צריך להודות: טוויטר נולד אולי כשירות מיקרו-בלוגים – דיווחי אינטנסט קצרצרים על מה שקורה לנו באותו רגע, מעין סמסים פומביים – אבל למעשה התפקוד העיקרי שלו (עבורי לפחות) הוא כמו שילוב בין רס"ס (ללמוד על פוסטים חדשים בבלוגים שאני עוקב אחריהם), או שירות המלצות על לינקים מעניינים שהאנשים שאני עוקב אחריהם נתקלים בהם (מעין דלישס). אבל, יש גם אקשן: עדיין לא נמצאה דרך ללנקק לפינג-פונג של טוויטים בין משתמשים, אבל מי שלא ראה אמש את קרב היריקות והגידופים בין בלוגרי הקולנוע קריס טייפלי מ"In Contention" וסקוט וויינברג (מ"סינמטיקל"), החמיץ קרב איגרוף וירטואלי בזמן אמת, והכל סביב פרסום תחזיות אוסקרים.

להלן כמה פוסטים מובחרים שליקטתי ביממה האחרונה דרך טוויטר:

ויה הטוויטר של ג'ון פאברו, הבמאי של "איירון מן":

ג'ף ברידג'ס הוא גם צלם סטילס מצוין, שלא זז בלי מצלמת הפילם העתיקה שלו, שמצלמת פריימים כפולים – ומנפיקה תמונות רחבות. צילומי השחור-לבן מהסטים של הסרטים שהוא השתתף בהם התפרסמו בלא מעט כרומונים. אבל את אלבום התמונות שלו מצילומי "איירון מן" הוא העלה לאינטרנט. בצילום בראש הפוסט הזה הוא מחזיק את המצלמה ביד אחת בזמן שהוא מצלם את עצמו (הקירח שדומה לג'ון מלקוביץ מימין הפריים) ואת אנשי הצוות סביב אחת מחליפות איירון מן.

ויה הטוויטר של The Auteurs:

מתברר שהמלחין ג'ון אדאמס הוא גם בלוגר. ובסוף השבוע הוא הלך לראות את "The Men Who Stare at Goats" (או: "הבוהים בעזים" כמו שאני קורא לו) ושנא כל רגע, ומשם הוא יוצא להרהור על כל עניין ההליכה לקולנוע והצפייה בסרטים.

ויה הטוויטר של ניל מילר:

שמועה ברשת גורסת שוויל סמית מתכנן להפיק (ולככב ב) עיבוד לסיפור הקצר "פרחים לעכבר לבן" ("Flowers for Algernon"). הסיפור – על גבר מוגבל שכלית המשתתף בניסוי עתידני המקפיץ את מנת המשכל שלו, אבל שבא עם מחיר הרסני – כבר עובד לקולנוע בסרט "צ'רלי", שזיכה את קליף רוברטסון באוסקר ב-1968. מילר מתאכזב מהבשורה הזאת ומייחל לראות את סמית חוזר לסרטי מד"ב ואקשן, ולא לדרמות נוגעות ללב שאיתן הוא מנסה לזכות באוסקר. אבל אני לא מסכים: "פרחים לעכבר לבן" הוא סיפור נפלא שמגיע לו עיבוד נוסף, ו"צ'רלי" כבר די התיישן – ותכל'ס, זה בהחלט סרט מדע בדיוני. מצד שני, זהירות עם השמועות: השמועה מלפני כמה חודשים שסמית יככב ברימייק של סטיבן ספילברג ל"שבעה צעדים" הקוריאני התרסקה על קרקע האי-מציאות.

זה מטוויטר של מישהו ששכחתי לרשום את שמו או שמה (עדכנו אותי ואעדכן):

בשעה טובה, אחרי שלוש שנים, עולה לאינטרנט טור הקומיקס הנפלא של אילנה זפרן, "רישומון". אני כמובן קיוותי שכשכהוא יעלה לאינטרנט זה יקרה באתר עצמאי של זפרן עם עיצוב קומיקסי נפלא, ולא בגרסת הפריים-ביי-פריים מחרבת המסיבות של "עכבר און ליין", אבל… זה יותר טוב מכלום, וזה – לצד הטור של יהלי סובול – אחד המדורים הבודדים האחרונים שאני עדיין מכור לו ב"העיר" ו"עכבר העיר". עכשיו הגיע זמן להוציא אותם בספר.

והאתר הזה שאמא2 מקימה לאמא1, איפה הוא?

וסקוט פיינברג ריכז רשימה מקיפה מאוד של כל חשבונות הטוויטר של השחקנים/במאים/תסריטאים/מפיקים שיתמודדו השנה על האוסקרים, ואינדקס מרשים של כל בלוגרי הקולנוע המתעסקים באוסקרים, כולל עבדכם הנאמן.

זה הטוויטר של "סינמסקופ", אם עוד לא התמכרתם.

בסוף יוצא ש"Paranormal Activity" מקבל ממפיציו בארץ טיפול פרימיום דלוקס. אני מסיר את הכובע. השם שנבחר הוא "פעילות על טבעית". תרגום כמו שצריך. יפה. הסרט יוצא בסוף השבוע הבא, לא באיחור כה נורא מהסנסציה באמריקה. וצפו לפגוש את הבמאי, אורן פלי, ישראלי לשעבר, שיגיע ארצה בשבוע הקרוב לקראת בכורת הסרט.

ראיתי את "פעילות על טבעית" אמש, כשחושך ודממה סביבי. הסרט דל בקולנוע – וצמד השחקנים לא משכנעים לרגע שהם זוג – אבל צריך לתת לו את הקרדיט שמגיע לו: הוא מצמרר כהוגן, בלי לעשות כלום. הסרט דומה יותר באפקט שלו על הקהל ל"החוש השישי", ולא ל"פרויקט המכשפה מבלייר". אני רק מדמיין את הצפייה בו באולם מלא צופים בניו יורק. הניו יורקרים צורחים רק מהמתח, מהאופציה שמשהו יקרה, לכן נראה לי שהסרט הזה בעצם מפחיד לא בגלל מה שנראה על המסך, אלא בגלל מה שקורה באולם.

============

אהרון האופטמן, שתמיד יהיה בשבילי מעורכי "פנטזיה 2000 ", מבקש את עזרת קוראי הבלוג שלו לקראת כנסי עתידנות שהוא ישתתף בהם, ושינסו ""לחזות איומים פוטנציאליים הנשקפים מטכנולוגיות חדשות ועתידיות, אם ינוצלו לרעה על ידי ארגוני טרור או פשע".

רוג'ר איברט הפך למעין אוצר וידיאו בעדכוני הטוויטר שלו. הנה שתי מציאות שלו מאתמול:

1.

סרט קצר (לא אספר לכם על מה ולמי), בן דקה ורבע עם מספיק אקשן, אירועים ופיתולים כדי לאכלס סרט עלילתי באורך מלא:

2.

עשר דקות – בצבע – מלונדון של 1927. די מדהים:

האיש שלי בפורום פילם מעדכן שהחברה קנתה את "Paranormal Activity" של אורן פלי ותפיץ אותו כבר בשבוע הבא, ה-19.11, בול בזמן לשבוע שאחרי יום שישי ה-13. זה מסתדר עם הבשורה שהגיעה הבוקר ש"הקופסה" של ריצ'רד קלי, גם הוא סרט של פורום פילם שהיה אמור לצאת בשבוע הבא, נדחה לינואר (האם הוא בסכנת גניזה?), ובכך הוא פינה את התאריך. "הקופסה" יצא בסוף השבוע האחרון באמריקה ונכשל שם באופן די מצמרר. אגב, גם "דוני דארקו" נכשל קשות כשיצא לבתי הקולנוע במקור. ההצלחה הגדולה הגיעה רק כשיצא בדי.וי.די. עכשיו נצטרך לחכות כמה ימים כדי לשמוע איזה שם המציאו ל"Paranormal Activity" בעברית. זה בטח יהיה מצחיק.

"ברונו" היה אחד הסרטים שהכי איכזבו אותי השנה, בוודאי אחרי "בוראט", שהוא מהסרטים הכי נפלאים וחריפים של העשור האחרון בעיניי. ב"סלאשפילם" מדווחים שהדי.וי.די של "ברונו" יצא השבוע בבריטניה והם מצרפים שבע סצינות מהסרט, המלוות בקומנטרי של סשה ברון-כהן ולארי צ'רלס (הבמאי). בגלל שרוב הסצינות (חוץ מהראשונה) די מביכות, הקומנטרי של ברון-כהן, שמספר איך כל אירוע כזה סיבך אותו בצרות, הופך לחלק הכי משעשע בסרט. הסצינה עם כוכבת הפורנו האלימה – סצינה לא מצחיקה בסרט – הופכת כעת למוטרפת יותר, כשמתברר עם אילו נזקים גופניים יצא ממנה ברון-כהן. ומה עשה סשה ברון-כהן ברגעים בהם הוכרז שברק אובמה נבחר לנשיא ארצות הברית (כלומר, לפני שנה וארבעה ימים בדיוק)? צפו בסצינות ותגלו. הנה הסצינות:

וזו הסצינה עם לה-טויה ג'קסון, שברון-כהן הוריד מהסרט אחרי מותו של אחיה, מייקל ג'קסון. כנראה שתקופת הרגישות חלפה:

הבוקר הצביע בית הנבחרים האמריקאי למען רפורמה היסטורית במערכת הבריאות הציבורית. עכשיו תור הקונגרס הסנאט לאשרר את החוק והמהפכה המשמעותית הראשונה של ברק אובמה – והאג'נדה שהילרי קלינטון ניסתה, אך נכשלה, ליישם בימי נשיאותו של ביל קלינטון – יוצאת לדרך. ובצירוף מקרים ישודר מחר ביס "סיקו" של מייקל מור (22:00, יס דוקו), סרט שמציג את תחלואי מערכת הבריאות האמריקאית.

=========

ועוד בעניינים תיעודיים: פורסמו המועמדויות לפרסי Cinema Eye לקולנוע תיעודי. הסרט המוביל במועמדויות הוא "The Cove", אחד הסרטים התיעודיים המדוברים של השנה (מאז זה בפרס הקהל בפסטיבל סאנדאנס), העוסק בציד דולפינים ביפן. "הגלגול" של נתי ברץ מועמד לפרס הצילום (צלם: ירון אורבך).

========

המועמדויות לפרסי הקולנוע האירופי הוכרזו אמש. "נביא" של ז'אק אודיאר – שזכה כבר בפרסים בקאן ובלונדון – מתקדם בקצב לקראת זכייתו באוסקר (המועמדות שלו כבר די בטוחה), והוא הסרט עם הכי הרב  מועמדויות. לפרס הסרט מועמדים: "נביא" של אודיאר (צרפת), "הסרט הלבן" של מיכאל האנקה (אוסטריה/גרמניה), "נער החידות ממומביי" של דני בויל (אנגליה), "מחוץ למים" של אנדריאה ארנולד (סקוטלנד), "הכניסו את האדם הנכון" של תומס אלפרדסון (שוודיה) ו"נער קריאה" של סטיבן דולדרי (אנגליה/גרמניה).

בקטגוריית הצילום יתחרה הדני אנתוני דוד מנטל בעצמו, עם מועמדויות גם על "נער החידות ממומביי" וגם על "אנטי-כרייסט" של לארס פון טרייר.

בשנתיים הקודמות לישראל היתה נציגות נכבדת עם "ביקור התזמורת", "עץ לימון" ו"ואלס עם בשיר". השנה "עג'מי" מציל את הכבוד הישראלי עם מועמדות יחידה בקטגוריית "התגלית האירופית". ו"חוטא" של מני פיליפ מועמד לפרס הסרט הקצר.

הפרסים יחולקו ב-12 בדצמבר בברלין.

"שרלוק הולמס" – הגרסה של גאי ריצ'י לספריו של ארתור קונן דויל – יעלה בארץ ביום האחרון של העשור הנוכחי, 31.12.2009. הנה הטריילר, בהיי דפינישן, עם רוברט דאוני ג'וניור בתפקיד שרלוק וג'וד לו בתפקיד ווטסון (ויש גם גרסה מתורגמת לעברית). נראה קצת "ג'נטלמנים מובחרים", לא?

והנה גרסה מעט שונה של הטריילר – למעשה גרסה טיפה טובה יותר מהנ"ל – שכוללת תרגום לעברית. אם תקפיאו את התמונה בסוף הטריילר, על הקרדיטים, תבחינו שאין שם זכר זכר לשמו של ארתור קונן דויל.

(אם הקובץ לא עובד, עשו קליק כפול בתוך מסגרת הווידיאו).

אני סאקר של סרטים בהם הגיבורים לובשים חולצות של ג'וי דיוויז'ן, בייחוד חולצות שהמסר של הסרט מודפס עליהן בגלוי

אני מניח שהייתי מחבב את "500 ימים של סאמר" פי 500 אם הייתי בן 22. אבל בשנים שחלפו מאז שברוני הלב של גיל 22 ראיתי כבר – ובזמן אמת – את "הרומן של אתמול בלילה" ואת כשהארי פגש את סאלי", שבעצמם, אני מניח, היו ואריאציות ופראפרזות על סרטים קודמים. יש סרטים שמייצגים את דורם ואת גיל קהל היעד שלהם. אבל "500 ימים עם סאמר" מלמד אותי דבר מהותי שכדאי לשנן: ליהוק טוב מציל הרבה. וכך, דמויות בעייתיות ותסריט שכבר ראינו כמותו (מוודי אלן ועד ג'ון יוז), הופכות לסרט חינני ומתוק עד מאוד מאוד בזכות צמד שחקנים מקסים (זואי דשאנל היא סוג של פלא) ובימוי ששם גז על הברקות והגנבות ופלאים קטנים. "500 ימים עם סאמר" הוא סרט שהולך על קרח דק, הוא כמעט כפייתי בפלרטטנות שלו עם הקהל, אבל הוא לבסוף מצליח להגיע לגדה השניה. סצינת הסיום שלו נפלאה בעיניי. הנה הביקורת שלי עליו:

פורסם ב"פנאי פלוס", 4.11.2009

בואו נדבר רגע על ציניות. את "500 ימים עם סאמר" קל לפספס כשנמצאים במצב של ציניות. ומאיפה מגיעה הציניות? למשל: מחוכמת יתר, מניסיון חיים עודף, מבגרות שמעדיפה לגלגל עיניים כלפי נאיביות במקום להיות מוקסמת ממנה, כמו שמוקסמים מפרח שמלבלב רק יומיים בשנה ויודעים שזה עניין חטוף, חולף, עד שהוא קמל. היו רגעים ב"500 ימים של סאמר" שהרגשתי שהסרט הזה מתקתק מדי עבורי, עד כדי כך שחשדתי שהוא מתנחמד ומתחנחן מדי. אבל אז קלטתי שזה לא הוא, זה אני. אני, שהוקסם מ"אנני הול" ומ"כשהארי פגש את סאלי" ומ"תגידי כן" של קמרון קרואו, הגעתי ל"500 ימים של סאמר" עם מטען כה עצום של סרטים רומנטיים מקסימים, שהסרט הזה, לרגעים, נראה כמו ניסיון נואש לחקות אותם. נדמה לי שוודי אלן ו"אנני הול" הם אכן השראות ברורות על הסרט, לרגעים עד כדי מצוקה, ובכל זאת יש בסרט שפע רגעים מוצלחים וחינניים בפני עצמם כדי להפוך אותו לסרט ראוי. ואכן, “500 ימים עם סאמר", סרט עצמאי קטן, הפך לאחת ההצלחות המתוקות והחינניות של הקיץ חרון באמריקה. לישראל הוא מגיע בסתיו, וכשתראו את הסרט – בו ה"סאמר" מהשם הוא במובן אירוני, ואווירת הסרט סתווית למדי – תגלו שזו דווקא העונה הנכונה יותר עבורו. אז, כשמגיעים אליו ללא ציניות, מגלים ש"500 ימים עם סאמר" הוא סרט פופ מתוק-מתוק, וחמוד-חמוד, עם המון רגעים מקסימים של הברקות קולנועיות, ועם שני גיבורים מתוקים מתוקים (לזואי דשאנל יש את קול הדיבור הכי נעים מבין שחקניות אמריקה כרגע). לרגעים – בייחוד עבור הציניים – זה קצת מתוק מדי, מסוג שעושה צמרמורת בשן, לפעמים נדמה שהוא מתאמץ מדי להיות סופר-מגניב. אבל בסך הכל, הלב שלו פועם במקום הנכון.

ותכל'ס, להיות ציני כלפי הסרט הזה, לפחות עבורי, זה סוג מסוים של הכחשה. פסקול הסרט נשמע כאילו יוצריו נכנסו אלי הביתה ובזזו לי את התקליטיה. הדאבס, הסמיתס, הפיקסיז. ואפילו רג'ינה סקפטור ולסלי פייסט. ובסצינה הכי מקסימה בסרט – שהיא יותר האל הרטלי מאשר וודי אלן – מככבים דאריל הול וג'ון אוטס, מגיבורי האייטיז שלי.

עכשיו בואו נדבר רגע על שירי פופ. כי זה מה ש"500 ימים עם סאמר" הוא למעשה. שיר פופ מושלם. ומהו שיר הפופ המושלם? ובכן, כזה שיש לו – בראש ובראשונה – מלודיה יפה, מתוקה, קליטה וקלה להתאהב. אבל אם נאזין היטב נגלה שבניגוד למה שנדמה, שירי הפופ הכי טובים אינם אלה שעוסקים בהתאהבות, אלא אלה שעוסקים בשברון לב. לכן שיר הפופ המושלם הוא למעשה החיבור העדין בין המתוק והמריר, בין רגעי האופוריה של התאהבות, ובין ההתרסקות על קרקע האכזבה והמציאות. וזהו "500 ימים עם סאמר", שאופיו נחשף גם בעריכה המוזיקלית שלו (שנעה בין הקלאש לסיימון וגרפונקל), ובציטוטיו הקולנועיים (מ"ז'יל וג'ים" ועד "הבוגר", דרך ברגמן ואלן), סרט שכבר בתחילתו מעיד על עצמו ש"שהו סרט על אהבה, אבל לא סרט רומנטי" (הוא כמובן משקר), סרט שמדפדף הלוך ושוב בין רגעי הקסם של ההיי שבהתאהבות, והדאון של הפרידה. סרט קליט, קל לזמזום ולחיבה, שיש סיכוי – כמו שקורא לפעמים להמנוני פופ – שהוא מהר מאוד יתיישן וייצא מהאופנה. למה? כי אנחנו מתבגרים ונהיים ציניים. והסרט הזה עובד רע בציניות.

התסריטאים סקוט נויסטאדר ומייקל וובר (שחתומים על "הפנתר הוורוד 2 ”, שדי הצחיק אותי), כתבו את מה שנראה כמו סרט הנקמה האולטימטיבי בבחורות ששברו את ליבם. סאמר היא הבחורה הבלתי מושגת האולטימטיבית, זו שמשחקת בליבו של הברנש שמאוהב בה, תוך שהיא מקפידה להבהיר לו שהיא לא בעניין של שום דבר רציני ושהם "רק חברים". אלא שמעשיה לא מתיישבים עם המילים, וגיבורנו בעלי עיני הכלבלב המאוהב (ג'וזף גורדון לוויט) מעדיף להתעלם מהמילים בשעה שהוא נופל בתאוצה של 9.8 מטר לשנייה (בריבוע) אל עבר קרקע האספלט שעליה ימעך ליבו. הסרט, שבנוי באופן שנון למדי (ובכלל, הסרט הזה הוא בעיקר שנון), מזפזפ קדימה ואחורה על ציר הזמן של 500 הימים שבין ההיכרות וההתנתקות, וכמו פלאשבקים של אדם שבור לב שמנסה להבין איפה השתבשה מערכת היחסים שלו, כך גם הוא קופץ בין הרגעים היפים ובין רגעי הזוועה. מארק ווב, במאי קליפים שזה לו סרטו הראשון, יצר ממתק ויזואלי חינני למדי שלרגעים הוא ממש מוצלח (קטע המיוזיקל עם הול אנד אוטס בפסקול, המייצג את האושר אחרי הלילה המשותף הראשון) ולרגעים יש בו משהו מלאכותי ונדוש כמו פרסומת מפלסטיק (הסצינה באיקאה, שנראית כמו סרט סטודנטים שבלוני). המעלה-מטה של מצב הרוח, הלב שקשור על חוט כמו יו-יו, מקרב את "500 ימים עם סאמר", מכל הסרטים האחרים שהסרט דומה להם – אלה שהזכרתי לעיל ואלה ששכחתי כבר – דווקא הכי ל"סינגלס" של קמרון קרואו. עוד סרט על צעירים, מוזיקה ולבבות שבורים. וכמו ש"סינגלס" ייצג את המוזיקה של תחילת הניינטיז, כך "500 ימים עם סאמר" הוא כמו רשימת ההשמעה באיי-פוד של צעיר האורבני המתוחכם של ימינו, שכלוא בעולם בו הוא והבנות החליפו תפקידים, והוא לא מצליח לרגע להגיד לבחורה מולו אפילו פעם אחת מה הוא באמת חושב. “אנחנו כמו סיד וננסי", אומרת לו סאמר, באחד הדיאלוגים המשמעותיים והמדויקים בסרט, שמייצגים משהו מהמסר של הסרט על הדרך שבה ענייני הג'נדר התחלפו בעשורים האחרונים. “אלא שאני סיד", היא מוסיפה.

"500 ימים עם סאמר" ייצא לבתי הקולנוע בסוף השבוע הבא.

בקצרה מאוד:

פ. גארי גריי הפך מאחת התקוות הגדולות של הקולנוע האפריקאי-אמריקאי לחלטוריסט די זניח. אמנם, יש לו עין לסטייל, ולכן ב"אזרח שומר חוק", סרטו החדש, יש רגעים של עוצמה ויזואלית שמודבקים לסרט שהוא בראש ובראשונה זניח למדי. ויותר מזה: די בהמי. חולשה ראשונה של הסרט נמצאת בליהוק שלו, של שניים מהשחקנים שאני הכי פחות מסמפט כרגע: ג'ררד באטלר נגד ג'יימי פוקס, וכל הסרט הוא שואו-דאון מתמשך ביניהם.

אני מנחש שעבור התסריטאי, קורט ווימר, "אזרח שומר חוק" היה סוג של תרגיל בואריאציות על תימות תסריטאיות. מה שנראה בתחילה כמו סרט צ'רלס ברונסוני על אדם – לכאורה, אזרח שומר חוק, אני ואתם, האדם הפשוט – שנוקם את רצח אשתו ובתו – הופך בתום המערכה הראשונה (שמתנהגת כמו סרט אימה מפלצתי) לסרט שמנסה לאתגר את ההזדהות שלנו עם גיבוריו ולהפוך את הטוב לרע ואת הרע לטוב. כתרגיל בתסריטאות – סרט שבכל חצי שעה גורם לנו להעריך אחרת את גיבוריו – יש כאן משהו מעניין (למרות העובדה הקטסטרופלית שעם כל הטוויסטים והתפניות הסרט נותר צפוי לחלוטין מתחילתו ועד סופו, אין רצח, מוות או התנקשות שאתם לא תצליחו לנחש שהוא הבא בתור, כולל השואו-דאון הסופי). אבל הבימוי הבומבסטי, נטול השנינות, וצמא הדם של גריי הופך את "אזרח שומר חוק" לסרט שמעיק – וממש מייסר – לצפות בו.

תוספת. והנה הביקורת שלי מגיליון "פנאי פלוס", 11.11.2009:

לקראת הדקה ה-30 של "אזרח שומר חוק" חשבתי לנטוש את הסרט. אני לא נוהג לצאת מסרטים, אבל הסרט הזה במערכתו הראשונה הצליח ללחוץ על כל הכפתורים שגורמים לי לדחייה. לא יצאתי מהסרט. נשארתי עד סופו. ולמרבה ההפתעה הוא השתפר למדי (לא בהרבה) בעיקר מרגע שהתברר שמה שהסרט מעמיד פנים שהוא בתחילתו, אינו מה שהוא בסופו. התחבולה התסריטאית שבבסיסו, לפיכך, שנונה למדי, אבל לא נורא מתוחכמת. וכדי לתאר אותה אאלץ לתאר כמה מנקודות המפנה המשמעותיות בסרט, כך שקחו את זה כאזהרת ספוילרים.

"אזרח שומר חוק" מתחיל כשחבורת שודדים/בריונים/אנסים פורצת לביתו של ג'ררד באטלר ורוצחת מול עיניו את אשתו ואת בתו הקטנה. כאן, אני כבר מחשב לעזוב את הסרט. חלפו הימים שבהם אלימות קולנועית כלפי ילדים קטנים ומשפחות לא הזיזו לי. ואז, קורים שני דברים: אחד הרוצחים נשפט, נמצא אשם ומוצא להורג. והרוצח השני נהנה מדיל עם הפרקליטות, שבעזרתו הרשיעו את השני, ויצא לחופשי. התובע (ג'יימי פוקס) מגלה אמפתיה לצערו של האלמן והאב השכול אבל מסביר לו שלמרות שכולם יודעים שהרוצח אשם, במשפט לא משנה מה יודעים אלא מה ניתן להוכחה. אז הבאטלר יוצא לנקום ומחסל את הרוצח השותף בדרכים שלא יביישו את סדרת "המסור". התובע יודע שזה הוא, אבל לא יכול להוכיח כי האב השכול היה ערמומי ולא השאיר עקבות, והוא מנסה להטיח בפרצופו את אסכולת "לא מה שיודעים אלא מה שניתן להוכחה". זה הרגע בו כמעט התייאשתי: רצח של ילדה, עונש מוות ונקמה: כל מה ששנוא עליי בקולנוע בחצי שעה מרוכזת אחת. מבחינה ערכית הרגשתי שהסרט הזה מטנף אותי. וחוץ מזה, למרות שז'אנר סרטי הנקמה – ששיגשג בשנות השבעים – תמיד יודע לעורר התלהבות פשיסטית בקרב צופיו (גם הליברליים ביותר), אני די מואס בו. אלא שאז מתברר ש"אזרח שומר חוק" אינו סרט ויג'ילנטה. למעשה, מאותו רגע כבר לא לגמרי ברור לנו מי האיש הטוב ומי האיש הרע בסרט. זה הדבר הערמומי והמקורי העיקרי שבבסיס הסרט הזה: הוא יוצר אצלנו אמפתיה כלפי דמותו של באטלר, שהיה קורבן גם לפשע איום וגם לאטימותה של מערכת המשפט, והופך את דמותו של פוקס לאנטגוניסט החלקלק שהרקורד המקצועי שלו, בדרך לקידום המיוחל, מעניין אותו יותר מאשר הצדק. אלא שאז כל התפיסה שלנו צריכה להתהפך: באטלר הופך, בפועל, למין רוצח סדרתי מתוחכם שבשלט רחוק מסוגל לחסל כמעט כל אדם מבלי להשאיר אחריו שובל רמזים שיוליך אליו. ופוקס הוא הקורבן. ואנחנו צריכים להחליף את מושא ההזדהות שלנו. לא דבר פשוט באמצע סרט, וזו גם אחת מלא מעט נקודות תורפה שלו. כי אתם מבינים, מתברר שהגיבור שלנו הוא בעצם – כמה נוח – איש סי.איי.איי שמומחיותו הוא מציאת דרכים לחסל אנשים ללא עקבות. ובכלל, הסרט גדוש לא מעט פתרונות נוחים כאלה. ולבסוף זה הופך מסרט ויג'ילנטה לסרט על האדם הקטן נגד מערכת המשפט המסואבת, ומשם לסרט על רוצח ממשלתי שמתחרפן ומתחיל להרוג כל מה שזז מולו. אבל בשעה שהסרט מנסה לעשות זיגזגים ז'אנריים ולשחק עם ציפיות ומוסכמות, לכל אורכו ברור לנו – ממש מההתחלה – מי הגבר שיישאר לעמוד אחרון בשואו-דאון הסופי. ולא רק זה, אלא כל נתיב הגופות והחיסולים ברור למדי, ממש לפי הסדר, לפי חוקיות של סרטי אימה ורוצחים סדרתיים. פ. גארי גריי, שהיה ההבטחה של הקולנוע האפריקאי-אמריקאי לפני שהפך לבורג להשכיר בשירות הבי-מוביז של הוליווד, מכניס לסרט קצת סטייל סביר, אבל זה לא עוזר ל"אזרח שומר חוק" במהלך שהוא עושה כשהוא הופך מסרט מקומם לסתם סרט צפוי.

"אזרח שומר חוק": בתי קולנוע ושעות הקרנה

אני מת על זה שבאמצע סרט אנשים מתחילים לשיר ולרקוד. ברגעים כאלה, של קלות דעת גמורה, אני מתאהב בקולנוע. מילא במיוזיקל, אבל כשזה קורה באמצע סרט שהוא לא מוזיקלי, אני מוקסם כפליים. ב"Surviving Desire" של האל הרטלי מופיעה אחת הסצינות שאני הכי אוהב בכל הזמנים, אחרי שהגיבור מתאהב, הוא הולך ברחוב, על פניו חולפים כמה אנשים, ובאופן מתוזמן הם פוצחים בריקוד קטן ומשותף, פרץ של שמחה בסרו שכולו לקוניות ופנים חתומות. רגע מושלם.

אם לאוסקרים היתה קטגוריה שמחלקת את הפרס לסצינה הכי טובה של השנה, הרגע הבא, מתוך "500 ימים עם סאמר", היה חייב (לדעתי) לקבל מועמדות, אולי אפילו לזכות. ג'וזף גורדון לוויט, שמסתובב שבועות מאוהב בזואי דשאנל, יוצא מהדירה שלה אחרי הלילה הראשון שלהם יחד. השיר של דאריל הול וג'ון אוטס (מ-1980) בפסקול הופך לסצינת מיוזיקל מופלאה, שהיא כולה ביטוי של אושר טהור, שעל הדרך גם מביאה בהפוכה ל"מכושפת":

ואם הסצינה הנ"ל קצת מוכרת, הנה רגע מהאייטיז שבוודאי היווה השראה עליו:

את שני הקליפים האלה הרמתי מרשימה (לא מאוד מוצלחת, אגב) ב"סינמטיקל" על רגעי השירים-וריקודים הכי טובים בסרטים שאינם מיוזיקלס.

עוד על "500 ימים עם סאמר" מחר.