פורסם ב"פנאי פלוס", 28.10.2009
באופן משונה, שלא אופייני לי, אני נוטה לחבב את סרטיו של קן לואץ'. לא אופייני, כי אני מעדיף מעט – נו – קולנוע בקולנוע שלי. וגם כי יש לי אלרגיה ל"ריאליזם", שהוא בעיני אחד השקרים הגדולים של הקולנוע העלילתי (סרט משוחק, מלוהק, כתוב, מבוים, שמעמיד פנים שהוא האמת, או ייצוג כמעט שקוף שלה. סרטי פנטזיה לפחות לא מעמידים פנים שהם כלום מלבד שקר. סרטים "ריאליסטיים" משקרים לנו בהיותם ניסיונות לייצג "אמת"). אבל למרות שלא את כל סרטיו אני מחבב, לואץ' הוא יוצר סימפטי בעיניי, כי הוא נציג אחרון של דור קולנוענים מהסיקסטיז שבאמת חושבים שאפשר לעשות מהפכות חברתיות באמצעות הקולנוע, ושהקולנוע הוא צינור מפלט מצוין לאוורר בו מצוקות חברתיות שצריכות להיחשף. אבל מה שאני מחבב בסרטיו הוא שפה ושם – בסרטים שאני מסמפט (“גשם של אבנים", הוא הסרט שלו שאני הכי מחבב) – זה שגם כשהמצב איום ונורא, הוא מעניק לגיבוריו מידה הגונה של חסד. וזה אחד היתרונות של הקולנוע על פני החיים. הקולנוע לא כמכשיר למהפיכה, אלא מכשיר לתקווה.
עם השנים לואץ' קשישא עולה ויורד. אמנם הוא זכה בדקל הזהב בקאן אך לפני שלוש שנים (עבור "הרוח נושבת" שלא מאוד אהבתי), אבל נדמה שעתידו הגדול כבר מאחוריו. כשיצא לי פגוש אותו, גיליתי ג'נטלמן אפרורי ומעט כבוי, נטול אנרגיות ולהט, שתהיתי איך הוא מצליח לדרבן את שחקניו – האלמונים לרוב – להנפיק רגעי משחק כה טעונים ומשולהבים ואמיצים. בשנים האחרונות, לואץ' חייב את הקריירה שלו ברובה לתסריטאי שלו, פול לוורטי, עורך דין לזכויות אדם הפך לתסריטאי ונדמה שהוא הכח המניע האמיתי – לפחות מבחינת התכנים והאידיאולוגיה – מאחורי סרטיו. ולואץ', בשנים האחרונות, רואה את העולם עוקף אותו. האחים דארדן הבלגים זכו כבר פעמיים בקאן, והם עושים סרטים קן-לואצ'יים יותר קיצוניים, יותר מחוספסים, אולי יותר מתאימים לתקופה הפסימית והדורסנית של ימינו. הצלם הקבוע שלו, בארי אקרויד, נהיה פתאום מבוקש על ידי הוליווד וצילם שם את המותחנים "טיסה 93” ובאחרונה את "The Hurt Locker” המופתי של קתרין ביגלו. ולואץ' עצמו, כך נדמה, פונה לפרויקטים פחות ופחות מחייבים. כזה היה "מתי נתנשק" המתוק שלו – לואץ' מנסה לעשות קומדיה רומנטית עסיסית, ויוצא לו משהו לא רע בכלל. וכזה הוא גם "מחפשים את אריק". לכאורה, סרט תמוה ביותר. מעין סרט תדמית לשחקן הכדורגל אריק קנטונה. זה לא סרט תיעודי, כמו שעשו אמיר קוסטריצה על מראדונה או דאגלאס גורדון על זינאדין זידאן, אלא סרט עלילתי בו אריק קנטונה – המגלם את עצמו – הוא דמות שצצה בדמיונו של דוור, מעריץ שרוף של קנטונה, שחייו מתפרקים והוא חוטף התמוטטות עצבים. כשקנטונה לצידו (בדמיונו) ומתפקד כמעין קואצ'ר (או סתם מאמן) הוא מנסה לאחות את שברי חייו. ואני לא מצליח להחליט מה תמוה יותר בעיני: זה שלואץ' מתערבב בתרבות ההמונים ממנה סרטיו כה התרחקו עד עכשיו ועושה סרט שיש בו אלמנט מסחרי מובהק, או זה שלואץ' עושה סרט שיש בו אלמנט של פנטזיה. מה שיוצא מהבלילה הזאת היא מצד אחד סרט שיש בו חן רב, כי הוא כה קליל, כמעט אוורירי, ובו נדמה שלואץ' כבד הראש מתנסה בקלות דעת, ומצד שני, סרט זניח לחלוטין. וזה לא סתם קלות דעת: כל הסיטואציה הדרמטית שהסרט בנוי עליה – הדוור שמנסה להתפייס עם גרושתו ולעזור לבניו החורגים להינצל ממלתעות הגנגסטר המקומי – כתובה ברישול די מדהים. כל מה שנותר זה איזשהו חן מרושל של הגיבור – דמות לואצ'יאנית טיפוסית, המגולמת בחן לואצ'יאני טיפוסי על ידי שחקן שלא הכרתי לפני כן – בסרט שהצליח לגרום לי, שאיני מבין דבר בכדורגל, להתרגש פעם-פעמיים מקטעי מונטאז' ערוכים היטב של מיטב הגולים של קנטונה, ומשובצים יפה. קנטונה עצמו די משעשע בסרט. אבל בסופו של דבר – אלא אם אתם מעריצים שרופים של כדורגל וחייבים לראות את קנטונה מרבה באמרות כנף (הבנתי שזה הקטע שלו) ומזייף בנגינת חצוצרה – מדובר בסרט הנע בין הזניח לתמוה.
============
קן לואץ' מחרים את ישראל. האם ישראל צריכה להחרים את קן לואץ'?
מה עושים עם קן לואץ'? מצד אחד, נדיר למצוא קולנוען – צריך להודות שלקולנוענים יש נטייה לעסוק בעיקר בעצמם – שכה מחויב בכל נימי יצירתו בדאגה לזולת וברצון לחשוף עוולות של אי-שיוויון ואי-צדק, גם במחיר עשיית סרטים משעממים וטרחנים ו"לא-סקסיים" על הנושא. נדמה שהמצפון הוא המנוע הקריאטיבי העיקרי שדוחף את יצירתו של לואץ'. והמצפון הזה הזה גורם לו גם למחות נגד הכיבוש הישראלי בשטחים. כאן, אין ביני ובינו מחלוקת. גם אני – שחי במדינה שבראשותה ממשלה שלא הצבעתי עבורה – רוצה לראות את הכיבוש מסתיים ואת ישראל לוקחת אחריות אמיצה על 42 שנות הכיבוש, וההשחתה הפיזית והמוסרית שהיא יצרה. אבל לואץ' לא רק מתבטא, הוא גם פועל, ובשנה האחרונה נדמה שהוא מתנפל על ישראל בחימה שפוכה, ומנסה להעלים את נוכחותה של התרבות הישראלית – בייחוד הקולנועית – מהמפה הבינלאומית. כאחד האנשים הבולטים בחרם התרבותי הבינלאומי על ישראל, לואץ' ניסה שלוש פעמים בשנה האחרונה לשכנע פסטיבלים להחרים סרטים ישראליים. ועתה, כשמגיע סרט משלו ארצה, נשמעים קולות הקוראים להחזיר לו ולהחרים את סרטו. עניין של פרינציפ. אני מאמין במחאה ובאקטיביזם, אבל אני לא מאמין בחרם תרבותי קולקטיבי. בוודאי לא כשהתוצרים התרבותיים הם המפתח הראשון והעיקרי לדו-שיח – התרבות היא חיל החלוץ שאחר כך, אפילו שנים אחר כך, הפוליטיקה מיישרת איתה קו. העובדה שלואץ' לא רואה את זה גורמת לי להתאכזב ממי שחשבתי שמצפונו חד יותר, ושהוא לא פועל מתוך אנטגוניזם גורף וזועם – שלרגעים נדמה שנוצץ בו קמצוץ גזענות, שמבטל דבר מה באופן קטגורי מבלי לעיין בקונטקסט שלו (ותוך שימוש בחלקי עובדות). הימין בארץ בוודאי זועם על לואץ'. אבל גם אני, דווקא מתוך עמדתי השמאלית, מעוצבן עליו, כי אני חושב שהוא מחמיץ את ההזדמנות להשפיע באמת על דעת הקהל ולהביא לשינוי מדיניות, ולשינוי תפיסת העולם של הציבור בארץ, על ידי פעילות שנראית לי אגרסיבית ומיליטנטית לא פחות מזו שהוא מוחה נגדה. וככזו, היא מביסה את עצמה. אז האם צריך להחרים את לואץ' בארץ? לדעתי לא. הרעיון לעשות למישהו אחר את מה שהוא לנו רק כדי "להחזיר לו", “להראות לו מה זה" וכדי "לא לצאת פראיירים" פגום ופסול. להפך: זה הרגע להפגין גדלות נפש ולהראות לאנשים כמו לואץ' שאנחנו טובים ונאצלים ממנו ולא מונעים מאחרים לצפות בסרטים של אנשים שאנחנו לא מסכימים עם האידיאולוגיה שלהם, כי אמנות היא נקודת מוצא לדיון, לשיחה. למרבה המזל – או האכזבה – הדיון הזה נסוב סביב סרט כמעט זניח וחסר חשיבות בפילמוגרפיה שלו, שהשערורייה הפוליטית גורמת לי להקדיש לו בערך פי חמש מכמות המילים שערכו האמנותי של הסרט מצדיקה. אז אל תחרימו את לואץ'. פשוט חכו לסרט יותר טוב שלו.
תגובות אחרונות