15 אוקטובר 2009 | 12:30 ~ 13 Comments | תגובות פייסבוק

ספאם ספאם ספאם (ונדנדת תות)

"השמצה" של יואב שמיר היה מועמד לפרס הסרט תיעודי של האקדמיה האירופית לקולנוע, אבל הפסיד. ועדה של שלושה שופטים צפתה בכל המועמדים ובחרה את הזוכה: "קולם של חרקים: דיווח של מומיה" שביים השוויצרי פיטר לישטי (ושהוקרן בפסטיבל ירושלים האחרון). הפרס יוענק בטקס פרסי האקדמיה האירופית ב-12 בדצמבר בגרמניה.


================


בזכות סטיבי בתגובות קראתי לפני כמה ימים שמיכאיל קלטזובישווילי, הבמאי של "שדה בר" (שהוקרן בפסטיבל חיפה), מת לפני מהתקף לב בגיל 50. מ"וראייטי" למדתי שקלטזובישווילי היה נכדו של מיכאיל קלטזוב, שביים את יצירת המופת "העגורים עפים", שזכתה בפסטיבל קאן ב-1958, והיה אחד המורים של אנדריי טרקובסקי ב-VGIK.


================


"סלון" ביקשו מכמה קולנוענים לבחור את הסרט של האחים כהן שהם הכי אוהבים. אני מסכים עם טד הופ שכל כמה שנים יש סרט אחר שלהם שהוא ה-פייבוריט. ואני מסכים עם ג'ף ליפסקי שבחר במה שאני הייתי בוחר בסופו של דבר: "בארטון פינק". אם כי משונה שאף אחד לא בחר ב"צומת מילר", סרט שנחשב בעבר ליצירת המופת של האחים כהן וכיום נראה לי שקצת נשכח. נראה לי שמגיע לו קאמבק והקרנות חוזרות. מי משיג עותק? והשאלה המתקשת: מה הסרט של האחים כהן שאתם הכי אוהבים?


=================


הקליפים שזכו בפרסי המוזיקה האירופאיים של אם.טי.וי שלשום. וזה זכה בתואר קליפ השנה:





===========


במסגרת חגיגות יום הולדת 40 ל"הקרקס המעופף" של מונטי פייתון קיבצו ב"Total Film" מצעד של 40 המערכונים הכי טובים שלהם. שעות של הנאה. במקום הראשון, לשמחתי, הם לא בחרו באחד המערכונים הצפויים – האינקוויזיציה הספרדית או המשרד להליכות מטופשות – אלא הלכו על הברקה: "האחים פיראנה", מערכון שחשבתי שרק אני אובססיבי עליו, על צמד האחים הגנגסטרים, בהשראת האחים קריי, שנולדו בהפרש של שבועיים (ועוד שבוע) זה מזה, הטילו טרור ואלימות על לונדון ואילצו את המשטרה לעקוב אחריהם דרך הכותרות בצהובונים בשעה שהם מיסמרו את ראשי אויביהם לרצפה וחמקו ממבטו העקוב של הקיפוד הענק ספייני נורמן. המשפט He was a cruel man, but fair מיסמר את ראשי לרצפת הצחוקים. עם 13 דקות, זה ה"אבי רוד" של מונטי פייתון (נו, אני מניח שלכל אחד יש את מערכון המונטי פייתון שהוא אובססיבי לגביו והוא בטוח שרק הוא מכיר וזוכר ומצטט אותו. חוץ מהאחים פיראנה אני הייתי חסיד גדול של מערכון הבונים החופשיים/האדריכלים/הסכינים המסתובבות). הנה הרשימה. והנה האחים פיראנה:










===================



Categories: בשוטף

15 אוקטובר 2009 | 07:52 ~ 2 Comments | תגובות פייסבוק

האימה

מישהו ביו-טיוב-לנד מצא והעלה את הראיון – שנחשב אבוד – של אלפרד היצ'קוק עם טום סניידר מ-1973 (קטעים מתוכו הופיעו כקטעי אודיו באחד הסרטים התיעודיים על היצ'קוק שראיתי כילד). באופן משונה, נדמה שסניידר מעולם לא ראה אף סרט של היצ'קוק, או אפילו אף פרק מסדרת הטלוויזיה שלו (אחרת איך הוא שואל אותו האם יש לו חוש הומור?). אבל להיץ', גם בזקנתו, יש יכולת מעולה לספר סיפורים וקול מהפנט/מרדים. הנה קטע אחד מתוך שישה:




=============


וג'יימס גאן, שהוא ככל הנראה הבמאי היחיד שעבר מעבודה באולפני הטראש של טרומה (שם כתב וביים את "טרומיאו וג'ולייט", סרט שבאופן משונה הוקרן מסחרית בישראל במרתפי התחנה המרכזית החדשה בימים ששכן שם בית הקולנוע "ששת המופלאים"), ועבר משם לכתיבת התסריט של "סקובי דו" ובימוי וכתיבת הרימייק המוצלח ל"שחר המתים", חוזר לשורשיו הטראשיים עם הפרק הראשון בסדרת האינטרנט שלו, "Humanzee" (חצי בן אדם, חצי שימפנזה). צפו בפרק בבלוגו.



Categories: בשוטף

14 אוקטובר 2009 | 13:00 ~ 15 Comments | תגובות פייסבוק

אדם חופשי: גור בנטביץ' מחפש אלטרנטיבות

בשבוע שעבר התקיים בפסטיבל חיפה כנס של אנשי קולנוע שניסה לתהות מה מצבו של הסרט הקצר הישראלי. המסקנה: מצבו לא טוב. על פי חוקי הקרנות הקיימים, הקרנות שיכולות לתמוך בסרטים קצרים יכולות לעשות את זה כרגע רק אם מדובר בסרט סטודנטים, או בדרמה חד פעמית באורך 50 דקות שבמימונה משתתף גורם משדר. אלא שאף גוף משדר לא מעוניין יותר בדרמות באורך 50 דקות, וממילא הפורמט הזה – של 50 הדקות – הפך די מאוס בעולם. כך שסרטים קצרים במימון הקרנות? רק לסרטי סטונדטים. ומה עם השאר? מה עם במאי שלא למד בבית ספר לקולנוע ורוצה להוכיח את עצמו בסרטים קצרים לפני סרט ארוך? ומה עם במאים ותיקים, שרוצים לגוון את המנעד הסיפורי שלהם ולביים מדי פעם סרטים קצרים, פשוט כי יש להם סיפור המתאים לסרט קצר ולא פיצ'ר? כדי שזה יוכל להתאפשר, מי שצריך לשנות את הקריטריונים היא מועצת הקולנוע, וכך יצא שאני – שהגעתי לשם מתוך סקרנות לשמוע מאורחי הכנס הזרים איך תחום הסרט הקצר מטופל באופן ציבורי באנגליה ובצרפת – נאצתי לחבוש את כובע נציג מועצת הקולנוע. דבר אחד ברור: כשמשקיעים תשומת לב (כספית) בטיפוחו של תחום, התחום הזה פורח. והסרט הקצר – שאמה קלארק ממועצת הקולנוע הבריטית מכנה אותו "מחלקת המחקר והפיתוח" של הקולנוע העלילתי הארוך – מוזנח בארץ. קלארק הציגה את הבייבי שלה, תוכנית להפקת סרטים קצרים, בתקציבים נדיבים למדי, שבאמצעותם יהיה קל יותר לזהות ולסנן שני יוצרים צעירים ומתחילים ומוצלחים בשנה שאפשר יהיה להשקיע בפיצ'ר שלהם. כבר בשנה הראשונה של התוכנית הזאת נוצר הסרט "צרעה", שזכה באוסקר וגילה לעולם את אנדריאה ארנולדת ("דרך אדומה", "Fish Tank"). מצד שני, האין תמיכה ציבורית – קרנות, מועדי הגשה, לקטורים, ועדות, המתנות לתשובות – מנטרלים את הספוטניות של הסרט הקצר? במיזמים כמו דוקו-צ'אלנג' ופרויקט 48, ובפרויקטים עצמאיים רבים, נעשים סרטים קצרים מוצלחים ללא שום תמיכה ציבורית. ואולי תמיכה ציבורית בו תהפוך את הסרטים הקצרים למושקעים יותר, אמנם, אבל אולי גם עצלניים יותר? כך שהתחום הזה דורש עוד המון מחשבה, איך לפתח אותו, מבלי להשחית אותו.


אחד הדוברים בכנס היה גור בנטביץ', שלפני שנה יצר עם שני שותפים סרט באורך 12 דקות בשם "עובר ושב", שלח אותו לפסטיבל ירושלים ויצא משם עם פרס וולג'ין לסרט הקצר. המתחרים היו בהלם: עד לאוו רגע נדמה היה שתחרות הסרט הקצר מיועדת בלעדית לסטודנטים, והנה מגיע קולנוען ותיק ומנוסה עם שני פיצ'רים וכמה סרות טלוויזיה ברזומה, וחוטף להם את הפרס. ובצדק חטף: בנטביץ', אשתו (מאיה קניג) וחברו (ניר מטרסו) עשו כמעט הכל: שיחקו, ביימו, כתבו, צילמו, ערכו, הוסיפו אנימציות. בלי קרנות, בלי המתנות, בשליפה. בנטביץ' סיפר בכנס שהסרט הזה היה הטיפול שלו בהתמכרות לקראק-מוח. מה זה קראק מוח? כשאתה יושב ולא עושה כלום ורק מפנטז כמה נהדר יהיה הפרויקט שעשה אם יום אחד באמת תעשה אותו. ואז אתה מתמכר להצלחה וליופי של הפרויקט, כל עוד הוא במוח שלך. אבל בגלל ההתמכרות למחשבה עצמה אתה לא יכול להביא את עצמך אי פעם באמת לבצע אותו (גם כי המציאות מוכיחה שהתוצאה הסופית תהיה פחות ממסטלת מהפנטזיה שבמוחך). וכך, שנים בנטביץ' לא עשה כלום והתמסר להתמכרות לקראק-מוח. עד שהוא החליט לקום ולעשות. ותוך ימים ספורים נעשה "עובר ושב". הסרט הזה הוא כמו תרסיס של ספונטניות. רעיון מקסים – על המעגליות של האקזיסטנז – שנראה כמו פיתוח של משהו שמירנדה ג'וליי עשתה בסרט שלה, בו זוג מנהל מערכת יחסים של חיים שלמים בדקות ספורות – אבל עם סבסוב כזה שהיא עצמה היתה יוצאת ממנו מוקסמת.


לקח בנטביץ' את כספי הזכייה מוולג'ין וחזר לפסטיבל שנה אחר כך עם סרט נוסף, "פרילנד" (שמתברר שהוא גרסה לפרקים של בנטביץ' ב"מסכים" – עד כמה זה שונה או מורחב מפרקי "מסכים" או אותו דבר בול, ידווחו אלה שראו גם וגם). גם הוא עצמאי. בלי קרנות ובלי טובות. הפעם ארוך יותר, כמעט 60 דקות. מעורבב לייב-אקשן ואנימציה. עם שחקנים (אמנון פישר, טינקרבל ומאיה מרון). וראו זה פלא: הפעם הסרט שובץ לתחרות בקטגוריית הדרמה, ושוב זכה בפרס הראשון.


ומיום שישי (מחרתיים), שני הסרטים – על 72 דקותיהם המקובצות – יוקרנו יחד מדי יום שישי בחצות בסינמטק תל אביב. עבור בנטביץ' זו חזרה לזירת הפשע לפני 14 שנה הוא התחיל שם את הקריירה שלו, בדיוק ככה: עם הקרנות חצות של "הכוכב הכחול", במודל שמאז הפך לנורמה – עם בירה בכניסה והופעה ומוזיקה, ופולחנים. כל מה ש"המוסד הסגור" עשו, בנטביץ' עשה בדיוק שם קודם. ובלי חנונים.


יופיו של "עובר ושב" בתמציתיות הקולעת שלו. זה אחד הסרטים הקצרים המקסימים והשנונים שראיתי, כולל שוטים של סמסים, מנקודת התצפית של הטלפון הסלולרי. לעומתו, "פרילנד", הסרט הארוך, נראה מושקע יותר, אבל גם מפוזר יותר ולא מגיע לשיאו. אם כי כמה מרעיונתיו – לפחות ברובו – גם מפותחים יותר. בכל סרטיו, בנטביץ' שולח את דמויותיו לחפש עולם חלופי. ב"הכוכב הכחול" ו"משהו טוטאלי" החיפוש הזה היה מחובר לסמים. הכוכב הכחול היה מקום של הזיה – מעין אוטופיה של סטלנים – שאפשר להגיע אליו רק באמצעות טריפ מסוים. ב"משהו טואלי" הסמים שולחים את הגיבורים למסע בין יבשות (ישראל, הולנד, הודו). ב"עובר ושב" וב"פרילנד" אין סמים, אבל יש טכנולוגיה. והיא זו שמאפשרת לדמויות לנדוד בין מציאויות, ולנסות לזפזפ בין חיים אלטרנטיביים שהם יכולים לדגום, כדי לברוח מהחיים בהם הם תקועים. הסופים של כל הסרטים מותירים את כל הדמויות בדיוק באותו מצב.


נקודת המוצא של "פרילנד" מרתקת: "פרילנד" הוא סוג של משחק מחשב און-ליין, מעין סקנד-לייף שנקרא על שם בר תל אביבי. הגיבור (אמנון פישר) הוא למעשה על תקן בלש פרטי שנשלח למשימה חשאית על ידי חבר ששוכר את שירותיו לבלוש אחר האשה ששברה את ליבו. כך שהמבנה העלילתי הוא למעשה של הפילם נואר. הבלש שמתגנב לעולם הווירטואלי תחת זהות בדויה, האשה שהוא מחפש שמתגלה כסוג של פאם-פאטאל שמשאירה אחריה גוויות של אוואטרים וירטואליים שבורי לב. והמשימה שהוא נשכר לבצע למעשה יוצאת משליטתו, הרבה אחרי שהיא מגיעה לסיומה והזהויות האמיתיות נחשפות. הסוף קצת נמרח, אבל ברובו "פרילנד" הוא כמו סרט הסטלנים הווירטואלי שקווין סמית היה מתחנן לביים (שלא לדבר על כך שאחת הדמויות בסרט, של הלקוח הסקוטי המסטול והשיכור תמידית, נורא הזכיר לי את ג'יי מסרטי ג'יי וסיילנט בוב של סמית). ענייני העולמות הווירטואליים הם אולי טיפה פאסה (בסרטי המדע בדיוני מה שהולך חזק עכשיו זה אנשים שהאוואטרים שלהם אינם וירטואליים אלא ממשיים – או אנשים בשר ודם עם השתלות של שבבים במוח כמו ב"גיימר", או רובוטים שמחליפים אותם כממשק עם העולם האמיתי כמו ב"המחליפים"), אבל בעולם של בנטביץ', כאמור, העולם הווירטואלי מייצג סוג של סם, של בריחה, של טריפ. ודמויות מגלות שהן יודעות לתפקד רק שהן לא במצב של קירבה. לעומת השחרור הנפלא של "עובר ושב", יש משהו מקובע קצת בסגנון של "פרילנד" – אם כי המיזוג בין האנימציה ובין הלייב אקשן עובד נורא יפה בתוך הסרט – אבל בזכות הליהוק של המשולש הרומנטי/וירטואלי/אורגני (פישר, מרון, טינקרבל) הסרט מצליח לשבות את הלב.


הנה הטריילר של "פרילנד":





Categories: בשוטף

14 אוקטובר 2009 | 10:09 ~ 7 Comments | תגובות פייסבוק

נו-פלאנט

בעולם הקטן שלי, הידיעה הזאת היא סוג של ביג דיל: מוקי וישראל גרדינגר, מחרימי המבקרים המהוללים שמאחורי רשת רב חן, יס פלאנט וחברת ההפצה פורום פילם (ובעלי רשת מולטיפלקסים במזרח אירופה) מתכננים להקים ערוצי סרטים שישודרו ביס ובהוט ולמעשה יתחרו בערוצי הסרטים הקיימים שלהם. הידיעה ב"דה מרקר" מוסיפה שגם לפרטנר – מארחי הבלוג הזה – יש תוכניות דומות. עוד בידיעה: הגרדינגרים מנהלים מו"מ עם HBO. מעניין מאוד מאוד הכל. יהיה מעניין לראות לאן כל זה הולך ואיך יראו ערוצי הסרטים בעוד כשנה.


המשמעות הראשונה והמיידית? הקפצת מחירי הסרטים על ידי האולפנים, אם פתאום ארבע חברות ינסו לחזר אחריהם לקנות מהם סרטים. זה כבר קרה: במלחמות של איי.סי.פי (לימים הוט) נגד יס נקנו חבילות סרטים ותוכניות במחירי עתק, נטול כל פרופורציה לגודל השוק כאן, רק כדי שהלבילה לא תיפול לידי המתחרה. התוצאה: חובות עצומים לאולפנים האמריקאיים.


אני מניח שהגישה של הגרדינגרים היא כזאת: אני הרי נמצא במגע יומיומי עם האולפנים ובעלי זכויות הסרטים כבעל חברת הפצה, אבל בטלוויזיה אני משמש למעשה רק כמתווך, כגוף האמצעי שמעביר תכנים מבעל הזכויות אל המשדר. אבל אני לא זכיין. מה שאומר שבחודשים הקרובים נראה כמה וכמה גופים רבים עם הוליווד על החוזים שלהם.


כי מה הנכס הכי גדול בארסנל של גרדינגר? דיסני. הוא ממשיך את דרכו של אביו ומשמש המפיץ של דיסני בישראל כבר עשורים רבים. אבל כנראה שהחוזים להפצת תכני הקולנוע של דיסני בארץ נעשה תמיד עם אופק מוגבל. גרדינגר אוחז רק בזכויות ההפצה של דיסני לקולנוע ובדי.וי.די. שמרוק אחזקות מחזיקה ברוב הלייסנסינג של דיסני בעולם הטלוויזיה והמרצ'נדייזינג (כששמרוק היתה שותפה של טלעד, טלעד החזיקה את קטלוג דיסני לערוצי הברודקאסט – וזה כולל תכנים ממיקי מאוס ועד "אשה יפה"). אבל הזכויות של סרטי דיסני לערוצי פרימיום נמצאות בידי יס. והזכויות לסרטי דיסני לסטרימינג אינטרנטי (און-דימנד) נמצאות בידי פרטנר. ובנוסף לכל זה, עכשיו כל תכני הטלוויזיה של דיסני עברו לידיים של ערוץ דיסני, שירוקן בהדרגה את כל הערוצים האחרים מכל סדרות הילדים של דיסני, שיכונסו תחת קורת גג אחת (בעיקר את סדרות הפעוטות המשודרות כרגע ב"הופ": "מועדון מיקי מאוס", "החברים של טיגר ופו", והסדרה האהובה על בת ה-5: "חבורת איינשטיין"). אני מניח שבסופו של המירוץ, היד שתנענע את העריסה של דיסני בארץ, היא זו שתשלוט בעולם ערוצי הסרטים הטלוויזיוניים, ואני מניח שעכשיו גם יס, גם פורום פילם וגם פרטנר רצים לדיסני עם החוזים בידיהם ומוכיחים להם שהם אלה שצריכים לקבל את הבלעדיות מרובת הפלטפורמות על ישראל (ומכיוון שבסוף השנה מסתיים החוזה של פורום פילם עם דיסני, ומכיוון שאני מניח שהם עמלים על חידושו, אם לא כבר חודש בינתיים, בוודאי יש גם לזה איזושהי משמעות, שיהיה מעניין לעקוב אחריה בחודשים הקרובים).


ובגלל החוזה שחתם ספילברג עם דיסני בשנה האחרונה, מי שסוגר עם דיסני יקבל גם את דרימוורקס.


מכיוון בסופו של דבר יש כמות די מצומצמת של אולפנים אמריקאים, ריבוי של ערוצי סרטים – שיתווספו לערוצים הקיימים של הוט ויס – יעשה דווקא טוב לסרטים העצמאיים. מרגע שאחד הערוצים יסגור חוזה הרמטי עם דיסני, פוקס, יוניברסל, וורנר ופרמאונט, לכל שאר הערוצים יישארו החברות הקטנות יותר. לגרדינגר, למשל, יש הסכם עם אירופה קורפ, החברה של לוק בסון. ואז אולי דווקא נראה יותר ויותר ערוצים שלא ילכו לכיוון שוברי הקופות, אלא דווקא לכיוון העצמאי/ארט האוסי, בסגנון IFC וערוץ סאנדאנס.


ואם גרדינגר יכול, זה אומר שגם אדרי יכול. לאדרי יש חוזי הפצה עם המון חברות הפצה בעולם, העיקריות שבהם הם וויילד באנץ' האירופית וליונסגייט הקנדית, שלא לדבר על הקטלוג הישראלי הכי גדול (שרובו מוזרם לערוץ יס סטארס ישראלי, אבל לא מקבל בו את הכבוד המגיע לו). ערוץ סינמה סיטי לא נשמע כרגע עניין מופרך כלל.


ויש גם את העניין האישי: גרדינגר מכריז מלחמה ברורה על העסקים של יס, בשעה שהוא ויס חולקים מיטה משותפת בפרויקט "יס פלאנט". שיתוף הפעולה המיתוגי של "יס" עם קומפלקסי ה"פלאנט" של גרדינגר נחתם לחמש שנים. נותרו עוד שנתיים. האם הקרבה בין הגופים צריכה להדאיג את הוט, או שהתחרות שגרדינגר מכריז עליה תביא לסוף מערכת היחסים בין אולמות הקולנוע שלו ובין יס. עוד נקודה שיהיה שווה לעקוב אחריה.


ואולי, יתכן ובסופו של תהליך יגלו יס והוט שאין להם סיבה – או יכולת אפילו – להפעיל במו ידיהם את ערוצי הסרטים, והערוצים הממותגים יעלמו, לטובת ערוצים שמופעלים על ידי המפיצים עצמם (או, כמו שכרגע דורי מדיה מפעילה את הערוצים הממותגים של הוט, גרדינגר או אדרי יעשו את זה בעתיד). ואם ממילא יס והוט מכווננים את עצמם לעתיד של VOD, גם בטלוויזיה וגם באינטרנט – אולי ממילא אריזת הערוץ לא צריכה לעניין אותם, אלא רק המצאי של התכנים איפשהו בפלטפורמה שלהם.


בקיצור: ידיעה קטנה, שנושאת בחובה המון השלכות על הרגלי הצפייה שלנו, בעתיד של עוד שנה-שנתיים, וגם סוגי התכנים. והמון דברים שיהיה שווה לעקוב אחריהם ולראות איך הם מתפתחים ומתממשים בחודשים הקרובים.

Categories: בשוטף

13 אוקטובר 2009 | 12:00 ~ 5 Comments | תגובות פייסבוק

מיסטר פוקס הפנטסטי

אפרופו "אנטי כרייסט" של לארס פון טרייר – הנה השועל שאנחנו מדברים עליו כבר שבוע:






ואותה סצינה, ביתר הרחבה עם קצת קונטקסט ומשב רוח שבא הישר מהבל פיו של האיש שרוצה להתחזות לטרקובסקי (מכאן, גשו לסצינות בזהירות. כן לאסתטיקנים, לא לעדינים):






וזו סצינת הפתיחה של הסרט, בגרסה קצת מצונזרת – בלי סקס מפורש או מוות מפורש. המוזיקה, למדתי מיעל שוב ב"טיים אאוט", היא מתוך "רינאלדו" של הנדל:







ואם אתם רוצים את כל הפתיחה במלואה, כולל חדירה, מוות, אורגזמה ומכונת כביסה, הנה היא כאן.



Categories: בשוטף

13 אוקטובר 2009 | 07:06 ~ 5 Comments | תגובות פייסבוק

הצעצוע השלישי

הטריילר ל"צעצוע של סיפור 3 " הגיע האינטרנטה אמש, ודווין פרצ'י מ-CHUD מסיק על פיו שאנדי – הילד שמאבד את צעצועיו בשני הסרטים הראשונים ועכשיו הוא כבר נער שנפטר מכל צעצועיו לפני שהוא הולך לקולג' – ככל הנראה, א) לוקה ב-OCD (כל צעצועיו במצב מושלם אחרי עשר שנים); ב) נטול חברים; ג) הומו (לא ברור למה).






Categories: בשוטף

12 אוקטובר 2009 | 18:41 ~ 8 Comments | תגובות פייסבוק

מחיפה באהבה

חידה: לאיזה ישראלי מוכר כמעט קראו "הדרך לסן טרופז"?


============


מוכנים לעוד סרט על חייו של משה רבנו, מהתיבה על היאור, דרך הסנה הבוער, ועד הר סיני? ססיל בי. דה-מיל וצ'רלטון הסטון עדיין אחראים למשה הקולנועי הכי מפורסם. עכשיו מנסים בהוליווד לתת לסיפור יציאת מצרים את טיפול ה"300 " מרובה אפקטים. אני דווקא בעד. וחוץ מזה, אני עדיין מנסה להחזיר למסכים את גרסת האנימציה של ג'פרי קצנברג – אולי בתלת מימד? אולי לקראת פסח?


=============


לארס פון-טרייר מתכנן כבר את הפרויקט הבא שלו: סרט מדע בדיוני. והוא מכריז: "לא עוד סופים טובים". שזה מרגיע, כי באמת קצת נמאס מהסכריניות הדביקה של סרטיו האחרונים. הייתי נותן לו לביים את "הנוסע השמיני 5 ".


=============


ומחר יתחילו בחיפה צילומי סרטו החדש של אבי נשר, "שיעור באהבה". לדראפט הראשון של התסריט קראו "גמדים", שם שאהבתי יותר, אם כי ברור לי למה "שיעור באהבה" – שם בניחוח שוודי – הוא מסחרי יותר, למרות שהוא יחודי פחות (כשם ש"הסודות" הוא שם פחות מיוחד מ"אמת", שמו של הסרט הקודם של נשר בדראפט הראשון שלו). לפני שלוש ומשהו שנים, כשהבלווג הזה רק נולד, ניצלתי את ידידותי עם נשר כדי להיות הראשון שמביא צילומים מהסט, ממש בתום יום הצילומים הראשון. אני מניח שהפעם מערכות העיתונים והאינטרנטים כבר ישלחו צלמים משל עצמם. נראה מחר.


את "שיעור באהבה", ממש כמו "הסודות", יצלם הצרפתי מישל אברמוביץ' (שהיה עוזר הצלם של ז'אן בופטי ב"דיזנגוף 99 "). אחרי "הסודות" הוא צילם ללוק בסון (כמפיק ושותף לתסריט) את "חטופה" שפתאום בתחילת השנה הפך ללהיט ענק באמריקה – שנה אחרי בכורתו הצרפתית (ואחרי שבארץ הוא בא והלך כמעט באופן בלתי מורגש), ופתאום הפך לצלם אקשן סופר-מבוקש. הפרויקט האחרון שלו הוא סרטם המשתוף הבא של פייר מורל (כבמאי) ולוק בסון (מפיק ושותף לתסריט) – "מפריז באהבה", עם ג'ון טרבולטה וג'ונתן ריס מאיירס בתפקידים הראשיים. נראה יותר מגניב מ"חטופה" המעיק, אבל תכל'ס נראה גם שבא מאותו הלך רוח: רצף עלילתי מופרך ופשוט מאוד (כמעט מכעיס בפשטותו, אליבא ד"חטופה", סרט שלא האמנתי לשום מהלך שלו) שנועד רק לשזור זה לצד זה קטעי מרדף ומכות (אגב, מישהו יודע מי זה עדי חזק, השותף של בסון לתסריט . זה הטריילר ל"מפריז באהבה":







Categories: בשוטף

12 אוקטובר 2009 | 08:30 ~ 4 Comments | תגובות פייסבוק

בשר תותחים

 

שמואל מעוז (הבמאי) וגיורא ביח (הצלם) בבכורת "לבנון" בפסטיבל ניו יורק (התמונות מכאן)


עם כל ההתעסקות שלי בפסטיבלי סוכות בישראל, פספסתי לגמרי את כל מה שקרה בפסטיבל ניו יורק. הנה השלמה זריזה של פערים בני כמעט שבועיים, מאז הוקרן שם "לבנון" ב-1 באוקטובר: המאמר הזה, מאת קאזו ווטנבה מאתר הפסטיבל, מגדיר בכותרת נורא יפה את הטנק בסרט כמייצג "גיהנום נייד". אבל הכי מומלץ להאזין לפודקאסט הזה, בו שני מבקרי קולנוע – אחד מבלפאסט, השני מטנסי – שלא הכרתי קודם סוקרים שלושה מסרטי פסטיבל ניו יורק (ששלושתם, אגב, הוקרנו גם בפסטיבל חיפה): "לבנון", "הגיהנום של אנרי ז'ורז' קלוזו" ו"חדר וחצי" (שזכה בחיפה בפרס פיפרסקי). כמה מהאבחנות שלהם על "לבנון" נורא חדות ומוצלחות. שווה להאזין. (זה האתר שלהם).

Categories: בשוטף

11 אוקטובר 2009 | 15:30 ~ 7 Comments | תגובות פייסבוק

גשם של כאוס

chaosreignsblkshirt


"וראייטי" מדווח שהמילים "Chaos Reigns" ("הכאוס שולט"), הנאמרים ב"אנטי-כרייסט" בקול בס על ידי כלב, ונותנים את אות למסע ההתחרפנות הסופי של הסרט, הפכו ל-catch-phrase החדש של אמריקה, באופן שבו "אני שותה את המילקשייק שלך" מתוך "זה יגמר בדם" הפך למכתם הצייטגייסט הקולנועי של לפני שנתיים. אכן, בהקרנה של הסרט לפני שבוע בחיפה הקהל די ציחקק ברגע הזה, שאכן נראה תמוה/תמהוני למדי. אבל משונה בעיני שסרט שיצא להקרנות באמריקה רק שלשום כבר השחיל פראזה אל הלשון העממית, מבלי לעבור קודם במתווכים אל הקהל הרחב, כמו סאטרדיי נייט לייב ויו-טיוב (כי כמה אנשים כבר ראו את הסרט?). נראה לי כמו מהלך של קמפיין מתוזמן מצד מפיצי הסרט.


מה שכן, צופי הסרט שציחקקו במילים "הכאוס שולט" ישמחו להתהדר כבר בטי-שירט הנושא את הסלוגן הזה. חבל לי שהכלב לא מופיע על ההדפס.


אפרופו, נקודה למחשבה: על פי עלילת הסרט, מי שמתחרפנת היא האשה, היא זו שעושה דברים איוים ואלימים לעצמה ולבעלה. אבל מי שרואה ושומע את הכלב מדבר הוא הבעל. כלומר, שאולי זה סימן לכך שההתחרפנות/השתגעות/הזיות הם שלו? ואולי כל מה שקורה מאותו רגע הוא בתוך מוחו?


============


"השמצה" של יואב שמיר מועמד לפרס האקדמיה אירופית בקטגוריית סרט התעודה, מה שגורם לאן תומפסון לתהות האם הסרט ימלא את משבצת "השואה" ויהיה מועמד גם לאוסקר בקטגוריית סרט התעודה.


===========


ושוב ישראל מקדימה את העולם: עכשיו תורו של הרגולטור האמריקאי לשים קץ לתופעה שבה הפרסומות משודרות בווליום גבוה יותר מהתוכנית בה הן משובצות.


=============


עוד דרך להעביר שעות: מוזיאון טייט בלונדון השיק אתר וידיאו, ןהעלה לשם סרטים על אמנים ושל אמנים. הנה, למשל, קטעים מסרטי הסופר-8 של דרק ג'רמן.

Categories: בשוטף

11 אוקטובר 2009 | 09:00 ~ 14 Comments | תגובות פייסבוק

דרוש: פסטיבל קולנוע

בעוד שלושה ימים יפתח פסטיבל הקולנוע של של לונדון, ומעיון באתר שלו אני מכריז עליו כפסטיבל הכי מגניב בעולם. תנו לו 15 יום והוא יתן לכם את העולם כולו. כל הסרטים שהיו הכי מדוברים בכל הפסטיבלים השנה – מסאנדאנס בינואר ועד טורונטו בספטמבר – כונסו לתוכו. עיינו בתוכניה ועיניכם ידמעו. אמנם, חלק לא קטן מהסרטים שם הוקרן בארץ בפסטיבל ירושלים, או חיפה, או אחד הפסטיבלים האחרים. ויודעים מה, יש שם גם כמה השמטות שהפסטיבלים בארץ כן הביאו. אבל נדמה לי שזו התמונה הכי מלאה שראיתי השנה למצב הקולנוע העולמי.


=================


ורק תראו איזה נוכחות ישראלית יש שם: "לבנון", "עג'מי", "עיניים פקוחות", "השמצה", "הזמן שנשאר". מדהים.


==================


אני מחבב את הפסטיבלים בחיפה ובירושלים כי הם מספקים מבט מרוכז לא רק לקולנוע מהעולם, אלא גם לסרטים המדוברים בתקשורת הקולנוע העולמית שלרוב אף מפיץ בארץ לא יעיז להתקרב אליהם. אבל התמונה הזאת הולכת ונהיית מצומצמת יותר משנה לשנה. למה? בראש ובראשונה, אני מניח, בגלל כסף. עולה הרבה כסף להביא את הסרטים כי מדוברים. הם מבוקשים בכל הפסטיבלים והמפיצים הבינלאומיים גילו שסרט יכול לייצר הכנסות לא רעות רק על בסיס התשלום – הלכאורה סמלי – של השכרת הסרט להקרנה חד או דו פעמית בפסטיבל. פסטיבל ירושלים, כמדומני, עדיין מסרב לשלם על סרטים, והוא מסתמך על טוב ליבם של מפיצים/חברים/יהודים יקרים, שעדיין מוכנים לעשות טובה ולשלוח סרטים בחינם, על סמך המוניטין של הפסטיבל. לא בטוח שהוא יוכל להמשיך במדיניות הזאת לאורך זמן. הזמנים השתנו. ואם ימשיך במדיניות, הסרטים המדוברים יתאדו ממנו.


ויש בעיה נוספת, שלדעתי היא חמורה אפילו יותר: הסיטואציה היא שסרט באמת מדובר יהיה לרוב סרט שזכויות ההפצה שלו נמצאות בידיו של מפיץ מקומי כלשהו. בין אם הוא רץ לקנות את הזכוית בעקבות באז/פרסים בפסטיבלים, או כי המצב הוא שממילא למפיצים בארץ יש חוזים סגורים מראש עם רוב המפיצים הגדולים הבינלאומיים. והמפיצים? הם לא כל כך ששים לתת סרטים לפסטיבלים. כדי שיתנו סרט, זה צריך להתמזג עם תוכנית ההפצה שלהם. אם הסרט מתוכנן לעלותבחודש הקרוב, יש סיכוי שיתנו. אם הם שומרים אותו לעונה הבאה, לא יתנו.


למעשה, קולנוע לב יכול לארגן בעצמו ברגע זה פסטיבל קולנוע של כמה מהסרטים הבינלאומיים הכי מדוברים של השנה האחרונה: "הנביא" של ז'אק אודיאר, "כוכב זוהר" של ג'יין קמפיון", "סרט לבן" של מיכאל האנקה, "אגורה" של אלחנדרו אמנבאר ו"יהודי טוב" של האחים כהן – כולם שלהם. ומה הם נתנו לפסטיבלים בארץ? את "Fish Tank" של אנדריאה ארנולד ואת "ללא שם" לירושלים ואת "מחפשים את אריק" של קן לואץ' ואת "9" של שיין אקר לחיפה. לא בדיוק הפילה של המלאי שלהם.


יש המון סיבות למה סרט מסוים לא מגיע לפסטיבל קולנוע. כשאני שואל באכזבה "איפה הסרט הזה והזה", משתמע מזה ששאני טוען שאוצרי התוכניה לא שמו לב לקיומו של סרט – או לא התעניינו בו – למרות שאני סקרן ממנו מאוד. אני מניח שגם זה קורה, אבל ברוב המקרים כולנו מסתקרנים מאותם סרטים (הם לרוב גם ראו אותם, כי הם מסתובבים בפסטיבלים בעולם ואני שנים שלא הייתי בפסטיבל בחו"ל), ואלה נסיבות אחרות שמונעות מסרט מסוים להגיע לפסטיבל: כסף ומפיצים, כבר אמרנו. זמינות עותקים היא סיבה נוספת. בכל רגע נתון מתקיימים לא מעט פסטיבלי סרטים נוספים: לירושלים מגיעים סרטים הישר מקרלובי-וארי שמתקיים כמעט בחפיפה. ולחיפה החיים קשים כפליים: הפסטיבל מתקיים מיד אחרי טורונטו, תוך כדי ניו יורק ורגע לפני לונדון. חיפה לא על המפה של המפיץ הבינלאומי של הסרט הכי מדובר מקאן. כך קורה שהפסטיבלים בישראל הופכים יותר ויותר לפסטיבלי "המיטב של השנה הקודמת". או פסטיבל "סרטו-הלפני-אחרון". שימו לב, למשל, שלפסטיבל חיפה לא הגיע אפילו סרט אחד מהזוכים בפסטיבל ונציה שהתקיים חודש לפניו.


וכך, כמה מהסרטים שקראתי עליהם הכי הרבה בשנה האחרונה, לא הגיעו לא לירושלים, לא לחיפה ולא לקולנוע. סרטים כמו:


Precious, הזוכה מסאנדאנס.

The September Issue, התיעודי על אנה ווינטור.

The Cove, התיעודי על ציד הדולפינים.

Humpday, קומדיית הגיי-פורן מסאנדאנס.

In the Loop הסאטירי (שכבר יצא בדי.וי.די, תודה רבה לא צריך טובות).

It Might Get Loud, התיעודי על גיבורי הגיטרה החשמלית.

White Ribbon, של האנקה, זוכה קאן.

A Prophet, של אודיאר.

Thirst, סרט הערפדים של פארק צ'ן-ווק ("שבעה צעדים").

Mother, החדש של בונג ג'ון-הו ("המארח").

Kinatay, הפיליפיני, זוכה פרס הבימוי בקאן.

Bright Star, של ג'יין קמפיון.

Enter the Void, של גספר נואה.

Face, של צאי מינג-ליאנג.

Air Doll, של הירוקזו קורה-אדה.

Hadewijch של ברונו דימון.

Adventureland, של גרג מוטולה (שגם כבר יצא בדי.וי.די, לא צריך טובות).

The Hurt Locker, של קתרין ביגלו (כנ"ל, בדי.וי.די, אבל איך הייתי מת לראות את הסרט הזה בקולנוע).

וגם את "הדרך" ואת "קפיטליזם, סיפור אהבה" של מייקל מור, מיבול ונציה, רציתי כבר לראות בחיפה.

וגם את שני הסרטים האחרונים של אטום אגויאן לא ראינו כאן, "הערצה" ו"קלואי" ("הערצה" היה אמור להיות מוקרן בחיפה, אבל הגיע ללא כותרות תרגום ולכן לא הוקרן).

ומה עם "שרי" של סטיבן פרירס, שהסתובב בטרום-בכורות בסינמטקים, ושנראה שהוא הולך ומאבד את המומנטום ההפצתי שלו.


ובכלל, המפיצים בארץ גונזים כל כך הרבה סרטים, שלפחות יתנו אותם לפסטיבלים. אולי הם יגלו שיש לסרטים האלה קהל ובאז (ע"ע "אנשים מצחיקים" של ג'אד אפטאו, שאם היה מוקרן בפסטיבל ירושלים, כמו "הדייט שתקע אותי", אולי לא היה נגנז. ואם כן, לפחות קהל היה יכול לראות אותו על מסך לפני הגניזה).


============


אז העניין הוא כזה: אם באמת קשה לפסטיבלים הישראלים הקטנים והעניים להתמודד בתחרות מול הפסטיבלים הגדולים של העולם שמתקיימים בין יוני לאוקטובר, אולי הגיע הזמן להשיק פסטיבל חדש. שיתקיים בינואר. מחוץ לפקקי התנועה של הפסטיבלים האחרים. ואז הסרטים מוונציה ומטורונטו ומלונדון – שהיה מאוחר מדי וצפוף מדי להזניק אותם לחיפה – יגיעו אליו. ואז כל סרטי האוסקרים של המפיצים בארץ, שממילא יוצאים בסביבות פברואר-מרץ, יוצגו שם בטרום בכורות. זה יעזור גם לתחרות הישראלית: בגלל הקרנות האקדמיה בין מאי לאוגוסט, התחרויות בחיפה ובירושלים איבדו את כל העוקץ שלהם כמקפצות להקרנות בכורה עולמיות, או אפילו מקומיות. עד ינואר, יש להניח, יהיו מוכנים סרטים נוספים. או שסרטים שממילא מתוכננים לצאת ב-2010 יחכו עם קמפיין האופיר שלהם, יושקו בפסטיבל החדש של ינואר, יופצו בין יולי לספטמבר שאחרי, ורק אז יתחרו באופיר. הכל נשמע הגיוני יותר ככה. וכך, בגלל שישראל – מה לעשות – היא מדינה בה לא משיקים קמפיינים לאוסקרים ולסרטים מדוברים, זה יהיה פסטיבל של סיכום שנה.


אני מדפדף בין כל המסגרות של פסטיבל לונדון. שמח למצוא סרטים שכבר הגיעו למסכים בארץ. אבל תוהה האם כל שאר הסרטים יגיעו אלינו רק לפסטיבל ירושלים 2010, או לעולם לא?



Categories: בשוטף