24 אוקטובר 2009 | 10:00 ~ 12 תגובות | תגובות פייסבוק

"לחנך את ג'ני", הביקורת


בעוד את “מחוז 9 ” אני מחבב יותר ויותר ככל שאני מתרחק מהצפייה בו, את “לחנך את ג’ני” אני מחבב פחות ופחות. יש משהו מתוק וחמוד בסרט, ויש לו שארם מסוים, בעיקר בזכות הדיאלוגים השנונים. אבל גם יש בסרט הזה משהו נורא קריפי. כל פעם שאני נזכר בסצינה חביבה ומשעשעת מהסרט, אני מיד נזכר גם בסצינה תמוהה ומשונה בה הגבר מציעה לגיבורתנו הצעירה לאבד את בתוליה באמצעות בננה, וצמרמורת חלחלה אוחזת בי. איזה רגע חסר חן לסרט שמנסה כולו אך ורק למצוא חן, ואיזה גיבורה משונה שהיא לא קמה ועזבה את הברנש הזה באותו רגע.


פורסם ב”פנאי פלוס” ב-21.9.2009


יתכן וכבר הבחנתם: ביקורות הקולנוע שלי שמות דגש מיוחד על תפקיד הבמאי. לשיטתי, במאי שביאס אותך בעבר, יבאס אותך בעתיד. ולהפך. בדרכי לסרט אני לרוב לא קורא את העלילה אלא מתעניין רק בדבר אחד: מי ביים. אם הוא עשה משהו מעניין בעבר, אני בא מסוקרן. אם כבר סבלתי מפח נפש ממנו, אני בא מוכן להתאכזב. זו לאו דווקא שיטת הציפיות הכי מקובלת בימינו (היא היתה אופנתית יותר בשנות הששים), כיום לא מעט אנשים מפתחים ציפיות על סמך שם השחקנים. אבל השיטה שלי עובדת עבורי: למרות שבעשיית סרט יש שותפים קריאטיביים רבים, הבמאי הוא זה שהנשמה שלו הכי חשופה על גבי המוצר המוגמר. לפי התזה הזאת, הבמאית, היא המגרעת העיקרית של “לחנך את ג’ני”. וגם זה הישג: אחרי שני סרטים מבאסים (אך, למען ההגינות, כאלה שזכו לחיבה מצד אחרים) לון שרפיג מביאה כעת סרט שאפשר לתייג אותו כ”חמוד”, “מתוק” ו”מקסים”, וגם הסרט שיהיה הפריצה הגדולה שלה לשוק האמריקאי (שמבקריו התאהבו בסרט בפסטיבל סאנדאנס האחרון והם מבטיחים לו מועמדות ודאית לאוסקר). מה שאני לא מבין הוא איך מי שסרטה הראשון היה סרט הנאמן למניפסט דוגמה 95′ וסרטה השני היה סוג של קומדיה דכאונית ועכורה, פתאום עוברת לסרט קליל, פופי, מסחרי שיש בו – חי נפשי! – שמחת חיים. אם הסרטים הם סוג של רנטגן לנשמות יוצריהם המוניטור שלי נותר מבולבל מול תוצאות הבדיקה של שרפיג. מה בדיוק הטעם שלה? הבימוי, אגב, הוא החוליה החלשה של “לחנך את ג’ני”. לא “בימוי” במובן של הדרכה שחקנים, או ליהוק או בניית סצינה. כל אלה בסדר. “בימוי” במובן של לראות את התמונה הגדולה ולהיות כל הזמן צעד או שניים לפני הדמויות והקהל. וזה מכשלתו העיקרית של הסרט, בייחוד אחרי שההייפ האמריקאי מביא אותנו אליו עם ציפיות. כי ל”לחנך את ג’ני” יש אס בטוח ונפלא בשרוולו, וזה התסריט הסופר קצבי ואולטרה שנון ומלא ריפרורים וציטוטים של דור שלם של תרבות פופ, תסריט שכתב ניק הורנבי (שספריו “רווק פלוס ילד”, “נאמנות גבוהה” ו”אהבה על הדשא” עובדו לסרטים חמודים).


הסרט, המבוסס על זכרונותיה של העיתונאית לין בארבר, מתרחש בתחילת שנות ה-60 כשג’ני, נערה בת 16 הגרה בפרבר של לונדון, ממקדת את עיקר כוחותיה בלרצות את הוריה ולהצטיין בלימודים כדי להתקבל להארוורד אוקספורד. אלא שאז היא מתאהבת בגבר מבוגר ושרמנטי (ויהודי), שגורם לה להבין שהעולם אותו היא מכירה מהספרים ומהשירים קיים בהחלט. באוזניו של כל צופה שעבר את גיל 16 יתחילו בשלב הזה לצלצל פעמוני האזעקה. רומן בין בת 16 לבן 30? לא שאנחנו מודאגים כל כך בגלל החיים, אלא בגלל הקולנוע. בסרטים, רומן שכזה הוא מתכון לאסון. אני, למשל, ישבתי כל הסרט בלחץ. כל הקלילות והפאן שהגיבורה חווה, עמדו בסתירה לכל מה שאני מכיר מסרטים, שסיפור כזה חייב להיגמר איום ונורא. וזה הרגע שבו הרגשתי שאני לא בידיים מספיק טובות, מבחינת הבימוי: האם הסרט הוא מלודרמה שתעניש את הגיבורה, או קומדיה שתקרא תגר על מוסכמות קולנועיות ותפתיע בבחירותיה? ובכן, גם וגם. וגם: לא זה ולא זה. סתם באמצע. ג’ני, גיבורת הסרט, אמורה להיות בחורה חכמה מדי ומודעת מדי, ולוקח חצי סרט עד שהוא הגיע לרגעים שהיו מבחינתי הכי מדויקים ונכונים בו: הרגע שבו ג’ני קוראת תגר על החברה – ההורים, בית הספר, המנהלת – ועל מעמד האשה והדיכוי האינהרנטי שטבוע בשיטת החינוך הבריטית, אצל ההורים והמורים. המקום שבו “לחנך את ג’ני” חושף את נוצותיו הפמיניסטיות הופך את הסרט לחכם יותר מסתם נובלה רומנטית על נערה שאיבדה את ראשה. אבל בגלל הכיוון הפמיניסטי, המודע, הפיקחי הזה, שניצת בו לשבריר שניה ואז כבה לחלוטין, יש משהו גם מעט מאכזב וקונפורמיסטי בסופו. לכן כל ניסיון להדביק ל”לחנך את ג’ני” איזשהו ערך מוסף מעבר לפופיות החיננית שבו, עשוי לקרוס. זה מיזוג נעים למדי ומבוצע בחן רב בין תוצרי תחילת שנות הששים. אווירת פרנסואה טריפו שורה עליו, ומצד שני, גם אווירת סרטי הסיקסטיז קלי הדעת של, נגיד, קליף ריצ’רד. אלה ואלה עשו סרטים על צעירים פורקי עול שרק רוצים לחיות את החיים מחוץ למסגרות מחייבות, ו”לחנך את ג’ני” נותר, בסופו של דבר, סוג של טריפ תקופתי נוסטלגי – מעין “אסקימו לימון” בריטי – שכל ניסיון למצוא בו עומק יניב מפח נפש. “חמוד”, מקסימום.


============


נ.ב:


לא ברור איך פתאום כל המבקרים באמריקה שרים במקהלה מסונכרנת אחת. איך זה קורה? אולי באמת אם באים לסרט כמו “לחנך את ג’ני” בלי לדעת עליו כלום ובלי שום ציפיות מגלים הברקה נעימה, בעיקר בזכות הליהוק והדיאלוגים, שהם החלק הכי מענג בסרט. אבל רוב המבקרים באמריקה טוענים ש”לחנך את ג’ני” הוא אחד הסרטים הטובים של השנה, ושקארי מוליגן – השחקנית בת ה-24 המגלמת את ג’ני בת ה-16 – היא תגלית נפלאה שבוודאי תהיה מועמדת לאוסקר. הבאז הזה בוודאי יעבוד על חברי האקדמיה וכך כנראה יקרה לבסוף. מבחינתי, הדבר היחיד שראוי לאוסקר בסרט הזה – ואני מאמין שכך גם יקרה – הוא התסריט של הורנבי, בעיקר בגלל הדיאלוגים בחציו הראשון.


“לחנך את ג’ני”: בתי קולנוע ושעות הקרנה

נושאים: ביקורת

12 תגובות ל - “"לחנך את ג'ני", הביקורת”

  1. איתן 24 אוקטובר 2009 ב - 12:15 קישור ישיר

    1. לא ראיתי את “לחנך את ג’ני”.
    2. גם אני מתעניין קודם ב”מי הבמאי/ת”. בניגוד אליך, די סימפטתי את שני סרטיה הקודמים. מצד שני, הרגשתי ששניהם היו מה שאורי קליין קורא “מוצרים לשימוש חד פעמי”. כלומר, סרטים חביבים, קלילים, שמעבירים שעה וחצי בכיף, ומיד כשאתה יוצא מהאולם אתה שוכח אותם. אני זוכר כשיצאתי מ”איטלקית למתחילים” וחשבתי, “מה, זה הכל ?!”. המבקרים השתפכו על הסרט הזה הרבה מעבר שמגיע לו, לטעמי. ועדיין, סרט חביב. כנ”ל לגבי הסרט השני שלה “ווילבור רוצה להתאבד” (שנקרא בעברית מפיצית “הקפיצה לחיים”).
    3. ניק הורנבי – “אהבה על הדשא” הפך לסרט חביב מאוד בעיניי. “נאמנות גבוהה” היה בעיניי סרט טרחני במיוחד. את “רווק פלוס ילד” לא ראיתי.
    4. בסופו של דבר, אני כנראה לא אלך לראות את הסרט הזה. משהו בטריילר שלו דוחה אותי. אולי הנונ-שלנטיות שבה מתייחסים לרומן בין בחורה צעירה לגבר בן 35 (בורדרליין פדופיליה). ואני דווקא מאוד מסמפט את פיטר סארסגארד. אבל משהו לא נראה לי בסרט הזה.
    5. מבלי לראות את הסרט, עפ”י הבאזז המסתמן, נראה לי שהוא אכן יקבל כמה מועמדויות (במיוחד השנה, כשהגדילו את מספר הסרטים המועמדים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר ל-10), אבל לא נראה לי שהוא יזכה אפילו בפרס אחד.
    6. יש איזו תגובה שלי מאתמול שעדיין תקועה בפילטר הספאם שלך. אתה יכול לשחרר אותה משם ?

  2. רותם 24 אוקטובר 2009 ב - 15:32 קישור ישיר

    זה אוקספורד ולא הארוורד. לפחות לא רשמת קיימברידג’.
    בכל מקרה, סרט טרחני ומתיש שבאמת מרגיש חמישה רגעים אחרי הרגע בו הוא נמצא.

  3. דני 24 אוקטובר 2009 ב - 21:17 קישור ישיר

    איזה סרטים הבמאית הזו ביימה קודם? רשמת עליה הכל חוץ מאת שמות הסרטים.
    ואגב, זה הסרט הראשון של הורנבי שלא היה קודם ספר. (שאגב, הולך ומידרדר מספרסרט לספרסרט)

  4. לא יכולה להתאפק 24 אוקטובר 2009 ב - 22:46 קישור ישיר

    לשני המגיבים שמעליי: הערותיכם רלוונטיות וחשובות, אבל איפה למדתם עברית? יאיר לא רושם את הביקורות/מדורים/פוסטים שלו. הוא פשוט כותב אותם.

  5. דני 25 אוקטובר 2009 ב - 10:35 קישור ישיר

    ראינו אתמול את הסרט עם חברים, ואחד מהם העיר אחרי זה משהו שלא חשבתי עליו במהלך הסרט.
    אפשר בקלות לפרש את הסרט הזה כאנטי-יהודי. הסרט רווי התייחסויות על גבול האנטישמיות ליהודים מצד דמויות שונות, ובסוף הגיבור המבוגר היהודי אכן מתגלה כגנב ושקרן המפתה נערות נוצריות צעירות לאבד את בתוליהן, בוגד באשתו וכן הלאה…
    בתור מי שתמיד לועג למחפשים בכח שנאת יהודים בחו”ל, קשה לי הפעם לברוח מתחושה לא נעימה בעקבות הפרשנות הזאת

  6. מיכל בת נחום 25 אוקטובר 2009 ב - 18:50 קישור ישיר

    בביקורת אחרת קראתי שאי אפשר לעמוד בקסמו של השחקן הראשי ודעתי הפוכה: איך אפשר לפול לרגלי שקרן, לקקן בעל פנים מחוטטות וחיוך טיפשי? השחקנית הזכירה לי את “אמלי” שגם עליה אני לא מתה והפריע שהיא לא נראתה בת 16. סה”כ נהנתי מהסרט, במיוחד מהתמונה לשניה של אוקספורד מרחוק.

  7. יעקב 25 אוקטובר 2009 ב - 19:57 קישור ישיר

    דני מעתה והלאה יש לך אישור לרשום: “ספוילר” בראש ההודעות שלך כדי שלא תקלקל יותר סרטים לאנשים, תודה.

  8. שרון 28 אוקטובר 2009 ב - 20:52 קישור ישיר

    לא אהבתי את הסרט. למה היו חייבים להציג את הגיבור כיהודי? וזה באמת היה קצת קריפי הקשר ביניהם. הרגשתי לא בנוח במהלך הסרט וממש לא נהניתי. השחקנית מדהימה והלבוש בסרט מצוין.

  9. ארנה 14 פברואר 2010 ב - 21:15 קישור ישיר

    הסרט מבוסס על סיפןר אמיתי ואם תקראו את זכרונותיה של “ג’ני” תראו שהיא הרבה יותר אנטישמית מהסרט.

  10. אור 25 מרץ 2010 ב - 23:08 קישור ישיר

    ראיתי את הסרט, וכן באמת האנטישמיות ברורה בסרט. מה שיותר הפריע לי הוא התסריטוהרעיון מאחוריו, הדיאלוגים אכן שנונים אבל הדמיון לג’יין אייר הפריע לי מאוד. כל הסיפור בנוי סביב ג’יין אייר מלבד הסוף.
    ככלל לא סרט כל כך טוב, על סף של לא טוב. השחקנים טובים אבל הם באמת לא הכל…

  11. נורית 17 אפריל 2010 ב - 12:17 קישור ישיר

    הסרט לדעתי מתכתב עם ספרה של ברונטה ג’ין אייר שהוא הדבר הפמניסטי האמיתי. אולם הסרט מביע עמדה, לעניות דעתי, שקשר בין מבוגר לנערה מתאים לספרים רומנטיים, ולא למציאות ימינו.נערות באנגליה אולי מתחנכות על קלאסיקות אך המציאות שלהן שונה. זו התובנה היחידה שלי מן הסרט החביב אך לא מעבר לזה.

  12. אייל 21 יוני 2010 ב - 2:15 קישור ישיר

    איך כמעט אף אחד פה לא שם לב שזה סרט אנטישמי?
    עצם העובדה שמדובר בבחור יהודי לא מקדמת את העלילה בכלל בהסתכלות ראשונית, אבל לאחר שמתגלה מה עיסוקו וסגנון חייו( בקיצור גנב,פדופיל,שרלטן ובוגד באישתו) מבינים מה בעצם הם ניסו לעשות: בתחילת הסרט האב נותן כמה הערות גזעניות על יהודים אך מהר מאוד הוא מתבייש בכך לאור המפגש עם היהודי החביב ונעים ההליכות, רק כדי שבסוף נגלה שאותם הערות “נכונות”.. גם העקיצה על כך שהיהודים הרגו את ישו לא מקדמת את העלילה ובכלל אף אחד לא היה שם לב אם אותו קטע לא היה מופיע בסרט, רק שבדיעבד זה רק מתחבר לעוד משהו “רע” עם היהודים.. אפילו בויקיפדיה הם מקשרים לאתרים גזעניים מהעמוד של הסרט..
    ואחר כך מתפלאים למה הסרט קיבל ביקורות כל כך טובות בעולם?…


השאירו תגובה