קראתי את הביקורת של אורי קליין על "לבנון" מ"הארץ" שלשום והחלטתי לנסות לנתח את הטקסט הזה. לכאורה נוצר הרושם – דומני שאני אשם בו – שקליין ואני עומדים בצדדים מנוגדים של מתרס הביקורת. בפועל אין זה כך. קליין, הרי זה ברור, הוא למעשה בכיר מבקרי הקולנוע בארץ – בנפח שהוא מקבל מעורכיו, בעומק, בוותק – וככזה, ובגלל שאני מנוי על "הארץ" ולא על "מעריב" או על "ידיעות", אני מתעצבן ממנו לפעמים. והביקורת שלו על "לבנון" היא דוגמה לטקסט מוצלח, שאני גם מזדהה עם לא מעט ממנו, ונדמה לי שאני מזהה ממנו שקליין ואני אהבנו את "לבנון" באותה מידה – התלהבנו מאותם דברים, הסתייגנו מאותם דברים. איכשהו אצלו זה נשמע כל כך… קר. וזו, למעשה, הביקורת העיקרית והעקבית שלי כלפיו: נדמה שרוב הקולנוע הישראלי בן זמננו מותיר אותו קר ואדיש, גם כשהוא מתלהב. אבל אולי אני קורא לא נכון. בכל אופן, הנה קטעים נבחרים מהטקסט של קליין, בתוספת פרשנות שלי:

קליין כותב:

"לבנון" איננו מסוג סרטי המלחמה ששואלים את עצמם שאלות רבות מדי לגבי הז'אנר שאליו הם משתייכים, שהוא אולי הז'אנר הקולנועי המסובך ביותר מבחינה אידאולוגית. מעוז, שהיה חייל במלחמת לבנון הראשונה, אינו מתלבט בנוגע להיבט הפטישיסטי המאפיין את הז'אנר, אינו נרתע מהצד הסאדו-מזוכיסטי המאפיין אותו, ואינו מסתייג גם משימוש בכמה מהמוסכמות ואפילו הקלישאות המוכרות ביותר בז'אנר. הוא מבקש ליצור סרט שיבקע מתודעתו, מזיכרונו ומלבו וייחרת בתודעתם, בזיכרונם ובלבם של צופיו. מכך נובעת עוצמתו של הסרט – ו"לבנון" הוא אמנם יצירה קולנועית בעלת עוצמה מרשימה – וגם מגבלותיו.

ופתאום זה היכה בי: אני חושב שמבקרי הקולנוע בארץ לא ממש סומכים על הבמאים בישראל. זה היכה בי, כי אני חושב שהיו תקופות, ואולי זה עדיין נכון, שגם אני חטאתי בזה. מה הסיבה? כנראה התנשאות. התנשאות שבאה מהתחושה שאנו, המבקרים, בקיאים מאוד בקולנוע לתולדותיו ומבניו ומצויינים במלאכת הקריאה, הניתוח והפרשנות. ואילו הבמאים? הם פועלים מהבטן, מהאינסטינקט, ואינם משלבים חשיבה אנליטית בתהליך היצירה. כלומר, הבמאים הישראליים. הבמאים האירופיים בוודאי שכן, לכן הם במאים אירופיים. אם היו רגעים שבהם אני חטאתי בהתנשאות כזאת, אני כיום מצר עליהם. אנחנו יכולים שלא להסכים, או לחבב, או לאהוב, את הבחירות שעושים הבמאים המקומיים, אבל אני כעת יוצא מנקודת המבט שכל בחירה שנעשתה, כנראה נעשתה באופן מודע, עם איזושנני חשיבה ומשמעות מאחוריה.

יש דבר שברור לי לחלוטין: אין שום דבר מקרי או לא מחושב ב"לבנון". זה סרט כה מדוד ומדויק שכל האשמה שלו כסרט שבו הבמאי לא התכוון או לא נתן את דעתו, נראית לי מופרכת. הזכייה של הסרט בוונציה היא מראה המוצגת מולנו ודורשת התייחסות. צוות השופטים בוונציה ראה את הסרט כשם שאנחנו בארץ רואים סרט אולטרה-אסתטי רוסי. שבו כל שוט, כל פריים, כל זווית צילום, כל צבע תאורה, כל סימבול, כל רשרוש בסאונד, נראה מחושב ומכווננן לעבר איזשהו מסר – אסתטי או פילוסופי או דרמטי – שהסרט חותר אליו. אלא שבארץ, בגלל שכולנו סחבקים, אף אחד לא מעלה על דעתו שהבמאי באמת יודע מה הוא רוצה. אבל צריך לחשוב אחרת: "לבנון" הוא סרט הבכורה הראשון שזוכה בפרס אריה הזהב בוונציה מאז "השיבה" של אנדריי זוויאגינצב מלפני ארבע שנים. אנחנו צריכים להבין שמבחינה קולנועית, מבחינת השליטה באמצעי המבע הקולנועיים, "לבנון" ו"והשיבה" שקולים זה לזה. זה תרגיל מנטלי משמעותי, כי הפסקה הנ"ל מעידה על כל שהמבקרים בארץ יכולים להתפעל מסרט, אבל לא באמת מאמינים שמישהו התכוון שזה באמת יראה ככה (אם זה לא עמוס גיתאי). לכן, כשקליין כותב "'לבנון' איננו מסוג סרטי המלחמה ששואלים את עצמם שאלות רבות מדי לגבי הז'אנר שאליו הם משתייכים" אני חושב שהוא טועה. כי הדבר הכי ברור והכי בולט ש"לבנון" עושה הוא לעסוק ללא הרף בשאלה איפה הוא מתמקם על הז'אנר של סרטי המלחמה, ובאילו רגעים הוא חובר לז'אנר על כל מוסכמותיו והציפיות – הדרמטיות והצורניות – ממנו, ובאילו רגעים הוא מתנתק ממנו ומתחיל לשוטט בעולם דמדומים ז'אנרי. למעשה, זו לדעתי הסיבה לכך ש"לבנון", "בופור" ו"ואלס עם בשיר" (ו"ביקור התזמורת", למרות שאינו קשור תמאטית או ז'אנרית לנושא) כה הצליחו בעולם – כי אלה דוגמאות צפופות למדי ודי יוצאות דופן לכך שהקולנוע הישראלי מתעסק בז'אנרים, ומפרק אותם לגורמיהם, ומביט בהם מכיוונים שונים. "בופור" היה הכי ז'אנריסטי מהשלושה, והוא בעיני סרט הז'אנר המובהק הראשון שנעשה בארץ מאז "מבצע יהונתן" (אם כי, זו תהיה טעות להתעלם מהפראפרזות והחירויות ש"בופור" לוקח על ז'אנר סרטי המלחמה, שמציגים את הז'אנר באור אירוני. קתרין ביגלו עשתה מעשה דומה מאוד בסרטה הנוכחי "The Hurt Locker" שזוכה לשבחים בביקורת האמריקאית, ו"בופור" הקדים אותה). "בשיר" ו"לבנון" הם סוג של רימיקס לז'אנר סרט המלחמה, כפי שהוא מעובד מבעד לפילטרי הזכרון והטראומה. כלומר: הסרט הוא סוג של קונסטרוקציה הבנויה במידה שווה על בסיס ז'אנר סרטי המלחמה (איך אנחנו יודעים, מהקולנוע והטלוויזיה, שמלחמה אמורה להיראות) ואיך הבמאי זוכה את המלחמה מתוך זכרונו האישי, המנותק מכל קונוונציה דרמטית/צורנית.

חוסר האמון של קליין בבמאי של "לבנון" ממשיך בפסקה מאוחרת יותר:

"לבנון" הוא סרט שמצולם כמעט כל כולו בקלוזאפים, בשל המרחב המצומצם שבו הוא מתרחש, וכתוצאה מכך הוא סרט של עיניים: לא רק העיניים של השחקנים המגלמים את ארבעת גיבורי הסרט אלא גם עינו של הטנק עצמו, הצוהר שלו, שנע ונד ודרכו אנו רואים את מה שמתרחש מחוץ לטנק. מעוז עושה בתחבולה הזאת שימוש מיומן ומתוחכם ביותר, ובמישור מסוים, גם אם מעוז לא התכוון לכך, הופך הסרט לאחד מאותם סרטים שמשמשים כאלגוריה על חוויית הצפייה הקולנועית.

הסאבטקסט של הפסקה הנ"ל הוא "אני, המבקר, יודע לפענח את המטאפורות של הבמאי יותר טוב ממה שהבמאי יודע לנסח את המטאפורות של עצמו". המבקר כאן הוא פסיכואנליטיקן המביט בסרט ומזהה את תת המודע של הבמאי, את המקומות בהם הבמאי ביקש לומר דבר מה שהוא כלל לא היה מודע לו. ואני, מהצפייה שלי ב"לבנון", קלטתי בוודאות שהבמאי נמצא כאן בשליטה מוחלטת. על כל אלגוריה ואלגוריה שבו. המבקר יכול רק לרדוף אחר רצף הדימויים והרעיונות שהסרט גדוש בהם.

הלאה:

חבל, לפיכך, שמעוז לא נצמד ביתר עקשנות ותעוזה לממדים האלה של הסרט. היבטיו החזקים ביותר של "לבנון" הן אותן סצינות שמתארות את השגרה של פעילות מלחמתית בטנק אחד מבודד. חבל שמעוז חש כי הוא נדרש למרכיבים דרמטיים על מנת להעצים את החוויה המועברת בו. התוצאה היא סרט שככל שהוא נעשה דרמטי יותר, כך הוא נעשה חלש יותר.

זה מתחיל עם הדמויות, שאנו יודעים עליהן מעט מאוד, וככל שאנו יודעים עליהן יותר כך הן נהפכות מעניינות פחות: דמותו של שמוליק אפקטיבית הרבה יותר בתחילת הסרט, כשהוא מתפקד כזר שאינו מכיר עדיין את חבריו, מאשר אחרי שהוא נושא מונולוג מיותר למדי שבו הוא מתאר את מה שאירע לו ביום שאביו מת; כך גם דמותו של אסי המפקד, שאנו יכולים לחוש את קשייו בהפעלת הסמכות על חבריו, ואיננו זקוקים לסצינה שבה הוא מתחיל להתמוטט נפשית; ודמותו של יגאל, שאנו למדים כי הוא בן יחיד להורים מבוגרים, וסמוך לסוף הסרט, כדי לסגור את סיפורו, משתמש מעוז התסריטאי בתחבולה מלודרמטית וסנטימנטלית צפויה שמבטיחה להפיק גניחות יגון מהצופים, ונדמה כי הגיחה ישירות מסרטי המלחמה שהופקו בהוליווד בזמן מלחמת העולם השנייה.

אלה הסצינות החלשות ביותר בסרט מבחינה תסריטאית ומבחינת הבימוי, וכתוצאה מכך, השחקנים שיוצאים הכי טוב מהסרט – אף שכולם עושים עבודה מיומנת – הם אלה שמגלמים את הדמויות שאנו יודעים עליהן הכי פחות: אושרי כהן וזוהר שטראוס.

הפסקאות האלה מצוינות. למעשה, אני קצת אכול קנאה, כי הן מנסחות בצורה נורא מדויקת את הרגעים שהפריעו גם לי בסרט. אבל יש בפסקה הראשונה מילה שהיא משמעותית: "להעצים". בסופו של דבר, ה"קרב" בין המבקר והבמאי הוא סביב טעם. הבמאי עושה את בחירותיו על פי טעמו, על פי האופן שבו הוא רואה את הסרט מתנגן בראשו. המבקר שופט את הסרט על פי טעמו, על פי הסרטים שהוא אוהב לצפות ומסבים לו הנאה (אסתטית, אידיאולוגית, אנושית, וכו'). קליין בעצם אומר כאן: יש בסרט הזה צד מצוין ("החלטה תסריטאית וצורנית נועזת", "סגנונו של הסרט, שהוא צדו המרשים ביותר") וחבל שמעוז לא דבק בה והחליט שהוא צריך יותר. שהוא צריך גם "דרמה". ואני מודה, מבחינת הטעם האישי שלי, אני מסכים עם קליין. גם אני הייתי מעדיף ש"לבנון" יהיה סרט על אור, צל ודממה. בפנטזיה שלי, "לבנון" היה צריך להיות מעין בלה טאר ישראלי. ואצל בלה טאר לא בוכים כמו ילדים קטנים, פשוט כי ככה אני מחבב את סרטי הארט-האוס שלי. אבל, שוב, כשאני בוחן את הסרט בתור מה שהוא ולא מה שהייתי רוצה שהוא יהיה, הרי שהמילה שקליין השתמש כדי לתאר חולשה, היא למעשה כל הוויית ומטרת הסרט: "להעצים". וזה גם מה שהופך את הסרט לייחודי: העובדה שהוא ממטיר עלינו רעש. רעש אודיופוני, ורעש ויזואלי. אני מסכים שיש רגעים שהיו צריכים או יכולים להיות אחרת, מעודנים יותר, אולי מדויקים יותר במשחק או בכתיבה, אבל כשאני מנטרל את האלמנטים הבודדים לטובת התמונה הכוללת, זו שאמורה להכניס את הצופה למצב של הלם, היסטריה והצפת חושים, "לבנון" הוא סרט שעושה את עבודתו היטב. וכל מה שקליין כותב עליו "חבל ש…" במעין ארומה של פיספוס, הוא למעשה – לדעתי – הכוונה האמיתית ביותר של הסרט.

הלאה:

"לבנון" הוא סרט שמתעלם באופן מוחלט מההקשר ההיסטורי והפוליטי שבו פרצה מלחמת לבנון הראשונה. זו ללא ספק תהיה אחת הסיבות להצלחתו. רבים ממאמרי הביקורת על הסרט שפורסמו בחו"ל הבליטו והיללו את העובדה ש"לבנון" הוא סרט מלחמה שיכול היה להתרחש בכל מקום. אבל מלחמת לבנון הראשונה לא התרחשה בכל מקום. היא התרחשה בלבנון, והתרפקותה של הביקורת הבינלאומית על הממד האוניברסלי של הסרט – והאוניברסליות היא בכלל תכונה שמוערכת יתר על המידה – רק מבליטה את מגבלותיו בהקשר המקומי.

למרות הזוועה המתוארת בו, "לבנון" הוא בראש ובראשונה סרט שמתמקד בייסוריו של החייל הישראלי, והוא עושה זאת ללא המודעות להיבט הזה של התודעה הלאומית והזיכרון ההיסטורי שאפיין את "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן, שאף הוא חווה את מלחמת לבנון הראשונה. ייתכן שמעוז אינו מסוגל להגיע למודעות שכזאת. סרטו עוסק כל כולו בסבלו של החייל הישראלי, ואינני זוכר עוד סרט ישראלי שתיאר את החייל הישראלי בצורה כה אינטנסיבית כילד מיוסר. אינני מנסה לטעון שההצגה הזאת של החייל הישראלי היא מוטעית; אך בלי הקשר היסטורי ופוליטי, התוצאה היא סנטימנטלית ורומנטית, ואצלי, לפחות, מעוררת מידה של רתיעה.

זה עוד קטע של מבקרים. לפעמים גם אני חוטא בו. לנתח סרט מבחינה אידיאולוגית לוקאלית. כאן זו התנשאות על הביקורת הבינלאומית. כי מחלקי הפרסים בוונציה לא רגישים לקונטקסט. לא יודעים מה זה "מלחמת לבנון" עבורנו. וכאן, אני חושב, הטעות היא של המבקר. כי עוצמתו הכי גדולה של סרט היא בהפיכה הספציפי לכללי. וששעות בודדות ביום אחד במלחמה אחת, הופכים בסופו של סרט לכל שעה, בכל יום, בכל מלחמה, בכל ארץ. קליין מאשים את "לבנון" בהיותו "ללא מודעות". שוב, לא סומכים על הבמאי.

וכאן אין סאבטקסט: קליין חותם את הפסקה במילה "רתיעה" וצריך לקרוא את המילה כפשוטה באופן הכי גלוי וחושפני. "לבנון" הרתיע אותו. התחושה הזאת עוברת נורא חזק בטקסט. זה אתגר לא פשוט לכתוב טקסט ארוך, מפורט ומנומק על סרט שיש בו המון צדדים מרשימים וכשרון, אבל שהתחושה שאתה יוצא ממנה היא של רתיעה. אולי זה מסביר את הקרירות שאני זיהיתי בטקסט. וזה עוד מקום שבו המבקרים המקומיים עושים לסרטים המקומיים רדוקציה. הציפייה שהסרט לא רק יעמוד בסטדנרטים של הטעם שלהם אלא גם באמות המידה האידיאולוגיות שלהם (וכאמור, אני כותב "שלהם" ומתכוון "שלי"). פרשנות פוליטית לסרטים היא חרב פיפיות, כל אחד יכול לקרוא כל סרט כמשרת את האידיאולוגיה שלו, או את האידיאולוגיה של אויביו. מה ההבדל בין זה לזה? טעם בלבד. איש לא ינגח פוליטית סרט שהוא אהב. הוא ימצא דרכים לקרוא אותו כמייצג את תפיסת עולמו. סרט שהמבקר מוצא את תפיסת עולמו האידיאולוגית "מרתיעה", הוא סרט שהמבקר פשוט לא נורא חיבב (חוששני שבשנים האחרונות שניצר הפך למבקר העיקרי בארץ שמייצג הישגים קולנועיים אך ורק על פי כלים אידיאולוגיים). הרי קליין יודע היטב שאף סרט לא אמור להיות נציג מדוברר לא של הממשלה ולא של אירגוני מחאה. וקליין יודע היטב – ויודע ליישם את זה מצוין, כשסרט מוצא חן בעיניו – שלכל סרט אפשר להציע קריאה חתרנית. והרי "ואלס עם בשיר", לדוגמה, הוקע באותה נשימה ממש, גם מימין וגם משמאל. אלה ראו בו סרט שמאלני שמציג את החייל הישראלי כנמושה בכיינית "יפת נפש", ואלה ראו בו סרט ימני המיישר קו עם הממשלה דאז (וכיום) ולא יוצא (באופן מופגן ובוטה, הכוונה) נגד עצם קיומה וצדקתה של המלחמה. והרי ברור ש"לבנון" יחטוף על הראש משני הצדדים גם הוא. וכן ברור שלו היה נעשה הסרט למען ניסוחה של פלטפורמה אידיאולוגית, אותם מבקרים עצמם היו יוצאים נגד הפלקטיות והפרופגנדה והבוטות של מסריו. והרי יופיו של טקסט אמנותי הוא ביכולת ההכלה שלו להיות גם וגם. וזו גם המהות הדואלית של ז'אנר סרטי המלחמה, ש"לבנון" ו"בשיר" כה מתענגים עליה: המחאה, הצעקה, המצוקה נגד המלחמה (מנקודת מבט פרטית אישית), ומצד שני, ההיקסמות מהצד האסתטי והדרמטי והקולנועי של המלחמה. כל סרט – בייחוד המשובחים – רץ הלוך ושוב מטה ומעלה במעלה ובמורד הסולם האידיאולוגי. צפו בכל סרט של קובריק, למען השם. כל פרשנות אידיאולוגית – ליברלית או שמרנית – שתמצאו ב"לבנון", אוכל להוכיח לכם גם את ההפך. לכן כשקליין כותב "מרתיע" עם זה הוא יצא מהסרט. כי אם הוא היה יוצא "נפעם", הוא היה יודע לייצג את האידיאולוגיה על שלל מורכבותה.

אבל ייאמר לזכותו של קליין שהוא הבין (אבל לא חווה, כנראה) ש"לבנון" הוא סרט די יוצא דופן, ולכן פסקת הסיום מסכמת את הביקורת בטון אוהד וחיובי:

כל זה אינו מבקש לטעון ש"לבנון" איננו סרט בעל חשיבות. הוא כן, על מעלותיו ועל חולשותיו. אנו חשים בעוצמה הרגשית שהניעה את יצירתו ואנו נענים לעוצמה הזאת בזמן הצפייה בו ושותפים לה. 94 דקותיו של הסרט מעבירות אותנו חוויה שגורמת לנו למעורבות עזה ותובעת מאתנו תגובה עזה לא פחות; עצם העובדה שעברנו חוויה שכזאת כבר הופכת את סרטו של מעוז ליצירה שמרכזיותה בנוף הקולנועי הישראלי העכשווי אינה מוטלת בספק.

אני מסכים. ועם לא מעט מהנ"ל. ומהתחושות. וההסתייגויות. והמחמאות. אבל ברור לי שזה עניין של טעם, ולא עניין של טעות או חוסר מודעות.

קן לואץ' וצוותו שלחו ל"סקרין דיילי" תגובה להכרזה של נורית שני, שהיא תורמת את כל ההכנסות של "מחפשים את אריק" להפצת סרטים ישראלים בעולם. זו התגובה של לואץ', התסריטאי שלו, פול לאוורטי, והמפיקה רבקה אובריאן:

"לעיתים נדירות אנחנו שומעים על בוסים שבאופן וולנטרי מחליטים לחלוק את רווחיהם עם אחרים, לכן היה לנו העונג לשמוע את הבשורות הטובות על כך שנורית שני מקולנוע לב בישראל תעשה שימוש ברווחי הסרט שלנו, 'מחפשים את אריק' לטובת קולנוענים ישראליים.

"אנחנו מקווים שהנחישות הזאת (של שני) לחלק מחדש את הונה תמצא התאמה מצד החוכמה שלה ושתדע לבחור לתמוך בקולנוענים שתנאי הקיום שלהם הכי מצומצמים. באופן הגיוני אלה אמורים להיות אותן נפשות אמיצות וחופשיות מבין הקהילה האמנותית בישראל שהחליטו לכבד את החרם התרבותי ומסרבים לקבל כסף ותמיכה ממדינת ישראל.

"מי יודע, אבל אולי מתישהו בעתיד החזון של שני יעזור לקדם פרויקטים על אודות אותם חיילים ישראליים אמיצים שיצרו את קבוצת 'לשבור את השתיקה' ושהעזו לדבר נגד 'השימוש המוגזם והפזיז בזרחן לבן' באוכלוסיה אזרחית בעזה, ושהזדעזעו מהשימוש בפלסטינאים כמגינים אנושיים.

אולי ככה נזכה לראות סרטים על אודות אותם צעירים וצעירות בבתי סוהר ישראליים שמסרבים להתגייס לצבא בגלל הכיבוש הבלתי חוקי של אדמות פלסטיניות. ואם כבר, למה לא לתמוך גם ביוצרים פלסטיניים, או שמא ישראל היא באמת מדינת אפרטהייד?

"לצערנו, הנדיבות של שני אינה עולה בקנה אחד עם נימוסיה. זו מסורת מקובלת שיוצרים מוזמנים לפסטיבלים, או לפחות מיודעים על הכוונה להציג את סרטם בפסטיבל. לא ידענו ש'מחפשים את אריק' יוקרן בחיפה עד אחרי האירוע. אולי הסיבה לכך היא ההחלטה המשותפת שלנו לכבד את החרם התרבותי שיזמו אמנים, סופרים ואקטיביסטיים פלסטינאיים, נגד פרויקטים הממומנים על ידי מדינת ישראל. אנחנו גם מציינים את מילותיו של אחד המשוררים הבולטים בישראל, אהרון שבתאי, שאמר: 'אני לא מאמין שמדינה כובשת, המקיימת פשעים נגד אזרחים על בסיס יומיומי, ראויה שתהיה מוזמנת לאף סוג של אירוע תרבותי".

מה ששני צריכה לעשות עכשיו הוא לשלוח ללואץ' רשימה ל כל הפרויקטים המבקרים את הכיבוש ושזכו לתמיכה ציבורית (כולל "מחילות" של אודי אלוני) ושל היוצרים הפלסטינאים שסרטיהם הופקו במימון מדינת ישראל. ואז, כדי שיבין את כמות הדיסאינפורמציה שמאכילים אותו (שאמורה להיות למען מטרה חיובית, סיום הכיבוש, שאני לא חושב ששם לואץ' ושני ימצאו קונפליקטים אידאולוגיים ביניהם), להזמין אותו לביקור פרטי – לא ממלכתי – בישראל (יותר חשוב, אגב, להזמין את פול לאוורטי, התסריטאי שהיה במקור עורך דין לזכויות אדם, והוא מתפקד על תקן המצפון של לואץ' ותכל'ס אלה, מן הסתם, אלה המילים שלו). הכיבוש משחית, אכן. אבל הבורות של לואץ' בכל הקשור לאקלים התרבותי ולחופש הביטוי בישראל היא סוג של ביזיון.

מה שאני לא מבין הוא את זה: אם קרנות הקולנוע, בתמיכת תרומתה של שני, אכן ישקיעו בסרט על סרבני מצפון (הסרטים קיימים, רק שחבריו של לואץ' לא רוצים שהוא יידע על זה) או סרטים של יוצרים פלסטינאיים, הרי שמאותו רגע הסרטים האלה יוחרמו על ידי לואץ' ואנשיו כי מומנו על ידי כספי מדינת ישראל, לא?

"השמצה" של יואב שמיר היה מועמד לפרס הסרט תיעודי של האקדמיה האירופית לקולנוע, אבל הפסיד. ועדה של שלושה שופטים צפתה בכל המועמדים ובחרה את הזוכה: "קולם של חרקים: דיווח של מומיה" שביים השוויצרי פיטר לישטי (ושהוקרן בפסטיבל ירושלים האחרון). הפרס יוענק בטקס פרסי האקדמיה האירופית ב-12 בדצמבר בגרמניה.

================

בזכות סטיבי בתגובות קראתי לפני כמה ימים שמיכאיל קלטזובישווילי, הבמאי של "שדה בר" (שהוקרן בפסטיבל חיפה), מת לפני מהתקף לב בגיל 50. מ"וראייטי" למדתי שקלטזובישווילי היה נכדו של מיכאיל קלטזוב, שביים את יצירת המופת "העגורים עפים", שזכתה בפסטיבל קאן ב-1958, והיה אחד המורים של אנדריי טרקובסקי ב-VGIK.

================

"סלון" ביקשו מכמה קולנוענים לבחור את הסרט של האחים כהן שהם הכי אוהבים. אני מסכים עם טד הופ שכל כמה שנים יש סרט אחר שלהם שהוא ה-פייבוריט. ואני מסכים עם ג'ף ליפסקי שבחר במה שאני הייתי בוחר בסופו של דבר: "בארטון פינק". אם כי משונה שאף אחד לא בחר ב"צומת מילר", סרט שנחשב בעבר ליצירת המופת של האחים כהן וכיום נראה לי שקצת נשכח. נראה לי שמגיע לו קאמבק והקרנות חוזרות. מי משיג עותק? והשאלה המתקשת: מה הסרט של האחים כהן שאתם הכי אוהבים?

=================

הקליפים שזכו בפרסי המוזיקה האירופאיים של אם.טי.וי שלשום. וזה זכה בתואר קליפ השנה:

===========

במסגרת חגיגות יום הולדת 40 ל"הקרקס המעופף" של מונטי פייתון קיבצו ב"Total Film" מצעד של 40 המערכונים הכי טובים שלהם. שעות של הנאה. במקום הראשון, לשמחתי, הם לא בחרו באחד המערכונים הצפויים – האינקוויזיציה הספרדית או המשרד להליכות מטופשות – אלא הלכו על הברקה: "האחים פיראנה", מערכון שחשבתי שרק אני אובססיבי עליו, על צמד האחים הגנגסטרים, בהשראת האחים קריי, שנולדו בהפרש של שבועיים (ועוד שבוע) זה מזה, הטילו טרור ואלימות על לונדון ואילצו את המשטרה לעקוב אחריהם דרך הכותרות בצהובונים בשעה שהם מיסמרו את ראשי אויביהם לרצפה וחמקו ממבטו העקוב של הקיפוד הענק ספייני נורמן. המשפט He was a cruel man, but fair מיסמר את ראשי לרצפת הצחוקים. עם 13 דקות, זה ה"אבי רוד" של מונטי פייתון (נו, אני מניח שלכל אחד יש את מערכון המונטי פייתון שהוא אובססיבי לגביו והוא בטוח שרק הוא מכיר וזוכר ומצטט אותו. חוץ מהאחים פיראנה אני הייתי חסיד גדול של מערכון הבונים החופשיים/האדריכלים/הסכינים המסתובבות). הנה הרשימה. והנה האחים פיראנה:

===================

מישהו ביו-טיוב-לנד מצא והעלה את הראיון – שנחשב אבוד – של אלפרד היצ'קוק עם טום סניידר מ-1973 (קטעים מתוכו הופיעו כקטעי אודיו באחד הסרטים התיעודיים על היצ'קוק שראיתי כילד). באופן משונה, נדמה שסניידר מעולם לא ראה אף סרט של היצ'קוק, או אפילו אף פרק מסדרת הטלוויזיה שלו (אחרת איך הוא שואל אותו האם יש לו חוש הומור?). אבל להיץ', גם בזקנתו, יש יכולת מעולה לספר סיפורים וקול מהפנט/מרדים. הנה קטע אחד מתוך שישה:

=============

וג'יימס גאן, שהוא ככל הנראה הבמאי היחיד שעבר מעבודה באולפני הטראש של טרומה (שם כתב וביים את "טרומיאו וג'ולייט", סרט שבאופן משונה הוקרן מסחרית בישראל במרתפי התחנה המרכזית החדשה בימים ששכן שם בית הקולנוע "ששת המופלאים"), ועבר משם לכתיבת התסריט של "סקובי דו" ובימוי וכתיבת הרימייק המוצלח ל"שחר המתים", חוזר לשורשיו הטראשיים עם הפרק הראשון בסדרת האינטרנט שלו, "Humanzee" (חצי בן אדם, חצי שימפנזה). צפו בפרק בבלוגו.

בשבוע שעבר התקיים בפסטיבל חיפה כנס של אנשי קולנוע שניסה לתהות מה מצבו של הסרט הקצר הישראלי. המסקנה: מצבו לא טוב. על פי חוקי הקרנות הקיימים, הקרנות שיכולות לתמוך בסרטים קצרים יכולות לעשות את זה כרגע רק אם מדובר בסרט סטודנטים, או בדרמה חד פעמית באורך 50 דקות שבמימונה משתתף גורם משדר. אלא שאף גוף משדר לא מעוניין יותר בדרמות באורך 50 דקות, וממילא הפורמט הזה – של 50 הדקות – הפך די מאוס בעולם. כך שסרטים קצרים במימון הקרנות? רק לסרטי סטונדטים. ומה עם השאר? מה עם במאי שלא למד בבית ספר לקולנוע ורוצה להוכיח את עצמו בסרטים קצרים לפני סרט ארוך? ומה עם במאים ותיקים, שרוצים לגוון את המנעד הסיפורי שלהם ולביים מדי פעם סרטים קצרים, פשוט כי יש להם סיפור המתאים לסרט קצר ולא פיצ'ר? כדי שזה יוכל להתאפשר, מי שצריך לשנות את הקריטריונים היא מועצת הקולנוע, וכך יצא שאני – שהגעתי לשם מתוך סקרנות לשמוע מאורחי הכנס הזרים איך תחום הסרט הקצר מטופל באופן ציבורי באנגליה ובצרפת – נאצתי לחבוש את כובע נציג מועצת הקולנוע. דבר אחד ברור: כשמשקיעים תשומת לב (כספית) בטיפוחו של תחום, התחום הזה פורח. והסרט הקצר – שאמה קלארק ממועצת הקולנוע הבריטית מכנה אותו "מחלקת המחקר והפיתוח" של הקולנוע העלילתי הארוך – מוזנח בארץ. קלארק הציגה את הבייבי שלה, תוכנית להפקת סרטים קצרים, בתקציבים נדיבים למדי, שבאמצעותם יהיה קל יותר לזהות ולסנן שני יוצרים צעירים ומתחילים ומוצלחים בשנה שאפשר יהיה להשקיע בפיצ'ר שלהם. כבר בשנה הראשונה של התוכנית הזאת נוצר הסרט "צרעה", שזכה באוסקר וגילה לעולם את אנדריאה ארנולדת ("דרך אדומה", "Fish Tank"). מצד שני, האין תמיכה ציבורית – קרנות, מועדי הגשה, לקטורים, ועדות, המתנות לתשובות – מנטרלים את הספוטניות של הסרט הקצר? במיזמים כמו דוקו-צ'אלנג' ופרויקט 48, ובפרויקטים עצמאיים רבים, נעשים סרטים קצרים מוצלחים ללא שום תמיכה ציבורית. ואולי תמיכה ציבורית בו תהפוך את הסרטים הקצרים למושקעים יותר, אמנם, אבל אולי גם עצלניים יותר? כך שהתחום הזה דורש עוד המון מחשבה, איך לפתח אותו, מבלי להשחית אותו.

אחד הדוברים בכנס היה גור בנטביץ', שלפני שנה יצר עם שני שותפים סרט באורך 12 דקות בשם "עובר ושב", שלח אותו לפסטיבל ירושלים ויצא משם עם פרס וולג'ין לסרט הקצר. המתחרים היו בהלם: עד לאוו רגע נדמה היה שתחרות הסרט הקצר מיועדת בלעדית לסטודנטים, והנה מגיע קולנוען ותיק ומנוסה עם שני פיצ'רים וכמה סרות טלוויזיה ברזומה, וחוטף להם את הפרס. ובצדק חטף: בנטביץ', אשתו (מאיה קניג) וחברו (ניר מטרסו) עשו כמעט הכל: שיחקו, ביימו, כתבו, צילמו, ערכו, הוסיפו אנימציות. בלי קרנות, בלי המתנות, בשליפה. בנטביץ' סיפר בכנס שהסרט הזה היה הטיפול שלו בהתמכרות לקראק-מוח. מה זה קראק מוח? כשאתה יושב ולא עושה כלום ורק מפנטז כמה נהדר יהיה הפרויקט שעשה אם יום אחד באמת תעשה אותו. ואז אתה מתמכר להצלחה וליופי של הפרויקט, כל עוד הוא במוח שלך. אבל בגלל ההתמכרות למחשבה עצמה אתה לא יכול להביא את עצמך אי פעם באמת לבצע אותו (גם כי המציאות מוכיחה שהתוצאה הסופית תהיה פחות ממסטלת מהפנטזיה שבמוחך). וכך, שנים בנטביץ' לא עשה כלום והתמסר להתמכרות לקראק-מוח. עד שהוא החליט לקום ולעשות. ותוך ימים ספורים נעשה "עובר ושב". הסרט הזה הוא כמו תרסיס של ספונטניות. רעיון מקסים – על המעגליות של האקזיסטנז – שנראה כמו פיתוח של משהו שמירנדה ג'וליי עשתה בסרט שלה, בו זוג מנהל מערכת יחסים של חיים שלמים בדקות ספורות – אבל עם סבסוב כזה שהיא עצמה היתה יוצאת ממנו מוקסמת.

לקח בנטביץ' את כספי הזכייה מוולג'ין וחזר לפסטיבל שנה אחר כך עם סרט נוסף, "פרילנד" (שמתברר שהוא גרסה לפרקים של בנטביץ' ב"מסכים" – עד כמה זה שונה או מורחב מפרקי "מסכים" או אותו דבר בול, ידווחו אלה שראו גם וגם). גם הוא עצמאי. בלי קרנות ובלי טובות. הפעם ארוך יותר, כמעט 60 דקות. מעורבב לייב-אקשן ואנימציה. עם שחקנים (אמנון פישר, טינקרבל ומאיה מרון). וראו זה פלא: הפעם הסרט שובץ לתחרות בקטגוריית הדרמה, ושוב זכה בפרס הראשון.

ומיום שישי (מחרתיים), שני הסרטים – על 72 דקותיהם המקובצות – יוקרנו יחד מדי יום שישי בחצות בסינמטק תל אביב. עבור בנטביץ' זו חזרה לזירת הפשע לפני 14 שנה הוא התחיל שם את הקריירה שלו, בדיוק ככה: עם הקרנות חצות של "הכוכב הכחול", במודל שמאז הפך לנורמה – עם בירה בכניסה והופעה ומוזיקה, ופולחנים. כל מה ש"המוסד הסגור" עשו, בנטביץ' עשה בדיוק שם קודם. ובלי חנונים.

יופיו של "עובר ושב" בתמציתיות הקולעת שלו. זה אחד הסרטים הקצרים המקסימים והשנונים שראיתי, כולל שוטים של סמסים, מנקודת התצפית של הטלפון הסלולרי. לעומתו, "פרילנד", הסרט הארוך, נראה מושקע יותר, אבל גם מפוזר יותר ולא מגיע לשיאו. אם כי כמה מרעיונתיו – לפחות ברובו – גם מפותחים יותר. בכל סרטיו, בנטביץ' שולח את דמויותיו לחפש עולם חלופי. ב"הכוכב הכחול" ו"משהו טוטאלי" החיפוש הזה היה מחובר לסמים. הכוכב הכחול היה מקום של הזיה – מעין אוטופיה של סטלנים – שאפשר להגיע אליו רק באמצעות טריפ מסוים. ב"משהו טואלי" הסמים שולחים את הגיבורים למסע בין יבשות (ישראל, הולנד, הודו). ב"עובר ושב" וב"פרילנד" אין סמים, אבל יש טכנולוגיה. והיא זו שמאפשרת לדמויות לנדוד בין מציאויות, ולנסות לזפזפ בין חיים אלטרנטיביים שהם יכולים לדגום, כדי לברוח מהחיים בהם הם תקועים. הסופים של כל הסרטים מותירים את כל הדמויות בדיוק באותו מצב.

נקודת המוצא של "פרילנד" מרתקת: "פרילנד" הוא סוג של משחק מחשב און-ליין, מעין סקנד-לייף שנקרא על שם בר תל אביבי. הגיבור (אמנון פישר) הוא למעשה על תקן בלש פרטי שנשלח למשימה חשאית על ידי חבר ששוכר את שירותיו לבלוש אחר האשה ששברה את ליבו. כך שהמבנה העלילתי הוא למעשה של הפילם נואר. הבלש שמתגנב לעולם הווירטואלי תחת זהות בדויה, האשה שהוא מחפש שמתגלה כסוג של פאם-פאטאל שמשאירה אחריה גוויות של אוואטרים וירטואליים שבורי לב. והמשימה שהוא נשכר לבצע למעשה יוצאת משליטתו, הרבה אחרי שהיא מגיעה לסיומה והזהויות האמיתיות נחשפות. הסוף קצת נמרח, אבל ברובו "פרילנד" הוא כמו סרט הסטלנים הווירטואלי שקווין סמית היה מתחנן לביים (שלא לדבר על כך שאחת הדמויות בסרט, של הלקוח הסקוטי המסטול והשיכור תמידית, נורא הזכיר לי את ג'יי מסרטי ג'יי וסיילנט בוב של סמית). ענייני העולמות הווירטואליים הם אולי טיפה פאסה (בסרטי המדע בדיוני מה שהולך חזק עכשיו זה אנשים שהאוואטרים שלהם אינם וירטואליים אלא ממשיים – או אנשים בשר ודם עם השתלות של שבבים במוח כמו ב"גיימר", או רובוטים שמחליפים אותם כממשק עם העולם האמיתי כמו ב"המחליפים"), אבל בעולם של בנטביץ', כאמור, העולם הווירטואלי מייצג סוג של סם, של בריחה, של טריפ. ודמויות מגלות שהן יודעות לתפקד רק שהן לא במצב של קירבה. לעומת השחרור הנפלא של "עובר ושב", יש משהו מקובע קצת בסגנון של "פרילנד" – אם כי המיזוג בין האנימציה ובין הלייב אקשן עובד נורא יפה בתוך הסרט – אבל בזכות הליהוק של המשולש הרומנטי/וירטואלי/אורגני (פישר, מרון, טינקרבל) הסרט מצליח לשבות את הלב.

הנה הטריילר של "פרילנד":

בעולם הקטן שלי, הידיעה הזאת היא סוג של ביג דיל: מוקי וישראל גרדינגר, מחרימי המבקרים המהוללים שמאחורי רשת רב חן, יס פלאנט וחברת ההפצה פורום פילם (ובעלי רשת מולטיפלקסים במזרח אירופה) מתכננים להקים ערוצי סרטים שישודרו ביס ובהוט ולמעשה יתחרו בערוצי הסרטים הקיימים שלהם. הידיעה ב"דה מרקר" מוסיפה שגם לפרטנר – מארחי הבלוג הזה – יש תוכניות דומות. עוד בידיעה: הגרדינגרים מנהלים מו"מ עם HBO. מעניין מאוד מאוד הכל. יהיה מעניין לראות לאן כל זה הולך ואיך יראו ערוצי הסרטים בעוד כשנה.

המשמעות הראשונה והמיידית? הקפצת מחירי הסרטים על ידי האולפנים, אם פתאום ארבע חברות ינסו לחזר אחריהם לקנות מהם סרטים. זה כבר קרה: במלחמות של איי.סי.פי (לימים הוט) נגד יס נקנו חבילות סרטים ותוכניות במחירי עתק, נטול כל פרופורציה לגודל השוק כאן, רק כדי שהלבילה לא תיפול לידי המתחרה. התוצאה: חובות עצומים לאולפנים האמריקאיים.

אני מניח שהגישה של הגרדינגרים היא כזאת: אני הרי נמצא במגע יומיומי עם האולפנים ובעלי זכויות הסרטים כבעל חברת הפצה, אבל בטלוויזיה אני משמש למעשה רק כמתווך, כגוף האמצעי שמעביר תכנים מבעל הזכויות אל המשדר. אבל אני לא זכיין. מה שאומר שבחודשים הקרובים נראה כמה וכמה גופים רבים עם הוליווד על החוזים שלהם.

כי מה הנכס הכי גדול בארסנל של גרדינגר? דיסני. הוא ממשיך את דרכו של אביו ומשמש המפיץ של דיסני בישראל כבר עשורים רבים. אבל כנראה שהחוזים להפצת תכני הקולנוע של דיסני בארץ נעשה תמיד עם אופק מוגבל. גרדינגר אוחז רק בזכויות ההפצה של דיסני לקולנוע ובדי.וי.די. שמרוק אחזקות מחזיקה ברוב הלייסנסינג של דיסני בעולם הטלוויזיה והמרצ'נדייזינג (כששמרוק היתה שותפה של טלעד, טלעד החזיקה את קטלוג דיסני לערוצי הברודקאסט – וזה כולל תכנים ממיקי מאוס ועד "אשה יפה"). אבל הזכויות של סרטי דיסני לערוצי פרימיום נמצאות בידי יס. והזכויות לסרטי דיסני לסטרימינג אינטרנטי (און-דימנד) נמצאות בידי פרטנר. ובנוסף לכל זה, עכשיו כל תכני הטלוויזיה של דיסני עברו לידיים של ערוץ דיסני, שירוקן בהדרגה את כל הערוצים האחרים מכל סדרות הילדים של דיסני, שיכונסו תחת קורת גג אחת (בעיקר את סדרות הפעוטות המשודרות כרגע ב"הופ": "מועדון מיקי מאוס", "החברים של טיגר ופו", והסדרה האהובה על בת ה-5: "חבורת איינשטיין"). אני מניח שבסופו של המירוץ, היד שתנענע את העריסה של דיסני בארץ, היא זו שתשלוט בעולם ערוצי הסרטים הטלוויזיוניים, ואני מניח שעכשיו גם יס, גם פורום פילם וגם פרטנר רצים לדיסני עם החוזים בידיהם ומוכיחים להם שהם אלה שצריכים לקבל את הבלעדיות מרובת הפלטפורמות על ישראל (ומכיוון שבסוף השנה מסתיים החוזה של פורום פילם עם דיסני, ומכיוון שאני מניח שהם עמלים על חידושו, אם לא כבר חודש בינתיים, בוודאי יש גם לזה איזושהי משמעות, שיהיה מעניין לעקוב אחריה בחודשים הקרובים).

ובגלל החוזה שחתם ספילברג עם דיסני בשנה האחרונה, מי שסוגר עם דיסני יקבל גם את דרימוורקס.

מכיוון בסופו של דבר יש כמות די מצומצמת של אולפנים אמריקאים, ריבוי של ערוצי סרטים – שיתווספו לערוצים הקיימים של הוט ויס – יעשה דווקא טוב לסרטים העצמאיים. מרגע שאחד הערוצים יסגור חוזה הרמטי עם דיסני, פוקס, יוניברסל, וורנר ופרמאונט, לכל שאר הערוצים יישארו החברות הקטנות יותר. לגרדינגר, למשל, יש הסכם עם אירופה קורפ, החברה של לוק בסון. ואז אולי דווקא נראה יותר ויותר ערוצים שלא ילכו לכיוון שוברי הקופות, אלא דווקא לכיוון העצמאי/ארט האוסי, בסגנון IFC וערוץ סאנדאנס.

ואם גרדינגר יכול, זה אומר שגם אדרי יכול. לאדרי יש חוזי הפצה עם המון חברות הפצה בעולם, העיקריות שבהם הם וויילד באנץ' האירופית וליונסגייט הקנדית, שלא לדבר על הקטלוג הישראלי הכי גדול (שרובו מוזרם לערוץ יס סטארס ישראלי, אבל לא מקבל בו את הכבוד המגיע לו). ערוץ סינמה סיטי לא נשמע כרגע עניין מופרך כלל.

ויש גם את העניין האישי: גרדינגר מכריז מלחמה ברורה על העסקים של יס, בשעה שהוא ויס חולקים מיטה משותפת בפרויקט "יס פלאנט". שיתוף הפעולה המיתוגי של "יס" עם קומפלקסי ה"פלאנט" של גרדינגר נחתם לחמש שנים. נותרו עוד שנתיים. האם הקרבה בין הגופים צריכה להדאיג את הוט, או שהתחרות שגרדינגר מכריז עליה תביא לסוף מערכת היחסים בין אולמות הקולנוע שלו ובין יס. עוד נקודה שיהיה שווה לעקוב אחריה.

ואולי, יתכן ובסופו של תהליך יגלו יס והוט שאין להם סיבה – או יכולת אפילו – להפעיל במו ידיהם את ערוצי הסרטים, והערוצים הממותגים יעלמו, לטובת ערוצים שמופעלים על ידי המפיצים עצמם (או, כמו שכרגע דורי מדיה מפעילה את הערוצים הממותגים של הוט, גרדינגר או אדרי יעשו את זה בעתיד). ואם ממילא יס והוט מכווננים את עצמם לעתיד של VOD, גם בטלוויזיה וגם באינטרנט – אולי ממילא אריזת הערוץ לא צריכה לעניין אותם, אלא רק המצאי של התכנים איפשהו בפלטפורמה שלהם.

בקיצור: ידיעה קטנה, שנושאת בחובה המון השלכות על הרגלי הצפייה שלנו, בעתיד של עוד שנה-שנתיים, וגם סוגי התכנים. והמון דברים שיהיה שווה לעקוב אחריהם ולראות איך הם מתפתחים ומתממשים בחודשים הקרובים.

אפרופו "אנטי כרייסט" של לארס פון טרייר – הנה השועל שאנחנו מדברים עליו כבר שבוע:

ואותה סצינה, ביתר הרחבה עם קצת קונטקסט ומשב רוח שבא הישר מהבל פיו של האיש שרוצה להתחזות לטרקובסקי (מכאן, גשו לסצינות בזהירות. כן לאסתטיקנים, לא לעדינים):

וזו סצינת הפתיחה של הסרט, בגרסה קצת מצונזרת – בלי סקס מפורש או מוות מפורש. המוזיקה, למדתי מיעל שוב ב"טיים אאוט", היא מתוך "רינאלדו" של הנדל:

ואם אתם רוצים את כל הפתיחה במלואה, כולל חדירה, מוות, אורגזמה ומכונת כביסה, הנה היא כאן.

הטריילר ל"צעצוע של סיפור 3 " הגיע האינטרנטה אמש, ודווין פרצ'י מ-CHUD מסיק על פיו שאנדי – הילד שמאבד את צעצועיו בשני הסרטים הראשונים ועכשיו הוא כבר נער שנפטר מכל צעצועיו לפני שהוא הולך לקולג' – ככל הנראה, א) לוקה ב-OCD (כל צעצועיו במצב מושלם אחרי עשר שנים); ב) נטול חברים; ג) הומו (לא ברור למה).

חידה: לאיזה ישראלי מוכר כמעט קראו "הדרך לסן טרופז"?

============

מוכנים לעוד סרט על חייו של משה רבנו, מהתיבה על היאור, דרך הסנה הבוער, ועד הר סיני? ססיל בי. דה-מיל וצ'רלטון הסטון עדיין אחראים למשה הקולנועי הכי מפורסם. עכשיו מנסים בהוליווד לתת לסיפור יציאת מצרים את טיפול ה"300 " מרובה אפקטים. אני דווקא בעד. וחוץ מזה, אני עדיין מנסה להחזיר למסכים את גרסת האנימציה של ג'פרי קצנברג – אולי בתלת מימד? אולי לקראת פסח?

=============

לארס פון-טרייר מתכנן כבר את הפרויקט הבא שלו: סרט מדע בדיוני. והוא מכריז: "לא עוד סופים טובים". שזה מרגיע, כי באמת קצת נמאס מהסכריניות הדביקה של סרטיו האחרונים. הייתי נותן לו לביים את "הנוסע השמיני 5 ".

=============

ומחר יתחילו בחיפה צילומי סרטו החדש של אבי נשר, "שיעור באהבה". לדראפט הראשון של התסריט קראו "גמדים", שם שאהבתי יותר, אם כי ברור לי למה "שיעור באהבה" – שם בניחוח שוודי – הוא מסחרי יותר, למרות שהוא יחודי פחות (כשם ש"הסודות" הוא שם פחות מיוחד מ"אמת", שמו של הסרט הקודם של נשר בדראפט הראשון שלו). לפני שלוש ומשהו שנים, כשהבלווג הזה רק נולד, ניצלתי את ידידותי עם נשר כדי להיות הראשון שמביא צילומים מהסט, ממש בתום יום הצילומים הראשון. אני מניח שהפעם מערכות העיתונים והאינטרנטים כבר ישלחו צלמים משל עצמם. נראה מחר.

את "שיעור באהבה", ממש כמו "הסודות", יצלם הצרפתי מישל אברמוביץ' (שהיה עוזר הצלם של ז'אן בופטי ב"דיזנגוף 99 "). אחרי "הסודות" הוא צילם ללוק בסון (כמפיק ושותף לתסריט) את "חטופה" שפתאום בתחילת השנה הפך ללהיט ענק באמריקה – שנה אחרי בכורתו הצרפתית (ואחרי שבארץ הוא בא והלך כמעט באופן בלתי מורגש), ופתאום הפך לצלם אקשן סופר-מבוקש. הפרויקט האחרון שלו הוא סרטם המשתוף הבא של פייר מורל (כבמאי) ולוק בסון (מפיק ושותף לתסריט) – "מפריז באהבה", עם ג'ון טרבולטה וג'ונתן ריס מאיירס בתפקידים הראשיים. נראה יותר מגניב מ"חטופה" המעיק, אבל תכל'ס נראה גם שבא מאותו הלך רוח: רצף עלילתי מופרך ופשוט מאוד (כמעט מכעיס בפשטותו, אליבא ד"חטופה", סרט שלא האמנתי לשום מהלך שלו) שנועד רק לשזור זה לצד זה קטעי מרדף ומכות (אגב, מישהו יודע מי זה עדי חזק, השותף של בסון לתסריט . זה הטריילר ל"מפריז באהבה":

שמואל מעוז (הבמאי) וגיורא ביח (הצלם) בבכורת "לבנון" בפסטיבל ניו יורק (התמונות מכאן)

עם כל ההתעסקות שלי בפסטיבלי סוכות בישראל, פספסתי לגמרי את כל מה שקרה בפסטיבל ניו יורק. הנה השלמה זריזה של פערים בני כמעט שבועיים, מאז הוקרן שם "לבנון" ב-1 באוקטובר: המאמר הזה, מאת קאזו ווטנבה מאתר הפסטיבל, מגדיר בכותרת נורא יפה את הטנק בסרט כמייצג "גיהנום נייד". אבל הכי מומלץ להאזין לפודקאסט הזה, בו שני מבקרי קולנוע – אחד מבלפאסט, השני מטנסי – שלא הכרתי קודם סוקרים שלושה מסרטי פסטיבל ניו יורק (ששלושתם, אגב, הוקרנו גם בפסטיבל חיפה): "לבנון", "הגיהנום של אנרי ז'ורז' קלוזו" ו"חדר וחצי" (שזכה בחיפה בפרס פיפרסקי). כמה מהאבחנות שלהם על "לבנון" נורא חדות ומוצלחות. שווה להאזין. (זה האתר שלהם).