ולבסוף – אחרי ההתלבטות – החלטתי לוותר על "בנא" וללכת על "אנטי-כרייסט". אני מקווה ש"בנא" יוקרן בקרוב בתל אביב ואוכל לצפות בו אז (אולי במסגרת פסטיבל סרטי-מיכאל-מושונוב-מגלם-דמויות-מאותגרות – ב"בנא" הוא חולה נפש, ב"מבול" הוא אוטיסט). איך היה "בנא"? מגיבי הבלוג חלוקים בדעותיהם. (תגובות 1 ו-10).

למרות הצער ששברתי את תוכניתי להשלים את הצפייה בכל סרטי התחרות הישראלית, אני שמח על הבחירה שעשיתי. "אנטי-כרייסט" הוא סרטו הטוב ביותר של פון-טרייר זה שנים, ובמידה רבה הסרט הוא סיכום סגנוני ותימאטי של סך עבודותיו ב-20 השנים האחרונות. מבחינה אסתטית, הוא חזר לשיאו – עם עבודת צילום נפלאה של חתן האוסקר הטרי, אנתוני דוד מנטל (הו, תנו למעריצי "נער החידות ממומביי" לשזוף עיניהם בסרט הזה). ומבחינה תימאטית הסרט הזה חושף באופן מופגן ובוטה את מה שפון-טרייר רק רמז עליו מאז "לשבור את הגלים": הוא לוקה בפוביית נשים די יוצאת דופן. "אנטי-כרייסט" הוא אחד הטקסטים המיזוגניים ביותר שאי פעם הונחו על גבי צלולויד.

ולגבי האלימות שחותמת את הסרט: לא שום דבר שחובבי סרטי "המסור" לא ראו קודם. או צופי "המורה לפסנתר" ו"משחקי שעשוע" של מיכאל האנקה. מבחינתי, דווקא סצינת הפתיחה, בה מתואר איך נהרג בנם של גיבורי הסרט, היתה הכי מפלצתית וזוועתית וטורדת מנוחה, בצינה שלה, בשיוויון הנפש שלה. ובסופו של דבר, נדמה שפון-טרייר די מאשים את הנשים בכל, לא?

במקביל להקרנה בפסטיבל חיפה, הסרט הוקרן גם בפסטיבל ניו יורק. ושם חטף אחד הצופים – שישב ליד לילי טיילור – התקף חרדה וקרס. בחיפה פשוט יצאו חלק מהצופים (באולם שהיה בערך חמישית מלא).

============

ב"חברה בתשלום" סטיבן סודרברג לוקח את סשה גריי, שחקנית פורנו, לסרט אמנות. ב"אנטי כרייסט" פון-טרייר לוקח את שרלוט גיינסבורג, שחקנית סרטי אמנות, לסרט פורנו.

==============

מי שצפה בסרטי פסטיבל חיפה שלשום לפי הסדר ראה אחרי הצהריים את האיגואנות של ורנר הרצוג ובלילה את הכלב המדבר של פון טרייר. אם סרטים מאפשרים הצצה את הנפש של מי שעשה אותם, אני חייב להסיק שגם הרצוג וגם פון-טרייר איבדו את שפיותם. התחרפנו. אלה שלא עלו לחיפה ונשארו בתל אביב יכלו להיתקל בעוד במאי שהתחרפן: לאוס קאראקס, שהאפיזודה שלו, "חרא", מתוך סרט האנתולוגיה "טוקיו!" היא אקט התחרפנותי מובהק. (מצד שני, קאראקס התחרפן כבר מזמן. ל"אנטי כרייסט" שלו קראו "לולה פולה X"). אני הרגשתי שהרצוג וקאראקס פשוט לא שמו קצוץ על הפרויקטים המסחריים-מוזמנים שהם נקלעו אליהם והפגינו את שאט הנפש שלהם בהנפקת סרטים שמתהדרים ברישול ועוסקים בדמויות תמהוניות.

============

ואם מצפייה בסרטים אפשר להתוודע לעומק-עומקי אופיו ונשמתו של יוצרם, הרי שאני חייב להסיק שהאנג סונג-סו הקוריאני הוא איש נורא משעמם. המבקרים בעולם עוקבים אחרי סרטיו, ואני – בתגובה פבלובית לא ברורה – הולך לראות אותם ומוצא את עצמי משתעמם ומתעצבן בכל פעם מחדש. סרטו הלפני אחרון, שמוקרן בחיפה, "כאילו שאתה יודע הכל", הוא סרט מרושל וכעור על במאי שמגיע לפסטיבל קולנוע לשמש כשופט בתחרות הסרטים. ואז…. כה השתעממתי שיצאתי מהסרט. הפסדתי משהו?

=========

גם אני רציתי לראות את "הערצה" של אטום אגויאן, וגם אני התאכזבתי כשהקרנתו בוטלה. כשהתלבטתי מה לראות במקום, הלכתי על אחת ההמלצות של מישהו מקוראי האתר ונכנסתי ל"שדה בר" הרוסי. למרות שהיו בסרט כמה רגעים חביבים (התיאור של הסרט בטוקבק בפוסט ההוא די מדויק), הוא בסופו של דבר לא היה טוב במיוחד בעיני, ובעיקר נדמה שהוא החליף סגנונות אחת לכמה שוטים.

============

מה שכן, מי שיצפה ב"שדה בר" וב"מורפיום" ברצף יחווה מיני-פסטיבל של סרטים רוסיים על רופאים המשובצים באיזורים נידחים.

מי שיצפה ב"באסקי" וב"מורפיום" ברצף יראה סרט אחד שנכתב בשיתוף עם סרגיי בודרוב האב וסרט שני שנכתב בשיתוף סרגיי בודרוב הבן.

מי שיצפה ב"אנטי כרייסט" וב"מסביב להר קטן" יראה ברצף את שרלוט גיינסבורג ואז את אמה, ג'יין בירקין.

============

הסרט-הכי-סימפטי-שלא-שמעתי-עליו-קודם שראיתי עד כה בפסטיבל הוא "צפון". סרט מסע נורבגי מתוק נורא.

כשאני יכול, אני מנסה לכתוב כמה מילים בין סרט לסרט בטוויטר. התעדכנו כאן.

============

ואם אתם בבית מחפשים איך להעביר את הזמן בשעה שכל השאר בפסטיבלים/דרכים/חופשות/אירועים, הנה הצעה:

קראו את הפרופיל של ה"ניו יורקר" על ניקי פינק, בלוגרית הקולנוע הכי משפיעה/שנואה.

ואז קראו את פוסט התגובה של פינק עצמה לכתבה, בו היא מתארת בארסיות איך היא ואחרים יצרו מניפולציות על הכתב, העורך ובודקי העובדות כדי שישמיטו לא מעט מהסיפורים בכתבה.

ואז את הדברים שאן תומפסון – אחת המרואינות – כתבה בבלוגה על פינק ועל הכתבה.

ואז את דיוויד פולנד מגיב בבלוגו לכתבה ונכנס – כהרגלו – בפינק ובשרון ווקסמן.

הכתבה של ה"ניו יורקר" היא כבר יומיים שיחת היום (יומיים…) בהוליווד.

============

ובארץ: האם רון מיברג יוכל להיות הניקי פינק הישראלי? דבורית כותבת על מיזם האינטרנט המתגבש של רון מיברג, אבל מציגה גם מייל שהפיץ בין מכריו בו תהה האם מישהו יהיה מוכן לשלם מאה דולר לשנה דמי מנוי לאתר. הרעיון של אתר/בלוג של מיברג מעולה בעיני. הרעיון של דמי מנוי נשמע לי איום. פינק, פולנד, תומפסון, וולס: כל אחד מהם הוא מודל אפשרי – כל אחד עם המוניטין שהו צבר בדפוס – די לקיים בלוג ולהתפרנס ממנו, מבלי לסגור אותו למנויים. אני מקווה שמיברג ימצא את המודל הנכון שיתאים לו.

הפוסט הזה היה אמור להתפרסם הבוקר. רק עכשיו – בהפסקה בין סרטים – גיליתי שהוא לא עלה.

אני מתחיל את פסטיבל חיפה שלי היום עם דילמות ומצוקות. מצד אחד, יש רק סרט אחד היום שאני מחכה לו ומצפה לו. מצד שני, שלושת הסרטים הכי מסקרנים שמוקרנים היום (מבחינתי) מוקרנים במקביל, זה על זה. אז במה אבחר, ב"בנא" (22:00, רפפורט), הסרט הישראלי הראשון המוקרן בתחרות העלילתית, או ב"אנטי-כרייסט" (23:00, אודיטוריום), הסרט הכה מדובר/מושמץ של לארס פון-טרייר (הוא יוקרן שנית ביום שישי, אבל לא אהיה בחיפה אז). מצד שלישי, יש את "המתבגרים" (22:30, סינמטק חיפה) במסגרת המחווה לאליוט גולד. זה סרטו של ריצ'רד ראש, במאי לא אחיד אבל תמיד מסקרן, שביים אחר כך את "הכפיל" עם פיטר אוטול (וגם את "צבע הלילה", אחד הגילטי-פלז'רס החביבים עליי). את הסרט הזה לא ראיתי, ואיך שהוא יש לי תחושה שהוא יהיה יותר היפי מ"לקחת את ודדסטוק" ואולי יותר פרובוקטיבי מ"אנטי-כרייסט". אבל אני לא באמת יודע. אם זה היה פסטיבל בחו"ל הייתי נכנס ב-22:00 ל"בנא" נותן לו 45-50 דקות הזדמנות, ואם הוא לא היה מעניין אותי הייתי יוצא ל"אנטי-כרייסט". אבל בגלל שזו בכורה ישראלית כאן בארץ יש את עניין הנימוס והכבוד – מבכורות ישראליות בפסטיבלים, כשהיוצרים באולם, אני באופן עקרוני לא יוצא באמצע. נראה לי לא נכון ולא הוגן (ויש גם את העניין שמן הסתם סרט בבכורה ישראלית יתחיל לפחות באיחור של בטח 20-30 דקות). מה אעשה? אין לי מושג. אחליט ברגע האחרון.

(אגב, ליוצרי "בנא" אולי כדאי שאחליט לוותר על סרטם וללכת ל"אנטי-כרייסט". קורה לי באופן עקבי שכשאני מחמיץ סרט אחד בתחרות בפסטיבל, זה הסרט שלבסוף זוכה. בפעם האחרונה זה קרה לפני שנה בחיפה, כשרק את "שבע דקות בגן עדן" החמצתי וזה הסרט שזכה).

שני הסרטים היחידים שראיתי שמוקרנים היום היו לא מספיק טובים, אם כי כל אחד מהם יכול לספק חוויה פסטיבלית מסוג שונה לחלוטין.

צריך להודות: לפסטיבל חיפה יש קהל חיפאי אדוק ונאמן, ויחסית די מבוגר. הקהל הזה – שבוודאי נרדם והשתעמם ב"איש דוחף עגלה" של ראמין בהרני לפני כמה שנים – עשוי די לחבב את סרטו השלישי, "להתראות סולו" (12:00, רפפורט). אבל מי שעדיין חושב שבהרני – אמריקאי ממוצא אירני – הוא אד הקולות העצמאיים המקוריים ויוצאי הדופן בקולנוע האמריקאי, עשוי לגלות שב"להתראות סולו" הוא משייט נורא קרוב לגבולות הקיטש הסנטימנטלי. ייאמר לזכותו שהוא לא ממש מידרדר לשם, ושיש משהו ג'ים-ג'רמושי בנזיריות שלו, ובעריכה שבורחת מכל רגע של רגשנות, אבל הסרט – המספר על ידידות בין נהג מונית אפריקאי ובין קשיש אמריקאי מריר, ש(אולי) מאס בחייו – נראה נוסחתי וצפוי. אבל, קשישי הכרמל – שלעמים נדמה לי שבאים לסרטים בחיפוש אחר נופים ונושאי שיחה ולא קולנוע – עשויים למצוא בו עניין (וסליחה אם אני עושה הכללות, שהן בוודאי לא נורא הוגנות, ונעשות כאן למטרות קומיות בעיקר, אבל לפסטיבל חיפה יש את הקהל הכי מצחיק בעולם, בעיקר בהקרנות היום).

אם "אנטי-כרייסט" "חונך" את משבצת "שנוי במחלוקת" של הפסטיבל, הרי ש"פקד מושחת" (18:00, אודיטוריום) של ורנר הרצוג היה צריך לחנוך את מסגרת ה"וואט דה פאק". השיבוץ ב-18:00 מבלבל ומטעה. את הסרט הזה צריך לראות מאוחר בלילה, עייפים, וגם די שיכורים. ואז, נדמה לי, אופיו האמיתי יחשף. אם "פקד מושחת" היה אמור להיות טריפ קומי, הוא הצליח. אם הוא פילם נואר מיסתורי ומותח, הרי שהוא טריפ קומי. הסרט הזה כה משונה והזוי שאני, בחיי, לא מצליח להחליט אם מדובר בהברקה גאונית או באד הסרטים הגרועים שראיתי מימיי. החטוטרת היחידה שהסרט הזה צריך לסחוב על גבו זה איזשהו חיבור גנטי לא מוצדק ולא הוגן ל"פקד מושחת" של אייבל פררה, יצירת מופת של איבוד שליטה. לא ברור אם ורנר הרצוג הוזמן ליצור סרט המשך או רימייק או מה, אבל חשוב להבהיר ולהדגיש: למעט השם, אין שום קשר בין שני הסרטים. כלום. לא בדמות. לא בעלילה. לא בסגנון (אולי רק ברמת הקונספט החד שורתי: בלש משטרה שהופך למכור לסמים ונהיה יותר גרוע מכל הפושעים שהוא עוצר). מה שכן, שני הסרטים הם צילומי הסי.טי של הבמאים המטורפים שיצרו אותם. נדמה לי שמבחינה קולנועית אני מחבב את הטירוף של פררה יותר. והגרסה של הרצוג: אני מניח שהיא סוג של פרודיה או פארסה על הרעיון. אחרת קשה לי להסביר את הסרט הסרט המשונה הזה.

ויש את "ענקי" (Gigante) עוד סרט שמסקרן אותי לראות, שהיה אחד הסרטים המדוברים בפסטיבל ברלין השנה. אבל הוא ב-21:30 בקריגר, שזה גם בצד השני של היקום (מנקודת מבט חיפאית), וגם עולה על שלושת הסרטים שאני מתלבט לגביהם מתחילת הפוסט. יאוש.

יש למישהו המלצות נוספות?

אני נע ונד בכבישים. אז אם אתם כבר התחלתם את בילויי הפסטיבלים שלכם בחיפה או באייקון בתל אביב, זה הזמן וזה המקום לספר מה ראיתם, מה מומלץ, מה מבאס, ומה קורה מסביב.

אני מחובבי אנג לי, אבל סרטו החדש הוא סוג של מפח נפש (אם כי יש בו משהו מהנה, גם אם זו הנאה קצת נדושה, שבלונית וטלוויזיונית). אני גם לא מבין איזה ערך מצאו בו פרנסי פסטיבל כדי לקבוע אותו כסרט פתיחה לפסטיבל. הסרט הזה לא מצליח לסחוף. הנה ביקורתי:

פורסם ב"פנאי פלוס", 30.9.2009

אנג לי, שוב הביתה. אבל איפה זה הבית? הבמאי הטייוואני שמנייד את חייו בין סין ובין אמריקה עשה קריירה לא רע מהיותו זר בכל מקום. ככזה הוא הצליח להעביר לא רע עד כה את התחושה שהוא סוג של יוצר שכוחו הוא בהתבוננות מן החוץ אל אורחות החיים של החברות אותן הוא מתעד. אבל מזה שני סרטים שאנג לי מאכזב אותי. תחילה ב"תשוקה, זהירות" וכעת ב"לקחת את וודסטוק", שני סרטים שעוסקים בתשוקה וסחף חושים, אבל מתנהלים בצורה מיושבת, מקורקעת ונטולת אנרגיה אמיתית. וזה הבמאי שהצליח למעוך אותנו כהוגן עם "סופת קרח" ולהעיף אותנו עם "נמר דרקון". זה הבמאי שנדמה שהעיסוק העקבי שלו בחיבור בין מיניות ובין טבע (בין אם טבע האורבני, או הטבע הפראי, הנוף שמקיף את גיבוריו העסיק אותו לא פחות מהגינונים החברתיים בהם הם פעלו) יצר סרטים שגם כשהם נראו מוחמצים (“לרכוב עם השטן", למשל) היה בהם משהו מרתק תימאטית. האם זו קללת "הר ברוקבק"? למרות שבעיני "סופת קרח" ו"נמר דרקון" היו שיאיו, אולי אנג לי חש ש"הר ברוקבק" היה שיא שהוא חושש למחזר? האם זה מה שגרם לו לקחת סיפור עם פוטנציאל כה עז לסיחרור, כמו חדוות הגילוי העצמי שמתרחשת במקביל לפסטיבל וודסטוק, ולביים את זה באופן כה מאופק, כמעט חסר חיים?

אולי האשם הוא הוא בחומר. “לקחת את וודסטוק" נראה כמו סרט טלוויזיה, מהסוג שמופק לרגל תאריך עגול לאירוע מסוים ומשחזר את הנסיבות להתקיימות האירוע. במקרה הזה, זו הצצה אל מאחורי הקלעים של הפקת פסטיבל וודסטוק באוגוסט 1969. הסיפור היחסית מוכר על היוזמה של מייקל לאנג והסחטנות של החוואי מקס יאסגור נדחקים טיפה הצידה לטובת הסיפור של אליוט טייכברג (או טייבר, כפי שקראו לו בשיבוש שמו היהודי), האיש ששידך בין לאנג, יזם הפסטיבל, ויאסגור, החוואי שעל אדמתו נערך המופע, שהפך לשלולית הבוץ הגדולה ביקום. הסיפור עצמו לא רע, בהנחה שלא שמעתם אותו מיליון פעם קודם. אבל הבעיה היא שאנג לי מגיע לסרט הזה עם מנועים יצירתיים כבויים. הדבר היחיד שהוא מצליח לייצר זה חיקויים משונים לערכה מפוצלת המסכים שאיפיינה את הסרט התיעודי "וודסטוק" של מייקל וודלי (שסקורסזי היה אחד מעורכיו). אם כל מה שלי יכול לעשות זה לספר סיפור על ילד-טוב-ירושלים של הורים יהודיים ניצולי שואה ואיך מטח ההיפים בא ושינה את חייו ולעשות את זה כשהוא מחקה סרט אחר שממילא מספר כמעט אותו סיפור, הרי שהוגן לתהות "מה הטעם"? ובעיקר, נדמה שלי מגיע לסרט הזה כשהוא מנסה לעשות מה שאחרים עשו לפניו טוב יותר. הוא לוקח, למשל, את  אריק גוטייה, הצלם הנפלא של "עד סוף העולם", סרטו המסחרר ושובר המוסכמות ומרובה החוויות של שון פן (גוטייה, אגב, גמר לצלם את סרטו של לי והגיע לישראל לצלם כאן את "מיראל", סרטו הבא של ג'וליאן שנאבל). הוא אפילו לקח את אמיל הירש, ששיחק אצל פן את התפקיד הראשי, ונתן לו כאן תפקיד משנה. אבל אין זכה לתחושת השחרור העזה של הסרט ההוא. “לקחת את וודסטוק" הוא סרט עם שריר תפוס.

ויותר משונה: הרעיון של לי לספר סיפור הקשור לפסטיבל, אבל שמתרחש בגבו אל הפסטיבל, משומש אף הוא. לפני עשר שנים בדיוק ביים טוני גולדווין, שחקן שהפך לבמאי לא רע בכלל, סרט סימפטי מאוד בשם "השנה שבה הלכו על הירח". הסרט ההוא – ממש כמו "לקחת את וודסטוק" (או "ריקוד מושחת") – עסק בהרגל של יהודי ניו יורק לבלות את הקיץ בכפרי הנופש המיושנים של הרי הקטסקיל. אלא שבקיץ ההוא, שהתחיל עם הנחיתה על הירח ונגמר בפסטיבל וודסטוק – אשה אחת (דיאן ליין) עוזבת את בעלה ומגלה את עצמה בזרועותיו של היפי לא יהודי (ויגו מורטנסן), ובמקביל, בתה (אנה פקווין) חווה חוויות ראשונות של נשיות ומיניות. את דמותו של הבעל הנבגד גילם שם לייב שרייבר, שצץ כעת ב"לקחת את וודסטוק" בתפקיד טרנסקסואלי, המזכיר את מה שעשה ג'ון ליתגו ב"החיים על פי גארפ". ובקיצור, אנג לי ממחזר את עצמו ואותנו למוות בסרט הזה, שכדי איכשהו לסמפט אותו צריך להגיע אליו מבלי לדעת שפסטיבל וודסטוק אי פעם התקיים. מי שיראה קודם את "לקחת את וודסטוק" ואז את "וודסטוק" התיעודי המונומנטלי של מייקל וודלי, ימס לו המוח מאקסטזה.

"לקחת את וודסטוק": בתי קולנוע ושעות הקרנה

פורסם ב"פנאי פלוס", 30.9.2009

שניים במחיר אחד
חיפה, מאחוריך! ההגמוניה של פסטיבל חיפה בסוכות נסדקת השנה על ידי פסטיבל אייקון התל אביבי, המציג מבחר מצוין של סרטי מדע בדיוני ופנטזיה. פריוויו מעורבב לשני הפסטיבלים, שאין ברירה אלא לזפזפ ביניהם

תדהמה! כבר שנים – שנים! – שאת המדור שלפני סוכות אני מקדיש לפסטיבל חיפה. הפתיח תמיד זהה – פסטיבל קטן יותר, שכונתי יותר, פחות יומרני מהאח הירושלמי, ולכן גם לא פעם מפתיע יותר בבחירות שלו (אבל גם קצת חפיפניקי בהתנהלות הטכנית שלו מצד המקרינים/סדרנים/עמידה בזמנים). בשנים האחרונות לפריוויו החיפאי התלוותה גם בוקסה קטנה שהזכירה שבמקביל בתל אביב מתקיים פסטיבל אייקון לסרטי מדע בדיוני ופנטזיה. והשנה? נקודת מפנה, כמדומני. הפסטיבל התל אביבי מכיל כמות מרשימה של סרטים מסקרנים, ולעומת זאת הפסטיבל החיפאי מציג רפטואר מעט מאכזב (לפחות על סמך צפייה מוקדמת וקריאת התוכניה. אני לוקח בחשבון, ואף מצפה ומקווה, שבשטח יתברר שהפסטיבל מכיל המון סרטים מצוינים. צפו להמלצות/אזהרות נוספות מחיפה במהלך השבוע הבא). כך שהשנה בפעם הראשונה, אקיים כאן פריוויו כפול, גם לפסטיבל החיפאי (שיתחיל במוצ"ש, 3.10 עד מוצ"ש 10.10 ויתקיים ברובו במתחם האודיטורים/סינמטק/רפפורט במרכז הכרמל) וגם לפסטיבל התל אביבי (שיתחיל ביום ראשון, 4.10 עד ה-10.10 ויתקיים במתחם סינמטק תל אביב). השנה אזפזפ הלוך ושוב בין הפסטיבלים. הנה מה שכבר ראיתי ואני יכול להמליץ לכם לראות (או לוותר):

"ירח" (פסטיבל אייקון). תכל'ס, זה כרגע הסרט הכי טוב והכי משמעותי שתראו בחול המועד סוכות הקרוב, וזה שיחוק עצום מצד פסטיבל אייקון שהם הצליחו להשיג אותו. זהו ללא ספק גם אחד הסרטים הכי מדוברים של השנה והוא גרם לנו לשנן את שמו של במאי צעיר שאני מניח שעוד נשמע עליו לא מעט. קוראים לו דנקן ג'ונס, הוא הבן של דיוויד בואי (במקור דיוויד ג'ונס), אבל על פי סרט הבכורה שלו נראה שהוא דווקא הבן של רידלי סקוט (למרות שהעלילה יכולה להיראות מושפעת מהשיר "Space Oddity” של בואי). ההישג הכי גדול של הסרט הוא בעובדה שהוא מוכיח – מסוג ההוכחות שנעים להיתקל בהן אחת לכמה שנים – שלא צריכים תקציבים גדולים כדי לעשות סרטי מדע בדיוני מוצלחים. “ירח" נעשה עם לא הרבה כסף, ועם מעט מאוד אפקטים, וקצת צילומי מיניאטורות שהיעדר התקציב מורגש בהן. אבל יש לסרט הברקה עלילתית/תסריטאית: הוא מתרחש רובו בלוקיישן אחד (תחנת חלל על הירח) ויש בו שחקן אחד בלבד (סם רוקוול). מעט השחקנים הנוספים מופיעים בקטעי וידיאו (תשדורות מכדור הארץ) או בקולם בלבד (קווין ספייסי מדבב את דמות המחשב/הרובוט שמנהל את התחנה). רוקוול מגלם פועל מטעם תאגיד האנרגיה שהקים מתקן כרייה על הירח, שסופר את הימים עד שתסתיים המשמרת שלו בת שלוש השנים. אלא שרגע לפני שזה קורה הוא מגלה שהוא לא לבד. ושיש בתחנה כפיל שלו. למה? ומי מהם הוא האמיתי? אם "סולריס" של טרקובסקי היה התשובה הסובייטית ל"2001: אודיסיאה בחלל" הרי ש"ירח" הוא איזשהו עירבול שנון של שניהם – תחושת הבידוד של "סולאריס" והאדם ביד המחשב של "2001” – בתוספת הבימוי הקליני שמזכיר את "הנוסע השמיני" (בלי האימה). וגם הזכיר לי קצת את הלואו-טקיות ההיי-טקית של "פריימר", סרט מדע בדיוני שזכה בסאנדאנס לפני כמה שנים ושגם בו היה גיבור שהכפיל את עצמו (אבל בנסיבות שונות). בגלל שגם לגיבור וגם לשחקן קוראים סם, ובגלל שגם הדמות וגם השחקן הם סוג של כפיל/שיבוט, הרי שיש כאן גם איזושהי אמירה קולנועית על מהות המדיום עצמו.

"הכפיל חוזר הביתה" (פסטיבל אייקון). ובאופן מפתיע לגמרי, מיפן מגיע סרט כמעט זהה ל"ירח". רק שהוא… נו… יפני. אם "ירח" נראה כמו רידלי סקוט עושה את "סולריס" כסרט דל תקציב, “הכפיל חוזר הביתה", שביים קנג'י נקג'ימה, נראה כמו אוזו עושה טרקובסקי. אני חייב להזהיר: זה פחות טוב ממה שנדמה. הצד הוויזואלי מרהיב, אין ספק. שוטים סטטיים, קפדניים, קונטרסטיים מאוד. וגם הרעיון לא רע, בדרכו המעט צפויה (למי שיצפה ב"ירח" קודם): אסטרונאוט יפני יוצא למשימה בחלל אבל לפני כן מסכים לעבור שיבוט למקרה שיהרג בעת מילוי תפקידו. הדי.אן.איי והזכרון שלו נשמרים במחשבי החברה, ואכן מגיע הרגע בו יש צורך לעשות בהם שימוש. אם ב"ירח" נדמה היה שיש עיסוק בדימויים ובבואות (שחקן מול דמות, בן שיוצר את בכורתו מול היצירה שפרסמה את אביו), ב"הכפיל" יש עניין עם תאומים. האסטרונאוט היה חצי מתאומים זהים. חיצונית הם היו זהים לחלוטין. אבל מבפנים היו ביניהם הבדלים, ורק אמם ידעה להבדיל ביניהם. כשמגיע תורו של הכפיל להיכנס לתמונה (וכמו ב"ירח", גם כאן יש יותר מכפיל אחד) מתעורר הדיון בעניין הזה שנקרא "נשמה", שאותה – מתברר – אי אפשר לשבט. ההרהור הבודהיסטי על מהות הנשמה ואיפה היא בדיוק מסתתרת הופך את "הכפיל חוזר הביתה" לסרט מעניין לדיונים, אבל חוששני שלמרות רגעים יפים ואסתטיקה נאה, הסרט הזה הוא קצת כמו הקלישאה של סרט הארט-הוס הטיפוסי-מדי: יותר מדי שוטים סטטיים שקטים, שלא ממש מתכנסים לכדי יצירה באמת מרשימה.

"פרנקלין" (פסטיבל אייקון/פסטיבל בחיפה). והנה שיתוף פעולה בין פסטיבלי סוכות. ויודעים מה? אולי באמת צריך לאחד בין הפסטיבלים? להפוך את אייקון לתת-מסגרת בתוך פסטיבל חיפה. אבל שיתוף הפעולה של הפסטיבלים בהבאת הסרט הבריטי הזה אומרת גם משהו על הסרט עצמו: הוא לא באמת דרמה בריטית ריאליסטית והוא לא באמת סרט פנטזיה/מדע בדיוני. הוא סוג של גם וגם. אבל האמת, הוא לא ולא. למרות שתמצאו בו את אווה גרין (“החולמים”), סם ריילי (“קונטרול") וריאן פיליפה (“התרסקות"), “פרנקלין" הוא סרט שנדמה שהוא רוצה להתכנס לכדי שיא מרהיב, אבל הוא נותר יבש. יש לנו בחורה אחת, אמנית, עם נטיות התאבדותיות. יש לנו בחור אחד, שארוסתו נטשה אותו רגע לפני החתונה. וגבר שמחפש את בנו שחזר מעירק הלום קרב. ובין לבין, הסרט עובר למציאות אחרת, עתידנית, קומיקסית, בה מעין גיבור-על בשם פריסט מנסה לחסל את נציגי הדת והכנסייה שהוא כה מתנגד להם. כל הצירים האלה נעים במקביל ואתם מחכים לסוף כדי להבין מה הקשר ביניהם. די מהיר אנו מבינים שהעולם העתידני הקומיקסי הוא סוג של הזיה בראשה של אחת הדמויות. אבל של מי מהן? אבל למרות רגעים טובים בסצינות הכמו-קומיקס, מעין-"השומרים", כשהכל יתחבר יחד התחושה תהיה שהסרט לא הגיע לשיא שהוא הבטיח לנו, ולמרות השאפתנות של הפרויקט והבנייה הלאו-דווקא שגרתית שלו, הוא נותר מאכזב.

"מה שעובד" (פסטיבל חיפה). על "מה שעובד", סרטו החדש של וודי אלן, אכתוב כאן בשבוע הבא, אבל רגע לפני כן מעניין להפנות את תשומת הלב לכך שהמסר של "פרנקלין" ושל "מה שעובד" זהה לחלוטין. שניהם סרטים שיוצאים נגד הדת, אבל שניהם מסתיימים בכך ששתי דמויות עוברות שרשרת עצומה של "צירופי מקרים" כדי שבסופו של דבר הם ימצאו זה את זו ויבינו שהם נועדו.

"סוקיאקי ווסטרן ג'אנגו" (פסטיבל אייקון). כבר ראיתם את החדש של קוונטין טרנטינו? אז הנה עוד אחד. בערך. “ממזרים חסרי כבוד" הוא ההומאז' של טרנטינו למערבוני הספגטי – ההפקות האיטלקיות משנות הששים והשבעים שלקחו את האסתטיקה של המערבון האמריקאי הקלאסי לכיוון אלים, פורמליסטי, נטול כל קונטקסט היסטורי או מציאותי, קולנועי גרידא. עכשיו מגיע הבמאי היפני המופלא והמטורלל טאקשי מיקה ויוצר את ההומאז' שלו למערבוני הסוקיאקי. ולמי הוא קורה כדי לתת חסות? לקוונטין טרנטינו כמובן, שמופיע בתפקיד קטן בתור האיש שמספר לנו את הסיפור. הסרט הזה הוא חווייה מגניבה: מערבון מצועצע, עם שחקנים יפנים המדברים אנגלית במבטא מזעזע, התלבושות, התפאורה, התאורה, העלילה, הכל נראה מזויף לגמרי, אבל אז מתחיל האקשן, וכאן הסרט הוא סחרחרת צבעים מבדרת. העלילה על מאבק השליטה על עיירה, בין כנופיית האדומים וכנופיית הלבנים, הופכת לקרב יריות אחד ארוך בו כולם יורים בכולם והגופות נערמות ברחובות. הסרט הזה – שהוא יותר סרט אימה/מרצחים ממערבון – מבדר לאללה.

"ברונסון" (פסטיבל חיפה). והנה, נכון לרגע זה, הסרט הכי טוב שראיתי מסרטי פסטיבל חיפה, ואם יש לכם בטן לאלימות, אל תחמיצו אותו (ראו משמאל את רשימת הסרטים הנוספים שמסקרנים אותי בחיפה, בתקווה שאוכל לדווח שאחד מהם התגלה כיצירת מופת). לפני שנה הוקרן בחיפה "רעב", סרט הבכורה של האמן סטיב מקוין, המתרחש כולו בבית כלא ומספר סיפור אמיתי. “ברונסון" הוא כמו סרט תגובה על "רעב": שוב בית כלא, שוב סיפור אמיתי. אבל הסגנון שונה לגמרי. אם "ירח" נראה כאילו הושפע מ"2001: אודיסיאה בחלל", הרי ש"ברונסון" מושפע לחלוטין מ"התפוז המכאני". והסרט הזה פסיכי לגמרי. הבמאי הוא ניקולס ווינדינג רפן (“פחד X”), שנע על ציר דנמרק-ניו יורק, וביים את הסרט הזה באנגליה (ויש לו כבר סרט עוד יותר חדש בשם "Valhalla Rising” שהוקרן בשבוע שעבר בפסטיבל טורונטו), והוא מספר את סיפורו האמיתי של מייקל פיטרסן, פושע בריטי, חוליגן גלוח ראש, שנשפט לשבע שנות מאסר על שוד, ונשאר בכלא 30 שנה. למה? כי הוא פשוט נורא אוהב ללכת מכות. זו פעם שניה שאני רואה את השחקן טום הארדי ושואל את עצמי "וואו, מי זה?”. הפעם הראשונה היתה כשגילם את ביל סייקס ב"אוליבר טוויסט" של פולנסקי. ב"ברונסון" הרדי מגלם דמות קריקטורית לגמרי בהפרזה עצומה, והופך את הסיפור של האיש שכל כך אהב אלימות שהוא החליט שהוא-הוא צ'רלס ברונסון, השחקן מסרטי "משאלת מוות", לחוויה קרקסית של טירוף. הסרט הזה מסחרר מרוב רגעים שבהם לא ברור אם אנחנו מורים לצחוק או לצרוח בייסורים.

"הבחורה המתפוצצת" (פסטיבל חיפה). זואי קאזאן היא בתו של התסריטאי זוכה האוסקר ניקולס קאזאן (“תהפוכות הגורל") והתסריטאית רובין סוויקורד (“בנג'מין באטן") ונכדתו של הבמאי זוכה האוסקר איליה קאזאן. היא הופיעה בתפקידים קטנים ב"חלון פנורמי" ו"בעמק האלה", וב"הנערה המתפוצצת", סרט ניו יורקי קטנטן שכזה, היא מקבלת תפקיד רשי ראשון שגם העניק לה את פרס השחקנית בפסטיבל טרייבקה האחרון. בגלל שאני נוטה לחבב את הקולנוע העצמאי האמריקאי שלא קוה בו הרבה, בגלל שהעלילה על צעירה שלא ממש עושה הרבה גרמה לי לקוות שזה אולי ה"וונדי ולוסי" של השנה, ובגלל שהבמאי, בראדלי ראסט גריי, הוא בעלה של במאית ממוצא קוריאני, סו יונג קים (שסרטה האחרון, “הר קירח", ריגש אותי מאוד בפסטיבל ירושלים האחרון), קיוויתי ש"הנערה המתפוצצת" יהיה סוג של תגלית. הוא לא. הסרט הזה הוא מפח נפש שגובל, לדעתי, בשרלטנות. חוץ מהכשרון הנטורליסטי המוצלח של קאזאן להיראות טבעית לחלוטין בשעה שלא קורה לה שום דבר מעניין, בעל משמעות או מרגש בסרט, אין בסרט הזה כמעט דבר שמצדיק את הצפיה בו. אכזבה גמורה.

"חברה בתשלום” (פסטיבל חיפה). התחלנו עם סרט שנראה כאילו הושפע מ"סולריס", ונסיים עם הבמאי שביים גרסה נפלאה משל עצמו ל"סולריס". סטיבן סודרברג הוא הבמאי הכי חסר מנוחה באמריקה. למעשה, חוץ מטאקשי מיקה היפני, ג'וני טו הסיני וקים קי-דוק הקוריאני (שלוקח כעת הפסקה) אני לא מכיר עוד יוצר שעובד בכזה קצב מסחרר. בפסטיבל ירושלים הוצג הפרויקט הקודם שלו, “צ'ה", יצירה בת ארבע שעות שחולקה לשני סרטים. בחיפה יוקרנו שני סרטים עוד יותר חדשים וטריים שלו. “חברה בתשלום", סרט עצמאי קטן, זול ומהיר שהוקרן בפסטיבל סאנדאנס אחרי שצולם בדיוק לפני שנה, רגע לפני הבחירות לנשיאות אמריקה ודקה וחצי אחרי קריסת הכלכלה שם. ו"המודיע!”, סרט שאמור להיות מסחרי יותר, מושקע יותר, מבדר יותר, עם מט דיימון בתפקיד הראשי. “המודיע!” יגיע בקרוב להקרנות מסחריות בארץ וטרם צפיתי בו. ב"חברה בתשלום", שלא יוקרן בארץ מסחרית, צפיתי. ולמרות שסודרברג הוא אחד היוצרים שאני הכי אוהב בעולם בשנים האחרונות, בחיי שאין לי מושג מה הוא רצה מחיינו בסרט הזה. הרעיון הוא כזה: צ'לסי היא נערת ליווי יוקרתית שמקבלת אלפי דולרים לשעה מלקוחותיה. בתמורה היא מצליחה לגרום להם להרגיש שהם – למשך יום-יומיים, במערכת יחסים עדינה ואינטימית, ולא בתוך עולם של שנות ואהבה מכאנית למכירה. והיא מנהלת זוגיות עם בחור, מאמן כושר, גם הוא יוקרתי, אבל הוא מקבל רק כמה מאות דולרים לשעת עבודה. והוא מקבל את זוגתו ואת עבודתה באהבה. אחרי הכל, זו אמריקה. ועבודה זו עבודה. ביחוד כשהמצב הכלכלי כה ירוד וכולם פושטים את הרגל. והם, איכשהו, משגשגים בכל זאת. ואכן, בסרט שרוב הדיאלוגים בו מאולתרים ורב השחקנים אינם מקצועיים (מהבחינה הזאת, “חברה בתשלום" הוא פרויקט אח ל"Bubble”, סרט מאולתר קודם שסודרברג ביים לפני ארבע שנים), כולם מדברים על כסף. אבל מהיכרות עם הפילמוגרפיה של סודרברג, אני יודע שרוב רובם של סרטיו עוסקים, ברמה המטאפורית, בקולנוע עצמו. באשליה. באופן שבו הקולנוע משכתב את תפיסת המציאות ובונה מחדש את הנראטיבים ואת המיתולוגיות שבהם אנחנו נאחזים ביום-יום. ב"חברה בתשלום" השחקנית הראשית היא שחקנית פורנו אמיתית, סשה גריי. האם סודרברג מנסה להגיד משהו על הקשר בין פורנו וזנות? לא, צדקני מדי עבורו. רגע, בתפקידי משנה קטנים בסרט תמצאו, חוץ מהשחקנית, כמה במאים, תסריטאי ומבקר קולנוע (גלן קני, לשעבר מבקר הקולנוע של "פרמייר", הר אדם בולבוסי המגלם בסרט "מבקר זונות"). אז אולי יש כאן איזשהו הגיג על הקולנוע? שיש משהו ביצירה הקולנועית שמזכיר זנות? מכירת הנשמה בעבור כסף? חיים של נוחות בעבור זיוף של רגשות? ואז שברון הלב בידי המבקרים חסרי הלב? אולי.

אליוט גולד. פסטיבל חיפה יערוך מחווה לשחקן אליוט גולד, שגם יגיע לחיפה. באחרונה גולד מוכר מסרטי "אושן 11” ואילך של סטיבן סודרברג, אבל השחקן הכה-מקסים ומשעשע וציני הזה התגלה בסרטיו של רוברט אלטמן בתחילת שנות השבעים: “מ.א.ש" ו"שלום לנצח" (בו גילם את פיליפ מארלו בסן פרנסיסקו ההיפית). שני הסרטים יוקרנו בחיפה ואסור להחמיצם, ולעשות מעין הומאז' ספונטני לאלטמן. “מ.א.ש" נותר אחד הסרטים המצחיקים והפרועים בתולדות הקולנוע, ו"שלום לנצח" הוא הגרסה של אלטמן לפילם נואר. שימו לב ב"שלום לנצח" להנרי גיבסון בתפקיד ד"ר ורניגר. גיבסון מת לפני שבועיים בגיל 73. אני מניח ומקווה שגולד יקדיש את ההקרנה לזכרו.

האתר של פסטיבל חיפה

האתר של פסטיבל אייקון

האם מצבו של הקולנוע האמריקאי העצמאי בצרות? שני כנסים שהתקיימו השבוע באמריקה מציגים תמונה עגומה של הקולנוע העצמאי ודל התקציב. אן תומפסון דיווחה על אווירת המשבר בכנס אחד (ומהרהרת). וביל מקאניק, לשעבר יו"ר פוקס, נאם בכנס מפיקים וניתח את מצב העניינים אצל המפיקים העצמאים. (הנה הנוסח המלא של הנאום).

אבל דיוויד פולנד מראיין את טום ברנרד ומייקל ברקר, אנשי "סוני פיקצ'רס קלאסיקס" (המפיצים של "ביקור התזמורת", "ואלס עם בשיר" ו"לבנון") שטוענים שהם לא מרגישים שום משבר. המטרה היא לדאוג לכך שההכנסות יהיו יותר גדולות מההוצאות, ובזכות העובדה שהם שומרים על המצב הזה הם שורדים כבר 18 שנה. הנה הראיון בפריים המלא אצל פולנד. והנה, במסך חלקי (עדיין יש בעיות אימבוד כאן), אבל ממילא השיחה היא החשובה:

בסרט של נורה אפרון "ג'ולי וג'וליה" שיעלה בקרוב בארץ (אני מקווה לראות אותו בפסטיבל חיפה) מגלמת מריל סטריפ את ג'וליה צ'יילד, שהיתה בשנות השבעים כהנת תוכניות הבישול של אמריקה. דמיינו את מרתה סטיוארט, אבל ללא חוש אסתטי. בשנותיי בארצות הברית של שנות השבעים צ'יילד היתה בהחלט מפורסמת, אבל בעבור ילד שלא ראה תוכניות בישול, הכרתי אותה בעיקר בזכות המערכון הזה, מ"סטארדיי נייט לייב", והחיקוי שלה על ידי דן אייקרויד. אני בספק אם הסרט של אפרון או הגילום של סטריפ יצליחו להתעלות על זה:

רוג'ר אייברי, שותפו של קוונטין טרנטינו לתסריט ולאוסקר של "ספרות זולה" ושותפו של ניל גיימן לתסריט של "בייוולף", יבלה את השנה הקרובה של חייו בבית הכלא, אחרי שהורשע על פי הודאתו נהיגה בשכרות שהובילה למותו של נוסע בתאונת דרכים. התאונה קרתה בינואר 2008, כשאייברי, אשתו, ואורח שלהם מאיטליה, יצאו מארוחת ערב במסעדה ונכנסו למכוניתו של אייברי אחרי חצות, לנסיעה בת כמה דקות מהמסעדה לבית משפחת אייברי. בנסיעה הקצרה הזאת איבד אייברי שליטה על הרכב והתנגש בעמוד. האורח האיטלקי, אנדריאס זיני, נהרג במקום, ואשתו של אייברי נפצעה. אשתו של ההרוג נסעה במכונית מאחוריהם. למרות שגזר הדין המקסימלי על תאונה קטלנית בעת שכרות הוא 12 שנה, השופט הסתפק בשנת מאסר אחת וחמש שנות מאסר על תנאי אחרי שהתרשם מכך שאייברי הביע חרטה, והגיע להסדר פיצויים עם אלמנת ההרוג, על סך 4 מיליון דולר. עורך דינו של אייברי מקווה להשיג לו תנאי מאסר כאלה שיאפשרו לו להמשיך לעבוד על תסריטים שכבר הוזמנו ממנו.

אייברי גם ביים סרט בשם "להרוג את זואי". אני חושב שבמאים צריכים לחשוב טוב טוב על השמות שהם נותנים לסרטים שלהם, ותוהה איך היו נראים חייו של אייברי אם היה קורא לסרט השודים האלים עם איתן הוק אריק סטולץ וז'ולי דלפי "הבריאות הטובה והחיים המאושרים של זואי".

============

ובינתיים, בשוויץ: רומן פולנסקי עדיין עצור.

אלא שבמקרה, יממה לפני המעצר סיפר ברט ראטנר ("שעת שיא", "X מן 3 ") שהוא יפיק למרינה זנוביץ סרט המשך לסרט התיעודי שלה, "רומן פולנסקי: מבוקש ונחשק". סרט ההמשך אמור לכלול ראיון עם פולנסקי עצמו – ראיון שלא בוצע לבסוף לסרט הראשון – ודיווח על ההתפתחויות בפרשה בעקבות הסרט הקודם. וכל זה קרה לפני המעצר, כעת בוודאי שסרט ההמשך הפך דרמטי יותר. ראטנר ופולנסקי מיודדים כבר שנים. ראטנר ליהק את פולנסקי לתפקיד משנה ב"שעת שיא 3 " ופולנסקי לקח את ראטנר (היהודי) לביקור באושוויץ.

=============

תוצאות המחקר על ההרגלים של צופי הקולנוע באמריקה, שפורסם אתמול ב"וראייטי", נראים על פניהם די ברורים מאליהם, כמעט בנאליים, למי שחי את חייו און-ליין: הקהל הצעיר מבלה את רוב הזמן באינטרנט, ברשתות חברתיות, ושם הם מחליפים מידע על סרטים, סרט שאין לו נוכחות באינטרנט וברשתות חברתיות כאילו לא קיים בכלל, לביקורות אין ממש השפעה על רוב קהל הצופים. ובכל זאת: החשיפה הגדולה ביותר של הקהל לקיומו של סרט חדש היא באמצעות הטריילרים בטלוויזיה דווקא. נדמה שהאולפנים באמריקה כבר די הפנימו את המידע הזה. אבל בארץ, נראה לי שרוב המפיצים עדיין חיים בעולם נטול אינטרנט (חוץ מקולנוע לב, המפיץ/רשת היחיד שעושה עבודת שיווק ופרסום מרשימה מאוד – וכנראה גם די אפקטיבית – באינטרנט). כשאני קורא בטוויטר מישהו שואל מה זה בדיוק ה"צעצוע של סיפור" החדש והאם זה בעצם כבר חלק 3, וכשאני קורא כאן באתר תהייה למה אין זכר לקיומו של סרט חדש של ברוס וויליס, אני מבין שיש עדיין מפיצים שחיים בעידן האבן, שמפרסמים בעיקר בעיתוני סוף שבוע ובשלטי חוצות, מתעלמים מאינטרנט, ואפילו הספוטים בטלוויזיה הם לא יותר מהודעות חסות באורך 5-10 שניות. עלוב.

ובינתיים, אנגליה היא הכלכלה הגדולה הראשונה בעולם בה היקף הפרסום באינטרנט עקף את היקף הפרסום בטלוויזיה.

============

"לקחת את וודסטוק" פותח בשבת את פסטיבל חיפה – ויוצא במקביל להפצה מסחרית – ול"הוליווד ריפורטר" אומר אנג לי שהוא לא מבין למה אף אחד באמריקה לא הגיע לראות את הסרט. אני דווקא יודע למה.

==========

"What's Up Fatlip" הקצר (3 דקות) של ספייק ג'ונז במלואו לשבוע.

כשראיתי את "עג'מי" לפני שלושה חודשים כתבתי עליו כמה מילים. נתתי לזמן לעבור, לתמונות לשקוע, לתחושה שראיתי משהו שהיה בו גם משהו פרוע מאוד אבל שיש בו גם משמעת גדולה לחלחל פנימה, ובביקורת שלי (בבוקסת הביקורת הקטנה במדור) מלפני שבוע ב"פנאי פלוס" ניסיתי לזקק עוד כמה משפטים על הסרט. זה היה הטייק הראשון. זה הטייק השני:

פורסם ב"פנאי פלוס", 2.9.2009

"עג'מי" הוא פלא. שנים שאני שומע על הסרט הזה שמצטלם ונערך, ובתחילה קראו בכלל "רוסון". מצד אחד  אמרו לי "שים עליו עין"; מצד שני, כשסרט נמצא כל כך הרבה זמן בעבודה אתם מתחילים לחשוד שאולי משהו שם השתבש ומנסים לשבור את הראש כדי לתקן אותו. אז לא: השנים האלה לא הזיקו לסרט, אלא גילפו אותו לחדות מקסימלית. האנרגיה העצומה של הצילומים הצליחה להשתמר בכל השלבים. והמורכבות של התסריט לא נפגמה. וכך "עג'מי" מתגלה בכל פניה שלו כדבר והיפוכו. אתם מצפים לדבר אחד, וחוטפים דבר אחר. נדמה בתחילה שזהו אולי סרט פוליטי על ישראלים וערביים. ולא, “עג'מי" הוא בראש ובראשונה סרט גנגסטרים, דרמת פשע אלימה. הקונפליקט הישראלי-ערבי הוא רק אחד הפקטורים בעלילה הסבוכה ומרובת הדמויות בסרט, שבכלל מתחיל בסיפור של נקמת דם בין שתי חמולות ערביות.

זה מתחיל בסיפורו של צעיר ערבי מיפו שנרדף על ידי משפחה ערבית מרמלה, שרוצה לנקום מעשה פשע שעשה קרוב משפחה של הצעיר. זה ממשיך עם שוטר שאחיו החייל נחטף, והוא אמור להיות שומר הסדר והחוק בשכונה היפואית, כשבטנו מלאת זעם. זה מסתעף לסיפור אהבה בלתי אפשרי בין בחור מוסלמי ובחורה נוצריה. ומשתרג לסיפורים של שב"ח שמנסה לגייס כסף ושל ערבי יפואי שמת להתחפף מהשכונה ולעבור לצפון תל אביב ומסתבך עם חבילת סמים. וגם בלי תקתוק של שעון עצר ברקע, כל הדמויות והסיטואציות האלה מתחילות להיראות כמו חבית אבק שריפה אחת גדולה שבכל רגע עשויה להתפוצץ. ומה שמפעים ב"עג'מי" היא שהסרט הזה מצליח להיות גם חברתי וגם פוליטי, מבלי להגיד דברים מפורשים. הכיבוש לא מוזכר. הדיכוי לא מוזכר. חוסר הצדק לא מוזכר. כולם מנסים לשרוד. ויותר מזה, וזה הדבר הכי נפלא בסרט הזה: כל הדמויות בסרט, מוצגות באופן חיובי. גם הדמות הכי אלימה, הכי נפיצה, הכי טעונה, מוצגת כמישהי שעמוק בפנים פועלת מתוך מניעים שנראים לה, על פי תפיסת עולמה, כחיוביים והוגנים. וכולם הם או בנים טובים להוריהם, או הורים טובים לילדיהם. ועל הדרך – ואולי גם מתוך אותן תכונות חיוביות – הם גם עושים דברים איומים, בין אם הם יוזמים שפיכות דמים, נגררים אליה, או מתפרצים ברגע של חוסר שליטה ושיקול מוטעה. הפסיפס האנושי הזה, דווקא בגלל שהוא מתואר באופן אוהד וחיובי, מגביר את הפסימיות הטראגית של "עג'מי". נדמה ששפיכות הדמים, האלימות, הסמים, הפשע – כולם מוכתבים על ידי איזשהו מצב, שלא מוזכר בסרט, שכולם (יהודים, נוצרים, מוסלמים) נקלעו לו, ואף אחד לא יצליח לצאת ממנו בחיים. דווקא בגלל שהסרט הזה פועל מתוך העולם הקולנועי הז'אנרי, של סרטי הגנגסטרים והפשע (המייצגים את הטרגדיות היווניות של זמננו), ולא מתוך הקולנוע הפוליטי, הרי שההדהוד שלו נשמע חזק וצלול יותר. הוא גם מצליח להפוך איזור שנמצא בלב המדינה, ממש לא באמצע שום מקום, מקום שהקהל הרחב עשוי לזהות את נופיו, חופיו, מאפיותיו ומסעדותיו – לא שכונת מצוקה ברמלה או מחנה פליטים בשטחים, אלא כמה רחובות מרחק הליכה (ארוכה) ברגל מדיזנגוף סנטר, מטרים מגלי צה"ל, איזור שהעירייה הנוכחית חולמת ושואפת לפנות אותו מתושביו הערביים ולהפוך את הקרקעות הסמוכות לים לאיזורי מגורים ליאפים החדשים (גם זה מאוזכר בסרט ברמיזה אלימה). כך שאולי יש כאן בכל זאת התייחסות מפורשת לכיבוש וסכסוכי טריטוריה, אבל מהקונטקסט הכללי/חברתי, שהוא הציפוי והמסיכה לדיכוי הפוליטי – דיכוי של אזרחים, שקורבנותיו הם בני כל הדתות. ולכן "עג'מי" הוא תיאור סוחף, סוער, בוער של פצצה מתקתקת שנדמה שלא משנה איזה חוט נרצה לחתוך כדי לנטרל אותה, זה יהיה החוט שיביא לפיצוצה.