14 אוקטובר 2009 | 13:00 ~ 15 תגובות | תגובות פייסבוק

אדם חופשי: גור בנטביץ' מחפש אלטרנטיבות

בשבוע שעבר התקיים בפסטיבל חיפה כנס של אנשי קולנוע שניסה לתהות מה מצבו של הסרט הקצר הישראלי. המסקנה: מצבו לא טוב. על פי חוקי הקרנות הקיימים, הקרנות שיכולות לתמוך בסרטים קצרים יכולות לעשות את זה כרגע רק אם מדובר בסרט סטודנטים, או בדרמה חד פעמית באורך 50 דקות שבמימונה משתתף גורם משדר. אלא שאף גוף משדר לא מעוניין יותר בדרמות באורך 50 דקות, וממילא הפורמט הזה – של 50 הדקות – הפך די מאוס בעולם. כך שסרטים קצרים במימון הקרנות? רק לסרטי סטונדטים. ומה עם השאר? מה עם במאי שלא למד בבית ספר לקולנוע ורוצה להוכיח את עצמו בסרטים קצרים לפני סרט ארוך? ומה עם במאים ותיקים, שרוצים לגוון את המנעד הסיפורי שלהם ולביים מדי פעם סרטים קצרים, פשוט כי יש להם סיפור המתאים לסרט קצר ולא פיצ’ר? כדי שזה יוכל להתאפשר, מי שצריך לשנות את הקריטריונים היא מועצת הקולנוע, וכך יצא שאני – שהגעתי לשם מתוך סקרנות לשמוע מאורחי הכנס הזרים איך תחום הסרט הקצר מטופל באופן ציבורי באנגליה ובצרפת – נאצתי לחבוש את כובע נציג מועצת הקולנוע. דבר אחד ברור: כשמשקיעים תשומת לב (כספית) בטיפוחו של תחום, התחום הזה פורח. והסרט הקצר – שאמה קלארק ממועצת הקולנוע הבריטית מכנה אותו “מחלקת המחקר והפיתוח” של הקולנוע העלילתי הארוך – מוזנח בארץ. קלארק הציגה את הבייבי שלה, תוכנית להפקת סרטים קצרים, בתקציבים נדיבים למדי, שבאמצעותם יהיה קל יותר לזהות ולסנן שני יוצרים צעירים ומתחילים ומוצלחים בשנה שאפשר יהיה להשקיע בפיצ’ר שלהם. כבר בשנה הראשונה של התוכנית הזאת נוצר הסרט “צרעה”, שזכה באוסקר וגילה לעולם את אנדריאה ארנולדת (“דרך אדומה”, “Fish Tank”). מצד שני, האין תמיכה ציבורית – קרנות, מועדי הגשה, לקטורים, ועדות, המתנות לתשובות – מנטרלים את הספוטניות של הסרט הקצר? במיזמים כמו דוקו-צ’אלנג’ ופרויקט 48, ובפרויקטים עצמאיים רבים, נעשים סרטים קצרים מוצלחים ללא שום תמיכה ציבורית. ואולי תמיכה ציבורית בו תהפוך את הסרטים הקצרים למושקעים יותר, אמנם, אבל אולי גם עצלניים יותר? כך שהתחום הזה דורש עוד המון מחשבה, איך לפתח אותו, מבלי להשחית אותו.


אחד הדוברים בכנס היה גור בנטביץ’, שלפני שנה יצר עם שני שותפים סרט באורך 12 דקות בשם “עובר ושב”, שלח אותו לפסטיבל ירושלים ויצא משם עם פרס וולג’ין לסרט הקצר. המתחרים היו בהלם: עד לאוו רגע נדמה היה שתחרות הסרט הקצר מיועדת בלעדית לסטודנטים, והנה מגיע קולנוען ותיק ומנוסה עם שני פיצ’רים וכמה סרות טלוויזיה ברזומה, וחוטף להם את הפרס. ובצדק חטף: בנטביץ’, אשתו (מאיה קניג) וחברו (ניר מטרסו) עשו כמעט הכל: שיחקו, ביימו, כתבו, צילמו, ערכו, הוסיפו אנימציות. בלי קרנות, בלי המתנות, בשליפה. בנטביץ’ סיפר בכנס שהסרט הזה היה הטיפול שלו בהתמכרות לקראק-מוח. מה זה קראק מוח? כשאתה יושב ולא עושה כלום ורק מפנטז כמה נהדר יהיה הפרויקט שעשה אם יום אחד באמת תעשה אותו. ואז אתה מתמכר להצלחה וליופי של הפרויקט, כל עוד הוא במוח שלך. אבל בגלל ההתמכרות למחשבה עצמה אתה לא יכול להביא את עצמך אי פעם באמת לבצע אותו (גם כי המציאות מוכיחה שהתוצאה הסופית תהיה פחות ממסטלת מהפנטזיה שבמוחך). וכך, שנים בנטביץ’ לא עשה כלום והתמסר להתמכרות לקראק-מוח. עד שהוא החליט לקום ולעשות. ותוך ימים ספורים נעשה “עובר ושב”. הסרט הזה הוא כמו תרסיס של ספונטניות. רעיון מקסים – על המעגליות של האקזיסטנז – שנראה כמו פיתוח של משהו שמירנדה ג’וליי עשתה בסרט שלה, בו זוג מנהל מערכת יחסים של חיים שלמים בדקות ספורות – אבל עם סבסוב כזה שהיא עצמה היתה יוצאת ממנו מוקסמת.


לקח בנטביץ’ את כספי הזכייה מוולג’ין וחזר לפסטיבל שנה אחר כך עם סרט נוסף, “פרילנד” (שמתברר שהוא גרסה לפרקים של בנטביץ’ ב”מסכים” – עד כמה זה שונה או מורחב מפרקי “מסכים” או אותו דבר בול, ידווחו אלה שראו גם וגם). גם הוא עצמאי. בלי קרנות ובלי טובות. הפעם ארוך יותר, כמעט 60 דקות. מעורבב לייב-אקשן ואנימציה. עם שחקנים (אמנון פישר, טינקרבל ומאיה מרון). וראו זה פלא: הפעם הסרט שובץ לתחרות בקטגוריית הדרמה, ושוב זכה בפרס הראשון.


ומיום שישי (מחרתיים), שני הסרטים – על 72 דקותיהם המקובצות – יוקרנו יחד מדי יום שישי בחצות בסינמטק תל אביב. עבור בנטביץ’ זו חזרה לזירת הפשע לפני 14 שנה הוא התחיל שם את הקריירה שלו, בדיוק ככה: עם הקרנות חצות של “הכוכב הכחול”, במודל שמאז הפך לנורמה – עם בירה בכניסה והופעה ומוזיקה, ופולחנים. כל מה ש”המוסד הסגור” עשו, בנטביץ’ עשה בדיוק שם קודם. ובלי חנונים.


יופיו של “עובר ושב” בתמציתיות הקולעת שלו. זה אחד הסרטים הקצרים המקסימים והשנונים שראיתי, כולל שוטים של סמסים, מנקודת התצפית של הטלפון הסלולרי. לעומתו, “פרילנד”, הסרט הארוך, נראה מושקע יותר, אבל גם מפוזר יותר ולא מגיע לשיאו. אם כי כמה מרעיונתיו – לפחות ברובו – גם מפותחים יותר. בכל סרטיו, בנטביץ’ שולח את דמויותיו לחפש עולם חלופי. ב”הכוכב הכחול” ו”משהו טוטאלי” החיפוש הזה היה מחובר לסמים. הכוכב הכחול היה מקום של הזיה – מעין אוטופיה של סטלנים – שאפשר להגיע אליו רק באמצעות טריפ מסוים. ב”משהו טואלי” הסמים שולחים את הגיבורים למסע בין יבשות (ישראל, הולנד, הודו). ב”עובר ושב” וב”פרילנד” אין סמים, אבל יש טכנולוגיה. והיא זו שמאפשרת לדמויות לנדוד בין מציאויות, ולנסות לזפזפ בין חיים אלטרנטיביים שהם יכולים לדגום, כדי לברוח מהחיים בהם הם תקועים. הסופים של כל הסרטים מותירים את כל הדמויות בדיוק באותו מצב.


נקודת המוצא של “פרילנד” מרתקת: “פרילנד” הוא סוג של משחק מחשב און-ליין, מעין סקנד-לייף שנקרא על שם בר תל אביבי. הגיבור (אמנון פישר) הוא למעשה על תקן בלש פרטי שנשלח למשימה חשאית על ידי חבר ששוכר את שירותיו לבלוש אחר האשה ששברה את ליבו. כך שהמבנה העלילתי הוא למעשה של הפילם נואר. הבלש שמתגנב לעולם הווירטואלי תחת זהות בדויה, האשה שהוא מחפש שמתגלה כסוג של פאם-פאטאל שמשאירה אחריה גוויות של אוואטרים וירטואליים שבורי לב. והמשימה שהוא נשכר לבצע למעשה יוצאת משליטתו, הרבה אחרי שהיא מגיעה לסיומה והזהויות האמיתיות נחשפות. הסוף קצת נמרח, אבל ברובו “פרילנד” הוא כמו סרט הסטלנים הווירטואלי שקווין סמית היה מתחנן לביים (שלא לדבר על כך שאחת הדמויות בסרט, של הלקוח הסקוטי המסטול והשיכור תמידית, נורא הזכיר לי את ג’יי מסרטי ג’יי וסיילנט בוב של סמית). ענייני העולמות הווירטואליים הם אולי טיפה פאסה (בסרטי המדע בדיוני מה שהולך חזק עכשיו זה אנשים שהאוואטרים שלהם אינם וירטואליים אלא ממשיים – או אנשים בשר ודם עם השתלות של שבבים במוח כמו ב”גיימר”, או רובוטים שמחליפים אותם כממשק עם העולם האמיתי כמו ב”המחליפים”), אבל בעולם של בנטביץ’, כאמור, העולם הווירטואלי מייצג סוג של סם, של בריחה, של טריפ. ודמויות מגלות שהן יודעות לתפקד רק שהן לא במצב של קירבה. לעומת השחרור הנפלא של “עובר ושב”, יש משהו מקובע קצת בסגנון של “פרילנד” – אם כי המיזוג בין האנימציה ובין הלייב אקשן עובד נורא יפה בתוך הסרט – אבל בזכות הליהוק של המשולש הרומנטי/וירטואלי/אורגני (פישר, מרון, טינקרבל) הסרט מצליח לשבות את הלב.


הנה הטריילר של “פרילנד”:





נושאים: בשוטף

15 תגובות ל - “אדם חופשי: גור בנטביץ' מחפש אלטרנטיבות”

  1. מיקי 14 אוקטובר 2009 ב - 14:24 קישור ישיר

    לא ראיתי את הסרט, אבל מדובר באפיזודה מתוך העונה השניה של סדרת הטלויזיה “מסכים”, שהוקרנה ביס ישראלי לפני כמה חודשים. כנראה שקיבצו וערכו אותה לכדי סרט. ב”מסכים” זה עבד נחמד. לא יותר

  2. (יובל) 14 אוקטובר 2009 ב - 15:52 קישור ישיר

    מיקי צודק. יאיר כותב “לקח בנטביץ’ את כספי הזכייה מוולג’ין וחזר לפסטיבל שנה אחר כך עם סרט נוסף, “פרילנד”. גם הוא עצמאי. בלי קרנות ובלי טובות” אבל כנראה שבכלל לא מדובר בסרט עצמאי.
    לכו לדקה 7 בלינק:http://yes.walla.co.il/?w=1/9011/1438639
    זה פרק 35 של עונה 2 של הסדרה “מסכים”.
    והנה העמוד של פרילנד באתר של יס: http://yes.walla.co.il/?w=1/9025/1395131

    =============

    יאיר ל(יובל): וואלה. לא הכרתי את “מסכים”. תודה על העדכון. הוספתי אותו לפוסט. עכשיו צריך מישהו שראה את “מסכים” שיעיד האם זה בדיוק אותו דבר או גרסה אחרת למה ששודר שם. והאם בירושלים ידרשו את הוולג’ין שלהם בחזרה?

  3. יואב 14 אוקטובר 2009 ב - 16:38 קישור ישיר

    אם אני לא טועה, גם “פרוייקט 48 שעות” וגם “דוקו-צ’אלנג'” הופקו בתמיכה ציבורית של קרן רבינוביץ’. אני לא חושב שתמיכה ציבורית היא בהכרח מכשול ליצירה, הצלחת העניין תלויה הן אופי המוסד התומך, והן באופי היוצר הנתמך.

  4. אורון 14 אוקטובר 2009 ב - 18:42 קישור ישיר

    סליחה על הפארטי-פופוריות, אבל “עובר ושב” זה חרא בלבן, או אם תסלחו – סרט לא טוב. לא האמנתי שוולג’ין נפלו במלכודת של כמה טריקים קולנועיים מקושקשים ותו לא, ועוד בשנה של “המנון” המפואר. עכשיו עם האישור מאת רוה, אני מבין סופית שאני לא מבין כלום, בעצם.

  5. אנונימי 14 אוקטובר 2009 ב - 19:17 קישור ישיר

    קרן רבינוביץ’ הפכה את המסלול ההפקה של הדרמות למסלול הפקה של סרטים קצרים ליוצרים/ות עצמאיים. הקצר של דנה גולדברג – אליגיטור- הופק בדרך זאת וגם סרטה הקצר החדש של מיכל ויניק.

  6. אבינתן 14 אוקטובר 2009 ב - 19:22 קישור ישיר

    ד”ש לגור. (ערכנו חדר ליד חדר על הסטיינבקים באולפני הרצליה)

    אני מאוד מקווה שלסרטים שיוקרנו יהיו כתוביות. ראיתי את הדי וי די של וולגין וכל מה שהבנתי מהסרט היו האס אם אסים בלבד.(אני כבד שמיעה ואני מזכיר לכולכם: בארץ יש 700.000)

  7. דורון 14 אוקטובר 2009 ב - 19:24 קישור ישיר

    עוד לא ראיתי את פרילנד (חוץ מקטעים קצרים ממסכים במסגרת העבודה) או את עובר ושב, אבל בינינו – גם המנון לא משהו.

  8. נעה 14 אוקטובר 2009 ב - 22:10 קישור ישיר

    המנון ועובר ושב בכלל לא התחרו באותה קטגוריה באותה שנה.

  9. דיסקו אליקו 15 אוקטובר 2009 ב - 7:33 קישור ישיר

    נראה לי שמה שדורון מנסה להגיד זה שלהמנון יש נקודה אחת, או החלטה אחת משמעותית והיא ממש ממצה את עצמה, והעובדה שהבמאי דבק בה במשך 35 דקות היא לא לטובתו{כן, כל מי שצפה בסרט זוכר את הרגע שהוא מתלהב מהצורה של הסרט בדקה החמישית, ובדקה העשירית הוא כבר ממש לא מתלהב יותר, אחרי עשרים וחמש דקות אתה פשוט מבקש שיצילו אותך.}
    אמנם סחתיין על הניסיוניות, ובאמת יש בסרט כמה רגעים יפים אבל זה לא מכפר על 20 דקות של שיממון טוטאלי.

  10. יואב 15 אוקטובר 2009 ב - 15:33 קישור ישיר

    “המנון” הוא סרט נפלא, שעובד ומרגש במשך כל דקה מה-35 דקות שלו, ובמיוחד בסופו.

  11. אורי 1 15 אוקטובר 2009 ב - 17:45 קישור ישיר

    כאמור “המנון” היה בכלל בתחרות של הדרמות ו”עובר ושב” בהחלט היה ראוי לפרס הסרט הקצר. שאר הסרטים היו כבדים ומעיקים והוא היה פשוט ברוח אחרת לגמרי.

  12. איתי כ. 15 אוקטובר 2009 ב - 21:33 קישור ישיר

    המנון סרט נהדר, לא בגלל החלטה צורנית כזו או אחרת אלא בגלל הרוח ההומנית וההומור הנפלא שלו.

  13. אורון 16 אוקטובר 2009 ב - 16:01 קישור ישיר

    סליחה על הבלבול, אכן לא התחרו ההמנון והעובר ושב באותה קטגוריה. מה שהגיוני לגמרי, הם ממש לא באותה ליגה 🙂

  14. אלפונסו 24 אוקטובר 2009 ב - 11:35 קישור ישיר

    ב 48 מי שמקבל תמיכה הם המארגנים לא הקבוצות (שגם נדרשות לשלם 450 ש”ח דמי הרשמה)ועדיין זאת פלטפורמה שמייצרת מספר סרטים קצרים טובים מאוד

  15. אילן פאר 4 דצמבר 2009 ב - 23:31 קישור ישיר

    פוסט מעולה. איזה כיף לקרוא את זה אחרי שראיתי את פרילנד.
    לצערי פיספסתי קצת את ההתחלה של עובר ושב בגלל בירה וסיגריה מחוץ לקולנוע.. צריך ללכת לראות שוב..


השאירו תגובה