בעוד שלושה ימים יפתח פסטיבל הקולנוע של של לונדון, ומעיון באתר שלו אני מכריז עליו כפסטיבל הכי מגניב בעולם. תנו לו 15 יום והוא יתן לכם את העולם כולו. כל הסרטים שהיו הכי מדוברים בכל הפסטיבלים השנה – מסאנדאנס בינואר ועד טורונטו בספטמבר – כונסו לתוכו. עיינו בתוכניה ועיניכם ידמעו. אמנם, חלק לא קטן מהסרטים שם הוקרן בארץ בפסטיבל ירושלים, או חיפה, או אחד הפסטיבלים האחרים. ויודעים מה, יש שם גם כמה השמטות שהפסטיבלים בארץ כן הביאו. אבל נדמה לי שזו התמונה הכי מלאה שראיתי השנה למצב הקולנוע העולמי.
=================
ורק תראו איזה נוכחות ישראלית יש שם: "לבנון", "עג'מי", "עיניים פקוחות", "השמצה", "הזמן שנשאר". מדהים.
==================
אני מחבב את הפסטיבלים בחיפה ובירושלים כי הם מספקים מבט מרוכז לא רק לקולנוע מהעולם, אלא גם לסרטים המדוברים בתקשורת הקולנוע העולמית שלרוב אף מפיץ בארץ לא יעיז להתקרב אליהם. אבל התמונה הזאת הולכת ונהיית מצומצמת יותר משנה לשנה. למה? בראש ובראשונה, אני מניח, בגלל כסף. עולה הרבה כסף להביא את הסרטים כי מדוברים. הם מבוקשים בכל הפסטיבלים והמפיצים הבינלאומיים גילו שסרט יכול לייצר הכנסות לא רעות רק על בסיס התשלום – הלכאורה סמלי – של השכרת הסרט להקרנה חד או דו פעמית בפסטיבל. פסטיבל ירושלים, כמדומני, עדיין מסרב לשלם על סרטים, והוא מסתמך על טוב ליבם של מפיצים/חברים/יהודים יקרים, שעדיין מוכנים לעשות טובה ולשלוח סרטים בחינם, על סמך המוניטין של הפסטיבל. לא בטוח שהוא יוכל להמשיך במדיניות הזאת לאורך זמן. הזמנים השתנו. ואם ימשיך במדיניות, הסרטים המדוברים יתאדו ממנו.
ויש בעיה נוספת, שלדעתי היא חמורה אפילו יותר: הסיטואציה היא שסרט באמת מדובר יהיה לרוב סרט שזכויות ההפצה שלו נמצאות בידיו של מפיץ מקומי כלשהו. בין אם הוא רץ לקנות את הזכוית בעקבות באז/פרסים בפסטיבלים, או כי המצב הוא שממילא למפיצים בארץ יש חוזים סגורים מראש עם רוב המפיצים הגדולים הבינלאומיים. והמפיצים? הם לא כל כך ששים לתת סרטים לפסטיבלים. כדי שיתנו סרט, זה צריך להתמזג עם תוכנית ההפצה שלהם. אם הסרט מתוכנן לעלותבחודש הקרוב, יש סיכוי שיתנו. אם הם שומרים אותו לעונה הבאה, לא יתנו.
למעשה, קולנוע לב יכול לארגן בעצמו ברגע זה פסטיבל קולנוע של כמה מהסרטים הבינלאומיים הכי מדוברים של השנה האחרונה: "הנביא" של ז'אק אודיאר, "כוכב זוהר" של ג'יין קמפיון", "סרט לבן" של מיכאל האנקה, "אגורה" של אלחנדרו אמנבאר ו"יהודי טוב" של האחים כהן – כולם שלהם. ומה הם נתנו לפסטיבלים בארץ? את "Fish Tank" של אנדריאה ארנולד ואת "ללא שם" לירושלים ואת "מחפשים את אריק" של קן לואץ' ואת "9" של שיין אקר לחיפה. לא בדיוק הפילה של המלאי שלהם.
יש המון סיבות למה סרט מסוים לא מגיע לפסטיבל קולנוע. כשאני שואל באכזבה "איפה הסרט הזה והזה", משתמע מזה ששאני טוען שאוצרי התוכניה לא שמו לב לקיומו של סרט – או לא התעניינו בו – למרות שאני סקרן ממנו מאוד. אני מניח שגם זה קורה, אבל ברוב המקרים כולנו מסתקרנים מאותם סרטים (הם לרוב גם ראו אותם, כי הם מסתובבים בפסטיבלים בעולם ואני שנים שלא הייתי בפסטיבל בחו"ל), ואלה נסיבות אחרות שמונעות מסרט מסוים להגיע לפסטיבל: כסף ומפיצים, כבר אמרנו. זמינות עותקים היא סיבה נוספת. בכל רגע נתון מתקיימים לא מעט פסטיבלי סרטים נוספים: לירושלים מגיעים סרטים הישר מקרלובי-וארי שמתקיים כמעט בחפיפה. ולחיפה החיים קשים כפליים: הפסטיבל מתקיים מיד אחרי טורונטו, תוך כדי ניו יורק ורגע לפני לונדון. חיפה לא על המפה של המפיץ הבינלאומי של הסרט הכי מדובר מקאן. כך קורה שהפסטיבלים בישראל הופכים יותר ויותר לפסטיבלי "המיטב של השנה הקודמת". או פסטיבל "סרטו-הלפני-אחרון". שימו לב, למשל, שלפסטיבל חיפה לא הגיע אפילו סרט אחד מהזוכים בפסטיבל ונציה שהתקיים חודש לפניו.
וכך, כמה מהסרטים שקראתי עליהם הכי הרבה בשנה האחרונה, לא הגיעו לא לירושלים, לא לחיפה ולא לקולנוע. סרטים כמו:
Precious, הזוכה מסאנדאנס.
The September Issue, התיעודי על אנה ווינטור.
The Cove, התיעודי על ציד הדולפינים.
Humpday, קומדיית הגיי-פורן מסאנדאנס.
In the Loop הסאטירי (שכבר יצא בדי.וי.די, תודה רבה לא צריך טובות).
It Might Get Loud, התיעודי על גיבורי הגיטרה החשמלית.
White Ribbon, של האנקה, זוכה קאן.
A Prophet, של אודיאר.
Thirst, סרט הערפדים של פארק צ'ן-ווק ("שבעה צעדים").
Mother, החדש של בונג ג'ון-הו ("המארח").
Kinatay, הפיליפיני, זוכה פרס הבימוי בקאן.
Bright Star, של ג'יין קמפיון.
Enter the Void, של גספר נואה.
Face, של צאי מינג-ליאנג.
Air Doll, של הירוקזו קורה-אדה.
Hadewijch של ברונו דימון.
Adventureland, של גרג מוטולה (שגם כבר יצא בדי.וי.די, לא צריך טובות).
The Hurt Locker, של קתרין ביגלו (כנ"ל, בדי.וי.די, אבל איך הייתי מת לראות את הסרט הזה בקולנוע).
וגם את "הדרך" ואת "קפיטליזם, סיפור אהבה" של מייקל מור, מיבול ונציה, רציתי כבר לראות בחיפה.
וגם את שני הסרטים האחרונים של אטום אגויאן לא ראינו כאן, "הערצה" ו"קלואי" ("הערצה" היה אמור להיות מוקרן בחיפה, אבל הגיע ללא כותרות תרגום ולכן לא הוקרן).
ומה עם "שרי" של סטיבן פרירס, שהסתובב בטרום-בכורות בסינמטקים, ושנראה שהוא הולך ומאבד את המומנטום ההפצתי שלו.
ובכלל, המפיצים בארץ גונזים כל כך הרבה סרטים, שלפחות יתנו אותם לפסטיבלים. אולי הם יגלו שיש לסרטים האלה קהל ובאז (ע"ע "אנשים מצחיקים" של ג'אד אפטאו, שאם היה מוקרן בפסטיבל ירושלים, כמו "הדייט שתקע אותי", אולי לא היה נגנז. ואם כן, לפחות קהל היה יכול לראות אותו על מסך לפני הגניזה).
============
אז העניין הוא כזה: אם באמת קשה לפסטיבלים הישראלים הקטנים והעניים להתמודד בתחרות מול הפסטיבלים הגדולים של העולם שמתקיימים בין יוני לאוקטובר, אולי הגיע הזמן להשיק פסטיבל חדש. שיתקיים בינואר. מחוץ לפקקי התנועה של הפסטיבלים האחרים. ואז הסרטים מוונציה ומטורונטו ומלונדון – שהיה מאוחר מדי וצפוף מדי להזניק אותם לחיפה – יגיעו אליו. ואז כל סרטי האוסקרים של המפיצים בארץ, שממילא יוצאים בסביבות פברואר-מרץ, יוצגו שם בטרום בכורות. זה יעזור גם לתחרות הישראלית: בגלל הקרנות האקדמיה בין מאי לאוגוסט, התחרויות בחיפה ובירושלים איבדו את כל העוקץ שלהם כמקפצות להקרנות בכורה עולמיות, או אפילו מקומיות. עד ינואר, יש להניח, יהיו מוכנים סרטים נוספים. או שסרטים שממילא מתוכננים לצאת ב-2010 יחכו עם קמפיין האופיר שלהם, יושקו בפסטיבל החדש של ינואר, יופצו בין יולי לספטמבר שאחרי, ורק אז יתחרו באופיר. הכל נשמע הגיוני יותר ככה. וכך, בגלל שישראל – מה לעשות – היא מדינה בה לא משיקים קמפיינים לאוסקרים ולסרטים מדוברים, זה יהיה פסטיבל של סיכום שנה.
אני מדפדף בין כל המסגרות של פסטיבל לונדון. שמח למצוא סרטים שכבר הגיעו למסכים בארץ. אבל תוהה האם כל שאר הסרטים יגיעו אלינו רק לפסטיבל ירושלים 2010, או לעולם לא?
תגובות אחרונות