11 אוקטובר 2009 | 15:30 ~ 7 Comments | תגובות פייסבוק

גשם של כאוס

chaosreignsblkshirt


"וראייטי" מדווח שהמילים "Chaos Reigns" ("הכאוס שולט"), הנאמרים ב"אנטי-כרייסט" בקול בס על ידי כלב, ונותנים את אות למסע ההתחרפנות הסופי של הסרט, הפכו ל-catch-phrase החדש של אמריקה, באופן שבו "אני שותה את המילקשייק שלך" מתוך "זה יגמר בדם" הפך למכתם הצייטגייסט הקולנועי של לפני שנתיים. אכן, בהקרנה של הסרט לפני שבוע בחיפה הקהל די ציחקק ברגע הזה, שאכן נראה תמוה/תמהוני למדי. אבל משונה בעיני שסרט שיצא להקרנות באמריקה רק שלשום כבר השחיל פראזה אל הלשון העממית, מבלי לעבור קודם במתווכים אל הקהל הרחב, כמו סאטרדיי נייט לייב ויו-טיוב (כי כמה אנשים כבר ראו את הסרט?). נראה לי כמו מהלך של קמפיין מתוזמן מצד מפיצי הסרט.


מה שכן, צופי הסרט שציחקקו במילים "הכאוס שולט" ישמחו להתהדר כבר בטי-שירט הנושא את הסלוגן הזה. חבל לי שהכלב לא מופיע על ההדפס.


אפרופו, נקודה למחשבה: על פי עלילת הסרט, מי שמתחרפנת היא האשה, היא זו שעושה דברים איוים ואלימים לעצמה ולבעלה. אבל מי שרואה ושומע את הכלב מדבר הוא הבעל. כלומר, שאולי זה סימן לכך שההתחרפנות/השתגעות/הזיות הם שלו? ואולי כל מה שקורה מאותו רגע הוא בתוך מוחו?


============


"השמצה" של יואב שמיר מועמד לפרס האקדמיה אירופית בקטגוריית סרט התעודה, מה שגורם לאן תומפסון לתהות האם הסרט ימלא את משבצת "השואה" ויהיה מועמד גם לאוסקר בקטגוריית סרט התעודה.


===========


ושוב ישראל מקדימה את העולם: עכשיו תורו של הרגולטור האמריקאי לשים קץ לתופעה שבה הפרסומות משודרות בווליום גבוה יותר מהתוכנית בה הן משובצות.


=============


עוד דרך להעביר שעות: מוזיאון טייט בלונדון השיק אתר וידיאו, ןהעלה לשם סרטים על אמנים ושל אמנים. הנה, למשל, קטעים מסרטי הסופר-8 של דרק ג'רמן.

Categories: בשוטף

11 אוקטובר 2009 | 09:00 ~ 14 Comments | תגובות פייסבוק

דרוש: פסטיבל קולנוע

בעוד שלושה ימים יפתח פסטיבל הקולנוע של של לונדון, ומעיון באתר שלו אני מכריז עליו כפסטיבל הכי מגניב בעולם. תנו לו 15 יום והוא יתן לכם את העולם כולו. כל הסרטים שהיו הכי מדוברים בכל הפסטיבלים השנה – מסאנדאנס בינואר ועד טורונטו בספטמבר – כונסו לתוכו. עיינו בתוכניה ועיניכם ידמעו. אמנם, חלק לא קטן מהסרטים שם הוקרן בארץ בפסטיבל ירושלים, או חיפה, או אחד הפסטיבלים האחרים. ויודעים מה, יש שם גם כמה השמטות שהפסטיבלים בארץ כן הביאו. אבל נדמה לי שזו התמונה הכי מלאה שראיתי השנה למצב הקולנוע העולמי.


=================


ורק תראו איזה נוכחות ישראלית יש שם: "לבנון", "עג'מי", "עיניים פקוחות", "השמצה", "הזמן שנשאר". מדהים.


==================


אני מחבב את הפסטיבלים בחיפה ובירושלים כי הם מספקים מבט מרוכז לא רק לקולנוע מהעולם, אלא גם לסרטים המדוברים בתקשורת הקולנוע העולמית שלרוב אף מפיץ בארץ לא יעיז להתקרב אליהם. אבל התמונה הזאת הולכת ונהיית מצומצמת יותר משנה לשנה. למה? בראש ובראשונה, אני מניח, בגלל כסף. עולה הרבה כסף להביא את הסרטים כי מדוברים. הם מבוקשים בכל הפסטיבלים והמפיצים הבינלאומיים גילו שסרט יכול לייצר הכנסות לא רעות רק על בסיס התשלום – הלכאורה סמלי – של השכרת הסרט להקרנה חד או דו פעמית בפסטיבל. פסטיבל ירושלים, כמדומני, עדיין מסרב לשלם על סרטים, והוא מסתמך על טוב ליבם של מפיצים/חברים/יהודים יקרים, שעדיין מוכנים לעשות טובה ולשלוח סרטים בחינם, על סמך המוניטין של הפסטיבל. לא בטוח שהוא יוכל להמשיך במדיניות הזאת לאורך זמן. הזמנים השתנו. ואם ימשיך במדיניות, הסרטים המדוברים יתאדו ממנו.


ויש בעיה נוספת, שלדעתי היא חמורה אפילו יותר: הסיטואציה היא שסרט באמת מדובר יהיה לרוב סרט שזכויות ההפצה שלו נמצאות בידיו של מפיץ מקומי כלשהו. בין אם הוא רץ לקנות את הזכוית בעקבות באז/פרסים בפסטיבלים, או כי המצב הוא שממילא למפיצים בארץ יש חוזים סגורים מראש עם רוב המפיצים הגדולים הבינלאומיים. והמפיצים? הם לא כל כך ששים לתת סרטים לפסטיבלים. כדי שיתנו סרט, זה צריך להתמזג עם תוכנית ההפצה שלהם. אם הסרט מתוכנן לעלותבחודש הקרוב, יש סיכוי שיתנו. אם הם שומרים אותו לעונה הבאה, לא יתנו.


למעשה, קולנוע לב יכול לארגן בעצמו ברגע זה פסטיבל קולנוע של כמה מהסרטים הבינלאומיים הכי מדוברים של השנה האחרונה: "הנביא" של ז'אק אודיאר, "כוכב זוהר" של ג'יין קמפיון", "סרט לבן" של מיכאל האנקה, "אגורה" של אלחנדרו אמנבאר ו"יהודי טוב" של האחים כהן – כולם שלהם. ומה הם נתנו לפסטיבלים בארץ? את "Fish Tank" של אנדריאה ארנולד ואת "ללא שם" לירושלים ואת "מחפשים את אריק" של קן לואץ' ואת "9" של שיין אקר לחיפה. לא בדיוק הפילה של המלאי שלהם.


יש המון סיבות למה סרט מסוים לא מגיע לפסטיבל קולנוע. כשאני שואל באכזבה "איפה הסרט הזה והזה", משתמע מזה ששאני טוען שאוצרי התוכניה לא שמו לב לקיומו של סרט – או לא התעניינו בו – למרות שאני סקרן ממנו מאוד. אני מניח שגם זה קורה, אבל ברוב המקרים כולנו מסתקרנים מאותם סרטים (הם לרוב גם ראו אותם, כי הם מסתובבים בפסטיבלים בעולם ואני שנים שלא הייתי בפסטיבל בחו"ל), ואלה נסיבות אחרות שמונעות מסרט מסוים להגיע לפסטיבל: כסף ומפיצים, כבר אמרנו. זמינות עותקים היא סיבה נוספת. בכל רגע נתון מתקיימים לא מעט פסטיבלי סרטים נוספים: לירושלים מגיעים סרטים הישר מקרלובי-וארי שמתקיים כמעט בחפיפה. ולחיפה החיים קשים כפליים: הפסטיבל מתקיים מיד אחרי טורונטו, תוך כדי ניו יורק ורגע לפני לונדון. חיפה לא על המפה של המפיץ הבינלאומי של הסרט הכי מדובר מקאן. כך קורה שהפסטיבלים בישראל הופכים יותר ויותר לפסטיבלי "המיטב של השנה הקודמת". או פסטיבל "סרטו-הלפני-אחרון". שימו לב, למשל, שלפסטיבל חיפה לא הגיע אפילו סרט אחד מהזוכים בפסטיבל ונציה שהתקיים חודש לפניו.


וכך, כמה מהסרטים שקראתי עליהם הכי הרבה בשנה האחרונה, לא הגיעו לא לירושלים, לא לחיפה ולא לקולנוע. סרטים כמו:


Precious, הזוכה מסאנדאנס.

The September Issue, התיעודי על אנה ווינטור.

The Cove, התיעודי על ציד הדולפינים.

Humpday, קומדיית הגיי-פורן מסאנדאנס.

In the Loop הסאטירי (שכבר יצא בדי.וי.די, תודה רבה לא צריך טובות).

It Might Get Loud, התיעודי על גיבורי הגיטרה החשמלית.

White Ribbon, של האנקה, זוכה קאן.

A Prophet, של אודיאר.

Thirst, סרט הערפדים של פארק צ'ן-ווק ("שבעה צעדים").

Mother, החדש של בונג ג'ון-הו ("המארח").

Kinatay, הפיליפיני, זוכה פרס הבימוי בקאן.

Bright Star, של ג'יין קמפיון.

Enter the Void, של גספר נואה.

Face, של צאי מינג-ליאנג.

Air Doll, של הירוקזו קורה-אדה.

Hadewijch של ברונו דימון.

Adventureland, של גרג מוטולה (שגם כבר יצא בדי.וי.די, לא צריך טובות).

The Hurt Locker, של קתרין ביגלו (כנ"ל, בדי.וי.די, אבל איך הייתי מת לראות את הסרט הזה בקולנוע).

וגם את "הדרך" ואת "קפיטליזם, סיפור אהבה" של מייקל מור, מיבול ונציה, רציתי כבר לראות בחיפה.

וגם את שני הסרטים האחרונים של אטום אגויאן לא ראינו כאן, "הערצה" ו"קלואי" ("הערצה" היה אמור להיות מוקרן בחיפה, אבל הגיע ללא כותרות תרגום ולכן לא הוקרן).

ומה עם "שרי" של סטיבן פרירס, שהסתובב בטרום-בכורות בסינמטקים, ושנראה שהוא הולך ומאבד את המומנטום ההפצתי שלו.


ובכלל, המפיצים בארץ גונזים כל כך הרבה סרטים, שלפחות יתנו אותם לפסטיבלים. אולי הם יגלו שיש לסרטים האלה קהל ובאז (ע"ע "אנשים מצחיקים" של ג'אד אפטאו, שאם היה מוקרן בפסטיבל ירושלים, כמו "הדייט שתקע אותי", אולי לא היה נגנז. ואם כן, לפחות קהל היה יכול לראות אותו על מסך לפני הגניזה).


============


אז העניין הוא כזה: אם באמת קשה לפסטיבלים הישראלים הקטנים והעניים להתמודד בתחרות מול הפסטיבלים הגדולים של העולם שמתקיימים בין יוני לאוקטובר, אולי הגיע הזמן להשיק פסטיבל חדש. שיתקיים בינואר. מחוץ לפקקי התנועה של הפסטיבלים האחרים. ואז הסרטים מוונציה ומטורונטו ומלונדון – שהיה מאוחר מדי וצפוף מדי להזניק אותם לחיפה – יגיעו אליו. ואז כל סרטי האוסקרים של המפיצים בארץ, שממילא יוצאים בסביבות פברואר-מרץ, יוצגו שם בטרום בכורות. זה יעזור גם לתחרות הישראלית: בגלל הקרנות האקדמיה בין מאי לאוגוסט, התחרויות בחיפה ובירושלים איבדו את כל העוקץ שלהם כמקפצות להקרנות בכורה עולמיות, או אפילו מקומיות. עד ינואר, יש להניח, יהיו מוכנים סרטים נוספים. או שסרטים שממילא מתוכננים לצאת ב-2010 יחכו עם קמפיין האופיר שלהם, יושקו בפסטיבל החדש של ינואר, יופצו בין יולי לספטמבר שאחרי, ורק אז יתחרו באופיר. הכל נשמע הגיוני יותר ככה. וכך, בגלל שישראל – מה לעשות – היא מדינה בה לא משיקים קמפיינים לאוסקרים ולסרטים מדוברים, זה יהיה פסטיבל של סיכום שנה.


אני מדפדף בין כל המסגרות של פסטיבל לונדון. שמח למצוא סרטים שכבר הגיעו למסכים בארץ. אבל תוהה האם כל שאר הסרטים יגיעו אלינו רק לפסטיבל ירושלים 2010, או לעולם לא?



Categories: בשוטף

10 אוקטובר 2009 | 21:54 ~ 9 Comments | תגובות פייסבוק

"חמש שעות מפריז" זכה בפסטיבל חיפה

"חמש שעות מפריז", סרטו של ליאון פרודובסקי, זכה לפני שעה קלה בפרס הראשי בתחרות הסרטים הישראלים בפסטיבל חיפה. סכום הפרס: 100,000 שקל (בשנה שעברה זה היה 120,000 שקל. קיצוצים). הסרט יופץ בבתי הקולנוע בארץ בעוד חודש.


חבר השופטים, בראשות אליוט גולד (ושכלל גם את אמה קלארק ממועצת הקולנוע הבריטית; את המפיק איתן אבן; את איש הקולנוע גדעון בכמן; ואת התסריטאית סוהא עראף) העניק ליוצרי "חמש שעות מפריז" (הבמאי פרודובסקי, והתסריטאי ארז קו-אל) גם את פרס תגלית הפסטיבל, בסך 30,000 שקל.


פרס השחקנית הוענק במשותף לדאנה איבגי ולמאיה כהן, שגילמו אותה דמות (בילדותה ובבגרותה) בסרטו של רוני ניניו, "היו לילות" (פרס מוצדק מאוד, לא השתגעתי על "היו לילות" אבל אחבגי נהדרת שם, ומאיה כהן היא גנבת ההצגה הגדולה ביותר מאז קאיפו כהן ב"הקיץ של אביה").


פרס השחקן הוענק לעפר שכטר על תפקידו ב"פובידיליה" (עוד פרס מוצדק ונכון). פרסי המשחק הם בסך 10,000 שקלים.


פרס הסרט התיעודי, בסך 40,000 שקל, הוענק ל"סוררת" של ענת צרויה.


בתחרויות הבינלאומיות: פרס עוגן הזהב הוענק ל"מחרוזת תפילה" התורכי. ציון לשבח הוענק ל"הזמן שנשאר" של איליה סולימאן.


פרס פיפרסקי הוענק לסרט הרוסי "חדר וחצי".


============


בחירה קצת משונה, "חמש שעות מפריז". כאילו התחרות היתה ל"סרט החמוד ביותר" ולא לסרט הטוב ביותר. סרט חביב, "חמש שעות מפריז". קצת לא ממוקד. לא ברור אם הוא קומדיה או דרמה או מה, אבל אני מניח שקהל מבוגר יחסית – נגיד, המנויים המבוגרים של קולנוע לב – עשוי לסמפט אותו. אלא שמאז ש"ימים קפואים" של דני לרנר זכה בחיפה, נדמה היה שהפסטיבל הזה מתמצב בתור הפסטיבל של האלטרנטיבות. "תנועה מגונה" המשוחרר זכה שם. "חופשת קיץ" זכה בפרס התגלית. "ג'וליה מיה" הסופר-עצמאי זכה לפני שנתיים. "7 דקות בגן עדן" המרתק זכה לפני שנה. איך "חמש שעות מפריז" משתלב שם? הוא אולי מתוקי-שכזה כמו "ג'וליה מיה", אבל בגלל ששהאחד הוא סרט עצמאי-קטן-ספונטני-שכונתי, והשני הוא סרט קרנות-מפיקים-עם יד קצת כבדה, יש בו בעיני משהו גם קצת חנפני לקהל שלו. שלא אהיה לא מובן: זה סרט חביב מאוד. סימפטי. נעים. אנושי. עדין. רך. אבל הוא לא לגמרי ברור. למה הוא נעשה? איפה התשוקה בו? איפה הלהט. לכן ציפיתי שהתחרות תהיה איפשהו בין "ציון ואחיו" (נציג ז'אנר סרטי הפסטיבלים המחוספסים החברתיים המוכר מהעולם) ובין "פובידיליה", שאם היה זוכה היה משתלב בול על הרצף האלטרנטיבי-יחודי-סגנוני של פסטיבל חיפה, בין "ימים קפואים" ו"תנועה מגונה".


אבל צריך לשים לב: העובדה ש"חמש שעות מפריז" זכה גם בפרס הסרט וגם בפרס התגלית מעידה על כך שחבר השופטים כנראה היה תמים בדעתו והוא ממש חיבב את הסרט הזה על פני כל מתחריו. "בנא" ו"ציון ואחיו", בכל מקרה, יצאו בידיים ריקות. את "בנא" לא ראיתי. אבל את "ציון ואחיו" חיבבתי מאוד.

10 אוקטובר 2009 | 10:00 ~ 6 Comments | תגובות פייסבוק

"מה שעובד", הביקורת

תכל'ס, הסרט החדש של וודי אלן חמוד למדי, אם הציפיות לא גבוהות מדי. אני, כידוע, בעדו באופן די עקבי. לא סרט משמעותי, אבל בעל חן רב, אי שם בליגה של "מלינדה מלינדה" ו"סקופ". הנה כל זה עם קצת יותר מילים:


פורסם ב"פנאי פלוס", 7.10.2009


שני סרטים שונים, אך דומים. שניהם של יוצרים ניו יורקיים, יהודיים, עצמאיים, נוירוטיים, שעוסקים בזוגיות, שניהם לא נמצאים בסרט הזה במיטבם, אבל מנפקים תוצרת סבירה למדי, ובהחלט שנונה, מבדרת ובעלת חן מסוים. הראשון, שכבר מסתובב כמה שבועות על המסכים, הוא "להתאהב מחדש" של בארט פרוינדליך. פרוינדליך – בעלה של ג'וליאן מור, אם זה מרגש אתכם – עשה עד כה סרטים קטנים וצנועים ומרובי מלל על מערכות יחסים, וב"להתאהב מחדש" – שייצ באמריקה רק אי שם בשנה הבאה – נדמה שהוא מנסה להוכיח שהוא יכול לנצח את השבלונה של הקומדיה הרומנטית בגרסתה הנוכחית: צינית, הפוך-על-הפוך, מודעת לעצמה. “להתאהב מחדש" – שבעצמו נראה כמו שידור חוזר של "פשוט מאוהבת" עם אומה תורמן ומריל סטריפ, שגם הוא היה ניסיון של יוצר ניו יורקי יהודי (בן יאנגר) להשתחל לעולם הקומדיות הרומנטיות – מפנטז על רומן אפשרי בין גרושה מבוגרת ובין גבר-ילד צעיר יותר ויהודי (הזעיקו את משטרת ההתבוללות, הרי הילדים שלהם לא יהיו יהודים!). פער הגילים בין קתרין זיטה ג'ונס וג'סטין ברתה: תשע שנים לטובתה. אני מניח שהסרט מנסה, בין השאר, להגיד משהו על תפיסות מוסריות. קשר בין גבר מבוגר ובחורה צעירה נתפס, בתקופתנו, לא פוליטיקלי קורקט, מייצג של דיכוי. בשעה שקשר בין אשה מבוגרת וגבר צעיר נתפס כאחד ממאפייני השחרור הנשי. ניחא.


והנה מגיע וודי אלן ומוסיף את הספין שלו. ב"מה שעובד", סרטו החדש, הוא מציג את אחת ממערכות היחסים הכי קיצוניות שאי פעם נראו על המסך: לארי דיוויד, המגלם מדען יהודי, אתאיסט, צולע, רע ומר לב, אוסף לביתו אסופית בלונדינית, נוצריה, מאמינה, בורה (אוון רייצ'ל ווד). פער הגילים בין דיוויד לווד: 40 שנה בול.

אלן מספר שהתסריט ל"מה שעובד" שכב במגירה שלו כ-30 שנה, מאז כתב אותו בשנות ה-70 וייעד אותו לזירו מוסטל, שיגלם את התפקיד הראשי של הגבר המיזנטרופ, מעין שילוב בין פיגמליון, טרטיף וסוונגלי. בשנות ה-70 רומנים בין גבר בן 60 לנערות בנות 20 היו יותר קרובות לנורמה (וודי אלן, רק בן 40 וקצת אז, ביסס על זה את "מנהטן" שלו). אז למה התסריט העתיק הזה נשלף פתאום? כי שביתת התסריטאים של הוליווד מנעה מאלן לכתוב תסריט חדש. והאמת, יש משהו באמת קצת עתיק ומיושן ב"מה שעובד", ובעיקר יש בו הדהודים לאלן ההוא, מאז, שאהב לקרוא תגר על מוסכמות חברתיות ולהציג בסרטיו עולם שאין בו אלוהים, אבל יש בו השגחה (סליחה, “צירופי מקרים". העולם של "מה שעובד" חוגג את צירופי המקרים). בשנים שחלפו מאז נדמה שאלן התבגר בתפיסת עולמו, והציג עולם מורכב יותר מבחינה מוסרית בסרטים כמו "פשעים ועבירות קלות" ו"נקודת מפגש", סרטים שעוסקים בדין וחשבון. “מה שעובד" הוא סרט שעובד, בעיקר כי נדמה שיש בכתיבה שלו משהו משוחרר לחלוטין, ודיוויד מתיישב היטב בתפקיד של הנרגן שמרסס לכל עבר את העלבותיו, עד כדי כך שהוא לא מצליח באמת לעצבן אף אחד. זה איש שמנסה להתאבד עם מילים. התוצאה – שנראית ברגעיה ההיסטריים כמו יצירות האימפרוביזציה של כריסטופר גסט – נורא לא אפויה, נורא קשקשנית, אבל, מה לעשות, היא בכל זאת משעשעת ומבדרת למדי.


"מה שעובד": בתי קולנוע ושעות הקרנה

Categories: ביקורת

09 אוקטובר 2009 | 12:07 ~ 11 Comments | תגובות פייסבוק

הירידה

זהו. אתמול עזבתי את פסטיבל חיפה אחרי כארבעה ימים בו. יש לי עוד לא מעט סרטים מהפסטיבל לכתוב עליהם, נראה אם אמצא מתי ואיך ולמה. ומחר בערב – בין ההקפות השניות של מוצאי שמחת תורה – עוד אעדכן על הזוכים.


חשוב לי להגיד את זה: למרות שאני מקטר לא אחת על עניינים טכניים בפסטיבל (השנה הייתי די מתון, והמצב היה יחסית טוב ונעים, ואני חייב לציין לטובה את העובדה שכל הסרטים שהייתי בהם, ללא יוצא מהכלל, התחילו בול בזמן. וזה בפסטיבל שפעם איחורים היו הדבר הכי מרגיז בו), וגם בתגובות קראתי על כל מיני תקלות שירות נורא מעצבנות שלא טופלו כראוי, וגם על הרפרטואר אני מקטר, ובכל זאת: אני די מוקסם מכך שפסגת הכרמל לוקה פעם בשנה בקדחת קולנוע. מעבר לעניין של הפסטיבל במיפוי תמונת הקולנוע העולמית – הדבר שאני מצפה ומחפש מפסטיבל – יש לי תחושה שהאנשים בפסטיבל חיפה באמת מכירים את הקהל שלהם. וגם אם אני לא מת על חלק מהסרטים האלה, עדיין הסיטואציה היא כמו סוג של חיי הפנטזיה עבורי: מובלעת בה כולם חיים ומדברים על סרטים. וזה לבדו הופך את הימים שלי בחיפה לנעימים כל כך. באשר לסרטים עצמם, או הרפרטואר בכללותו, נו – על זה אני עוד אפטפט לא מעט.


וראיתי גם כמה סרטים שמצאו חן בעיניי. "אמריקה", האמריקאי-פלסטיני, למשל, הוא ההפך הגמור מכל מה שאני מחפש בפסטיבל – זה סרט הכי פשוט, הכי נטול תחכום קולנועי, אבל הוא היה כה חינני שפשוט חיבבתי אותו (ויש לי סימפטיה ליוסף אבו-ורדה, שמגלם בסרט את בעלה של היאם עבאס). זה סרט שהייתי שמח לראות מגיע להקרנות מסחריות בארץ. "לנצח" נותר מרשים מאוד. "Outrage" התיעודי – הסרט שעושה אאוטינג לפוליטיקאים שמרנים שמצד אחד מנהלים חיי הומואים בארון ומצד שני מפגינים שנאה עצמית בהצבעה נגד חוקים לשיוויון זכויות – שב והזכיר שקירבי דיק הוא לוחם הצביעות הגדול כרגע בקולנוע התיעודי האמריקאי. התמוגגתי מרוב "הגיהנום של אנרי ז'ורז' קלוזו". חיבבתי את "צפון". וגם חלקים מ"אנטי-כרייסט" היו מרשימים.ועל הדרך החמצתי לא מעט סרטים שרציתי לראות. חלקם אנסה להשלים בימים הקרובים.


=========


והנה הסיפור העגום על מבקרת הקולנוע קים וויינר, שטסה לפסטיבל טורונטו בחודש שעבר וחזרה משם עם סרטן בלבלב.


והסיפור העוד יותר עגום על המבקרת שרי רומן, שנהייתה קולנוענית ושעשתה סרטים תיעודיים על לארס פון טרייר והצלם שלו, אנתוני דוד מנטל, ומתה פתאום.


ואפרופו לארס פון טרייר: רוצים לשאול אותו שאלות על "אנטי כרייסט"?


איי.או סקוט מסכם את פסטיבל ניו יורק באבחנה שפסטיבלי קולנוע מתמקדים בסרטים שעוסקים בסבל. הוא קורא לזה "פסטיבליזם", ז'אנר שכשמו-כן-לא-הוא, כלומר, אין שום דבר פסטיבלי, חגיגי, בנושאים האלה שהם ההפך מכל מה שאמור לענג אנשים.


ואריק קוהן עונה לו.

Categories: בשוטף

09 אוקטובר 2009 | 08:46 ~ 7 Comments | תגובות פייסבוק

הרדמה

עוד שלושה סרטים מפסטיבל חיפה ואחד מאייקון.


פורסם ב"פנאי פלוס", 7.10.2009


"הגיהנום של אנרי ז'ורז' קלוזו".

אחת ההפתעות שלי בפסטיבל הזה. לא ציפיתי לרבות מהסרט, שכן לסרטים על במאים יש לפעמים נטייה להיות יבשים ודידקטיים. אבל סרז' גרומברג, שמתמחה בסרטי תעודה צרפתיים על קולנוע, עלה על אוצר: הוא חושף את חומרי הגלם שצילם אנרי ז'ורז' קלוזו ל"הגיהנום", הסרט הגנוז שלו מ-1963. קלוזו מוצג בסרט, ובצדק, כמעין היצ'קוק צרפתי, במאי שעסק בסיפורי מתח אבל שהפורמליזם הצורני ריתק אותו הרבה יותר מהסיפור עצמו. הקטעים המוצגים מתוך "הגיהנום" הגנוז חושפים את הצד האקספרימנטלי המרתק והאסתטי של קלוזו. וגם את הפטיש שלו לשחקנית הראשית שלו, רומי שניידר, שהסרט הזה נראה כמו ניסיון אחד עיקש של במאי לכבוש את כוכבתו. לצד הסרט מוקרנים בפסטיבל "בנות השטן", הסרט הכי מפורסם של קלוזו כנראה (אבל לאו דווקא הכי טוב, לטעמי), ותוקרן גם הגרסה שקלוד שברול לבסוף ביצע ל"הגיהנום", 30 שנה אחר כך, ב-1994, גרסה שכעת מתחוור עד כמה היא רחוקה מהחזון המקורי של קלוזו.


"להתראות סולו".


רמין בהרני הוא במאי אמריקאי ממוצא אירני שמתויג כיום כאחד היוצרים הבולטים בגל הקולנועי העצמאי שצמח בעשור האחרון באמריקה ושזכה ב"ניו יורק טיימס" לכינוי ה"ניאו-ניאו ריאליזם". סרטו הראשון "איש דוחף עגלה" מ-2005 הוקרן בפסטיבל חיפה. סרטו האחרון, השלישי עד כה, “להתראות סולו", מוצג השנה. בשלושת סרטיו ממקד בהרני את מצלמתו אל אנשי הצווארון הכחול של ניו יורק, ספקי השירות, האנשים הבלתי נראים לנו ביום יום, גם כשאנחנו לכאורה נזקקים להם: בסרטו הראשון זה היה מוכר המזון שמציב את עגלת המכירות שלו כל בוקר ברחובות מנהטן וכל לילה צריך לדחוף אותה הביתה. ב"צ'ופ שופ", סרטו השני, זה היה מוסכניק. וכעת זה נהג מונית. כולם מהגרים, אנשים שנאבקים לא רק על הקיום הכלכלי והפיזי שלהם, אלא גם על הזהות שלהם כזרים באמריקה. אני, באופן עקבי, מגלה סבלנות נמוכה לכל גל קולנועי שמנסה להעמיד פנים שהוא עוסק בריאליזם. אני מעדיף את הגלים הקולנועיים שלי עשירים בפיוט. אני יכול להעריך יוצרים כמו בהרני, שמן הסתם מושפע מהבמאי האירני עבאס קיארוסטמי, שליבם רחב ואנושי, ומצלמתם עושה חסד רב עם אנשים שהחברה שלנו אוהבת להדחיק. אבל מבחינה קולנועית אני נותר אדיש לסרטים אלה. הבעיה היא שעם "להראות סולו" כבר עולה התחושה שבהרני עלה על נוסחה, שבסרט הזה כבר מתקרבת כמעט לאיזורי הקיטש הסנטימנטלי. ההשראה הפעם, אני מניח, היא ג'ון קסאווטס, ו"להתראות סולו" הוא סיפור ידידות בין נהג מונית, מהגר מסנגאל (ששם החיבה שלו הוא סולו), וקשיש שעולה על מוניתו, שמתיידד איתו, ושיש לו (כנראה) תוכניות לסיים את חייו בקרוב. מבחינה רגשית הסרט הזה טעון יותר, ולכן צופה הפסטיבלים הממוצע, שניכור אורבני אינו מספיק עבורו, עשוי למצוא עצמו מסמן את הסרט הזה לחיוב, אבל בהרני – בפעם השלישית – מסתמן אצלי כיוצר שאני לא מצליח למצוא בליבי את המחמאות שהביקורת האמריקאית מרעיפה עליו. “להתראות סולו" הוא אולי סרט טוב לב, עדין, הומני, מאיר זרקור על מצוקות חברתיות שלא זוכות לסיקור, אבל בסופו של דבר הוא שטאנץ קולנועי דל למדי.


"מורפיום".


אלכסיי בלבנוב הוא אחד היוצרים המרתקים שעובדים ברוסיה, אם יש לכם את הבטן לספוג את סרטיו. לכאורה הוא עוסק בנושאים רוסיים, לפעמים חברתיים או היסטוריים, אבל למעשה בלבנוב הוא במאי ז'אנר פר אקסלנס, וסרטיו רוויים לא רק באלימות אלא גם בצמא דם כמעט פרוורטי. הוא זכה לפרסום כשביים את סרט הגנגסטרים "אח" (שהניב סרט המשך), וסרטו הקודם, “מטען 200”, הפך את ברית המועצות, הימים האחרונים של הקומוניזם, וימי מלחמת אפגניסטן, למעין מעבדה מוטרפת של סחר בגופות ואיברים ורציחות גלויות, בסרט שהוא למעשה מותחן אימה מקאברי למדי. הקו המקברי ממשיך ואף מקצין בסרטו החדש, “מורפיום", שמוצג בפסטיבל. בלבנוב משתף פעולה בתסריט עם סרגיי בודרוב הבן, כוכב סרטו "האח" (ובנו של סרגיי בודרוב, במאי רוסי נודע לא פחות), וגם כאן הצופה התמים עשוי לחשוב שמדובר בסרט רוסי תקופתי נינוח, המבוסס על סיפוריו וזכרונותיו של הסופר מיכאיל בולגקוב. אלא שהסרט הוא חגיגה מופרעת של דם, איברים והיסטריה, כשרופא צעיר וחסר ניסיון מגיע לבית חולים כפרי נידח בתחילת המאה ה-20, בו עליו ליילד תינוק כבר בלילה הראשון (תוך כדי עיון בספר הרפואה), לכרות איברים, ובין לבין הוא שוקע לתוך התמכרות קשה יותר ויותר של מורפיום. בתור סרט מפלצות – כמעט סרט ערפדים – “מורפיום" הוא כמעט סרט קומי, שכמה שהוא מתענג על הפיזיות, הגרפיות, הברוטליות של הפעילות הרפואית. מהפך קרביים.


ואחד מאייקון:


"טוקיו!"


הנה עוד סרט מאוד מדובר שנמצא באייקון ולא בחיפה: “טוקיו!”. על פניו זה נשמע כמו פרויקט חלומות שהפה מרייר לקראתו: מישל גונדרי, לאוס קאראקס ובונג ג'ון-הו חוברים יחד ליצר סרט אחד המכיל שלושה סיפורים קצרים (בני כ-40 דקות כל אחד) המתרחשים כולם בטוקיו. לניו יורק היה את "סיפורי ניו יורק", לתל אביב היה את "סיפורי תל אביב", ועכשיו תורה של טוקיו. הליהוק של הבמאים מושלם: מישל גונדרי (צרפתי במקור, אבל דומני שהוא מייצג בסרט את נקודת התצפית האמריקאית/ניו יורקית, בה הוא חי כבר רוב חייו) הוא בוודאי הבמאי הכי קול כרגע בעולם. לאוס קאראקס (נציג צרפת) כבר הרבה זמן לא עשה סרט, אבל לפני עשרים שנה הוא עשה פלאים בפריז עם "זה אצלה בדם" ו"הנאהבים מפריז" הנפלאים. ובונג ג'ון-הו (נציג קוריאה), הוא אחד הבמאים הכי חשובים, הכי מוצלחים והכי משפיעים כרגע בעולם. סרטו הלפני אחרון, "המארח", היה סרט מפלצות מבריק עם נגיעות סאטיריות שהוכיח שג'ון-הו הוא ספילברג בהתהוות. סרטו האחרון, "אמא", יהיה נציג קוריאה לאוסקרים הקרובים. אבל חכו שניה, אני בתפקיד עוכר השמחות: “טוקיו!” הוא רק שליש סרט. שני שליש ממנו קשים מנשוא. זה מצער להכריז אבל נדמה שגונדרי וקאראקס לא ממש הביאו את מיטב התוצרת שלהם לסרט הזה. ובכלל, שלושת הסרטים מציגים טיפוסים די תמהוניים בטוקיו, ורובם מתמקדים יותר בחללים סגורים מאשר בנופי העיר. גונדרי עיבד סיפור קצר של חברה שלו, שנכתב במקור על זוג שעובר לגור במנהטן, והועתק לטוקיו. הדירה קטנה וצפופה והאשה – אם הבנתי נכון מה שקורה בסרט הסהרורי הזה – הופכת לכסא. קאראקס בכלל הגיע עם רוח שטות פורקת עול והביא סרט בשם "חרא", העוסק במעין יצור לפרקוני החי בביוב של טוקיו. בתחילה זה נראה כמו פרודיה על סרטי גודזילה שמחריבים את העיר, אבל העסק נהיה עוד יותר תמוה. והכי מבאס: כעור. אבל אחרי שני שליש מאכזבים מגיעה פנינה: הסרט השלישי, "טוקיו רועדת", של בונג ג'ון-הו, מקסים מאוד. הוא גם מצולם נפלא, וגם יש בו שפע של קולנוע. דמיינו את "פובידיליה" בטוקיו: זה סיפורו של אדם המסרב לצאת מביתו. מתברר שיש ביפן זן כזה של אנשים, שהפכו חרדה חברתית לתפיסת עולם ולאורח חיים. אבל הסיפור של ג'ון-הו מתחיל במקום שבו "פובידיליה" נגמר: כשהמתבודד מחליט לאזור אומץ ולצאת החוצה, ומגלה שכל טוקיו הסתגרה כמוהו והרחובות נטושים. דמיינו את נופי העיר המוכרים, אלה עם המוני האדם ברחובות, אבל כשהם שוממים לחלוטין. בקיצור: מדדו 75 דקות מתחילת "טוקיו!” והיכנסו ל-40 הדקות האחרונות והמקסימות מאוד שלו.

Categories: בשוטף

08 אוקטובר 2009 | 22:21 ~ 0 Comments | תגובות פייסבוק

אירווינג פלזה

irvingpenn28_20090706_1871371411


אירווינג פן, אחד מצלמי הסטילס האהובים עלי, היה צריך למות הערב בגיל 92 כדי שאגלה (כנראה אחרי כולם), שארתור פן ("בוני וקלייד", "ג'ורג'יה") היה אחיו הקטן? לצילומים של פן התוודעתי כנער בשנות השמונים. תחילה בזכות העטיפה שצילם ל"טוטו" של מיילס דיוויס (הצילום הנ"ל לקוח מהעטיפה הפנימית), ואז כשנערכה תערוכה מצילומיו במוזיאון תל אביב שם, אחרי שהייתי משוכנע שפן צילם רק בשחור לבן, ראיתי את הצילום הבא, שהוא בעיני אחת העבודות הכי נפלאות שלו.


irvingpenn35_20090706_1779913571

Categories: בשוטף

08 אוקטובר 2009 | 11:19 ~ 9 Comments | תגובות פייסבוק

לונג שוט

פסטיבלי קולנוע הפכו למקום בו אני יכול לחפש סרטים עם שוטים ארוכים-ארוכים, רחוקים-רחוקים. מצד אחד, אני מחבב סרטים שיש להם את המיזוג בין סבלנות ובין עין לפיוט. מצד שני, כשרואים אותם ברצף, קשה להתחמק מהתחושה שזו לא פחות נוסחה/קלישאה מכל נוסחה אחרת. ובעולם האלטרנטיבי של פסטיבלי הקולנוע, גם זה סוג של מיינסטרים. מה שכן, בגלל שרוב הסרטים שאנחנו נחשפים אליהם ביום יום (למי שלא חי בפסטיבלי קולנוע), גדושים בקאטים ובעלילה, יש משהו מרגיע, כמעט כמו בסניטריום קולנועי – בסרטים שיש בהם נימה של הרהור. אבל אסור להתבלבל, גם סרטים עם שוטים ארוכים צריך לסנן כהוגן ולמצוא מי מהם – למרות האסתיקה – סובל מבוסריות, ומי בשל. נדמה שכולם בסצינת הפסטיבלים – כולל לארס פון-טרייר – רוצים להיות אנדריי טרקובסקי. מתברר שכמעט אף אחד – כולל פון-טרייר – לא באמת מצליח. (עסקנו בזה גם בשנה שעברה, בדיון שהשתתף בו ערן קולירין. זה כנראה משהו שמתעורר באקלים החיפאי).


הנה סיכום השוטים הארוכים שראיתי בימים האחרונים.


"שם תואר: משטרה".

סרטו השני של קורנליו פורומביו אחרי בכורתו עם "12:08 מזרחה מבוקרשט". הסרט ההוא היה כה עשיר באירוניה, שהופתעתי לגלות ש"משטרה: שם תואר" הוא סרט יבש כמעט לחלוטין, בלי בדל של הומור או לחלוחית כלשהי. הסצינה היחידה בסרט שממש אהבתי, ושהיה בה משהו מההומור הקטן, המתוחכם, הלא-לגמרי-צפוי-או-מובן מהסרט הקודם, היא הסצינה שמתחילה את העיסוק הלשוני ממנו נלקח שמו של הסרט, כשהגיבור, בלש משטרה, יושב לארוחת ערב עם זוגתו, אחרי שקראה את דו"חות המעקב שלו ותיקנה לו את שגיאות האיות והשפה שלו. ואז הם מתחילים דבר על חוקי הדקדוק ברומנית ועל השינויים בחוקים האלה כפי שנוסחו באחרונה על ידי האקדמיה הרומנית. חוץ מהעובדה שהשיחה הזאת הזאת מופרכת ומבדרת ונשמעת כמו מערכון של הגשש (ברומנית) היא עוסקת בדיוק בתימה המרכזית של הסרט: אכיפתם של חוקים. והגיבור שלנו מאוד נזיל עם חוקים ואכיפתם, ושגיאות כתיב מינוריות – כמו גם עישון סמים קלים – הם מבחינתו חוקים שאפשר לגלגל כלפיהם עיניים סלחניות, אבל האנשים סביבו מבקשים ממנו להיות פחות סלחן. בסצינה הבאה (שתי הסצינות האלה לבדן, אגב, היו הופכות את "שם תואר: משטרה" לסרט קצר שנון למדי), ממשיכה את הדיון סביב העניין הלשוני ומפגישה את הבלש עם מפקדו (המבהיל ההוא מ"4 חודשים, 3 שבועות ויומיים") ועם מילון.


הסצינה הנ"ל במטבח (וזו אחריה) מתכתבת באופן כמעט סימטרי עם סצינה מוקדמת בה משוחח הבלש עם התובע המשטרתי שמבקש ממנו להחמיר עם כמה ילדים שהוא עוקב אחריהם. התובע בטוח שהם סוחרים בסמים, הבלש חש שהם רק צרכנים זוטרים שלא מגיע להם לשבת עכשיו שנים בכלא על שטות כזאת. שני הסצינות מצולמות בשוט אחד ארוך. זאת בין השוטרים נמשכת חמש דקות רצופות. אם עד כה חשבתי שהשוטים הארוכים, האינסופיים, הם בעיקר כאלה הבוהים בשמיים, אופק, ים, עננים ורוח הנתפסת בשדה שיבולים, יש עכשיו את השוטים הארוכים והסטטיים המתעדים שיחה. בשנה שעברה זו היתה הסצינה המופלאה, החד פעמית, בסרט הכי יוצא דופן שראיתי בשנים האחרונות: "רעב" של סטיב מקווין. 20 דקות של שיחה בשוט אחד. "שם תואר: משטרה" אינו "רעב". וזה מצער. כי למרות הנזיריות הקולנועית, למרות העובדה שהסרט לוקח את עולם הפרוצדורה המשטרתית (ה-Police Procedural הוא סוג של תת ז'אנר בעולם סרטי הבלש), ומציג אותה באופן הכי לקונית שלה (דמיינו את ז'אק ריווט המוקדם מביים תסריט של מוריס פיאלה), ולמרות שאין ספק שהברנש הזה הוא יוצר מפוקס, ממוקד, ובשני סרטיו הוא מפגין חשדנות בריאה כלפי המשטר והממסד, אבל בסופו של דבר "שם תואר: משטרה" איכזב אותי. הוא היה פשוט מייגע.


"צפון".

הסרט הנורווגי הכה-סימפטי הזה ניזון מכל כך הרבה נוסחאות שקל לו ללכת לאיבוד בשלל הפסטיבלי, שמעדיף – אני מניח – את סרטיו טיפה אגרסיביים יותר, ולא כה נינוחים ומפויסים. "צפון" הוא סרט מסע אפיזודי, אבל הוא גם סרט אמנות מהורהר, מלא שוטים מרוחקים של אדם בגודל נמלה הולך לאיבוד בערבות שלג אינסופיות. אבל הוא גם מעין קומדית סטלאנים עם הומור דק ומשונה, באווירה נורדית (שזה גם סוג של ז'אנר). אבל הנופים המושלגים המלווים במוזיקת פולק אמריקאית, שיגרו את הסרט לאווירת "פארגו", עם מבט ציני למדי על הדמויות, ועם רצף סצינות שהיו בהם רגעים יפים, ורגעי סתמיים, אבל שהלכו למקום חינני ומבדר למדי. גיבור הסרט, יונאר, מתאושש מאיזושהי התמוטטות נפשית. הוא עובד באתר סקי – פעם הוא היה אלוף סקי – אבל דווקא רוצה לחזור למוסד. הוא לא מסוגל אפילו לקום מהמיטה מרוב דיכאון. עד שרגע אחד – בעקבות מפגש עם חבר לשעבר – הוא מחליט לצאת למסע לפגוש את הבן שמעולם לא הכיר. מאותו רגע הסרט הופך למסע קרוס-קאנטרי, באופנוע שלג ואז על מגלשי סקי, במהלכו פוגש הגיבור שלוש דמויות בשלוש תחנות: נערה צעירה, גבר צעיר, וקשיש. בכמה מהתחנות שלו, הגיבור ההזוי שלנו משאיר אחריו – בלי כוונה – אדמה חרוכה.


אם תרצו, "צפון" הוא בעצם סרט טבע. הגיבור השמנמן והמזוקן הוא כמו דוב שמקיץ משינת החורף שלו ויוצא למסע. ואנחנו עוקבים אחר המסע הזה כמו סרטי הטבע האלה על דובי קוטב או פינגווינים שנודדים אלפי קילומטרים כדי להתאחד עם משפחתם. הסרט, יאמר לזכותו, משתפר בקצב שלו ככל שהוא נמשך, והסיום העדין, היפה ומלא החן, החמלה והחסד שלו, מצדיק את כולו.

זה סרטו הראשון של הנורווגי רון דנסטד לנגלו, ויהיה מעניין לראות איך הוא ימשיך מכאן. הסתקרנתי ממנו.


"דניאל ואנה".

מצד שני, אני מתגעגע לשוטים הארוכים, המנוכרים, שמעבדים את הקטסטרופות לפנכות אסתטיקה כשאני נתקל בהפך. "דניאל ואנה" הוא סרט מקסיקני המבוסס על סיפור אמיתי, בו אח ואחות נחטפו מרחוב במקסיקו וצולמו, תחת איומי אקדח, לסרט פורנו, ואז שוחררו. והסרט? למה הוא נעשה? מה הוא נותן? הבימוי סתמי, הצילום סתמי, הליהוק סתמי, המשחק סתמי. חוץ משיחזור לקוני והתבוננות בשני שחקנים לא נורא מוצלחים שכל הזמן נראים מדוכדכים, גרם לי להעריך יותר במאים כמו קרלוס רייגדאס, שמתרגם זוועות אנושיות לרגעים של קולנוע מופתי ומלוטש, או למישהו כמו האחים דארדן, שהיו לוקחים את הסיפור לכיוון האסתטי ההפוך, הריאליסטי המחוספס, שדוחף את האף שלנו עמוק בתוך הסחי והצחנה. אבל להפוך את זה לסרט טלוויזיה סתמי ונטול עניין, ועל הדרך להחמיץ כל מימד מיתי שסיפור כזה יכול להיתרגם אליו – מעבר לתיעוד הפשע – זו הבחירה הכי מיותרת.


"לנצח".

השלמתי חור מפסטיבל ירושלים, ואפילו אולם ההקרנה הנחות של מוזיאון טיקוטין לא הצליח להסתיר את העוצמה הוויזואלית האופראית הפנומנלית של הסרט הזה, שהכיל כמה מהדימויים שהכי נחרטו בראשי מבין סרטי הפסטיבל השנה. מרקו בלוקיו מתחיל את הסרט כמו מה שנראה כביוגרפיה פוליטית על עלייתו לשלטון של בניטו מוסוליני, אבל עד מהרה הסיפור מתפצל ומוסוליני נעלם מהשטח, וזה נשאר סיפורה של האשה שניהלה איתו רומן, ילדה לו בן ומימנה לו את הקמת העיתון, וגילתה מאוחר מדי שהוא כבר נשוי, ושהוא מדלג במהירות מסוציאליזם לפאשיזם. ההתחלה (בייחוד החיבור בין הסצינות המבוימות ובין העיצוב הפוטוריסטי וצילומי הארכיון, והחיבור עם הקולנוע של שנות העשרה) והסוף היו נורא מרשימים. האמצע זיגזג מטה-מעלה. אבל בסך הכל, מרשים.

Categories: בשוטף

07 אוקטובר 2009 | 21:42 ~ 11 Comments | תגובות פייסבוק

קן לואץ' יעזור לממן את הפצת הסרטים הישראלים שהוא אחר כך יחרים

לפני שעה קלה, רגע לפני ההקרנה של "מחפשים את אריק" של קן לואץ' בפסטיבל חיפה, הכריזה מפיצת הסרט, נורית שני, שהיא תורמת את רווחי ההפצה של הסרט לקרן הקולנוע הישראלי כדי שישמשו להפצת סרטים ישראליים בעולם. וכך, למעשה, קן לואץ' יעזור לממן את הפצת הסרטים הישראלים שאותם הוא ינסה אחר כך להחרים. פיתול מעניין.


הנה הדברים שאמרה נורית שני הערב:


"קן לואץ' הוא אחד הבמאים האהובים עלי. יוצר קולנוע מקורי בעל אמירה הומניסטית נדירה בדורנו. כמפיצת סרטים, אני מביאה לישראל את סרטיו של קן לואץ' כבר כמעט עשרים שנה. החל מ'גשם של אבנים' המרגש, שכבש את לבבות הצופים, דרך '16 מתוק', 'אולי נתנשק' – הצלחות גדולות אצל חובבי הקולנוע בישראל – וגם סרטים פחות מסחריים כמו 'ליידי בירד', 'שירה של קרלה' ואחרים.


"כולם סרטים, שמעבר לסיפור הקולנועי, ניסו להשמיע קול אחר ולתת ביטוי למצוקות האדם באשר הוא. הסרט שאתם עומדים לראות הערב, 'מחפשים את אריק', הוא בעיניי סרט נפלא, אנושי ומיוחד. אני משוכנעת שאתם והקהל בישראל תיהנו ממנו.


"בשנים האחרונות התבטא קן לואץ' לא אחת כנגד ישראל והמדיניות שלה. אני מאמינה שזכותו של כל יוצר להביע את דעתו, ועל כן המשכתי תמיד לתת מסך לסרטיו. לצערי הרב, בשנה החולפת גילתי שאדון קן לואץ' עצמו, לא שותף לעמדתי זו. היוצר המקורי, שהחשבתי כהומניסט גדול, התגלה כאדם שלא מאמין בזכות הביטוי של מתנגדיו. יוצר שלא קרא, או לא הבין את וולטר. יוצר שעושה הכול כדי להשתיק קולגות, במאים ישראלים, מלומר את דבריהם ומסרטים ישראלים, מלהיות מוקרנים בעולם.


"אני רואה את מעשיו כאקט של צביעות, סטירה צורבת בפני הדמוקרטיה, והרוח ההומניסטית של סרטיו. סרטיו הם של במאי גדול, אבל מעשיו הם של אדם קטן. מעשיו של לואץ', הניסיון לפגוע בתעשיית הקולנוע הישראלית, הזלזול שלו ביוצרים ישראלים, כל כך צורמים בעיניי, שלאחר מחשבה  החלטתי  להקדיש את כל רווחי ההפצה של הסרט (בתקווה שאכן יהיו כאלו), וגם של הסרט הבא של קן לואץ', שגם אותו אדאג להקרין בישראל, לקידום הפצתם של סרטים ישראלים בארץ ובעולם. אני מאמינה שהדרך להילחם בסתימת פיות – ואין שום דרך אחרת להגדיר את מעשיו של לואץ', חוץ מאשר ניסיון לסתימת פיות –  היא להבטיח שהקול הישראלי, היצירה הישראלית המגוונת והמרתקת כל כך, תישמע באופן חד וברור. בארץ ובעולם".


============


ורגע לפני כן, חולקו פרסי תא מבקרי הקולנוע בארץ, המוענקים לסרטים שהופצו בארץ בין אוגוסט לאוגוסט.


הסרט הישראלי: "שבעה" של רונית ושלומי אלקבץ.


שחקן: איציק כהן, "סיפור גדול"


שחקנית: חנה אזולאי הספרי, "שבעה".


סרט זר: "גרנד טורינו" של קלינט איסטווד.


חבל שלא חשבתי לערוך הימורים על הפרס הזה (שכחתי לגמרי מקיומו) כי הייתי קולע לפחות ל-3 מהארבעה.


איך מתקיים משאל המבקרים? פעם בשנה גידי אורשר, ראש תא המבקרים באגודת המבקרים, שולח מייל למבקרי וכתבי קולנוע – רשימה של כ-20 איש (לאו דווקא חברי תא המבקרים של אגודת העיתונאים, יאמר לזכותו) – עם רשימה של כל הסרטים שהופצו בין אוגוסט לאוגוסט בארץ. ואנו מתבקשים לבחור סרטים ושחקנים על פי טעמנו מתוך הרשימה. קל ופשוט. בשנה שעברה, למשל, המייל הזה לא הגיע אלי או שסתם לא שמתי לב אליו. השנה הגיע בתחילת ספטמבר, שמתי לב, והשתתפתי. אני בחרתי ב"סיפור גדול" כסרט הטוב ביותר. בצחי גראד כשחקן הטוב ביותר (על "אילי ובן", "הכל מתחיל בים" ו"עיניים פקוחות"). בשחקנית הטובה ביותר בחרתי בהגר בן אשר על "ג'וליה מיה". הסרט הזר: "סינקדוכה, ניו יורק". ככל הזכור לי, מעולם לא היתה התאמה בין הבחירות שלי למי שלבסוף זכה (ואולי אני סתם זוכר סלקטיבית/אקסקלסיבית כרגע). מעניין מי המבקרים שכן רואים את רשימת הזוכים ואומרים "בול הבחירה שלי"? בכל מקרה, רשימה טובה ומוצלחת השנה.


אבל מכיוון שלא מפורסם תקנון לתחרות, ומבחינתי הוא סוג של "משאל ברוח טובה", יותר מאשר תחרות רשמית, אני מניח שבגלל שכל מבקר יכול להציע איזה או איזה שחקן שהוא רוצה, באופן תיאורטי סרט או שחקן יכול לזכות על ידי הצבעה של שני מבקרים בלבד, לא? אם כל השאר בחרו שמות אחרים. אני חושב שבשנים הבאות פרסום הבחירות האישיות של כל מבקר יכול להוסיף למשאל הזה, ולהוכיח שעיתונאים תומכים בשקיפות יותר מאשר בטקסיות.

Categories: בשוטף

07 אוקטובר 2009 | 15:54 ~ 12 Comments | תגובות פייסבוק

ריבוע לבן

תגידו,


לאף אחד לא מפריע ריבוע האור המופיע באמצע המסך באולם רפפורט? איך זה יכול להיות? לאף אחד מהצופים? לאף אחד מעובדי הפסטיבל? שנים אני מקטר על זה, אבל כנראה שלאף אחד חוץ ממני זה לא מפריע. אף אחד מהבמאים שמציגים את סרטיהם בפסטיבל לא מתצמרר מהעובדה שבסצינות החשוכות מופיע ריבוע שמציף את מרכז הפריים אור לבן? זה נפלא שפסטיבל חיפה מקפיד לצרף כתוביות בעברית לרוב סרטיו, אבל חוששני שהמחיר של השירות הזה גבוה מדי, ובסופו של דבר הוא פשוט משחית חלקים גדולים מהסרטים המוקרנים בו. היום צפיתי שם ב"משפחת וולברג". חוץ מהעובדה שפשוט לא חיבבתי את הסרט הבלגי הזה בכלל, נורא עיצבן של השליש האחרון של הסרט, המתרחש בחשיכה, הפך אפור ולא שחור בגלל מקרנת הווידיאו של האולם, המקרינה על גבי הפריים את התרגום לעברית.


והעניין הוא, שנורא קל לפתור את זה. המקרין יודע את זה, איש הכתוביות יודע את זה. העובדה שזה לא נעשה מעידה על עצלנות וזילזול.


===========


רק אתמול קלטתי: השנה אין הקרנות של הפסטיבל באולמות קולנוע פנורמה. ברוך שפטרנו. הייתי שמח לחשוב שהפסטיבל ויתר על שירותי הקולנוע הקטן, העקום והמיושן הזה בגלל איכותו הירודה, אבל אני דווקא מנחש שלא נזקקו לו מסיבות כספיות: המשבר הכלכלי והקיצוצים צימצמו את מספר הסרטים בפסטיבל וחמשת האולמות המרווחים מספיקים להם.


============


30 הדקות הכי נחמדות בפסטיבל אתמול: פרק האיחוד של "סיינפלד" ב"תרגיע" בו צפיתי בלילה. חשבתי שזה יהה עוד אחד מהפרקים החצי-משעשעים שדלארי דיוויד עשה בעבר עם ג'וליה לואי-דרייפוס וג'ייסון אלכסנדר. אבל הסיפור עם מג ריאן נגד שריל דיוויד הפתיע אותי וגרם לי לחכות לפרק הבא.

Categories: בשוטף