23 אוקטובר 2009 | 10:00 ~ 18 תגובות | תגובות פייסבוק

"מחוז 9", הביקורת



את “מחוז 9 ” אני מחבב יותר ויותר מאז שצפיתי בו. זה הולך ככה: ההתחלה מפתיעה ומעוררת חיוך, בגלל השילוב בין הווידיאו-ג’יפה-הפסאודו-דוקומנטרי ובין האפקטים של ספינת החלל העצומה. ואז זה טיפה מעיק, כי כל הרעיון של כאילו-סרט-תיעודי בגוף ראשון כבר די נמאס (מ”קלוברפילד” ועד “המשרד”) ואז הסרט נהיה שנון בגלל הסאטירה הפוליטית החבויה בו (בעיקר ברמיזות לימי האפרטהייד בדרום אפריקה), ואז עניין הסאטירה ממצה את עצמו ונדמה שהסרט נחלש, ואז מגיעה כל חבילת האקשן המאוד מוצלחת של המערכה האחרונה. כלומר הסרט הזה עולה ויורד, ומצליח להפתיע, לפחות פעמיים אם לא שלום במאה דקותיו. שנון מאוד, הדבר הזה. וכשאני מחבר אותו לשאר סרטי המדע בדיוני שיצאו באחרונה בארץ ושהשלמתי באחרונה, הוא גם בולט בכמה שהוא חכם וקולנועי יותר מעמיתיו. הנה הביקורת עליו ועל בני מחזורו עכשיו על המסכים בארץ:


פורסם ב”פנאי פלוס”, 21.10.2009



שלושה סרטים עתידניים בבתי הקולנוע בארץ בבת אחת? כנראה שהתנהגנו יפה השנה. ולא סתם: שלושתם די מתכתבים זה עם זה – באופן מקרי לחלוטין. ועוד: אחד מהם לא רע בכלל. ל”גיימר” ול”המחליפים” יש תקציר עלילה כמעט זהה, ובו האנושות התנתקה מהמציאות ובני האדם ספונים בבתיהם, מחוברים באמצעות טכנולוגיה וירטואלית לגופם ותודעתם של אנשים אחרים שחיים את החיים עבורם. ב”גיימר” מדובר במשחק מחשב/טלוויזיה אולטרה-ריאליסטי בו מושתלים שבבים במוחם של אסירים ומאותו רגע הם נזרקים לזירת קרבות בו הם נשלטים על ידי שחקנים ששולטים בהם מרחוק. בעולם וירטואלי אחר, בני האדם, בשיא עליבותם, יכולים לשלוט על אנשים אחרים במציאות שהיא כולה של תענוגות ותאוות (עולם דומה לזה הוצג גם בפיילוט לסדרה “קפריקה”, מבית היוצר של “באטלסטאר גלקטיקה”). עלילת “גיימר” נהיית מעניינת – אבל מקושקשת למדי – כשאחת הדמויות הרצחניות מזירת משחקי האלימות חודרת לעולם התענוגות. אלא שהעירבוב הזה לא מחזיק יותר מדי זמן מסך או מחשבה. וחוץ מכמה קטעי אקשן היסטריים זה סרט סטנדרטי בנוסח “הנמלט” פוגש את “הנרדף”: בראשון אסיר חף מפשע בורח מהכלא כדי להוכיח את חפותו, בשני אסיר נלחם על חייו במשחק טלוויזיה שהוא הגרסה המודרנית לזירת הגלדיאטורים, בסרט שניבא את עידן הריאליטי. “גיימר”, בסופו של דבר, הופך להיות סרט חיוור למדי בסדרה של סרטים אופיינים למדע בדיוני העוסקים בבריחתו של אינדיבידואל מעולם עתידני של דיכוי וניכור. סרטים כמו “THX1138” של ג’ורג’ לוקאס, “המירוץ לחיים” (“Logan’s Run”) או “הנרדף”.


באופן משונה, “המחליפים” – סרט פעולה עם ברוס וויליס, מאת הבמאי והתסריטאים של “שליחות קטלנית 3” – מציג עולם עתידני כמעט זהה לזה של “גיימר”. שוב: בני האדם מסוגרים בבתיהם. הממשק היחיד שלהם למציאות הוא תחליפים שעושים את העבודה המלוכלכת עבורם. אם ב”גיימר” אלה אסירים או עניים שמוכרים את גופם לאחרים – עולם בו פסולת אנושית ממוחזרת – הרי שב”המחליפים” אלה רובוטים. בבית בני האדם משמינים, מזדקנים, נהיים כעורים, אבל עורם של בני דמותם הפלסטיקיים תמיד מתוח ונוצץ. ובבית בני האדם מקבלים את החוויה הפיזית והרגשית ישירות לגזע המוח, בלי להתערבב במציאות עצמה. כתוצאה מכך שבני האדם הפסיקו לצאת החוצה והם שולחים לעולם רק את תחליפים הסינתטיים, הפשיעה החמורה ירדה לאפס. כי כשמישהו מחסל רובוט זה לא מתויק כרצח, אלא כוונדליזם. אבל כשמישהו מתחיל להסתובב ברחובות עם כלי נשק שמחסל לא רק רובוטים אלא גם את המפעיל האנושי שלו ששוכב על ספת הווירטואל-ריאליטי בביתו, הגיבור שלנו – בלש משטרה – צריך לאתר מי עומד מאחורי זה. וכשהרובוט שלו מחוסל, הוא צריך לצאת, פיזית, מביתו כדי להמשיך את המשימה, ולהיות איש ביולוגי כמעט יחיד בעולם שכולו תחליפים רובוטיים. “המחליפים” הוא סרט מוחמץ כי הוא מפספס גם את הרעיונות הגדולים, אבל בעיקר את האקשן הגדול. כמו ב”גיימר” גם כאן האנטגוניסט של הסיפור הוא האיש שהמציא את הפיתוח הטכנולוגי, שנראה כמו המושיע הגדול בתחילה, אבל כעת המפלצת שלו יוצאת משליטה ומהווה סכנה לקיומה של אנושות. “המחליפים” הוא גם נציג בז’אנר מד”בי מוכר, של הבחירה בין חיים סינתטיים וירטואליים, לחיים של אנושיות בשר ודם. מעין “אני, רובוט”, בו האדם והרובוט למעשה התאחו ליחידה אחת.


אחד האלמנטים המעניינים ב”המחליפים” היא המציאות החברתית/פוליטית שנוצרת בעקבות הפנייה של רוב האנושות לתחליפים סינתטיים: יש כאלה שבוחרים לשמר את אורח החיים ה”אורגני”, נטול הטכנולוגיה – הם על תקן הפנאטיים הדתיים של ימינו, המואשמים בשימור אורחות חיים עתיקים שנראים לא “רלוונטיים” לימינו. הם, בסרט, חיים ב”שמורות” מגודרות ומאובטחות, שהכניסה לרובוטים אסורה אליהם. ממש כמו שכונות דתיות/אורגניות/רוחניות בארץ ובעולם כעת. המבט העתידני יודע להכניס סיטואציה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו בקונטקסט מעניין, ולהציג חשיבה מחודשת על אורחות חיים שאנחנו ביקורתיים לגביהם כיום, ולהראות לנו איך זה עשוי להתגלגל בעתיד. גטאות של בני אדם בלבד? ועוד מבחירה? כדי לשמור על עצמם מפני מה שהם (ואנחנו הצופים) מבינים שהוא הידרדרות איומה של האנושיות לעבר ואקום של קיום? ומה תהיה בחירתו הסופית של הגיבור? אם הבחירה תהיה בידיו, האם יבחר לשמר את אורח החיים הסינתטי, או שיחזיר את הגלגל לאחור? הבחירה בסרט הופכת את “המחליפים” לסרט שיש בו כמה רעיונות יפים על מסורת וקידמה. הרעיונות האלה מסתתרים בסיפור מקושקש ובאקשן מגושם, בסרט שיש בו סצינה אחת יפה ושני שוטים מצוינים. וזהו.


אבל השיא רק מתחיל: מהשבוע מציג בבתי הקולנוע “מחוז 9 ”, סרט המדע בדיוני הכי מסעיר שנראה עד כה השנה. אם “גיימר” ו”המחליפים” הם נציגים נדושים ומוחמצים של תת-ז’אנרים שכבר הגיעו למיצוי בספרות ובקולנוע המד”ב, “מחוז 9 ” הוא שיכלול של הז’אנר. קודם כל, שיכלול טכנולוגי: ניל בלומקמפ, איש אפקטים, חבר לפיטר ג’קסון, חובב סרטי טראש, ליצור סרט טראש בשלושים מיליון דולר, הוא נראה כאילו הוא מצולם באופן תיעודי, זול, מהיר, נטול השקעה, אבל בתוכו מסתתרת כמות די מפתיעה של אפקטים, שמשתלבים לתוך תחושת ה”ריאליזם”. ובתוך מה שנראה כמו מוצר פשוט וזול יש שתי הברקות. ההברקה הראשונה היא העולם הספקולטיבי/מטאפורי שהסרט מציג, והמשמעויות הפוליטיות של המטאפורה הזאת. ההברקה השניה היא שאחרי שהמטאפורה ממצה את עצמה ונדמה שהסרט תקוע, הוא הופך, די בפשטות, לסרט אקשן משובח. כמו “המחליפים” גם “מחוז 9 ” מדמיין עתיד בו אנשים מסתגרים, או סוגרים אחרים, בגטאות. אבל מי צריך עתידנות בשביל זה: הביטו בעולם ותולדותיו ותגלו שבכל רגע נתון נמצאים אנשים כשגדרות סביבם, בגטאות, שמורות או מחנות פליטים. כמו ב”המחליפים”, גם “מחוז 9 ” עוסק בכמה זה קל ופשוט לאנושות לאבד בבת אחת את אנושיותה, ועד כמה הדבר הכי מפלצתי שאנחנו, בני האדם, יכולים להיתקל בו, הוא בסופו של דבר המפלצתיות שלנו.


“מחוז 9 ” מתרחש ומצולם כולו בדרום אפריקה, ארץ הולדתו של הבמאי. חללית ענק מרחפת מעל שמי יוהנסבורג, כמו ספינת פליטים שנסחפה אל החוף. העולם מתגייס להצילה, לחלץ את החיזרים הפליטים המורעבים והחולים שהיו בה והגיעו – מסיבה לא ברורה – דווקא לכדור הארץ. אבל מה שהתחיל כפרויקט הצלה הומינטרי הפך כמה שנים אחר כך למפגע תברואתי. החיזרים שוכנו במעין מחנה פליטים שהפך לסלאמס, לשנטי-טאון, לטאונשיפ – הדימויים של בלומקמפ ברורים ובוטים מאוד, זה נראה כמו שילוב בין עזה לסווטו. ובני האדם, שבתחילה התרגשו מהמפגש מהסוג השלישי, רוצים כעת להקיא את הזרים מתוכם. בלומקמפ מציג סיטואציה שמוכרת לו כמי שגדל בדרום אפריקה בימי האפרטהייד, והוא משחזר את ההפרדה הגזעית, ואת הסימנים והתמרורים ברחוב, שאיפיינו את התקופה. אלא שהפעם זה לא הלבנים שלא רוצים את השחורים. אלא בני האדם – כולל השחורים עצמם, שברובם לא מתרגמים את שנות הגזענות שהם ספגו לגילויי אמפתיה ל”אחר” החדש – שרוצים הפרדה מהחיזרים. ההתחלה של הסרט – שמוצגת כמו סרט תיעודי הסוקר את ההחלטה לפנות את מחנה הפליטים של החיזרים למקום אחר (לכאורה מטופח יותר, אבל למעשה מרוחק ומבודד יותר) – היא אחת המטאפורות החברתיות הארסיות ונוקבות שנראו. אם הסרט היה נעשה בימי האפרטהייד עצמם, הוא היה הופך לסרט מחאה. ככזה, הוא לא יותר ממטאפורה חומצתית מאוד. אבל כשגיבור הסרט – פקיד נעבעכי שרק רוצה לרצות את הבוס הגזען שלו (שהוא במקרה גם אבא של אשתו) – חוצה את הקווים לצד של החיזרים (ברצף נסיבות מאוד “מד”בי”), הסרט מקבל תפנית מסחררת, ונהיה סוחף ומפתיע. אני מחכה לסרט המד”ב הישראלי שישכיל לקחת את המציאות הכה טעונה כאן – גדרות, חומות הפרדה, מלחמות טריטוריה, התנתקות – ולתרגם את זה לסרט אקשן מטאפורי.


אלא שצריך להוסיף: מטאפורות הן חרב פיפיות. להציג מצב ספקולטיבי/עתידני שאמור לגרום לנו לחשוב על מצב חברתי/פוליטי עשוי גם ליצור את ההפך. כי אוי ואבוי אם בלומקמפ רוצה לערוך השוואות בין השחורים בדרום אפריקה ובין החיזרים – שנראים כמו מפלצות (“שרימפס”, הוא שם הגנאי של בני האנוש כלפיהם), אוכלים מזון חתולים וחיים בזבל ובצחנה. כי במקרה כזה הסרט עשוי להיחשד כמסמך גזעני יותר מכל מה שאי פעם נוסח בשיא ימי האפרטהייד. אני מניח שהמסר הוא הפוך, ושהוא רוצה לטעון שלבני אדם אין את הזכות לשלול את חירותו של אף אורגניזם תבוני, בלי קשר למראהו החיצוני או העדפותיו הקולינריות. אבל מטאפורות, וזו הסכנה שבהן, יכולות להתפרש לכל מיני כיוונים. לכן, הסרט מתחיל מסעיר כמשל, אבל משתדרג כשהמשל מסתיים והוא הופך לסרט פעולה. ועוד כזה שסרט ההמשך שלו (“מחוז 10 ”, מן הסתם), כבר נמצא בילט-אין לתוך העלילה. מגניב.


“מחוז 9”: בתי קולנוע ושעות הקרנה


נושאים: ביקורת

18 תגובות ל - “"מחוז 9", הביקורת”

  1. ג'יי 23 אוקטובר 2009 ב - 13:58 קישור ישיר

    מספר תיקונים מחוז 9:
    1) מחוז 9 הוא לא “סרט המד”ב המסעיר של ההשנה” (אנדרסטייטמנט), אלא סרט המד”ב הכי טוב ומחדש מאז המטריקס ואולי אפילו מאז שליחות קטלנית והנוסע השמיני.
    2) לא מדובר בסרט עתידני שכן לפי העלילה החייזרים הגיעו בתחילת שנות ה-80 – מדובר בהווה והיסטוריה אלטרנטיביים (כמו הממזרים של טרנטינו או השוטר היהודי).
    3) הטענה כי הסרט נפגע באיזושהי צורה מהאנלוגיה בין השחורים לחוצנים, פוגעת באיזושהי צורה בסרט, טענה שכבר קראתי אצל מבקרים אחרים כמו איברט וארמונד ווייט (תודה באיחור על הלינק), היא הבל מוחלט. האנלוגיה הזו קיימת בז’אנר לפחות מאז קינג קונג, וחוזרת שוב ושוב במעולים שבסרטי הפנטזיה (רומרו והזומבים שלו, סרטי ערפדים מבלקולה ועד טרו בלאד ועוד ועוד).
    המפלצות בסרטים הללו תמיד מייצגת את “האחר”, אין דרך להמנע מכך, גם אם זה לפעמים אמביוולנטי מוסרית ולא כ”כ פוליטקלי קורקט (ולראיה, הזדהות השחורים עם קינג קונג בארה”ב). למי שיש בעייה עם זה, פשוט לא מבין או לא מכיר את חוקי הז’אנר.
    4) לא כל השחורים בסרט דוחים לחלוטין את החוצנים – כנופיות השודדים הניגריים ומקומיים במחוז 9 דווקא מעוניינים בבשרם של החוצנים ובטכנולוגיה שלהם ואף מקיימים איתם עסקי מסחר (ממזון ועד זנות).

  2. דן 23 אוקטובר 2009 ב - 16:00 קישור ישיר

    ג’יי הוא FANBOY אמיתי.

  3. מורן 24 אוקטובר 2009 ב - 0:36 קישור ישיר

    הרעיון של המחליפים, שפירטת כאן, זהה כמעט לחלוטין לספר ‘צחוק של עכברוש’ של נאוה סמל. מכיר?

  4. יעקב 24 אוקטובר 2009 ב - 2:17 קישור ישיר

    *ספוילרים קלים*
    נשירת הציפורנים והשינוי הגנטי שעוברת הדמות – השפעה ברורה של “הזבוב”.

    הפנים של החייזרים או יותר נכון הפה החרגולי שלהן – “הטורף”.

    מכשיר-רובוט שמארח בתוכו נהג – כמו המלגזות ב”נוסע השמיני”.

    לדעתי הסרט לא מתקרב לאחד משלושת הסרטים האדירים האלה. אבל הוא נחמד. אהבתי מאוד את ההגשה הריאליסטית של סרט מדע בדיוני. מניח שזה מקורי ולא נעשה בעבר. גם הדמות האנושית הראשית מיוחדת ושונה מגיבורי סרטים מהסוג הזה. תסריט עם הפתעות למרות שפחות אהבתי את הסוף. גם המפקד “הרע” לא התחבר לי, היה בנאלי מידי ולא התאים לפלטפורמה הדוקומנטרית.

  5. מישהו 24 אוקטובר 2009 ב - 2:53 קישור ישיר

    (ספוילרים רבים. גם על ממש הסצנות האחרונות)

    לגבי הנושא של המטאפורה. אין ספק שניתן להשתמש בכיעור ה”אחר” על מנת לומר דברים רעים. כלומר, לומר שהאחר הוא מפלצת מכוערת וכך גם השחורים באפריקה, אך זה סילוף מאד בוטה של ההאמירה של הסרט וכל צופה ממוצע יבין זאת. זה דבר ראשון. לכן לטעמי אין בשום רמה סיבה להיבהל, או להמעיט מהמטאפורה הזו.דבר שני, אם קוראיםאת הסרט הזה יותר לעמוק, הכיעור של החייזרים, ותחושת הרתיעה שלנו מהם( בעבקות המראה שלהם) רק מחזקת את המטאפורה הזו וחושפת את הגזענות שבאדם. כלומר, עבורנו תמיד המכוער הוא הרע.הסרט עושה את זה לא רע באקספוזיציה שלו. זה בולט במיוחד בסצינה שבה הוא מוציא את המזרקים מהביציות חייזרים והורג אותם. בכלל, רוב העוצמה של הסרט נבנית בעקבות החצי שעה הנפלאה ( והנטולת אקשן) הזו. הביקורות שהוא מטיח שם, גם בצבא,( החיילים הכובשים, האפרטהייד, כל מקום עם בעיית פליטים ושלטון מילטנטי בעולם) גם במי שמתערב מבחוץ ולא מבין לעומק את הסיטואציה( האו”ם, ארגוני שלום חיצוניים למיניהם) היא נפלאה.ובעיקר, כמה סרטי מדע בדיוני מסתיימים בכך שהחייזר ניצל, והקטרזיס של הסרט הוא הרגית הבני אדם? זה אפילו יותר מהקטרזיס זה העמדה המוסרית של הסרט עצמו!

  6. ירון 24 אוקטובר 2009 ב - 13:01 קישור ישיר

    אתה אולי מבין גדול בסרטים, אבל בהיסטורית א”י אתה חלש מאוד.
    אבל יש לצפות משמאלן שמרחם על “הפליטים” ומתעורר רק שאוטובוס מתפוצץ עם ילדיו.

  7. ברק 25 אוקטובר 2009 ב - 0:31 קישור ישיר

    כל העלילה של “מחוז 9” היא עלילה קלאסית רגילה של סרטי זומבים, שראינו באלפי סרטים אחרים (הלוחם בזומבים נדבק, וכו’…).
    גם המטפורה של זומבים (או ערפדים) לבני-מיעוטים הופיעה כבר ההרבה הרבה סרטים קודמים (1968 – ליל המתים חיים של רומרו). בעצם, בכמעט כל סרטי האימה למיניהם, המטפורה היא לבני-מיעוטים. מבחינת עלילה, מחוז 9 הוא שחוק מאד.

  8. ברק 25 אוקטובר 2009 ב - 0:38 קישור ישיר

    ולהפתעתי, חיפוש באינטרנט מגלה 3 סרטים קלאסים של רומרו ! (ליל המתים החיים, שחר המתים), לצפיה חינמית, חוקית, ועם תרגום לעברית:

    http://yes.walla.co.il/?w=1/7720

  9. איש חופשי 26 אוקטובר 2009 ב - 18:00 קישור ישיר

    מחוז 9 הוא אחד מסרטי הבד”ב הטובים בכל הזמנים.
    הוא בשורה אחת עם: בלייד ראנר, הנוסע השמיני, AI ודוח מיוחד.

    נפלא כמו יהלום שנמצא בזבל.

  10. יוני 27 אוקטובר 2009 ב - 0:12 קישור ישיר

    בעיני סרט בינוני להפליא שאינו עובר את הרף הטראשי שהציב לעצמו. גם האנושיות המתוארת בו, הן של הגיבור ויחסיו הנלעגים עם אשתו והן של החייזר “המדען” עם בנו שלא ברור הכיצד הוא משתלב עם החייזרים האחרים הנוהגים כסוחרי סמים, היא מגוחכת. הסיפור עצמו חסר כל היגיון וגם התנהלות החייזרים תמוהה מאוד. גם אם נניח שמדובר בתרבות קולקטיבית, דמויית חרקים, היכן ההבטים הללו בעלילה? אם כולם “מקבלים את גורלם” האפרורי והופכים לחבורת צוענים, מדוע רק חייזר אחד הוא אינטליגנטי? לטעמי, העלילה כולה פשוט מטופשת ורק הסגנון הדוקומנטארי מצליח להציל משהו מן הסרט. כך לא נראה סרט מד”ב גדול. מצטער.

  11. mopi 29 אוקטובר 2009 ב - 3:38 קישור ישיר

    איש חופשי יקר,

    בלייד ראנר והנוסע השמיני, בעצמם לא נמצאים בשורה אחת עם .A.I, שבתורו לא נמצא בשורה אחת עם דו”ח מיוחד

    🙂

  12. פודינג 8 מאי 2010 ב - 7:48 קישור ישיר

    תיקון נוסף, החיזרים מכונים פרונס (שרצים) ולא שרימפס (חסילונים).
    חוצמזה סרט מצוין לדעתי

  13. web analytics 7 דצמבר 2010 ב - 7:00 קישור ישיר

    Dude this spam here will drive me nuts! Get rid of it!

  14. Ferry pour la Grece 28 ינואר 2011 ב - 0:45 קישור ישיר

    Thanks friend. That was cool reading

  15. Hot Deals 28 ינואר 2011 ב - 2:32 קישור ישיר

    I definitely wanted to jot down a note in order to appreciate you for those great facts you are placing at this website. My particularly long internet search has at the end been compensated with professional insight to exchange with my company. I ‘d say that many of us readers are unquestionably blessed to be in a superb website with so many awesome people with very beneficial solutions. I feel pretty lucky to have used your web page and look forward to plenty of more exciting moments reading here. Thanks once again for all the details.

  16. colored fans 28 ינואר 2011 ב - 7:48 קישור ישיר

    Smart stuff, I expect reading more.

  17. Christopher Gadsden 7 פברואר 2011 ב - 4:03 קישור ישיר

    I know this is really boring and you are skipping to the next comment, but I just wanted to throw you a big thanks – you cleared up some things for me!

  18. מיכאל 23 27 מרץ 2011 ב - 19:32 קישור ישיר

    אהבתי את המחליפים, אבל בואו נגיד שעם ספילברג היה אמון עליו, היינו מקבלים סרט מדהים של שעתיים וחצי.


השאירו תגובה