את טקס האוסקרים ינהל השנה צוות חדש לחלוטין. נשיא האקדמיה הטרי, טום שראק, שזה יהיה האוסקר הראשון שלו, הודיע אמש שהוא בחר בביל מקאניק ובאדם שנקמן להיות מפיקי הטקס שיתקיים ב-7 במרץ 2010. בחירה מעניינת שממשיכה את הקו של שנה שעברה: במאי עם התמחות במיוזיקלס, ומפיק. בשנה שעברה זה היה ביל קונדון ("נערות החלומות") ולורנס מארק. מקאניק היה יו"ר אולפני פוקס והאיש שאישר את ההפקות של "טיטאניק" ו"מועדון קרב", בשנים האחרונות הוא מפיק עצמאי שסרטו האחרון היה "קורליין", שבוודאי יהיה מועמד לאוסקר השנה בקטגוריית סרט האנימציה. שנקמן הוא רקדן שהפך לכוריאוגרף (הוא היה הכוריאוגרף של "לילות בוגי" ושל פרק המיוזיקל של "באפי", למשל) שהפך לבמאי. ואני נורא מחבב את סרטיו, שיש בהם טאץ' עליז וניחוח של מיוזיקל גם כשהסרט עצמו אינו מוזיקלי. הוא חתום על "מארגנת החתונות" ו"היירספריי". אין ספק שעם קונדון בשנה שעברה ועם שנקמן השנה האוסקרים מחפשים להיות המסיבה הכי גיי-פרנדלי של הוליווד. כמו כן, נודע שהמפיקים כבר פנו ליו ג'קמן כדי שיחזור להנחות את הטקס גם השנה. הטקס שהנחה ג'קמן בשנה שעברה הניב עליה ברייטינג לאוסקרים והביא לג'קמן פרס אמי על עבודתו. אבל מסתמן שג'קמן עומד לענות בשלילה. אחד מבלוגי הקולנוע הציע הצעה נפלאה בעיניי למנחים: טינה פיי וסטיבן מרטין, שהבריקו באוסקרים האחרונים כשהגישו את פרס התסריט יחד. רעיון מעולה שנוכחותו של שנקמן עשויה להפוך למציאות: מרטין כיכב ב"מפרקים את הבית" וב"12 במחיר אחד 2 " ששנקמן ביים, וב"אבודים בניו יורק" ששנקמן כיראגרף.

============

בג.ג לא סופרים את אליס סיבולד, שספרה "העצמות המקסימות" יצא בעברית. לעיבוד של פיטר ג'קסון לסרט הם יקראו בעברית "מבט מגן עדן". הוא ייצא בארץ ב-28.1.2010.

דב אלפון, שהיה מו"ל כש"העצמות המקסימות" יצא, ביאר לי בטוויטר שהספר "העצמות המקסימות" – שהיה הצלחה ענקית ברוב העולם, נכשל לחלוטין בארץ. "תאוריה אחת היתה שזה נוצרי מדי",הוא כותב. "תאוריה שנייה היתה שהשם הבריח את הקוראים, אם כי זה השם ב-58 מדינות". נו, אז אני מניח שהבריחה של ג.ג מהשם המקורי אולי הגיונית לשיטתם. (אותי זה מצחיק ששם של ספר, שהוא בבירור פראפרזה על ציטוט מפורסם מאוד מהתנ"ך, מצליח בכל העולם, חוץ מאשר במדינה שיודעת לקרוא את התנ"ך בשפת המקור).

למרבה המזל, לסרט של ספייק ג'ונז על פי ספרו של מוריס סנדק הם משאירים את השם המתורגם של הספר, "ארץ יצורי הפרא". חצי נחמה. הסרט הזה ייצא בארץ ב-10.12.2009.

===========

אם כבר השקעתם מאה שקלים בסרט מסע ישראלי עצמאי-אלטרנטיבי-אמביאנטי-אמנותי חדש, אתם מוזמנים להשקיע עכשיו כסף בהפצתו של סרט תיעודי אמריקאי אקטיביסטי. חבורת פעלולני האקטיביזם התאגידי, "יס מן", פנו לציבור לעזור להם לממן את הפצת הסרט התיעודי שלהם, "יס מן נגד העולם". הסרט כבר צולם, גמור, מוקרן ומסתובב בפסטיבלים, אבל התגובות אליו כה חיוביות שעותקים נוספים ממנו מוזמנים להקרנה בערים נוספות באמריקה, וליס-מנים אין כסף להדפיס עותקים חדשים. עלות כל פרינט: 1200 דולר. הם מציעים שם מספר מסלולים לתרומה/השקעה, כשהמעניין שבהם הוא שכל אחד מתומכיהם יקנה לעצמו עותק ב-1200 דולר ואז ישאיל (או, למעשה, ישכיר) אותו ליס-מנים להקרנה. נשמע דיל טוב.

נקודה למחשבה ישראלית: הסרט הנ"ל היה אמור להיות מוקרן בפסטיבל ירושלים האחרון, אלא שצמד היס-מנים החליט להוציא אותו מהפסטיבל כתמיכתם בחרם התרבותי על ישראל. כך שאם אתם רוצים להחזיר להם, ולעשות להם פעלול יס מני משלכם, אתם יכולים לקנות עותק של הסרט שלהם, ואז לא להשאיל להם אותו בחזרה. להשאיר אותו אצלכם. ואולי לתרום אותו להקרנות חינם בסינמטק ירושלים. פיצוי על יולי.

והנה הפעלול האחרון של היס-מנים, משלשום, בו הם מתחזים לראשי איגוד המסחר האמריקאיים ומנהלים מסיבת עיתונאים פיקטיבית, לחרדתו של נשיא האיגוד האמיתי שנכנס באמצע.

==============

זה מה שארי פולמן החמיץ: פלוריאן הנקל פון דונרסמרק, הבמאי הגרמני שזכה באוסקר הזר על "חיים של אחרים", סוף סוף מצא את הסרט הבא לביים, ואת סרטו האמריקאי הראשון. הוא יביים את "The Tourist", סרט שאנג'לינה ג'ולי מטפחת כבר תקופה, רימיק למותחן הצרפתי "אנתוני זימר". פון דונרסמרק מקבל את הסרט ארוז, כתוב ומלוהק. ככה זה: אתה עושה סרט יחודי במולדתך ואז נכנס למטחנת הבשר של הוליווד. מצד שני, אולי ייצא מזה משהו יוצא דופן וחכם. מי יודע.

==============

לארס פון טרייר מתראיין ל"Vulture" באמצעות סקייפ ומבקר את הביקורות על "אנטי-כרייסט". לא יודע. ראיון נחמד ומשעשע. קליל אפילו. אבל אני לא מאמין כל כך לפון-טרייר ולאופן שבו הוא מציג את סרטו. מה שכן, העובדה שהוא ראה ב"אנטי-כרייסט" המשך לסרטי האימה היפניים, בסגנון "הצלצול", מרתקת בעיניי.

ועוד ראיון של פון-טרייר, מוצלח ומשוחרר יותר. "אנטי-כרייסט" עולה בסוף השבוע באמריקה.

אחרי שבררנו כמה הכניסו הסרטים הישראליים בקופות בסוף השבוע האחרון, אתם בוודאי סקרנים לדעת מה היה הסרט הכי נצפה בישראל בסוף השבוע האחרון. ובכן, זה "ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו, שמכר בסוף השבוע 15,000 כרטיסים והגיע כבר ל-200,000 כרטיסים מאז צאתו. שלאגר.

==============

פנו לכם שעה-פלוס ושבו לקרוא:

1. פרופיל עצום מידות ומרהיב בהיקפו ובכמות אינפורמציה שבו שמקדיש ה"ניו יורקר" לג'יימס קמרון.

2. ראיון אי-מייל של רוג'ר איברט עם ווילם דפו על "אנטי-כרייסט" של לארס פון טרייר. "האימפולסים של לארס לעתים קרובות פרוורטיים", הוא אומר, ומודה שפון-טרייר לא סיפק לו פרשנות מה הסרט אומר. והוא? לא דרש פרשנות. משונים השחקנים האלה.

3. מאמר (בן שבעה חלקים) מאת ארול מוריס ל"ניו יורק טיימס" העוסק בצילומי סטילס, ועד כמה הוא מייצג אמת, ומה לומדים מצילומים מזויפים ומבוימים. הפתיח שלו – על ימי הבצורת באמריקה של שנות ה-30 ואיך שערוריית צילומי ניוז מזויפים כמעט הכריעה שם את הבחירות – מרתקת. מוריס, כזכור, עסק בתוקף המציאותי/אמנותי/מרשיע של צילומי סטילס בסרטו האחרון, "Standard Operating Procedure".

וזה מאמר המערכת של "הניו יורק טיימס" של אתמול בו הם כותבים על… סרטי התלת מימד.

============

הסרט החדש של ספייק ג'ונז, "ארץ יצורי הפרא", שבר קופות באמריקה בסוף השבוע (אחרי שכבר היה חשש לפני כשנה ומשהו שוורנר עומדים לגנוז את הסרט), אבל יגיע לישראל רק באמצע דצמבר. אז הנה הסרט עוד-יותר-חדש של ג'ונז:

זה הקליפ-שהפך-לסרט-קצר שביים ספייק ג'ונז לקניה ווסט. נראה יותר ספייק לי מספייק ג'ונז. במקור הוא היה אמור לעלות לאיי-טיונז, אבל אחרי שווסט עיצבן את אמריקה כשהתפרץ לנאום הזכייה של טיילור סוויפט בפרסי אם.טי.וי איי-טיונז ויתרו עליו והוא עלה לצפייה חופשית.

הווידיאו כאן.

פתיחה סבירה ל"לבנון" בסוף השבוע האחרון, אבל רחוקה מלשבור שיאים. יהיה מעניין לראות אם הדפוס המוכר בקולנוע הישראלי – בו הסרטים דווקא מתחזקים משבוע לשבוע ולא נחלשים (כמו הסרטים האמריקאיים) – תתפוס גם כאן, כי אם כן, הרי שמצבו של "לבנון" עוד יתחזק וישתפר. אם לא, מפיצי הסרט יצטרכו לגרד את הראש במבוכה ולתהות לאן נעלמו כל הצופים של "בופור" שאחריהם מן הסתם הם חיזרו בקמפיין, והאם זה היה רעיון טוב לחכות כל כך הרבה זמן בין הזכייה בוונציה ובין ההפצה.

בסוף השבוע האחרון צפו ב"לבנון" 10,500 איש. ב-28 עותקים. מספר נמוך בהשוואה ל"בופור", בו צפו בסוף השבוע הראשון שלו כ-30,000 איש, והוא הגיע תוך ארבעה ימים ל-40,000 כרטיסים.

"לבנון" הוצג בשבועות האחרונים, לפני ההפצה הרחבה, בעותק בודד במעין טרום בכורה בסינמה סיטי, ואז צפו בסרט קצת יותר מ-5,000 צופים נוספים, מה שממקם את מספר הכרטיסים שכבר נמכרו לו עד אתמול בכ-16,000.

אבל הלהיט המפתיע ממשיך להיות "עג'מי". אם ב"ההסדר" וב"שבעה" דיברו בהתלהבות על "קהלים חדשים שלא מגיעים לסרטים ישראליים" (קרי, הדתיים), ואם ב"חתונה מאוחרת" התלהבו מכמויות הגרוזינים (כלומר, יוצאי גרוזיה) שהגיעו לקולנוע. ב"עג'מי" הבשורה היא שהסרט הוא הצלחה בקרב הערבים. ערביי יפו מגיעים לקולנוע לב, וערביי המשולש הולכים לסינמה סיטי. בסוף השבוע האחרון צפו בסרט 11,000 איש, ב-18 עותקים בלבד. כלומר: קצת יותר כרטיסים מ"לבנון" בהרבה פחות עותקים. מה שאומר שהאולמות ב"עג'מי" היו צפופים בהרבה מהאולמות של "לבנון". קחו בחשבון שעם עליית "לבנון" בסינמה סיטי – סרט המופץ על ידי יונייטד קינג – בעלת הבית של סינמה סיטי – כמות ההקרנות של "עג'מי" בקומפלקס קטנה והסרט עבר לאולמות הקטנים. האולמות הגדולים ועיקר ההקרנות הופנו ל"לבנון" (ל"לבנון" יש עשר הקרנות ביום בשני אולמות, אחד מהם קטן, השני מהגדולים במתחם, המכיל כ-300 מקומות. ל"עג'מי" יש שש הקרנות ביום, בשני אולמות של כ-100 מקומות כל אחד).

"עג'מי" מכר עד כה כ-87,000 כרטיסים. בקצב הזה הוא חוצה את ה-100,000 כרטיסים בעוד שבוע.

הנוכחות המוגברת של "לבנון" ו"עג'מי" באולמות דחקה החוצה כמעט לחלוטין את "אילי ובן" ו"עיניים פקוחות", המוקרנים במעט מאוד מסכים ולמעשה נמצאים רגע לפני ירידה (אפשר להניח שכשיעלה "חמש שעות מפריז" ב-12.11, הם יצטרכו כבר לרדת כדי לפנות לו מקום). "אילי ובן" יסיים את סיבובו בבתי הקולנוע עם כ-30,000 כרטיסים. ו"עיניים פקוחות" – שעושה עכשיו סיבוב פסטיבלים מרשים בעולם – נעצר בסביבות ה-22,000 כרטיסים.

"סיפור גדול" הגיע ל-195,000 כרטיסים. גם הוא – אני מניח – יצטרך לרדת מהמסכים בחודש הקרוב, בו יש סיכוי שיצליח להגיע בדיוק ל-200,000 כרטיסים.

הפוסט הזה צריך להיפתח באלף גילויים נאותים: עדו פלוק, במאי הסרט "אף פעם לא מאוחר מדי", הוא גיסי. ואת העבודה על הסרט אני מכיר היטב. בגלל הקרבה שלי לעניין לא כתבתי מילה על הפרויקט הזה עד עכשיו. אבל המייל הבא הגיע אליי אתמול דווקא דרך גיאגיא אסיף, שיזם מבצע מעניין למימון הסרט, וחוץ מהעובדה שאשמח אם קהילת קוראי "סינמסקופ" תהיה שותפה לו, יהיה גם מעניין לראות האם היוזמה הזאת תצליח ומה ייצא ממנה.

הנה המייל של גיאגיא:

זה אחד הפוסטים המופלאים ביותר שראיתי בעברית: שרון רז, שעוקב בבלוגו אחרי בתי קולנוע נעלמים בארץ, ריכז רשימה מצולמת של כל 62 בתי הקולנוע שפעלו אי פעם, עבר והווה, ופועלים ברחבי תל אביב-יפו (פלוס תוספות ועדכונים). מרגש ומאיר עיניים.

=============

והנה אייטם שבעיתונים היומיים יכלו לתת לו את הכותרת "חופשה מהסרטים": הפאב-מלון מהכפר הסקוטי פנאן, שכיכב בסרטו הנפלא של ביל פורסיית, "גיבור מקומי" מ-1983, ייפתח בקרוב שוב לעסקים. זאת לאחר שבעליו האחרונים מכרו אותו ב-2007 והיגרו לקנדה. המלון קיים כבר 200 שנה ברצועת החוף הצפונית של אברדינשייר, כולל תא הטלפון האדום שבחזיתו. ואם מעולם את ראיתם את "גיבור מקומי" (שבמשאל שהתקיים במסגרת פסטיבל הקולנוע הבריטי לפני כמה שנים בחרתי בו כסרט הבריטי הטוב בכל הזמנים), אתם פשוט חייבים.

==============

לא, באמת. אני חושב להכין כאן עמוד קלון ולציין בכל פעם שאני נתקל באחד העיתונים בכותרת "חי בסרט" או "חיים בסרט". זה פושה בכל העיתונים, מ"ידיעות" (הפניית השער לראיון של שמוליק מעוז על "לבנון" לפני שבועיים) ועד "דה מרקר (בוקסה על פעילות מוקי גרדינגר בידיעה עליו מלפני שבוע). זה כבר כחמש שנים שצירוף המילים הכה-נדוש הזה לא מפסיק להיות מוצמד לכל ידיעה בסקציית הניוז שקשורה איכשהו לקולנוע (ואם לא קשורה לקולנוע יתנו את הכותרת "משהו מהסרטים". כמו "מרדף מהסרטים", וכו') אני לא מאמין שיש עדיין עורכים בעיתונים שחושבים שהם הראשונים שנותנים את הכותרת הזאת ושהיא מה-זה שנונה ומצחיקה. ואני לא מאמין שהעורכים הראשיים בעיתונים היומיים עוד לא הוציאו מזכר שבו הם אוסרים על השימוש בצירוף הכה נדוש ורופס מחשבתית הזה.

============

הנה זה מתחיל: שתי ידיעות נפרדות, על רשתות קולנוע, אחת בדרום קרוליינה והשנייה באלבמה, שאוסרות על שימוש בטלפונים סלולריים בתוך אולמות ההקרנה. מי שנתפס משוחח או כותב הודעת טקסט, מתבקש לעזוב את האולם. שזה רעיון אדיר ונהדר ואני מקווה שהוא יהפוך לסטנדרט העולמי ובהדרגה יגרום לכך שאנשים פשוט יפסיקו לדבר בטלפון בזמן סרטים. אבל… איך בדיוק אוכפים את זה? קודם כל, איך גורמים לכך שאכיפת העניין לא תהפוך להפרעה גדולה יותר מהשיחה בטלפון. ושנית, מה עושה סדרן שמבקש מלקוח להפסיק לדבר ולצאת החוצה וזה מסרב להיענות לו. ובקצב הזה, תוך כמה זמן נלנקק כאן לכותרת "סדרן נורה אחרי ויכוח שהתפתח בינו ובין צופה שדיבר בסלולרי בזמן סרט"?

=============

ואת המסע שלנו אל העבר (בתי קולנוע הרוסים) והעתיד (סלולרים כבויים) נסיים עם דאגלאס אדאמס עליו השלום. מאוצרות גוגל-וידיאו: סרט תיעודי משעשע למדי מאי שם בסוף שנות השמונים בו דגלאס אדאמס מנסה להבין מה זה בדיוק "האינטרנט".

עדכון: הטריילר הוחלף בגרסה עם תרגום לעברית וסאונד משופר.

"קירות", סרטו השני של דני לרנר ("ימים קפואים"), ייצא בארץ בדצמבר. אולגה קורילנקו ("קוואנטום של נחמה") ונינט טייב ("ים של דמעות") מככבות. הטריילר נראה מסקרן – "קירות", לצד "כלבת", הוא מהסרטים שאני הכי מחכה להם בעונה הקרובה – אבל לא הבנתי מילה ממה שהן אומרות:

די מדהים. פסטיבל גנט בבלגיה ננעל אתמול, ומבין חמישה פרסים שחולקו במהלך הפסטיבל, סרטים ישראליים זכו בשלושה מהם.

"עיניים פקוחות" של חיים טבקמן זכה בפרס הראשי של הפסטיבל. "ציון ואחיו" של ערן מרב זכה בפרס התסריט. ו"עג'מי" זכה בפרס חבר השופטים הצעיר.

הנה ראיון בלגי עם חיים טבקמן אחרי זכייתו בפרס:

============

ובינתיים בברלין: אבי מוגרבי יקבל בעוד שבועיים את פרס קונרד וולף מטעם האקדמיה לאמנויות בברלין. בפרס הזה זכו לפני כן במאים לארס פון טרייר, מרגרטה פון טרוטה, פולקר שלונדורף, אדגר רייץ וקץ לואץ'.

65 סרטים הוגשו לאקדמיה האמריקאית על ידי גופי הבחירה הרשמיים במדינות השונות. את הסרטים יתחילו בקרוב צוותים של הוועדה האחראית על קטגוריית הסרט הזר לראות, למיין ולסנן עד שיגיעו לרשימה מצומצמת של תשעה סרטים שיעלו בינואר לשלב השיפוט השני, בו ועדה נוספת תצפה בהם, ותבחר את חמשת הסרטים שיהיו המועמדים הסופיים לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר. נכון לרגע זה, אין שערוריות או מחלוקות משמעותיות, למעט העובדה שהסרט ההולנדי נפסל, ובמקומו נשלח סרט חלופי (המפיק של הסרט החלופי טען מתכתחילה שהסרט הנבחר לא עומד בתקנון – כי הוא גרסה ערוכה מחדש לסרט שכבר הופץ קודם), ובכלל כל הוויכוח ההולנדי מזכיר את פרשת ערן ון-קולירין נגד יוסף ון-דר-סידר. מה שאומר שלסרט ההולנדי – על נער המצטרף לרזיסטנס במלחמת העולם השניה – יש סיכוי לא רע לזכות במועמדות. מה שכן: הוועדה ההולנדית פנתה כעת לאקדמיה האמריקאית וביקשה – מה שכולנו מבקשים – שהתקנון של התחרות יהיה קצת ברור יותר.

הנה 65 הסרטים.

Albania, “Alive!,” Artan Minarolli, director;
Argentina, “El Secreto de Sus Ojos,” Juan Jose Campanella, director;
Armenia, “Autumn of the Magician,” Rouben Kevorkov and Vaheh Kevorkov, directors;
Australia, “Samson & Delilah,” Warwick Thornton, director;
Austria, “For a Moment Freedom,” Arash T. Riahi, director;
Bangladesh, “Beyond the Circle,” Golam Rabbany Biplob, director;
Belgium, “The Misfortunates,” Felix van Groeningen, director;
Bolivia, “Zona Sur,” Juan Carlos Valdivia, director;
Bosnia and Herzegovina, “Nightguards,” Namik Kabil, director;
Brazil, “Time of Fear,” Sergio Rezende, director;
Bulgaria, “The World Is Big and Salvation Lurks around the Corner,” Stephan Komandarev, director;
Canada, “I Killed My Mother,” Xavier Dolan, director;
Chile, “Dawson, Isla 10,” Miguel Littin, director;
China, “Forever Enthralled,” Chen Kaige, director;
Colombia, “The Wind Journeys,” Ciro Guerra, director;
Croatia, “Donkey,” Antonio Nuic, director;
Cuba, “Fallen Gods,” Ernesto Daranas, director;
Czech Republic, “Protektor,” Marek Najbrt, director;
Denmark, “Terribly Happy,” Henrik Ruben Genz, director;
Estonia, “December Heat,” Asko Kase, director;
Finland, “Letters to Father Jacob,” Klaus Haro, director;
France, “Un Prophete,” Jacques Audiard, director;
Georgia, “The Other Bank,” George Ovashvili, director;
Germany, “The White Ribbon,” Michael Haneke, director;
Greece, “Slaves in Their Bonds,” Tony Lykouressis, director;
Hong Kong, “Prince of Tears,” Yonfan, director;
Hungary, “Chameleon,” Krisztina Goda, director;
Iceland, “Reykjavik-Rotterdam,” Oskar Jonasson, director;
India, “Harishchandrachi Factory,” Paresh Mokashi, director;
Indonesia, “Jamila and the President,” Ratna Sarumpaet;
Iran, “About Elly,” Asghar Farhadi, director;
Israel, “Ajami,” Scandar Copti and Yaron Shani, director;
Italy, “Baaria,” Giuseppe Tornatore, director;
Japan, “Nobody to Watch over Me,” Ryoichi Kimizuka, director;
Kazakhstan, “Kelin,” Ermek Tursunov, director;
Korea, “Mother,” Joon-ho Bong, director;
Lithuania, “Vortex,” Gytis Luksas, director;
Luxembourg, “Refractaire,” Nicolas Steil, director;
Macedonia, “Wingless,” Ivo Trajkov, director;
Mexico, “Backyard,” Carlos Carrera, director;
Morocco, “Casanegra,” Nour-Eddine Lakhmari, director;
The Netherlands, “Winter in Wartime,” Martin Koolhoven, director;
Norway, “Max Manus,” Espen Sandberg and Joachim Roenning, directors;
Peru, “The Milk of Sorrow,” Claudia Llosa, director;
Philippines, “Grandpa Is Dead,” Soxie H. Topacio, director;
Poland, “Reverse,” Borys Lankosz, director;
Portugal, “Doomed Love,” Mario Barroso, director;
Puerto Rico, “Kabo and Platon,” Edmundo H. Rodriguez, director;
Romania, “Police, Adjective,” Corneliu Porumboiu, director;
Russia, “Ward No. 6,” Karen Shakhnazarov, director;
Serbia, “St. George Shoots the Dragon,” Srdjan Dragojevic, director;
Slovakia, “Broken Promise,” Jiri Chlumsky, director;
Slovenia, “Landscape No. 2,” Vinko Moderndorfer, director;
South Africa, “White Wedding,” Jann Turner, director;
Spain, “The Dancer and the Thief,” Fernando Trueba, director;
Sri Lanka, “The Road from Elephant Pass,” Chandran Rutnam;
Sweden, “Involuntary,” Ruben Ostlund, director;
Switzerland, “Home,” Ursula Meier, director;
Taiwan, “No Puedo Vivir sin Ti,” Leon Dai, director;
Thailand, “Best of Times,” Yongyoot Thongkongtoon, director;
Turkey, “I Saw the Sun,” Mahsun Kirmizigul, director;
United Kingdom, “Afghan Star,” Havana Marking, director;
Uruguay, “Bad Day for Fishing,” Alvaro Brechner, director;
Venezuela, “Libertador Morales, El Justiciero"

מישהו מצליח לזהות מביניהם את תשעה הסרטים שיעברו לשלב הבא? לצערי, לא ראיתי כמעט אף אחד מהסרטים הנ"ל, כך שהימוריי הם על סמך מוניטין בלבד, מבלי לדעת מה איכות הסרטים והאם הם ידידותיים-לעיניים-האמריקאיות-של-פנסיונרי-האקדמיה. אני מניח ש"סרט לבן" של מיכאל האנקה (גרמניה) ו"חלב העצב" של קלאודיה יוסה (פרו), יעלו שלב, בזכות העובדה שזכו בקאן ובברלין (בהתאמה). הזוכה מוונציה לא הוגש לאוסקרים. אני מעריך גם ש"נביא" של ז'אק אודיאר (צרפת) יעלה שלב. ושרבים הסיכויים לזוכי האוסקר ג'וזפה טורנטורה (איטליה) ופרננדו טרואבה (ספרד) להגיע אפילו עד מועמדות. מי עוד? לקנדי ולהולנדי יש סיכוי. אבל התקווה שלי היא שמי שיזכה השנה באוסקר הוא בונג ג'ון-הו הקוריאני, שמציג את סרטו "אמא" (הטריילר נראה כמו סוג של "מיסטיק ריבר" קוריאני). בונג ג'ון-הו הוא הקולנוען הכי חשוב והכי משמעותי ברשימה הנ"ל (יהיו שיגידו שזה מיכאל האנקה, וקרב אוסקרי בין האנקה לבונג יהיה נפלא בעיני).

"תירה בו! הנשמה שלו עוד רוקדת!"

פורסם ב"פנאי פלוס", 14.9.2009

בשנות ה-70 וה-80 אייבל פררה היה במאי עצמאי וקיצוני למדי שפעל בניו יורק ויצר, לרוב, סרטי אימה מופרעים ומשולחי רסן. אם גודאר היה יוצר סרטי אקספלויטיישן, ככה הם היו נראים. ב-1992 הוא בבת אחת שינה כיוון ויצר את "פקד מושחת": סרט לא פחות מופרע ואימתי, אבל פחות ז'אנרי, העוסק בוויה דולורוזה של שוטר ניו יורקי (הרווי קייטל, בהופעה הטובה שלו אי פעם) שמידרדר לחיים של סמים ואלימות ומנצל את התג שלו כדי לעשות רע במקום טוב. כשהוא חוקר אונס של נזירה בכנסיה המסר הנוצרי של פררה נחשף: זהו הפסיון המודרני, האדם הנוטל ביסוריו על עצמו את חטאי האנושות, כדי לזכות בחיים של גן עדן בעולם הבא. באיקונוגרפיה של פררה מחטי מזרקי ההרואין החליפו את מסמרי הצלב של ישו. וכן: על הסט של "פקד מושחת", במה שהפך לאחת האגדות וההזויות והמפורסמות בתולדות הקולנוע, הבמאי וכמה משחקניו הזריקו הרואין אמיתי: מול המצלמה ומאחוריה. “פקד מושחת" האיר את הפילמוגרפיה של פררה עד אותה נקודה באור ברור יותר: בין אם הוא עוסק במאפיונרים או רוצחים סדרתיים, פררה ייצר פורטרט של השאול הניו יורקי של האייטיז (קצת לפני, קצת אחרי), ובנה פסיפס מבעית שאפשר להקבילו לציורי הגיהנום של הירונימוס בוש: דם ואש וצרחות וסבל. "פקד מושחת", שהדהים את צופיו, הוציא את פררה מהגטו של סרטי האקספלויטיישן, גרם להוליווד להתעניין בו לרגע (הוא ביים לוורנר רימייק ל"פלישת חוטפי הגופות". הסרט יצא לא רע, אבל זה נגמר בטראומה הדדית), ולא מעט שחקנים – כולל מדונה – רצו שהוא יעשה להם מה שהוא עשה להרווי קייטל, יקח אותם לסיבוב בסחי ובהשפלה. למרות שהוא לא שיחזר את הישגיו מאז, פררה נותר אחד הבמאים שהכי מסקרנים אותי. יש משהו בבמאים שהם באמת מטורפים. אי אפשר לדעת לאיזה כיוון ישפריץ הכישרון שלהם.

תאוות בצע ואופורטוניזם הם מטבע עובר לסוחר גם בקולנוע העצמאי, ומתברר שהזכויות של "פקד מושחת" נמצאות כולן בידי המפיק ולא הבמאי. והמפיק – לא יודע למה דווקא עכשיו – חש שהסרט צבר מוניטין של סרט פולחן והגיע הזמן לעשות לו… מה? רימייק? סרט המשך? לייצר לו אח? פנה המפיק למי שבי-מוביז הם הלחם והחמאה שלהם: אבי לרנר ודני דימבורט. הם – תהרגו אותי אם אני מבין איך הם עשו את זה – הצליחו להביא לעסק את ורנר הרצוג כבמאי ואת ניקולס קייג' ככוכב. אייבל פררה נשאר בחוץ (והוא מעוצבן המחץ).

בשנות השבעים והשמונים, ורנר הרצוג היה במאי לא פחות פסיכופת מאייבל פררה. יודעים מה? אפילו יותר. סרטיו היו מופת של איבודי שליטה מגלומניים. לפעמים באופן מרהיב, לפעמים באופן בלתי נסבל. זו הבעיה עם במאים מטורפים: משמעת היא לא הצד החזק ביותר שלהם (ולכן, הסרט שאני הכי אוהב של הרצוג הוא למעשה סרט תיעודי על הרצוג שמתאר את הטירוף מאחורי הפקת סרטו "פיצקרלדו"). בשנים האחרונות הרצוג התמחה יותר בבימוי קולנוע תיעודי, רובו מרתק למדי, בו הוא מטיח בנו באופן מפורש יותר את נקודת ההשקפה הפסימית שלו על האנושות. וכעת פרויקט טירוף של במאי אחד מועבר לידיו של במאי מטורף אחר. ומה יצא? אם "פקד מושחת" הראשון היה סרט האמנות הראשון של במאי סרטי אקספלויטיישן, הרי ש"פקד מושחת" הנוכחי הוא סרט האקספלויטיישן הראשון של במאי סרטי אמנות.

זה שוט מתוך "פקד מושחת". ויש גם נחשים ואיגואנות

עכשיו, תמחקו מראשכם את כל ההקדמה הנ"ל ותייקו אותה תחת "טריוויה שולית". כי אחרי הצפייה ב"פקד מושחת" התברר שלמעשה אין שום קשר בין הסרט ההוא לסרט הזה פרט לשם. לא הדמות, לא העלילה, לא הלוקיישן. רק התקציר הכללי: בלש משטרה שמידרדר להתמכרות לסמים ומתחיל לשדוד את הסוחרים במקום לעצור אותם. בגרסה של הרצוג – שלי דווקא הזכירה יותר רימייק ל"זנדלי", פילם נואר אחר של ניקולס קייג', מ-1991, באותו לוקיישן בניו אורלינס – דמותו של ניקולס קייג' מתחילה עם איזשהו עמוד שדרה מוסרי שנסדק. הוא נסחף לסמים שלא באשמתו. אם כבר, באשמת המצפון שלו. ומאותו רגע הסמים הם אלה שמקבלים את ההחלטות במקומו. אלא מה שהיה יכול להיות סרט על הידרדרות, היסחפות, שקיעה בביצה טובענית, הופך בידיים של הרצוג למעין פארסה שנראית כמו הזיה מתמשכת אחת. הסרט, המסתובבות בביצות ניו אורלינס המחלימה מנזקי הוריקן קתרינה (מטאפורה! סאטירה פוליטית!), מלא נחשים ותנינים (מטאפורה! זוחלים! דמם קר!), וכשהגיבור שלנו מתחיל להזות שהוא רואה איגואנות – האיגואנות היא בדיחה חוזרת בסרט הזה – השאלה המתבקשת הראשונה היא על איזה טריפים היה הרצוג כשעשה את הסרט, והשנייה היא: האם זו אולי בכלל קומדיה? האמת, בגלל שהרצוג הוא יוצר כה משולח רסן ומשוחרר שאף פעם לא עושה כלום לפי שום ספר, אני מאמין שהסרט הזה הוא איזושהי השתובבות שלו באיזורי הפילם נואר האמריקאי הדרומי, והנסיון שלו לצוד את הז'אנר ולתלות את ראשו המפוחלץ על קירו. התוצאה תמוהה, אבל אני חייב להודות שיש בה רגעים שהרגשתי שהסרט הזה הוא יצור נדיר. חופשי מכל עכבות או מוסכמות. יצור פרא. אין לי מושג אם זה הסרט הכי גרוע או אחד הכי מופלאים/מופרעים שראיתי באחרונה, אבל די ברור לי שהרצוג כאן צחק לגמרי: או עלינו או על הבוסים שלו. אולי בהקרנות חצות כסרט פולחן יש לו עתיד.

"פקד מושחת": בתי קולנוע ושעות הקרנה

כזכור, בתחילת יוני, מיד אחרי שראיתי את "לבנון" בהקרנת אקדמיה, כתבתי עליו את מה שהגדרתי כ"הביקורת הראשונה". עיקרה היה להביע התפעמות גדולה מהסרט שכה הרשים אותי, ומתוך כוונה להותיר את מגרעותיו לעיון מאוחר. מאז, נדמה שהממוצע הביקורתי פחות או יותר נושב לאותו כיוון: סרט מרשים מאוד, קולנועי לעילא, מרהיב ויזואלית, חזק מאוד מבחינת השפעתו על הצופה, אבל עם רגעים שממסמסים את העוצמה בעיקר ברגעים של משחק מעט צעקני, ושימוש מעט נודניקי במבט ישיר אל המצלמה. לכן, את הביקורת השנייה החלטתי לבסוף להקדיש בעיקר לעיון ב"לבנון" בקונטקסט של ז'אנר סרטי המלחמה. ואין לי עונג גדול יותר מאשר לעסוק בקולנוע הישראלי מנקודת מבט ז'אנרית. כן ירבו.

פורסם ב"פנאי פלוס", 14.9.2009

צופה מהצד – או שמא מתבונן זר המשקיף על הקולנוע הישראלי מבחוץ – עשוי לגלגל עיניים בפליאה: שלושה סרטים על מלחמת לבנון הראשונה בשלוש שנים? לו היינו בהוליווד היה לזה בוודאי הסבר פשוט: הצלחתו של האחד הביאה להפקת הבאים. אבל לקולנוע הישראלי מטאבוליזם משלו וכך קרה ש"בופור", “ואלס עם בשיר" ו"לבנון", למעשה הופקו – במידה כזו או אחרת – די במקביל. כמו, נגיד, “אפוקליפסה עכשיו" ו"צייד הצבאים", שני סרטים כמעט חופפים בתאריכי ההפקה שלהם, שהפכו – כל אחד בסגנונו הכה שונה – את טראומת מלחמת וייטנאם ליצירת מופת.

המתבונן מן הצד גם יתמה: בעוד שלושה סרטים על נושא דומה שיוצאים בזה אחר זה עשויים להיראות כמו מיחזור, שלושת הסרטים האלה הפכו בשלוש השנים האחרונות לשלושה מהסרטים הכי מעוטרי פרסים של הקולנוע הישראלי בן זמננו: “בופור" ו"בשיר" היו מועמדים לאוסקרים. “בשיר" גם זכה בגלובוס הזהב. “לבנון", שמסתמן בינתיים כאחרון בשרשרת הזו בארץ היה לסרט הישראלי הראשון אי פעם שזוכה בפרס הראשון בפסטיבל ונציה (האוסקר אבוד לו: “עג'מי” הוא הנציג הישראלי, אבל לא אתפלא אם "לבנון" יגיע למועמדות לגלובוס הזהב). עכשיו הוא סוף סוף יוצא למסכים בארץ, אחרי שגם ליקט ארבעה פרסי אופיר.

הסיבה לתזמון בוודאי מקרית, או שנכון יהיה לשמור אותה למיסטיקנים או לפסיכולוגים העוסקים בתהליך הבשלת הטראומה עד שניתן לתרגמה לסובלימציה אמנותית (גם "בשיר" וגם "לבנון" עוסקים בחוויות האישיות של יוצריהם במלחמה). אבל לגבי הפרסים דווקא יש לי הסבר: “בופור", “ואלס עם בשיר" ו"לבנון" מייצגים את רגעי השיא בהתבגרות של הקולנוע הישראלי. ההתבגרות הזאת באה לידי ביטוי בעובדה שהקולנוע הישראלי סוף סוף מצליח להתגרש מהסד הזה שנקרא "עלילה" (אגב, בלי קשר למלחמת לבנון, גם “ביקור התזמורת” עשה את זה – העדיף את האווירה על פני העלילה). כדי שאהיה מובן: עלילה, סיפור, תסריט – כל אלה דברים טובים, יפים, חשובים וחיוניים לקולנוע, אבל לאו דווקא הכרחיים. הם הכרחיים בוודאי לקולנוע השואף להיות קומוניקטיבי, מיינסטרימי, מצליח, כזה המנסה לספר סיפור ברור עם עליות וירידות רגשיות והגיון ברור של סיבה, תוצאה וההשלכות הרגשיות של כל אחת מהם. אבל עיינו במה שקורה מחוץ לקולנוע האולטרה-מיינסטרימי ותגלו עולם שלם של יצירות קולנועיות בהן העלילה היא רק אלמנט אחד, ולאו דווקא הבכיר, בטקסט. אם תרצו, השוו את זה לעולמות המילוליים המודפסים על נייר. יש ספרים עם "סיפורים סוחפים", ויש כאלה בהם הרצף הנראטיבי הוא רק מספיק יציב כדי להלביש עליו מסע פנימי, אבסטרקטי יותר. ויש גם שירה. שורות קצרות, לכאורה נטולות כל עלילה, הדורשות פיענוח, ומהוות אתגר לקהל שרוצה שהספר שלו יהיה קליל ומהנה. או סוחף ומרגש. והקולנוע הישראלי, עד כה, אמנם הלך והשתכלל בעלילות, בנראטיבים, ביצירת ההזדהות, אבל כמעט והזניח את הפיוט לחלוטין. באים שלושת הסרטים האלה ועושים כאן מהפכה לא קטנה. עלילה? יש. או, אם תרצו, רצף זמן כרונולוגי. אבל כל סרט מלביש על השלד הזה את המסע הפרטי שלו. ב"בופור" זה האמביאנט של ההיסוס, כפי שבא לידי ביטוי בשיטוט בתעלות המוצב. ב"בשיר" זה האבסורד, הפיכת המלחמה למעוז של סוריאליזם הגובל בנונסנס, כי רק ככה אפשר להתמודד עם הזכרון האמיתי והמודחק. זכרון שכשהוא ניעור, מצלק את הנפש עמוק מדי. ו"לבנון" – זהו במידה רבה אחד הסרטים הכי אמורפיים מבחינה עלילתית שאי פעם נעשו כאן, ואני מצדיע לו על כך. הסרט הזה הוא כמו ניתוח מוח פתוח, בו אפשר לדמיין אותנו הצופים פותחים את הצוהר בצריח מוחו של הבמאי, ומציצים פנימה אל האפלה. אם רובו של "ואלס עם בשיר" הזכיר באווירת את עולם הקרקס והקרנבל המטורלל של רוב "אפוקליפסה עכשיו", מגיע "לבנון" ומזכיר באווירתו ובסגנונו את המערכה האחרונה של אותו סרט מופתי של פרנסיס פורד קופולה, בו אנחנו – והגיבורים – נבלעים באפילה של טירוף המלחמה.

עלילתית, “לבנון" מתאר מסע אפיזודי של צוות טנק אחד במשך ארבע השעות הראשונות של מלחמת לבנון, 1982. אבל הצופה הערני יכול וצריך לתהות: האם זה ייצוג "ריאליסטי" של מה שקרה, של המציאות? בוודאי שלא. “לבנון" יוצר נקודת מבט אקספרסיוניסטית, סובייקטיבית לחלוטין, המתבוננת בכל מה שקרה מסביב. אלה שמחפשים עלילה עשויים לתהות מדוע הגיבור (או לפני כן: מי הוא הגיבור בכלל?) כה פסיבי. שאלתם מוצדקת: גיבור פסיבי יוצר סרט פסיבי. אבל הגיבור של "לבנון" אקטיבי מאוד בהתבוננות שלו. ואנחנו אמורים להיות כמותו: לא מתבונים בו, אלא מנסים, כמותו, לפענח את מה שהוא רואה. לא פלא, לפיכך, שעינו של הגיבור (יואב דונט, שנקרא בסרט שמוליק, ולפיכך מתפקד כשגריר זכרונותיו של הבמאי), היא בעצם הכוכבת הראשית של הסרט. עין, קאט, מעבר לנקודת התצפית שלה. שחקני המשנה: קרני האור. הגיבור, אני מניח, לא פסיבי באופיו, הוא פשוט בהלם. הוא לא מצליח לעבד את התמונה הגדולה, לכן היא מתפרקת לגורמיה: קרני האור, ההשתקפויות, הצללים. הצילום של גיורא ביח והעיצוב של אריאל רושקו מנצלים למקסימום את הלוקיישן הקלאוסטרופבי שהסרט כמעט ולא יוצא ממנו: בטן הטנק בו יושבים ארבע דמויות ואורחיהם המזדמנים. השימוש באור וצל (ובעיקר בחושך) והשימוש בעריכת הסאונד, שהולמת בנו ומוסיפה נדבך מלחיץ למדי, הופכים את "לבנון" לסרט מלחמה שמסתתר בתוך סט של סרט אימה. וזו סיבה נוספת להצלחה של הסרטים האלה גם בחו"ל: הסרטים האה מדברים בשפה ז'אנרית שברורה גם לצופה הכי מרוחק מישראל. לז'אנר "סרטי מלחמה" יש מוסכמות, ו"בופור", “בשיר" ו"לבנון" לא נבוכים לעמוד בציפיות ובמוסכמות, אבל גם מספיק עצמאיים ואמיתים כדי לקרוא עליהן תיגר. זה יופיו של השימוש בז'אנר: ברגע שהמסגרת הסיפורית מוכרת ברחבי העולם וקלה לקריאה ולהזדהות, קל יותר לשחק איתה מבחינה סגנונית, לנטוש את הפרוזה לטובת הפיוט.

אך בעוד "בופור" ו"בשיר" היו סרטי הקולנוע העלילתיים השלישיים של יוצריהם (יוסף סידר וארי פולמן, בהתאמה), “לבנון" הוא סרט הקולנוע הארוך הראשון של מעוז. ולמרות שקשה שלא להתפעל מהאומץ הרב שלו בסרט, להישאר נאמן בחירוף נפש לקונספציה הוויזואלית שלו – הכל בלוקיישן אחד עם הצצות מבוהלות מבעד לכוונת אל הבלאגן הלא ברור ששורר בחוץ – אפשר גם להצביע על מקומות מסוימים בהם הקונספט קצת מכניע את הסרט ונהיה רפיטטיבי. אוצר המילים של הסרט מרשים, אבל טיפה מצומצם. מצד שני, בסרט כזה – שעוסק בטראומות, פצעים, בלבול, כאוס – נראה לי אידיוטי לצפות לשלמות. רגעי הבוסר של הסרט מדגישים את מצב ההלם של הצפייה בו. וכמדומני, זה אחד הסרטים הבודדים שראיתי שמנסה – ולרגעים בוודאי מצליח – להכניס את צופיו למצב של הלם פוסט טראומטי.

"לבנון": בתי קולנוע ומועדי הקרנה

"לבנון", הביקורת הראשונה