"הכניסו את האדם הנכון" הוא סרט נעורים שבדי עם טוויסט מפתיע: הוא בעצם סרט ערפדים. שמו לקוח משיר של מוריסי, והוא מהווה מיזוג מרענן בין ז'אנרים – סרטי ההתבגרות האירופאיים, וסרט האימה. הוא מתוק כשהם שהוא מבעית. הסרט, שהיה אחד הסרטים הכי מדוברים בעולם ב-2008, לא הגיע להקרנות מסחריות בארץ. הוא אמנם הוקרן ביס, ובפסטיבל ירושלים, בסינמטק חולון ובאחרונה גם באייקון בסינמטק תל אביב, ועכשיו אני מביא אותו להקרנה חד פעמית במסגרת "מועדון סינמסקופ" שאני עורך ומנחה בסינמטק הרצליה, כי הוא באמת הברקה יוצאת דופן. כזאת שראויה לצפייה חוזרת, אם ראיתם.

זה יקרה ביום שישי הקרוב, 30.10, ב-14:00 בסינמטק הרצליה (רחוב סוקולוב 29, בפסאז'). ואם תדפיסו את הקופון המופיע כאן (לוגו הסינמטק המופיע בתחתית הפוסט), ותבואו איתו לקופות, כרטיס יעלה לכם רק 20 שקלים.

זה הפוסטר העברי של "ארץ יצורי הפרא", אחד הסרטים יוצאי הדופן, האווירתיים, הקסומים, הנועזים במקוריותם ובחוסר הפשרות שלהם, שראיתי לאחרונה. דמיינו את טרנס מאליק עושה את "ימים ברקיע" אבל עם בובות. ככה. ויודעים מה? יותר טוב מ"ימים ברקיע". חבל לי שבעיצוב הפוסטר בעברית בחרו הגרפיקאים בארץ ואריאציה של פונט ספריה, במקום לייצר משהו בכתב יד כמו בפוסטר המקורי, וכמו כותרות הפתיחה של הסרט (הכותרות מעוצבות כאילו גיבור הסרט, מקס, כתב אותן, וגם קישקש עליהן. ואפילו הלוגו של וורנר מעוטר בקשקושיו של מקס – הנה מעצב הכותרות). הסרט עולה בארץ ב-10.12 ויהיה מסקרן לראות האם יוחלט גם לדבב אותו, ובכך לנסות לשווק אותו גם לילדים. או שזה יישאר סרט הפונה להורים עם מקרה חמור של נוסטלגיה לספר של מוריס סנדק (דייב אגרס אחראי על עיבוד פנומנלי של המקור, שלמעשה מרחיב את הספר המקורי פי 500 בערך).

===========

וזו רשימת 101 הקליפים הכי טובים של העשור האחרון כפי שעלו במשאל שערך האתר ville.2k. ספייק ג'ונז ומישל גונדרי מככבים ברשימה. מישל גונדרי במקום הראשון עם קליפ הלגו שלו לווייט סטרייפס (בכלל, נראה לי שמסקירה מהירה שהווייט סטרייפס היא הלהקה הכי דומיננטית ברשימה הזאת). אבל לטעמי דווקא הקליפ במקום הרביעי – של ספייק ג'ונז ל"Weapon of Choice" של פט בוי סלים (זה עם כריסטופר ווקן) – צריך להיות במקום הראשון. במאים נוספים ששולטים ברשימה: פטריק דוטרס (פייסט, דפש מוד), שיינולה (בק, קולדפליי) ומארק רומאנק (ג'יי זי, ג'וני קאש).

============

"Precious", אחד הסרטים המדוברים באמריקה (מאז שזכה בינואר בפסטיבל סאנדאנס וזכה לשבחים בקאן), אמנם לא הגיע לפסטיבלים בירושלם ובחיפה, אבל הוא בדרך לישראל. סרטי שובל קנו את הסרט והוא יהיה אחד הסרטים הבאים בהקרנות מסחריות בסינמטק תל אביב. לא ברור עדיין מתי יגיע תורו – יש שם גם את "שבע דקות בגן עדן" של עמרי גבעון ואת "הזמן שנשאר" של איליה סולימאן שמחכים לתורם – אבל הוא בדרך.

=========

"לא סופי" מת, יחי ה"לא סופי" החדש. מאז ש"עין הדג" נסגר, אין לחובבי הקולנוע איפה לבדוק אילו סרטים מתוכננים לעלות בשבועות הקרובים. בה אבנר שביט וסידר את העסק בדף גוגל קלנדר קל ונוח. (כן, ישראל היא המדינה היחידה בה ליד שם הסרט מצוינים שמות יחצניו ולא שמות מפיציו. כי היחצנים המטפלים ביותר ממפיץ אחד לא תמיד מעדכנים מי מפיץ את הסרטים העתידיים שלהם, אבל כך אפשר לראות בכמה סרטים בשבוע כל יחצן מטפל, ולתהות האם הסרטים מקבלים את הטיפול המיטבי מיחצניהם, שאמורים למעשה להתחרות בעצמם).

============

בבניין מולי (הבית בו גר עמוס שוקן) מצלמים מאתמול ועד מחר פרסומת לבזק. מצד אחד מרהיב לעבור שם ולהתפעל מכמויות התאורה (על הגג, על מנוף, ברחוב) וציוד הצילום שמפוזר סתם ככה בפינת הרחובות דובנוב ומאנה (הם יהיו שם עד מחר). מצד שני, זה כמובן קצת גם צובט בלב שההפקות הכי מושקעות בארץ הן לפרסומות. הם אפילו מצלמים בפילם. אבל אני מניח שזה גם דבר טוב. לפחות אנשים עובדים וגם לראות 6-7 משאיות ציוד, הלבשה, קייטרינג ושירותים ניידים חוסמים רחוב זה נחמד. והאמת, כמי שהסתובב לא מעט על סטים הוליוודיים בניו יורק, זה נראה זעום וקטנטן לעומתם. כך שהכל עניין של פרופורציות. אבל הבשורות הטובות הן שעל פי הסטוריבורד שהסתובב שם זרו באחת הפינות למדתי שזו פרסומת למדיה סטרימר של בזק. מה שאומר שבזק או בזק בינלאומי הולכים להציע ללקוחותיהם ערכות מדיה סטרימר מסובסדות או במבצע? זה יהיה די מדהים, לא? תמיד אמרתי שהתאגיד הראשון שיחלק ללקוחותיו סוג של מדיה סנטר/מדיה סטרימר – המכשיר שמעביר את המידע מהמחשב/אינטרנט אל הטלוויזיה בסלון – הוא זה שיעשה את מהפכת צריכת הבידור הכי גדולה בארץ (חשבתי שאורנג' יעשו את זה ראשונים, כדי להפוך את תכני אורנג'-טיים זמינים ונוחים גם לקהל צרכנים מבוגר, וכזה שלא רוצה לצפות בסרטים/סדרות מול המחשב, אלא מול הטלוויזיה בסלון/חדר השינה). אבל בהנחה שאורנג' לא עובדים על קמפיין זהה בפינה אחרת בתל אביב, נראה שבזק יהיו החלוצים. נראה מה ייצא.

מישהו כאן יודע האם יש מפיץ ישראלי שקנה את "Paranormal Activity" של אורן פלי? מבירורים קצרצרים שערכתי מסתמן שכמו רוב המפיצים והפסטיבלים בעולם, גם בארץ אף אחד לא התייחס לסרט הזה ברצינות, איש לא קנה אותו וכולם נתנו לו לטוס מתחת לרדאר. ועכשיו, אני מניח, כולם מנסים לקנות אותו. וזה כנראה גם יגיע עם תווית מחיר לא קטנה. אבל בסוף השבוע האחרון הסרט הפסיק להיות תופעת שיווקית/אינטרנטית/טוויטרית מפתיעה, והפך לתופעה כלל תרבותית מייסטרימית, כשאחרי ארבע שבועות הפצה הסרט הגיע למקום הראשון בטבלת שוברי הקופות באמריקה, כשהוא מביס את "המסור 6 ", שיצא בפי 1.5 מסכים  יותר ממנו, במועד הקבוע שלו, בסוף השבוע שלפני האלווין, סוף שבוע שמוקדש בקופות לסרטי אימה. צריך לזכור: "המסור" המקורי התחיל גם כסרט אימה עצמאי וזול (מיליון דולר) שנכתב על ידי שחקן שרצה ליצר לעצמו עבודה, והסרט הגיע לפסטיבל סאנדאנס ומשם הפך לסנסציה ולתאגיד שמחזיק את אולפני ליונסגייט, שהפכו בזכותו מחברה קנדית קטנה, לאולפן הוליוודי ענק. ואילו "Paranormal Activity", שהופק ב-15,000 דולר (על ידי פלי, ישראלי לשעבר שחי כבר 20 שנה באמריקה שם הוא מתפרנס מעיצוב משחקי מחשב), לא התקבל לסאנדאנס לפני שנתיים ונאלץ להסתפק אח הקטן, סלאמדאנס, ומשם עבר לסדרה של פסטיבלים קטנים ונישתיים של סרטי אימה, עד שהסקרינר שלו הגיע לידי סטיבן ספילברג, שהמציא לו סוף חדש והוציא אותו להפצה מצומצמת דרך אולפני פרמאונט. כפי שהשיווק של "פרויקט המכשפה מבלייר" (ש-Paranormal Activity במובהק הושפע ממנו בסגנונו) הפך לנושא שיחה/עיון/לימוד לפני עשור, על האופן שבו האינטרנט הפך למפיץ הזמזום הגדול – בעיקר בפורומים – "Paranormal Activity" יהפוך למקרה המבחן של השיווק הטוויטרי. הסרט הופץ תחילה בעותקים בודדים, שעברו מעיר לעיר. וכנראה שהסרט עבד ואכן הפחיד את צופיו, והשמועות צמחו. ואולפני פרמאונט התחילו קמפיין טוויטר מסיבי שבו בכל עיר שיצייצו ממנה מספיק אנשים שרואים את הסרט, שם הסרט יופץ. עד שהוא יצא רשמית ב-12 עותקים. ואז ב-33 עותקים. ואז ב-763 עותקים. ובסוף השבוע האחרון ב-1,945 עותקים. ואז גילו אנשי ליונסגייט לחרדתם שכל הקהל שרגיל כבר שש שנים ללכת לסרט "המסור" בסוף השבוע שלפני האלווין הבריז לו, והלך לסרט הקטן, שכנראה אין בו שום אלימות או אפקטים או דם. רק פחד. Paranormal Activity הכניס 22 מיליון דולר בקצת פחות מ-2000 מסכים. לעומת 14 מיליון דולר של "המסור 6 " ב-3,000 מסכים (הפתיחה הכי נמוכה של סדרת "המסור" לדורותיה, סרטים 2 עד 5 פתחו כולם עם 30 מיליון דולר ומעלה. כלומר, Paranormal Activity חתך ל"המסור" בדיוק חצי מלקוחותיו). Paranormal Activity הכניס עד כה כ-62 מיליון דולר. לא רע לסרט שצולם בביתו של הבמאי, ושאת רובו מצלמים השחקנים בעצמם.

וזה כמובן גם משמח קצת, שהוליווד נזכרת מדי פעם – גם כאן וגם עם "מחוז 9 " – שההצלחות הגדולות באמת מגיעות מהמקומות הלא צפויים. נכון, אותו סטיבן ספילברג השקיע מאות מיליוני דולרים ב"רובוטריקים", על אפקטים, מותגים, צעצועים ופרסום מסיבי, אבל בסוף יזכרו השנה יותר סרט שנעשה כעבודת יד זולה בבית ולא את הסרט הגרנדיוזי הזה שיהיה כנראה הכי קופתי של השנה. וגם עם "מחוז 9 " אף אולפן לא ממש האמין בסרט עד שהתברר שקהל חובבי המד"ב/אימה הפך אותו ללהיט שחרג מגבולות ההצלחה הסטנדרטיים של הז'אנר. וזה אומר עוד דבר, שגם הוא כבר ידוע, אז הנה נזכרים בו שוב: בעולם קולנועי מסחרי, סרטי האימה הם האוונגרד.

אחת הסיבות – אני מניח – בגללן הקונספט של "מחוז 9 " מצא חן בעיניי הוא הנוסטלגיה שהתעוררה אצלי מול הדמיון לנקודת המוצא של המיני סדרה "V", שראיתי כנער ב-1984 ושהיוותה השפעה עצומה עליי. החיזרים בצורת הלטאות… האשה שיולדת חיזר לטאה… ראיתי את הסדרה הזאת פעם אחת ויש שם דימויים ושוטים שהולכים איתי כבר קרוב ל-30 שנה. ומה אתם יודעים, הנה היא מגיעה שוב. איי.בי.סי (הרשת הארורה שגרמה לי להתמכר ל"FlashForward" החודש) תעלה גרסה מחודשת ל"V" ב-3 בנובמבר, ובסוף השבוע הם העלו לרשת את שמונה הדקות הראשונות מהפיילוט.

==========

ועוד קאמבק מהאייטיז: מוכנים ל"מקס הזועם 4 "? סם וורתינגטון ייכנס לנעליו של מל גיבסון. אבל כל עוד ג'ורג' מילר האדיר שם כבמאי, אני בא בריצה.

ובגלל שפרק נוסף בסדרת "מקס הזועם"/"מקס הלוחם בדרכים" הוא ביג דיל עבור האוסטרלים, ג'ורג' מילר כבר חשף את המכוניות של הסרט במהדורת החדשות המקומית שם, ומסביר למה הסרט, וגם "תזיזו ת'רגליים 2 " שלו, כה חשובים לתעשיית הקולנוע האוסטרלית. יש שם גם לקח רלוונטי לתעשייה הישראלית:

=========

הנה רעיון חינני מאוד להפצה של סרט תיעודי – מסקרן בפני עצמו – שיהיה מעניין לראות האם מישהו בארץ (סינמטקים? מועדוני ההקרנות האלטרנטיביים למיניהם?) יקפוץ על ההזדמנות להשתתף בו: האתר B-Side, המציג בסטרימינג סרטים תיעודיים ועצמאיים, קנה להפצה את הסרט התיעודי "Still Bill", על ועם ביל וויתרס, אחד הזמרים החביבים עליי. הסרט הוקרן השבוע בפסטיבל לונדון. אבל מה עושים עם סרט תיעודי? הו, הנה הרעיון שלהם: לשלוח די.וי.די של הסרט לכל מי שמתחייב לארגן הקרנה פומבית של הסרט. בביתו או במועדון. בחינם או בתשלום. עם כיבוד או בלי כלום. תקבעו תאריך ומקום, ותקבלו די.וי.די של הסרט להקרנה פומבית.

=============

מה שמזכיר לי: ביום שישי הקרוב "מועדון סינמסקופ" של חודש אוקטובר בו אציג את "הכניסו את האדם הנכון" של תומס אלפרדסון, סרט נעורים שבדי צונן, שהופך לסרט ערפדים מפתיע. הסרט הוקרן בפסטיבל ירושלים לפני שנה ובזכות עותק 35 מ"מ שהגיע בחודש שעבר לפסטיבל אייקון ושממשיך להסתובב בין הסינמטקים אני יכול לנצל את "מועדון סינמסקופ" באופן חד פעמי כבמה להציג סרט די חדש, במעין בכורה (הוא לא יופץ מסחרית). מי שזוכר, לפני כשנה ניסינו לתהות כאן בבלוג האם אפשר יהיה לגייס 100-200 שקל מכל קוראי "סינמסקופ" כדי לקנות במשותף את זכויות ההפצה של הסרט יוצא הדופן הזה, ובעל הפוטנציאל הפולחני, אבל בסוף לא עשיתי כלום עם הרעיון שנזרק כאן, למרות שכבר מצאתי קישורים למפיצים ובררתי מחירים. אז הנה, מי שהחמיץ בירושלים, בתל אביב ובחולון, ביום שישי הקרוב ב-14:00 אקרין את הסרט בסינמטק הרצליה (רחוב סוקולוב 29). לקראת יום שישי אפרסם כאן שוב את הקופון שאיתו יעלה לכם כרטיס רק 20 שקלים.

===========

הנה דילמה שמעסיקה אותי: כזכור, אני מתנגד נחרצות לכל סוג של הקרנה פומבית באמצעים ביתיים. בימי ה-vhs לא הייתי מוכן לראות הקרנת vhs על מסך גדול ולשלם על זה כסף. וכעת, בימי הדי.וי.די גישתי זהה. די.וי.די על מסך ענק הוא מצעד של פיקסלים מרצדים, ולא משנה כמה טובה האיכות על מסך ביתי. אני גם לא מתלהב יותר מדי מהקרנות של בטא דיגיטל על מסך גדול, אבל מקבל אותן כי בטא דיגיטל הוא פורמט צילום מקובל בקולנוע תיעודי (למשל), לכן זה לרוב גם הגרסה המקסימלית של האיכות, למי שלא משקיע בבלואו-אפים למיניהם. אבל עכשיו יש אפשרויות להקרין סרטים בבלו-ריי. ויש כמה מקומות, עם אולם הקרנה לא גדול, ומרק לא גדול בין המקרן למסך, ששוקלים לעשות הקרנות בלו ריי מסחריות (בתיאום עם בעלי הזכויות של הסרט). בכמה מקרים, מדובר בסרטים חדשים או קלאסיים שאין דרך אחרת לצפות בהם על מסך גדול. ואני מתלבט לגבי זה. אמנם, הבלו ריי הופך, למעשה, לפורמט הביתי החדש. והבלו ריי למעשה מכיל רזולוצייה של 1K 2K בשעה שסטנדרט ההקרנה המסחרי בהיי דפינישן בעולם מתייצב על 4K. כלומר, זה בעצם הדי.וי.די החדש. אבל בזכות מקרנות העוצמה גבוהה קרה שראיתי הקרנות בלו ריי על מסך גדול שדי הדהימו אותי בחדות ובקונטרסט שלהן. ואני מתלבט, האם להתמסר לאיכות ולנטוש את העקרון ("לא לפורמט ביתי באולם מסחרי!") לטובת הקרנה פומבית (חוקית, לא פיראטית, בהסכמת בעלי הזכויות) של סרטים שאין להם עותקי פילם ושלא יהיו להם בקרוב. מה דעתכם? הייתם באים לראות באולם לא גדול מדי, ולשלם כרטיס, עבור סרט שאתם מחכים לו אם הוא יוקרן בבלו ריי?

בעוד את "מחוז 9 " אני מחבב יותר ויותר ככל שאני מתרחק מהצפייה בו, את "לחנך את ג'ני" אני מחבב פחות ופחות. יש משהו מתוק וחמוד בסרט, ויש לו שארם מסוים, בעיקר בזכות הדיאלוגים השנונים. אבל גם יש בסרט הזה משהו נורא קריפי. כל פעם שאני נזכר בסצינה חביבה ומשעשעת מהסרט, אני מיד נזכר גם בסצינה תמוהה ומשונה בה הגבר מציעה לגיבורתנו הצעירה לאבד את בתוליה באמצעות בננה, וצמרמורת חלחלה אוחזת בי. איזה רגע חסר חן לסרט שמנסה כולו אך ורק למצוא חן, ואיזה גיבורה משונה שהיא לא קמה ועזבה את הברנש הזה באותו רגע.

פורסם ב"פנאי פלוס" ב-21.9.2009

יתכן וכבר הבחנתם: ביקורות הקולנוע שלי שמות דגש מיוחד על תפקיד הבמאי. לשיטתי, במאי שביאס אותך בעבר, יבאס אותך בעתיד. ולהפך. בדרכי לסרט אני לרוב לא קורא את העלילה אלא מתעניין רק בדבר אחד: מי ביים. אם הוא עשה משהו מעניין בעבר, אני בא מסוקרן. אם כבר סבלתי מפח נפש ממנו, אני בא מוכן להתאכזב. זו לאו דווקא שיטת הציפיות הכי מקובלת בימינו (היא היתה אופנתית יותר בשנות הששים), כיום לא מעט אנשים מפתחים ציפיות על סמך שם השחקנים. אבל השיטה שלי עובדת עבורי: למרות שבעשיית סרט יש שותפים קריאטיביים רבים, הבמאי הוא זה שהנשמה שלו הכי חשופה על גבי המוצר המוגמר. לפי התזה הזאת, הבמאית, היא המגרעת העיקרית של "לחנך את ג'ני". וגם זה הישג: אחרי שני סרטים מבאסים (אך, למען ההגינות, כאלה שזכו לחיבה מצד אחרים) לון שרפיג מביאה כעת סרט שאפשר לתייג אותו כ"חמוד", “מתוק" ו"מקסים", וגם הסרט שיהיה הפריצה הגדולה שלה לשוק האמריקאי (שמבקריו התאהבו בסרט בפסטיבל סאנדאנס האחרון והם מבטיחים לו מועמדות ודאית לאוסקר). מה שאני לא מבין הוא איך מי שסרטה הראשון היה סרט הנאמן למניפסט דוגמה 95' וסרטה השני היה סוג של קומדיה דכאונית ועכורה, פתאום עוברת לסרט קליל, פופי, מסחרי שיש בו – חי נפשי! – שמחת חיים. אם הסרטים הם סוג של רנטגן לנשמות יוצריהם המוניטור שלי נותר מבולבל מול תוצאות הבדיקה של שרפיג. מה בדיוק הטעם שלה? הבימוי, אגב, הוא החוליה החלשה של "לחנך את ג'ני". לא "בימוי" במובן של הדרכה שחקנים, או ליהוק או בניית סצינה. כל אלה בסדר. “בימוי" במובן של לראות את התמונה הגדולה ולהיות כל הזמן צעד או שניים לפני הדמויות והקהל. וזה מכשלתו העיקרית של הסרט, בייחוד אחרי שההייפ האמריקאי מביא אותנו אליו עם ציפיות. כי ל"לחנך את ג'ני" יש אס בטוח ונפלא בשרוולו, וזה התסריט הסופר קצבי ואולטרה שנון ומלא ריפרורים וציטוטים של דור שלם של תרבות פופ, תסריט שכתב ניק הורנבי (שספריו "רווק פלוס ילד", “נאמנות גבוהה" ו"אהבה על הדשא" עובדו לסרטים חמודים).

הסרט, המבוסס על זכרונותיה של העיתונאית לין בארבר, מתרחש בתחילת שנות ה-60 כשג'ני, נערה בת 16 הגרה בפרבר של לונדון, ממקדת את עיקר כוחותיה בלרצות את הוריה ולהצטיין בלימודים כדי להתקבל להארוורד אוקספורד. אלא שאז היא מתאהבת בגבר מבוגר ושרמנטי (ויהודי), שגורם לה להבין שהעולם אותו היא מכירה מהספרים ומהשירים קיים בהחלט. באוזניו של כל צופה שעבר את גיל 16 יתחילו בשלב הזה לצלצל פעמוני האזעקה. רומן בין בת 16 לבן 30? לא שאנחנו מודאגים כל כך בגלל החיים, אלא בגלל הקולנוע. בסרטים, רומן שכזה הוא מתכון לאסון. אני, למשל, ישבתי כל הסרט בלחץ. כל הקלילות והפאן שהגיבורה חווה, עמדו בסתירה לכל מה שאני מכיר מסרטים, שסיפור כזה חייב להיגמר איום ונורא. וזה הרגע שבו הרגשתי שאני לא בידיים מספיק טובות, מבחינת הבימוי: האם הסרט הוא מלודרמה שתעניש את הגיבורה, או קומדיה שתקרא תגר על מוסכמות קולנועיות ותפתיע בבחירותיה? ובכן, גם וגם. וגם: לא זה ולא זה. סתם באמצע. ג'ני, גיבורת הסרט, אמורה להיות בחורה חכמה מדי ומודעת מדי, ולוקח חצי סרט עד שהוא הגיע לרגעים שהיו מבחינתי הכי מדויקים ונכונים בו: הרגע שבו ג'ני קוראת תגר על החברה – ההורים, בית הספר, המנהלת – ועל מעמד האשה והדיכוי האינהרנטי שטבוע בשיטת החינוך הבריטית, אצל ההורים והמורים. המקום שבו "לחנך את ג'ני" חושף את נוצותיו הפמיניסטיות הופך את הסרט לחכם יותר מסתם נובלה רומנטית על נערה שאיבדה את ראשה. אבל בגלל הכיוון הפמיניסטי, המודע, הפיקחי הזה, שניצת בו לשבריר שניה ואז כבה לחלוטין, יש משהו גם מעט מאכזב וקונפורמיסטי בסופו. לכן כל ניסיון להדביק ל"לחנך את ג'ני" איזשהו ערך מוסף מעבר לפופיות החיננית שבו, עשוי לקרוס. זה מיזוג נעים למדי ומבוצע בחן רב בין תוצרי תחילת שנות הששים. אווירת פרנסואה טריפו שורה עליו, ומצד שני, גם אווירת סרטי הסיקסטיז קלי הדעת של, נגיד, קליף ריצ'רד. אלה ואלה עשו סרטים על צעירים פורקי עול שרק רוצים לחיות את החיים מחוץ למסגרות מחייבות, ו"לחנך את ג'ני" נותר, בסופו של דבר, סוג של טריפ תקופתי נוסטלגי – מעין "אסקימו לימון" בריטי – שכל ניסיון למצוא בו עומק יניב מפח נפש. “חמוד", מקסימום.

============

נ.ב:

לא ברור איך פתאום כל המבקרים באמריקה שרים במקהלה מסונכרנת אחת. איך זה קורה? אולי באמת אם באים לסרט כמו "לחנך את ג'ני" בלי לדעת עליו כלום ובלי שום ציפיות מגלים הברקה נעימה, בעיקר בזכות הליהוק והדיאלוגים, שהם החלק הכי מענג בסרט. אבל רוב המבקרים באמריקה טוענים ש"לחנך את ג'ני" הוא אחד הסרטים הטובים של השנה, ושקארי מוליגן – השחקנית בת ה-24 המגלמת את ג'ני בת ה-16 – היא תגלית נפלאה שבוודאי תהיה מועמדת לאוסקר. הבאז הזה בוודאי יעבוד על חברי האקדמיה וכך כנראה יקרה לבסוף. מבחינתי, הדבר היחיד שראוי לאוסקר בסרט הזה – ואני מאמין שכך גם יקרה – הוא התסריט של הורנבי, בעיקר בגלל הדיאלוגים בחציו הראשון.

"לחנך את ג'ני": בתי קולנוע ושעות הקרנה

את "מחוז 9 " אני מחבב יותר ויותר מאז שצפיתי בו. זה הולך ככה: ההתחלה מפתיעה ומעוררת חיוך, בגלל השילוב בין הווידיאו-ג'יפה-הפסאודו-דוקומנטרי ובין האפקטים של ספינת החלל העצומה. ואז זה טיפה מעיק, כי כל הרעיון של כאילו-סרט-תיעודי בגוף ראשון כבר די נמאס (מ"קלוברפילד" ועד "המשרד") ואז הסרט נהיה שנון בגלל הסאטירה הפוליטית החבויה בו (בעיקר ברמיזות לימי האפרטהייד בדרום אפריקה), ואז עניין הסאטירה ממצה את עצמו ונדמה שהסרט נחלש, ואז מגיעה כל חבילת האקשן המאוד מוצלחת של המערכה האחרונה. כלומר הסרט הזה עולה ויורד, ומצליח להפתיע, לפחות פעמיים אם לא שלום במאה דקותיו. שנון מאוד, הדבר הזה. וכשאני מחבר אותו לשאר סרטי המדע בדיוני שיצאו באחרונה בארץ ושהשלמתי באחרונה, הוא גם בולט בכמה שהוא חכם וקולנועי יותר מעמיתיו. הנה הביקורת עליו ועל בני מחזורו עכשיו על המסכים בארץ:

פורסם ב"פנאי פלוס", 21.10.2009

שלושה סרטים עתידניים בבתי הקולנוע בארץ בבת אחת? כנראה שהתנהגנו יפה השנה. ולא סתם: שלושתם די מתכתבים זה עם זה – באופן מקרי לחלוטין. ועוד: אחד מהם לא רע בכלל. ל"גיימר" ול"המחליפים" יש תקציר עלילה כמעט זהה, ובו האנושות התנתקה מהמציאות ובני האדם ספונים בבתיהם, מחוברים באמצעות טכנולוגיה וירטואלית לגופם ותודעתם של אנשים אחרים שחיים את החיים עבורם. ב"גיימר" מדובר במשחק מחשב/טלוויזיה אולטרה-ריאליסטי בו מושתלים שבבים במוחם של אסירים ומאותו רגע הם נזרקים לזירת קרבות בו הם נשלטים על ידי שחקנים ששולטים בהם מרחוק. בעולם וירטואלי אחר, בני האדם, בשיא עליבותם, יכולים לשלוט על אנשים אחרים במציאות שהיא כולה של תענוגות ותאוות (עולם דומה לזה הוצג גם בפיילוט לסדרה "קפריקה", מבית היוצר של "באטלסטאר גלקטיקה"). עלילת "גיימר" נהיית מעניינת – אבל מקושקשת למדי – כשאחת הדמויות הרצחניות מזירת משחקי האלימות חודרת לעולם התענוגות. אלא שהעירבוב הזה לא מחזיק יותר מדי זמן מסך או מחשבה. וחוץ מכמה קטעי אקשן היסטריים זה סרט סטנדרטי בנוסח "הנמלט" פוגש את "הנרדף": בראשון אסיר חף מפשע בורח מהכלא כדי להוכיח את חפותו, בשני אסיר נלחם על חייו במשחק טלוויזיה שהוא הגרסה המודרנית לזירת הגלדיאטורים, בסרט שניבא את עידן הריאליטי. “גיימר", בסופו של דבר, הופך להיות סרט חיוור למדי בסדרה של סרטים אופיינים למדע בדיוני העוסקים בבריחתו של אינדיבידואל מעולם עתידני של דיכוי וניכור. סרטים כמו "THX1138” של ג'ורג' לוקאס, “המירוץ לחיים" ("Logan's Run") או "הנרדף".

באופן משונה, “המחליפים" – סרט פעולה עם ברוס וויליס, מאת הבמאי והתסריטאים של "שליחות קטלנית 3” – מציג עולם עתידני כמעט זהה לזה של “גיימר”. שוב: בני האדם מסוגרים בבתיהם. הממשק היחיד שלהם למציאות הוא תחליפים שעושים את העבודה המלוכלכת עבורם. אם ב"גיימר" אלה אסירים או עניים שמוכרים את גופם לאחרים – עולם בו פסולת אנושית ממוחזרת – הרי שב"המחליפים" אלה רובוטים. בבית בני האדם משמינים, מזדקנים, נהיים כעורים, אבל עורם של בני דמותם הפלסטיקיים תמיד מתוח ונוצץ. ובבית בני האדם מקבלים את החוויה הפיזית והרגשית ישירות לגזע המוח, בלי להתערבב במציאות עצמה. כתוצאה מכך שבני האדם הפסיקו לצאת החוצה והם שולחים לעולם רק את תחליפים הסינתטיים, הפשיעה החמורה ירדה לאפס. כי כשמישהו מחסל רובוט זה לא מתויק כרצח, אלא כוונדליזם. אבל כשמישהו מתחיל להסתובב ברחובות עם כלי נשק שמחסל לא רק רובוטים אלא גם את המפעיל האנושי שלו ששוכב על ספת הווירטואל-ריאליטי בביתו, הגיבור שלנו – בלש משטרה – צריך לאתר מי עומד מאחורי זה. וכשהרובוט שלו מחוסל, הוא צריך לצאת, פיזית, מביתו כדי להמשיך את המשימה, ולהיות איש ביולוגי כמעט יחיד בעולם שכולו תחליפים רובוטיים. “המחליפים" הוא סרט מוחמץ כי הוא מפספס גם את הרעיונות הגדולים, אבל בעיקר את האקשן הגדול. כמו ב"גיימר" גם כאן האנטגוניסט של הסיפור הוא האיש שהמציא את הפיתוח הטכנולוגי, שנראה כמו המושיע הגדול בתחילה, אבל כעת המפלצת שלו יוצאת משליטה ומהווה סכנה לקיומה של אנושות. “המחליפים" הוא גם נציג בז'אנר מד"בי מוכר, של הבחירה בין חיים סינתטיים וירטואליים, לחיים של אנושיות בשר ודם. מעין "אני, רובוט", בו האדם והרובוט למעשה התאחו ליחידה אחת.

אחד האלמנטים המעניינים ב"המחליפים" היא המציאות החברתית/פוליטית שנוצרת בעקבות הפנייה של רוב האנושות לתחליפים סינתטיים: יש כאלה שבוחרים לשמר את אורח החיים ה"אורגני", נטול הטכנולוגיה – הם על תקן הפנאטיים הדתיים של ימינו, המואשמים בשימור אורחות חיים עתיקים שנראים לא "רלוונטיים" לימינו. הם, בסרט, חיים ב"שמורות" מגודרות ומאובטחות, שהכניסה לרובוטים אסורה אליהם. ממש כמו שכונות דתיות/אורגניות/רוחניות בארץ ובעולם כעת. המבט העתידני יודע להכניס סיטואציה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו בקונטקסט מעניין, ולהציג חשיבה מחודשת על אורחות חיים שאנחנו ביקורתיים לגביהם כיום, ולהראות לנו איך זה עשוי להתגלגל בעתיד. גטאות של בני אדם בלבד? ועוד מבחירה? כדי לשמור על עצמם מפני מה שהם (ואנחנו הצופים) מבינים שהוא הידרדרות איומה של האנושיות לעבר ואקום של קיום? ומה תהיה בחירתו הסופית של הגיבור? אם הבחירה תהיה בידיו, האם יבחר לשמר את אורח החיים הסינתטי, או שיחזיר את הגלגל לאחור? הבחירה בסרט הופכת את "המחליפים" לסרט שיש בו כמה רעיונות יפים על מסורת וקידמה. הרעיונות האלה מסתתרים בסיפור מקושקש ובאקשן מגושם, בסרט שיש בו סצינה אחת יפה ושני שוטים מצוינים. וזהו.

אבל השיא רק מתחיל: מהשבוע מציג בבתי הקולנוע "מחוז 9 ”, סרט המדע בדיוני הכי מסעיר שנראה עד כה השנה. אם "גיימר" ו"המחליפים" הם נציגים נדושים ומוחמצים של תת-ז'אנרים שכבר הגיעו למיצוי בספרות ובקולנוע המד"ב, “מחוז 9 ” הוא שיכלול של הז'אנר. קודם כל, שיכלול טכנולוגי: ניל בלומקמפ, איש אפקטים, חבר לפיטר ג'קסון, חובב סרטי טראש, ליצור סרט טראש בשלושים מיליון דולר, הוא נראה כאילו הוא מצולם באופן תיעודי, זול, מהיר, נטול השקעה, אבל בתוכו מסתתרת כמות די מפתיעה של אפקטים, שמשתלבים לתוך תחושת ה"ריאליזם". ובתוך מה שנראה כמו מוצר פשוט וזול יש שתי הברקות. ההברקה הראשונה היא העולם הספקולטיבי/מטאפורי שהסרט מציג, והמשמעויות הפוליטיות של המטאפורה הזאת. ההברקה השניה היא שאחרי שהמטאפורה ממצה את עצמה ונדמה שהסרט תקוע, הוא הופך, די בפשטות, לסרט אקשן משובח. כמו "המחליפים" גם "מחוז 9 ” מדמיין עתיד בו אנשים מסתגרים, או סוגרים אחרים, בגטאות. אבל מי צריך עתידנות בשביל זה: הביטו בעולם ותולדותיו ותגלו שבכל רגע נתון נמצאים אנשים כשגדרות סביבם, בגטאות, שמורות או מחנות פליטים. כמו ב"המחליפים", גם "מחוז 9 ” עוסק בכמה זה קל ופשוט לאנושות לאבד בבת אחת את אנושיותה, ועד כמה הדבר הכי מפלצתי שאנחנו, בני האדם, יכולים להיתקל בו, הוא בסופו של דבר המפלצתיות שלנו.

"מחוז 9 ” מתרחש ומצולם כולו בדרום אפריקה, ארץ הולדתו של הבמאי. חללית ענק מרחפת מעל שמי יוהנסבורג, כמו ספינת פליטים שנסחפה אל החוף. העולם מתגייס להצילה, לחלץ את החיזרים הפליטים המורעבים והחולים שהיו בה והגיעו – מסיבה לא ברורה – דווקא לכדור הארץ. אבל מה שהתחיל כפרויקט הצלה הומינטרי הפך כמה שנים אחר כך למפגע תברואתי. החיזרים שוכנו במעין מחנה פליטים שהפך לסלאמס, לשנטי-טאון, לטאונשיפ – הדימויים של בלומקמפ ברורים ובוטים מאוד, זה נראה כמו שילוב בין עזה לסווטו. ובני האדם, שבתחילה התרגשו מהמפגש מהסוג השלישי, רוצים כעת להקיא את הזרים מתוכם. בלומקמפ מציג סיטואציה שמוכרת לו כמי שגדל בדרום אפריקה בימי האפרטהייד, והוא משחזר את ההפרדה הגזעית, ואת הסימנים והתמרורים ברחוב, שאיפיינו את התקופה. אלא שהפעם זה לא הלבנים שלא רוצים את השחורים. אלא בני האדם – כולל השחורים עצמם, שברובם לא מתרגמים את שנות הגזענות שהם ספגו לגילויי אמפתיה ל"אחר" החדש – שרוצים הפרדה מהחיזרים. ההתחלה של הסרט – שמוצגת כמו סרט תיעודי הסוקר את ההחלטה לפנות את מחנה הפליטים של החיזרים למקום אחר (לכאורה מטופח יותר, אבל למעשה מרוחק ומבודד יותר) – היא אחת המטאפורות החברתיות הארסיות ונוקבות שנראו. אם הסרט היה נעשה בימי האפרטהייד עצמם, הוא היה הופך לסרט מחאה. ככזה, הוא לא יותר ממטאפורה חומצתית מאוד. אבל כשגיבור הסרט – פקיד נעבעכי שרק רוצה לרצות את הבוס הגזען שלו (שהוא במקרה גם אבא של אשתו) – חוצה את הקווים לצד של החיזרים (ברצף נסיבות מאוד "מד"בי"), הסרט מקבל תפנית מסחררת, ונהיה סוחף ומפתיע. אני מחכה לסרט המד"ב הישראלי שישכיל לקחת את המציאות הכה טעונה כאן – גדרות, חומות הפרדה, מלחמות טריטוריה, התנתקות – ולתרגם את זה לסרט אקשן מטאפורי.

אלא שצריך להוסיף: מטאפורות הן חרב פיפיות. להציג מצב ספקולטיבי/עתידני שאמור לגרום לנו לחשוב על מצב חברתי/פוליטי עשוי גם ליצור את ההפך. כי אוי ואבוי אם בלומקמפ רוצה לערוך השוואות בין השחורים בדרום אפריקה ובין החיזרים – שנראים כמו מפלצות (“שרימפס", הוא שם הגנאי של בני האנוש כלפיהם), אוכלים מזון חתולים וחיים בזבל ובצחנה. כי במקרה כזה הסרט עשוי להיחשד כמסמך גזעני יותר מכל מה שאי פעם נוסח בשיא ימי האפרטהייד. אני מניח שהמסר הוא הפוך, ושהוא רוצה לטעון שלבני אדם אין את הזכות לשלול את חירותו של אף אורגניזם תבוני, בלי קשר למראהו החיצוני או העדפותיו הקולינריות. אבל מטאפורות, וזו הסכנה שבהן, יכולות להתפרש לכל מיני כיוונים. לכן, הסרט מתחיל מסעיר כמשל, אבל משתדרג כשהמשל מסתיים והוא הופך לסרט פעולה. ועוד כזה שסרט ההמשך שלו (“מחוז 10 ”, מן הסתם), כבר נמצא בילט-אין לתוך העלילה. מגניב.

"מחוז 9": בתי קולנוע ושעות הקרנה

ארכיון הבלוג בין דצמבר 2008 לספטמבר 2009 עדיין כלוא במרתפי תפוז ואני לא יכול ללנקק אליו, ובגלל ש"מחוז 9 ", סרט המדע בדיוני הכי טוב שמופץ השנה בארץ (ומתמודד צמוד עם "ירח", מבחינתי, על תואר סרט המדע בדיוני הטוב של השנה), יוצא היום בבתי קהולנוע אני פשוט מעתיק ומעלה מחדש את הפוסט "הטיל של ניל", בו הצגתי ארבעה סרטים קצרים נפלאים של ניל בלומקמפ, איש האפקטים, שהפך לבמאי פרסומות, שהפך לבמאי של "מחוז 9 ". הנה הפוסט ההוא:

פורסם ב-16 באוגוסט 2009

"מחוז 9 " הוא הסרט שמסעיר את אמריקה בסוף השבוע האחרון. סרט מדע בדיוני יחסית דל תקציב שהפיק פיטר ג'קסון ושביים ניל בלומקמפ. אבל למרבה ההפתעה דווקא בלומקמפ – יליד דרום אפריקה שזהו סרטו הארוך הראשון – הוא זה שמושך את כל תשומת הלב התקשורתית, ונדמה שנולד כוכב קולנועי חדש. הסרט זוכה לביקורות מסחררות מרוב שהן חיוביות, ומרגע שמבקר אחד (ארמונד ווייט) כתב נגדו באופן שלילי, התעוררה סערה אינטרנטית נגד ווייט וביקורותיו.

הסרט מופץ בעולם על ידי אולפני סוני, שמיוצגים בארץ על ידי א.ד מטלון. אלא שבאתר של מטלון אין לסרט הזה זכר. אם הסרט נמצא בידיים של מפיץ אחר בארץ, זה הזמן להוציא הודעה לעיתונות, כי זה כרגע הסרט שכל העולם (האינטרנטי לפחות) מדבר עליו.

בלומקמפ התחיל את דרכו כאיש אפקטים, לפני שפנה לבימוי. הוא מוכר בעולם בתור זה שביים את פרסומת הרובוטריק הרוקד של סיטרואן. בכל סרטיו הקצרים נחשף הטאץ' שלו: מצלמה רועדת, שכאילו מצלמת משהו אמיתי בחטף, אבל השוט עצמו מערבב בין לייב אקשן ואנימציה – כל סרטיו נראים כמו סרטי תעודה, סינמה-וריטה, עם חייזרים ורובוטים. דמיינו את "להציל את טוראי ראיין" אבל נגד חיזרים/מפלצות/רובוטים ולא נגד נאצים. אחרי שביים את סרט הפתיחה למשחק המחשב "היילו 3 " הוא נשכר על ידי פיטר ג'קסון לביים את הסרט על פי משחק המחשב. כשהפקת הסרט "היילו" קרסה, אחרי שהאולפן ראה שזה יהיה עסק יקר מדי, בלומקמפ הציע לג`קסון להרחיב את הסרט הקצר שלו, "חי ביוהנסבורג", לסרט באורך מלא. וכך נוצר "מחוז 9 ".

הנה, עד שנדע האם אי פעם נראה את "מחוז 9 " על מסך קולנוע בישראל, פסטיבל סרטיו הקצרים של ניל בלומקמפ:

(תזכורת: הפוסט הזה עלה ביום ראשון בצהריים, ממש במקביל לפרסום הידיעה – שלא נשלחה אלי – ש"מחוז 9 " יפתח את פסטיבל אייקון ושיופץ בארץ על ידי יונייטד קינג, כך שיצאתי קצת טמבל מהטיימינג. אבל העיקר, שהנה הסרט כאן בבתי הקולנוע. והוא סופר-מומלץ. וכדאי מאוד מאוד לראות את הסרטים הקצרים האלה, לפני או אחרי הצפייה ב"מחוז 9 ", כי הם מציגים את אחד הבמאים הכי מפתיעים שפתאום צצו לנו).

"חי ביוהנסבורג" (הסרט הקצר שהורחב ל"מחוז 9 ")

"היילו 3 ", סרטון התדמית/שיווק/פיילוט לסרט שלא קרה

"טטרה ואאל"

"צהוב" (סרט מד"ב קצר, עם דיאלוגים בעברית, במימון אדידס)

כמובן שג'ו דנטה היה צריך לביים את הסרט הזה כדי שהוא ייצא כמו שצריך. ובעצם, דנטה כבר עשה את איש הזאב שלו. וגם ג'ון לנדיס. אז שיהיה, הנה תורו של ג'ו ג'ונסטון, במאי שאני מסמפט מאוד, בייחוד כשהוא בטריטוריות הבי-מוביז. ב"איש הזאב" יוניברסל שוב מחטטת בגנזכי סרטי האימה הקלאסיים שלה משנות ה-30 (אחרי שהיא הצליחה עם "המומיה" ופחות עם "ואן הלסינג"). בניסיו דל טורו – שחקן עם אוסקר בכיס – נכנס לנעליו ואיפורו של לון צ'ייני. נראה גותי.

הנה הטריילר המתורגם לעברית (מקסים שמי שתרגם את זה מצא לנכון לתרגם את צחוקו של אנתוני הופקינס – עוד שחקן עם אוסקר – ל"חה חה חה"). הסרט ייצא בארץ ב-10 בפברואר, 2010.

חלף שבוע מאז שהתחילו בחיפה הצילומים של "שיעור באהבה", סרטו החדש של אבי נשר, והלילה התחילו סוף סוף כמה אנשים שאני מכיר על הסט לטפטף לי צילומים מהעבודה.

זה מיום הצילומים הראשון. בים. הסרט מתרחש בחיפה של 1968, בקיץ בו שלושה נערים מגלים בפעם הראשונה מה עבר על ההורים שלהם 20 ומשהו שנים לפני כן באירופה. מימין, אבי נשר מביים את תובל שפיר (שמגלם את אריק), את תום גל (שמגלם את בני) ואת נטע פורת (שמגלמת את תמרה).

זה מישל אברמוביץ ("חטופה", "הסודות"), הצלם הצרפתי של הסרט. הבשורה הכי מרגשת מבחינתי היא שזהו סרטו הראשון של נשר המצולם בסינמסקופ. תמיד חשבתי ש"זעם ותהילה" ו"סוף העולם שמאלה" הם סרטים שהיו צריכים להיות מצולמים בסינמסקופ. הגיע הזמן. העובדה שהסרט מצולם בפילם ובסינמסקופ התאפשרה בזכות הזכייה של "הסודות" לפני שנה בפרס חביב הקהל בפסטיבל הקולנוע הישראלי בלוס אנג'לס, פרס שמוענק מטעם חברת פנאוויז'ן שלמעשה מימנה בעצמה את כל עלות ציוד הצילום של הסרט החדש. מאחורי אברמוביץ: נשר (מימין) ואדיר מילר (משמאל) בבית קברות.

בצילום הנ"ל: אדיר מילר, תובל שפיר ומישל אברמוביץ. אדיר מילר מגלם את יענקל'ה ברייד, שדכן, שהוא גם קצת בלש פרטי וגם קצת מלאך גואל, שלוקח את גיבור הסרט תחת חסותו ובמשך קיץ אחד מציג בפניו את עולמם של אלה החיים בעיר התחתית בחיפה, פליטים שיצאו מהשואה ולא ממש הצליחו להשתלב בחיי הבורגנות שעל הכרמל. הסצינה הזאת מצולמת בשכונה בה גר הנער. הלוקיישן נמצא ברחוב 2 בנובמבר, בכרמל הצפוני. זה מיום הצילומים של אתמול. אני מניח שהם יהיו שם עדיין גם היום.

הו, ברדק חביב. בסוף השבוע עולה בארץ "מחוז 9 ". בנובמבר יעלה "9 ", סרט האנימציה של שיין אקר. בינואר יעלה "Nine", המיוזיקל של רוב מרשל. ובמרץ יעלה "9.99 " של תתיה רוזנטל ואתגר קרת. איך תבדילו בין כולם? "9 " ישאר כספרה בפוסטרים. ו"Nine" ישאר כתוב באנגלית, לא מתורגם, בפוסטרים. ובהנחה שיהיו כמה שבועות ש"9 " ו"Nine" ירוצו במקביל בבתי הקולנוע יהיה די משעשע לעמוד ליד הקופות ולשמוע אנשים מזמינים כרטיסים – ל"תשע" המצויר או ל"תשע" עם פנלופי קרוז וג'וני דפ ודניאל דיי לואיס? לאיזה "תשע" אתה מתכוון? ומה יהיה בקולנועפון? ל"Nine" יקראו "ניין"? או שנצטרך להחליט בין כרטיסים ל"תשע" או כרטיסים ל"תשע". בשעה תשע. המיתוג הוויזואלי בין "9 " ל"Nine" נראה לי ברור. אבל בעל פה יהיה כאן בלאגן. מה שכן, באמריקה זה אותו דבר. אז מבול סרטי התשע האלה הוא עוד וירוס שפה מידבק ומבלבל. מגיע לנו. הגיע הזמן לבחור מספרים אחרים. רק "9 וחצי שבועות של שיכרון חושים"? רק "שיקוי אהבה מס' 9 "?, רק מ"9 עד 5 "? רק "תשעה חודשים"? רק "תשע מלכות"? רק "חלל עמוק 9 "? רק "תשע נשמות"? רק "9 שירים"? ממש מהפכה מס' 9. אולי קצת שש? שבע? שמונה?

ואיזה מזל ש"The Nines" של ג'ון אוגוסט נגנז, אה?

(ותודה לאבנר, שהפנה את תשומת ליבי).