"שרלוק הולמס" – הגרסה של גאי ריצ'י לספריו של ארתור קונן דויל – יעלה בארץ ביום האחרון של העשור הנוכחי, 31.12.2009. הנה הטריילר, בהיי דפינישן, עם רוברט דאוני ג'וניור בתפקיד שרלוק וג'וד לו בתפקיד ווטסון (ויש גם גרסה מתורגמת לעברית). נראה קצת "ג'נטלמנים מובחרים", לא?

והנה גרסה מעט שונה של הטריילר – למעשה גרסה טיפה טובה יותר מהנ"ל – שכוללת תרגום לעברית. אם תקפיאו את התמונה בסוף הטריילר, על הקרדיטים, תבחינו שאין שם זכר זכר לשמו של ארתור קונן דויל.

(אם הקובץ לא עובד, עשו קליק כפול בתוך מסגרת הווידיאו).

אני סאקר של סרטים בהם הגיבורים לובשים חולצות של ג'וי דיוויז'ן, בייחוד חולצות שהמסר של הסרט מודפס עליהן בגלוי

אני מניח שהייתי מחבב את "500 ימים של סאמר" פי 500 אם הייתי בן 22. אבל בשנים שחלפו מאז שברוני הלב של גיל 22 ראיתי כבר – ובזמן אמת – את "הרומן של אתמול בלילה" ואת כשהארי פגש את סאלי", שבעצמם, אני מניח, היו ואריאציות ופראפרזות על סרטים קודמים. יש סרטים שמייצגים את דורם ואת גיל קהל היעד שלהם. אבל "500 ימים עם סאמר" מלמד אותי דבר מהותי שכדאי לשנן: ליהוק טוב מציל הרבה. וכך, דמויות בעייתיות ותסריט שכבר ראינו כמותו (מוודי אלן ועד ג'ון יוז), הופכות לסרט חינני ומתוק עד מאוד מאוד בזכות צמד שחקנים מקסים (זואי דשאנל היא סוג של פלא) ובימוי ששם גז על הברקות והגנבות ופלאים קטנים. "500 ימים עם סאמר" הוא סרט שהולך על קרח דק, הוא כמעט כפייתי בפלרטטנות שלו עם הקהל, אבל הוא לבסוף מצליח להגיע לגדה השניה. סצינת הסיום שלו נפלאה בעיניי. הנה הביקורת שלי עליו:

פורסם ב"פנאי פלוס", 4.11.2009

בואו נדבר רגע על ציניות. את "500 ימים עם סאמר" קל לפספס כשנמצאים במצב של ציניות. ומאיפה מגיעה הציניות? למשל: מחוכמת יתר, מניסיון חיים עודף, מבגרות שמעדיפה לגלגל עיניים כלפי נאיביות במקום להיות מוקסמת ממנה, כמו שמוקסמים מפרח שמלבלב רק יומיים בשנה ויודעים שזה עניין חטוף, חולף, עד שהוא קמל. היו רגעים ב"500 ימים של סאמר" שהרגשתי שהסרט הזה מתקתק מדי עבורי, עד כדי כך שחשדתי שהוא מתנחמד ומתחנחן מדי. אבל אז קלטתי שזה לא הוא, זה אני. אני, שהוקסם מ"אנני הול" ומ"כשהארי פגש את סאלי" ומ"תגידי כן" של קמרון קרואו, הגעתי ל"500 ימים של סאמר" עם מטען כה עצום של סרטים רומנטיים מקסימים, שהסרט הזה, לרגעים, נראה כמו ניסיון נואש לחקות אותם. נדמה לי שוודי אלן ו"אנני הול" הם אכן השראות ברורות על הסרט, לרגעים עד כדי מצוקה, ובכל זאת יש בסרט שפע רגעים מוצלחים וחינניים בפני עצמם כדי להפוך אותו לסרט ראוי. ואכן, “500 ימים עם סאמר", סרט עצמאי קטן, הפך לאחת ההצלחות המתוקות והחינניות של הקיץ חרון באמריקה. לישראל הוא מגיע בסתיו, וכשתראו את הסרט – בו ה"סאמר" מהשם הוא במובן אירוני, ואווירת הסרט סתווית למדי – תגלו שזו דווקא העונה הנכונה יותר עבורו. אז, כשמגיעים אליו ללא ציניות, מגלים ש"500 ימים עם סאמר" הוא סרט פופ מתוק-מתוק, וחמוד-חמוד, עם המון רגעים מקסימים של הברקות קולנועיות, ועם שני גיבורים מתוקים מתוקים (לזואי דשאנל יש את קול הדיבור הכי נעים מבין שחקניות אמריקה כרגע). לרגעים – בייחוד עבור הציניים – זה קצת מתוק מדי, מסוג שעושה צמרמורת בשן, לפעמים נדמה שהוא מתאמץ מדי להיות סופר-מגניב. אבל בסך הכל, הלב שלו פועם במקום הנכון.

ותכל'ס, להיות ציני כלפי הסרט הזה, לפחות עבורי, זה סוג מסוים של הכחשה. פסקול הסרט נשמע כאילו יוצריו נכנסו אלי הביתה ובזזו לי את התקליטיה. הדאבס, הסמיתס, הפיקסיז. ואפילו רג'ינה סקפטור ולסלי פייסט. ובסצינה הכי מקסימה בסרט – שהיא יותר האל הרטלי מאשר וודי אלן – מככבים דאריל הול וג'ון אוטס, מגיבורי האייטיז שלי.

עכשיו בואו נדבר רגע על שירי פופ. כי זה מה ש"500 ימים עם סאמר" הוא למעשה. שיר פופ מושלם. ומהו שיר הפופ המושלם? ובכן, כזה שיש לו – בראש ובראשונה – מלודיה יפה, מתוקה, קליטה וקלה להתאהב. אבל אם נאזין היטב נגלה שבניגוד למה שנדמה, שירי הפופ הכי טובים אינם אלה שעוסקים בהתאהבות, אלא אלה שעוסקים בשברון לב. לכן שיר הפופ המושלם הוא למעשה החיבור העדין בין המתוק והמריר, בין רגעי האופוריה של התאהבות, ובין ההתרסקות על קרקע האכזבה והמציאות. וזהו "500 ימים עם סאמר", שאופיו נחשף גם בעריכה המוזיקלית שלו (שנעה בין הקלאש לסיימון וגרפונקל), ובציטוטיו הקולנועיים (מ"ז'יל וג'ים" ועד "הבוגר", דרך ברגמן ואלן), סרט שכבר בתחילתו מעיד על עצמו ש"שהו סרט על אהבה, אבל לא סרט רומנטי" (הוא כמובן משקר), סרט שמדפדף הלוך ושוב בין רגעי הקסם של ההיי שבהתאהבות, והדאון של הפרידה. סרט קליט, קל לזמזום ולחיבה, שיש סיכוי – כמו שקורא לפעמים להמנוני פופ – שהוא מהר מאוד יתיישן וייצא מהאופנה. למה? כי אנחנו מתבגרים ונהיים ציניים. והסרט הזה עובד רע בציניות.

התסריטאים סקוט נויסטאדר ומייקל וובר (שחתומים על "הפנתר הוורוד 2 ”, שדי הצחיק אותי), כתבו את מה שנראה כמו סרט הנקמה האולטימטיבי בבחורות ששברו את ליבם. סאמר היא הבחורה הבלתי מושגת האולטימטיבית, זו שמשחקת בליבו של הברנש שמאוהב בה, תוך שהיא מקפידה להבהיר לו שהיא לא בעניין של שום דבר רציני ושהם "רק חברים". אלא שמעשיה לא מתיישבים עם המילים, וגיבורנו בעלי עיני הכלבלב המאוהב (ג'וזף גורדון לוויט) מעדיף להתעלם מהמילים בשעה שהוא נופל בתאוצה של 9.8 מטר לשנייה (בריבוע) אל עבר קרקע האספלט שעליה ימעך ליבו. הסרט, שבנוי באופן שנון למדי (ובכלל, הסרט הזה הוא בעיקר שנון), מזפזפ קדימה ואחורה על ציר הזמן של 500 הימים שבין ההיכרות וההתנתקות, וכמו פלאשבקים של אדם שבור לב שמנסה להבין איפה השתבשה מערכת היחסים שלו, כך גם הוא קופץ בין הרגעים היפים ובין רגעי הזוועה. מארק ווב, במאי קליפים שזה לו סרטו הראשון, יצר ממתק ויזואלי חינני למדי שלרגעים הוא ממש מוצלח (קטע המיוזיקל עם הול אנד אוטס בפסקול, המייצג את האושר אחרי הלילה המשותף הראשון) ולרגעים יש בו משהו מלאכותי ונדוש כמו פרסומת מפלסטיק (הסצינה באיקאה, שנראית כמו סרט סטודנטים שבלוני). המעלה-מטה של מצב הרוח, הלב שקשור על חוט כמו יו-יו, מקרב את "500 ימים עם סאמר", מכל הסרטים האחרים שהסרט דומה להם – אלה שהזכרתי לעיל ואלה ששכחתי כבר – דווקא הכי ל"סינגלס" של קמרון קרואו. עוד סרט על צעירים, מוזיקה ולבבות שבורים. וכמו ש"סינגלס" ייצג את המוזיקה של תחילת הניינטיז, כך "500 ימים עם סאמר" הוא כמו רשימת ההשמעה באיי-פוד של צעיר האורבני המתוחכם של ימינו, שכלוא בעולם בו הוא והבנות החליפו תפקידים, והוא לא מצליח לרגע להגיד לבחורה מולו אפילו פעם אחת מה הוא באמת חושב. “אנחנו כמו סיד וננסי", אומרת לו סאמר, באחד הדיאלוגים המשמעותיים והמדויקים בסרט, שמייצגים משהו מהמסר של הסרט על הדרך שבה ענייני הג'נדר התחלפו בעשורים האחרונים. “אלא שאני סיד", היא מוסיפה.

"500 ימים עם סאמר" ייצא לבתי הקולנוע בסוף השבוע הבא.

בקצרה מאוד:

פ. גארי גריי הפך מאחת התקוות הגדולות של הקולנוע האפריקאי-אמריקאי לחלטוריסט די זניח. אמנם, יש לו עין לסטייל, ולכן ב"אזרח שומר חוק", סרטו החדש, יש רגעים של עוצמה ויזואלית שמודבקים לסרט שהוא בראש ובראשונה זניח למדי. ויותר מזה: די בהמי. חולשה ראשונה של הסרט נמצאת בליהוק שלו, של שניים מהשחקנים שאני הכי פחות מסמפט כרגע: ג'ררד באטלר נגד ג'יימי פוקס, וכל הסרט הוא שואו-דאון מתמשך ביניהם.

אני מנחש שעבור התסריטאי, קורט ווימר, "אזרח שומר חוק" היה סוג של תרגיל בואריאציות על תימות תסריטאיות. מה שנראה בתחילה כמו סרט צ'רלס ברונסוני על אדם – לכאורה, אזרח שומר חוק, אני ואתם, האדם הפשוט – שנוקם את רצח אשתו ובתו – הופך בתום המערכה הראשונה (שמתנהגת כמו סרט אימה מפלצתי) לסרט שמנסה לאתגר את ההזדהות שלנו עם גיבוריו ולהפוך את הטוב לרע ואת הרע לטוב. כתרגיל בתסריטאות – סרט שבכל חצי שעה גורם לנו להעריך אחרת את גיבוריו – יש כאן משהו מעניין (למרות העובדה הקטסטרופלית שעם כל הטוויסטים והתפניות הסרט נותר צפוי לחלוטין מתחילתו ועד סופו, אין רצח, מוות או התנקשות שאתם לא תצליחו לנחש שהוא הבא בתור, כולל השואו-דאון הסופי). אבל הבימוי הבומבסטי, נטול השנינות, וצמא הדם של גריי הופך את "אזרח שומר חוק" לסרט שמעיק – וממש מייסר – לצפות בו.

תוספת. והנה הביקורת שלי מגיליון "פנאי פלוס", 11.11.2009:

לקראת הדקה ה-30 של "אזרח שומר חוק" חשבתי לנטוש את הסרט. אני לא נוהג לצאת מסרטים, אבל הסרט הזה במערכתו הראשונה הצליח ללחוץ על כל הכפתורים שגורמים לי לדחייה. לא יצאתי מהסרט. נשארתי עד סופו. ולמרבה ההפתעה הוא השתפר למדי (לא בהרבה) בעיקר מרגע שהתברר שמה שהסרט מעמיד פנים שהוא בתחילתו, אינו מה שהוא בסופו. התחבולה התסריטאית שבבסיסו, לפיכך, שנונה למדי, אבל לא נורא מתוחכמת. וכדי לתאר אותה אאלץ לתאר כמה מנקודות המפנה המשמעותיות בסרט, כך שקחו את זה כאזהרת ספוילרים.

"אזרח שומר חוק" מתחיל כשחבורת שודדים/בריונים/אנסים פורצת לביתו של ג'ררד באטלר ורוצחת מול עיניו את אשתו ואת בתו הקטנה. כאן, אני כבר מחשב לעזוב את הסרט. חלפו הימים שבהם אלימות קולנועית כלפי ילדים קטנים ומשפחות לא הזיזו לי. ואז, קורים שני דברים: אחד הרוצחים נשפט, נמצא אשם ומוצא להורג. והרוצח השני נהנה מדיל עם הפרקליטות, שבעזרתו הרשיעו את השני, ויצא לחופשי. התובע (ג'יימי פוקס) מגלה אמפתיה לצערו של האלמן והאב השכול אבל מסביר לו שלמרות שכולם יודעים שהרוצח אשם, במשפט לא משנה מה יודעים אלא מה ניתן להוכחה. אז הבאטלר יוצא לנקום ומחסל את הרוצח השותף בדרכים שלא יביישו את סדרת "המסור". התובע יודע שזה הוא, אבל לא יכול להוכיח כי האב השכול היה ערמומי ולא השאיר עקבות, והוא מנסה להטיח בפרצופו את אסכולת "לא מה שיודעים אלא מה שניתן להוכחה". זה הרגע בו כמעט התייאשתי: רצח של ילדה, עונש מוות ונקמה: כל מה ששנוא עליי בקולנוע בחצי שעה מרוכזת אחת. מבחינה ערכית הרגשתי שהסרט הזה מטנף אותי. וחוץ מזה, למרות שז'אנר סרטי הנקמה – ששיגשג בשנות השבעים – תמיד יודע לעורר התלהבות פשיסטית בקרב צופיו (גם הליברליים ביותר), אני די מואס בו. אלא שאז מתברר ש"אזרח שומר חוק" אינו סרט ויג'ילנטה. למעשה, מאותו רגע כבר לא לגמרי ברור לנו מי האיש הטוב ומי האיש הרע בסרט. זה הדבר הערמומי והמקורי העיקרי שבבסיס הסרט הזה: הוא יוצר אצלנו אמפתיה כלפי דמותו של באטלר, שהיה קורבן גם לפשע איום וגם לאטימותה של מערכת המשפט, והופך את דמותו של פוקס לאנטגוניסט החלקלק שהרקורד המקצועי שלו, בדרך לקידום המיוחל, מעניין אותו יותר מאשר הצדק. אלא שאז כל התפיסה שלנו צריכה להתהפך: באטלר הופך, בפועל, למין רוצח סדרתי מתוחכם שבשלט רחוק מסוגל לחסל כמעט כל אדם מבלי להשאיר אחריו שובל רמזים שיוליך אליו. ופוקס הוא הקורבן. ואנחנו צריכים להחליף את מושא ההזדהות שלנו. לא דבר פשוט באמצע סרט, וזו גם אחת מלא מעט נקודות תורפה שלו. כי אתם מבינים, מתברר שהגיבור שלנו הוא בעצם – כמה נוח – איש סי.איי.איי שמומחיותו הוא מציאת דרכים לחסל אנשים ללא עקבות. ובכלל, הסרט גדוש לא מעט פתרונות נוחים כאלה. ולבסוף זה הופך מסרט ויג'ילנטה לסרט על האדם הקטן נגד מערכת המשפט המסואבת, ומשם לסרט על רוצח ממשלתי שמתחרפן ומתחיל להרוג כל מה שזז מולו. אבל בשעה שהסרט מנסה לעשות זיגזגים ז'אנריים ולשחק עם ציפיות ומוסכמות, לכל אורכו ברור לנו – ממש מההתחלה – מי הגבר שיישאר לעמוד אחרון בשואו-דאון הסופי. ולא רק זה, אלא כל נתיב הגופות והחיסולים ברור למדי, ממש לפי הסדר, לפי חוקיות של סרטי אימה ורוצחים סדרתיים. פ. גארי גריי, שהיה ההבטחה של הקולנוע האפריקאי-אמריקאי לפני שהפך לבורג להשכיר בשירות הבי-מוביז של הוליווד, מכניס לסרט קצת סטייל סביר, אבל זה לא עוזר ל"אזרח שומר חוק" במהלך שהוא עושה כשהוא הופך מסרט מקומם לסתם סרט צפוי.

"אזרח שומר חוק": בתי קולנוע ושעות הקרנה

אני מת על זה שבאמצע סרט אנשים מתחילים לשיר ולרקוד. ברגעים כאלה, של קלות דעת גמורה, אני מתאהב בקולנוע. מילא במיוזיקל, אבל כשזה קורה באמצע סרט שהוא לא מוזיקלי, אני מוקסם כפליים. ב"Surviving Desire" של האל הרטלי מופיעה אחת הסצינות שאני הכי אוהב בכל הזמנים, אחרי שהגיבור מתאהב, הוא הולך ברחוב, על פניו חולפים כמה אנשים, ובאופן מתוזמן הם פוצחים בריקוד קטן ומשותף, פרץ של שמחה בסרו שכולו לקוניות ופנים חתומות. רגע מושלם.

אם לאוסקרים היתה קטגוריה שמחלקת את הפרס לסצינה הכי טובה של השנה, הרגע הבא, מתוך "500 ימים עם סאמר", היה חייב (לדעתי) לקבל מועמדות, אולי אפילו לזכות. ג'וזף גורדון לוויט, שמסתובב שבועות מאוהב בזואי דשאנל, יוצא מהדירה שלה אחרי הלילה הראשון שלהם יחד. השיר של דאריל הול וג'ון אוטס (מ-1980) בפסקול הופך לסצינת מיוזיקל מופלאה, שהיא כולה ביטוי של אושר טהור, שעל הדרך גם מביאה בהפוכה ל"מכושפת":

ואם הסצינה הנ"ל קצת מוכרת, הנה רגע מהאייטיז שבוודאי היווה השראה עליו:

את שני הקליפים האלה הרמתי מרשימה (לא מאוד מוצלחת, אגב) ב"סינמטיקל" על רגעי השירים-וריקודים הכי טובים בסרטים שאינם מיוזיקלס.

עוד על "500 ימים עם סאמר" מחר.

עדכון א':

בפוסט קודם תהיתי האם "Paranormal Activity" שייך ליונייטד קינג, כפי שרמזו לי כמה מכרים. ובכן, הגיעה תשובה רשמית: לא. הסרט אינו של יונייטד קינג. וככלך הידוע, הוא כרגע לא שייך לאף מפיץ ישראלי. א-ב-ל: אתמול התחיל בלוס אנג'לס ה-AFM, שוק הסרטים האמריקאי, וכמה וכמה מנציגי המפיצים בארץ נמצאים בו, ואני מניח שבתוך כמה ימים נשמע שאחד מהם קנה את הסרט לישראל. למרות שצריך להגיד שטיימיניג איז אבריתינג: לקנות את הסרט כעת זה בטח עניין די יקר (על פי הדיווחים, הסרט עלה בין 11 ל-15 אלף דולר להפקה, אני מניח שזכויות ההפצה לישראל ימכרו בערך בכפול הסכום הזה), ואם אחד ממפיצינו היה מצליח לזהות את ערכו של הסרט לפני שנה, הוא בטח היה משלם עליו רבע מהסכום. וגם: להביא את הסרט למסכים רבעון או חצי שנה אחרי שהוא הפך לסנסציה חדשותית בעולם יוצר סכנה עצומה ליצירת אנטי-קליימקס. מדהים שלמפיצים בארץ עדיין אין את האף לתופעות כאלה, אין את הקילר-אינסטינקט. אבל די לעכור שמחות. שיביאו כבר וזהו.

ב-AFM (אמריקן פילם מרקט) אתם יכולים, אם אתם בעניין, לקנות סרטים גמורים, או סרטים בשלב המימון, טרום הפקה. סרט כזה, למשל, שמגיע לשוק כדי לחפש מפיצים שישקיעו לפני הצילומים הוא "ערבים רוקדים", הגרסה הקולנועית לספרו של סייד קשוע. על פי דף ה-AFM זו תהיה הפקה ספרדית-ישראלית (החברה הישראלית היא UCM, מפיקי "סיפור גדול") בבימויה של הבמאית הברזילאית קטיה לונד (שהיתה שותפה לבימוי "עיר האלוהים" של פרננדו מיירלס). זה כנראה מסביר מה היא עשתה בארץ לפני שנה.

===========

עדכון ב':

בפוסט הזה סיפרתי שאנג'לינה ג'ולי בחרה בפלוריאן הנקל פון דונרסמרק ("חיים של אחרים") לביים את המותחן "The Tourist" (רימייק ל"אנתוני זימר" הצרפתי). ובכן, פון דונרסמרק בחוץ. טוענים שהוא קפריזי מדי. אז עכשיו הבמאי הוא אלפונסו קוארון וג'וני דפ נכנס לתפקיד הגברי הראשי (תפקיד שכבר יועד לטום קרוז ולסם וורתינגטון). נשמע מהפרויקטים האלה שמחליפים ידיים כל רגע.

ואגב אנג'לינה:  זוכרים שהיה אמור להיות סרט פעולה עם טום קרוז, והוא פרש, ואז החליטו להפוך את הגיבור לגיבורה ולהביא את אנג'לינה ג'ולי. וכך פיליפ נויס, בוגר "משחקים פטריוטיים" (שהחליט לפרוש מהבלוקבאסטרים האמריקאים ולחזור לאוסטרליה), חזר לעשות עוד סרט על הסי.איי.איי כי אחרי "זהות אבודה", כי זה מה שכולם רוצים. עוד "זהות אבודה". בסוף פיליפ נויס יביים גם את "התייר". אז הנה הטריילר ל"Salt", שנראה קצת משומש ומוכר וממוחזר, אבל עם מכוניות מתרסקות.

חברים, מדובר בטרנד! אחרי שהשקענו מאה שקלים בסרט עצמאי אחד, מגיע סרט עצמאי נוסף ופונה גם הוא לגיוס הכספים הקהילתי כדי לצאת לדרך. הפעם מדובר בחמישים שקלים, כדי לעזור לממן את הסרט "שניים בלילה" (Twonight). זה סרט הבכורה של במאי הקליפים הנפלא רועי ורנר, שיוצר אותו במשותף עם השחקן ברובינסקי. ברובינסקי וקרן ברגר ישחקו בתפקידים הראשיים. אני באופן אישי מעדיף את שיטת ה"תנו כסף וקבלו אחוזים בסרט" על פני ה"קנו עכשיו כרטיסים לסרט כדי לעזור לנו להשיג מזומנים", אבל שני הסרטים האלה זוכים להערכתי על חוצפה, תעוזה ועצמאות. ובשביל לראות סוף סוף את הפיצ'ר הראשון של רועי ורנר, נראה לי שאלך על כרטיס זוגי. מקווה שבמחיר הזה זה לפחות כרטיס + פופקורן.

===========

מתברר שבזמן שאני הקרנתי בסינמטק הרצליה את "הכניסו את האדם הנכון", סרט הערפדים השבדי, בניו מקסיקו התחילו הצילומים לרימייק האמריקאי, בבימוי של מט ריבס ("קלוברפילד") ועם קודי סמיט-מקפי ("הדרך") וקלואי מורץ (האחות הקטנה ב"500 ימים עם סאמר") בתפקידים הראשיים.

===========

יואב שמיר מתראיין ל"Twitch" על "השמצה", אחרי הקרנה בפסטיבל סן פרנסיסקו לקולנוע יהודי.

==================

"אנטרטיינמנט וויקלי" מראיין את אדם שנקמן, מפיק האוסקרים, שמדווח שהם כמעט הלכו על טינה פיי וסטיב מרטין כמנחי האוסקרים, לפני שזה נסגר לבסוף על מרטין ואלק בולדווין.

==========

חודש מעניין בסינמטקים. מתחיל עם וים ונדרס, נגמר עם אינגמר ברגמן. אני אוהב כשהסינמטק נתפקד כמו סינמטק, מקום בו מוקרנות קלאסיקות אמיתיות שפותחות את הראש למי שרק מתחיל להתוודע לקולנוע כאמנות. קצת מבאס הסדר של הסרטים. נראה לי לא נכון, לבן אדם שמעולם לא ראה סרט של ונדרס, להתחיל דווקא מ"האמט" (שיוקרן מחר), אבל אולי זו סתם שמרנות מצידי (אגב, אני משבץ את "האמט" יותר קרוב לפילמוגרפיה של פרנסיס פורד קופולה מאשר לזו של ונדרס. האסתטיקה היא קופוליאנית לגמרי). בכל מקרה, זה חודש טוב בסינמטקים אם יש בו את "במהלך הזמן" בפילם. סרט חובה. וכשהייתי בתיכון, "מלאכים בשמי ברלין" טילטל את עולמי. זה בעצם הדבר הכי מרגש במחוות האלה: ההבנה שאנשים שמגששים את דרכם בקולנוע יכנסו לראות את הסרטים האלה בפעם הראשונה וחייהם ישתנו, ותפיסת עולמם הקולנועית תתהפך, וטעמם ישודרג (בהנחה שהם לא ישתעממו למוות, או ירדמו בסרטים).

ויש גם את "סוף שבוע" של גודאר. חי נפשי! נובמבר משובח לאללה.

אז ב"הארץ" ממש שונאים את "סוף העולם שמאלה", אה? ממש ממש שונאים. מעניין.

עברתי על רשימת מאה הסרטים שקיבצו אורי קליין, אורון שמיר ופיני שץ לפרויקט בחירת סרט העשור במיזם של עכבר און ליין ושות' (שגם בעלי הבית שלי כאן, אורנג', איכשהו שותפים לו). על פניו, רשימה נאה. לא מעט מסרטי העשור שלי (גם אני עוד על רשימה) נמצאים שם. ויש שם גם לא מעט הברקות שגרמו לי להבין שאני לא נורא-סופר-מקורי בבחירות שלי (בעיקר "אלפנט" ו"הדוויג והשארית העצבנית").

אבל רגע… רשימת המאה הזאת – אם אני מבין נכון – אינה המצעד עצמו, אלא רשימת המועמדים. לכן יש בה תמהיל, נכון? סרטים שרק מבקרים אוהבים, מל סרטים שרק הקהל אוהב. רוב הסרטים הכי קופתיים בארץ בעשור האחרון מיוצגים בה: "שרק" (לדעתי הסרט הכי קופתי בארץ בשנות ה-2000), "הארי פוטר" ו"שודדי הקריביים". אני לוקח על עצמי הימור שאף אחד מעורכי הרשימה לא היה ממקם את אחד הסרטים האלה בחמישייה הראשונה שלו, נכון? וגם סרטים ישראליים יש ברשימה. אבל כאן, אין תמהיל. סרט שעורכי הרשימה לא אהבו, נשאר בחוץ. סרט שכן, נכנס. בלי קשר לכמות צופים. וכך קרה העיוות המשונה, הרוויזיוניסטי ממש, ש"סוף העולם שמאלה", אחד מחמשת הסרטים הכי נצפים בארץ בעשור האחרון, לא נמצא ברשימה. לעומת זאת "אור" ו"כיפור". ברשימה שמטרתה לייצג טעם אישי, אני מבין. ברשימה שאמורה להיות תפריט הבחירה של הקוראים יש כאן אג'נדה ברורה שמוחקת את הקולנוע הפופולרי לטובת דיקטטורה של מבקרים, יד מכוונת. לכאורה, הסרטים הכי מדוברים והכי קופתיים בקולנוע הישראלי בשנות ה-2000 נמצאים ברשימה: "חתונה מאוחרת", "בופור", "ואלס עם בשיר", "לבנון", "עג'מי", "ביקור התזמורת", "כנפיים שבורות". אבל המגה-להיטים "אביבה אהובתי", "איים אבודים" ו"אושפיזין" לא. "האסונות של נינה", הסרט שזכה בהכי הרבה פרסי אופיר, גם לא. אבל הכי מציק לי זה "סוף העולם שמאלה". כי כאן כבר נראה לי שזה כמו מסע טיהור עקבי ונקמני, להעלים את הסרט הזה – שהביא ב-2004 קרוב לחצי מיליון צופים – מעל דפי ההיסטוריה. ביזיון.

וכשמתעמקים ברשימה, רגעיה התמוהים הנוספים נחשפים לעומק. "רכבת לדרג'ילינג" היא הנציג היחיד לקולוע של ווס אנדרסון? יותר מ"משפחת טננבאום" או "עמוק במים"? שוב, רגע תמוה של דחיפת טעם אישי ברשימה שאמורה לשרת את הקהל הרחב. ומה עושה "מטריקס", סרט מ-1999, ברשימת סרטי ה-2000?

ומעניין לא פחות לעיין מי הם היוצרים שיש להם יותר מסרט אחד ברשימה: לאיסטווד יש שלושה ("מיליון דולר בייבי", "מיסטיק ריבר", "גראן טורינו"), לטרנטינו יש שניים ("להרוג את ביל" ו"ממזרים חסרי כבוד"), לאלמודובר יש שניים ("דבר אליה" ו"לחזור") , לכריסטופר נולן יש שניים ("ממנטו" ו"האביר האפל"), לאנג לי יש שניים ("נמר, דרקון" ו"הר ברוקבק"). אבל, משונה, גם לקים קי-דוק יש שניים ("אביב, קיץ, סתיו, חורף ואביב" ו"להרגיש בבית") וגם, משונה ומפתיע, גם לגיירמו דל טורו יש שניים ("ילדים של אף אחד" ו"המבוך של פן"), וגם לאלפונסו קוארון יש שניים ("הילדים של מחר" ו"ואת אמא שלך גם") וגם לאלחנדרו גונזלס איניאריטו יש שניים ("אהבה נושכת", "בבל"). מישהו כאן מת על המקסיקנים והספרדים.

אם זו היתה רשימה פרטית, מצעד של אדם אחד המייצג את טעמו, זו דרך טובה להכיר אותו, יותר מאשר ללמוד ממנו איך נראה העשור האחרון. אבל אני, כמי שרוצה להיעזר ברשימה כדי להרכיב את העשור על פי טעמי, בסופו של דבר, לא מוצא בה שימוש רב. יש בה הברקות יפות, אכן. אבל גם כל כך הרבה בחירות תמוהות, ושכתובים היסטוריים, והתעלמויות שנעות בין המביכות למקומות, שאני כבר מעדיף לוותר עליה ולקבץ רשימת מועמדים משלי. אני אחכה לדצמבר.

לפני כמה שבועות כתבתי כאן על רעיון של אחד מבלוגי הקולנוע באמריקה להציע לסטיב מרטין ולטינה פיי להנחות השנה את האוסקרים, בעיקר כי הם היו כה מוצלחים יחד בהגשת פרס התסריט. ובכן, הרעיון הזה לא ממש רחוק מהמציאות. הצוות החדש שמפיק השנה את האוסקרים פנה ליו ג'קמן שענה בשלילה, פנה לבן סטילר ורוברט דאוני ג'וניור, שענו בשלילה. והלילה הודיע שהמנחים יהיו סטיב מרטין והבוס של טינה פיי ב"רוק 30 ", אלק בולדווין. מרטין כבר הנחה את הטקס פעמיים (ב-2000 ו-2002), ומרטין ובולדווין הופיעו יחד ב"סאטרדיי נייטב לייב" (הם המנחים-אורחים שהופיעו הכי הרבה בתוכנית) וב"רוק 30 ". מרטין ובולדווין גם מופיעים יחד (עם מריל סטריפ) בסרטה החדש של ננסי מאיירס, "זה מסובך". בגלל שב"סאטרדיי נייט לייב" כבר נבנה שטיק שלם סביב התחרותיות והעוינות שביניהם על התואר המנחה הכי פופולרי – כל אחד בא להפריע למונולוג הפתיחה של השני, מרטין מסר בתגובה להודעה "יהיה לכבוד להנחות השנה את האוסקרים לצד אויבי, אלק בולדווין". אדם שנקמן, אחד משני מפיקי הטקס, ביים את מרטין ב"מפרקים את הבית" ו"12 במחיר אחד 2 ".

בכלל לאוסקרים השנה – שיחולקו במרץ 2010 – תהיה תחושת רטרו. על פרס הסרט יתחרו עשרה מועמדים (מקום חמישה), כפי שהיה נהוג עד שנות הארבעים. ואת הטקס ינחה צמד, כפי שהיה נהוג לעיתים קרובות, עד אמצע שנות השמונים (כשג'וני קרסון לא הנחה).

סילוויין שומה, הבמאי של "שלישיית בלוויל", עובד על סרט חדש: "הקוסם" ("The Illusionist"), על פי תסריט של ז'אק טאטי שלא הופק. מעצב הסרט, יבגני טומוב (שעיצב גם את "בלוויל" וגם את "סיפורו של דספרו"), פרסם באתר שלו כמה פריימים מהסרט המתקרב ומתברר שאת גיבור הסרט הם עיצבו בדמותו של טאטי המבוגר. טאטי ("זה הדוד שלי", "חופשתו של מר הולו", "פלייטיים") הוא אחד הקולנוענים שאני הכי אוהב, ולדעתי גם אחד היוצרים שהשפעתם הכי מורגשת והכי מתמשכת על הקולנוע בן זמננו. הנה ארבעה פריימים מהסרט של שומה:

אם כבר השקעתם מאה שקל בצילומי הסרט העצמאי "לעולם לא מאוחר מדי" – וגם אם (עדיין) לא – אתם עדיין יכולים לעזור להפקה לצאת לדרך. הצילומים מתוכננים להתחיל עוד שבועיים, והפקת הסרט עדיין מחפשת שתי דירות בתל אביב, ליום צילום אחד. זה מה שהם צריכים:

1. דירה תל אביבית עם סלון רחב ידיים ובו שולחן אוכל גדול. זו צריכה להיות דירה של זוג פנסיורים אמיד, שמבלה רוב זמנו בנסיעות בחו"ל. יהיה נחמד גם למצוא בה פסלים, תמונות ושאר מזכרות מהנסיעות הרבות של השניים בעולם.

2. דירה יפה ומטופחת, שטופת אור, מעוצבת בטוב טעם. מסוג הדירות שמוצאים בנווה צדק. יהיה נחמד למצוא בה משקופים עגולים, רהיטים משוחזרים וכו'.

יש לכם ואתם רוצים שיצלמו אצלכם סרט? כתבו מייל: idofluk@gmail.com