14 אוקטובר 2009 | 10:09 ~ 7 Comments | תגובות פייסבוק

נו-פלאנט

בעולם הקטן שלי, הידיעה הזאת היא סוג של ביג דיל: מוקי וישראל גרדינגר, מחרימי המבקרים המהוללים שמאחורי רשת רב חן, יס פלאנט וחברת ההפצה פורום פילם (ובעלי רשת מולטיפלקסים במזרח אירופה) מתכננים להקים ערוצי סרטים שישודרו ביס ובהוט ולמעשה יתחרו בערוצי הסרטים הקיימים שלהם. הידיעה ב"דה מרקר" מוסיפה שגם לפרטנר – מארחי הבלוג הזה – יש תוכניות דומות. עוד בידיעה: הגרדינגרים מנהלים מו"מ עם HBO. מעניין מאוד מאוד הכל. יהיה מעניין לראות לאן כל זה הולך ואיך יראו ערוצי הסרטים בעוד כשנה.


המשמעות הראשונה והמיידית? הקפצת מחירי הסרטים על ידי האולפנים, אם פתאום ארבע חברות ינסו לחזר אחריהם לקנות מהם סרטים. זה כבר קרה: במלחמות של איי.סי.פי (לימים הוט) נגד יס נקנו חבילות סרטים ותוכניות במחירי עתק, נטול כל פרופורציה לגודל השוק כאן, רק כדי שהלבילה לא תיפול לידי המתחרה. התוצאה: חובות עצומים לאולפנים האמריקאיים.


אני מניח שהגישה של הגרדינגרים היא כזאת: אני הרי נמצא במגע יומיומי עם האולפנים ובעלי זכויות הסרטים כבעל חברת הפצה, אבל בטלוויזיה אני משמש למעשה רק כמתווך, כגוף האמצעי שמעביר תכנים מבעל הזכויות אל המשדר. אבל אני לא זכיין. מה שאומר שבחודשים הקרובים נראה כמה וכמה גופים רבים עם הוליווד על החוזים שלהם.


כי מה הנכס הכי גדול בארסנל של גרדינגר? דיסני. הוא ממשיך את דרכו של אביו ומשמש המפיץ של דיסני בישראל כבר עשורים רבים. אבל כנראה שהחוזים להפצת תכני הקולנוע של דיסני בארץ נעשה תמיד עם אופק מוגבל. גרדינגר אוחז רק בזכויות ההפצה של דיסני לקולנוע ובדי.וי.די. שמרוק אחזקות מחזיקה ברוב הלייסנסינג של דיסני בעולם הטלוויזיה והמרצ'נדייזינג (כששמרוק היתה שותפה של טלעד, טלעד החזיקה את קטלוג דיסני לערוצי הברודקאסט – וזה כולל תכנים ממיקי מאוס ועד "אשה יפה"). אבל הזכויות של סרטי דיסני לערוצי פרימיום נמצאות בידי יס. והזכויות לסרטי דיסני לסטרימינג אינטרנטי (און-דימנד) נמצאות בידי פרטנר. ובנוסף לכל זה, עכשיו כל תכני הטלוויזיה של דיסני עברו לידיים של ערוץ דיסני, שירוקן בהדרגה את כל הערוצים האחרים מכל סדרות הילדים של דיסני, שיכונסו תחת קורת גג אחת (בעיקר את סדרות הפעוטות המשודרות כרגע ב"הופ": "מועדון מיקי מאוס", "החברים של טיגר ופו", והסדרה האהובה על בת ה-5: "חבורת איינשטיין"). אני מניח שבסופו של המירוץ, היד שתנענע את העריסה של דיסני בארץ, היא זו שתשלוט בעולם ערוצי הסרטים הטלוויזיוניים, ואני מניח שעכשיו גם יס, גם פורום פילם וגם פרטנר רצים לדיסני עם החוזים בידיהם ומוכיחים להם שהם אלה שצריכים לקבל את הבלעדיות מרובת הפלטפורמות על ישראל (ומכיוון שבסוף השנה מסתיים החוזה של פורום פילם עם דיסני, ומכיוון שאני מניח שהם עמלים על חידושו, אם לא כבר חודש בינתיים, בוודאי יש גם לזה איזושהי משמעות, שיהיה מעניין לעקוב אחריה בחודשים הקרובים).


ובגלל החוזה שחתם ספילברג עם דיסני בשנה האחרונה, מי שסוגר עם דיסני יקבל גם את דרימוורקס.


מכיוון בסופו של דבר יש כמות די מצומצמת של אולפנים אמריקאים, ריבוי של ערוצי סרטים – שיתווספו לערוצים הקיימים של הוט ויס – יעשה דווקא טוב לסרטים העצמאיים. מרגע שאחד הערוצים יסגור חוזה הרמטי עם דיסני, פוקס, יוניברסל, וורנר ופרמאונט, לכל שאר הערוצים יישארו החברות הקטנות יותר. לגרדינגר, למשל, יש הסכם עם אירופה קורפ, החברה של לוק בסון. ואז אולי דווקא נראה יותר ויותר ערוצים שלא ילכו לכיוון שוברי הקופות, אלא דווקא לכיוון העצמאי/ארט האוסי, בסגנון IFC וערוץ סאנדאנס.


ואם גרדינגר יכול, זה אומר שגם אדרי יכול. לאדרי יש חוזי הפצה עם המון חברות הפצה בעולם, העיקריות שבהם הם וויילד באנץ' האירופית וליונסגייט הקנדית, שלא לדבר על הקטלוג הישראלי הכי גדול (שרובו מוזרם לערוץ יס סטארס ישראלי, אבל לא מקבל בו את הכבוד המגיע לו). ערוץ סינמה סיטי לא נשמע כרגע עניין מופרך כלל.


ויש גם את העניין האישי: גרדינגר מכריז מלחמה ברורה על העסקים של יס, בשעה שהוא ויס חולקים מיטה משותפת בפרויקט "יס פלאנט". שיתוף הפעולה המיתוגי של "יס" עם קומפלקסי ה"פלאנט" של גרדינגר נחתם לחמש שנים. נותרו עוד שנתיים. האם הקרבה בין הגופים צריכה להדאיג את הוט, או שהתחרות שגרדינגר מכריז עליה תביא לסוף מערכת היחסים בין אולמות הקולנוע שלו ובין יס. עוד נקודה שיהיה שווה לעקוב אחריה.


ואולי, יתכן ובסופו של תהליך יגלו יס והוט שאין להם סיבה – או יכולת אפילו – להפעיל במו ידיהם את ערוצי הסרטים, והערוצים הממותגים יעלמו, לטובת ערוצים שמופעלים על ידי המפיצים עצמם (או, כמו שכרגע דורי מדיה מפעילה את הערוצים הממותגים של הוט, גרדינגר או אדרי יעשו את זה בעתיד). ואם ממילא יס והוט מכווננים את עצמם לעתיד של VOD, גם בטלוויזיה וגם באינטרנט – אולי ממילא אריזת הערוץ לא צריכה לעניין אותם, אלא רק המצאי של התכנים איפשהו בפלטפורמה שלהם.


בקיצור: ידיעה קטנה, שנושאת בחובה המון השלכות על הרגלי הצפייה שלנו, בעתיד של עוד שנה-שנתיים, וגם סוגי התכנים. והמון דברים שיהיה שווה לעקוב אחריהם ולראות איך הם מתפתחים ומתממשים בחודשים הקרובים.

Categories: בשוטף

13 אוקטובר 2009 | 12:00 ~ 5 Comments | תגובות פייסבוק

מיסטר פוקס הפנטסטי

אפרופו "אנטי כרייסט" של לארס פון טרייר – הנה השועל שאנחנו מדברים עליו כבר שבוע:






ואותה סצינה, ביתר הרחבה עם קצת קונטקסט ומשב רוח שבא הישר מהבל פיו של האיש שרוצה להתחזות לטרקובסקי (מכאן, גשו לסצינות בזהירות. כן לאסתטיקנים, לא לעדינים):






וזו סצינת הפתיחה של הסרט, בגרסה קצת מצונזרת – בלי סקס מפורש או מוות מפורש. המוזיקה, למדתי מיעל שוב ב"טיים אאוט", היא מתוך "רינאלדו" של הנדל:







ואם אתם רוצים את כל הפתיחה במלואה, כולל חדירה, מוות, אורגזמה ומכונת כביסה, הנה היא כאן.



Categories: בשוטף

13 אוקטובר 2009 | 07:06 ~ 5 Comments | תגובות פייסבוק

הצעצוע השלישי

הטריילר ל"צעצוע של סיפור 3 " הגיע האינטרנטה אמש, ודווין פרצ'י מ-CHUD מסיק על פיו שאנדי – הילד שמאבד את צעצועיו בשני הסרטים הראשונים ועכשיו הוא כבר נער שנפטר מכל צעצועיו לפני שהוא הולך לקולג' – ככל הנראה, א) לוקה ב-OCD (כל צעצועיו במצב מושלם אחרי עשר שנים); ב) נטול חברים; ג) הומו (לא ברור למה).






Categories: בשוטף

12 אוקטובר 2009 | 18:41 ~ 8 Comments | תגובות פייסבוק

מחיפה באהבה

חידה: לאיזה ישראלי מוכר כמעט קראו "הדרך לסן טרופז"?


============


מוכנים לעוד סרט על חייו של משה רבנו, מהתיבה על היאור, דרך הסנה הבוער, ועד הר סיני? ססיל בי. דה-מיל וצ'רלטון הסטון עדיין אחראים למשה הקולנועי הכי מפורסם. עכשיו מנסים בהוליווד לתת לסיפור יציאת מצרים את טיפול ה"300 " מרובה אפקטים. אני דווקא בעד. וחוץ מזה, אני עדיין מנסה להחזיר למסכים את גרסת האנימציה של ג'פרי קצנברג – אולי בתלת מימד? אולי לקראת פסח?


=============


לארס פון-טרייר מתכנן כבר את הפרויקט הבא שלו: סרט מדע בדיוני. והוא מכריז: "לא עוד סופים טובים". שזה מרגיע, כי באמת קצת נמאס מהסכריניות הדביקה של סרטיו האחרונים. הייתי נותן לו לביים את "הנוסע השמיני 5 ".


=============


ומחר יתחילו בחיפה צילומי סרטו החדש של אבי נשר, "שיעור באהבה". לדראפט הראשון של התסריט קראו "גמדים", שם שאהבתי יותר, אם כי ברור לי למה "שיעור באהבה" – שם בניחוח שוודי – הוא מסחרי יותר, למרות שהוא יחודי פחות (כשם ש"הסודות" הוא שם פחות מיוחד מ"אמת", שמו של הסרט הקודם של נשר בדראפט הראשון שלו). לפני שלוש ומשהו שנים, כשהבלווג הזה רק נולד, ניצלתי את ידידותי עם נשר כדי להיות הראשון שמביא צילומים מהסט, ממש בתום יום הצילומים הראשון. אני מניח שהפעם מערכות העיתונים והאינטרנטים כבר ישלחו צלמים משל עצמם. נראה מחר.


את "שיעור באהבה", ממש כמו "הסודות", יצלם הצרפתי מישל אברמוביץ' (שהיה עוזר הצלם של ז'אן בופטי ב"דיזנגוף 99 "). אחרי "הסודות" הוא צילם ללוק בסון (כמפיק ושותף לתסריט) את "חטופה" שפתאום בתחילת השנה הפך ללהיט ענק באמריקה – שנה אחרי בכורתו הצרפתית (ואחרי שבארץ הוא בא והלך כמעט באופן בלתי מורגש), ופתאום הפך לצלם אקשן סופר-מבוקש. הפרויקט האחרון שלו הוא סרטם המשתוף הבא של פייר מורל (כבמאי) ולוק בסון (מפיק ושותף לתסריט) – "מפריז באהבה", עם ג'ון טרבולטה וג'ונתן ריס מאיירס בתפקידים הראשיים. נראה יותר מגניב מ"חטופה" המעיק, אבל תכל'ס נראה גם שבא מאותו הלך רוח: רצף עלילתי מופרך ופשוט מאוד (כמעט מכעיס בפשטותו, אליבא ד"חטופה", סרט שלא האמנתי לשום מהלך שלו) שנועד רק לשזור זה לצד זה קטעי מרדף ומכות (אגב, מישהו יודע מי זה עדי חזק, השותף של בסון לתסריט . זה הטריילר ל"מפריז באהבה":







Categories: בשוטף

12 אוקטובר 2009 | 08:30 ~ 4 Comments | תגובות פייסבוק

בשר תותחים

 

שמואל מעוז (הבמאי) וגיורא ביח (הצלם) בבכורת "לבנון" בפסטיבל ניו יורק (התמונות מכאן)


עם כל ההתעסקות שלי בפסטיבלי סוכות בישראל, פספסתי לגמרי את כל מה שקרה בפסטיבל ניו יורק. הנה השלמה זריזה של פערים בני כמעט שבועיים, מאז הוקרן שם "לבנון" ב-1 באוקטובר: המאמר הזה, מאת קאזו ווטנבה מאתר הפסטיבל, מגדיר בכותרת נורא יפה את הטנק בסרט כמייצג "גיהנום נייד". אבל הכי מומלץ להאזין לפודקאסט הזה, בו שני מבקרי קולנוע – אחד מבלפאסט, השני מטנסי – שלא הכרתי קודם סוקרים שלושה מסרטי פסטיבל ניו יורק (ששלושתם, אגב, הוקרנו גם בפסטיבל חיפה): "לבנון", "הגיהנום של אנרי ז'ורז' קלוזו" ו"חדר וחצי" (שזכה בחיפה בפרס פיפרסקי). כמה מהאבחנות שלהם על "לבנון" נורא חדות ומוצלחות. שווה להאזין. (זה האתר שלהם).

Categories: בשוטף

11 אוקטובר 2009 | 15:30 ~ 7 Comments | תגובות פייסבוק

גשם של כאוס

chaosreignsblkshirt


"וראייטי" מדווח שהמילים "Chaos Reigns" ("הכאוס שולט"), הנאמרים ב"אנטי-כרייסט" בקול בס על ידי כלב, ונותנים את אות למסע ההתחרפנות הסופי של הסרט, הפכו ל-catch-phrase החדש של אמריקה, באופן שבו "אני שותה את המילקשייק שלך" מתוך "זה יגמר בדם" הפך למכתם הצייטגייסט הקולנועי של לפני שנתיים. אכן, בהקרנה של הסרט לפני שבוע בחיפה הקהל די ציחקק ברגע הזה, שאכן נראה תמוה/תמהוני למדי. אבל משונה בעיני שסרט שיצא להקרנות באמריקה רק שלשום כבר השחיל פראזה אל הלשון העממית, מבלי לעבור קודם במתווכים אל הקהל הרחב, כמו סאטרדיי נייט לייב ויו-טיוב (כי כמה אנשים כבר ראו את הסרט?). נראה לי כמו מהלך של קמפיין מתוזמן מצד מפיצי הסרט.


מה שכן, צופי הסרט שציחקקו במילים "הכאוס שולט" ישמחו להתהדר כבר בטי-שירט הנושא את הסלוגן הזה. חבל לי שהכלב לא מופיע על ההדפס.


אפרופו, נקודה למחשבה: על פי עלילת הסרט, מי שמתחרפנת היא האשה, היא זו שעושה דברים איוים ואלימים לעצמה ולבעלה. אבל מי שרואה ושומע את הכלב מדבר הוא הבעל. כלומר, שאולי זה סימן לכך שההתחרפנות/השתגעות/הזיות הם שלו? ואולי כל מה שקורה מאותו רגע הוא בתוך מוחו?


============


"השמצה" של יואב שמיר מועמד לפרס האקדמיה אירופית בקטגוריית סרט התעודה, מה שגורם לאן תומפסון לתהות האם הסרט ימלא את משבצת "השואה" ויהיה מועמד גם לאוסקר בקטגוריית סרט התעודה.


===========


ושוב ישראל מקדימה את העולם: עכשיו תורו של הרגולטור האמריקאי לשים קץ לתופעה שבה הפרסומות משודרות בווליום גבוה יותר מהתוכנית בה הן משובצות.


=============


עוד דרך להעביר שעות: מוזיאון טייט בלונדון השיק אתר וידיאו, ןהעלה לשם סרטים על אמנים ושל אמנים. הנה, למשל, קטעים מסרטי הסופר-8 של דרק ג'רמן.

Categories: בשוטף

11 אוקטובר 2009 | 09:00 ~ 14 Comments | תגובות פייסבוק

דרוש: פסטיבל קולנוע

בעוד שלושה ימים יפתח פסטיבל הקולנוע של של לונדון, ומעיון באתר שלו אני מכריז עליו כפסטיבל הכי מגניב בעולם. תנו לו 15 יום והוא יתן לכם את העולם כולו. כל הסרטים שהיו הכי מדוברים בכל הפסטיבלים השנה – מסאנדאנס בינואר ועד טורונטו בספטמבר – כונסו לתוכו. עיינו בתוכניה ועיניכם ידמעו. אמנם, חלק לא קטן מהסרטים שם הוקרן בארץ בפסטיבל ירושלים, או חיפה, או אחד הפסטיבלים האחרים. ויודעים מה, יש שם גם כמה השמטות שהפסטיבלים בארץ כן הביאו. אבל נדמה לי שזו התמונה הכי מלאה שראיתי השנה למצב הקולנוע העולמי.


=================


ורק תראו איזה נוכחות ישראלית יש שם: "לבנון", "עג'מי", "עיניים פקוחות", "השמצה", "הזמן שנשאר". מדהים.


==================


אני מחבב את הפסטיבלים בחיפה ובירושלים כי הם מספקים מבט מרוכז לא רק לקולנוע מהעולם, אלא גם לסרטים המדוברים בתקשורת הקולנוע העולמית שלרוב אף מפיץ בארץ לא יעיז להתקרב אליהם. אבל התמונה הזאת הולכת ונהיית מצומצמת יותר משנה לשנה. למה? בראש ובראשונה, אני מניח, בגלל כסף. עולה הרבה כסף להביא את הסרטים כי מדוברים. הם מבוקשים בכל הפסטיבלים והמפיצים הבינלאומיים גילו שסרט יכול לייצר הכנסות לא רעות רק על בסיס התשלום – הלכאורה סמלי – של השכרת הסרט להקרנה חד או דו פעמית בפסטיבל. פסטיבל ירושלים, כמדומני, עדיין מסרב לשלם על סרטים, והוא מסתמך על טוב ליבם של מפיצים/חברים/יהודים יקרים, שעדיין מוכנים לעשות טובה ולשלוח סרטים בחינם, על סמך המוניטין של הפסטיבל. לא בטוח שהוא יוכל להמשיך במדיניות הזאת לאורך זמן. הזמנים השתנו. ואם ימשיך במדיניות, הסרטים המדוברים יתאדו ממנו.


ויש בעיה נוספת, שלדעתי היא חמורה אפילו יותר: הסיטואציה היא שסרט באמת מדובר יהיה לרוב סרט שזכויות ההפצה שלו נמצאות בידיו של מפיץ מקומי כלשהו. בין אם הוא רץ לקנות את הזכוית בעקבות באז/פרסים בפסטיבלים, או כי המצב הוא שממילא למפיצים בארץ יש חוזים סגורים מראש עם רוב המפיצים הגדולים הבינלאומיים. והמפיצים? הם לא כל כך ששים לתת סרטים לפסטיבלים. כדי שיתנו סרט, זה צריך להתמזג עם תוכנית ההפצה שלהם. אם הסרט מתוכנן לעלותבחודש הקרוב, יש סיכוי שיתנו. אם הם שומרים אותו לעונה הבאה, לא יתנו.


למעשה, קולנוע לב יכול לארגן בעצמו ברגע זה פסטיבל קולנוע של כמה מהסרטים הבינלאומיים הכי מדוברים של השנה האחרונה: "הנביא" של ז'אק אודיאר, "כוכב זוהר" של ג'יין קמפיון", "סרט לבן" של מיכאל האנקה, "אגורה" של אלחנדרו אמנבאר ו"יהודי טוב" של האחים כהן – כולם שלהם. ומה הם נתנו לפסטיבלים בארץ? את "Fish Tank" של אנדריאה ארנולד ואת "ללא שם" לירושלים ואת "מחפשים את אריק" של קן לואץ' ואת "9" של שיין אקר לחיפה. לא בדיוק הפילה של המלאי שלהם.


יש המון סיבות למה סרט מסוים לא מגיע לפסטיבל קולנוע. כשאני שואל באכזבה "איפה הסרט הזה והזה", משתמע מזה ששאני טוען שאוצרי התוכניה לא שמו לב לקיומו של סרט – או לא התעניינו בו – למרות שאני סקרן ממנו מאוד. אני מניח שגם זה קורה, אבל ברוב המקרים כולנו מסתקרנים מאותם סרטים (הם לרוב גם ראו אותם, כי הם מסתובבים בפסטיבלים בעולם ואני שנים שלא הייתי בפסטיבל בחו"ל), ואלה נסיבות אחרות שמונעות מסרט מסוים להגיע לפסטיבל: כסף ומפיצים, כבר אמרנו. זמינות עותקים היא סיבה נוספת. בכל רגע נתון מתקיימים לא מעט פסטיבלי סרטים נוספים: לירושלים מגיעים סרטים הישר מקרלובי-וארי שמתקיים כמעט בחפיפה. ולחיפה החיים קשים כפליים: הפסטיבל מתקיים מיד אחרי טורונטו, תוך כדי ניו יורק ורגע לפני לונדון. חיפה לא על המפה של המפיץ הבינלאומי של הסרט הכי מדובר מקאן. כך קורה שהפסטיבלים בישראל הופכים יותר ויותר לפסטיבלי "המיטב של השנה הקודמת". או פסטיבל "סרטו-הלפני-אחרון". שימו לב, למשל, שלפסטיבל חיפה לא הגיע אפילו סרט אחד מהזוכים בפסטיבל ונציה שהתקיים חודש לפניו.


וכך, כמה מהסרטים שקראתי עליהם הכי הרבה בשנה האחרונה, לא הגיעו לא לירושלים, לא לחיפה ולא לקולנוע. סרטים כמו:


Precious, הזוכה מסאנדאנס.

The September Issue, התיעודי על אנה ווינטור.

The Cove, התיעודי על ציד הדולפינים.

Humpday, קומדיית הגיי-פורן מסאנדאנס.

In the Loop הסאטירי (שכבר יצא בדי.וי.די, תודה רבה לא צריך טובות).

It Might Get Loud, התיעודי על גיבורי הגיטרה החשמלית.

White Ribbon, של האנקה, זוכה קאן.

A Prophet, של אודיאר.

Thirst, סרט הערפדים של פארק צ'ן-ווק ("שבעה צעדים").

Mother, החדש של בונג ג'ון-הו ("המארח").

Kinatay, הפיליפיני, זוכה פרס הבימוי בקאן.

Bright Star, של ג'יין קמפיון.

Enter the Void, של גספר נואה.

Face, של צאי מינג-ליאנג.

Air Doll, של הירוקזו קורה-אדה.

Hadewijch של ברונו דימון.

Adventureland, של גרג מוטולה (שגם כבר יצא בדי.וי.די, לא צריך טובות).

The Hurt Locker, של קתרין ביגלו (כנ"ל, בדי.וי.די, אבל איך הייתי מת לראות את הסרט הזה בקולנוע).

וגם את "הדרך" ואת "קפיטליזם, סיפור אהבה" של מייקל מור, מיבול ונציה, רציתי כבר לראות בחיפה.

וגם את שני הסרטים האחרונים של אטום אגויאן לא ראינו כאן, "הערצה" ו"קלואי" ("הערצה" היה אמור להיות מוקרן בחיפה, אבל הגיע ללא כותרות תרגום ולכן לא הוקרן).

ומה עם "שרי" של סטיבן פרירס, שהסתובב בטרום-בכורות בסינמטקים, ושנראה שהוא הולך ומאבד את המומנטום ההפצתי שלו.


ובכלל, המפיצים בארץ גונזים כל כך הרבה סרטים, שלפחות יתנו אותם לפסטיבלים. אולי הם יגלו שיש לסרטים האלה קהל ובאז (ע"ע "אנשים מצחיקים" של ג'אד אפטאו, שאם היה מוקרן בפסטיבל ירושלים, כמו "הדייט שתקע אותי", אולי לא היה נגנז. ואם כן, לפחות קהל היה יכול לראות אותו על מסך לפני הגניזה).


============


אז העניין הוא כזה: אם באמת קשה לפסטיבלים הישראלים הקטנים והעניים להתמודד בתחרות מול הפסטיבלים הגדולים של העולם שמתקיימים בין יוני לאוקטובר, אולי הגיע הזמן להשיק פסטיבל חדש. שיתקיים בינואר. מחוץ לפקקי התנועה של הפסטיבלים האחרים. ואז הסרטים מוונציה ומטורונטו ומלונדון – שהיה מאוחר מדי וצפוף מדי להזניק אותם לחיפה – יגיעו אליו. ואז כל סרטי האוסקרים של המפיצים בארץ, שממילא יוצאים בסביבות פברואר-מרץ, יוצגו שם בטרום בכורות. זה יעזור גם לתחרות הישראלית: בגלל הקרנות האקדמיה בין מאי לאוגוסט, התחרויות בחיפה ובירושלים איבדו את כל העוקץ שלהם כמקפצות להקרנות בכורה עולמיות, או אפילו מקומיות. עד ינואר, יש להניח, יהיו מוכנים סרטים נוספים. או שסרטים שממילא מתוכננים לצאת ב-2010 יחכו עם קמפיין האופיר שלהם, יושקו בפסטיבל החדש של ינואר, יופצו בין יולי לספטמבר שאחרי, ורק אז יתחרו באופיר. הכל נשמע הגיוני יותר ככה. וכך, בגלל שישראל – מה לעשות – היא מדינה בה לא משיקים קמפיינים לאוסקרים ולסרטים מדוברים, זה יהיה פסטיבל של סיכום שנה.


אני מדפדף בין כל המסגרות של פסטיבל לונדון. שמח למצוא סרטים שכבר הגיעו למסכים בארץ. אבל תוהה האם כל שאר הסרטים יגיעו אלינו רק לפסטיבל ירושלים 2010, או לעולם לא?



Categories: בשוטף

10 אוקטובר 2009 | 21:54 ~ 9 Comments | תגובות פייסבוק

"חמש שעות מפריז" זכה בפסטיבל חיפה

"חמש שעות מפריז", סרטו של ליאון פרודובסקי, זכה לפני שעה קלה בפרס הראשי בתחרות הסרטים הישראלים בפסטיבל חיפה. סכום הפרס: 100,000 שקל (בשנה שעברה זה היה 120,000 שקל. קיצוצים). הסרט יופץ בבתי הקולנוע בארץ בעוד חודש.


חבר השופטים, בראשות אליוט גולד (ושכלל גם את אמה קלארק ממועצת הקולנוע הבריטית; את המפיק איתן אבן; את איש הקולנוע גדעון בכמן; ואת התסריטאית סוהא עראף) העניק ליוצרי "חמש שעות מפריז" (הבמאי פרודובסקי, והתסריטאי ארז קו-אל) גם את פרס תגלית הפסטיבל, בסך 30,000 שקל.


פרס השחקנית הוענק במשותף לדאנה איבגי ולמאיה כהן, שגילמו אותה דמות (בילדותה ובבגרותה) בסרטו של רוני ניניו, "היו לילות" (פרס מוצדק מאוד, לא השתגעתי על "היו לילות" אבל אחבגי נהדרת שם, ומאיה כהן היא גנבת ההצגה הגדולה ביותר מאז קאיפו כהן ב"הקיץ של אביה").


פרס השחקן הוענק לעפר שכטר על תפקידו ב"פובידיליה" (עוד פרס מוצדק ונכון). פרסי המשחק הם בסך 10,000 שקלים.


פרס הסרט התיעודי, בסך 40,000 שקל, הוענק ל"סוררת" של ענת צרויה.


בתחרויות הבינלאומיות: פרס עוגן הזהב הוענק ל"מחרוזת תפילה" התורכי. ציון לשבח הוענק ל"הזמן שנשאר" של איליה סולימאן.


פרס פיפרסקי הוענק לסרט הרוסי "חדר וחצי".


============


בחירה קצת משונה, "חמש שעות מפריז". כאילו התחרות היתה ל"סרט החמוד ביותר" ולא לסרט הטוב ביותר. סרט חביב, "חמש שעות מפריז". קצת לא ממוקד. לא ברור אם הוא קומדיה או דרמה או מה, אבל אני מניח שקהל מבוגר יחסית – נגיד, המנויים המבוגרים של קולנוע לב – עשוי לסמפט אותו. אלא שמאז ש"ימים קפואים" של דני לרנר זכה בחיפה, נדמה היה שהפסטיבל הזה מתמצב בתור הפסטיבל של האלטרנטיבות. "תנועה מגונה" המשוחרר זכה שם. "חופשת קיץ" זכה בפרס התגלית. "ג'וליה מיה" הסופר-עצמאי זכה לפני שנתיים. "7 דקות בגן עדן" המרתק זכה לפני שנה. איך "חמש שעות מפריז" משתלב שם? הוא אולי מתוקי-שכזה כמו "ג'וליה מיה", אבל בגלל ששהאחד הוא סרט עצמאי-קטן-ספונטני-שכונתי, והשני הוא סרט קרנות-מפיקים-עם יד קצת כבדה, יש בו בעיני משהו גם קצת חנפני לקהל שלו. שלא אהיה לא מובן: זה סרט חביב מאוד. סימפטי. נעים. אנושי. עדין. רך. אבל הוא לא לגמרי ברור. למה הוא נעשה? איפה התשוקה בו? איפה הלהט. לכן ציפיתי שהתחרות תהיה איפשהו בין "ציון ואחיו" (נציג ז'אנר סרטי הפסטיבלים המחוספסים החברתיים המוכר מהעולם) ובין "פובידיליה", שאם היה זוכה היה משתלב בול על הרצף האלטרנטיבי-יחודי-סגנוני של פסטיבל חיפה, בין "ימים קפואים" ו"תנועה מגונה".


אבל צריך לשים לב: העובדה ש"חמש שעות מפריז" זכה גם בפרס הסרט וגם בפרס התגלית מעידה על כך שחבר השופטים כנראה היה תמים בדעתו והוא ממש חיבב את הסרט הזה על פני כל מתחריו. "בנא" ו"ציון ואחיו", בכל מקרה, יצאו בידיים ריקות. את "בנא" לא ראיתי. אבל את "ציון ואחיו" חיבבתי מאוד.

10 אוקטובר 2009 | 10:00 ~ 6 Comments | תגובות פייסבוק

"מה שעובד", הביקורת

תכל'ס, הסרט החדש של וודי אלן חמוד למדי, אם הציפיות לא גבוהות מדי. אני, כידוע, בעדו באופן די עקבי. לא סרט משמעותי, אבל בעל חן רב, אי שם בליגה של "מלינדה מלינדה" ו"סקופ". הנה כל זה עם קצת יותר מילים:


פורסם ב"פנאי פלוס", 7.10.2009


שני סרטים שונים, אך דומים. שניהם של יוצרים ניו יורקיים, יהודיים, עצמאיים, נוירוטיים, שעוסקים בזוגיות, שניהם לא נמצאים בסרט הזה במיטבם, אבל מנפקים תוצרת סבירה למדי, ובהחלט שנונה, מבדרת ובעלת חן מסוים. הראשון, שכבר מסתובב כמה שבועות על המסכים, הוא "להתאהב מחדש" של בארט פרוינדליך. פרוינדליך – בעלה של ג'וליאן מור, אם זה מרגש אתכם – עשה עד כה סרטים קטנים וצנועים ומרובי מלל על מערכות יחסים, וב"להתאהב מחדש" – שייצ באמריקה רק אי שם בשנה הבאה – נדמה שהוא מנסה להוכיח שהוא יכול לנצח את השבלונה של הקומדיה הרומנטית בגרסתה הנוכחית: צינית, הפוך-על-הפוך, מודעת לעצמה. “להתאהב מחדש" – שבעצמו נראה כמו שידור חוזר של "פשוט מאוהבת" עם אומה תורמן ומריל סטריפ, שגם הוא היה ניסיון של יוצר ניו יורקי יהודי (בן יאנגר) להשתחל לעולם הקומדיות הרומנטיות – מפנטז על רומן אפשרי בין גרושה מבוגרת ובין גבר-ילד צעיר יותר ויהודי (הזעיקו את משטרת ההתבוללות, הרי הילדים שלהם לא יהיו יהודים!). פער הגילים בין קתרין זיטה ג'ונס וג'סטין ברתה: תשע שנים לטובתה. אני מניח שהסרט מנסה, בין השאר, להגיד משהו על תפיסות מוסריות. קשר בין גבר מבוגר ובחורה צעירה נתפס, בתקופתנו, לא פוליטיקלי קורקט, מייצג של דיכוי. בשעה שקשר בין אשה מבוגרת וגבר צעיר נתפס כאחד ממאפייני השחרור הנשי. ניחא.


והנה מגיע וודי אלן ומוסיף את הספין שלו. ב"מה שעובד", סרטו החדש, הוא מציג את אחת ממערכות היחסים הכי קיצוניות שאי פעם נראו על המסך: לארי דיוויד, המגלם מדען יהודי, אתאיסט, צולע, רע ומר לב, אוסף לביתו אסופית בלונדינית, נוצריה, מאמינה, בורה (אוון רייצ'ל ווד). פער הגילים בין דיוויד לווד: 40 שנה בול.

אלן מספר שהתסריט ל"מה שעובד" שכב במגירה שלו כ-30 שנה, מאז כתב אותו בשנות ה-70 וייעד אותו לזירו מוסטל, שיגלם את התפקיד הראשי של הגבר המיזנטרופ, מעין שילוב בין פיגמליון, טרטיף וסוונגלי. בשנות ה-70 רומנים בין גבר בן 60 לנערות בנות 20 היו יותר קרובות לנורמה (וודי אלן, רק בן 40 וקצת אז, ביסס על זה את "מנהטן" שלו). אז למה התסריט העתיק הזה נשלף פתאום? כי שביתת התסריטאים של הוליווד מנעה מאלן לכתוב תסריט חדש. והאמת, יש משהו באמת קצת עתיק ומיושן ב"מה שעובד", ובעיקר יש בו הדהודים לאלן ההוא, מאז, שאהב לקרוא תגר על מוסכמות חברתיות ולהציג בסרטיו עולם שאין בו אלוהים, אבל יש בו השגחה (סליחה, “צירופי מקרים". העולם של "מה שעובד" חוגג את צירופי המקרים). בשנים שחלפו מאז נדמה שאלן התבגר בתפיסת עולמו, והציג עולם מורכב יותר מבחינה מוסרית בסרטים כמו "פשעים ועבירות קלות" ו"נקודת מפגש", סרטים שעוסקים בדין וחשבון. “מה שעובד" הוא סרט שעובד, בעיקר כי נדמה שיש בכתיבה שלו משהו משוחרר לחלוטין, ודיוויד מתיישב היטב בתפקיד של הנרגן שמרסס לכל עבר את העלבותיו, עד כדי כך שהוא לא מצליח באמת לעצבן אף אחד. זה איש שמנסה להתאבד עם מילים. התוצאה – שנראית ברגעיה ההיסטריים כמו יצירות האימפרוביזציה של כריסטופר גסט – נורא לא אפויה, נורא קשקשנית, אבל, מה לעשות, היא בכל זאת משעשעת ומבדרת למדי.


"מה שעובד": בתי קולנוע ושעות הקרנה

Categories: ביקורת

09 אוקטובר 2009 | 12:07 ~ 11 Comments | תגובות פייסבוק

הירידה

זהו. אתמול עזבתי את פסטיבל חיפה אחרי כארבעה ימים בו. יש לי עוד לא מעט סרטים מהפסטיבל לכתוב עליהם, נראה אם אמצא מתי ואיך ולמה. ומחר בערב – בין ההקפות השניות של מוצאי שמחת תורה – עוד אעדכן על הזוכים.


חשוב לי להגיד את זה: למרות שאני מקטר לא אחת על עניינים טכניים בפסטיבל (השנה הייתי די מתון, והמצב היה יחסית טוב ונעים, ואני חייב לציין לטובה את העובדה שכל הסרטים שהייתי בהם, ללא יוצא מהכלל, התחילו בול בזמן. וזה בפסטיבל שפעם איחורים היו הדבר הכי מרגיז בו), וגם בתגובות קראתי על כל מיני תקלות שירות נורא מעצבנות שלא טופלו כראוי, וגם על הרפרטואר אני מקטר, ובכל זאת: אני די מוקסם מכך שפסגת הכרמל לוקה פעם בשנה בקדחת קולנוע. מעבר לעניין של הפסטיבל במיפוי תמונת הקולנוע העולמית – הדבר שאני מצפה ומחפש מפסטיבל – יש לי תחושה שהאנשים בפסטיבל חיפה באמת מכירים את הקהל שלהם. וגם אם אני לא מת על חלק מהסרטים האלה, עדיין הסיטואציה היא כמו סוג של חיי הפנטזיה עבורי: מובלעת בה כולם חיים ומדברים על סרטים. וזה לבדו הופך את הימים שלי בחיפה לנעימים כל כך. באשר לסרטים עצמם, או הרפרטואר בכללותו, נו – על זה אני עוד אפטפט לא מעט.


וראיתי גם כמה סרטים שמצאו חן בעיניי. "אמריקה", האמריקאי-פלסטיני, למשל, הוא ההפך הגמור מכל מה שאני מחפש בפסטיבל – זה סרט הכי פשוט, הכי נטול תחכום קולנועי, אבל הוא היה כה חינני שפשוט חיבבתי אותו (ויש לי סימפטיה ליוסף אבו-ורדה, שמגלם בסרט את בעלה של היאם עבאס). זה סרט שהייתי שמח לראות מגיע להקרנות מסחריות בארץ. "לנצח" נותר מרשים מאוד. "Outrage" התיעודי – הסרט שעושה אאוטינג לפוליטיקאים שמרנים שמצד אחד מנהלים חיי הומואים בארון ומצד שני מפגינים שנאה עצמית בהצבעה נגד חוקים לשיוויון זכויות – שב והזכיר שקירבי דיק הוא לוחם הצביעות הגדול כרגע בקולנוע התיעודי האמריקאי. התמוגגתי מרוב "הגיהנום של אנרי ז'ורז' קלוזו". חיבבתי את "צפון". וגם חלקים מ"אנטי-כרייסט" היו מרשימים.ועל הדרך החמצתי לא מעט סרטים שרציתי לראות. חלקם אנסה להשלים בימים הקרובים.


=========


והנה הסיפור העגום על מבקרת הקולנוע קים וויינר, שטסה לפסטיבל טורונטו בחודש שעבר וחזרה משם עם סרטן בלבלב.


והסיפור העוד יותר עגום על המבקרת שרי רומן, שנהייתה קולנוענית ושעשתה סרטים תיעודיים על לארס פון טרייר והצלם שלו, אנתוני דוד מנטל, ומתה פתאום.


ואפרופו לארס פון טרייר: רוצים לשאול אותו שאלות על "אנטי כרייסט"?


איי.או סקוט מסכם את פסטיבל ניו יורק באבחנה שפסטיבלי קולנוע מתמקדים בסרטים שעוסקים בסבל. הוא קורא לזה "פסטיבליזם", ז'אנר שכשמו-כן-לא-הוא, כלומר, אין שום דבר פסטיבלי, חגיגי, בנושאים האלה שהם ההפך מכל מה שאמור לענג אנשים.


ואריק קוהן עונה לו.

Categories: בשוטף