פורסם ב"פנאי פלוס", 28.10.2009

באופן משונה, שלא אופייני לי, אני נוטה לחבב את סרטיו של קן לואץ'. לא אופייני, כי אני מעדיף מעט – נו – קולנוע בקולנוע שלי. וגם כי יש לי אלרגיה ל"ריאליזם", שהוא בעיני אחד השקרים הגדולים של הקולנוע העלילתי (סרט משוחק, מלוהק, כתוב, מבוים, שמעמיד פנים שהוא האמת, או ייצוג כמעט שקוף שלה. סרטי פנטזיה לפחות לא מעמידים פנים שהם כלום מלבד שקר. סרטים "ריאליסטיים" משקרים לנו בהיותם ניסיונות לייצג "אמת"). אבל למרות שלא את כל סרטיו אני מחבב, לואץ' הוא יוצר סימפטי בעיניי, כי הוא נציג אחרון של דור קולנוענים מהסיקסטיז שבאמת חושבים שאפשר לעשות מהפכות חברתיות באמצעות הקולנוע, ושהקולנוע הוא צינור מפלט מצוין לאוורר בו מצוקות חברתיות שצריכות להיחשף. אבל מה שאני מחבב בסרטיו הוא שפה ושם – בסרטים שאני מסמפט (“גשם של אבנים", הוא הסרט שלו שאני הכי מחבב) – זה שגם כשהמצב איום ונורא, הוא מעניק לגיבוריו מידה הגונה של חסד. וזה אחד היתרונות של הקולנוע על פני החיים. הקולנוע לא כמכשיר למהפיכה, אלא מכשיר לתקווה.

עם השנים לואץ' קשישא עולה ויורד. אמנם הוא זכה בדקל הזהב בקאן אך לפני שלוש שנים (עבור "הרוח נושבת" שלא מאוד אהבתי), אבל נדמה שעתידו הגדול כבר מאחוריו. כשיצא לי פגוש אותו, גיליתי ג'נטלמן אפרורי ומעט כבוי, נטול אנרגיות ולהט, שתהיתי איך הוא מצליח לדרבן את שחקניו – האלמונים לרוב – להנפיק רגעי משחק כה טעונים ומשולהבים ואמיצים. בשנים האחרונות, לואץ' חייב את הקריירה שלו ברובה לתסריטאי שלו, פול לוורטי, עורך דין לזכויות אדם הפך לתסריטאי ונדמה שהוא הכח המניע האמיתי – לפחות מבחינת התכנים והאידיאולוגיה – מאחורי סרטיו. ולואץ', בשנים האחרונות, רואה את העולם עוקף אותו. האחים דארדן הבלגים זכו כבר פעמיים בקאן, והם עושים סרטים קן-לואצ'יים יותר קיצוניים, יותר מחוספסים, אולי יותר מתאימים לתקופה הפסימית והדורסנית של ימינו. הצלם הקבוע שלו, בארי אקרויד, נהיה פתאום מבוקש על ידי הוליווד וצילם שם את המותחנים "טיסה 93” ובאחרונה את "The Hurt Locker” המופתי של קתרין ביגלו. ולואץ' עצמו, כך נדמה, פונה לפרויקטים פחות ופחות מחייבים. כזה היה "מתי נתנשק" המתוק שלו – לואץ' מנסה לעשות קומדיה רומנטית עסיסית, ויוצא לו משהו לא רע בכלל. וכזה הוא גם "מחפשים את אריק". לכאורה, סרט תמוה ביותר. מעין סרט תדמית לשחקן הכדורגל אריק קנטונה. זה לא סרט תיעודי, כמו שעשו אמיר קוסטריצה על מראדונה או דאגלאס גורדון על זינאדין זידאן, אלא סרט עלילתי בו אריק קנטונה – המגלם את עצמו – הוא דמות שצצה בדמיונו של דוור, מעריץ שרוף של קנטונה, שחייו מתפרקים והוא חוטף התמוטטות עצבים. כשקנטונה לצידו (בדמיונו) ומתפקד כמעין קואצ'ר (או סתם מאמן) הוא מנסה לאחות את שברי חייו. ואני לא מצליח להחליט מה תמוה יותר בעיני: זה שלואץ' מתערבב בתרבות ההמונים ממנה סרטיו כה התרחקו עד עכשיו ועושה סרט שיש בו אלמנט מסחרי מובהק, או זה שלואץ' עושה סרט שיש בו אלמנט של פנטזיה. מה שיוצא מהבלילה הזאת היא מצד אחד סרט שיש בו חן רב, כי הוא כה קליל, כמעט אוורירי, ובו נדמה שלואץ' כבד הראש מתנסה בקלות דעת, ומצד שני, סרט זניח לחלוטין. וזה לא סתם קלות דעת: כל הסיטואציה הדרמטית שהסרט בנוי עליה – הדוור שמנסה להתפייס עם גרושתו ולעזור לבניו החורגים להינצל ממלתעות הגנגסטר המקומי – כתובה ברישול די מדהים. כל מה שנותר זה איזשהו חן מרושל של הגיבור – דמות לואצ'יאנית טיפוסית, המגולמת בחן לואצ'יאני טיפוסי על ידי שחקן שלא הכרתי לפני כן – בסרט שהצליח לגרום לי, שאיני מבין דבר בכדורגל, להתרגש פעם-פעמיים מקטעי מונטאז' ערוכים היטב של מיטב הגולים של קנטונה, ומשובצים יפה. קנטונה עצמו די משעשע בסרט. אבל בסופו של דבר – אלא אם אתם מעריצים שרופים של כדורגל וחייבים לראות את קנטונה מרבה באמרות כנף (הבנתי שזה הקטע שלו) ומזייף בנגינת חצוצרה – מדובר בסרט הנע בין הזניח לתמוה.

============

קן לואץ' מחרים את ישראל. האם ישראל צריכה להחרים את קן לואץ'?

מה עושים עם קן לואץ'? מצד אחד, נדיר למצוא קולנוען – צריך להודות שלקולנוענים יש נטייה לעסוק בעיקר בעצמם – שכה מחויב בכל נימי יצירתו בדאגה לזולת וברצון לחשוף עוולות של אי-שיוויון ואי-צדק, גם במחיר עשיית סרטים משעממים וטרחנים ו"לא-סקסיים" על הנושא. נדמה שהמצפון הוא המנוע הקריאטיבי העיקרי שדוחף את יצירתו של לואץ'. והמצפון הזה הזה גורם לו גם למחות נגד הכיבוש הישראלי בשטחים. כאן, אין ביני ובינו מחלוקת. גם אני – שחי במדינה שבראשותה ממשלה שלא הצבעתי עבורה – רוצה לראות את הכיבוש מסתיים ואת ישראל לוקחת אחריות אמיצה על 42 שנות הכיבוש, וההשחתה הפיזית והמוסרית שהיא יצרה. אבל לואץ' לא רק מתבטא, הוא גם פועל, ובשנה האחרונה נדמה שהוא מתנפל על ישראל בחימה שפוכה, ומנסה להעלים את נוכחותה של התרבות הישראלית – בייחוד הקולנועית – מהמפה הבינלאומית. כאחד האנשים הבולטים בחרם התרבותי הבינלאומי על ישראל, לואץ' ניסה שלוש פעמים בשנה האחרונה לשכנע פסטיבלים להחרים סרטים ישראליים. ועתה, כשמגיע סרט משלו ארצה, נשמעים קולות הקוראים להחזיר לו ולהחרים את סרטו. עניין של פרינציפ. אני מאמין במחאה ובאקטיביזם, אבל אני לא מאמין בחרם תרבותי קולקטיבי. בוודאי לא כשהתוצרים התרבותיים הם המפתח הראשון והעיקרי לדו-שיח – התרבות היא חיל החלוץ שאחר כך, אפילו שנים אחר כך, הפוליטיקה מיישרת איתה קו. העובדה שלואץ' לא רואה את זה גורמת לי להתאכזב ממי שחשבתי שמצפונו חד יותר, ושהוא לא פועל מתוך אנטגוניזם גורף וזועם – שלרגעים נדמה שנוצץ בו קמצוץ גזענות, שמבטל דבר מה באופן קטגורי מבלי לעיין בקונטקסט שלו (ותוך שימוש בחלקי עובדות). הימין בארץ בוודאי זועם על לואץ'. אבל גם אני, דווקא מתוך עמדתי השמאלית, מעוצבן עליו, כי אני חושב שהוא מחמיץ את ההזדמנות להשפיע באמת על דעת הקהל ולהביא לשינוי מדיניות, ולשינוי תפיסת העולם של הציבור בארץ, על ידי פעילות שנראית לי אגרסיבית ומיליטנטית לא פחות מזו שהוא מוחה נגדה. וככזו, היא מביסה את עצמה. אז האם צריך להחרים את לואץ' בארץ? לדעתי לא. הרעיון לעשות למישהו אחר את מה שהוא לנו רק כדי "להחזיר לו", “להראות לו מה זה" וכדי "לא לצאת פראיירים" פגום ופסול. להפך: זה הרגע להפגין גדלות נפש ולהראות לאנשים כמו לואץ' שאנחנו טובים ונאצלים ממנו ולא מונעים מאחרים לצפות בסרטים של אנשים שאנחנו לא מסכימים עם האידיאולוגיה שלהם, כי אמנות היא נקודת מוצא לדיון, לשיחה. למרבה המזל – או האכזבה – הדיון הזה נסוב סביב סרט כמעט זניח וחסר חשיבות בפילמוגרפיה שלו, שהשערורייה הפוליטית גורמת לי להקדיש לו בערך פי חמש מכמות המילים שערכו האמנותי של הסרט מצדיקה. אז אל תחרימו את לואץ'. פשוט חכו לסרט יותר טוב שלו.

אחד המשפטים שהכי הצחיקו אותי בביקורת קולנוע היה בטקסט שכתבה ל"העיר" רונה קופרבוים על "גיבור" של ז'אנג יימו: "מיליארד סינים יש בסין. וכולם משתתפים בסרטו החדש של ז'אנג יימו". It's funny cause it's true. ובכן, מצפייה בסרטו החדש של ג'ון וו, נדמה שהאוכלוסיה גדלה מאז "גיבור". "הצוק האדום", מבחינת מימדי ההפקה, נראה כמו "גיבור" כפול "ראן". הסרט הזה עצום. אבל בשעה שהמודעות מנסות למכור אותו כמעין "שר הטבעות" סיני, הוא יותר דומה ל"טרויה": הקרבות ההמוניים כה גדולים וכה ממוחשבים, שהם נראים כמו התגוששות של נמלים. קטעי הקרב בתקריב, ולא בלונג שוט, מרשימים בהרבה. ובכלל, למרות נטייתי להצטער מהעובדה שוו נאלץ לחזור למדינה ממנה ברח, "הצוק האדום" הוא בהחלט סרט מרשים.

פורסם ב"פנאי פלוס", 28.10.2009

תכף נגיע לסרט עצמו, אבל קודם הרשו לי – שוב – לקטר קצת על המפיצים בארץ. המפיצים חושבים שהם ספקי סחורות, אנשי עסקים שמנסים לנחש איזה סרט יכניס להם כסף וכך בוחרים את הרפרטואר שלהם. אבל מפיצים לא מבינים שהם גם מחנכים. אני לא מתכוון "מחנכים" במובן הלאומי של המילה – קרוא וכתוב, חינוך לערכים, כאלה (למרות שיהיו כאלה שיגידו שגם אחריות כזאת יש למפיצים בארץ, בתור ספקי תכני התרבות והבידור הקולנועיים לקהל, שברובו צעיר למדי; אבל אני חושב שזה מופרז) אלא במובן שצפייה בסרטים היא עניין של תרבות, השכלה והרגלים. זה אדיר ש"הצוק האדום" של ג'ון וו מגיע להקרנות מסחריות בארץ. אבל הוא מגיע קצת נטול קונטקסט, והיעדר הקונטקסט הזה עשוי לפגום בסיכוייו אצל קהל. ואת הקהל המפיצים זונחים. בשנים האחרונות הופצו בארץ לא מעט סרטי מלחמה/ראווה סיניים: “גיבור" של ז'אנג יימו למשל. ולכאורה, “צוק אדום" מגיע מאותה מורשת קולנועית. אבל לא בדיוק. ז'אנג יימו וצ'ן קאיגה מגיעים מעולם תיאטרלי ומסוגנן, שבו האלימות היא סוג של בלט, מחול. ג'ון וו מגיע מקולנוע אגרסיבי וברוטלי יותר. אבל מכיוון שאף מפיץ מעולם לא הביא ארצה אף אחד מסרטיו ההונג קונגיים של ג'ון וו (שעבור הצופה הישראלי הוא במאי שהתחיל לפעול רק ב-1993 והגיע לשיאו ב-2000 כשביים את "משימה בלתי אפשרית 2", בשעה שעד שעבר לאמריקה ב-1993 כבר היו באמתחתו למעלה מ-20 סרטים, לפחות חמישה מתוכם יצירות מופת) מרבץ המעריצים של הבמאי בארץ מצטמצם לאלה שידעו לשנן את שמו בהערצה מול סרטי המופת שלו בשנות השמונים ותחילת שנות התשעים. גם העובדה שבקולנוע בארץ כמעט ולא הוקרנו סרטים סיניים ואסיאתיים ש"הצוק האדום" הוא במובנים רבים ממשיך דרכם, עומדת בעוכריו. הקולנוע ההונג קונגי של האחים שואו. אפילו קולנוע אפי בוליוודי. כל אלה נקטפו מהתפריט הקולנוע של הצופה הישראלי, ולפיכך "הצוק האדום" מגיע אל המסכים בוואקום תרבותי.

"הצוק האדום" מסמל סגירת מעגל עבור ג'ון וו, ואני תוהה האם יש במהלך הזה גם מימד טראגי מסוים. בשנות השמונים וו היה חלק מגל חדש הונג קונגי, שחיבר בין סרטי המשטרה של ז'אן-פייר מלוויל מחד ודון סיגל/קלינט איסטווד מחד גיסא, ובין סרטי אמנויות הלחימה האסיאתיים מאידך גיסא. הסרטים האלה, במידה רבה, שינו את פני הקולנוע כפי שאנחנו מכירים אותו. “כלבי אשמורת" ו"להרוג את ביל" מצד אחד, “מטריקס" וממשיכיו, מצד שני. כל אלה באים מהקולנוע ההונג קונגי שוו היה המבריק והמוכשר שביוצריו. במהלך שנות התשעים, רגע לפני שהשליטה על הונג קונג עברה מבריטניה חזרה לסין, עזבו לא מעט מהם להוליווד (רובם, כולל וו, התחילו את דרכם בהוליווד בבימוי סרטי ז'אן-קלוד ואן-דאם), מתוך חשש שהמשטר הקומוניסטי הסיני לא יאפשר להם את החופש שהורגלו לו תחת דגל בריטניה. העובדה שוו הוא בן ליליד סין שהוגלה בילדותו להונג קונג הפכה את המעבר שלו להוליווד גם לסוג של בריחה מהשלטון שרדף את אביו. אבל מאז "משימה בלתי אפשרית 2 ” ב-2000, משהו נתקע בקריירה האמריקאית של וו, והוא מצא את עצמו חוזר להונג קונג הסינית. אני לא יודע האם הוא הרגיש מובס או מושפל בשובו, מה שבטוח הוא שהוא יצא מזה מנצח. “הצוק האדום" לוקח את קולנוע האקשן של וו – עם כוריאוגרפיית הקרבות הייחודית והאתלטית שלו – לקנה מידה עוצר נשימה. בתחילה נדמה שוו התמזג סופית בתרבות הסינית שהוא כה ניסה להתבדל ממנה, והוא יצר סרט מלחמה עצום מימדים, אבל לא שונה מהותית מסרטים של המאסטרים הוותיקים של סרטי אמנויות הלחימה ההיסטוריים (נגיד, קינג הו). אבל ככל שהסרט מתקדם והפלונטרים העלילתיים של הפתיחה מתבהרים, כך גם סצינות הקרב – והאפקטים הדיגיטליים (לצד רבבות הניצבים) – נהיות מורכבות ומרשימות יותר. אין ב"הצוק האדום" שמץ מההומור הערמומי והציני שהיה חותמו של וו בתחילת דרכו, או הליטוש הפילם-נוארי המסוגנן של סרטי המשטרה שלו. אבל אם לא מאבדים את הידיים והרגליים בסרט עם תחילתו, “הצוק האדום" – שגורם לקולנוע של ססיל ב. דה מיל להיראות צנוע וקאמרי במידותיו – הוא חתיכת אקסטרווגנזה פרועה של קולנוע מלחמתי. וו אולי הפך לחייל נאמן מדי בצבא הסיני, ש"הצוק האדום" נראה כמו סרט היסטורי בהפקה ממשלתית, אבל יכול להיות שהוא מצא, בסיומו של סיבוב, את מקומו הטבעי.

===========

אגב,

בסין הופץ "הצוק האדום" כשני סרטים נפרדים שאורך כל אחד מהם כשעתיים ועשרים. בישראל מופצת הגרסה האמריקאית שדחסה את שני הסרטים לסרט אחד באורך שעתיים וחצי, שמשמרת את רוב קטעי הקרבות, את סיפור אהבה ומקצצת את סיפורן של הדמויות, שאכן בתחילת הסרט מוגש באופן חפוז ומבלבל מעט. זה לא רק הסרט הסיני היקר ביותר בכל הזמנים (100 אלף חיילים סיניים השתתפו בסרט כניצבים), אלא גם הסרט הסיני הקופתי בכל הזמנים.

"הצוק האדום": בתי קולנוע ושעות הקרנה

אנחנו עוצרים לרגע את עדכוני הקולנוע הסדירים כדי להזדעזע מכתבת השער הכמעט אנטישמית של "העיר" השבוע, בו הם "חושפים" מזימה של חב"דניקים להשתלט על רמת אביב ג' ולגרום לה להתחרד. כשאני קורא בעיתון תיאור של יהודים עם כיפות וזקנים זוממים מזימות השתלטות, אני מחפש את הלוגו של "דר שטירמר". "העיר" הפך, לצורך הכתבה, לצינור התעמולה של גוף בשם "רמת אביב החופשית", שנכנס לפניקה בגלל פעילות חב"ד בשכונה. אבל ממה הפניקה? קראתי את התיאורים: נראה שהם ממש מבועתים מזה שמסתובבים להם חרדים בשכונה. כלומר, זו בהלה על רקע אסתטי. אבל מילא אם החרדים האלה היו צועדים בשקט ממקום למקום בלי למשוך אליהם תשומת לב, לחב"דניקים – שלא מבינים כנראה שהם רק אורחים ברמת אביב ג' ושלמעשה מקומם הטבעי הוא (כפי שנרמז בכתבה) הוא בהתנחלויות – יש חוצפה למקם שולחנות בקרנות הרחוב ולהציע לעוברי אורח (אפילו לילדים! הפדופילים המסוכנים האלה) להניח תפילין. חי נפשי! תפילין!

זו כתבה ראשונה בסדרת כתבות, שהרי ברור שעד הכתבה השלישית ימצאו כתבי העיר סליק תחמושת עם תמונתו של הרבי מלובביטש מתחת לקניון רמת אביב – שהיה, אלוהים! הקונספירציה! שנים בבעלותו של לב לבייב, אחד התורמים הגדולים של חב"ד. אבל התיאור שעולה מהכתבה ב"העיר" לא מחמיא לשום צד. החב"דניקים מתוארים כרשעים, הזוממים לחטוף נשמות תמימות, זכות וחילוניות, ו… להחדיר בהם "מסרים תורניים". ותושבי רמת אביב? הם יוצאים פשוט אידיוטים מהתיאורים בכתבה.

אבל לפני שנמשיך: כמה דיסקליימרים (מתחזר עם כלייזמרים, כי גם אני, באופן תת מודע, מנסה להחדיר בכם "מסרים תורניים"). א. עיתוי הכתבה מגיע בעקבות אירוע אלים שקרה בסוכות בו נצעקו צעקות ואוגרפו אגרופים. מה קרה בדיוק, לא ברור. אבל הרוחות התלהטו. אני חושב שזה אמור להיות ברור שחב"דניקים, כמו חילונים, הם בני אדם. וככאלה יש ביניהם מקסימים ויש ביניהם בהמות. יש עדינים ויש חמומי מוח. אני רוצה לעסוק כאן בנושא העקרוני, אבל חשוב שיהיה ברור שכל אקט של אלימות ובריונות – לא משנה מאיזה צד – אסור לו לקרות, וצריך להיות מטופל ונענש. ב. אני לא מכיר את פעילות בית חב"ד ברמת אביב ג' או את הרב יוסי גינזבורג, מנהל המקום. אבל אני מכיר לא מעט בתי חב"ד אחרים בארץ ובעולם, וכמה מהחוויות היפות, הרוחניות, האנושיות והמשמחות שעברתי בחיי היו בבתי חב"ד. אני חוקר את העולם החב"די לצורך פרויקט שאני עובד עליו, ובאופן פרטי אני מתעניין בכלל בכל עולם החסידות, ובעיקר חב"ד וברסלב. כן, כמה מחבריי הטובים הם כאלה. וכן, אני מכיר היטב את כל המזימות והתככים של חב"ד. ונדמה לי שאם כתבי "העיר" היו הולכים לשבת שעתיים בבית חב"ד ברמת אביב ג' (או בגינת שינקין) הם היו מבינים היטב מה המטרה ומה דרכי הפעולה. זה לא סוד. אגב, גם את ספריו של הרבי מלובבטיש ושאר אדמו"רי חב"ד לפניו, ניתנים לקנייה בלא מעט חנויות. הכל כתוב שם.

הכרזה הזאת, שנשלחה אליי במייל כשהדיון סביב הפוסט הזה נהיה סוער, פורסמה על ידי מאיר דיזנגוף בתל אביב ב-1923. מצד אחד היא מראה ימים לא מאוד רחוקים ולא פרה-היסטוריים בהם הגישה הציבורית לשבת היתה אחרת. מצד שני, היא חושפת – שהרי הכרזה באה לטפל בבעיה שמן הסתם העסיקה את העיר באותם ימים – שמתיחות סביב ענייני דת והלכה היו כאן מאז ומתמיד (לחצו להגדלה).

חב"ד תמיד משכו אל עצמם אש, כי בעצם הניסיון שלהם לבקש או לשכנע אנשים להניח תפילין, או לחלק נרות להדלקה בשבת, נתפס כמשהו שלא מזוהה עם דרכה של היהדות להסתגף בתוך עצמה ולא לעסוק בשידול. אבל שיהיה ברור, לעמוד בקרן רחוב ולהגיד לעוברים והשבים "צדיק, הנחת תפילין היום?" זו לא כפייה דתית. לא יותר מאשת המכירות בסופר שמציעה לך לטעום גבינה חדשה. למה זו לא כפייה? כי אתם יכולים להגיד "לא, תודה". אז למה הם שם, למה הם מציעים? למה? כי הם מאמינים. הם מאמינים שכל יהודי שהם יצליחו לשכנע לקיים מצווה אחת מהתורה באותו יום, יעזור להם לקרב את הגאולה, את בואו של המשיח. הם לא מבקשים כסף על זה, הם לא עושים תנאים, הם מציעים לכם להניח תפילין ושתמשיכו בדרככם. אבל אתם מחפשים אג'נדה סודית. אז כן, יש אג'נדה סודית, והנה אני אחשוף אותה (ואם כתבי "העיר" ידברו עם חב"דניק, או עם כל דתי, הוא גם יחשוף להם את הסוד הזה): הם מאמינים שמי שיניח תפילין, אחרי שלא הניח תקופה ארוכה, או אולי אפילו מעולם, פתאום ירגיש משהו שהוא לא הרגיש קודם. התחברות לקב"ה. נוכחותה של שכינה. קליק המחבר בינך ובין עולמות רוחניים עליונים. נשבע לכם, בזה הם מאמינים. הם מאמינים שאם תניחו תפילין פעם אחת, תרצו להניח תפילין אחרי זה שוב ושוב. כן, זה הסוד הגדול שלהם. הם מאמינים שאתם תראו את האור. לכן הם לא צריכים כפייה, אלא רק עידוד. הם מאמינים שאחרי זה כבר תהיו בעניין. ועכשיו אני אגלה לכם עוד סוד: בלא מעט מהמקרים, הם צודקים. וזה מה שבאמת מפחיד את ארגון "רמת אביב החופשית". שהם צודקים. כי הם רואים את מול עיניהם: אנשים חוזרים בתשובה.

פה אשתף אתכם באג'נדה הפרטית שלי. הפחד הגדול של החילונים מהחרדים נובע מזה שהחילונים חושבים ש"אמונה" ו"תשובה" הם מילים נרדפות ל"התחרדות". וזה המקום שבו החילונים מפסידים ברוחניות. כי בין תפיסת החיים של החרדים, ובין תפיסת החיים של החילונים – שניהם אולטרה-קיצוניים בהחצנת אורח חייהם – יש מנעד עצום של דרכים לביטוי אמונה וקיום מצוות, שלא כוללים שינויים במלבושים, בתספורות ובדגלים. הפחד מפני "התחרדות" – שמייצגת את הדרך היחידה שהחילונים תופסים לקיים חיים של מצוות – היא ההפסד הגדול ביותר שלנו, החילונים. כי החב"דניק הממוצע יספר לך בלהט למה כדאי לך לשמור מצוות, ולשמור שבת, ולשמור כשרות, אבל הוא לא ידבר איתך על להיות חב"דניק. על החלפת בגדים וחבישת מגבעת. וזה הדבר הכי מצער – אני רציני, זה מצער אותי עד דמעות – שאנשי רמת אביב ג' זועמים על אנשי חב"ד כי… הם הקימו סוכה. ריבונו של עולם. סוכה. סוכה זה לא חב"די, או חרדי. זה עניין יהודי. סוכה! תחשבו על זה. לכן אני נזעק מהעובדה שיש לכל המאבק הזה סאבטקסט אנטישמי, כי הוא הופך את הסוכות לדבר לא לגיטימי. וכי אנשי רמת אביב מוחים נגד… הקמת מקווה. זה מצמרר ממש. ובגלל שיהודי לא באמת יכול להיות אנטישמי, אז זה סתם עניין של שנאה עצמית. של רצון להתגרש מכל דבר שמייצג כל זכר שהוא למצוות, הלכות, מנהגים וחגים. ויותר חמור: למנוע מיהודים מאמינים לעסוק בהלכותיהם. וזו האירוניה של המצב היהודי: כי כשרוצים להקים מקווה ברמת אביב ג' הכותרת היא "התחרדות!". אבל אם בווינה, חס ושלום, יקום גוף ציבורי שיתנגד להקמת מקווה (או סוכה) הכותרת תהיה "האנטישמיות בעלייה!".

חזרה למזימה הגדולה של חב"ד לכבוש את רמת אביב ג'. על פי הדיווח של "העיר" בעוד הח"בדניקים הם הרשעים, מי שיוצא כאן קצת טמבל הם תושבי רמת אביב ג'. אתם להוטים להישאר חילוניים? לא קראתי שום דבר בכתבה שבו מישהו כופה עליכם. מציעים לכם תפילין? תסרבו. מציעים לכם נרות לשבת? קחו ואל תדליקו. מציעים לכם גן ילדים דתי כי העירייה לא הקימה מספיק גנים? אל תירשמו. הם מציעים, נכון. מה רע בלהציע? להפך, זה דבר טוב ונפלא. הם רוצים לחלוק אתכם את תפיסת עולמם. חייכו אליהם ותגידו שנוח לכם במקום בו אתם נמצאים. כאמור, אני מכיר לא מעט חב"דניקים ובתי חב"ד ברחבי הארץ, מעולם איש מהם לא ביקש, כפה או התנה ממני דבר בעבור הכנסת האורחים שלו. הם באמת מאמינים שמי שנחשף לעולם של רוחניות ואמונה, ירצה לקחת אליו משהו מהעולם הזה גם בצאתו ולשמר אותו. לא תמיד הם מצליחים. להפך: לרוב הם לא מצליחים, רוב האנשים באים, מתחברים לאיזושהי רוחניות או תרבות או עולם שהם זוכרים מהבית של הסבא והסבתא, עולם שאם כבר יש כפייה בארץ היא לנטוש ולזנוח אותו, וממשיכים הלאה. ואם אתם לא מעוניינים אפילו בנוסטלגיה הזאת, אם אתם רוצים להיות חילוניים אדוקים? אמצו את הטקטיקה של חב"ד וגייסו אנשים לשיטתכם. שימו שולחן בפינת הרחוב ממול והציעו לעוברים והשבים… לא יודע מה, משהו חילוני. הקימו גן ילדים חילוני ש"ימלא את הוואקום" שנוצר מהיעדר הטיפול העירוני. הקימו "בית חול" והציעו לעוברים ולשבים להיות בו וללמוד על אורחות חיינו.

האמצעים בהם בחרו אנשי "העיר" להציג את פעילות חב"ד נסמכים על שתי טקטיקות שאני לא מצפה למצוא בעיתון שאמור להיות נאור וליברלי: בורות ודעות קדומות. בורות, כי נדמה שהם לא טרחו אפילו לברר דברים בסיסיים לגבי המהות של הדבר הזה שנקרא "שליחות" אצל חב"ד. מצוין בכתבה שהרב גינזבורג הגיע לרמת אביב אחרי "קדנציות" באיים הקריביים, אוסטרליה ותאילנד. ובכן, לשליחי חב"ד אין "קדנציות". שליח נשלח למקום בו עליו לפעול לקירוב הקהילה ליהדות, ושם הוא מקים ביתו הקבוע. זה לכל החיים. לפני 13 שנה, על פי ציר הזמן המתואר בכתבה, היה הרב גינזבורג בן 24, שזה הגיל בו לרוב שליח מתחיל את שליחותו (השליחות היא משימה משפחתית. שלוחיו של הרבי יהיו תמיד זוג נשוי, לרוב כבר עם תינוק ראשון). בין הגילאים 18 ל-23, אחרי סיום הלימודים בישיבה גדולה, חסיד חב"ד עובר מסלול לימודי, בו הוא לומד הלאה, לרוב לימודי סמיכה (הסמכה לרבנות), הוא עובר בין בתי חב"ד בעולם בתור "בחור" (חסיד לא נשוי), שם הוא עוזר לשליחים הקבועים בימי החגים והלחץ, וגם כדי ללמוד מהי עבודת השליחות, הוא מתחתן, עושה צבא, ואם הוא ואשתו בוחרים בחיים של שליחות ונמצאים מתאימים בערך בגיל 24 הם מוצבים בקהילה שתהיה ביתם החדש. בתל אביב בלבד יש 20 בתי חב"ד, בפורמטים כאלה ואחרים.

את הבורות אפשר להשלים באמצעות חיפוש באינטרנט, כי חב"ד היא החסידות הכי ענפה והכי מתקדמת מבחינת שימוש באינטרנט להפיץ את דרכה ולשמור על קשר בין חסידיה הפזורים בכל העולם. ובכלל, אם אנשי רמת אביב ג' יעצרו לשוחח שניה עם החב"דניקים הם יגלו שהם גם מהזרמים הכי פתוחים ביהודות החרדית (הרב אלישיב הפוסק הראשי של הזרם הליטאי, רואה באינטרנט אסון). בשעה שיש פלגים אולטרה-קיצוניים בין החרדים שעבורם כל מי שאינו שומר מצוות הוא מבחינתם כלל לא יהודי ולא ראוי לשיחה או לניסיון קירוב, החב"דניקים מאמינים שבכל יהודי – לא משנה כמה הוא התרחק מהדת – יש עדיין איזשהו ניצוץ של אמונה שקבור עמוק בנשמתו, ושאם הוא יתקרב אפילו במילימטר אל הדת והאמונה, הניצוץ הזה יתחיל לבעור מבפנים. ויש לומר: יש בזה משהו. לא תמיד, לא אצל כל אחד, לא בכל מצב, אבל זה לא רעיון מופרך.

אבל חמורה מהבורות היא הפצת השנאה והדעות הקדומות. הכתבה ב"העיר" שוב מדביקה לחרדים סטיגמות כוללניות, שמדהים שדווקא עיתון כמו "העיר" נותן להם יד – הרי דווקא מקומון תל אביבי צריך להיות רגיש לסטיגמות, לא? אז אליבא ד"העיר", החרדים הם שוב, פולשים לטריטוריות לא שלהם (זוכרים מי עוד תיאר את היהודים המזוקנים עם המגבעות כיצור שפולש לבתים ולערים של החילונים המערביים הנאורים?), החרדים הם בריונים אלימים (כי היתה תקרית אחת שהתפתחה לתגרה, למרות שכתוב שם מפורש בכתבה שמי שהתחמם לא היה בכלל מאנשי חב"ד רמת אביב), והחרדים הם לאומנים-קיצוניים (שהרי זה ברור, אם אתה מתנחל, לך לגור ברמת אביב). "העיר" חוגגים את העובדה שאביו של הרב גינזבורג גר בהתנחלות יצהר וכתב ספר שמביע תמיכה בברוך גולדשטיין (אני נסמך על דיווח "העיר". אני לא מכיר את הספר המדובר או את אביו של הרב גינזבורג). ויודעים מה, אם זה נכון ואם גינזבורג האב הוא דמות ימנית קיצונית, זה מצער וראוי לגינוי בעיניי. מצד שני, אני לא הבן שלו. ואני יודע לא לשפוט אנשים על סמך דעותיהם ועמדותיהם של הוריהם. אבל אם הייתי בנו, הייתי יודע שאני מחויב בכיבוד אב ואם על פי עשרת הדיברות, והייתי מציג את ספריו בביתי, גם אם אני לא מסכים איתם. האם כל זה אומר שהרב גינזבורג מרמת אביב ג' הוא ימני קיצוני לאומני התומך ברצח ערבים? קצת קלוש, לא? וגם אם עמדותיו הפוליטיות קיצוניות, אני יכול להגיד שאולי זה לא איש שיהיה לי נעים להתיידד איתו, אבל זה לא מקטין את זכותו לגור בתל אביב. יש גם ימנים בעיר. ושמעו משהו מדהים: פגשתי חב"דניקים שהיו קיצוניים ימנים; פגשתי חב"דניקים שאבא שלהם הוא אחד האנשים הכי ימניים במדינה, אבל הם לא; ופגשתי חב"דניקים שמאלנים. מדהים, לא? חב"ד איננה מפלגה. היא חסידות. ככזאת, נוסח התפילה של כולם זהה, אבל הדעות הפוליטיות שונות. זה קשור גם, אתם יודעים, לאופי.

תפיסת העולם החילונית-שמאלית-ליברלית-הומאנית שאני אוחז בה לימדה אותי לקבל את האחר, ולא משנה עד כמה הוא שונה ממני ועד כמה עמדותיו ואורח חייו הפוכים משלי. זה נכון לפלסטינים, פליטים, עובדים זרים וחרדים. אני לא מוכן להיות חלק משפיכת הדם שהתקשורת בארץ עושה לציבור החרדי כאילו הוא מקשה אחת. יש ויש. ויטריחו נא כתבי "העיר" את עצמם וילכו להיפגש, לדבר, להבין, ולהתווכח עם אנשי חב"ד ברמת אביב וידווחו על זה (אגב, הפעם היחידה שראיתי את הישיבה ברמת אביב – שנחשבת מאוד מאוד קפדנית – היתה בסדרה התיעודית של ירון לונדון, "לונדון פינת בן יהודה". לונדון הגיע כאפיקורס, הסתובב עם אנשי הישיבה – אולי אחד מהם היה הרב גינזבורג, לא זוכר – ויצא משם בחיים. אפיקורס כשהיה. לא נבהלתי).

מחברי הדתיים – החב"דניקים, הליטאים והברסלבים, אלא שנולדו דתיים ואלה שחזרו בתשובה – למדתי את ערך המצווה "ואהבת לרעך כמוך", ושנכון לנו לדון את זולתנו לכף זכות. כי יש מספיק גורמים בעולם הזה (והבא) שישמחו לקטרג עלינו. אז לפחות שנדע אנחנו לסנגר אחד על השני. העצוב הוא ש"העיר" מוכיח שלא תמיד השמאלנים מוכנים לקבל את האחר. לפחות לא את האחר שגר בשכונה שלו. ואני מודה בצער שיש לא מעט מקרים, יותר מדי אפילו (והתקשורת ששה לדווח על כך), שהדתיים לא מצליחים לקיים את "ואהבת לרעך כמוך". וכשאני קורא את הכתבה ב"העיר" – ומסה להעביר אותה דרך פילטר אנטי-התלהמות – אני בעיקר מרגיש שאין שום הבדל בין הוועד למען "רמת אביב חופשית" ובין "חב"ד רמת אביב". אלה וגם אלה רוצים לשמר את אורח חייהם ומרגישים מאוימים מהצד השני, איום שגורם דווקא לקיצוניים בשני המחנות לבלוט, בשעה שהרוב הוא מתון, שקט, שוחר שלום ופייסני בהרבה. אני דווקא אופטימי ומאמין שברמת אביב ג' יש פוטנציאל לדו-קיום נפלא.

זה כנראה הטריילר האחרון של "אוואטר", סרט התלת מימד של ג'יימס קמרון, שייצא בעוד חודש וחצי. 3 דקות וחצי בהן נמסרת עלילת הסרט ומוצגים הגיבורים, האקשן והאפקטים. הנה הוא גם כאן (תנו לו כמה שניות להיטען). מה דעתכם?

"הכניסו את האדם הנכון", סרט נעורים/ערפדים שבדי, שהיה אחד הסרטים הכי מדוברים של השנה שעברה, מגיע בעותק פילם (35 מ"מ) ל"מועדון סינמסקופ", מחר בסינמטק הרצליה. אני אדבר כמה דקות לפני, אבל העיקר יהיה הסרט, שכן זו באמת הזדמנות לצפות בסרט יוצא דופן, שהמפיצים פשוט לא הבחינו בגדולותו. הנה התיקון שלנו. זה קורה מר (שישי) ב-14:00 בסינמטק הרצליה (סוקולוב 29, בפסאז'). לקוראי סינמסקופ כרטיס עולה רק 20 שקל. קופון להדפסה ועוד פרטים כאן.

"עג'מי" ו"השמצה" זוכים בלונדון

בפסטיבל לונדון חולקו הלילה הפרסים לסרטים הזוכים. הסרט הטוב ביותר של הפסטיבל הוא אמנם "הנביא" של ז'אק אודיאר, ו"הדרך" של ג'ון הילקוט קיבל ציון לשבח, אבל שני סרטים ישראליים זכו בפרסים אחרים. בפרס סאתרלנד (Sutherland) המוענק ליוצר שמציג סרט בכורה שסרטו הוא הכי מקורי והכי רב דמיון זכו ירון שני וסקנדר קובטי על "עג'מי". בין שופטי הפרס היו אלפונסו קוארון ופול גרינגראס. בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר זכה "השמצה" של יואב שמיר. ניק ברומפילד העניק לו את הפרס.

===========

ואחרי כל המלל אתמול, המלחמה בין סטימצקי וצומת ספרים הגיעה לסיומה, יממה אחרי שפרצה.

============

הנה בלוג קולנוע של איש קולנוע אירני, המספר על הימים ההם, אי שם בסוף שנות השמונים, כשהסרטים של אנדריי טרקובסקי הגיעו לראשונה להקרנה בפסטיבל בטהרן, ואנשים עמדו בתור שאורכו שני קילומטרים כדי לראות אותם.

===========

בשנים הקודמות היה ג'יימי סטיוארט, קולנוען צעיר מניו יורק, לוקח מצלמה ופיינל-קאט פרו ומייצר סרטונים קצרים והזויים שניסו לתעד רגעים מבכורות הפסטיבל כשהם עטופים בעלילות קטנות ומשונות ששאלו מהקולנוע של דיוויד לינץ' והאל הרטלי. בפסטיבל ניו יורק האחרון הוא נעלם. עכשיו מתברר לאן: הוא עבד על סרט קצר, 15 דקות, שהוא טוען שהוא המחווה שלו לקולנוע של ג'ון יוז, והתוהה מה היה עולה בגורלה של הדמות של מולי רינגוולד מסרטיו של יוז אם היתה מגיעה לניו יורק ונאבקת בתלאות האבטלה והפרנסה. מודה, זה לא נורא מזכיר את ג'ון יוז, יותר את ג'ים ג'רמוש. ולמרות רגעים קשים, יש בסרט חן מסוים. אם הווידיאו המאומבד למטה לא עובד לכם, הנה לינק לסרט. אם אתם לא רואים את כפתור הניגון, עשו דאבל קליק על הפריים עצמו.

בדיווח הזה של "וראייטי" על ההפצה הבינלאומית של "Paranormal Activity" אני קורא שהסרט מיוצג בצרפת על ידי חברת Wild Bunch. הסרטים של "וויילד באנץ'" מופצים בארץ על ידי סרטי יונייטד קינג. אז רגע אחד, האם זה אומר ש"Paranormal Activity" שייך ליונייטד קינג? אני ממש מקווה שלא, כי אם יתברר שכן ושלסרט הכי מדובר בעולם בשבועיים האחרונים יש מפיץ ישראלי שלא הודיע לאף אחד שהסרט שלו, ולא תרגם את שמו לעברית ולא בישר מתי הוא אמור לצאת הרי שזה כשל הפצתי/תקשורתי די מרהיב, לא? שלחתי אתמול מייל ליחצ"ן של יונייטד קינג לתהות האם הסרט שלהם. הוא לא ענה. אבל אם כן, זה הזמן לעזור ליונייטד קינג למצוא שם מוצלח בעברית לסרט. יש למישהו רעיונות?

קראתי את הכתבה של מיה סלע ב"גלריה" על המלחמה בין צומת ספרים (והוצאת כנרת/זב"מ) ובין סטימצקי, ולא הבנתי כלום. כנרת-זמורה-ביתן-מודן הודיעו שמיום ראשון הם יפסיקו לשווק ספרים לסטימצקי, במחאה על כך שסטימצקי – לטענתם – מתנכלת לכותרי ההוצאה כדי לפגוע ברשת המתחרה, "צומת ספרים" שנמצאת בבעלות כנרת-זב"מ. סטימצקי טוענים שמי שמתנהג בבריונות ודורש דרישות לא הגיוניות היא ההוצאה, ושסטימצקי לא יכולים להיענות לדרישות שלהם, שיפגעו בשיוויון שהם מנסים לייצר ברשת בין ההוצאות השונות. בקיצור, כל הכתבה היא שזה אומר שההוא מתנהג בבריונות, והשני אומר שההוא מתנהג בבריונות. ואין אף אחד, מתבונן מהצד, פרשן, מישהו שבקיא בעניין ברמה הכי אינטימית, שיכול להסביר לי – כצרכן – מי צודק. הנטייה שלי היא לראות בסטימצקי מונופול דורסני שמרגיש שהוא יכול לשעות מה שבא לו, אחרי שנים של שליטה מוחלטת בשוק. לכן, הכניסה של צומת ספרים לתחום מכירת הספרים, והעובדה שזו כעת הרשת המובילה בארץ, משמחת אותי. מונופולים נועדו לקרוס. מצד שני, דווקא החרם של כנרת-זב"מ הוא האקט הבריוני והאגרסיבי והלא מידתי בסיפור – בעיקר כי הוא לא פוגש ממש בסטימצטקי, אלא בראש ובראשונה בסופרי ההוצאה. אם ההוצאה מחליטה להקריב את סופריה למען מלחמה קמעונאית, אני חושד בה. אבל הייתי רוצה לדעת בדיוק מה קרה כאן ומי התחיל. למשל, כדי שאוכל להיות צרכן נבון. אם סטימצקי אכן מתייחסת בבעלתנות ואדנות כלפי ההוצאות הייתי שמח לדעת ולהשתדל לא לקנות שם יותר. ואם צומת ספרים הגיעה למעמדה באמצעות אגרסיביות ודורסנות, אשמח לדעת גם את זה, ואולי להימנע מסניפיהם (אני מודה שכרגע, סתם על פי הנדסת האנוש של הסניפים, אני מחבב את צומת ספרים יותר מאת סטימצקי). אבל ב"גלריה" לא קיבלתי תשובה. אז סליחה שאני מרדד מה שהוא כנראה עניין חשוב, אבל מישהו יכול להסביר לי מי הטובים ומי הרעים בסיפור הזה?

מה שכן, המלחמה הזאת משעשעת אותי, כי נראה לי שתחום המו"ל והספרות בארץ נמצא בפיגור של כ-8-9 מאחורי עולם הקולנוע וההפצה בארץ, ושמה שקורה עכשיו אצלם קרה לפני כעשור, והתפרץ החוצה בתחילת שנות ה-2000, בתחום הפצת הסרטים. לדעתי זה אף פעם לא הגיע לחרם מוצהר או למלחמה קולנית, אבל זה כן הגיע לבדיקת הממונה על ההגבלים העסקיים, שבדק מה קורה בין שתי רשתות בתי הקולנוע גדולות בסוף שנות התשעים, אבל הפסיק את החקירה לפני שהגיע למסקנות משמעותיות. נדמה שגם בדיקת הממונה הנוכחית על מה שקורה בין צומת ספרים לסטימצקי נגמרה במעין "תעזבו אותי" כזה. תכל'ס, זה קטן ולא משמעותי ולא ממש מעניין עבורה כדי להתעסק בזה.

בתחום הקולנוע התייצבה בשנות התשעים המציאות שלפיה יש שתי רשתות קולנוע עיקריות (ועוד שתיים קטנות), ולכל רשת יש חברת הפצה משלה. וכל רשת הציגה באולמותיה את הסרטים של חברת ההפצה. כל מה שצריך כדי שתחום הספרים יעתיק את זה סופית הוא שסטימצקי יקנו את הוצאת ידיעות ספרים (למעשה, נדמה לי שידיעות ספרים צריכה לקנות את סטימצקי), וכך לשני המו"לים הגדולים יש גם רשתות גדולות, והם משווקים בכל רשת באופן בלעדי את ספרי ההוצאה שבבעלותה. ככה זה התנהל שנים בקולנוע, והיו מעט מאוד יוצאי דופן, שבהם סרט שמפיץ אחד הוקרן בקולנוע של המפיץ המתחרה. רק אם מדובר בלהיט ענק.

חוץ מעניין הנוחות (והטמטום), הקהל לא באמת נפגע ממצב כזה. המלאי שלו מתחלק בין שתי רשתות שגם ככה דרות כמעט תמיד זו לצד זו בקניונים. מי כן עשוי להיפגע מהמצב? ההוצאות הקטנות. הם עשויות להיות חשופות למלחמות טריטוריה שינוהלו על גבן, וינסו לגרום להן להתחייב (בעל פה, אני מניח, ובאופן לא פורמלי) לבלעדיות לרשת אחת. והם יצטרכו לבחור: זאת או זאת. זה קרה גם בסרטים. נוצרו מחנות.

איך המצב הזה יוצא מקפאונו? ברגע שייכנס גורם שלישי לתמונה שיהיה הסינמה סיטי של הספרים. סינמה סיטי באה וערבבה את הקלפים. הוקם בית קולנוע שזקוק להמון סרטים, כמעט לכל הרפרטואר המוצג ברגע נתון בארץ. המפיצים, בתגובה אינסטינקטיבית, ניסו להתמודד עם כניסתו לתחום באמצעות חרם. פורום פילם, שאני מתרשם שחרמות היא שיטת העבודה האהובה עליה, לא הסכימה במשך תקופה לספק סרטים לסינמה סיטי (היה כאן – כמובן – עניין של אגו פגוע: לפורום פילם יש רשת בתי קולנוע במזרח אירופה בשם "סינמה סיטי" והם שכחו לרשום אותו כמותג בארץ ונעלבו כשהאחים אדרי השתמשו בו). גם קולנוע לב היסס תקופה ארוכה מאוד עד שהתחיל לשתף פעולה עם סינמה סיטי. בסופו של דבר, ההצלחה של המתחם שכנעה את המתחרים שכדאי להם לתת לו סרטים כי הוא מייצר עבורם הכנסות עצומות. אם תיכנס רשת שלישית של חנויות ספרים ארצה, שתציע את כל המחר של כל ההוצאות, והציבור ינטוש את הרשתות הקיימות ויעדיף רק את הרשת הזאת, כל חרם ונתק בין צומת ספרים וסטימצקי יתמוסס אל מול מציאות ששתיהן יצטרכו להיכנע לה. זה בדיוק מה שקרה בסרטים. אחרי סינמה סיטי הגיעו בתי הקולנוע של יס פלאנט, ופתאום בתי הקולנוע צריכים לעשות עסקים עם המפיצים המתחרים, כי הם חייבים סרטים למילוי מסכים. אבל אל תטעו לחשוב שמשקעי העבר והעוינות הוותיקה התפוגגו. אהבה גדולה אין שם, וכל אחד זומם מאחורי גבו של מתחרהו, אבל הם משתפים פעולה, באופן שנראה נורא יוצא דופן לשוק הישראלי שהתרגל לטריטוריאליות: פתאום סרטים של יונייטד קינג עולים בקולנוע גת, המזוהה עם סרטי פורום-פילם וא.ד מטלון. פתאום סרטים ישראליים בהפצת אדרי מוחזקים בכוח באולמות של יס פלאנט ולא נזרקים אחרי שבועיים, כפי שהרשת מעדיפה לעשות, כדי שבבוא היום אדרי יחזיק בולמותיו הגדולים ביותר את סרטי האנימציה של פורום פילם. הקולנוע הישראלי (לפחות זה המופץ על ידי אדרי) הרוויח בענק מהדטאנט – פריך ועצבני ככל שיהיה – שנוצר בין המפיצים.

האירוני הוא שכל ההתנהלות הזאת – גם בקולנוע וגם בספרים – מתרחשת רגע לפני שהטכנולוגיה עושה בתחומים האלה מהפכות ענק, שיגרום לסיפור הזה להיראות כמו שני דינוזאורים המתגוששים ביניהם למוות על שטחי ציד בשעה שמעליהם, אבל מחוץ לטווח הראייה שלהם, כבר מופיע שובל המטאור שיחסל אותם. סטימצקי וצומת ספרים רבים על חנויות, נדל"ן, ספרים פיזיים, מדפים, שטחי תצוגה, וזה נראה כמו השיהוק האחרון של זן נכחד. תוך 10-15, אולי עשרים שנים, חנויות הספרים הענקיות יעלמו וסטימצקי וצומת ספרים יהפכו לקמעוניות מקוונות המוכרות קבצים דיגיטליים להורדה לקינדל הזה או האחר שיהפוך לנחלת הכלל. וגם בתחום הקולנוע זה קורה ממש עכשיו. כרטיסים עדיין נמכרים, הסרטים הם עדיין אירועים, אבל המפיצים מבינים שהכסף העקבי והרציף יגיע מעולם ההפצה, ולא ההצגה, ומחפשים תכנים שיוכלו להציע בעיקר מחוץ לקולנוע, ובעיקר במודל VOD כזה או אחר (בטלוויזיה או באינטרנט).

כך שאני לא יודע עדיין מי הצודק במאבק ביניהם, אבל כרגע שניהם מתנהגים כמו לוזרים.

המועמדויות לפרסי הקולנוע הבריטי העצמאי התפרסמו לפני כמה ימים ("ואלס עם בשיר" היה מועמד שם לפני שנה). "מחוץ למים" של אנדריאה ארנולד הוא הסרט המוביל במועמדויות, אבל לצידו גם "לחנך את ג'ני" וגם "ירח". שלוש מחמש הסרטים המועמדים לפרס הסרט הם סרטים שביימו נשים ("מחוץ למים", "לחנך את ג'ני", וגם "Nowhere Boy", ביוגרפיה קולנועית על ג'ון לנון מאת התסריטאי של "קונטרול", ובבימויה של האמנית סם טיילור-ווד). ולא פחות מעניינת היא קטגוריית הבימוי: אני חושב שזו הפעם הראשונה אי פעם, שמבין חמש מועמדויות, שלוש הן לבמאיות: אנדריאה ארנולד על "מחוץ למים", לון שרפיג על "לחנך את ג'ני" וג'יין קמפיון על "כוכב בהיר". וזה לא נגמר שם: סמנתה מורטון מועמדת כבמאית בקטגוריית הבימוי לסרט ראשון, על סרטה "The Unloved". וקתרין ביגלו מועמדת בקטגוריית הסרט הזר על סרטה "The Hurt Locker". יש תחושה שגם באוסקרים, 2009 תירשם כשנת הבמאית, ושגם שם הנוכחות לסרטים של שרפיג, קמפיון וביגלו (ונורה אפרון גם) תהיה משמעותית (לא נראה שיש סיכוי רב לסרטים של ארנולד, טיילור-ווד ומורטון באוסקרים). אבל אם נראה לכם שריבוי המועמדויות לבמאיות מוכיח שהמצב השתפר לנשים בתעשיית הקולנוע, מגיע מחקר חדש שמוכיח שזה דווקא הפוך: בעשור האחרון דווקא ירד מספר הנשים שעובדות כבמאיות או כצלמות בקולנוע האמריקאי.

ואגב, האם זה רק אני או שלעוד מישהו יש כאן תחושה שקארי מוליגן היא הסמנתה מורטון החדשה? יש לי דז'ה וו באופן בו מתלהבים ממוליגן ב"לחנך את ג'ני" ואיך התלהבו ממורטון (בצדק) ב"מתוק ומרושע" של וודי אלן. ובמילים אחרות: בעוד עשר שנים אף אחד לא ממש יזכור מי זאת קארי מוליגן למה כל כך התלהבנו ממנה פעם. (אבהיר: מורטון שחקנית מצוינת שעשתה מאז כמה תפקידים מעולים – וכמה איומים – אבל היא לא הפכה לכוכבת ענקית שמככבת בכל רגע בתקשורת האמריקאית כפי שנדצה היה שהתקשורת ניבאה לה בימים בהם היתה מועמדת לאוסקר על התפקיד שגילה אותה לעולם).

וסקוט פיינברג, חזאי אוסקרים מצוין, מהמר שלמוליגן יש סיכויים טובים לזכות באוסקר השנה (על פני מריל סטריפ). ואני אומר: שטויות.

והנה סמתנה מורטון כותבת ל"גרדיאן" על שחקנים שבוחרים תפקידים על פי מצפונם, למה היא מעריצה את ניקול קידמן שהאשימה את הוליווד, והתפקידים שהיא מקצה לנשים, כמי שמקדמת אלימות נגד נשים. מורטון כותבת על התפקידים שהיא גילמה ועל התסריטים שהציעו לה, ועל הניסיון שלה להסכים לתפקידים שנאמנים לתפיסת עולמה, למרות שזה יוצר בעיות פרנסה.

ואפרופו נשים ואלימות, הנה לארס פון טרייר, שקידמן התמוטטה ממנו, מסביר בקולו איך הוא צילם שניים מהשוטים ב"אנטי-כרייסט".

התאהבתי בסרט הזה, "ארץ יצורי הפרא". הצילום של לאנס אקורד. השירים של קרן או (והפסקול של קרטר בורוול). הדיבוב של ג'יימס גנדולפיני, שקל להאמין לו שהוא דובון ענק עם נשמה ילדותית ותלותית. המקומות בהם הסרט נצמד למוריס סנדק, והמקומות בהם הוא ממריא מהם. ושימו לב איך הקטע הזה מתוך הסרט, דומה באופיו לסרט הקצר של ספייק ג'ונז וקניה ווסט שדובר בו כאן לפני כמה ימים: