30 אוקטובר 2009 | 06:32 ~ 15 Comments | תגובות פייסבוק

"אוואטר", הטריילר הסופי

זה כנראה הטריילר האחרון של "אוואטר", סרט התלת מימד של ג'יימס קמרון, שייצא בעוד חודש וחצי. 3 דקות וחצי בהן נמסרת עלילת הסרט ומוצגים הגיבורים, האקשן והאפקטים. הנה הוא גם כאן (תנו לו כמה שניות להיטען). מה דעתכם?







Categories: בשוטף

29 אוקטובר 2009 | 13:00 ~ 5 Comments | תגובות פייסבוק

מחר ב-14:00: "מועדון סינמסקופ" מציג מעדן שוודי


"הכניסו את האדם הנכון", סרט נעורים/ערפדים שבדי, שהיה אחד הסרטים הכי מדוברים של השנה שעברה, מגיע בעותק פילם (35 מ"מ) ל"מועדון סינמסקופ", מחר בסינמטק הרצליה. אני אדבר כמה דקות לפני, אבל העיקר יהיה הסרט, שכן זו באמת הזדמנות לצפות בסרט יוצא דופן, שהמפיצים פשוט לא הבחינו בגדולותו. הנה התיקון שלנו. זה קורה מר (שישי) ב-14:00 בסינמטק הרצליה (סוקולוב 29, בפסאז'). לקוראי סינמסקופ כרטיס עולה רק 20 שקל. קופון להדפסה ועוד פרטים כאן.


Categories: בשוטף

29 אוקטובר 2009 | 08:15 ~ 2 Comments | תגובות פייסבוק

האין זה…

"עג'מי" ו"השמצה" זוכים בלונדון


בפסטיבל לונדון חולקו הלילה הפרסים לסרטים הזוכים. הסרט הטוב ביותר של הפסטיבל הוא אמנם "הנביא" של ז'אק אודיאר, ו"הדרך" של ג'ון הילקוט קיבל ציון לשבח, אבל שני סרטים ישראליים זכו בפרסים אחרים. בפרס סאתרלנד (Sutherland) המוענק ליוצר שמציג סרט בכורה שסרטו הוא הכי מקורי והכי רב דמיון זכו ירון שני וסקנדר קובטי על "עג'מי". בין שופטי הפרס היו אלפונסו קוארון ופול גרינגראס. בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר זכה "השמצה" של יואב שמיר. ניק ברומפילד העניק לו את הפרס.


===========


ואחרי כל המלל אתמול, המלחמה בין סטימצקי וצומת ספרים הגיעה לסיומה, יממה אחרי שפרצה.


============


הנה בלוג קולנוע של איש קולנוע אירני, המספר על הימים ההם, אי שם בסוף שנות השמונים, כשהסרטים של אנדריי טרקובסקי הגיעו לראשונה להקרנה בפסטיבל בטהרן, ואנשים עמדו בתור שאורכו שני קילומטרים כדי לראות אותם.


===========


בשנים הקודמות היה ג'יימי סטיוארט, קולנוען צעיר מניו יורק, לוקח מצלמה ופיינל-קאט פרו ומייצר סרטונים קצרים והזויים שניסו לתעד רגעים מבכורות הפסטיבל כשהם עטופים בעלילות קטנות ומשונות ששאלו מהקולנוע של דיוויד לינץ' והאל הרטלי. בפסטיבל ניו יורק האחרון הוא נעלם. עכשיו מתברר לאן: הוא עבד על סרט קצר, 15 דקות, שהוא טוען שהוא המחווה שלו לקולנוע של ג'ון יוז, והתוהה מה היה עולה בגורלה של הדמות של מולי רינגוולד מסרטיו של יוז אם היתה מגיעה לניו יורק ונאבקת בתלאות האבטלה והפרנסה. מודה, זה לא נורא מזכיר את ג'ון יוז, יותר את ג'ים ג'רמוש. ולמרות רגעים קשים, יש בסרט חן מסוים. אם הווידיאו המאומבד למטה לא עובד לכם, הנה לינק לסרט. אם אתם לא רואים את כפתור הניגון, עשו דאבל קליק על הפריים עצמו.



Categories: בשוטף

28 אוקטובר 2009 | 19:14 ~ 16 Comments | תגובות פייסבוק

רוחות הרפאים של יונייטד?

בדיווח הזה של "וראייטי" על ההפצה הבינלאומית של "Paranormal Activity" אני קורא שהסרט מיוצג בצרפת על ידי חברת Wild Bunch. הסרטים של "וויילד באנץ'" מופצים בארץ על ידי סרטי יונייטד קינג. אז רגע אחד, האם זה אומר ש"Paranormal Activity" שייך ליונייטד קינג? אני ממש מקווה שלא, כי אם יתברר שכן ושלסרט הכי מדובר בעולם בשבועיים האחרונים יש מפיץ ישראלי שלא הודיע לאף אחד שהסרט שלו, ולא תרגם את שמו לעברית ולא בישר מתי הוא אמור לצאת הרי שזה כשל הפצתי/תקשורתי די מרהיב, לא? שלחתי אתמול מייל ליחצ"ן של יונייטד קינג לתהות האם הסרט שלהם. הוא לא ענה. אבל אם כן, זה הזמן לעזור ליונייטד קינג למצוא שם מוצלח בעברית לסרט. יש למישהו רעיונות?

Categories: בשוטף

28 אוקטובר 2009 | 16:15 ~ 5 Comments | תגובות פייסבוק

הספרים בדרכם של הסרטים

קראתי את הכתבה של מיה סלע ב"גלריה" על המלחמה בין צומת ספרים (והוצאת כנרת/זב"מ) ובין סטימצקי, ולא הבנתי כלום. כנרת-זמורה-ביתן-מודן הודיעו שמיום ראשון הם יפסיקו לשווק ספרים לסטימצקי, במחאה על כך שסטימצקי – לטענתם – מתנכלת לכותרי ההוצאה כדי לפגוע ברשת המתחרה, "צומת ספרים" שנמצאת בבעלות כנרת-זב"מ. סטימצקי טוענים שמי שמתנהג בבריונות ודורש דרישות לא הגיוניות היא ההוצאה, ושסטימצקי לא יכולים להיענות לדרישות שלהם, שיפגעו בשיוויון שהם מנסים לייצר ברשת בין ההוצאות השונות. בקיצור, כל הכתבה היא שזה אומר שההוא מתנהג בבריונות, והשני אומר שההוא מתנהג בבריונות. ואין אף אחד, מתבונן מהצד, פרשן, מישהו שבקיא בעניין ברמה הכי אינטימית, שיכול להסביר לי – כצרכן – מי צודק. הנטייה שלי היא לראות בסטימצקי מונופול דורסני שמרגיש שהוא יכול לשעות מה שבא לו, אחרי שנים של שליטה מוחלטת בשוק. לכן, הכניסה של צומת ספרים לתחום מכירת הספרים, והעובדה שזו כעת הרשת המובילה בארץ, משמחת אותי. מונופולים נועדו לקרוס. מצד שני, דווקא החרם של כנרת-זב"מ הוא האקט הבריוני והאגרסיבי והלא מידתי בסיפור – בעיקר כי הוא לא פוגש ממש בסטימצטקי, אלא בראש ובראשונה בסופרי ההוצאה. אם ההוצאה מחליטה להקריב את סופריה למען מלחמה קמעונאית, אני חושד בה. אבל הייתי רוצה לדעת בדיוק מה קרה כאן ומי התחיל. למשל, כדי שאוכל להיות צרכן נבון. אם סטימצקי אכן מתייחסת בבעלתנות ואדנות כלפי ההוצאות הייתי שמח לדעת ולהשתדל לא לקנות שם יותר. ואם צומת ספרים הגיעה למעמדה באמצעות אגרסיביות ודורסנות, אשמח לדעת גם את זה, ואולי להימנע מסניפיהם (אני מודה שכרגע, סתם על פי הנדסת האנוש של הסניפים, אני מחבב את צומת ספרים יותר מאת סטימצקי). אבל ב"גלריה" לא קיבלתי תשובה. אז סליחה שאני מרדד מה שהוא כנראה עניין חשוב, אבל מישהו יכול להסביר לי מי הטובים ומי הרעים בסיפור הזה?


מה שכן, המלחמה הזאת משעשעת אותי, כי נראה לי שתחום המו"ל והספרות בארץ נמצא בפיגור של כ-8-9 מאחורי עולם הקולנוע וההפצה בארץ, ושמה שקורה עכשיו אצלם קרה לפני כעשור, והתפרץ החוצה בתחילת שנות ה-2000, בתחום הפצת הסרטים. לדעתי זה אף פעם לא הגיע לחרם מוצהר או למלחמה קולנית, אבל זה כן הגיע לבדיקת הממונה על ההגבלים העסקיים, שבדק מה קורה בין שתי רשתות בתי הקולנוע גדולות בסוף שנות התשעים, אבל הפסיק את החקירה לפני שהגיע למסקנות משמעותיות. נדמה שגם בדיקת הממונה הנוכחית על מה שקורה בין צומת ספרים לסטימצקי נגמרה במעין "תעזבו אותי" כזה. תכל'ס, זה קטן ולא משמעותי ולא ממש מעניין עבורה כדי להתעסק בזה.


בתחום הקולנוע התייצבה בשנות התשעים המציאות שלפיה יש שתי רשתות קולנוע עיקריות (ועוד שתיים קטנות), ולכל רשת יש חברת הפצה משלה. וכל רשת הציגה באולמותיה את הסרטים של חברת ההפצה. כל מה שצריך כדי שתחום הספרים יעתיק את זה סופית הוא שסטימצקי יקנו את הוצאת ידיעות ספרים (למעשה, נדמה לי שידיעות ספרים צריכה לקנות את סטימצקי), וכך לשני המו"לים הגדולים יש גם רשתות גדולות, והם משווקים בכל רשת באופן בלעדי את ספרי ההוצאה שבבעלותה. ככה זה התנהל שנים בקולנוע, והיו מעט מאוד יוצאי דופן, שבהם סרט שמפיץ אחד הוקרן בקולנוע של המפיץ המתחרה. רק אם מדובר בלהיט ענק.


חוץ מעניין הנוחות (והטמטום), הקהל לא באמת נפגע ממצב כזה. המלאי שלו מתחלק בין שתי רשתות שגם ככה דרות כמעט תמיד זו לצד זו בקניונים. מי כן עשוי להיפגע מהמצב? ההוצאות הקטנות. הם עשויות להיות חשופות למלחמות טריטוריה שינוהלו על גבן, וינסו לגרום להן להתחייב (בעל פה, אני מניח, ובאופן לא פורמלי) לבלעדיות לרשת אחת. והם יצטרכו לבחור: זאת או זאת. זה קרה גם בסרטים. נוצרו מחנות.


איך המצב הזה יוצא מקפאונו? ברגע שייכנס גורם שלישי לתמונה שיהיה הסינמה סיטי של הספרים. סינמה סיטי באה וערבבה את הקלפים. הוקם בית קולנוע שזקוק להמון סרטים, כמעט לכל הרפרטואר המוצג ברגע נתון בארץ. המפיצים, בתגובה אינסטינקטיבית, ניסו להתמודד עם כניסתו לתחום באמצעות חרם. פורום פילם, שאני מתרשם שחרמות היא שיטת העבודה האהובה עליה, לא הסכימה במשך תקופה לספק סרטים לסינמה סיטי (היה כאן – כמובן – עניין של אגו פגוע: לפורום פילם יש רשת בתי קולנוע במזרח אירופה בשם "סינמה סיטי" והם שכחו לרשום אותו כמותג בארץ ונעלבו כשהאחים אדרי השתמשו בו). גם קולנוע לב היסס תקופה ארוכה מאוד עד שהתחיל לשתף פעולה עם סינמה סיטי. בסופו של דבר, ההצלחה של המתחם שכנעה את המתחרים שכדאי להם לתת לו סרטים כי הוא מייצר עבורם הכנסות עצומות. אם תיכנס רשת שלישית של חנויות ספרים ארצה, שתציע את כל המחר של כל ההוצאות, והציבור ינטוש את הרשתות הקיימות ויעדיף רק את הרשת הזאת, כל חרם ונתק בין צומת ספרים וסטימצקי יתמוסס אל מול מציאות ששתיהן יצטרכו להיכנע לה. זה בדיוק מה שקרה בסרטים. אחרי סינמה סיטי הגיעו בתי הקולנוע של יס פלאנט, ופתאום בתי הקולנוע צריכים לעשות עסקים עם המפיצים המתחרים, כי הם חייבים סרטים למילוי מסכים. אבל אל תטעו לחשוב שמשקעי העבר והעוינות הוותיקה התפוגגו. אהבה גדולה אין שם, וכל אחד זומם מאחורי גבו של מתחרהו, אבל הם משתפים פעולה, באופן שנראה נורא יוצא דופן לשוק הישראלי שהתרגל לטריטוריאליות: פתאום סרטים של יונייטד קינג עולים בקולנוע גת, המזוהה עם סרטי פורום-פילם וא.ד מטלון. פתאום סרטים ישראליים בהפצת אדרי מוחזקים בכוח באולמות של יס פלאנט ולא נזרקים אחרי שבועיים, כפי שהרשת מעדיפה לעשות, כדי שבבוא היום אדרי יחזיק בולמותיו הגדולים ביותר את סרטי האנימציה של פורום פילם. הקולנוע הישראלי (לפחות זה המופץ על ידי אדרי) הרוויח בענק מהדטאנט – פריך ועצבני ככל שיהיה – שנוצר בין המפיצים.


האירוני הוא שכל ההתנהלות הזאת – גם בקולנוע וגם בספרים – מתרחשת רגע לפני שהטכנולוגיה עושה בתחומים האלה מהפכות ענק, שיגרום לסיפור הזה להיראות כמו שני דינוזאורים המתגוששים ביניהם למוות על שטחי ציד בשעה שמעליהם, אבל מחוץ לטווח הראייה שלהם, כבר מופיע שובל המטאור שיחסל אותם. סטימצקי וצומת ספרים רבים על חנויות, נדל"ן, ספרים פיזיים, מדפים, שטחי תצוגה, וזה נראה כמו השיהוק האחרון של זן נכחד. תוך 10-15, אולי עשרים שנים, חנויות הספרים הענקיות יעלמו וסטימצקי וצומת ספרים יהפכו לקמעוניות מקוונות המוכרות קבצים דיגיטליים להורדה לקינדל הזה או האחר שיהפוך לנחלת הכלל. וגם בתחום הקולנוע זה קורה ממש עכשיו. כרטיסים עדיין נמכרים, הסרטים הם עדיין אירועים, אבל המפיצים מבינים שהכסף העקבי והרציף יגיע מעולם ההפצה, ולא ההצגה, ומחפשים תכנים שיוכלו להציע בעיקר מחוץ לקולנוע, ובעיקר במודל VOD כזה או אחר (בטלוויזיה או באינטרנט).


כך שאני לא יודע עדיין מי הצודק במאבק ביניהם, אבל כרגע שניהם מתנהגים כמו לוזרים.

Categories: בשוטף

28 אוקטובר 2009 | 09:26 ~ 6 Comments | תגובות פייסבוק

נשים בצמרת. כלומר, לא

המועמדויות לפרסי הקולנוע הבריטי העצמאי התפרסמו לפני כמה ימים ("ואלס עם בשיר" היה מועמד שם לפני שנה). "מחוץ למים" של אנדריאה ארנולד הוא הסרט המוביל במועמדויות, אבל לצידו גם "לחנך את ג'ני" וגם "ירח". שלוש מחמש הסרטים המועמדים לפרס הסרט הם סרטים שביימו נשים ("מחוץ למים", "לחנך את ג'ני", וגם "Nowhere Boy", ביוגרפיה קולנועית על ג'ון לנון מאת התסריטאי של "קונטרול", ובבימויה של האמנית סם טיילור-ווד). ולא פחות מעניינת היא קטגוריית הבימוי: אני חושב שזו הפעם הראשונה אי פעם, שמבין חמש מועמדויות, שלוש הן לבמאיות: אנדריאה ארנולד על "מחוץ למים", לון שרפיג על "לחנך את ג'ני" וג'יין קמפיון על "כוכב בהיר". וזה לא נגמר שם: סמנתה מורטון מועמדת כבמאית בקטגוריית הבימוי לסרט ראשון, על סרטה "The Unloved". וקתרין ביגלו מועמדת בקטגוריית הסרט הזר על סרטה "The Hurt Locker". יש תחושה שגם באוסקרים, 2009 תירשם כשנת הבמאית, ושגם שם הנוכחות לסרטים של שרפיג, קמפיון וביגלו (ונורה אפרון גם) תהיה משמעותית (לא נראה שיש סיכוי רב לסרטים של ארנולד, טיילור-ווד ומורטון באוסקרים). אבל אם נראה לכם שריבוי המועמדויות לבמאיות מוכיח שהמצב השתפר לנשים בתעשיית הקולנוע, מגיע מחקר חדש שמוכיח שזה דווקא הפוך: בעשור האחרון דווקא ירד מספר הנשים שעובדות כבמאיות או כצלמות בקולנוע האמריקאי.



ואגב, האם זה רק אני או שלעוד מישהו יש כאן תחושה שקארי מוליגן היא הסמנתה מורטון החדשה? יש לי דז'ה וו באופן בו מתלהבים ממוליגן ב"לחנך את ג'ני" ואיך התלהבו ממורטון (בצדק) ב"מתוק ומרושע" של וודי אלן. ובמילים אחרות: בעוד עשר שנים אף אחד לא ממש יזכור מי זאת קארי מוליגן למה כל כך התלהבנו ממנה פעם. (אבהיר: מורטון שחקנית מצוינת שעשתה מאז כמה תפקידים מעולים – וכמה איומים – אבל היא לא הפכה לכוכבת ענקית שמככבת בכל רגע בתקשורת האמריקאית כפי שנדצה היה שהתקשורת ניבאה לה בימים בהם היתה מועמדת לאוסקר על התפקיד שגילה אותה לעולם).



וסקוט פיינברג, חזאי אוסקרים מצוין, מהמר שלמוליגן יש סיכויים טובים לזכות באוסקר השנה (על פני מריל סטריפ). ואני אומר: שטויות.



והנה סמתנה מורטון כותבת ל"גרדיאן" על שחקנים שבוחרים תפקידים על פי מצפונם, למה היא מעריצה את ניקול קידמן שהאשימה את הוליווד, והתפקידים שהיא מקצה לנשים, כמי שמקדמת אלימות נגד נשים. מורטון כותבת על התפקידים שהיא גילמה ועל התסריטים שהציעו לה, ועל הניסיון שלה להסכים לתפקידים שנאמנים לתפיסת עולמה, למרות שזה יוצר בעיות פרנסה.


ואפרופו נשים ואלימות, הנה לארס פון טרייר, שקידמן התמוטטה ממנו, מסביר בקולו איך הוא צילם שניים מהשוטים ב"אנטי-כרייסט".

Categories: בשוטף

27 אוקטובר 2009 | 18:07 ~ 2 Comments | תגובות פייסבוק

רומפוס

התאהבתי בסרט הזה, "ארץ יצורי הפרא". הצילום של לאנס אקורד. השירים של קרן או (והפסקול של קרטר בורוול). הדיבוב של ג'יימס גנדולפיני, שקל להאמין לו שהוא דובון ענק עם נשמה ילדותית ותלותית. המקומות בהם הסרט נצמד למוריס סנדק, והמקומות בהם הוא ממריא מהם. ושימו לב איך הקטע הזה מתוך הסרט, דומה באופיו לסרט הקצר של ספייק ג'ונז וקניה ווסט שדובר בו כאן לפני כמה ימים:




Categories: בשוטף

27 אוקטובר 2009 | 10:53 ~ 6 Comments | תגובות פייסבוק

ביום שישי: "מועדון סינמסקופ" ערפדי


"הכניסו את האדם הנכון" הוא סרט נעורים שבדי עם טוויסט מפתיע: הוא בעצם סרט ערפדים. שמו לקוח משיר של מוריסי, והוא מהווה מיזוג מרענן בין ז'אנרים – סרטי ההתבגרות האירופאיים, וסרט האימה. הוא מתוק כשהם שהוא מבעית. הסרט, שהיה אחד הסרטים הכי מדוברים בעולם ב-2008, לא הגיע להקרנות מסחריות בארץ. הוא אמנם הוקרן ביס, ובפסטיבל ירושלים, בסינמטק חולון ובאחרונה גם באייקון בסינמטק תל אביב, ועכשיו אני מביא אותו להקרנה חד פעמית במסגרת "מועדון סינמסקופ" שאני עורך ומנחה בסינמטק הרצליה, כי הוא באמת הברקה יוצאת דופן. כזאת שראויה לצפייה חוזרת, אם ראיתם.


זה יקרה ביום שישי הקרוב, 30.10, ב-14:00 בסינמטק הרצליה (רחוב סוקולוב 29, בפסאז'). ואם תדפיסו את הקופון המופיע כאן (לוגו הסינמטק המופיע בתחתית הפוסט), ותבואו איתו לקופות, כרטיס יעלה לכם רק 20 שקלים.



cinematheque_logo_bw

26 אוקטובר 2009 | 17:29 ~ 11 Comments | תגובות פייסבוק

סטרימינג

199494


זה הפוסטר העברי של "ארץ יצורי הפרא", אחד הסרטים יוצאי הדופן, האווירתיים, הקסומים, הנועזים במקוריותם ובחוסר הפשרות שלהם, שראיתי לאחרונה. דמיינו את טרנס מאליק עושה את "ימים ברקיע" אבל עם בובות. ככה. ויודעים מה? יותר טוב מ"ימים ברקיע". חבל לי שבעיצוב הפוסטר בעברית בחרו הגרפיקאים בארץ ואריאציה של פונט ספריה, במקום לייצר משהו בכתב יד כמו בפוסטר המקורי, וכמו כותרות הפתיחה של הסרט (הכותרות מעוצבות כאילו גיבור הסרט, מקס, כתב אותן, וגם קישקש עליהן. ואפילו הלוגו של וורנר מעוטר בקשקושיו של מקס – הנה מעצב הכותרות). הסרט עולה בארץ ב-10.12 ויהיה מסקרן לראות האם יוחלט גם לדבב אותו, ובכך לנסות לשווק אותו גם לילדים. או שזה יישאר סרט הפונה להורים עם מקרה חמור של נוסטלגיה לספר של מוריס סנדק (דייב אגרס אחראי על עיבוד פנומנלי של המקור, שלמעשה מרחיב את הספר המקורי פי 500 בערך).


===========


וזו רשימת 101 הקליפים הכי טובים של העשור האחרון כפי שעלו במשאל שערך האתר ville.2k. ספייק ג'ונז ומישל גונדרי מככבים ברשימה. מישל גונדרי במקום הראשון עם קליפ הלגו שלו לווייט סטרייפס (בכלל, נראה לי שמסקירה מהירה שהווייט סטרייפס היא הלהקה הכי דומיננטית ברשימה הזאת). אבל לטעמי דווקא הקליפ במקום הרביעי – של ספייק ג'ונז ל"Weapon of Choice" של פט בוי סלים (זה עם כריסטופר ווקן) – צריך להיות במקום הראשון. במאים נוספים ששולטים ברשימה: פטריק דוטרס (פייסט, דפש מוד), שיינולה (בק, קולדפליי) ומארק רומאנק (ג'יי זי, ג'וני קאש).


============



"Precious", אחד הסרטים המדוברים באמריקה (מאז שזכה בינואר בפסטיבל סאנדאנס וזכה לשבחים בקאן), אמנם לא הגיע לפסטיבלים בירושלם ובחיפה, אבל הוא בדרך לישראל. סרטי שובל קנו את הסרט והוא יהיה אחד הסרטים הבאים בהקרנות מסחריות בסינמטק תל אביב. לא ברור עדיין מתי יגיע תורו – יש שם גם את "שבע דקות בגן עדן" של עמרי גבעון ואת "הזמן שנשאר" של איליה סולימאן שמחכים לתורם – אבל הוא בדרך.


=========


"לא סופי" מת, יחי ה"לא סופי" החדש. מאז ש"עין הדג" נסגר, אין לחובבי הקולנוע איפה לבדוק אילו סרטים מתוכננים לעלות בשבועות הקרובים. בה אבנר שביט וסידר את העסק בדף גוגל קלנדר קל ונוח. (כן, ישראל היא המדינה היחידה בה ליד שם הסרט מצוינים שמות יחצניו ולא שמות מפיציו. כי היחצנים המטפלים ביותר ממפיץ אחד לא תמיד מעדכנים מי מפיץ את הסרטים העתידיים שלהם, אבל כך אפשר לראות בכמה סרטים בשבוע כל יחצן מטפל, ולתהות האם הסרטים מקבלים את הטיפול המיטבי מיחצניהם, שאמורים למעשה להתחרות בעצמם).


============


בבניין מולי (הבית בו גר עמוס שוקן) מצלמים מאתמול ועד מחר פרסומת לבזק. מצד אחד מרהיב לעבור שם ולהתפעל מכמויות התאורה (על הגג, על מנוף, ברחוב) וציוד הצילום שמפוזר סתם ככה בפינת הרחובות דובנוב ומאנה (הם יהיו שם עד מחר). מצד שני, זה כמובן קצת גם צובט בלב שההפקות הכי מושקעות בארץ הן לפרסומות. הם אפילו מצלמים בפילם. אבל אני מניח שזה גם דבר טוב. לפחות אנשים עובדים וגם לראות 6-7 משאיות ציוד, הלבשה, קייטרינג ושירותים ניידים חוסמים רחוב זה נחמד. והאמת, כמי שהסתובב לא מעט על סטים הוליוודיים בניו יורק, זה נראה זעום וקטנטן לעומתם. כך שהכל עניין של פרופורציות. אבל הבשורות הטובות הן שעל פי הסטוריבורד שהסתובב שם זרו באחת הפינות למדתי שזו פרסומת למדיה סטרימר של בזק. מה שאומר שבזק או בזק בינלאומי הולכים להציע ללקוחותיהם ערכות מדיה סטרימר מסובסדות או במבצע? זה יהיה די מדהים, לא? תמיד אמרתי שהתאגיד הראשון שיחלק ללקוחותיו סוג של מדיה סנטר/מדיה סטרימר – המכשיר שמעביר את המידע מהמחשב/אינטרנט אל הטלוויזיה בסלון – הוא זה שיעשה את מהפכת צריכת הבידור הכי גדולה בארץ (חשבתי שאורנג' יעשו את זה ראשונים, כדי להפוך את תכני אורנג'-טיים זמינים ונוחים גם לקהל צרכנים מבוגר, וכזה שלא רוצה לצפות בסרטים/סדרות מול המחשב, אלא מול הטלוויזיה בסלון/חדר השינה). אבל בהנחה שאורנג' לא עובדים על קמפיין זהה בפינה אחרת בתל אביב, נראה שבזק יהיו החלוצים. נראה מה ייצא.

Categories: בשוטף

26 אוקטובר 2009 | 10:20 ~ 4 Comments | תגובות פייסבוק

לא נורמלי

מישהו כאן יודע האם יש מפיץ ישראלי שקנה את "Paranormal Activity" של אורן פלי? מבירורים קצרצרים שערכתי מסתמן שכמו רוב המפיצים והפסטיבלים בעולם, גם בארץ אף אחד לא התייחס לסרט הזה ברצינות, איש לא קנה אותו וכולם נתנו לו לטוס מתחת לרדאר. ועכשיו, אני מניח, כולם מנסים לקנות אותו. וזה כנראה גם יגיע עם תווית מחיר לא קטנה. אבל בסוף השבוע האחרון הסרט הפסיק להיות תופעת שיווקית/אינטרנטית/טוויטרית מפתיעה, והפך לתופעה כלל תרבותית מייסטרימית, כשאחרי ארבע שבועות הפצה הסרט הגיע למקום הראשון בטבלת שוברי הקופות באמריקה, כשהוא מביס את "המסור 6 ", שיצא בפי 1.5 מסכים  יותר ממנו, במועד הקבוע שלו, בסוף השבוע שלפני האלווין, סוף שבוע שמוקדש בקופות לסרטי אימה. צריך לזכור: "המסור" המקורי התחיל גם כסרט אימה עצמאי וזול (מיליון דולר) שנכתב על ידי שחקן שרצה ליצר לעצמו עבודה, והסרט הגיע לפסטיבל סאנדאנס ומשם הפך לסנסציה ולתאגיד שמחזיק את אולפני ליונסגייט, שהפכו בזכותו מחברה קנדית קטנה, לאולפן הוליוודי ענק. ואילו "Paranormal Activity", שהופק ב-15,000 דולר (על ידי פלי, ישראלי לשעבר שחי כבר 20 שנה באמריקה שם הוא מתפרנס מעיצוב משחקי מחשב), לא התקבל לסאנדאנס לפני שנתיים ונאלץ להסתפק אח הקטן, סלאמדאנס, ומשם עבר לסדרה של פסטיבלים קטנים ונישתיים של סרטי אימה, עד שהסקרינר שלו הגיע לידי סטיבן ספילברג, שהמציא לו סוף חדש והוציא אותו להפצה מצומצמת דרך אולפני פרמאונט. כפי שהשיווק של "פרויקט המכשפה מבלייר" (ש-Paranormal Activity במובהק הושפע ממנו בסגנונו) הפך לנושא שיחה/עיון/לימוד לפני עשור, על האופן שבו האינטרנט הפך למפיץ הזמזום הגדול – בעיקר בפורומים – "Paranormal Activity" יהפוך למקרה המבחן של השיווק הטוויטרי. הסרט הופץ תחילה בעותקים בודדים, שעברו מעיר לעיר. וכנראה שהסרט עבד ואכן הפחיד את צופיו, והשמועות צמחו. ואולפני פרמאונט התחילו קמפיין טוויטר מסיבי שבו בכל עיר שיצייצו ממנה מספיק אנשים שרואים את הסרט, שם הסרט יופץ. עד שהוא יצא רשמית ב-12 עותקים. ואז ב-33 עותקים. ואז ב-763 עותקים. ובסוף השבוע האחרון ב-1,945 עותקים. ואז גילו אנשי ליונסגייט לחרדתם שכל הקהל שרגיל כבר שש שנים ללכת לסרט "המסור" בסוף השבוע שלפני האלווין הבריז לו, והלך לסרט הקטן, שכנראה אין בו שום אלימות או אפקטים או דם. רק פחד. Paranormal Activity הכניס 22 מיליון דולר בקצת פחות מ-2000 מסכים. לעומת 14 מיליון דולר של "המסור 6 " ב-3,000 מסכים (הפתיחה הכי נמוכה של סדרת "המסור" לדורותיה, סרטים 2 עד 5 פתחו כולם עם 30 מיליון דולר ומעלה. כלומר, Paranormal Activity חתך ל"המסור" בדיוק חצי מלקוחותיו). Paranormal Activity הכניס עד כה כ-62 מיליון דולר. לא רע לסרט שצולם בביתו של הבמאי, ושאת רובו מצלמים השחקנים בעצמם.



וזה כמובן גם משמח קצת, שהוליווד נזכרת מדי פעם – גם כאן וגם עם "מחוז 9 " – שההצלחות הגדולות באמת מגיעות מהמקומות הלא צפויים. נכון, אותו סטיבן ספילברג השקיע מאות מיליוני דולרים ב"רובוטריקים", על אפקטים, מותגים, צעצועים ופרסום מסיבי, אבל בסוף יזכרו השנה יותר סרט שנעשה כעבודת יד זולה בבית ולא את הסרט הגרנדיוזי הזה שיהיה כנראה הכי קופתי של השנה. וגם עם "מחוז 9 " אף אולפן לא ממש האמין בסרט עד שהתברר שקהל חובבי המד"ב/אימה הפך אותו ללהיט שחרג מגבולות ההצלחה הסטנדרטיים של הז'אנר. וזה אומר עוד דבר, שגם הוא כבר ידוע, אז הנה נזכרים בו שוב: בעולם קולנועי מסחרי, סרטי האימה הם האוונגרד.

Categories: בשוטף