לא סבלתי כלל מ"חמש שעות מפריז", אבל ממש סבלתי לכתוב עליו. כל ניסיון להפעיל מחשבה ומוח בקשר לסרט הזה – שהמילה היחידה שהצלחתי לנסח בקשר אליו זה "סימפטי" – גרמה לי מצוקה. הסרט נעים כזה, יש בו רגעים עם הומור, רגעים עם רגש, אבל הוא סופר-סטנדרטי. כשניסיתי לחשוב עליו בדיעבד התמלאתי פליאה לגביו. לא הבנתי את הגיבור, לא הבנתי למה הסרט משאיר אותו בנקודה בה הוא משאיר אותו, לא הבנתי אם אני אמור לסמפט אותו או לרחם עליו, לא הבנתי אם אני אמור לרצות שהזוג הזה – של נהג המונית והמורה למוזיקה – ישארו יחד. זו לא קומדיה רומנטית, זו דרמה חמצמצה עם רומנטיקה וקצת הומור. "500 ימים עם סאמר" מספר סיפור כמעט זהה, אבל עם הרבה יותר חן. ובעיקר, לא הבנתי למה יוצר צעיר ומסקרן עושה סרט כה… מבוגר. היתרון בכך הוא שקהל מבוגר, בעיקר חובב שנסונים ובלדות, עשוי לסמפט את הסרט מאוד. ובצדק. מאז "זולגות הדמעות מעצמן" של איתן גרין – שמבחינתי "חמש שעות מפריז" הוא כמעט סרט זהה לו – לא התקשיתי כל כך בלכתוב ביקורת על סרט שאין לי ממש מה לומר עליו. הוא בסדר. אבל פשוט לא ממש לטעמי.

פורסם ב"פנאי פלוס", 11.11.2009

אני פותח ואומר: “חמש שעות מפריז" – סרט הבכורה של ליאון פרודוסקי שהקסים את שופטי פסטיבל חיפה ויצא משם עם פרס על הסרט ופרס על התסריט – הוא סרט סימפטי. הוא לא מעצבן ולא מעיק ולא גרוע. הוא נינוח, מנומס, נאה, יש לו לב. בעולם שלא דורש הרבה מהסרטים שלו, ועבור קהל יעד שמחפש סרטים מנומסים, בלי יותר מדי ליבידו, הסרט הזה בהחלט מספק. מי שחיבב את "זולגות הדמעות מעצמן", למשל, יתמוגג מהסרט הזה. יש להם אופי דומה. נעים כזה. בעדו של הסרט אגיד שנדמה לי, שקהל מבוגר עשוי לחבב אותו ואת אווירת השנסונים שלו. נגד הסרט אגיד שהוא פשוט נורא מיושן.

דרור קרן מגלם ב"חמש שעות מפריז" נהג מונית בשם יגאל, והוא אחת הדמויות הכי פלגמטיות שראיתי כבר הרבה זמן בסרט. הוא גרוש, כולם רוכבים עליו, וכשהוא מתאהב במורת המוזיקה של בנו, הציפייה היא שסוף סוף הוא ייצא מהכונכיה שלו ויפרח. אבל זה לא ממש קורה. בין תחילת הסרט לסופו כל מה שיש זה רצף נעים של סצינות שחלקן מעוררות חיבה רבה, חלקן מצולמות ברוך נעים (אם כי קשה להאמין שהצלם של הסרט הזה והצלם של "לבנון" הוא אותו איש), ובאופן כללי הליהוק של קרן והלנה ירלובה מעסה את בלוטות ה"חביב". אבל משהו משמעותי חסר בסרט הזה.

יכול להיות שהציפיות שלי מופרזות. בשנה עם 25 סרטים, בה היו שני סרטים כה יוצאי דופן כמו "לבנון" ו"עג'מי" וסרט כה מהנה כמו "סיפור גדול", וסרטים שיש להם איזשהו שפיץ סגנוני שחיבבתי כמו "שבע דקות בגן עדן" ו"פובידיליה", בהחלט צריך שיהיו גם כמה סרטים סימפטיים. ועדיף "סימפטי" על "גרוע". אבל יש ב"חמש שעות מפריז" משהו סימפטומטי שמצאתי גם בסרטים נוספים שעומדים לצאת בקרוב בארץ: “היו לילות" ו"הבודדים". שלושתם סרטים שאפשר להגידם כ"עשויים היטב", “רהוטים" ועם טאצ'ים של סגנון. אבל יש בהם גם איזושהי כבדות שנדמה שכבר הלכה והתנדפה מהקולנוע הישראלי של השנים האחרונות. כשזה בא מידי יוצרים ותיקים, נציגי הדור הקודם, זה הגיוני ואף מתבקש. אבל כשזה מגיע ממי שאמור להיות אחת ההבטחות הגדולות של הקולנוע הישראלי הצעיר אני מביט בסרט קצת בהשתוממות. וזו לא הפעם הראשונה: "לילה אפל", סרט צבא שהיה פרויקט הגמר של פרודובסקי בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, היה לפני שנתיים אחד מסרטי הסטודנטים הכי מדוברים והכי מעוטרים בעולם, אחרי שזכה בפרס הסרט המצטיין בתחרות של כלל בתי הספר לקולנוע בעולם והיה מועמד לאוסקר של סרטי הסטודנטים. גם שם לא ממש התחברתי. ושוב אדגיש, כי אולי הפכתי לצופה מפונק: זה בסדר ונחמד ורהוט ושוטף, אבל גם נורא סטנדרטי, בשעה שכבר למדתי לצפות מהקולנוע הישראלי שיהיה יותר מזה. ואילו "חמש שעות מפריז" מחזיר אותי לימים בהם נדרשה סלחנות כדי לפרגן לקולנוע הישראלי, משהו כמו עשר שנים אחורה. זה נראה כמו סרט, זה סימפטי כמו סרט, אבל בסופו של דבר: למה זה בעצם סרט?

"חמש שעות מפריז" היא דרמה רומנטית על שני אנשים שנמצאים בחייהם בשלב המתנה, הקפאה. המפגש ביניהם אמור להיות רגע ההתעוררות שלהם. הסרט יוצא מנקודת מוצא מסחרית-רומנטית מקובלת ולגיטימית, ונדמה שזה סרט שכמו "סיפור גדול" מטרתו העיקרית היא לענג. אבל הוא באופן עקבי מסרב לתת לנו את ההנאה שבצפייה בדמויות מתפתחות. אז זה בעצם סרט אנטי-מסחרי ואנטי-רומנטי, תרגיל קונספטואלי בריסוק הז'אנר ובשבירת ציפיות? אם כן, חבל. אם לא, חבל כפליים.

את הדמות של דרור קרן לא הבנתי בכלל. הפטיש של קרן לשבת ולהתבונן במטוסים ממריאים ונוחתים מקסים. נראה מצוין. גם מעורר הזדהות. אבל פחד הטיסה שלו, שאמור להיות הדבר שהכי רודף אותו, מייסר אותו, מקרקע אותו (וגם מסמל איזושהי אימפוטנטיות של הדמות, שלא מצליחה להתנתק מהקרקע), נשאר כמו איפיון שאף פעם לא מגיע לידי פתרון שיש בו הארה או ריגוש, עד כדי כך שבסופו של סרט עולה התהייה למה היינו צריכים את הפוביה הזאת? מה היא עזרה לנו להבין עליו?

אבל יאמר לזכות הסרט שהוא די חזק בדמויות משנה, שיש להן יותר אופי מלגיבורים הראשיים. בראש ובראשונה, ולדימיר פרידמן, אבל גם יורם טולדנו – שניהם צלעות במשולשים הרומנטיים שהדמות של קרן מעורבב בהן. ובזכות הרגעים האלה, ורגעים פוטוגניים אחרי, “חמש שעות מפריז" הוא סרט… סימפטי. לא יותר.

"חמש שעות מפריז": בתי קולנוע ושעות הקרנה

הו, מתחילה העונה המגניבה. עונת האוסקרים. העונה שבה האולפנים משחררים את הסרטים שהם גאים בהם. אבל הכי חשוב: העונה שבה הם מתחילים לחזר במרץ אחרי כמעט 6,000 חברי אקדמיה הפרושים ברחבי העולם וישראל, ואנחנו – פשוטי העם שרק צופים באוסקר ולא משפיעים עליו – נהנים מהצ'ופרים. בייחוד עכשיו, כשהקמפיינים עברו לאינטרנט. תראו איזה דברים מגניבים האולפנים סידרו לנו:

אולפני וורנר העלו אתר קידום לעונת הפרסים (אוסקרים, גלובוסים ובאפט"א) בו אתם יכולים להוריד את התסריטים של "הארי פוטר והנסיך חצוי הדם", "המודיע" של סטיבן סודרברג ובקרוב גם את "ארץ יצורי הפרא". באתר גלובוס הזהב שלהם תמצאו בקרוב גם את התסריט ל"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס". באתרים אפשר גם להאזין לפסקול המלא והמופלא שכתבו קרטר בורוול וקרן או ל"ארץ יצורי הפרא", ולפסקול של מרווין המליש ל"המודיע" (ואגב, אני שומע שאתם יכולים לשכוח מלראות את "המןדיע" בבתי הקולנוע בארץ. חפשו אותו בסינמטקים בדצמבר).

אולפני יוניברסל מקדמים באתר הפרסים שלהם את "אויבי הציבור" של מייקל מאן, את "אנשים מצחיקים" של ג'אד אפטאו (אני לא מאמין שג.ג גנזו את הסרט הזה), את "ברונו" של סשה ברון כהן ולארי צ'רלס, ואת "זה מסובך", שייצא רק בדצמבר, סרטה של ננסי מאייר עם מריל סטריפ ומנחי האוסקר, סטיב מרטין ואלק בולדווין. יוניברסל מאפשרים להוריד את התסריטים של "אויבי הציבור" ו"אנשים מצחיקים". אל תחמיצו את ההאזנה לפסקולים של שני הסרטים האלה: הפסקול של אליוט גולדנטל ל"אויבי הציבור" והפסקול של ג'ייסון שוורצמן ודיינה אנדרוז ל"אנשים מצחיקים".

פוקוס פיצ'רס הקימו אתר לקדם ארבעה סרטים: "יהודי טוב", "ללא שם", "9" ו"קורליין". שני האחרונים מכוונים בעיקר לקטגוריית האנימציה, ול"קורליין" יש סיכוי מצוין להיות מועמד. אבל האטרקציה הכי גדולה באתר שלהם היא האפשרות להוריד את התסריט של האחים כהן ל"יהודי טוב" – תסריט שלא מעט ממנו כתוב ביידיש – ולהאזין לפסקול של קרטר בורוול, שבין הסרט הזה ובין "ארץ יצורי פרא", היתה לו שנה מוצלחת מאוד. על פי דיווחים זרים, "יהודי טוב" אמור להיות אחד מעשרת הסרטים המועמדים לאוסקר השנה.

ליונסגייט השיקו אתר שמקדם גם הוא ארבעה סרטים, שניים מהם סרטי תעודה, אבל זה אתר צנוע יותר, בלי מוזיקות, אנימציות ופסקולים, אבל כן עם תסריטים. הסרט המרכזי של ליונסגייט במירוץ האוסקרים הקרוב הוא "Precious", שיש כאלה שמהמרים עליו כזוכה אפשרי. אפשר להוריד את התסריט. הסרט הנוסף הוא "אחים" של ג'ים שרידן, שהתסריט שלו לא נמצא להורדה (עדיין).

הסרטים שחסרים בינתיים הם "Invictus" של קלינט איסטווד (שמן הסתם יועלה לאתר של וורנר אלרי שהסרט ייצא), ו"Up in the Air" של ג'ייסון רייטמן – עוד סרט עם זמזום אוסקרים חזק – שיעלה באתר של פרמאונט בהמשך החודש.

1.

באמת? רימייק של "התנגשות הטיטאנים"? זה מה שחסר לנו? כן, אני מניח שזה איזשהו ניסיון לייצר מעין "300" חדש, ולואי לטרייה הצרפתי ("הענק הירוק") הוא במאי אקשן סביר שכזה, מעין וולפגנג פיטרסן-לייט, אז יש סיכוי שזה יהיה ממתק עיניים מקושקש אבל אכיל. העניין הוא שמבחינתי הערך היחיד של "התנגשות הטיטאנים", שהיה די ג'אנק גם ב-1981 (הוא נראה כאילו הוא נוצר בשנות החמישים) היה העובדה שזה היה הסרט האחרון שעליו עבד איש האפקטים האגדי, ריי הריהאוזן, שיצר את כל המפלצות באנימציה ובמיניאטורות. הסרט הזה חתם דור של עשייה קולנועית. אז עכשיו מגיע רימייק, בו הכל דיגיטלי – וממה אנחנו אמורים להתרגש?

2.

אבל הפתיח לטריילר הזה, ל"Kick Ass" של מתיו ווהן, די מצחיק. אני מקווה שזו לא הבדיחה היחידה בסרט. אגב, הסרט הבא של ווהן אחרי זה הוא הרימייק שלו ל"החוב", עם הלן מירן בתפקיד גילה אלמגור.

המקום להיות בו הבוקר הוא סינמטק ירושלים, שם נפתח זאת כנס קולנוע ראשון מסוגו, ומרתוני באורכו, שנערך לציון תחילת חגיגות יום הולדת 20 לבית הספר לקולנוע סם שפיגל. במשך רוב שעות הבוקר והצהריים יציגו מיטב קולנועני ישראל מעל במת הסינמטק הצעות שלהם לחזון שלהם לקולנוע הישראלי, ומ-20:00 (במשכנות שאננים) יתקיים פאנל לא פחות מסקרן, שבו מדברים במאים על מערכת היחסים עם הקהל. בבוקר, כל אחד יציג בתורו את חזונו, ויהיה מרתק לשמוע איך מדמיינים קולנוענים, אנשי אקדמיה ומנהלי פסטיבלים את עתיד הקולנוע הישראלי – מה תקוותיהם שיקרה, ומה חששותיהם מפני מה שעשוי לקרות. חלק מהדוברים מסקרנים אותי מאוד – חלקם לא. ויהיה מעניין לראות האם אחרי הכותרת בעמוד הראשון של "הארץ" מהבוקר, יתפתח גם ויכוח – שלא לומר תגרת אגרופים, באולם.

אני מניח שב"הארץ" רצו לעשות פריוויו לכנס ולדבר עם כמה מהדוברים שם, ואז דובר קוסאשווילי סיפק להם ציטוט זהב שדילג בקלות מהדפים האחוריים של חדשות התרבות אל העמוד הראשי. הכנס הזה בא לא רק לחגוג את יום ההולדת של סם שפיגל (בית הספר, לא המפיק של "חופי הכרך" שעל שמו הוא נקרא, ולא אחיו של ספייק ג'ונז, שעל שמו הוא לא נקרא), אלא גם להריע לאחת התקופות המפוארות בתולדות הקולנוע הישראלי, אבל קוסאשווילי מבטא תחושות בלתי חגיגיות: "חוגגים כאילו זו הצלחה אמיתית. זה קשקוש בלבוש. מדברים על הצלחה? אני רואה את זה אחרת לגמרי. יש אווירה שלא במקומה, וזה ייפסק. האופוריה שבאה בעקבות ה'הצלחה' טומנת בחובה סכנות קשות. אנושות. הכל יקרוס, כי הכל מנופח על כלום. כשהמציאות תטפח על הפנים יבואו הייאוש והאכזבה".

זה טיעון לגיטימי, והוא בוודאי גם נכון מאוד. לא הייתי קורא לקולנוע הישראלי "בועה", הצלחותיו ממשיות מאוד, אבל כל אחד יודע שאחרי שמגיעים לשיא יש נפילה. לפני שנתיים וקצת כתבתי בפרויקט סיכום שנה ב"עכבר און-ליין" שהחשש שלי הוא שיום אחד, בקרוב מאוד, נתעורר ונגלה שאנחנו ב-1980. אחרי השנים הגדולות והמפוארות של הפרסים וההצלחות של שנות השבעים, ששיאם היה ב-1978 (עם מיליון צופים ל"אסקימו לימון" ומועמדות לאוסקר ל"מבצע יונתן"), הגיעה קריסה איומה של הקולנוע הישראלי ובריחה המונית של קולנוענים לחו"ל, שהשאירו אחריהם ואקום שלקח לתעשייה עשרים שנה להתאושש ממנו. בגלל שאני מאמין שהחיים מחזוריים, אני גם חושש שהנפילה בוא תבוא. מכאן זה רק עניין של גישה ותפיסת עולם. יש כאלה שכשמזג האוויר מצוין ונעים שמחים ומחייכים ויוצאים לפיקניקים ולמסיבות, ויש כאלה שרק רואים את זה שכמה ימים אחר כך תהיה סופת גשמים ומתבאסים מזה למפרע. הרי כתרי שחורי, באותה כתבה, אומר דברים דומים לזה של קוסאשווילי, אבל בנימה אחרת לגמרי: "בהחלט יש גם אופנות. אנחנו כרגע באופנה, ואני לא בטוח שזה יימשך לנצח". וזה נכון, ובלתי נמנע. השאלה היא מה עושים עכשיו, ואיך מתכוננים – בלי פניקה – לקראת הבלתי נמנע.

עכשיו, לעניין הטענה השנייה של קוסאשווילי, שהוסיף ואמר: "הבעיה היא שהיוצרים בינוניים. איך עושים יוצרים לא בינוניים? רק אלוהים יודע. אין שיטה. אבל יש גם בעיה בכך שהקרנות תומכות בסרטים שיש להם יותר אפיל בעולם: סרטים שהם יריקה על עצמנו וכיבוס פומבי של הכביסה המלוכלכת. סרטים בנושא שכנות. לא תומכים בקומדיות, לא בסרטים על החברה הישראלית". זה כבר עניין של טעם. אם קוסאשווילי לא מחבב את "ואלס עם בשיר", "בופור" ו"ביקור התזמורת" זה עניין אחר. זה כמובן גם קצת עצוב וטיפה אירוני, כי בעיניי – ובוודאי בעיני רבים אחרים המתובננים בקולנוע הישראלי מן נחוץ – "חתונה מאוחרת" הוא חלק בלתי נפרד מהגל הקולנועי הדו ראשי, של "ביקור", "בשיר", "בופור" מצד אחד, ו"אביבה אהובתי", "איים אבודים" ו"סוף העולם שמאלה" מהצד השני. אי אפשר להגיד על אף אחד מהסרטים האלה שהוא לא הצליח אצל הקהל בארץ.

מה שכן, עם 20-25 סרטים בשנה, הקולנוע הישראלי מייצר חמישה סרטים טובים עד מצוינים בשנה, וכל השאר נעים בין הבינוני לרע. אבל זה נתון הגיוני. מה שכן, אני מסכים עם קוסאשווילי שלא עושים כאן מספיק קומדיות. ואני מוסיף לזה: סרטי אימה, מפלצות, ערפדים, מדע בדיוני. קוסאשווילי, כמו רבים, מאשים בכך את קרן הקולנוע. אני מאשים בכך את הקולנוענים עצמם. אני חושב שרוב יוצרי הקולנוע בארץ נורא כבדים, ושהסרטים הנוצרים כאן הם מראה נאמנה להלך הרוח של היוצרים, ולא להלך הרוח של הקרנות. האם יש מישהו שיכול לדווח על נטייה גורפת של הקרנות לפסול קומדיות? האם הוגשו לקרנות כמות עצומה של תסריטים לסרטי אימה שנפסלו? אם כן, זה אכן דורש טיפול מערכתי. אבל עד כמה שאני יודע, תסריטים כאלה כמעט ולא מגיעים לקרנות. אם מישהו מהקוראים כאן יודע אחרת, או הגיש בעצמו קומדיה או סרט אימה שנפסלו בקרנות, אנא עדכנו.

ויש לקוסאשווילי עוד טעות, די נפוצה אגב: הטענה שבשנות השבעים זה היה אחרת. אני מסכים שבשנות השבעים היו יותר קומדיות. אבל המצב היה כמעט סימטרי למה שקורה היום. הטענה שבשבות השבעים עשו סרטים לקהל והיום עושים סרטי איכות היא חלוקה דיכוטומית מעט מסולפת שמונצחת על ידי האסכולה הביקורתית של ג'אד נאמן ואורי קליין. אז, כמו היום, עשו מצד אחד סרטים שמצליחים בעולם (אל תשכחו שבשנות השבעים סרטים ישראליים היו מועמדים ארבע פעמים לאוסקר, ובמאי ישראלי זכה באוסקר – על סרט צרפתי. סרטים ישראליים זכו בגלובוס הזהב. סרטים ישראליים הוצגו בפסטיבלים בקאן ובברלין ואף זכו בפרסים, אמנם לא בפרסי בימוי ופרס הסרט), ומצד שני סרטים שמצליחים אצל הקהל המקומי. וזה נע בזיגזגים, והזרמים מצטלבים, ללא חוקיות חד משמעית: "השוטר אזולאי" גם הצליח אצל הקהל בארץ, וגם זכה לפרסים בעולם (גלובוס הזהב, מועמדות לאוסקר). "אסקימו לימון" לא הצליח בפסטיבלים, אבל הצליח אצל הקהל, בכל העולם (בעיקר גרמניה ויפן). וכו' וכו' וכו' דוגמאות, לכך שהיחס של העולם לישראל בשנות השבעים מאוד דומה לזה של היום.

תכננתי להיות היום בכנס בירושלים ולנסות לדווח בחי אם נאמרים דברים מעניינים, אבל לבסוף לא הצלחתי להגיע. אם מישהו מקוראיי נמצא שם, ספרו איך היה ומה נאמר. אם אתם בירושלים, קפצו לסינמטק עד 20:00, ולמשכנות שאננים מ-20:00, ועדכנו בתגובות מההיה מעניין ומה לא. אני מצידי אנסה למצוא דרך לעדכן בשלט רחוק.

צריך להודות: טוויטר נולד אולי כשירות מיקרו-בלוגים – דיווחי אינטנסט קצרצרים על מה שקורה לנו באותו רגע, מעין סמסים פומביים – אבל למעשה התפקוד העיקרי שלו (עבורי לפחות) הוא כמו שילוב בין רס"ס (ללמוד על פוסטים חדשים בבלוגים שאני עוקב אחריהם), או שירות המלצות על לינקים מעניינים שהאנשים שאני עוקב אחריהם נתקלים בהם (מעין דלישס). אבל, יש גם אקשן: עדיין לא נמצאה דרך ללנקק לפינג-פונג של טוויטים בין משתמשים, אבל מי שלא ראה אמש את קרב היריקות והגידופים בין בלוגרי הקולנוע קריס טייפלי מ"In Contention" וסקוט וויינברג (מ"סינמטיקל"), החמיץ קרב איגרוף וירטואלי בזמן אמת, והכל סביב פרסום תחזיות אוסקרים.

להלן כמה פוסטים מובחרים שליקטתי ביממה האחרונה דרך טוויטר:

ויה הטוויטר של ג'ון פאברו, הבמאי של "איירון מן":

ג'ף ברידג'ס הוא גם צלם סטילס מצוין, שלא זז בלי מצלמת הפילם העתיקה שלו, שמצלמת פריימים כפולים – ומנפיקה תמונות רחבות. צילומי השחור-לבן מהסטים של הסרטים שהוא השתתף בהם התפרסמו בלא מעט כרומונים. אבל את אלבום התמונות שלו מצילומי "איירון מן" הוא העלה לאינטרנט. בצילום בראש הפוסט הזה הוא מחזיק את המצלמה ביד אחת בזמן שהוא מצלם את עצמו (הקירח שדומה לג'ון מלקוביץ מימין הפריים) ואת אנשי הצוות סביב אחת מחליפות איירון מן.

ויה הטוויטר של The Auteurs:

מתברר שהמלחין ג'ון אדאמס הוא גם בלוגר. ובסוף השבוע הוא הלך לראות את "The Men Who Stare at Goats" (או: "הבוהים בעזים" כמו שאני קורא לו) ושנא כל רגע, ומשם הוא יוצא להרהור על כל עניין ההליכה לקולנוע והצפייה בסרטים.

ויה הטוויטר של ניל מילר:

שמועה ברשת גורסת שוויל סמית מתכנן להפיק (ולככב ב) עיבוד לסיפור הקצר "פרחים לעכבר לבן" ("Flowers for Algernon"). הסיפור – על גבר מוגבל שכלית המשתתף בניסוי עתידני המקפיץ את מנת המשכל שלו, אבל שבא עם מחיר הרסני – כבר עובד לקולנוע בסרט "צ'רלי", שזיכה את קליף רוברטסון באוסקר ב-1968. מילר מתאכזב מהבשורה הזאת ומייחל לראות את סמית חוזר לסרטי מד"ב ואקשן, ולא לדרמות נוגעות ללב שאיתן הוא מנסה לזכות באוסקר. אבל אני לא מסכים: "פרחים לעכבר לבן" הוא סיפור נפלא שמגיע לו עיבוד נוסף, ו"צ'רלי" כבר די התיישן – ותכל'ס, זה בהחלט סרט מדע בדיוני. מצד שני, זהירות עם השמועות: השמועה מלפני כמה חודשים שסמית יככב ברימייק של סטיבן ספילברג ל"שבעה צעדים" הקוריאני התרסקה על קרקע האי-מציאות.

זה מטוויטר של מישהו ששכחתי לרשום את שמו או שמה (עדכנו אותי ואעדכן):

בשעה טובה, אחרי שלוש שנים, עולה לאינטרנט טור הקומיקס הנפלא של אילנה זפרן, "רישומון". אני כמובן קיוותי שכשכהוא יעלה לאינטרנט זה יקרה באתר עצמאי של זפרן עם עיצוב קומיקסי נפלא, ולא בגרסת הפריים-ביי-פריים מחרבת המסיבות של "עכבר און ליין", אבל… זה יותר טוב מכלום, וזה – לצד הטור של יהלי סובול – אחד המדורים הבודדים האחרונים שאני עדיין מכור לו ב"העיר" ו"עכבר העיר". עכשיו הגיע זמן להוציא אותם בספר.

והאתר הזה שאמא2 מקימה לאמא1, איפה הוא?

וסקוט פיינברג ריכז רשימה מקיפה מאוד של כל חשבונות הטוויטר של השחקנים/במאים/תסריטאים/מפיקים שיתמודדו השנה על האוסקרים, ואינדקס מרשים של כל בלוגרי הקולנוע המתעסקים באוסקרים, כולל עבדכם הנאמן.

זה הטוויטר של "סינמסקופ", אם עוד לא התמכרתם.

בסוף יוצא ש"Paranormal Activity" מקבל ממפיציו בארץ טיפול פרימיום דלוקס. אני מסיר את הכובע. השם שנבחר הוא "פעילות על טבעית". תרגום כמו שצריך. יפה. הסרט יוצא בסוף השבוע הבא, לא באיחור כה נורא מהסנסציה באמריקה. וצפו לפגוש את הבמאי, אורן פלי, ישראלי לשעבר, שיגיע ארצה בשבוע הקרוב לקראת בכורת הסרט.

ראיתי את "פעילות על טבעית" אמש, כשחושך ודממה סביבי. הסרט דל בקולנוע – וצמד השחקנים לא משכנעים לרגע שהם זוג – אבל צריך לתת לו את הקרדיט שמגיע לו: הוא מצמרר כהוגן, בלי לעשות כלום. הסרט דומה יותר באפקט שלו על הקהל ל"החוש השישי", ולא ל"פרויקט המכשפה מבלייר". אני רק מדמיין את הצפייה בו באולם מלא צופים בניו יורק. הניו יורקרים צורחים רק מהמתח, מהאופציה שמשהו יקרה, לכן נראה לי שהסרט הזה בעצם מפחיד לא בגלל מה שנראה על המסך, אלא בגלל מה שקורה באולם.

============

אהרון האופטמן, שתמיד יהיה בשבילי מעורכי "פנטזיה 2000 ", מבקש את עזרת קוראי הבלוג שלו לקראת כנסי עתידנות שהוא ישתתף בהם, ושינסו ""לחזות איומים פוטנציאליים הנשקפים מטכנולוגיות חדשות ועתידיות, אם ינוצלו לרעה על ידי ארגוני טרור או פשע".

רוג'ר איברט הפך למעין אוצר וידיאו בעדכוני הטוויטר שלו. הנה שתי מציאות שלו מאתמול:

1.

סרט קצר (לא אספר לכם על מה ולמי), בן דקה ורבע עם מספיק אקשן, אירועים ופיתולים כדי לאכלס סרט עלילתי באורך מלא:

2.

עשר דקות – בצבע – מלונדון של 1927. די מדהים:

האיש שלי בפורום פילם מעדכן שהחברה קנתה את "Paranormal Activity" של אורן פלי ותפיץ אותו כבר בשבוע הבא, ה-19.11, בול בזמן לשבוע שאחרי יום שישי ה-13. זה מסתדר עם הבשורה שהגיעה הבוקר ש"הקופסה" של ריצ'רד קלי, גם הוא סרט של פורום פילם שהיה אמור לצאת בשבוע הבא, נדחה לינואר (האם הוא בסכנת גניזה?), ובכך הוא פינה את התאריך. "הקופסה" יצא בסוף השבוע האחרון באמריקה ונכשל שם באופן די מצמרר. אגב, גם "דוני דארקו" נכשל קשות כשיצא לבתי הקולנוע במקור. ההצלחה הגדולה הגיעה רק כשיצא בדי.וי.די. עכשיו נצטרך לחכות כמה ימים כדי לשמוע איזה שם המציאו ל"Paranormal Activity" בעברית. זה בטח יהיה מצחיק.

"ברונו" היה אחד הסרטים שהכי איכזבו אותי השנה, בוודאי אחרי "בוראט", שהוא מהסרטים הכי נפלאים וחריפים של העשור האחרון בעיניי. ב"סלאשפילם" מדווחים שהדי.וי.די של "ברונו" יצא השבוע בבריטניה והם מצרפים שבע סצינות מהסרט, המלוות בקומנטרי של סשה ברון-כהן ולארי צ'רלס (הבמאי). בגלל שרוב הסצינות (חוץ מהראשונה) די מביכות, הקומנטרי של ברון-כהן, שמספר איך כל אירוע כזה סיבך אותו בצרות, הופך לחלק הכי משעשע בסרט. הסצינה עם כוכבת הפורנו האלימה – סצינה לא מצחיקה בסרט – הופכת כעת למוטרפת יותר, כשמתברר עם אילו נזקים גופניים יצא ממנה ברון-כהן. ומה עשה סשה ברון-כהן ברגעים בהם הוכרז שברק אובמה נבחר לנשיא ארצות הברית (כלומר, לפני שנה וארבעה ימים בדיוק)? צפו בסצינות ותגלו. הנה הסצינות:

וזו הסצינה עם לה-טויה ג'קסון, שברון-כהן הוריד מהסרט אחרי מותו של אחיה, מייקל ג'קסון. כנראה שתקופת הרגישות חלפה:

הבוקר הצביע בית הנבחרים האמריקאי למען רפורמה היסטורית במערכת הבריאות הציבורית. עכשיו תור הקונגרס הסנאט לאשרר את החוק והמהפכה המשמעותית הראשונה של ברק אובמה – והאג'נדה שהילרי קלינטון ניסתה, אך נכשלה, ליישם בימי נשיאותו של ביל קלינטון – יוצאת לדרך. ובצירוף מקרים ישודר מחר ביס "סיקו" של מייקל מור (22:00, יס דוקו), סרט שמציג את תחלואי מערכת הבריאות האמריקאית.

=========

ועוד בעניינים תיעודיים: פורסמו המועמדויות לפרסי Cinema Eye לקולנוע תיעודי. הסרט המוביל במועמדויות הוא "The Cove", אחד הסרטים התיעודיים המדוברים של השנה (מאז זה בפרס הקהל בפסטיבל סאנדאנס), העוסק בציד דולפינים ביפן. "הגלגול" של נתי ברץ מועמד לפרס הצילום (צלם: ירון אורבך).

========

המועמדויות לפרסי הקולנוע האירופי הוכרזו אמש. "נביא" של ז'אק אודיאר – שזכה כבר בפרסים בקאן ובלונדון – מתקדם בקצב לקראת זכייתו באוסקר (המועמדות שלו כבר די בטוחה), והוא הסרט עם הכי הרב  מועמדויות. לפרס הסרט מועמדים: "נביא" של אודיאר (צרפת), "הסרט הלבן" של מיכאל האנקה (אוסטריה/גרמניה), "נער החידות ממומביי" של דני בויל (אנגליה), "מחוץ למים" של אנדריאה ארנולד (סקוטלנד), "הכניסו את האדם הנכון" של תומס אלפרדסון (שוודיה) ו"נער קריאה" של סטיבן דולדרי (אנגליה/גרמניה).

בקטגוריית הצילום יתחרה הדני אנתוני דוד מנטל בעצמו, עם מועמדויות גם על "נער החידות ממומביי" וגם על "אנטי-כרייסט" של לארס פון טרייר.

בשנתיים הקודמות לישראל היתה נציגות נכבדת עם "ביקור התזמורת", "עץ לימון" ו"ואלס עם בשיר". השנה "עג'מי" מציל את הכבוד הישראלי עם מועמדות יחידה בקטגוריית "התגלית האירופית". ו"חוטא" של מני פיליפ מועמד לפרס הסרט הקצר.

הפרסים יחולקו ב-12 בדצמבר בברלין.