30 אוקטובר 2009 | 14:01 ~ 11 תגובות | תגובות פייסבוק

"הצוק האדום", הביקורת


אחד המשפטים שהכי הצחיקו אותי בביקורת קולנוע היה בטקסט שכתבה ל”העיר” רונה קופרבוים על “גיבור” של ז’אנג יימו: “מיליארד סינים יש בסין. וכולם משתתפים בסרטו החדש של ז’אנג יימו”. It’s funny cause it’s true. ובכן, מצפייה בסרטו החדש של ג’ון וו, נדמה שהאוכלוסיה גדלה מאז “גיבור”. “הצוק האדום”, מבחינת מימדי ההפקה, נראה כמו “גיבור” כפול “ראן”. הסרט הזה עצום. אבל בשעה שהמודעות מנסות למכור אותו כמעין “שר הטבעות” סיני, הוא יותר דומה ל”טרויה”: הקרבות ההמוניים כה גדולים וכה ממוחשבים, שהם נראים כמו התגוששות של נמלים. קטעי הקרב בתקריב, ולא בלונג שוט, מרשימים בהרבה. ובכלל, למרות נטייתי להצטער מהעובדה שוו נאלץ לחזור למדינה ממנה ברח, “הצוק האדום” הוא בהחלט סרט מרשים.


פורסם ב”פנאי פלוס”, 28.10.2009


תכף נגיע לסרט עצמו, אבל קודם הרשו לי – שוב – לקטר קצת על המפיצים בארץ. המפיצים חושבים שהם ספקי סחורות, אנשי עסקים שמנסים לנחש איזה סרט יכניס להם כסף וכך בוחרים את הרפרטואר שלהם. אבל מפיצים לא מבינים שהם גם מחנכים. אני לא מתכוון “מחנכים” במובן הלאומי של המילה – קרוא וכתוב, חינוך לערכים, כאלה (למרות שיהיו כאלה שיגידו שגם אחריות כזאת יש למפיצים בארץ, בתור ספקי תכני התרבות והבידור הקולנועיים לקהל, שברובו צעיר למדי; אבל אני חושב שזה מופרז) אלא במובן שצפייה בסרטים היא עניין של תרבות, השכלה והרגלים. זה אדיר ש”הצוק האדום” של ג’ון וו מגיע להקרנות מסחריות בארץ. אבל הוא מגיע קצת נטול קונטקסט, והיעדר הקונטקסט הזה עשוי לפגום בסיכוייו אצל קהל. ואת הקהל המפיצים זונחים. בשנים האחרונות הופצו בארץ לא מעט סרטי מלחמה/ראווה סיניים: “גיבור” של ז’אנג יימו למשל. ולכאורה, “צוק אדום” מגיע מאותה מורשת קולנועית. אבל לא בדיוק. ז’אנג יימו וצ’ן קאיגה מגיעים מעולם תיאטרלי ומסוגנן, שבו האלימות היא סוג של בלט, מחול. ג’ון וו מגיע מקולנוע אגרסיבי וברוטלי יותר. אבל מכיוון שאף מפיץ מעולם לא הביא ארצה אף אחד מסרטיו ההונג קונגיים של ג’ון וו (שעבור הצופה הישראלי הוא במאי שהתחיל לפעול רק ב-1993 והגיע לשיאו ב-2000 כשביים את “משימה בלתי אפשרית 2″, בשעה שעד שעבר לאמריקה ב-1993 כבר היו באמתחתו למעלה מ-20 סרטים, לפחות חמישה מתוכם יצירות מופת) מרבץ המעריצים של הבמאי בארץ מצטמצם לאלה שידעו לשנן את שמו בהערצה מול סרטי המופת שלו בשנות השמונים ותחילת שנות התשעים. גם העובדה שבקולנוע בארץ כמעט ולא הוקרנו סרטים סיניים ואסיאתיים ש”הצוק האדום” הוא במובנים רבים ממשיך דרכם, עומדת בעוכריו. הקולנוע ההונג קונגי של האחים שואו. אפילו קולנוע אפי בוליוודי. כל אלה נקטפו מהתפריט הקולנוע של הצופה הישראלי, ולפיכך “הצוק האדום” מגיע אל המסכים בוואקום תרבותי.


“הצוק האדום” מסמל סגירת מעגל עבור ג’ון וו, ואני תוהה האם יש במהלך הזה גם מימד טראגי מסוים. בשנות השמונים וו היה חלק מגל חדש הונג קונגי, שחיבר בין סרטי המשטרה של ז’אן-פייר מלוויל מחד ודון סיגל/קלינט איסטווד מחד גיסא, ובין סרטי אמנויות הלחימה האסיאתיים מאידך גיסא. הסרטים האלה, במידה רבה, שינו את פני הקולנוע כפי שאנחנו מכירים אותו. “כלבי אשמורת” ו”להרוג את ביל” מצד אחד, “מטריקס” וממשיכיו, מצד שני. כל אלה באים מהקולנוע ההונג קונגי שוו היה המבריק והמוכשר שביוצריו. במהלך שנות התשעים, רגע לפני שהשליטה על הונג קונג עברה מבריטניה חזרה לסין, עזבו לא מעט מהם להוליווד (רובם, כולל וו, התחילו את דרכם בהוליווד בבימוי סרטי ז’אן-קלוד ואן-דאם), מתוך חשש שהמשטר הקומוניסטי הסיני לא יאפשר להם את החופש שהורגלו לו תחת דגל בריטניה. העובדה שוו הוא בן ליליד סין שהוגלה בילדותו להונג קונג הפכה את המעבר שלו להוליווד גם לסוג של בריחה מהשלטון שרדף את אביו. אבל מאז “משימה בלתי אפשרית 2 ” ב-2000, משהו נתקע בקריירה האמריקאית של וו, והוא מצא את עצמו חוזר להונג קונג הסינית. אני לא יודע האם הוא הרגיש מובס או מושפל בשובו, מה שבטוח הוא שהוא יצא מזה מנצח. “הצוק האדום” לוקח את קולנוע האקשן של וו – עם כוריאוגרפיית הקרבות הייחודית והאתלטית שלו – לקנה מידה עוצר נשימה. בתחילה נדמה שוו התמזג סופית בתרבות הסינית שהוא כה ניסה להתבדל ממנה, והוא יצר סרט מלחמה עצום מימדים, אבל לא שונה מהותית מסרטים של המאסטרים הוותיקים של סרטי אמנויות הלחימה ההיסטוריים (נגיד, קינג הו). אבל ככל שהסרט מתקדם והפלונטרים העלילתיים של הפתיחה מתבהרים, כך גם סצינות הקרב – והאפקטים הדיגיטליים (לצד רבבות הניצבים) – נהיות מורכבות ומרשימות יותר. אין ב”הצוק האדום” שמץ מההומור הערמומי והציני שהיה חותמו של וו בתחילת דרכו, או הליטוש הפילם-נוארי המסוגנן של סרטי המשטרה שלו. אבל אם לא מאבדים את הידיים והרגליים בסרט עם תחילתו, “הצוק האדום” – שגורם לקולנוע של ססיל ב. דה מיל להיראות צנוע וקאמרי במידותיו – הוא חתיכת אקסטרווגנזה פרועה של קולנוע מלחמתי. וו אולי הפך לחייל נאמן מדי בצבא הסיני, ש”הצוק האדום” נראה כמו סרט היסטורי בהפקה ממשלתית, אבל יכול להיות שהוא מצא, בסיומו של סיבוב, את מקומו הטבעי.

===========


אגב,


בסין הופץ “הצוק האדום” כשני סרטים נפרדים שאורך כל אחד מהם כשעתיים ועשרים. בישראל מופצת הגרסה האמריקאית שדחסה את שני הסרטים לסרט אחד באורך שעתיים וחצי, שמשמרת את רוב קטעי הקרבות, את סיפור אהבה ומקצצת את סיפורן של הדמויות, שאכן בתחילת הסרט מוגש באופן חפוז ומבלבל מעט. זה לא רק הסרט הסיני היקר ביותר בכל הזמנים (100 אלף חיילים סיניים השתתפו בסרט כניצבים), אלא גם הסרט הסיני הקופתי בכל הזמנים.


“הצוק האדום”: בתי קולנוע ושעות הקרנה

נושאים: בשוטף

11 תגובות ל - “"הצוק האדום", הביקורת”

  1. עמית איצקר 30 אוקטובר 2009 ב - 14:44 קישור ישיר

    חבל שהסרטים ההונג קונגים המשטרתיים שלו לא עומדים ממש במבחן הזמן. היום הם נראים בעיקר כמו סרטים ערביים של יום שישי.

  2. ג'יי 30 אוקטובר 2009 ב - 19:56 קישור ישיר

    לא עומדים במבחן הזמן? מי עוד מסוגל היום לביים סצנות אקשן מרהיבות כמו ב”הארד בוילד” או ב”קילר”? אם כבר אז להפך: סרטי האקשן העכשוויים מחווירים לעומת השגי וו בשנות ה-80 וה-90.

    אגב, מוזר שבבלוג לקולנוע, פוסט הזוי על חב”ד גורר עשרות תגובות, ושובו של מאסטר וו לכושר לא מזיז לאף אחד.

  3. ספוילר 30 אוקטובר 2009 ב - 22:32 קישור ישיר

    היופי בוו הוא שהוא משלב את שני הדברים שאמרו המגיבים הקודמים. הוא משלב את סצנות האקשן הטובות בעולם עם תסריטים מלודרמטיים ומוגזמים. המשחק באמת נראה כמו בסרטים מצריים, אבל זה חלק מהקסם. מסורת המשחק ההונג קונגית היא פשוט מאוד שונה מהמערבית וזה תמיד מקשה על הצפיה בסרטים משם. הצוק האדום מעולה. כמו משחק שחמט קולנועי ענק. סצנות הקרב בזכירו לי את לב אמיץ. הן לא סתם יפות. הן מגובות בקצת אסטרטגיה וטריקים מלחמתיים.תמיד מוסיף בסרטי מלחמה, בן אם תקופתיים ובין אם לא. מאוד מסקרן לראות את הגרסה הארוכה.

  4. עמית איצקר 31 אוקטובר 2009 ב - 2:16 קישור ישיר

    ראיתי הרבה סרטים הונג קונגים שהמשחק שם לא נראה כמו בסרט מצרי. אצל וו זה בלט במיוחד משום מה

  5. Yo-man 31 אוקטובר 2009 ב - 8:33 קישור ישיר

    ג’יי, זה לא ש-וו לא מזיז לאף אחד, פשוט מה שנכתב עליו ועל הסרט לא נוגע בעצב חי של המדינה שלנו. תסכים עם הכתוב או לא, זה לא יניע אותך לשבת ולהגיב קבל בלוג ועדה, בניגוד לאמרות שנאמרו וכפי ושמנו לב הוציאו הרבה קוראים מאדישותם.

    אני חייב לומר לגבי הסרט שמהביקורת הזו לא הבנתי אם הסרט טוב. הבנתי שהוא מושקע ואקסטרווגנדי, אבל האם הוא טוב? האם הוא שווה צפיה לכל אחד או רק לחובבי קולנוע אסיאתי?

  6. ג'יי 31 אוקטובר 2009 ב - 9:08 קישור ישיר

    צ’או יון פאט הפך לכוכב בזכות ג’ון וו וbetter tomorrow שלו. הוא זכה עבור סרט זה בפרס המשחק מטעם האקדמיה ההונג קונגית. טרנטינו הכתיר אותו כשחקן הקולי עלי אדמות והוא הפך לכוכב בינ”ל. כנראה הכל בזכות המשחק הגרוע שלו בסרטי ג’ון וו.

    וחוץ מזה, מה רע בסרטים מצריים? למה להיות גזען?

  7. עמית איצקר 31 אוקטובר 2009 ב - 10:59 קישור ישיר

    זה שטרנטינו הכתיר אותו כשחקן הקולי לא אומר שום דבר. צ’און יון פאט הוא בהחלט שחקן טוב אבל האוירה הכלליתש של הסרטים האלה מרגישה כמו אוירה בסרטים מצריים.

  8. ג'יי 31 אוקטובר 2009 ב - 12:28 קישור ישיר

    לא רק טרנטינו (וזה זדוקא – רינג רינג – אומר הרבה), גם האקדמיה ההונג קונגית, אנג לי, זאנג אימו ואחרים שליהקו אותו לסרטיהם. גם אחרי כל אלה צ’או מזוהה בעיקר עם וו ואין ויכוח שהשניים הגיעו ביחד לשיאם (גם עם האיכות שאתה מזהה כאן היא “מצרית” – אני עדיין לא מבין למה זו כללה).

    בכל מקרה, קשה לשכנע ילד שאוהב שוקולד פרה לאכול שוקולד שוויצרי משובח. אם זה מה שאתה אוהב או לא אוהב, שיהיה לך לבריאות.

  9. ג'יי 31 אוקטובר 2009 ב - 12:54 קישור ישיר

    yo my man

    כל הכיף בבלוג לקולנוע שהוא מהווה נווה מדבר מכל הטמטום והגזענות של ynet ודומיהם. הפוסט המזעזע על חב”ד מנקז את מי השופכין הללו לנווה המדבר הנ”ל וחבל שכך.

  10. אורון 31 אוקטובר 2009 ב - 14:38 קישור ישיר

    לי דווקא קורה משהו הפוך כשאני רואה סרטים ישנים של וו – אני מתבאס מההיצע שיש היום. לא יודע מה רואה המגיב חובב הסרטים המצריים, אבל לי אישית אין ספק שיש בערך שני מקומות שעושים היום אקשן כמו שצריך (צרפת וחלקים מסויימים של אסיה) בעוד כל השאר רק חושבים שהם עושים אקשן כמו שצריך (ע”ע הוליווד). מה שבטוח, אף אחד לא עושה אקשן טהור וכיפי כמו בסרטים הישנים של וו.

     

    בקשר ל”צוק האדום”, אני מאוד ממליץ על הגרסאות המורחבות. זה משהו כמו ארבע שעות וחצי, אבל מלבד הקרבות המרשימים אפשר גם להכיר יותר לעומק את הנפשות הפועלות, המגולמות על-ידי מיטב הפרצופים המוכרים של סין (ובשבילי להגיד “פרצופים סיניים מוכרים” זה חתיכת אוקסימורון). למרות שהחלק השני פחות טוב באופן משמעותי, אני ממש נהניתי מהיצירה כמכלול. או במיוחד בשביל יו-מן – זה סרט טוב מאוד, במיוחד גרסת שני החלקים 🙂

  11. סנייק פליסקן 9 נובמבר 2009 ב - 20:22 קישור ישיר

    יאיר מאד צודק באמירתו שיש ואקום אדיר אצל הצופה הישראלי שבכלל לא מכיר את העשייה האסיאתית העכשווית(ולראיה המפיצים פירסמו במודעות לסרט שוו ביים את “משימה בלתי אפשרית 2″ ו”עימות חזיתי” כלומר הסרטים שהוא ביים במערב ולא אוזכרו יצירות המופת שלו כמו “מחר טוב יותר” “הרוצח” ועוד ועוד)

    אבל אל ייאוש,מתישהוא קשר השתיקה לגבי הקולנוע האסיאתי ישבר ונוכל לשזוף באקרנים ולא רק דרך ה”אוזן” ביצירות כמו “שירי” הנפלא או “איצ’י”- הגרסא הנשית לזאאוטיצ’י” ועוד ועוד.

    ואת הנזל וגרטל ראיתם כבר?


השאירו תגובה