פתיחה סבירה ל"לבנון" בסוף השבוע האחרון, אבל רחוקה מלשבור שיאים. יהיה מעניין לראות אם הדפוס המוכר בקולנוע הישראלי – בו הסרטים דווקא מתחזקים משבוע לשבוע ולא נחלשים (כמו הסרטים האמריקאיים) – תתפוס גם כאן, כי אם כן, הרי שמצבו של "לבנון" עוד יתחזק וישתפר. אם לא, מפיצי הסרט יצטרכו לגרד את הראש במבוכה ולתהות לאן נעלמו כל הצופים של "בופור" שאחריהם מן הסתם הם חיזרו בקמפיין, והאם זה היה רעיון טוב לחכות כל כך הרבה זמן בין הזכייה בוונציה ובין ההפצה.

בסוף השבוע האחרון צפו ב"לבנון" 10,500 איש. ב-28 עותקים. מספר נמוך בהשוואה ל"בופור", בו צפו בסוף השבוע הראשון שלו כ-30,000 איש, והוא הגיע תוך ארבעה ימים ל-40,000 כרטיסים.

"לבנון" הוצג בשבועות האחרונים, לפני ההפצה הרחבה, בעותק בודד במעין טרום בכורה בסינמה סיטי, ואז צפו בסרט קצת יותר מ-5,000 צופים נוספים, מה שממקם את מספר הכרטיסים שכבר נמכרו לו עד אתמול בכ-16,000.

אבל הלהיט המפתיע ממשיך להיות "עג'מי". אם ב"ההסדר" וב"שבעה" דיברו בהתלהבות על "קהלים חדשים שלא מגיעים לסרטים ישראליים" (קרי, הדתיים), ואם ב"חתונה מאוחרת" התלהבו מכמויות הגרוזינים (כלומר, יוצאי גרוזיה) שהגיעו לקולנוע. ב"עג'מי" הבשורה היא שהסרט הוא הצלחה בקרב הערבים. ערביי יפו מגיעים לקולנוע לב, וערביי המשולש הולכים לסינמה סיטי. בסוף השבוע האחרון צפו בסרט 11,000 איש, ב-18 עותקים בלבד. כלומר: קצת יותר כרטיסים מ"לבנון" בהרבה פחות עותקים. מה שאומר שהאולמות ב"עג'מי" היו צפופים בהרבה מהאולמות של "לבנון". קחו בחשבון שעם עליית "לבנון" בסינמה סיטי – סרט המופץ על ידי יונייטד קינג – בעלת הבית של סינמה סיטי – כמות ההקרנות של "עג'מי" בקומפלקס קטנה והסרט עבר לאולמות הקטנים. האולמות הגדולים ועיקר ההקרנות הופנו ל"לבנון" (ל"לבנון" יש עשר הקרנות ביום בשני אולמות, אחד מהם קטן, השני מהגדולים במתחם, המכיל כ-300 מקומות. ל"עג'מי" יש שש הקרנות ביום, בשני אולמות של כ-100 מקומות כל אחד).

"עג'מי" מכר עד כה כ-87,000 כרטיסים. בקצב הזה הוא חוצה את ה-100,000 כרטיסים בעוד שבוע.

הנוכחות המוגברת של "לבנון" ו"עג'מי" באולמות דחקה החוצה כמעט לחלוטין את "אילי ובן" ו"עיניים פקוחות", המוקרנים במעט מאוד מסכים ולמעשה נמצאים רגע לפני ירידה (אפשר להניח שכשיעלה "חמש שעות מפריז" ב-12.11, הם יצטרכו כבר לרדת כדי לפנות לו מקום). "אילי ובן" יסיים את סיבובו בבתי הקולנוע עם כ-30,000 כרטיסים. ו"עיניים פקוחות" – שעושה עכשיו סיבוב פסטיבלים מרשים בעולם – נעצר בסביבות ה-22,000 כרטיסים.

"סיפור גדול" הגיע ל-195,000 כרטיסים. גם הוא – אני מניח – יצטרך לרדת מהמסכים בחודש הקרוב, בו יש סיכוי שיצליח להגיע בדיוק ל-200,000 כרטיסים.

הפוסט הזה צריך להיפתח באלף גילויים נאותים: עדו פלוק, במאי הסרט "אף פעם לא מאוחר מדי", הוא גיסי. ואת העבודה על הסרט אני מכיר היטב. בגלל הקרבה שלי לעניין לא כתבתי מילה על הפרויקט הזה עד עכשיו. אבל המייל הבא הגיע אליי אתמול דווקא דרך גיאגיא אסיף, שיזם מבצע מעניין למימון הסרט, וחוץ מהעובדה שאשמח אם קהילת קוראי "סינמסקופ" תהיה שותפה לו, יהיה גם מעניין לראות האם היוזמה הזאת תצליח ומה ייצא ממנה.

הנה המייל של גיאגיא:

זה אחד הפוסטים המופלאים ביותר שראיתי בעברית: שרון רז, שעוקב בבלוגו אחרי בתי קולנוע נעלמים בארץ, ריכז רשימה מצולמת של כל 62 בתי הקולנוע שפעלו אי פעם, עבר והווה, ופועלים ברחבי תל אביב-יפו (פלוס תוספות ועדכונים). מרגש ומאיר עיניים.

=============

והנה אייטם שבעיתונים היומיים יכלו לתת לו את הכותרת "חופשה מהסרטים": הפאב-מלון מהכפר הסקוטי פנאן, שכיכב בסרטו הנפלא של ביל פורסיית, "גיבור מקומי" מ-1983, ייפתח בקרוב שוב לעסקים. זאת לאחר שבעליו האחרונים מכרו אותו ב-2007 והיגרו לקנדה. המלון קיים כבר 200 שנה ברצועת החוף הצפונית של אברדינשייר, כולל תא הטלפון האדום שבחזיתו. ואם מעולם את ראיתם את "גיבור מקומי" (שבמשאל שהתקיים במסגרת פסטיבל הקולנוע הבריטי לפני כמה שנים בחרתי בו כסרט הבריטי הטוב בכל הזמנים), אתם פשוט חייבים.

==============

לא, באמת. אני חושב להכין כאן עמוד קלון ולציין בכל פעם שאני נתקל באחד העיתונים בכותרת "חי בסרט" או "חיים בסרט". זה פושה בכל העיתונים, מ"ידיעות" (הפניית השער לראיון של שמוליק מעוז על "לבנון" לפני שבועיים) ועד "דה מרקר (בוקסה על פעילות מוקי גרדינגר בידיעה עליו מלפני שבוע). זה כבר כחמש שנים שצירוף המילים הכה-נדוש הזה לא מפסיק להיות מוצמד לכל ידיעה בסקציית הניוז שקשורה איכשהו לקולנוע (ואם לא קשורה לקולנוע יתנו את הכותרת "משהו מהסרטים". כמו "מרדף מהסרטים", וכו') אני לא מאמין שיש עדיין עורכים בעיתונים שחושבים שהם הראשונים שנותנים את הכותרת הזאת ושהיא מה-זה שנונה ומצחיקה. ואני לא מאמין שהעורכים הראשיים בעיתונים היומיים עוד לא הוציאו מזכר שבו הם אוסרים על השימוש בצירוף הכה נדוש ורופס מחשבתית הזה.

============

הנה זה מתחיל: שתי ידיעות נפרדות, על רשתות קולנוע, אחת בדרום קרוליינה והשנייה באלבמה, שאוסרות על שימוש בטלפונים סלולריים בתוך אולמות ההקרנה. מי שנתפס משוחח או כותב הודעת טקסט, מתבקש לעזוב את האולם. שזה רעיון אדיר ונהדר ואני מקווה שהוא יהפוך לסטנדרט העולמי ובהדרגה יגרום לכך שאנשים פשוט יפסיקו לדבר בטלפון בזמן סרטים. אבל… איך בדיוק אוכפים את זה? קודם כל, איך גורמים לכך שאכיפת העניין לא תהפוך להפרעה גדולה יותר מהשיחה בטלפון. ושנית, מה עושה סדרן שמבקש מלקוח להפסיק לדבר ולצאת החוצה וזה מסרב להיענות לו. ובקצב הזה, תוך כמה זמן נלנקק כאן לכותרת "סדרן נורה אחרי ויכוח שהתפתח בינו ובין צופה שדיבר בסלולרי בזמן סרט"?

=============

ואת המסע שלנו אל העבר (בתי קולנוע הרוסים) והעתיד (סלולרים כבויים) נסיים עם דאגלאס אדאמס עליו השלום. מאוצרות גוגל-וידיאו: סרט תיעודי משעשע למדי מאי שם בסוף שנות השמונים בו דגלאס אדאמס מנסה להבין מה זה בדיוק "האינטרנט".

עדכון: הטריילר הוחלף בגרסה עם תרגום לעברית וסאונד משופר.

"קירות", סרטו השני של דני לרנר ("ימים קפואים"), ייצא בארץ בדצמבר. אולגה קורילנקו ("קוואנטום של נחמה") ונינט טייב ("ים של דמעות") מככבות. הטריילר נראה מסקרן – "קירות", לצד "כלבת", הוא מהסרטים שאני הכי מחכה להם בעונה הקרובה – אבל לא הבנתי מילה ממה שהן אומרות:

די מדהים. פסטיבל גנט בבלגיה ננעל אתמול, ומבין חמישה פרסים שחולקו במהלך הפסטיבל, סרטים ישראליים זכו בשלושה מהם.

"עיניים פקוחות" של חיים טבקמן זכה בפרס הראשי של הפסטיבל. "ציון ואחיו" של ערן מרב זכה בפרס התסריט. ו"עג'מי" זכה בפרס חבר השופטים הצעיר.

הנה ראיון בלגי עם חיים טבקמן אחרי זכייתו בפרס:

============

ובינתיים בברלין: אבי מוגרבי יקבל בעוד שבועיים את פרס קונרד וולף מטעם האקדמיה לאמנויות בברלין. בפרס הזה זכו לפני כן במאים לארס פון טרייר, מרגרטה פון טרוטה, פולקר שלונדורף, אדגר רייץ וקץ לואץ'.

65 סרטים הוגשו לאקדמיה האמריקאית על ידי גופי הבחירה הרשמיים במדינות השונות. את הסרטים יתחילו בקרוב צוותים של הוועדה האחראית על קטגוריית הסרט הזר לראות, למיין ולסנן עד שיגיעו לרשימה מצומצמת של תשעה סרטים שיעלו בינואר לשלב השיפוט השני, בו ועדה נוספת תצפה בהם, ותבחר את חמשת הסרטים שיהיו המועמדים הסופיים לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר. נכון לרגע זה, אין שערוריות או מחלוקות משמעותיות, למעט העובדה שהסרט ההולנדי נפסל, ובמקומו נשלח סרט חלופי (המפיק של הסרט החלופי טען מתכתחילה שהסרט הנבחר לא עומד בתקנון – כי הוא גרסה ערוכה מחדש לסרט שכבר הופץ קודם), ובכלל כל הוויכוח ההולנדי מזכיר את פרשת ערן ון-קולירין נגד יוסף ון-דר-סידר. מה שאומר שלסרט ההולנדי – על נער המצטרף לרזיסטנס במלחמת העולם השניה – יש סיכוי לא רע לזכות במועמדות. מה שכן: הוועדה ההולנדית פנתה כעת לאקדמיה האמריקאית וביקשה – מה שכולנו מבקשים – שהתקנון של התחרות יהיה קצת ברור יותר.

הנה 65 הסרטים.

Albania, “Alive!,” Artan Minarolli, director;
Argentina, “El Secreto de Sus Ojos,” Juan Jose Campanella, director;
Armenia, “Autumn of the Magician,” Rouben Kevorkov and Vaheh Kevorkov, directors;
Australia, “Samson & Delilah,” Warwick Thornton, director;
Austria, “For a Moment Freedom,” Arash T. Riahi, director;
Bangladesh, “Beyond the Circle,” Golam Rabbany Biplob, director;
Belgium, “The Misfortunates,” Felix van Groeningen, director;
Bolivia, “Zona Sur,” Juan Carlos Valdivia, director;
Bosnia and Herzegovina, “Nightguards,” Namik Kabil, director;
Brazil, “Time of Fear,” Sergio Rezende, director;
Bulgaria, “The World Is Big and Salvation Lurks around the Corner,” Stephan Komandarev, director;
Canada, “I Killed My Mother,” Xavier Dolan, director;
Chile, “Dawson, Isla 10,” Miguel Littin, director;
China, “Forever Enthralled,” Chen Kaige, director;
Colombia, “The Wind Journeys,” Ciro Guerra, director;
Croatia, “Donkey,” Antonio Nuic, director;
Cuba, “Fallen Gods,” Ernesto Daranas, director;
Czech Republic, “Protektor,” Marek Najbrt, director;
Denmark, “Terribly Happy,” Henrik Ruben Genz, director;
Estonia, “December Heat,” Asko Kase, director;
Finland, “Letters to Father Jacob,” Klaus Haro, director;
France, “Un Prophete,” Jacques Audiard, director;
Georgia, “The Other Bank,” George Ovashvili, director;
Germany, “The White Ribbon,” Michael Haneke, director;
Greece, “Slaves in Their Bonds,” Tony Lykouressis, director;
Hong Kong, “Prince of Tears,” Yonfan, director;
Hungary, “Chameleon,” Krisztina Goda, director;
Iceland, “Reykjavik-Rotterdam,” Oskar Jonasson, director;
India, “Harishchandrachi Factory,” Paresh Mokashi, director;
Indonesia, “Jamila and the President,” Ratna Sarumpaet;
Iran, “About Elly,” Asghar Farhadi, director;
Israel, “Ajami,” Scandar Copti and Yaron Shani, director;
Italy, “Baaria,” Giuseppe Tornatore, director;
Japan, “Nobody to Watch over Me,” Ryoichi Kimizuka, director;
Kazakhstan, “Kelin,” Ermek Tursunov, director;
Korea, “Mother,” Joon-ho Bong, director;
Lithuania, “Vortex,” Gytis Luksas, director;
Luxembourg, “Refractaire,” Nicolas Steil, director;
Macedonia, “Wingless,” Ivo Trajkov, director;
Mexico, “Backyard,” Carlos Carrera, director;
Morocco, “Casanegra,” Nour-Eddine Lakhmari, director;
The Netherlands, “Winter in Wartime,” Martin Koolhoven, director;
Norway, “Max Manus,” Espen Sandberg and Joachim Roenning, directors;
Peru, “The Milk of Sorrow,” Claudia Llosa, director;
Philippines, “Grandpa Is Dead,” Soxie H. Topacio, director;
Poland, “Reverse,” Borys Lankosz, director;
Portugal, “Doomed Love,” Mario Barroso, director;
Puerto Rico, “Kabo and Platon,” Edmundo H. Rodriguez, director;
Romania, “Police, Adjective,” Corneliu Porumboiu, director;
Russia, “Ward No. 6,” Karen Shakhnazarov, director;
Serbia, “St. George Shoots the Dragon,” Srdjan Dragojevic, director;
Slovakia, “Broken Promise,” Jiri Chlumsky, director;
Slovenia, “Landscape No. 2,” Vinko Moderndorfer, director;
South Africa, “White Wedding,” Jann Turner, director;
Spain, “The Dancer and the Thief,” Fernando Trueba, director;
Sri Lanka, “The Road from Elephant Pass,” Chandran Rutnam;
Sweden, “Involuntary,” Ruben Ostlund, director;
Switzerland, “Home,” Ursula Meier, director;
Taiwan, “No Puedo Vivir sin Ti,” Leon Dai, director;
Thailand, “Best of Times,” Yongyoot Thongkongtoon, director;
Turkey, “I Saw the Sun,” Mahsun Kirmizigul, director;
United Kingdom, “Afghan Star,” Havana Marking, director;
Uruguay, “Bad Day for Fishing,” Alvaro Brechner, director;
Venezuela, “Libertador Morales, El Justiciero"

מישהו מצליח לזהות מביניהם את תשעה הסרטים שיעברו לשלב הבא? לצערי, לא ראיתי כמעט אף אחד מהסרטים הנ"ל, כך שהימוריי הם על סמך מוניטין בלבד, מבלי לדעת מה איכות הסרטים והאם הם ידידותיים-לעיניים-האמריקאיות-של-פנסיונרי-האקדמיה. אני מניח ש"סרט לבן" של מיכאל האנקה (גרמניה) ו"חלב העצב" של קלאודיה יוסה (פרו), יעלו שלב, בזכות העובדה שזכו בקאן ובברלין (בהתאמה). הזוכה מוונציה לא הוגש לאוסקרים. אני מעריך גם ש"נביא" של ז'אק אודיאר (צרפת) יעלה שלב. ושרבים הסיכויים לזוכי האוסקר ג'וזפה טורנטורה (איטליה) ופרננדו טרואבה (ספרד) להגיע אפילו עד מועמדות. מי עוד? לקנדי ולהולנדי יש סיכוי. אבל התקווה שלי היא שמי שיזכה השנה באוסקר הוא בונג ג'ון-הו הקוריאני, שמציג את סרטו "אמא" (הטריילר נראה כמו סוג של "מיסטיק ריבר" קוריאני). בונג ג'ון-הו הוא הקולנוען הכי חשוב והכי משמעותי ברשימה הנ"ל (יהיו שיגידו שזה מיכאל האנקה, וקרב אוסקרי בין האנקה לבונג יהיה נפלא בעיני).

"תירה בו! הנשמה שלו עוד רוקדת!"

פורסם ב"פנאי פלוס", 14.9.2009

בשנות ה-70 וה-80 אייבל פררה היה במאי עצמאי וקיצוני למדי שפעל בניו יורק ויצר, לרוב, סרטי אימה מופרעים ומשולחי רסן. אם גודאר היה יוצר סרטי אקספלויטיישן, ככה הם היו נראים. ב-1992 הוא בבת אחת שינה כיוון ויצר את "פקד מושחת": סרט לא פחות מופרע ואימתי, אבל פחות ז'אנרי, העוסק בוויה דולורוזה של שוטר ניו יורקי (הרווי קייטל, בהופעה הטובה שלו אי פעם) שמידרדר לחיים של סמים ואלימות ומנצל את התג שלו כדי לעשות רע במקום טוב. כשהוא חוקר אונס של נזירה בכנסיה המסר הנוצרי של פררה נחשף: זהו הפסיון המודרני, האדם הנוטל ביסוריו על עצמו את חטאי האנושות, כדי לזכות בחיים של גן עדן בעולם הבא. באיקונוגרפיה של פררה מחטי מזרקי ההרואין החליפו את מסמרי הצלב של ישו. וכן: על הסט של "פקד מושחת", במה שהפך לאחת האגדות וההזויות והמפורסמות בתולדות הקולנוע, הבמאי וכמה משחקניו הזריקו הרואין אמיתי: מול המצלמה ומאחוריה. “פקד מושחת" האיר את הפילמוגרפיה של פררה עד אותה נקודה באור ברור יותר: בין אם הוא עוסק במאפיונרים או רוצחים סדרתיים, פררה ייצר פורטרט של השאול הניו יורקי של האייטיז (קצת לפני, קצת אחרי), ובנה פסיפס מבעית שאפשר להקבילו לציורי הגיהנום של הירונימוס בוש: דם ואש וצרחות וסבל. "פקד מושחת", שהדהים את צופיו, הוציא את פררה מהגטו של סרטי האקספלויטיישן, גרם להוליווד להתעניין בו לרגע (הוא ביים לוורנר רימייק ל"פלישת חוטפי הגופות". הסרט יצא לא רע, אבל זה נגמר בטראומה הדדית), ולא מעט שחקנים – כולל מדונה – רצו שהוא יעשה להם מה שהוא עשה להרווי קייטל, יקח אותם לסיבוב בסחי ובהשפלה. למרות שהוא לא שיחזר את הישגיו מאז, פררה נותר אחד הבמאים שהכי מסקרנים אותי. יש משהו בבמאים שהם באמת מטורפים. אי אפשר לדעת לאיזה כיוון ישפריץ הכישרון שלהם.

תאוות בצע ואופורטוניזם הם מטבע עובר לסוחר גם בקולנוע העצמאי, ומתברר שהזכויות של "פקד מושחת" נמצאות כולן בידי המפיק ולא הבמאי. והמפיק – לא יודע למה דווקא עכשיו – חש שהסרט צבר מוניטין של סרט פולחן והגיע הזמן לעשות לו… מה? רימייק? סרט המשך? לייצר לו אח? פנה המפיק למי שבי-מוביז הם הלחם והחמאה שלהם: אבי לרנר ודני דימבורט. הם – תהרגו אותי אם אני מבין איך הם עשו את זה – הצליחו להביא לעסק את ורנר הרצוג כבמאי ואת ניקולס קייג' ככוכב. אייבל פררה נשאר בחוץ (והוא מעוצבן המחץ).

בשנות השבעים והשמונים, ורנר הרצוג היה במאי לא פחות פסיכופת מאייבל פררה. יודעים מה? אפילו יותר. סרטיו היו מופת של איבודי שליטה מגלומניים. לפעמים באופן מרהיב, לפעמים באופן בלתי נסבל. זו הבעיה עם במאים מטורפים: משמעת היא לא הצד החזק ביותר שלהם (ולכן, הסרט שאני הכי אוהב של הרצוג הוא למעשה סרט תיעודי על הרצוג שמתאר את הטירוף מאחורי הפקת סרטו "פיצקרלדו"). בשנים האחרונות הרצוג התמחה יותר בבימוי קולנוע תיעודי, רובו מרתק למדי, בו הוא מטיח בנו באופן מפורש יותר את נקודת ההשקפה הפסימית שלו על האנושות. וכעת פרויקט טירוף של במאי אחד מועבר לידיו של במאי מטורף אחר. ומה יצא? אם "פקד מושחת" הראשון היה סרט האמנות הראשון של במאי סרטי אקספלויטיישן, הרי ש"פקד מושחת" הנוכחי הוא סרט האקספלויטיישן הראשון של במאי סרטי אמנות.

זה שוט מתוך "פקד מושחת". ויש גם נחשים ואיגואנות

עכשיו, תמחקו מראשכם את כל ההקדמה הנ"ל ותייקו אותה תחת "טריוויה שולית". כי אחרי הצפייה ב"פקד מושחת" התברר שלמעשה אין שום קשר בין הסרט ההוא לסרט הזה פרט לשם. לא הדמות, לא העלילה, לא הלוקיישן. רק התקציר הכללי: בלש משטרה שמידרדר להתמכרות לסמים ומתחיל לשדוד את הסוחרים במקום לעצור אותם. בגרסה של הרצוג – שלי דווקא הזכירה יותר רימייק ל"זנדלי", פילם נואר אחר של ניקולס קייג', מ-1991, באותו לוקיישן בניו אורלינס – דמותו של ניקולס קייג' מתחילה עם איזשהו עמוד שדרה מוסרי שנסדק. הוא נסחף לסמים שלא באשמתו. אם כבר, באשמת המצפון שלו. ומאותו רגע הסמים הם אלה שמקבלים את ההחלטות במקומו. אלא מה שהיה יכול להיות סרט על הידרדרות, היסחפות, שקיעה בביצה טובענית, הופך בידיים של הרצוג למעין פארסה שנראית כמו הזיה מתמשכת אחת. הסרט, המסתובבות בביצות ניו אורלינס המחלימה מנזקי הוריקן קתרינה (מטאפורה! סאטירה פוליטית!), מלא נחשים ותנינים (מטאפורה! זוחלים! דמם קר!), וכשהגיבור שלנו מתחיל להזות שהוא רואה איגואנות – האיגואנות היא בדיחה חוזרת בסרט הזה – השאלה המתבקשת הראשונה היא על איזה טריפים היה הרצוג כשעשה את הסרט, והשנייה היא: האם זו אולי בכלל קומדיה? האמת, בגלל שהרצוג הוא יוצר כה משולח רסן ומשוחרר שאף פעם לא עושה כלום לפי שום ספר, אני מאמין שהסרט הזה הוא איזושהי השתובבות שלו באיזורי הפילם נואר האמריקאי הדרומי, והנסיון שלו לצוד את הז'אנר ולתלות את ראשו המפוחלץ על קירו. התוצאה תמוהה, אבל אני חייב להודות שיש בה רגעים שהרגשתי שהסרט הזה הוא יצור נדיר. חופשי מכל עכבות או מוסכמות. יצור פרא. אין לי מושג אם זה הסרט הכי גרוע או אחד הכי מופלאים/מופרעים שראיתי באחרונה, אבל די ברור לי שהרצוג כאן צחק לגמרי: או עלינו או על הבוסים שלו. אולי בהקרנות חצות כסרט פולחן יש לו עתיד.

"פקד מושחת": בתי קולנוע ושעות הקרנה

כזכור, בתחילת יוני, מיד אחרי שראיתי את "לבנון" בהקרנת אקדמיה, כתבתי עליו את מה שהגדרתי כ"הביקורת הראשונה". עיקרה היה להביע התפעמות גדולה מהסרט שכה הרשים אותי, ומתוך כוונה להותיר את מגרעותיו לעיון מאוחר. מאז, נדמה שהממוצע הביקורתי פחות או יותר נושב לאותו כיוון: סרט מרשים מאוד, קולנועי לעילא, מרהיב ויזואלית, חזק מאוד מבחינת השפעתו על הצופה, אבל עם רגעים שממסמסים את העוצמה בעיקר ברגעים של משחק מעט צעקני, ושימוש מעט נודניקי במבט ישיר אל המצלמה. לכן, את הביקורת השנייה החלטתי לבסוף להקדיש בעיקר לעיון ב"לבנון" בקונטקסט של ז'אנר סרטי המלחמה. ואין לי עונג גדול יותר מאשר לעסוק בקולנוע הישראלי מנקודת מבט ז'אנרית. כן ירבו.

פורסם ב"פנאי פלוס", 14.9.2009

צופה מהצד – או שמא מתבונן זר המשקיף על הקולנוע הישראלי מבחוץ – עשוי לגלגל עיניים בפליאה: שלושה סרטים על מלחמת לבנון הראשונה בשלוש שנים? לו היינו בהוליווד היה לזה בוודאי הסבר פשוט: הצלחתו של האחד הביאה להפקת הבאים. אבל לקולנוע הישראלי מטאבוליזם משלו וכך קרה ש"בופור", “ואלס עם בשיר" ו"לבנון", למעשה הופקו – במידה כזו או אחרת – די במקביל. כמו, נגיד, “אפוקליפסה עכשיו" ו"צייד הצבאים", שני סרטים כמעט חופפים בתאריכי ההפקה שלהם, שהפכו – כל אחד בסגנונו הכה שונה – את טראומת מלחמת וייטנאם ליצירת מופת.

המתבונן מן הצד גם יתמה: בעוד שלושה סרטים על נושא דומה שיוצאים בזה אחר זה עשויים להיראות כמו מיחזור, שלושת הסרטים האלה הפכו בשלוש השנים האחרונות לשלושה מהסרטים הכי מעוטרי פרסים של הקולנוע הישראלי בן זמננו: “בופור" ו"בשיר" היו מועמדים לאוסקרים. “בשיר" גם זכה בגלובוס הזהב. “לבנון", שמסתמן בינתיים כאחרון בשרשרת הזו בארץ היה לסרט הישראלי הראשון אי פעם שזוכה בפרס הראשון בפסטיבל ונציה (האוסקר אבוד לו: “עג'מי” הוא הנציג הישראלי, אבל לא אתפלא אם "לבנון" יגיע למועמדות לגלובוס הזהב). עכשיו הוא סוף סוף יוצא למסכים בארץ, אחרי שגם ליקט ארבעה פרסי אופיר.

הסיבה לתזמון בוודאי מקרית, או שנכון יהיה לשמור אותה למיסטיקנים או לפסיכולוגים העוסקים בתהליך הבשלת הטראומה עד שניתן לתרגמה לסובלימציה אמנותית (גם "בשיר" וגם "לבנון" עוסקים בחוויות האישיות של יוצריהם במלחמה). אבל לגבי הפרסים דווקא יש לי הסבר: “בופור", “ואלס עם בשיר" ו"לבנון" מייצגים את רגעי השיא בהתבגרות של הקולנוע הישראלי. ההתבגרות הזאת באה לידי ביטוי בעובדה שהקולנוע הישראלי סוף סוף מצליח להתגרש מהסד הזה שנקרא "עלילה" (אגב, בלי קשר למלחמת לבנון, גם “ביקור התזמורת” עשה את זה – העדיף את האווירה על פני העלילה). כדי שאהיה מובן: עלילה, סיפור, תסריט – כל אלה דברים טובים, יפים, חשובים וחיוניים לקולנוע, אבל לאו דווקא הכרחיים. הם הכרחיים בוודאי לקולנוע השואף להיות קומוניקטיבי, מיינסטרימי, מצליח, כזה המנסה לספר סיפור ברור עם עליות וירידות רגשיות והגיון ברור של סיבה, תוצאה וההשלכות הרגשיות של כל אחת מהם. אבל עיינו במה שקורה מחוץ לקולנוע האולטרה-מיינסטרימי ותגלו עולם שלם של יצירות קולנועיות בהן העלילה היא רק אלמנט אחד, ולאו דווקא הבכיר, בטקסט. אם תרצו, השוו את זה לעולמות המילוליים המודפסים על נייר. יש ספרים עם "סיפורים סוחפים", ויש כאלה בהם הרצף הנראטיבי הוא רק מספיק יציב כדי להלביש עליו מסע פנימי, אבסטרקטי יותר. ויש גם שירה. שורות קצרות, לכאורה נטולות כל עלילה, הדורשות פיענוח, ומהוות אתגר לקהל שרוצה שהספר שלו יהיה קליל ומהנה. או סוחף ומרגש. והקולנוע הישראלי, עד כה, אמנם הלך והשתכלל בעלילות, בנראטיבים, ביצירת ההזדהות, אבל כמעט והזניח את הפיוט לחלוטין. באים שלושת הסרטים האלה ועושים כאן מהפכה לא קטנה. עלילה? יש. או, אם תרצו, רצף זמן כרונולוגי. אבל כל סרט מלביש על השלד הזה את המסע הפרטי שלו. ב"בופור" זה האמביאנט של ההיסוס, כפי שבא לידי ביטוי בשיטוט בתעלות המוצב. ב"בשיר" זה האבסורד, הפיכת המלחמה למעוז של סוריאליזם הגובל בנונסנס, כי רק ככה אפשר להתמודד עם הזכרון האמיתי והמודחק. זכרון שכשהוא ניעור, מצלק את הנפש עמוק מדי. ו"לבנון" – זהו במידה רבה אחד הסרטים הכי אמורפיים מבחינה עלילתית שאי פעם נעשו כאן, ואני מצדיע לו על כך. הסרט הזה הוא כמו ניתוח מוח פתוח, בו אפשר לדמיין אותנו הצופים פותחים את הצוהר בצריח מוחו של הבמאי, ומציצים פנימה אל האפלה. אם רובו של "ואלס עם בשיר" הזכיר באווירת את עולם הקרקס והקרנבל המטורלל של רוב "אפוקליפסה עכשיו", מגיע "לבנון" ומזכיר באווירתו ובסגנונו את המערכה האחרונה של אותו סרט מופתי של פרנסיס פורד קופולה, בו אנחנו – והגיבורים – נבלעים באפילה של טירוף המלחמה.

עלילתית, “לבנון" מתאר מסע אפיזודי של צוות טנק אחד במשך ארבע השעות הראשונות של מלחמת לבנון, 1982. אבל הצופה הערני יכול וצריך לתהות: האם זה ייצוג "ריאליסטי" של מה שקרה, של המציאות? בוודאי שלא. “לבנון" יוצר נקודת מבט אקספרסיוניסטית, סובייקטיבית לחלוטין, המתבוננת בכל מה שקרה מסביב. אלה שמחפשים עלילה עשויים לתהות מדוע הגיבור (או לפני כן: מי הוא הגיבור בכלל?) כה פסיבי. שאלתם מוצדקת: גיבור פסיבי יוצר סרט פסיבי. אבל הגיבור של "לבנון" אקטיבי מאוד בהתבוננות שלו. ואנחנו אמורים להיות כמותו: לא מתבונים בו, אלא מנסים, כמותו, לפענח את מה שהוא רואה. לא פלא, לפיכך, שעינו של הגיבור (יואב דונט, שנקרא בסרט שמוליק, ולפיכך מתפקד כשגריר זכרונותיו של הבמאי), היא בעצם הכוכבת הראשית של הסרט. עין, קאט, מעבר לנקודת התצפית שלה. שחקני המשנה: קרני האור. הגיבור, אני מניח, לא פסיבי באופיו, הוא פשוט בהלם. הוא לא מצליח לעבד את התמונה הגדולה, לכן היא מתפרקת לגורמיה: קרני האור, ההשתקפויות, הצללים. הצילום של גיורא ביח והעיצוב של אריאל רושקו מנצלים למקסימום את הלוקיישן הקלאוסטרופבי שהסרט כמעט ולא יוצא ממנו: בטן הטנק בו יושבים ארבע דמויות ואורחיהם המזדמנים. השימוש באור וצל (ובעיקר בחושך) והשימוש בעריכת הסאונד, שהולמת בנו ומוסיפה נדבך מלחיץ למדי, הופכים את "לבנון" לסרט מלחמה שמסתתר בתוך סט של סרט אימה. וזו סיבה נוספת להצלחה של הסרטים האלה גם בחו"ל: הסרטים האה מדברים בשפה ז'אנרית שברורה גם לצופה הכי מרוחק מישראל. לז'אנר "סרטי מלחמה" יש מוסכמות, ו"בופור", “בשיר" ו"לבנון" לא נבוכים לעמוד בציפיות ובמוסכמות, אבל גם מספיק עצמאיים ואמיתים כדי לקרוא עליהן תיגר. זה יופיו של השימוש בז'אנר: ברגע שהמסגרת הסיפורית מוכרת ברחבי העולם וקלה לקריאה ולהזדהות, קל יותר לשחק איתה מבחינה סגנונית, לנטוש את הפרוזה לטובת הפיוט.

אך בעוד "בופור" ו"בשיר" היו סרטי הקולנוע העלילתיים השלישיים של יוצריהם (יוסף סידר וארי פולמן, בהתאמה), “לבנון" הוא סרט הקולנוע הארוך הראשון של מעוז. ולמרות שקשה שלא להתפעל מהאומץ הרב שלו בסרט, להישאר נאמן בחירוף נפש לקונספציה הוויזואלית שלו – הכל בלוקיישן אחד עם הצצות מבוהלות מבעד לכוונת אל הבלאגן הלא ברור ששורר בחוץ – אפשר גם להצביע על מקומות מסוימים בהם הקונספט קצת מכניע את הסרט ונהיה רפיטטיבי. אוצר המילים של הסרט מרשים, אבל טיפה מצומצם. מצד שני, בסרט כזה – שעוסק בטראומות, פצעים, בלבול, כאוס – נראה לי אידיוטי לצפות לשלמות. רגעי הבוסר של הסרט מדגישים את מצב ההלם של הצפייה בו. וכמדומני, זה אחד הסרטים הבודדים שראיתי שמנסה – ולרגעים בוודאי מצליח – להכניס את צופיו למצב של הלם פוסט טראומטי.

"לבנון": בתי קולנוע ומועדי הקרנה

"לבנון", הביקורת הראשונה

קראתי את הביקורת של אורי קליין על "לבנון" מ"הארץ" שלשום והחלטתי לנסות לנתח את הטקסט הזה. לכאורה נוצר הרושם – דומני שאני אשם בו – שקליין ואני עומדים בצדדים מנוגדים של מתרס הביקורת. בפועל אין זה כך. קליין, הרי זה ברור, הוא למעשה בכיר מבקרי הקולנוע בארץ – בנפח שהוא מקבל מעורכיו, בעומק, בוותק – וככזה, ובגלל שאני מנוי על "הארץ" ולא על "מעריב" או על "ידיעות", אני מתעצבן ממנו לפעמים. והביקורת שלו על "לבנון" היא דוגמה לטקסט מוצלח, שאני גם מזדהה עם לא מעט ממנו, ונדמה לי שאני מזהה ממנו שקליין ואני אהבנו את "לבנון" באותה מידה – התלהבנו מאותם דברים, הסתייגנו מאותם דברים. איכשהו אצלו זה נשמע כל כך… קר. וזו, למעשה, הביקורת העיקרית והעקבית שלי כלפיו: נדמה שרוב הקולנוע הישראלי בן זמננו מותיר אותו קר ואדיש, גם כשהוא מתלהב. אבל אולי אני קורא לא נכון. בכל אופן, הנה קטעים נבחרים מהטקסט של קליין, בתוספת פרשנות שלי:

קליין כותב:

"לבנון" איננו מסוג סרטי המלחמה ששואלים את עצמם שאלות רבות מדי לגבי הז'אנר שאליו הם משתייכים, שהוא אולי הז'אנר הקולנועי המסובך ביותר מבחינה אידאולוגית. מעוז, שהיה חייל במלחמת לבנון הראשונה, אינו מתלבט בנוגע להיבט הפטישיסטי המאפיין את הז'אנר, אינו נרתע מהצד הסאדו-מזוכיסטי המאפיין אותו, ואינו מסתייג גם משימוש בכמה מהמוסכמות ואפילו הקלישאות המוכרות ביותר בז'אנר. הוא מבקש ליצור סרט שיבקע מתודעתו, מזיכרונו ומלבו וייחרת בתודעתם, בזיכרונם ובלבם של צופיו. מכך נובעת עוצמתו של הסרט – ו"לבנון" הוא אמנם יצירה קולנועית בעלת עוצמה מרשימה – וגם מגבלותיו.

ופתאום זה היכה בי: אני חושב שמבקרי הקולנוע בארץ לא ממש סומכים על הבמאים בישראל. זה היכה בי, כי אני חושב שהיו תקופות, ואולי זה עדיין נכון, שגם אני חטאתי בזה. מה הסיבה? כנראה התנשאות. התנשאות שבאה מהתחושה שאנו, המבקרים, בקיאים מאוד בקולנוע לתולדותיו ומבניו ומצויינים במלאכת הקריאה, הניתוח והפרשנות. ואילו הבמאים? הם פועלים מהבטן, מהאינסטינקט, ואינם משלבים חשיבה אנליטית בתהליך היצירה. כלומר, הבמאים הישראליים. הבמאים האירופיים בוודאי שכן, לכן הם במאים אירופיים. אם היו רגעים שבהם אני חטאתי בהתנשאות כזאת, אני כיום מצר עליהם. אנחנו יכולים שלא להסכים, או לחבב, או לאהוב, את הבחירות שעושים הבמאים המקומיים, אבל אני כעת יוצא מנקודת המבט שכל בחירה שנעשתה, כנראה נעשתה באופן מודע, עם איזושנני חשיבה ומשמעות מאחוריה.

יש דבר שברור לי לחלוטין: אין שום דבר מקרי או לא מחושב ב"לבנון". זה סרט כה מדוד ומדויק שכל האשמה שלו כסרט שבו הבמאי לא התכוון או לא נתן את דעתו, נראית לי מופרכת. הזכייה של הסרט בוונציה היא מראה המוצגת מולנו ודורשת התייחסות. צוות השופטים בוונציה ראה את הסרט כשם שאנחנו בארץ רואים סרט אולטרה-אסתטי רוסי. שבו כל שוט, כל פריים, כל זווית צילום, כל צבע תאורה, כל סימבול, כל רשרוש בסאונד, נראה מחושב ומכווננן לעבר איזשהו מסר – אסתטי או פילוסופי או דרמטי – שהסרט חותר אליו. אלא שבארץ, בגלל שכולנו סחבקים, אף אחד לא מעלה על דעתו שהבמאי באמת יודע מה הוא רוצה. אבל צריך לחשוב אחרת: "לבנון" הוא סרט הבכורה הראשון שזוכה בפרס אריה הזהב בוונציה מאז "השיבה" של אנדריי זוויאגינצב מלפני ארבע שנים. אנחנו צריכים להבין שמבחינה קולנועית, מבחינת השליטה באמצעי המבע הקולנועיים, "לבנון" ו"והשיבה" שקולים זה לזה. זה תרגיל מנטלי משמעותי, כי הפסקה הנ"ל מעידה על כל שהמבקרים בארץ יכולים להתפעל מסרט, אבל לא באמת מאמינים שמישהו התכוון שזה באמת יראה ככה (אם זה לא עמוס גיתאי). לכן, כשקליין כותב "'לבנון' איננו מסוג סרטי המלחמה ששואלים את עצמם שאלות רבות מדי לגבי הז'אנר שאליו הם משתייכים" אני חושב שהוא טועה. כי הדבר הכי ברור והכי בולט ש"לבנון" עושה הוא לעסוק ללא הרף בשאלה איפה הוא מתמקם על הז'אנר של סרטי המלחמה, ובאילו רגעים הוא חובר לז'אנר על כל מוסכמותיו והציפיות – הדרמטיות והצורניות – ממנו, ובאילו רגעים הוא מתנתק ממנו ומתחיל לשוטט בעולם דמדומים ז'אנרי. למעשה, זו לדעתי הסיבה לכך ש"לבנון", "בופור" ו"ואלס עם בשיר" (ו"ביקור התזמורת", למרות שאינו קשור תמאטית או ז'אנרית לנושא) כה הצליחו בעולם – כי אלה דוגמאות צפופות למדי ודי יוצאות דופן לכך שהקולנוע הישראלי מתעסק בז'אנרים, ומפרק אותם לגורמיהם, ומביט בהם מכיוונים שונים. "בופור" היה הכי ז'אנריסטי מהשלושה, והוא בעיני סרט הז'אנר המובהק הראשון שנעשה בארץ מאז "מבצע יהונתן" (אם כי, זו תהיה טעות להתעלם מהפראפרזות והחירויות ש"בופור" לוקח על ז'אנר סרטי המלחמה, שמציגים את הז'אנר באור אירוני. קתרין ביגלו עשתה מעשה דומה מאוד בסרטה הנוכחי "The Hurt Locker" שזוכה לשבחים בביקורת האמריקאית, ו"בופור" הקדים אותה). "בשיר" ו"לבנון" הם סוג של רימיקס לז'אנר סרט המלחמה, כפי שהוא מעובד מבעד לפילטרי הזכרון והטראומה. כלומר: הסרט הוא סוג של קונסטרוקציה הבנויה במידה שווה על בסיס ז'אנר סרטי המלחמה (איך אנחנו יודעים, מהקולנוע והטלוויזיה, שמלחמה אמורה להיראות) ואיך הבמאי זוכה את המלחמה מתוך זכרונו האישי, המנותק מכל קונוונציה דרמטית/צורנית.

חוסר האמון של קליין בבמאי של "לבנון" ממשיך בפסקה מאוחרת יותר:

"לבנון" הוא סרט שמצולם כמעט כל כולו בקלוזאפים, בשל המרחב המצומצם שבו הוא מתרחש, וכתוצאה מכך הוא סרט של עיניים: לא רק העיניים של השחקנים המגלמים את ארבעת גיבורי הסרט אלא גם עינו של הטנק עצמו, הצוהר שלו, שנע ונד ודרכו אנו רואים את מה שמתרחש מחוץ לטנק. מעוז עושה בתחבולה הזאת שימוש מיומן ומתוחכם ביותר, ובמישור מסוים, גם אם מעוז לא התכוון לכך, הופך הסרט לאחד מאותם סרטים שמשמשים כאלגוריה על חוויית הצפייה הקולנועית.

הסאבטקסט של הפסקה הנ"ל הוא "אני, המבקר, יודע לפענח את המטאפורות של הבמאי יותר טוב ממה שהבמאי יודע לנסח את המטאפורות של עצמו". המבקר כאן הוא פסיכואנליטיקן המביט בסרט ומזהה את תת המודע של הבמאי, את המקומות בהם הבמאי ביקש לומר דבר מה שהוא כלל לא היה מודע לו. ואני, מהצפייה שלי ב"לבנון", קלטתי בוודאות שהבמאי נמצא כאן בשליטה מוחלטת. על כל אלגוריה ואלגוריה שבו. המבקר יכול רק לרדוף אחר רצף הדימויים והרעיונות שהסרט גדוש בהם.

הלאה:

חבל, לפיכך, שמעוז לא נצמד ביתר עקשנות ותעוזה לממדים האלה של הסרט. היבטיו החזקים ביותר של "לבנון" הן אותן סצינות שמתארות את השגרה של פעילות מלחמתית בטנק אחד מבודד. חבל שמעוז חש כי הוא נדרש למרכיבים דרמטיים על מנת להעצים את החוויה המועברת בו. התוצאה היא סרט שככל שהוא נעשה דרמטי יותר, כך הוא נעשה חלש יותר.

זה מתחיל עם הדמויות, שאנו יודעים עליהן מעט מאוד, וככל שאנו יודעים עליהן יותר כך הן נהפכות מעניינות פחות: דמותו של שמוליק אפקטיבית הרבה יותר בתחילת הסרט, כשהוא מתפקד כזר שאינו מכיר עדיין את חבריו, מאשר אחרי שהוא נושא מונולוג מיותר למדי שבו הוא מתאר את מה שאירע לו ביום שאביו מת; כך גם דמותו של אסי המפקד, שאנו יכולים לחוש את קשייו בהפעלת הסמכות על חבריו, ואיננו זקוקים לסצינה שבה הוא מתחיל להתמוטט נפשית; ודמותו של יגאל, שאנו למדים כי הוא בן יחיד להורים מבוגרים, וסמוך לסוף הסרט, כדי לסגור את סיפורו, משתמש מעוז התסריטאי בתחבולה מלודרמטית וסנטימנטלית צפויה שמבטיחה להפיק גניחות יגון מהצופים, ונדמה כי הגיחה ישירות מסרטי המלחמה שהופקו בהוליווד בזמן מלחמת העולם השנייה.

אלה הסצינות החלשות ביותר בסרט מבחינה תסריטאית ומבחינת הבימוי, וכתוצאה מכך, השחקנים שיוצאים הכי טוב מהסרט – אף שכולם עושים עבודה מיומנת – הם אלה שמגלמים את הדמויות שאנו יודעים עליהן הכי פחות: אושרי כהן וזוהר שטראוס.

הפסקאות האלה מצוינות. למעשה, אני קצת אכול קנאה, כי הן מנסחות בצורה נורא מדויקת את הרגעים שהפריעו גם לי בסרט. אבל יש בפסקה הראשונה מילה שהיא משמעותית: "להעצים". בסופו של דבר, ה"קרב" בין המבקר והבמאי הוא סביב טעם. הבמאי עושה את בחירותיו על פי טעמו, על פי האופן שבו הוא רואה את הסרט מתנגן בראשו. המבקר שופט את הסרט על פי טעמו, על פי הסרטים שהוא אוהב לצפות ומסבים לו הנאה (אסתטית, אידיאולוגית, אנושית, וכו'). קליין בעצם אומר כאן: יש בסרט הזה צד מצוין ("החלטה תסריטאית וצורנית נועזת", "סגנונו של הסרט, שהוא צדו המרשים ביותר") וחבל שמעוז לא דבק בה והחליט שהוא צריך יותר. שהוא צריך גם "דרמה". ואני מודה, מבחינת הטעם האישי שלי, אני מסכים עם קליין. גם אני הייתי מעדיף ש"לבנון" יהיה סרט על אור, צל ודממה. בפנטזיה שלי, "לבנון" היה צריך להיות מעין בלה טאר ישראלי. ואצל בלה טאר לא בוכים כמו ילדים קטנים, פשוט כי ככה אני מחבב את סרטי הארט-האוס שלי. אבל, שוב, כשאני בוחן את הסרט בתור מה שהוא ולא מה שהייתי רוצה שהוא יהיה, הרי שהמילה שקליין השתמש כדי לתאר חולשה, היא למעשה כל הוויית ומטרת הסרט: "להעצים". וזה גם מה שהופך את הסרט לייחודי: העובדה שהוא ממטיר עלינו רעש. רעש אודיופוני, ורעש ויזואלי. אני מסכים שיש רגעים שהיו צריכים או יכולים להיות אחרת, מעודנים יותר, אולי מדויקים יותר במשחק או בכתיבה, אבל כשאני מנטרל את האלמנטים הבודדים לטובת התמונה הכוללת, זו שאמורה להכניס את הצופה למצב של הלם, היסטריה והצפת חושים, "לבנון" הוא סרט שעושה את עבודתו היטב. וכל מה שקליין כותב עליו "חבל ש…" במעין ארומה של פיספוס, הוא למעשה – לדעתי – הכוונה האמיתית ביותר של הסרט.

הלאה:

"לבנון" הוא סרט שמתעלם באופן מוחלט מההקשר ההיסטורי והפוליטי שבו פרצה מלחמת לבנון הראשונה. זו ללא ספק תהיה אחת הסיבות להצלחתו. רבים ממאמרי הביקורת על הסרט שפורסמו בחו"ל הבליטו והיללו את העובדה ש"לבנון" הוא סרט מלחמה שיכול היה להתרחש בכל מקום. אבל מלחמת לבנון הראשונה לא התרחשה בכל מקום. היא התרחשה בלבנון, והתרפקותה של הביקורת הבינלאומית על הממד האוניברסלי של הסרט – והאוניברסליות היא בכלל תכונה שמוערכת יתר על המידה – רק מבליטה את מגבלותיו בהקשר המקומי.

למרות הזוועה המתוארת בו, "לבנון" הוא בראש ובראשונה סרט שמתמקד בייסוריו של החייל הישראלי, והוא עושה זאת ללא המודעות להיבט הזה של התודעה הלאומית והזיכרון ההיסטורי שאפיין את "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן, שאף הוא חווה את מלחמת לבנון הראשונה. ייתכן שמעוז אינו מסוגל להגיע למודעות שכזאת. סרטו עוסק כל כולו בסבלו של החייל הישראלי, ואינני זוכר עוד סרט ישראלי שתיאר את החייל הישראלי בצורה כה אינטנסיבית כילד מיוסר. אינני מנסה לטעון שההצגה הזאת של החייל הישראלי היא מוטעית; אך בלי הקשר היסטורי ופוליטי, התוצאה היא סנטימנטלית ורומנטית, ואצלי, לפחות, מעוררת מידה של רתיעה.

זה עוד קטע של מבקרים. לפעמים גם אני חוטא בו. לנתח סרט מבחינה אידיאולוגית לוקאלית. כאן זו התנשאות על הביקורת הבינלאומית. כי מחלקי הפרסים בוונציה לא רגישים לקונטקסט. לא יודעים מה זה "מלחמת לבנון" עבורנו. וכאן, אני חושב, הטעות היא של המבקר. כי עוצמתו הכי גדולה של סרט היא בהפיכה הספציפי לכללי. וששעות בודדות ביום אחד במלחמה אחת, הופכים בסופו של סרט לכל שעה, בכל יום, בכל מלחמה, בכל ארץ. קליין מאשים את "לבנון" בהיותו "ללא מודעות". שוב, לא סומכים על הבמאי.

וכאן אין סאבטקסט: קליין חותם את הפסקה במילה "רתיעה" וצריך לקרוא את המילה כפשוטה באופן הכי גלוי וחושפני. "לבנון" הרתיע אותו. התחושה הזאת עוברת נורא חזק בטקסט. זה אתגר לא פשוט לכתוב טקסט ארוך, מפורט ומנומק על סרט שיש בו המון צדדים מרשימים וכשרון, אבל שהתחושה שאתה יוצא ממנה היא של רתיעה. אולי זה מסביר את הקרירות שאני זיהיתי בטקסט. וזה עוד מקום שבו המבקרים המקומיים עושים לסרטים המקומיים רדוקציה. הציפייה שהסרט לא רק יעמוד בסטדנרטים של הטעם שלהם אלא גם באמות המידה האידיאולוגיות שלהם (וכאמור, אני כותב "שלהם" ומתכוון "שלי"). פרשנות פוליטית לסרטים היא חרב פיפיות, כל אחד יכול לקרוא כל סרט כמשרת את האידיאולוגיה שלו, או את האידיאולוגיה של אויביו. מה ההבדל בין זה לזה? טעם בלבד. איש לא ינגח פוליטית סרט שהוא אהב. הוא ימצא דרכים לקרוא אותו כמייצג את תפיסת עולמו. סרט שהמבקר מוצא את תפיסת עולמו האידיאולוגית "מרתיעה", הוא סרט שהמבקר פשוט לא נורא חיבב (חוששני שבשנים האחרונות שניצר הפך למבקר העיקרי בארץ שמייצג הישגים קולנועיים אך ורק על פי כלים אידיאולוגיים). הרי קליין יודע היטב שאף סרט לא אמור להיות נציג מדוברר לא של הממשלה ולא של אירגוני מחאה. וקליין יודע היטב – ויודע ליישם את זה מצוין, כשסרט מוצא חן בעיניו – שלכל סרט אפשר להציע קריאה חתרנית. והרי "ואלס עם בשיר", לדוגמה, הוקע באותה נשימה ממש, גם מימין וגם משמאל. אלה ראו בו סרט שמאלני שמציג את החייל הישראלי כנמושה בכיינית "יפת נפש", ואלה ראו בו סרט ימני המיישר קו עם הממשלה דאז (וכיום) ולא יוצא (באופן מופגן ובוטה, הכוונה) נגד עצם קיומה וצדקתה של המלחמה. והרי ברור ש"לבנון" יחטוף על הראש משני הצדדים גם הוא. וכן ברור שלו היה נעשה הסרט למען ניסוחה של פלטפורמה אידיאולוגית, אותם מבקרים עצמם היו יוצאים נגד הפלקטיות והפרופגנדה והבוטות של מסריו. והרי יופיו של טקסט אמנותי הוא ביכולת ההכלה שלו להיות גם וגם. וזו גם המהות הדואלית של ז'אנר סרטי המלחמה, ש"לבנון" ו"בשיר" כה מתענגים עליה: המחאה, הצעקה, המצוקה נגד המלחמה (מנקודת מבט פרטית אישית), ומצד שני, ההיקסמות מהצד האסתטי והדרמטי והקולנועי של המלחמה. כל סרט – בייחוד המשובחים – רץ הלוך ושוב מטה ומעלה במעלה ובמורד הסולם האידיאולוגי. צפו בכל סרט של קובריק, למען השם. כל פרשנות אידיאולוגית – ליברלית או שמרנית – שתמצאו ב"לבנון", אוכל להוכיח לכם גם את ההפך. לכן כשקליין כותב "מרתיע" עם זה הוא יצא מהסרט. כי אם הוא היה יוצא "נפעם", הוא היה יודע לייצג את האידיאולוגיה על שלל מורכבותה.

אבל ייאמר לזכותו של קליין שהוא הבין (אבל לא חווה, כנראה) ש"לבנון" הוא סרט די יוצא דופן, ולכן פסקת הסיום מסכמת את הביקורת בטון אוהד וחיובי:

כל זה אינו מבקש לטעון ש"לבנון" איננו סרט בעל חשיבות. הוא כן, על מעלותיו ועל חולשותיו. אנו חשים בעוצמה הרגשית שהניעה את יצירתו ואנו נענים לעוצמה הזאת בזמן הצפייה בו ושותפים לה. 94 דקותיו של הסרט מעבירות אותנו חוויה שגורמת לנו למעורבות עזה ותובעת מאתנו תגובה עזה לא פחות; עצם העובדה שעברנו חוויה שכזאת כבר הופכת את סרטו של מעוז ליצירה שמרכזיותה בנוף הקולנועי הישראלי העכשווי אינה מוטלת בספק.

אני מסכים. ועם לא מעט מהנ"ל. ומהתחושות. וההסתייגויות. והמחמאות. אבל ברור לי שזה עניין של טעם, ולא עניין של טעות או חוסר מודעות.

קן לואץ' וצוותו שלחו ל"סקרין דיילי" תגובה להכרזה של נורית שני, שהיא תורמת את כל ההכנסות של "מחפשים את אריק" להפצת סרטים ישראלים בעולם. זו התגובה של לואץ', התסריטאי שלו, פול לאוורטי, והמפיקה רבקה אובריאן:

"לעיתים נדירות אנחנו שומעים על בוסים שבאופן וולנטרי מחליטים לחלוק את רווחיהם עם אחרים, לכן היה לנו העונג לשמוע את הבשורות הטובות על כך שנורית שני מקולנוע לב בישראל תעשה שימוש ברווחי הסרט שלנו, 'מחפשים את אריק' לטובת קולנוענים ישראליים.

"אנחנו מקווים שהנחישות הזאת (של שני) לחלק מחדש את הונה תמצא התאמה מצד החוכמה שלה ושתדע לבחור לתמוך בקולנוענים שתנאי הקיום שלהם הכי מצומצמים. באופן הגיוני אלה אמורים להיות אותן נפשות אמיצות וחופשיות מבין הקהילה האמנותית בישראל שהחליטו לכבד את החרם התרבותי ומסרבים לקבל כסף ותמיכה ממדינת ישראל.

"מי יודע, אבל אולי מתישהו בעתיד החזון של שני יעזור לקדם פרויקטים על אודות אותם חיילים ישראליים אמיצים שיצרו את קבוצת 'לשבור את השתיקה' ושהעזו לדבר נגד 'השימוש המוגזם והפזיז בזרחן לבן' באוכלוסיה אזרחית בעזה, ושהזדעזעו מהשימוש בפלסטינאים כמגינים אנושיים.

אולי ככה נזכה לראות סרטים על אודות אותם צעירים וצעירות בבתי סוהר ישראליים שמסרבים להתגייס לצבא בגלל הכיבוש הבלתי חוקי של אדמות פלסטיניות. ואם כבר, למה לא לתמוך גם ביוצרים פלסטיניים, או שמא ישראל היא באמת מדינת אפרטהייד?

"לצערנו, הנדיבות של שני אינה עולה בקנה אחד עם נימוסיה. זו מסורת מקובלת שיוצרים מוזמנים לפסטיבלים, או לפחות מיודעים על הכוונה להציג את סרטם בפסטיבל. לא ידענו ש'מחפשים את אריק' יוקרן בחיפה עד אחרי האירוע. אולי הסיבה לכך היא ההחלטה המשותפת שלנו לכבד את החרם התרבותי שיזמו אמנים, סופרים ואקטיביסטיים פלסטינאיים, נגד פרויקטים הממומנים על ידי מדינת ישראל. אנחנו גם מציינים את מילותיו של אחד המשוררים הבולטים בישראל, אהרון שבתאי, שאמר: 'אני לא מאמין שמדינה כובשת, המקיימת פשעים נגד אזרחים על בסיס יומיומי, ראויה שתהיה מוזמנת לאף סוג של אירוע תרבותי".

מה ששני צריכה לעשות עכשיו הוא לשלוח ללואץ' רשימה ל כל הפרויקטים המבקרים את הכיבוש ושזכו לתמיכה ציבורית (כולל "מחילות" של אודי אלוני) ושל היוצרים הפלסטינאים שסרטיהם הופקו במימון מדינת ישראל. ואז, כדי שיבין את כמות הדיסאינפורמציה שמאכילים אותו (שאמורה להיות למען מטרה חיובית, סיום הכיבוש, שאני לא חושב ששם לואץ' ושני ימצאו קונפליקטים אידאולוגיים ביניהם), להזמין אותו לביקור פרטי – לא ממלכתי – בישראל (יותר חשוב, אגב, להזמין את פול לאוורטי, התסריטאי שהיה במקור עורך דין לזכויות אדם, והוא מתפקד על תקן המצפון של לואץ' ותכל'ס אלה, מן הסתם, אלה המילים שלו). הכיבוש משחית, אכן. אבל הבורות של לואץ' בכל הקשור לאקלים התרבותי ולחופש הביטוי בישראל היא סוג של ביזיון.

מה שאני לא מבין הוא את זה: אם קרנות הקולנוע, בתמיכת תרומתה של שני, אכן ישקיעו בסרט על סרבני מצפון (הסרטים קיימים, רק שחבריו של לואץ' לא רוצים שהוא יידע על זה) או סרטים של יוצרים פלסטינאיים, הרי שמאותו רגע הסרטים האלה יוחרמו על ידי לואץ' ואנשיו כי מומנו על ידי כספי מדינת ישראל, לא?