, שהוקסם מ"אנני הול" ומ"כשהארי פגש את סאלי" ומ"תגידי כן" של קמרון קרואו, הגעתי ל"500 ימים של סאמר" עם מטען כה עצום של סרטים רומנטיים מקסימים, שהסרט הזה, לרגעים, נראה כמו ניסיון נואש לחקות אותם. נדמה לי שוודי אלן ו"אנני הול" הם אכן השראות ברורות על הסרט, לרגעים עד כדי מצוקה, ובכל זאת יש בסרט שפע רגעים מוצלחים וחינניים בפני עצמם כדי להפוך אותו לסרט ראוי. ואכן, “500 ימים עם סאמר", סרט עצמאי קטן, הפך לאחת ההצלחות המתוקות והחינניות של הקיץ חרון באמריקה. לישראל הוא מגיע בסתיו, וכשתראו את הסרט – בו ה"סאמר" מהשם הוא במובן אירוני, ואווירת הסרט סתווית למדי – תגלו שזו דווקא העונה הנכונה יותר עבורו. אז, כשמגיעים אליו ללא ציניות, מגלים ש"500 ימים עם סאמר" הוא סרט פופ מתוק-מתוק, וחמוד-חמוד, עם המון רגעים מקסימים של הברקות קולנועיות, ועם שני גיבורים מתוקים מתוקים (לזואי דשאנל יש את קול הדיבור הכי נעים מבין שחקניות אמריקה כרגע). לרגעים – בייחוד עבור הציניים – זה קצת מתוק מדי, מסוג שעושה צמרמורת בשן, לפעמים נדמה שהוא מתאמץ מדי להיות סופר-מגניב. אבל בסך הכל, הלב שלו פועם במקום הנכון.

ותכל'ס, להיות ציני כלפי הסרט הזה, לפחות עבורי, זה סוג מסוים של הכחשה. פסקול הסרט נשמע כאילו יוצריו נכנסו אלי הביתה ובזזו לי את התקליטיה. הדאבס, הסמיתס, הפיקסיז. ואפילו רג'ינה סקפטור ולסלי פייסט. ובסצינה הכי מקסימה בסרט – שהיא יותר האל הרטלי מאשר וודי אלן – מככבים דאריל הול וג'ון אוטס, מגיבורי האייטיז שלי.

עכשיו בואו נדבר רגע על שירי פופ. כי זה מה ש"500 ימים עם סאמר" הוא למעשה. שיר פופ מושלם. ומהו שיר הפופ המושלם? ובכן, כזה שיש לו – בראש ובראשונה – מלודיה יפה, מתוקה, קליטה וקלה להתאהב. אבל אם נאזין היטב נגלה שבניגוד למה שנדמה, שירי הפופ הכי טובים אינם אלה שעוסקים בהתאהבות, אלא אלה שעוסקים בשברון לב. לכן שיר הפופ המושלם הוא למעשה החיבור העדין בין המתוק והמריר, בין רגעי האופוריה של התאהבות, ובין ההתרסקות על קרקע האכזבה והמציאות. וזהו "500 ימים עם סאמר", שאופיו נחשף גם בעריכה המוזיקלית שלו (שנעה בין הקלאש לסיימון וגרפונקל), ובציטוטיו הקולנועיים (מ"ז'יל וג'ים" ועד "הבוגר", דרך ברגמן ואלן), סרט שכבר בתחילתו מעיד על עצמו ש"שהו סרט על אהבה, אבל לא סרט רומנטי" (הוא כמובן משקר), סרט שמדפדף הלוך ושוב בין רגעי הקסם של ההיי שבהתאהבות, והדאון של הפרידה. סרט קליט, קל לזמזום ולחיבה, שיש סיכוי – כמו שקורא לפעמים להמנוני פופ – שהוא מהר מאוד יתיישן וייצא מהאופנה. למה? כי אנחנו מתבגרים ונהיים ציניים. והסרט הזה עובד רע בציניות.

התסריטאים סקוט נויסטאדר ומייקל וובר (שחתומים על "הפנתר הוורוד 2 ”, שדי הצחיק אותי), כתבו את מה שנראה כמו סרט הנקמה האולטימטיבי בבחורות ששברו את ליבם. סאמר היא הבחורה הבלתי מושגת האולטימטיבית, זו שמשחקת בליבו של הברנש שמאוהב בה, תוך שהיא מקפידה להבהיר לו שהיא לא בעניין של שום דבר רציני ושהם "רק חברים". אלא שמעשיה לא מתיישבים עם המילים, וגיבורנו בעלי עיני הכלבלב המאוהב (ג'וזף גורדון לוויט) מעדיף להתעלם מהמילים בשעה שהוא נופל בתאוצה של 9.8 מטר לשנייה (בריבוע) אל עבר קרקע האספלט שעליה ימעך ליבו. הסרט, שבנוי באופן שנון למדי (ובכלל, הסרט הזה הוא בעיקר שנון), מזפזפ קדימה ואחורה על ציר הזמן של 500 הימים שבין ההיכרות וההתנתקות, וכמו פלאשבקים של אדם שבור לב שמנסה להבין איפה השתבשה מערכת היחסים שלו, כך גם הוא קופץ בין הרגעים היפים ובין רגעי הזוועה. מארק ווב, במאי קליפים שזה לו סרטו הראשון, יצר ממתק ויזואלי חינני למדי שלרגעים הוא ממש מוצלח (קטע המיוזיקל עם הול אנד אוטס בפסקול, המייצג את האושר אחרי הלילה המשותף הראשון) ולרגעים יש בו משהו מלאכותי ונדוש כמו פרסומת מפלסטיק (הסצינה באיקאה, שנראית כמו סרט סטודנטים שבלוני). המעלה-מטה של מצב הרוח, הלב שקשור על חוט כמו יו-יו, מקרב את "500 ימים עם סאמר", מכל הסרטים האחרים שהסרט דומה להם – אלה שהזכרתי לעיל ואלה ששכחתי כבר – דווקא הכי ל"סינגלס" של קמרון קרואו. עוד סרט על צעירים, מוזיקה ולבבות שבורים. וכמו ש"סינגלס" ייצג את המוזיקה של תחילת הניינטיז, כך "500 ימים עם סאמר" הוא כמו רשימת ההשמעה באיי-פוד של צעיר האורבני המתוחכם של ימינו, שכלוא בעולם בו הוא והבנות החליפו תפקידים, והוא לא מצליח לרגע להגיד לבחורה מולו אפילו פעם אחת מה הוא באמת חושב. “אנחנו כמו סיד וננסי", אומרת לו סאמר, באחד הדיאלוגים המשמעותיים והמדויקים בסרט, שמייצגים משהו מהמסר של הסרט על הדרך שבה ענייני הג'נדר התחלפו בעשורים האחרונים. “אלא שאני סיד", היא מוסיפה.

"500 ימים עם סאמר" ייצא לבתי הקולנוע בסוף השבוע הבא.