את "מחוז 9 " אני מחבב יותר ויותר מאז שצפיתי בו. זה הולך ככה: ההתחלה מפתיעה ומעוררת חיוך, בגלל השילוב בין הווידיאו-ג'יפה-הפסאודו-דוקומנטרי ובין האפקטים של ספינת החלל העצומה. ואז זה טיפה מעיק, כי כל הרעיון של כאילו-סרט-תיעודי בגוף ראשון כבר די נמאס (מ"קלוברפילד" ועד "המשרד") ואז הסרט נהיה שנון בגלל הסאטירה הפוליטית החבויה בו (בעיקר ברמיזות לימי האפרטהייד בדרום אפריקה), ואז עניין הסאטירה ממצה את עצמו ונדמה שהסרט נחלש, ואז מגיעה כל חבילת האקשן המאוד מוצלחת של המערכה האחרונה. כלומר הסרט הזה עולה ויורד, ומצליח להפתיע, לפחות פעמיים אם לא שלום במאה דקותיו. שנון מאוד, הדבר הזה. וכשאני מחבר אותו לשאר סרטי המדע בדיוני שיצאו באחרונה בארץ ושהשלמתי באחרונה, הוא גם בולט בכמה שהוא חכם וקולנועי יותר מעמיתיו. הנה הביקורת עליו ועל בני מחזורו עכשיו על המסכים בארץ:

פורסם ב"פנאי פלוס", 21.10.2009

שלושה סרטים עתידניים בבתי הקולנוע בארץ בבת אחת? כנראה שהתנהגנו יפה השנה. ולא סתם: שלושתם די מתכתבים זה עם זה – באופן מקרי לחלוטין. ועוד: אחד מהם לא רע בכלל. ל"גיימר" ול"המחליפים" יש תקציר עלילה כמעט זהה, ובו האנושות התנתקה מהמציאות ובני האדם ספונים בבתיהם, מחוברים באמצעות טכנולוגיה וירטואלית לגופם ותודעתם של אנשים אחרים שחיים את החיים עבורם. ב"גיימר" מדובר במשחק מחשב/טלוויזיה אולטרה-ריאליסטי בו מושתלים שבבים במוחם של אסירים ומאותו רגע הם נזרקים לזירת קרבות בו הם נשלטים על ידי שחקנים ששולטים בהם מרחוק. בעולם וירטואלי אחר, בני האדם, בשיא עליבותם, יכולים לשלוט על אנשים אחרים במציאות שהיא כולה של תענוגות ותאוות (עולם דומה לזה הוצג גם בפיילוט לסדרה "קפריקה", מבית היוצר של "באטלסטאר גלקטיקה"). עלילת "גיימר" נהיית מעניינת – אבל מקושקשת למדי – כשאחת הדמויות הרצחניות מזירת משחקי האלימות חודרת לעולם התענוגות. אלא שהעירבוב הזה לא מחזיק יותר מדי זמן מסך או מחשבה. וחוץ מכמה קטעי אקשן היסטריים זה סרט סטנדרטי בנוסח "הנמלט" פוגש את "הנרדף": בראשון אסיר חף מפשע בורח מהכלא כדי להוכיח את חפותו, בשני אסיר נלחם על חייו במשחק טלוויזיה שהוא הגרסה המודרנית לזירת הגלדיאטורים, בסרט שניבא את עידן הריאליטי. “גיימר", בסופו של דבר, הופך להיות סרט חיוור למדי בסדרה של סרטים אופיינים למדע בדיוני העוסקים בבריחתו של אינדיבידואל מעולם עתידני של דיכוי וניכור. סרטים כמו "THX1138” של ג'ורג' לוקאס, “המירוץ לחיים" ("Logan's Run") או "הנרדף".

באופן משונה, “המחליפים" – סרט פעולה עם ברוס וויליס, מאת הבמאי והתסריטאים של "שליחות קטלנית 3” – מציג עולם עתידני כמעט זהה לזה של “גיימר”. שוב: בני האדם מסוגרים בבתיהם. הממשק היחיד שלהם למציאות הוא תחליפים שעושים את העבודה המלוכלכת עבורם. אם ב"גיימר" אלה אסירים או עניים שמוכרים את גופם לאחרים – עולם בו פסולת אנושית ממוחזרת – הרי שב"המחליפים" אלה רובוטים. בבית בני האדם משמינים, מזדקנים, נהיים כעורים, אבל עורם של בני דמותם הפלסטיקיים תמיד מתוח ונוצץ. ובבית בני האדם מקבלים את החוויה הפיזית והרגשית ישירות לגזע המוח, בלי להתערבב במציאות עצמה. כתוצאה מכך שבני האדם הפסיקו לצאת החוצה והם שולחים לעולם רק את תחליפים הסינתטיים, הפשיעה החמורה ירדה לאפס. כי כשמישהו מחסל רובוט זה לא מתויק כרצח, אלא כוונדליזם. אבל כשמישהו מתחיל להסתובב ברחובות עם כלי נשק שמחסל לא רק רובוטים אלא גם את המפעיל האנושי שלו ששוכב על ספת הווירטואל-ריאליטי בביתו, הגיבור שלנו – בלש משטרה – צריך לאתר מי עומד מאחורי זה. וכשהרובוט שלו מחוסל, הוא צריך לצאת, פיזית, מביתו כדי להמשיך את המשימה, ולהיות איש ביולוגי כמעט יחיד בעולם שכולו תחליפים רובוטיים. “המחליפים" הוא סרט מוחמץ כי הוא מפספס גם את הרעיונות הגדולים, אבל בעיקר את האקשן הגדול. כמו ב"גיימר" גם כאן האנטגוניסט של הסיפור הוא האיש שהמציא את הפיתוח הטכנולוגי, שנראה כמו המושיע הגדול בתחילה, אבל כעת המפלצת שלו יוצאת משליטה ומהווה סכנה לקיומה של אנושות. “המחליפים" הוא גם נציג בז'אנר מד"בי מוכר, של הבחירה בין חיים סינתטיים וירטואליים, לחיים של אנושיות בשר ודם. מעין "אני, רובוט", בו האדם והרובוט למעשה התאחו ליחידה אחת.

אחד האלמנטים המעניינים ב"המחליפים" היא המציאות החברתית/פוליטית שנוצרת בעקבות הפנייה של רוב האנושות לתחליפים סינתטיים: יש כאלה שבוחרים לשמר את אורח החיים ה"אורגני", נטול הטכנולוגיה – הם על תקן הפנאטיים הדתיים של ימינו, המואשמים בשימור אורחות חיים עתיקים שנראים לא "רלוונטיים" לימינו. הם, בסרט, חיים ב"שמורות" מגודרות ומאובטחות, שהכניסה לרובוטים אסורה אליהם. ממש כמו שכונות דתיות/אורגניות/רוחניות בארץ ובעולם כעת. המבט העתידני יודע להכניס סיטואציה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו בקונטקסט מעניין, ולהציג חשיבה מחודשת על אורחות חיים שאנחנו ביקורתיים לגביהם כיום, ולהראות לנו איך זה עשוי להתגלגל בעתיד. גטאות של בני אדם בלבד? ועוד מבחירה? כדי לשמור על עצמם מפני מה שהם (ואנחנו הצופים) מבינים שהוא הידרדרות איומה של האנושיות לעבר ואקום של קיום? ומה תהיה בחירתו הסופית של הגיבור? אם הבחירה תהיה בידיו, האם יבחר לשמר את אורח החיים הסינתטי, או שיחזיר את הגלגל לאחור? הבחירה בסרט הופכת את "המחליפים" לסרט שיש בו כמה רעיונות יפים על מסורת וקידמה. הרעיונות האלה מסתתרים בסיפור מקושקש ובאקשן מגושם, בסרט שיש בו סצינה אחת יפה ושני שוטים מצוינים. וזהו.

אבל השיא רק מתחיל: מהשבוע מציג בבתי הקולנוע "מחוז 9 ”, סרט המדע בדיוני הכי מסעיר שנראה עד כה השנה. אם "גיימר" ו"המחליפים" הם נציגים נדושים ומוחמצים של תת-ז'אנרים שכבר הגיעו למיצוי בספרות ובקולנוע המד"ב, “מחוז 9 ” הוא שיכלול של הז'אנר. קודם כל, שיכלול טכנולוגי: ניל בלומקמפ, איש אפקטים, חבר לפיטר ג'קסון, חובב סרטי טראש, ליצור סרט טראש בשלושים מיליון דולר, הוא נראה כאילו הוא מצולם באופן תיעודי, זול, מהיר, נטול השקעה, אבל בתוכו מסתתרת כמות די מפתיעה של אפקטים, שמשתלבים לתוך תחושת ה"ריאליזם". ובתוך מה שנראה כמו מוצר פשוט וזול יש שתי הברקות. ההברקה הראשונה היא העולם הספקולטיבי/מטאפורי שהסרט מציג, והמשמעויות הפוליטיות של המטאפורה הזאת. ההברקה השניה היא שאחרי שהמטאפורה ממצה את עצמה ונדמה שהסרט תקוע, הוא הופך, די בפשטות, לסרט אקשן משובח. כמו "המחליפים" גם "מחוז 9 ” מדמיין עתיד בו אנשים מסתגרים, או סוגרים אחרים, בגטאות. אבל מי צריך עתידנות בשביל זה: הביטו בעולם ותולדותיו ותגלו שבכל רגע נתון נמצאים אנשים כשגדרות סביבם, בגטאות, שמורות או מחנות פליטים. כמו ב"המחליפים", גם "מחוז 9 ” עוסק בכמה זה קל ופשוט לאנושות לאבד בבת אחת את אנושיותה, ועד כמה הדבר הכי מפלצתי שאנחנו, בני האדם, יכולים להיתקל בו, הוא בסופו של דבר המפלצתיות שלנו.

"מחוז 9 ” מתרחש ומצולם כולו בדרום אפריקה, ארץ הולדתו של הבמאי. חללית ענק מרחפת מעל שמי יוהנסבורג, כמו ספינת פליטים שנסחפה אל החוף. העולם מתגייס להצילה, לחלץ את החיזרים הפליטים המורעבים והחולים שהיו בה והגיעו – מסיבה לא ברורה – דווקא לכדור הארץ. אבל מה שהתחיל כפרויקט הצלה הומינטרי הפך כמה שנים אחר כך למפגע תברואתי. החיזרים שוכנו במעין מחנה פליטים שהפך לסלאמס, לשנטי-טאון, לטאונשיפ – הדימויים של בלומקמפ ברורים ובוטים מאוד, זה נראה כמו שילוב בין עזה לסווטו. ובני האדם, שבתחילה התרגשו מהמפגש מהסוג השלישי, רוצים כעת להקיא את הזרים מתוכם. בלומקמפ מציג סיטואציה שמוכרת לו כמי שגדל בדרום אפריקה בימי האפרטהייד, והוא משחזר את ההפרדה הגזעית, ואת הסימנים והתמרורים ברחוב, שאיפיינו את התקופה. אלא שהפעם זה לא הלבנים שלא רוצים את השחורים. אלא בני האדם – כולל השחורים עצמם, שברובם לא מתרגמים את שנות הגזענות שהם ספגו לגילויי אמפתיה ל"אחר" החדש – שרוצים הפרדה מהחיזרים. ההתחלה של הסרט – שמוצגת כמו סרט תיעודי הסוקר את ההחלטה לפנות את מחנה הפליטים של החיזרים למקום אחר (לכאורה מטופח יותר, אבל למעשה מרוחק ומבודד יותר) – היא אחת המטאפורות החברתיות הארסיות ונוקבות שנראו. אם הסרט היה נעשה בימי האפרטהייד עצמם, הוא היה הופך לסרט מחאה. ככזה, הוא לא יותר ממטאפורה חומצתית מאוד. אבל כשגיבור הסרט – פקיד נעבעכי שרק רוצה לרצות את הבוס הגזען שלו (שהוא במקרה גם אבא של אשתו) – חוצה את הקווים לצד של החיזרים (ברצף נסיבות מאוד "מד"בי"), הסרט מקבל תפנית מסחררת, ונהיה סוחף ומפתיע. אני מחכה לסרט המד"ב הישראלי שישכיל לקחת את המציאות הכה טעונה כאן – גדרות, חומות הפרדה, מלחמות טריטוריה, התנתקות – ולתרגם את זה לסרט אקשן מטאפורי.

אלא שצריך להוסיף: מטאפורות הן חרב פיפיות. להציג מצב ספקולטיבי/עתידני שאמור לגרום לנו לחשוב על מצב חברתי/פוליטי עשוי גם ליצור את ההפך. כי אוי ואבוי אם בלומקמפ רוצה לערוך השוואות בין השחורים בדרום אפריקה ובין החיזרים – שנראים כמו מפלצות (“שרימפס", הוא שם הגנאי של בני האנוש כלפיהם), אוכלים מזון חתולים וחיים בזבל ובצחנה. כי במקרה כזה הסרט עשוי להיחשד כמסמך גזעני יותר מכל מה שאי פעם נוסח בשיא ימי האפרטהייד. אני מניח שהמסר הוא הפוך, ושהוא רוצה לטעון שלבני אדם אין את הזכות לשלול את חירותו של אף אורגניזם תבוני, בלי קשר למראהו החיצוני או העדפותיו הקולינריות. אבל מטאפורות, וזו הסכנה שבהן, יכולות להתפרש לכל מיני כיוונים. לכן, הסרט מתחיל מסעיר כמשל, אבל משתדרג כשהמשל מסתיים והוא הופך לסרט פעולה. ועוד כזה שסרט ההמשך שלו (“מחוז 10 ”, מן הסתם), כבר נמצא בילט-אין לתוך העלילה. מגניב.

"מחוז 9": בתי קולנוע ושעות הקרנה

ארכיון הבלוג בין דצמבר 2008 לספטמבר 2009 עדיין כלוא במרתפי תפוז ואני לא יכול ללנקק אליו, ובגלל ש"מחוז 9 ", סרט המדע בדיוני הכי טוב שמופץ השנה בארץ (ומתמודד צמוד עם "ירח", מבחינתי, על תואר סרט המדע בדיוני הטוב של השנה), יוצא היום בבתי קהולנוע אני פשוט מעתיק ומעלה מחדש את הפוסט "הטיל של ניל", בו הצגתי ארבעה סרטים קצרים נפלאים של ניל בלומקמפ, איש האפקטים, שהפך לבמאי פרסומות, שהפך לבמאי של "מחוז 9 ". הנה הפוסט ההוא:

פורסם ב-16 באוגוסט 2009

"מחוז 9 " הוא הסרט שמסעיר את אמריקה בסוף השבוע האחרון. סרט מדע בדיוני יחסית דל תקציב שהפיק פיטר ג'קסון ושביים ניל בלומקמפ. אבל למרבה ההפתעה דווקא בלומקמפ – יליד דרום אפריקה שזהו סרטו הארוך הראשון – הוא זה שמושך את כל תשומת הלב התקשורתית, ונדמה שנולד כוכב קולנועי חדש. הסרט זוכה לביקורות מסחררות מרוב שהן חיוביות, ומרגע שמבקר אחד (ארמונד ווייט) כתב נגדו באופן שלילי, התעוררה סערה אינטרנטית נגד ווייט וביקורותיו.

הסרט מופץ בעולם על ידי אולפני סוני, שמיוצגים בארץ על ידי א.ד מטלון. אלא שבאתר של מטלון אין לסרט הזה זכר. אם הסרט נמצא בידיים של מפיץ אחר בארץ, זה הזמן להוציא הודעה לעיתונות, כי זה כרגע הסרט שכל העולם (האינטרנטי לפחות) מדבר עליו.

בלומקמפ התחיל את דרכו כאיש אפקטים, לפני שפנה לבימוי. הוא מוכר בעולם בתור זה שביים את פרסומת הרובוטריק הרוקד של סיטרואן. בכל סרטיו הקצרים נחשף הטאץ' שלו: מצלמה רועדת, שכאילו מצלמת משהו אמיתי בחטף, אבל השוט עצמו מערבב בין לייב אקשן ואנימציה – כל סרטיו נראים כמו סרטי תעודה, סינמה-וריטה, עם חייזרים ורובוטים. דמיינו את "להציל את טוראי ראיין" אבל נגד חיזרים/מפלצות/רובוטים ולא נגד נאצים. אחרי שביים את סרט הפתיחה למשחק המחשב "היילו 3 " הוא נשכר על ידי פיטר ג'קסון לביים את הסרט על פי משחק המחשב. כשהפקת הסרט "היילו" קרסה, אחרי שהאולפן ראה שזה יהיה עסק יקר מדי, בלומקמפ הציע לג`קסון להרחיב את הסרט הקצר שלו, "חי ביוהנסבורג", לסרט באורך מלא. וכך נוצר "מחוז 9 ".

הנה, עד שנדע האם אי פעם נראה את "מחוז 9 " על מסך קולנוע בישראל, פסטיבל סרטיו הקצרים של ניל בלומקמפ:

(תזכורת: הפוסט הזה עלה ביום ראשון בצהריים, ממש במקביל לפרסום הידיעה – שלא נשלחה אלי – ש"מחוז 9 " יפתח את פסטיבל אייקון ושיופץ בארץ על ידי יונייטד קינג, כך שיצאתי קצת טמבל מהטיימינג. אבל העיקר, שהנה הסרט כאן בבתי הקולנוע. והוא סופר-מומלץ. וכדאי מאוד מאוד לראות את הסרטים הקצרים האלה, לפני או אחרי הצפייה ב"מחוז 9 ", כי הם מציגים את אחד הבמאים הכי מפתיעים שפתאום צצו לנו).

"חי ביוהנסבורג" (הסרט הקצר שהורחב ל"מחוז 9 ")

"היילו 3 ", סרטון התדמית/שיווק/פיילוט לסרט שלא קרה

"טטרה ואאל"

"צהוב" (סרט מד"ב קצר, עם דיאלוגים בעברית, במימון אדידס)

כמובן שג'ו דנטה היה צריך לביים את הסרט הזה כדי שהוא ייצא כמו שצריך. ובעצם, דנטה כבר עשה את איש הזאב שלו. וגם ג'ון לנדיס. אז שיהיה, הנה תורו של ג'ו ג'ונסטון, במאי שאני מסמפט מאוד, בייחוד כשהוא בטריטוריות הבי-מוביז. ב"איש הזאב" יוניברסל שוב מחטטת בגנזכי סרטי האימה הקלאסיים שלה משנות ה-30 (אחרי שהיא הצליחה עם "המומיה" ופחות עם "ואן הלסינג"). בניסיו דל טורו – שחקן עם אוסקר בכיס – נכנס לנעליו ואיפורו של לון צ'ייני. נראה גותי.

הנה הטריילר המתורגם לעברית (מקסים שמי שתרגם את זה מצא לנכון לתרגם את צחוקו של אנתוני הופקינס – עוד שחקן עם אוסקר – ל"חה חה חה"). הסרט ייצא בארץ ב-10 בפברואר, 2010.

חלף שבוע מאז שהתחילו בחיפה הצילומים של "שיעור באהבה", סרטו החדש של אבי נשר, והלילה התחילו סוף סוף כמה אנשים שאני מכיר על הסט לטפטף לי צילומים מהעבודה.

זה מיום הצילומים הראשון. בים. הסרט מתרחש בחיפה של 1968, בקיץ בו שלושה נערים מגלים בפעם הראשונה מה עבר על ההורים שלהם 20 ומשהו שנים לפני כן באירופה. מימין, אבי נשר מביים את תובל שפיר (שמגלם את אריק), את תום גל (שמגלם את בני) ואת נטע פורת (שמגלמת את תמרה).

זה מישל אברמוביץ ("חטופה", "הסודות"), הצלם הצרפתי של הסרט. הבשורה הכי מרגשת מבחינתי היא שזהו סרטו הראשון של נשר המצולם בסינמסקופ. תמיד חשבתי ש"זעם ותהילה" ו"סוף העולם שמאלה" הם סרטים שהיו צריכים להיות מצולמים בסינמסקופ. הגיע הזמן. העובדה שהסרט מצולם בפילם ובסינמסקופ התאפשרה בזכות הזכייה של "הסודות" לפני שנה בפרס חביב הקהל בפסטיבל הקולנוע הישראלי בלוס אנג'לס, פרס שמוענק מטעם חברת פנאוויז'ן שלמעשה מימנה בעצמה את כל עלות ציוד הצילום של הסרט החדש. מאחורי אברמוביץ: נשר (מימין) ואדיר מילר (משמאל) בבית קברות.

בצילום הנ"ל: אדיר מילר, תובל שפיר ומישל אברמוביץ. אדיר מילר מגלם את יענקל'ה ברייד, שדכן, שהוא גם קצת בלש פרטי וגם קצת מלאך גואל, שלוקח את גיבור הסרט תחת חסותו ובמשך קיץ אחד מציג בפניו את עולמם של אלה החיים בעיר התחתית בחיפה, פליטים שיצאו מהשואה ולא ממש הצליחו להשתלב בחיי הבורגנות שעל הכרמל. הסצינה הזאת מצולמת בשכונה בה גר הנער. הלוקיישן נמצא ברחוב 2 בנובמבר, בכרמל הצפוני. זה מיום הצילומים של אתמול. אני מניח שהם יהיו שם עדיין גם היום.

הו, ברדק חביב. בסוף השבוע עולה בארץ "מחוז 9 ". בנובמבר יעלה "9 ", סרט האנימציה של שיין אקר. בינואר יעלה "Nine", המיוזיקל של רוב מרשל. ובמרץ יעלה "9.99 " של תתיה רוזנטל ואתגר קרת. איך תבדילו בין כולם? "9 " ישאר כספרה בפוסטרים. ו"Nine" ישאר כתוב באנגלית, לא מתורגם, בפוסטרים. ובהנחה שיהיו כמה שבועות ש"9 " ו"Nine" ירוצו במקביל בבתי הקולנוע יהיה די משעשע לעמוד ליד הקופות ולשמוע אנשים מזמינים כרטיסים – ל"תשע" המצויר או ל"תשע" עם פנלופי קרוז וג'וני דפ ודניאל דיי לואיס? לאיזה "תשע" אתה מתכוון? ומה יהיה בקולנועפון? ל"Nine" יקראו "ניין"? או שנצטרך להחליט בין כרטיסים ל"תשע" או כרטיסים ל"תשע". בשעה תשע. המיתוג הוויזואלי בין "9 " ל"Nine" נראה לי ברור. אבל בעל פה יהיה כאן בלאגן. מה שכן, באמריקה זה אותו דבר. אז מבול סרטי התשע האלה הוא עוד וירוס שפה מידבק ומבלבל. מגיע לנו. הגיע הזמן לבחור מספרים אחרים. רק "9 וחצי שבועות של שיכרון חושים"? רק "שיקוי אהבה מס' 9 "?, רק מ"9 עד 5 "? רק "תשעה חודשים"? רק "תשע מלכות"? רק "חלל עמוק 9 "? רק "תשע נשמות"? רק "9 שירים"? ממש מהפכה מס' 9. אולי קצת שש? שבע? שמונה?

ואיזה מזל ש"The Nines" של ג'ון אוגוסט נגנז, אה?

(ותודה לאבנר, שהפנה את תשומת ליבי).

את טקס האוסקרים ינהל השנה צוות חדש לחלוטין. נשיא האקדמיה הטרי, טום שראק, שזה יהיה האוסקר הראשון שלו, הודיע אמש שהוא בחר בביל מקאניק ובאדם שנקמן להיות מפיקי הטקס שיתקיים ב-7 במרץ 2010. בחירה מעניינת שממשיכה את הקו של שנה שעברה: במאי עם התמחות במיוזיקלס, ומפיק. בשנה שעברה זה היה ביל קונדון ("נערות החלומות") ולורנס מארק. מקאניק היה יו"ר אולפני פוקס והאיש שאישר את ההפקות של "טיטאניק" ו"מועדון קרב", בשנים האחרונות הוא מפיק עצמאי שסרטו האחרון היה "קורליין", שבוודאי יהיה מועמד לאוסקר השנה בקטגוריית סרט האנימציה. שנקמן הוא רקדן שהפך לכוריאוגרף (הוא היה הכוריאוגרף של "לילות בוגי" ושל פרק המיוזיקל של "באפי", למשל) שהפך לבמאי. ואני נורא מחבב את סרטיו, שיש בהם טאץ' עליז וניחוח של מיוזיקל גם כשהסרט עצמו אינו מוזיקלי. הוא חתום על "מארגנת החתונות" ו"היירספריי". אין ספק שעם קונדון בשנה שעברה ועם שנקמן השנה האוסקרים מחפשים להיות המסיבה הכי גיי-פרנדלי של הוליווד. כמו כן, נודע שהמפיקים כבר פנו ליו ג'קמן כדי שיחזור להנחות את הטקס גם השנה. הטקס שהנחה ג'קמן בשנה שעברה הניב עליה ברייטינג לאוסקרים והביא לג'קמן פרס אמי על עבודתו. אבל מסתמן שג'קמן עומד לענות בשלילה. אחד מבלוגי הקולנוע הציע הצעה נפלאה בעיניי למנחים: טינה פיי וסטיבן מרטין, שהבריקו באוסקרים האחרונים כשהגישו את פרס התסריט יחד. רעיון מעולה שנוכחותו של שנקמן עשויה להפוך למציאות: מרטין כיכב ב"מפרקים את הבית" וב"12 במחיר אחד 2 " ששנקמן ביים, וב"אבודים בניו יורק" ששנקמן כיראגרף.

============

בג.ג לא סופרים את אליס סיבולד, שספרה "העצמות המקסימות" יצא בעברית. לעיבוד של פיטר ג'קסון לסרט הם יקראו בעברית "מבט מגן עדן". הוא ייצא בארץ ב-28.1.2010.

דב אלפון, שהיה מו"ל כש"העצמות המקסימות" יצא, ביאר לי בטוויטר שהספר "העצמות המקסימות" – שהיה הצלחה ענקית ברוב העולם, נכשל לחלוטין בארץ. "תאוריה אחת היתה שזה נוצרי מדי",הוא כותב. "תאוריה שנייה היתה שהשם הבריח את הקוראים, אם כי זה השם ב-58 מדינות". נו, אז אני מניח שהבריחה של ג.ג מהשם המקורי אולי הגיונית לשיטתם. (אותי זה מצחיק ששם של ספר, שהוא בבירור פראפרזה על ציטוט מפורסם מאוד מהתנ"ך, מצליח בכל העולם, חוץ מאשר במדינה שיודעת לקרוא את התנ"ך בשפת המקור).

למרבה המזל, לסרט של ספייק ג'ונז על פי ספרו של מוריס סנדק הם משאירים את השם המתורגם של הספר, "ארץ יצורי הפרא". חצי נחמה. הסרט הזה ייצא בארץ ב-10.12.2009.

===========

אם כבר השקעתם מאה שקלים בסרט מסע ישראלי עצמאי-אלטרנטיבי-אמביאנטי-אמנותי חדש, אתם מוזמנים להשקיע עכשיו כסף בהפצתו של סרט תיעודי אמריקאי אקטיביסטי. חבורת פעלולני האקטיביזם התאגידי, "יס מן", פנו לציבור לעזור להם לממן את הפצת הסרט התיעודי שלהם, "יס מן נגד העולם". הסרט כבר צולם, גמור, מוקרן ומסתובב בפסטיבלים, אבל התגובות אליו כה חיוביות שעותקים נוספים ממנו מוזמנים להקרנה בערים נוספות באמריקה, וליס-מנים אין כסף להדפיס עותקים חדשים. עלות כל פרינט: 1200 דולר. הם מציעים שם מספר מסלולים לתרומה/השקעה, כשהמעניין שבהם הוא שכל אחד מתומכיהם יקנה לעצמו עותק ב-1200 דולר ואז ישאיל (או, למעשה, ישכיר) אותו ליס-מנים להקרנה. נשמע דיל טוב.

נקודה למחשבה ישראלית: הסרט הנ"ל היה אמור להיות מוקרן בפסטיבל ירושלים האחרון, אלא שצמד היס-מנים החליט להוציא אותו מהפסטיבל כתמיכתם בחרם התרבותי על ישראל. כך שאם אתם רוצים להחזיר להם, ולעשות להם פעלול יס מני משלכם, אתם יכולים לקנות עותק של הסרט שלהם, ואז לא להשאיל להם אותו בחזרה. להשאיר אותו אצלכם. ואולי לתרום אותו להקרנות חינם בסינמטק ירושלים. פיצוי על יולי.

והנה הפעלול האחרון של היס-מנים, משלשום, בו הם מתחזים לראשי איגוד המסחר האמריקאיים ומנהלים מסיבת עיתונאים פיקטיבית, לחרדתו של נשיא האיגוד האמיתי שנכנס באמצע.

==============

זה מה שארי פולמן החמיץ: פלוריאן הנקל פון דונרסמרק, הבמאי הגרמני שזכה באוסקר הזר על "חיים של אחרים", סוף סוף מצא את הסרט הבא לביים, ואת סרטו האמריקאי הראשון. הוא יביים את "The Tourist", סרט שאנג'לינה ג'ולי מטפחת כבר תקופה, רימיק למותחן הצרפתי "אנתוני זימר". פון דונרסמרק מקבל את הסרט ארוז, כתוב ומלוהק. ככה זה: אתה עושה סרט יחודי במולדתך ואז נכנס למטחנת הבשר של הוליווד. מצד שני, אולי ייצא מזה משהו יוצא דופן וחכם. מי יודע.

==============

לארס פון טרייר מתראיין ל"Vulture" באמצעות סקייפ ומבקר את הביקורות על "אנטי-כרייסט". לא יודע. ראיון נחמד ומשעשע. קליל אפילו. אבל אני לא מאמין כל כך לפון-טרייר ולאופן שבו הוא מציג את סרטו. מה שכן, העובדה שהוא ראה ב"אנטי-כרייסט" המשך לסרטי האימה היפניים, בסגנון "הצלצול", מרתקת בעיניי.

ועוד ראיון של פון-טרייר, מוצלח ומשוחרר יותר. "אנטי-כרייסט" עולה בסוף השבוע באמריקה.

אחרי שבררנו כמה הכניסו הסרטים הישראליים בקופות בסוף השבוע האחרון, אתם בוודאי סקרנים לדעת מה היה הסרט הכי נצפה בישראל בסוף השבוע האחרון. ובכן, זה "ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו, שמכר בסוף השבוע 15,000 כרטיסים והגיע כבר ל-200,000 כרטיסים מאז צאתו. שלאגר.

==============

פנו לכם שעה-פלוס ושבו לקרוא:

1. פרופיל עצום מידות ומרהיב בהיקפו ובכמות אינפורמציה שבו שמקדיש ה"ניו יורקר" לג'יימס קמרון.

2. ראיון אי-מייל של רוג'ר איברט עם ווילם דפו על "אנטי-כרייסט" של לארס פון טרייר. "האימפולסים של לארס לעתים קרובות פרוורטיים", הוא אומר, ומודה שפון-טרייר לא סיפק לו פרשנות מה הסרט אומר. והוא? לא דרש פרשנות. משונים השחקנים האלה.

3. מאמר (בן שבעה חלקים) מאת ארול מוריס ל"ניו יורק טיימס" העוסק בצילומי סטילס, ועד כמה הוא מייצג אמת, ומה לומדים מצילומים מזויפים ומבוימים. הפתיח שלו – על ימי הבצורת באמריקה של שנות ה-30 ואיך שערוריית צילומי ניוז מזויפים כמעט הכריעה שם את הבחירות – מרתקת. מוריס, כזכור, עסק בתוקף המציאותי/אמנותי/מרשיע של צילומי סטילס בסרטו האחרון, "Standard Operating Procedure".

וזה מאמר המערכת של "הניו יורק טיימס" של אתמול בו הם כותבים על… סרטי התלת מימד.

============

הסרט החדש של ספייק ג'ונז, "ארץ יצורי הפרא", שבר קופות באמריקה בסוף השבוע (אחרי שכבר היה חשש לפני כשנה ומשהו שוורנר עומדים לגנוז את הסרט), אבל יגיע לישראל רק באמצע דצמבר. אז הנה הסרט עוד-יותר-חדש של ג'ונז:

זה הקליפ-שהפך-לסרט-קצר שביים ספייק ג'ונז לקניה ווסט. נראה יותר ספייק לי מספייק ג'ונז. במקור הוא היה אמור לעלות לאיי-טיונז, אבל אחרי שווסט עיצבן את אמריקה כשהתפרץ לנאום הזכייה של טיילור סוויפט בפרסי אם.טי.וי איי-טיונז ויתרו עליו והוא עלה לצפייה חופשית.

הווידיאו כאן.

פתיחה סבירה ל"לבנון" בסוף השבוע האחרון, אבל רחוקה מלשבור שיאים. יהיה מעניין לראות אם הדפוס המוכר בקולנוע הישראלי – בו הסרטים דווקא מתחזקים משבוע לשבוע ולא נחלשים (כמו הסרטים האמריקאיים) – תתפוס גם כאן, כי אם כן, הרי שמצבו של "לבנון" עוד יתחזק וישתפר. אם לא, מפיצי הסרט יצטרכו לגרד את הראש במבוכה ולתהות לאן נעלמו כל הצופים של "בופור" שאחריהם מן הסתם הם חיזרו בקמפיין, והאם זה היה רעיון טוב לחכות כל כך הרבה זמן בין הזכייה בוונציה ובין ההפצה.

בסוף השבוע האחרון צפו ב"לבנון" 10,500 איש. ב-28 עותקים. מספר נמוך בהשוואה ל"בופור", בו צפו בסוף השבוע הראשון שלו כ-30,000 איש, והוא הגיע תוך ארבעה ימים ל-40,000 כרטיסים.

"לבנון" הוצג בשבועות האחרונים, לפני ההפצה הרחבה, בעותק בודד במעין טרום בכורה בסינמה סיטי, ואז צפו בסרט קצת יותר מ-5,000 צופים נוספים, מה שממקם את מספר הכרטיסים שכבר נמכרו לו עד אתמול בכ-16,000.

אבל הלהיט המפתיע ממשיך להיות "עג'מי". אם ב"ההסדר" וב"שבעה" דיברו בהתלהבות על "קהלים חדשים שלא מגיעים לסרטים ישראליים" (קרי, הדתיים), ואם ב"חתונה מאוחרת" התלהבו מכמויות הגרוזינים (כלומר, יוצאי גרוזיה) שהגיעו לקולנוע. ב"עג'מי" הבשורה היא שהסרט הוא הצלחה בקרב הערבים. ערביי יפו מגיעים לקולנוע לב, וערביי המשולש הולכים לסינמה סיטי. בסוף השבוע האחרון צפו בסרט 11,000 איש, ב-18 עותקים בלבד. כלומר: קצת יותר כרטיסים מ"לבנון" בהרבה פחות עותקים. מה שאומר שהאולמות ב"עג'מי" היו צפופים בהרבה מהאולמות של "לבנון". קחו בחשבון שעם עליית "לבנון" בסינמה סיטי – סרט המופץ על ידי יונייטד קינג – בעלת הבית של סינמה סיטי – כמות ההקרנות של "עג'מי" בקומפלקס קטנה והסרט עבר לאולמות הקטנים. האולמות הגדולים ועיקר ההקרנות הופנו ל"לבנון" (ל"לבנון" יש עשר הקרנות ביום בשני אולמות, אחד מהם קטן, השני מהגדולים במתחם, המכיל כ-300 מקומות. ל"עג'מי" יש שש הקרנות ביום, בשני אולמות של כ-100 מקומות כל אחד).

"עג'מי" מכר עד כה כ-87,000 כרטיסים. בקצב הזה הוא חוצה את ה-100,000 כרטיסים בעוד שבוע.

הנוכחות המוגברת של "לבנון" ו"עג'מי" באולמות דחקה החוצה כמעט לחלוטין את "אילי ובן" ו"עיניים פקוחות", המוקרנים במעט מאוד מסכים ולמעשה נמצאים רגע לפני ירידה (אפשר להניח שכשיעלה "חמש שעות מפריז" ב-12.11, הם יצטרכו כבר לרדת כדי לפנות לו מקום). "אילי ובן" יסיים את סיבובו בבתי הקולנוע עם כ-30,000 כרטיסים. ו"עיניים פקוחות" – שעושה עכשיו סיבוב פסטיבלים מרשים בעולם – נעצר בסביבות ה-22,000 כרטיסים.

"סיפור גדול" הגיע ל-195,000 כרטיסים. גם הוא – אני מניח – יצטרך לרדת מהמסכים בחודש הקרוב, בו יש סיכוי שיצליח להגיע בדיוק ל-200,000 כרטיסים.

הפוסט הזה צריך להיפתח באלף גילויים נאותים: עדו פלוק, במאי הסרט "אף פעם לא מאוחר מדי", הוא גיסי. ואת העבודה על הסרט אני מכיר היטב. בגלל הקרבה שלי לעניין לא כתבתי מילה על הפרויקט הזה עד עכשיו. אבל המייל הבא הגיע אליי אתמול דווקא דרך גיאגיא אסיף, שיזם מבצע מעניין למימון הסרט, וחוץ מהעובדה שאשמח אם קהילת קוראי "סינמסקופ" תהיה שותפה לו, יהיה גם מעניין לראות האם היוזמה הזאת תצליח ומה ייצא ממנה.

הנה המייל של גיאגיא:

זה אחד הפוסטים המופלאים ביותר שראיתי בעברית: שרון רז, שעוקב בבלוגו אחרי בתי קולנוע נעלמים בארץ, ריכז רשימה מצולמת של כל 62 בתי הקולנוע שפעלו אי פעם, עבר והווה, ופועלים ברחבי תל אביב-יפו (פלוס תוספות ועדכונים). מרגש ומאיר עיניים.

=============

והנה אייטם שבעיתונים היומיים יכלו לתת לו את הכותרת "חופשה מהסרטים": הפאב-מלון מהכפר הסקוטי פנאן, שכיכב בסרטו הנפלא של ביל פורסיית, "גיבור מקומי" מ-1983, ייפתח בקרוב שוב לעסקים. זאת לאחר שבעליו האחרונים מכרו אותו ב-2007 והיגרו לקנדה. המלון קיים כבר 200 שנה ברצועת החוף הצפונית של אברדינשייר, כולל תא הטלפון האדום שבחזיתו. ואם מעולם את ראיתם את "גיבור מקומי" (שבמשאל שהתקיים במסגרת פסטיבל הקולנוע הבריטי לפני כמה שנים בחרתי בו כסרט הבריטי הטוב בכל הזמנים), אתם פשוט חייבים.

==============

לא, באמת. אני חושב להכין כאן עמוד קלון ולציין בכל פעם שאני נתקל באחד העיתונים בכותרת "חי בסרט" או "חיים בסרט". זה פושה בכל העיתונים, מ"ידיעות" (הפניית השער לראיון של שמוליק מעוז על "לבנון" לפני שבועיים) ועד "דה מרקר (בוקסה על פעילות מוקי גרדינגר בידיעה עליו מלפני שבוע). זה כבר כחמש שנים שצירוף המילים הכה-נדוש הזה לא מפסיק להיות מוצמד לכל ידיעה בסקציית הניוז שקשורה איכשהו לקולנוע (ואם לא קשורה לקולנוע יתנו את הכותרת "משהו מהסרטים". כמו "מרדף מהסרטים", וכו') אני לא מאמין שיש עדיין עורכים בעיתונים שחושבים שהם הראשונים שנותנים את הכותרת הזאת ושהיא מה-זה שנונה ומצחיקה. ואני לא מאמין שהעורכים הראשיים בעיתונים היומיים עוד לא הוציאו מזכר שבו הם אוסרים על השימוש בצירוף הכה נדוש ורופס מחשבתית הזה.

============

הנה זה מתחיל: שתי ידיעות נפרדות, על רשתות קולנוע, אחת בדרום קרוליינה והשנייה באלבמה, שאוסרות על שימוש בטלפונים סלולריים בתוך אולמות ההקרנה. מי שנתפס משוחח או כותב הודעת טקסט, מתבקש לעזוב את האולם. שזה רעיון אדיר ונהדר ואני מקווה שהוא יהפוך לסטנדרט העולמי ובהדרגה יגרום לכך שאנשים פשוט יפסיקו לדבר בטלפון בזמן סרטים. אבל… איך בדיוק אוכפים את זה? קודם כל, איך גורמים לכך שאכיפת העניין לא תהפוך להפרעה גדולה יותר מהשיחה בטלפון. ושנית, מה עושה סדרן שמבקש מלקוח להפסיק לדבר ולצאת החוצה וזה מסרב להיענות לו. ובקצב הזה, תוך כמה זמן נלנקק כאן לכותרת "סדרן נורה אחרי ויכוח שהתפתח בינו ובין צופה שדיבר בסלולרי בזמן סרט"?

=============

ואת המסע שלנו אל העבר (בתי קולנוע הרוסים) והעתיד (סלולרים כבויים) נסיים עם דאגלאס אדאמס עליו השלום. מאוצרות גוגל-וידיאו: סרט תיעודי משעשע למדי מאי שם בסוף שנות השמונים בו דגלאס אדאמס מנסה להבין מה זה בדיוק "האינטרנט".