עוד שלושה סרטים מפסטיבל חיפה ואחד מאייקון.

פורסם ב"פנאי פלוס", 7.10.2009

"הגיהנום של אנרי ז'ורז' קלוזו".

אחת ההפתעות שלי בפסטיבל הזה. לא ציפיתי לרבות מהסרט, שכן לסרטים על במאים יש לפעמים נטייה להיות יבשים ודידקטיים. אבל סרז' גרומברג, שמתמחה בסרטי תעודה צרפתיים על קולנוע, עלה על אוצר: הוא חושף את חומרי הגלם שצילם אנרי ז'ורז' קלוזו ל"הגיהנום", הסרט הגנוז שלו מ-1963. קלוזו מוצג בסרט, ובצדק, כמעין היצ'קוק צרפתי, במאי שעסק בסיפורי מתח אבל שהפורמליזם הצורני ריתק אותו הרבה יותר מהסיפור עצמו. הקטעים המוצגים מתוך "הגיהנום" הגנוז חושפים את הצד האקספרימנטלי המרתק והאסתטי של קלוזו. וגם את הפטיש שלו לשחקנית הראשית שלו, רומי שניידר, שהסרט הזה נראה כמו ניסיון אחד עיקש של במאי לכבוש את כוכבתו. לצד הסרט מוקרנים בפסטיבל "בנות השטן", הסרט הכי מפורסם של קלוזו כנראה (אבל לאו דווקא הכי טוב, לטעמי), ותוקרן גם הגרסה שקלוד שברול לבסוף ביצע ל"הגיהנום", 30 שנה אחר כך, ב-1994, גרסה שכעת מתחוור עד כמה היא רחוקה מהחזון המקורי של קלוזו.

"להתראות סולו".

רמין בהרני הוא במאי אמריקאי ממוצא אירני שמתויג כיום כאחד היוצרים הבולטים בגל הקולנועי העצמאי שצמח בעשור האחרון באמריקה ושזכה ב"ניו יורק טיימס" לכינוי ה"ניאו-ניאו ריאליזם". סרטו הראשון "איש דוחף עגלה" מ-2005 הוקרן בפסטיבל חיפה. סרטו האחרון, השלישי עד כה, “להתראות סולו", מוצג השנה. בשלושת סרטיו ממקד בהרני את מצלמתו אל אנשי הצווארון הכחול של ניו יורק, ספקי השירות, האנשים הבלתי נראים לנו ביום יום, גם כשאנחנו לכאורה נזקקים להם: בסרטו הראשון זה היה מוכר המזון שמציב את עגלת המכירות שלו כל בוקר ברחובות מנהטן וכל לילה צריך לדחוף אותה הביתה. ב"צ'ופ שופ", סרטו השני, זה היה מוסכניק. וכעת זה נהג מונית. כולם מהגרים, אנשים שנאבקים לא רק על הקיום הכלכלי והפיזי שלהם, אלא גם על הזהות שלהם כזרים באמריקה. אני, באופן עקבי, מגלה סבלנות נמוכה לכל גל קולנועי שמנסה להעמיד פנים שהוא עוסק בריאליזם. אני מעדיף את הגלים הקולנועיים שלי עשירים בפיוט. אני יכול להעריך יוצרים כמו בהרני, שמן הסתם מושפע מהבמאי האירני עבאס קיארוסטמי, שליבם רחב ואנושי, ומצלמתם עושה חסד רב עם אנשים שהחברה שלנו אוהבת להדחיק. אבל מבחינה קולנועית אני נותר אדיש לסרטים אלה. הבעיה היא שעם "להראות סולו" כבר עולה התחושה שבהרני עלה על נוסחה, שבסרט הזה כבר מתקרבת כמעט לאיזורי הקיטש הסנטימנטלי. ההשראה הפעם, אני מניח, היא ג'ון קסאווטס, ו"להתראות סולו" הוא סיפור ידידות בין נהג מונית, מהגר מסנגאל (ששם החיבה שלו הוא סולו), וקשיש שעולה על מוניתו, שמתיידד איתו, ושיש לו (כנראה) תוכניות לסיים את חייו בקרוב. מבחינה רגשית הסרט הזה טעון יותר, ולכן צופה הפסטיבלים הממוצע, שניכור אורבני אינו מספיק עבורו, עשוי למצוא עצמו מסמן את הסרט הזה לחיוב, אבל בהרני – בפעם השלישית – מסתמן אצלי כיוצר שאני לא מצליח למצוא בליבי את המחמאות שהביקורת האמריקאית מרעיפה עליו. “להתראות סולו" הוא אולי סרט טוב לב, עדין, הומני, מאיר זרקור על מצוקות חברתיות שלא זוכות לסיקור, אבל בסופו של דבר הוא שטאנץ קולנועי דל למדי.

"מורפיום".

אלכסיי בלבנוב הוא אחד היוצרים המרתקים שעובדים ברוסיה, אם יש לכם את הבטן לספוג את סרטיו. לכאורה הוא עוסק בנושאים רוסיים, לפעמים חברתיים או היסטוריים, אבל למעשה בלבנוב הוא במאי ז'אנר פר אקסלנס, וסרטיו רוויים לא רק באלימות אלא גם בצמא דם כמעט פרוורטי. הוא זכה לפרסום כשביים את סרט הגנגסטרים "אח" (שהניב סרט המשך), וסרטו הקודם, “מטען 200”, הפך את ברית המועצות, הימים האחרונים של הקומוניזם, וימי מלחמת אפגניסטן, למעין מעבדה מוטרפת של סחר בגופות ואיברים ורציחות גלויות, בסרט שהוא למעשה מותחן אימה מקאברי למדי. הקו המקברי ממשיך ואף מקצין בסרטו החדש, “מורפיום", שמוצג בפסטיבל. בלבנוב משתף פעולה בתסריט עם סרגיי בודרוב הבן, כוכב סרטו "האח" (ובנו של סרגיי בודרוב, במאי רוסי נודע לא פחות), וגם כאן הצופה התמים עשוי לחשוב שמדובר בסרט רוסי תקופתי נינוח, המבוסס על סיפוריו וזכרונותיו של הסופר מיכאיל בולגקוב. אלא שהסרט הוא חגיגה מופרעת של דם, איברים והיסטריה, כשרופא צעיר וחסר ניסיון מגיע לבית חולים כפרי נידח בתחילת המאה ה-20, בו עליו ליילד תינוק כבר בלילה הראשון (תוך כדי עיון בספר הרפואה), לכרות איברים, ובין לבין הוא שוקע לתוך התמכרות קשה יותר ויותר של מורפיום. בתור סרט מפלצות – כמעט סרט ערפדים – “מורפיום" הוא כמעט סרט קומי, שכמה שהוא מתענג על הפיזיות, הגרפיות, הברוטליות של הפעילות הרפואית. מהפך קרביים.

ואחד מאייקון:

"טוקיו!"

הנה עוד סרט מאוד מדובר שנמצא באייקון ולא בחיפה: “טוקיו!”. על פניו זה נשמע כמו פרויקט חלומות שהפה מרייר לקראתו: מישל גונדרי, לאוס קאראקס ובונג ג'ון-הו חוברים יחד ליצר סרט אחד המכיל שלושה סיפורים קצרים (בני כ-40 דקות כל אחד) המתרחשים כולם בטוקיו. לניו יורק היה את "סיפורי ניו יורק", לתל אביב היה את "סיפורי תל אביב", ועכשיו תורה של טוקיו. הליהוק של הבמאים מושלם: מישל גונדרי (צרפתי במקור, אבל דומני שהוא מייצג בסרט את נקודת התצפית האמריקאית/ניו יורקית, בה הוא חי כבר רוב חייו) הוא בוודאי הבמאי הכי קול כרגע בעולם. לאוס קאראקס (נציג צרפת) כבר הרבה זמן לא עשה סרט, אבל לפני עשרים שנה הוא עשה פלאים בפריז עם "זה אצלה בדם" ו"הנאהבים מפריז" הנפלאים. ובונג ג'ון-הו (נציג קוריאה), הוא אחד הבמאים הכי חשובים, הכי מוצלחים והכי משפיעים כרגע בעולם. סרטו הלפני אחרון, "המארח", היה סרט מפלצות מבריק עם נגיעות סאטיריות שהוכיח שג'ון-הו הוא ספילברג בהתהוות. סרטו האחרון, "אמא", יהיה נציג קוריאה לאוסקרים הקרובים. אבל חכו שניה, אני בתפקיד עוכר השמחות: “טוקיו!” הוא רק שליש סרט. שני שליש ממנו קשים מנשוא. זה מצער להכריז אבל נדמה שגונדרי וקאראקס לא ממש הביאו את מיטב התוצרת שלהם לסרט הזה. ובכלל, שלושת הסרטים מציגים טיפוסים די תמהוניים בטוקיו, ורובם מתמקדים יותר בחללים סגורים מאשר בנופי העיר. גונדרי עיבד סיפור קצר של חברה שלו, שנכתב במקור על זוג שעובר לגור במנהטן, והועתק לטוקיו. הדירה קטנה וצפופה והאשה – אם הבנתי נכון מה שקורה בסרט הסהרורי הזה – הופכת לכסא. קאראקס בכלל הגיע עם רוח שטות פורקת עול והביא סרט בשם "חרא", העוסק במעין יצור לפרקוני החי בביוב של טוקיו. בתחילה זה נראה כמו פרודיה על סרטי גודזילה שמחריבים את העיר, אבל העסק נהיה עוד יותר תמוה. והכי מבאס: כעור. אבל אחרי שני שליש מאכזבים מגיעה פנינה: הסרט השלישי, "טוקיו רועדת", של בונג ג'ון-הו, מקסים מאוד. הוא גם מצולם נפלא, וגם יש בו שפע של קולנוע. דמיינו את "פובידיליה" בטוקיו: זה סיפורו של אדם המסרב לצאת מביתו. מתברר שיש ביפן זן כזה של אנשים, שהפכו חרדה חברתית לתפיסת עולם ולאורח חיים. אבל הסיפור של ג'ון-הו מתחיל במקום שבו "פובידיליה" נגמר: כשהמתבודד מחליט לאזור אומץ ולצאת החוצה, ומגלה שכל טוקיו הסתגרה כמוהו והרחובות נטושים. דמיינו את נופי העיר המוכרים, אלה עם המוני האדם ברחובות, אבל כשהם שוממים לחלוטין. בקיצור: מדדו 75 דקות מתחילת "טוקיו!” והיכנסו ל-40 הדקות האחרונות והמקסימות מאוד שלו.

אירווינג פן, אחד מצלמי הסטילס האהובים עלי, היה צריך למות הערב בגיל 92 כדי שאגלה (כנראה אחרי כולם), שארתור פן ("בוני וקלייד", "ג'ורג'יה") היה אחיו הקטן? לצילומים של פן התוודעתי כנער בשנות השמונים. תחילה בזכות העטיפה שצילם ל"טוטו" של מיילס דיוויס (הצילום הנ"ל לקוח מהעטיפה הפנימית), ואז כשנערכה תערוכה מצילומיו במוזיאון תל אביב שם, אחרי שהייתי משוכנע שפן צילם רק בשחור לבן, ראיתי את הצילום הבא, שהוא בעיני אחת העבודות הכי נפלאות שלו.

פסטיבלי קולנוע הפכו למקום בו אני יכול לחפש סרטים עם שוטים ארוכים-ארוכים, רחוקים-רחוקים. מצד אחד, אני מחבב סרטים שיש להם את המיזוג בין סבלנות ובין עין לפיוט. מצד שני, כשרואים אותם ברצף, קשה להתחמק מהתחושה שזו לא פחות נוסחה/קלישאה מכל נוסחה אחרת. ובעולם האלטרנטיבי של פסטיבלי הקולנוע, גם זה סוג של מיינסטרים. מה שכן, בגלל שרוב הסרטים שאנחנו נחשפים אליהם ביום יום (למי שלא חי בפסטיבלי קולנוע), גדושים בקאטים ובעלילה, יש משהו מרגיע, כמעט כמו בסניטריום קולנועי – בסרטים שיש בהם נימה של הרהור. אבל אסור להתבלבל, גם סרטים עם שוטים ארוכים צריך לסנן כהוגן ולמצוא מי מהם – למרות האסתיקה – סובל מבוסריות, ומי בשל. נדמה שכולם בסצינת הפסטיבלים – כולל לארס פון-טרייר – רוצים להיות אנדריי טרקובסקי. מתברר שכמעט אף אחד – כולל פון-טרייר – לא באמת מצליח. (עסקנו בזה גם בשנה שעברה, בדיון שהשתתף בו ערן קולירין. זה כנראה משהו שמתעורר באקלים החיפאי).

הנה סיכום השוטים הארוכים שראיתי בימים האחרונים.

"שם תואר: משטרה".

סרטו השני של קורנליו פורומביו אחרי בכורתו עם "12:08 מזרחה מבוקרשט". הסרט ההוא היה כה עשיר באירוניה, שהופתעתי לגלות ש"משטרה: שם תואר" הוא סרט יבש כמעט לחלוטין, בלי בדל של הומור או לחלוחית כלשהי. הסצינה היחידה בסרט שממש אהבתי, ושהיה בה משהו מההומור הקטן, המתוחכם, הלא-לגמרי-צפוי-או-מובן מהסרט הקודם, היא הסצינה שמתחילה את העיסוק הלשוני ממנו נלקח שמו של הסרט, כשהגיבור, בלש משטרה, יושב לארוחת ערב עם זוגתו, אחרי שקראה את דו"חות המעקב שלו ותיקנה לו את שגיאות האיות והשפה שלו. ואז הם מתחילים דבר על חוקי הדקדוק ברומנית ועל השינויים בחוקים האלה כפי שנוסחו באחרונה על ידי האקדמיה הרומנית. חוץ מהעובדה שהשיחה הזאת הזאת מופרכת ומבדרת ונשמעת כמו מערכון של הגשש (ברומנית) היא עוסקת בדיוק בתימה המרכזית של הסרט: אכיפתם של חוקים. והגיבור שלנו מאוד נזיל עם חוקים ואכיפתם, ושגיאות כתיב מינוריות – כמו גם עישון סמים קלים – הם מבחינתו חוקים שאפשר לגלגל כלפיהם עיניים סלחניות, אבל האנשים סביבו מבקשים ממנו להיות פחות סלחן. בסצינה הבאה (שתי הסצינות האלה לבדן, אגב, היו הופכות את "שם תואר: משטרה" לסרט קצר שנון למדי), ממשיכה את הדיון סביב העניין הלשוני ומפגישה את הבלש עם מפקדו (המבהיל ההוא מ"4 חודשים, 3 שבועות ויומיים") ועם מילון.

הסצינה הנ"ל במטבח (וזו אחריה) מתכתבת באופן כמעט סימטרי עם סצינה מוקדמת בה משוחח הבלש עם התובע המשטרתי שמבקש ממנו להחמיר עם כמה ילדים שהוא עוקב אחריהם. התובע בטוח שהם סוחרים בסמים, הבלש חש שהם רק צרכנים זוטרים שלא מגיע להם לשבת עכשיו שנים בכלא על שטות כזאת. שני הסצינות מצולמות בשוט אחד ארוך. זאת בין השוטרים נמשכת חמש דקות רצופות. אם עד כה חשבתי שהשוטים הארוכים, האינסופיים, הם בעיקר כאלה הבוהים בשמיים, אופק, ים, עננים ורוח הנתפסת בשדה שיבולים, יש עכשיו את השוטים הארוכים והסטטיים המתעדים שיחה. בשנה שעברה זו היתה הסצינה המופלאה, החד פעמית, בסרט הכי יוצא דופן שראיתי בשנים האחרונות: "רעב" של סטיב מקווין. 20 דקות של שיחה בשוט אחד. "שם תואר: משטרה" אינו "רעב". וזה מצער. כי למרות הנזיריות הקולנועית, למרות העובדה שהסרט לוקח את עולם הפרוצדורה המשטרתית (ה-Police Procedural הוא סוג של תת ז'אנר בעולם סרטי הבלש), ומציג אותה באופן הכי לקונית שלה (דמיינו את ז'אק ריווט המוקדם מביים תסריט של מוריס פיאלה), ולמרות שאין ספק שהברנש הזה הוא יוצר מפוקס, ממוקד, ובשני סרטיו הוא מפגין חשדנות בריאה כלפי המשטר והממסד, אבל בסופו של דבר "שם תואר: משטרה" איכזב אותי. הוא היה פשוט מייגע.

"צפון".

הסרט הנורווגי הכה-סימפטי הזה ניזון מכל כך הרבה נוסחאות שקל לו ללכת לאיבוד בשלל הפסטיבלי, שמעדיף – אני מניח – את סרטיו טיפה אגרסיביים יותר, ולא כה נינוחים ומפויסים. "צפון" הוא סרט מסע אפיזודי, אבל הוא גם סרט אמנות מהורהר, מלא שוטים מרוחקים של אדם בגודל נמלה הולך לאיבוד בערבות שלג אינסופיות. אבל הוא גם מעין קומדית סטלאנים עם הומור דק ומשונה, באווירה נורדית (שזה גם סוג של ז'אנר). אבל הנופים המושלגים המלווים במוזיקת פולק אמריקאית, שיגרו את הסרט לאווירת "פארגו", עם מבט ציני למדי על הדמויות, ועם רצף סצינות שהיו בהם רגעים יפים, ורגעי סתמיים, אבל שהלכו למקום חינני ומבדר למדי. גיבור הסרט, יונאר, מתאושש מאיזושהי התמוטטות נפשית. הוא עובד באתר סקי – פעם הוא היה אלוף סקי – אבל דווקא רוצה לחזור למוסד. הוא לא מסוגל אפילו לקום מהמיטה מרוב דיכאון. עד שרגע אחד – בעקבות מפגש עם חבר לשעבר – הוא מחליט לצאת למסע לפגוש את הבן שמעולם לא הכיר. מאותו רגע הסרט הופך למסע קרוס-קאנטרי, באופנוע שלג ואז על מגלשי סקי, במהלכו פוגש הגיבור שלוש דמויות בשלוש תחנות: נערה צעירה, גבר צעיר, וקשיש. בכמה מהתחנות שלו, הגיבור ההזוי שלנו משאיר אחריו – בלי כוונה – אדמה חרוכה.

אם תרצו, "צפון" הוא בעצם סרט טבע. הגיבור השמנמן והמזוקן הוא כמו דוב שמקיץ משינת החורף שלו ויוצא למסע. ואנחנו עוקבים אחר המסע הזה כמו סרטי הטבע האלה על דובי קוטב או פינגווינים שנודדים אלפי קילומטרים כדי להתאחד עם משפחתם. הסרט, יאמר לזכותו, משתפר בקצב שלו ככל שהוא נמשך, והסיום העדין, היפה ומלא החן, החמלה והחסד שלו, מצדיק את כולו.

זה סרטו הראשון של הנורווגי רון דנסטד לנגלו, ויהיה מעניין לראות איך הוא ימשיך מכאן. הסתקרנתי ממנו.

"דניאל ואנה".

מצד שני, אני מתגעגע לשוטים הארוכים, המנוכרים, שמעבדים את הקטסטרופות לפנכות אסתטיקה כשאני נתקל בהפך. "דניאל ואנה" הוא סרט מקסיקני המבוסס על סיפור אמיתי, בו אח ואחות נחטפו מרחוב במקסיקו וצולמו, תחת איומי אקדח, לסרט פורנו, ואז שוחררו. והסרט? למה הוא נעשה? מה הוא נותן? הבימוי סתמי, הצילום סתמי, הליהוק סתמי, המשחק סתמי. חוץ משיחזור לקוני והתבוננות בשני שחקנים לא נורא מוצלחים שכל הזמן נראים מדוכדכים, גרם לי להעריך יותר במאים כמו קרלוס רייגדאס, שמתרגם זוועות אנושיות לרגעים של קולנוע מופתי ומלוטש, או למישהו כמו האחים דארדן, שהיו לוקחים את הסיפור לכיוון האסתטי ההפוך, הריאליסטי המחוספס, שדוחף את האף שלנו עמוק בתוך הסחי והצחנה. אבל להפוך את זה לסרט טלוויזיה סתמי ונטול עניין, ועל הדרך להחמיץ כל מימד מיתי שסיפור כזה יכול להיתרגם אליו – מעבר לתיעוד הפשע – זו הבחירה הכי מיותרת.

"לנצח".

השלמתי חור מפסטיבל ירושלים, ואפילו אולם ההקרנה הנחות של מוזיאון טיקוטין לא הצליח להסתיר את העוצמה הוויזואלית האופראית הפנומנלית של הסרט הזה, שהכיל כמה מהדימויים שהכי נחרטו בראשי מבין סרטי הפסטיבל השנה. מרקו בלוקיו מתחיל את הסרט כמו מה שנראה כביוגרפיה פוליטית על עלייתו לשלטון של בניטו מוסוליני, אבל עד מהרה הסיפור מתפצל ומוסוליני נעלם מהשטח, וזה נשאר סיפורה של האשה שניהלה איתו רומן, ילדה לו בן ומימנה לו את הקמת העיתון, וגילתה מאוחר מדי שהוא כבר נשוי, ושהוא מדלג במהירות מסוציאליזם לפאשיזם. ההתחלה (בייחוד החיבור בין הסצינות המבוימות ובין העיצוב הפוטוריסטי וצילומי הארכיון, והחיבור עם הקולנוע של שנות העשרה) והסוף היו נורא מרשימים. האמצע זיגזג מטה-מעלה. אבל בסך הכל, מרשים.

לפני שעה קלה, רגע לפני ההקרנה של "מחפשים את אריק" של קן לואץ' בפסטיבל חיפה, הכריזה מפיצת הסרט, נורית שני, שהיא תורמת את רווחי ההפצה של הסרט לקרן הקולנוע הישראלי כדי שישמשו להפצת סרטים ישראליים בעולם. וכך, למעשה, קן לואץ' יעזור לממן את הפצת הסרטים הישראלים שאותם הוא ינסה אחר כך להחרים. פיתול מעניין.

הנה הדברים שאמרה נורית שני הערב:

"קן לואץ' הוא אחד הבמאים האהובים עלי. יוצר קולנוע מקורי בעל אמירה הומניסטית נדירה בדורנו. כמפיצת סרטים, אני מביאה לישראל את סרטיו של קן לואץ' כבר כמעט עשרים שנה. החל מ'גשם של אבנים' המרגש, שכבש את לבבות הצופים, דרך '16 מתוק', 'אולי נתנשק' – הצלחות גדולות אצל חובבי הקולנוע בישראל – וגם סרטים פחות מסחריים כמו 'ליידי בירד', 'שירה של קרלה' ואחרים.

"כולם סרטים, שמעבר לסיפור הקולנועי, ניסו להשמיע קול אחר ולתת ביטוי למצוקות האדם באשר הוא. הסרט שאתם עומדים לראות הערב, 'מחפשים את אריק', הוא בעיניי סרט נפלא, אנושי ומיוחד. אני משוכנעת שאתם והקהל בישראל תיהנו ממנו.

"בשנים האחרונות התבטא קן לואץ' לא אחת כנגד ישראל והמדיניות שלה. אני מאמינה שזכותו של כל יוצר להביע את דעתו, ועל כן המשכתי תמיד לתת מסך לסרטיו. לצערי הרב, בשנה החולפת גילתי שאדון קן לואץ' עצמו, לא שותף לעמדתי זו. היוצר המקורי, שהחשבתי כהומניסט גדול, התגלה כאדם שלא מאמין בזכות הביטוי של מתנגדיו. יוצר שלא קרא, או לא הבין את וולטר. יוצר שעושה הכול כדי להשתיק קולגות, במאים ישראלים, מלומר את דבריהם ומסרטים ישראלים, מלהיות מוקרנים בעולם.

"אני רואה את מעשיו כאקט של צביעות, סטירה צורבת בפני הדמוקרטיה, והרוח ההומניסטית של סרטיו. סרטיו הם של במאי גדול, אבל מעשיו הם של אדם קטן. מעשיו של לואץ', הניסיון לפגוע בתעשיית הקולנוע הישראלית, הזלזול שלו ביוצרים ישראלים, כל כך צורמים בעיניי, שלאחר מחשבה  החלטתי  להקדיש את כל רווחי ההפצה של הסרט (בתקווה שאכן יהיו כאלו), וגם של הסרט הבא של קן לואץ', שגם אותו אדאג להקרין בישראל, לקידום הפצתם של סרטים ישראלים בארץ ובעולם. אני מאמינה שהדרך להילחם בסתימת פיות – ואין שום דרך אחרת להגדיר את מעשיו של לואץ', חוץ מאשר ניסיון לסתימת פיות –  היא להבטיח שהקול הישראלי, היצירה הישראלית המגוונת והמרתקת כל כך, תישמע באופן חד וברור. בארץ ובעולם".

============

ורגע לפני כן, חולקו פרסי תא מבקרי הקולנוע בארץ, המוענקים לסרטים שהופצו בארץ בין אוגוסט לאוגוסט.

הסרט הישראלי: "שבעה" של רונית ושלומי אלקבץ.

שחקן: איציק כהן, "סיפור גדול"

שחקנית: חנה אזולאי הספרי, "שבעה".

סרט זר: "גרנד טורינו" של קלינט איסטווד.

חבל שלא חשבתי לערוך הימורים על הפרס הזה (שכחתי לגמרי מקיומו) כי הייתי קולע לפחות ל-3 מהארבעה.

איך מתקיים משאל המבקרים? פעם בשנה גידי אורשר, ראש תא המבקרים באגודת המבקרים, שולח מייל למבקרי וכתבי קולנוע – רשימה של כ-20 איש (לאו דווקא חברי תא המבקרים של אגודת העיתונאים, יאמר לזכותו) – עם רשימה של כל הסרטים שהופצו בין אוגוסט לאוגוסט בארץ. ואנו מתבקשים לבחור סרטים ושחקנים על פי טעמנו מתוך הרשימה. קל ופשוט. בשנה שעברה, למשל, המייל הזה לא הגיע אלי או שסתם לא שמתי לב אליו. השנה הגיע בתחילת ספטמבר, שמתי לב, והשתתפתי. אני בחרתי ב"סיפור גדול" כסרט הטוב ביותר. בצחי גראד כשחקן הטוב ביותר (על "אילי ובן", "הכל מתחיל בים" ו"עיניים פקוחות"). בשחקנית הטובה ביותר בחרתי בהגר בן אשר על "ג'וליה מיה". הסרט הזר: "סינקדוכה, ניו יורק". ככל הזכור לי, מעולם לא היתה התאמה בין הבחירות שלי למי שלבסוף זכה (ואולי אני סתם זוכר סלקטיבית/אקסקלסיבית כרגע). מעניין מי המבקרים שכן רואים את רשימת הזוכים ואומרים "בול הבחירה שלי"? בכל מקרה, רשימה טובה ומוצלחת השנה.

אבל מכיוון שלא מפורסם תקנון לתחרות, ומבחינתי הוא סוג של "משאל ברוח טובה", יותר מאשר תחרות רשמית, אני מניח שבגלל שכל מבקר יכול להציע איזה או איזה שחקן שהוא רוצה, באופן תיאורטי סרט או שחקן יכול לזכות על ידי הצבעה של שני מבקרים בלבד, לא? אם כל השאר בחרו שמות אחרים. אני חושב שבשנים הבאות פרסום הבחירות האישיות של כל מבקר יכול להוסיף למשאל הזה, ולהוכיח שעיתונאים תומכים בשקיפות יותר מאשר בטקסיות.

תגידו,

לאף אחד לא מפריע ריבוע האור המופיע באמצע המסך באולם רפפורט? איך זה יכול להיות? לאף אחד מהצופים? לאף אחד מעובדי הפסטיבל? שנים אני מקטר על זה, אבל כנראה שלאף אחד חוץ ממני זה לא מפריע. אף אחד מהבמאים שמציגים את סרטיהם בפסטיבל לא מתצמרר מהעובדה שבסצינות החשוכות מופיע ריבוע שמציף את מרכז הפריים אור לבן? זה נפלא שפסטיבל חיפה מקפיד לצרף כתוביות בעברית לרוב סרטיו, אבל חוששני שהמחיר של השירות הזה גבוה מדי, ובסופו של דבר הוא פשוט משחית חלקים גדולים מהסרטים המוקרנים בו. היום צפיתי שם ב"משפחת וולברג". חוץ מהעובדה שפשוט לא חיבבתי את הסרט הבלגי הזה בכלל, נורא עיצבן של השליש האחרון של הסרט, המתרחש בחשיכה, הפך אפור ולא שחור בגלל מקרנת הווידיאו של האולם, המקרינה על גבי הפריים את התרגום לעברית.

והעניין הוא, שנורא קל לפתור את זה. המקרין יודע את זה, איש הכתוביות יודע את זה. העובדה שזה לא נעשה מעידה על עצלנות וזילזול.

===========

רק אתמול קלטתי: השנה אין הקרנות של הפסטיבל באולמות קולנוע פנורמה. ברוך שפטרנו. הייתי שמח לחשוב שהפסטיבל ויתר על שירותי הקולנוע הקטן, העקום והמיושן הזה בגלל איכותו הירודה, אבל אני דווקא מנחש שלא נזקקו לו מסיבות כספיות: המשבר הכלכלי והקיצוצים צימצמו את מספר הסרטים בפסטיבל וחמשת האולמות המרווחים מספיקים להם.

============

30 הדקות הכי נחמדות בפסטיבל אתמול: פרק האיחוד של "סיינפלד" ב"תרגיע" בו צפיתי בלילה. חשבתי שזה יהה עוד אחד מהפרקים החצי-משעשעים שדלארי דיוויד עשה בעבר עם ג'וליה לואי-דרייפוס וג'ייסון אלכסנדר. אבל הסיפור עם מג ריאן נגד שריל דיוויד הפתיע אותי וגרם לי לחכות לפרק הבא.

ולבסוף – אחרי ההתלבטות – החלטתי לוותר על "בנא" וללכת על "אנטי-כרייסט". אני מקווה ש"בנא" יוקרן בקרוב בתל אביב ואוכל לצפות בו אז (אולי במסגרת פסטיבל סרטי-מיכאל-מושונוב-מגלם-דמויות-מאותגרות – ב"בנא" הוא חולה נפש, ב"מבול" הוא אוטיסט). איך היה "בנא"? מגיבי הבלוג חלוקים בדעותיהם. (תגובות 1 ו-10).

למרות הצער ששברתי את תוכניתי להשלים את הצפייה בכל סרטי התחרות הישראלית, אני שמח על הבחירה שעשיתי. "אנטי-כרייסט" הוא סרטו הטוב ביותר של פון-טרייר זה שנים, ובמידה רבה הסרט הוא סיכום סגנוני ותימאטי של סך עבודותיו ב-20 השנים האחרונות. מבחינה אסתטית, הוא חזר לשיאו – עם עבודת צילום נפלאה של חתן האוסקר הטרי, אנתוני דוד מנטל (הו, תנו למעריצי "נער החידות ממומביי" לשזוף עיניהם בסרט הזה). ומבחינה תימאטית הסרט הזה חושף באופן מופגן ובוטה את מה שפון-טרייר רק רמז עליו מאז "לשבור את הגלים": הוא לוקה בפוביית נשים די יוצאת דופן. "אנטי-כרייסט" הוא אחד הטקסטים המיזוגניים ביותר שאי פעם הונחו על גבי צלולויד.

ולגבי האלימות שחותמת את הסרט: לא שום דבר שחובבי סרטי "המסור" לא ראו קודם. או צופי "המורה לפסנתר" ו"משחקי שעשוע" של מיכאל האנקה. מבחינתי, דווקא סצינת הפתיחה, בה מתואר איך נהרג בנם של גיבורי הסרט, היתה הכי מפלצתית וזוועתית וטורדת מנוחה, בצינה שלה, בשיוויון הנפש שלה. ובסופו של דבר, נדמה שפון-טרייר די מאשים את הנשים בכל, לא?

במקביל להקרנה בפסטיבל חיפה, הסרט הוקרן גם בפסטיבל ניו יורק. ושם חטף אחד הצופים – שישב ליד לילי טיילור – התקף חרדה וקרס. בחיפה פשוט יצאו חלק מהצופים (באולם שהיה בערך חמישית מלא).

============

ב"חברה בתשלום" סטיבן סודרברג לוקח את סשה גריי, שחקנית פורנו, לסרט אמנות. ב"אנטי כרייסט" פון-טרייר לוקח את שרלוט גיינסבורג, שחקנית סרטי אמנות, לסרט פורנו.

==============

מי שצפה בסרטי פסטיבל חיפה שלשום לפי הסדר ראה אחרי הצהריים את האיגואנות של ורנר הרצוג ובלילה את הכלב המדבר של פון טרייר. אם סרטים מאפשרים הצצה את הנפש של מי שעשה אותם, אני חייב להסיק שגם הרצוג וגם פון-טרייר איבדו את שפיותם. התחרפנו. אלה שלא עלו לחיפה ונשארו בתל אביב יכלו להיתקל בעוד במאי שהתחרפן: לאוס קאראקס, שהאפיזודה שלו, "חרא", מתוך סרט האנתולוגיה "טוקיו!" היא אקט התחרפנותי מובהק. (מצד שני, קאראקס התחרפן כבר מזמן. ל"אנטי כרייסט" שלו קראו "לולה פולה X"). אני הרגשתי שהרצוג וקאראקס פשוט לא שמו קצוץ על הפרויקטים המסחריים-מוזמנים שהם נקלעו אליהם והפגינו את שאט הנפש שלהם בהנפקת סרטים שמתהדרים ברישול ועוסקים בדמויות תמהוניות.

============

ואם מצפייה בסרטים אפשר להתוודע לעומק-עומקי אופיו ונשמתו של יוצרם, הרי שאני חייב להסיק שהאנג סונג-סו הקוריאני הוא איש נורא משעמם. המבקרים בעולם עוקבים אחרי סרטיו, ואני – בתגובה פבלובית לא ברורה – הולך לראות אותם ומוצא את עצמי משתעמם ומתעצבן בכל פעם מחדש. סרטו הלפני אחרון, שמוקרן בחיפה, "כאילו שאתה יודע הכל", הוא סרט מרושל וכעור על במאי שמגיע לפסטיבל קולנוע לשמש כשופט בתחרות הסרטים. ואז…. כה השתעממתי שיצאתי מהסרט. הפסדתי משהו?

=========

גם אני רציתי לראות את "הערצה" של אטום אגויאן, וגם אני התאכזבתי כשהקרנתו בוטלה. כשהתלבטתי מה לראות במקום, הלכתי על אחת ההמלצות של מישהו מקוראי האתר ונכנסתי ל"שדה בר" הרוסי. למרות שהיו בסרט כמה רגעים חביבים (התיאור של הסרט בטוקבק בפוסט ההוא די מדויק), הוא בסופו של דבר לא היה טוב במיוחד בעיני, ובעיקר נדמה שהוא החליף סגנונות אחת לכמה שוטים.

============

מה שכן, מי שיצפה ב"שדה בר" וב"מורפיום" ברצף יחווה מיני-פסטיבל של סרטים רוסיים על רופאים המשובצים באיזורים נידחים.

מי שיצפה ב"באסקי" וב"מורפיום" ברצף יראה סרט אחד שנכתב בשיתוף עם סרגיי בודרוב האב וסרט שני שנכתב בשיתוף סרגיי בודרוב הבן.

מי שיצפה ב"אנטי כרייסט" וב"מסביב להר קטן" יראה ברצף את שרלוט גיינסבורג ואז את אמה, ג'יין בירקין.

============

הסרט-הכי-סימפטי-שלא-שמעתי-עליו-קודם שראיתי עד כה בפסטיבל הוא "צפון". סרט מסע נורבגי מתוק נורא.

כשאני יכול, אני מנסה לכתוב כמה מילים בין סרט לסרט בטוויטר. התעדכנו כאן.

============

ואם אתם בבית מחפשים איך להעביר את הזמן בשעה שכל השאר בפסטיבלים/דרכים/חופשות/אירועים, הנה הצעה:

קראו את הפרופיל של ה"ניו יורקר" על ניקי פינק, בלוגרית הקולנוע הכי משפיעה/שנואה.

ואז קראו את פוסט התגובה של פינק עצמה לכתבה, בו היא מתארת בארסיות איך היא ואחרים יצרו מניפולציות על הכתב, העורך ובודקי העובדות כדי שישמיטו לא מעט מהסיפורים בכתבה.

ואז את הדברים שאן תומפסון – אחת המרואינות – כתבה בבלוגה על פינק ועל הכתבה.

ואז את דיוויד פולנד מגיב בבלוגו לכתבה ונכנס – כהרגלו – בפינק ובשרון ווקסמן.

הכתבה של ה"ניו יורקר" היא כבר יומיים שיחת היום (יומיים…) בהוליווד.

============

ובארץ: האם רון מיברג יוכל להיות הניקי פינק הישראלי? דבורית כותבת על מיזם האינטרנט המתגבש של רון מיברג, אבל מציגה גם מייל שהפיץ בין מכריו בו תהה האם מישהו יהיה מוכן לשלם מאה דולר לשנה דמי מנוי לאתר. הרעיון של אתר/בלוג של מיברג מעולה בעיני. הרעיון של דמי מנוי נשמע לי איום. פינק, פולנד, תומפסון, וולס: כל אחד מהם הוא מודל אפשרי – כל אחד עם המוניטין שהו צבר בדפוס – די לקיים בלוג ולהתפרנס ממנו, מבלי לסגור אותו למנויים. אני מקווה שמיברג ימצא את המודל הנכון שיתאים לו.

הפוסט הזה היה אמור להתפרסם הבוקר. רק עכשיו – בהפסקה בין סרטים – גיליתי שהוא לא עלה.

אני מתחיל את פסטיבל חיפה שלי היום עם דילמות ומצוקות. מצד אחד, יש רק סרט אחד היום שאני מחכה לו ומצפה לו. מצד שני, שלושת הסרטים הכי מסקרנים שמוקרנים היום (מבחינתי) מוקרנים במקביל, זה על זה. אז במה אבחר, ב"בנא" (22:00, רפפורט), הסרט הישראלי הראשון המוקרן בתחרות העלילתית, או ב"אנטי-כרייסט" (23:00, אודיטוריום), הסרט הכה מדובר/מושמץ של לארס פון-טרייר (הוא יוקרן שנית ביום שישי, אבל לא אהיה בחיפה אז). מצד שלישי, יש את "המתבגרים" (22:30, סינמטק חיפה) במסגרת המחווה לאליוט גולד. זה סרטו של ריצ'רד ראש, במאי לא אחיד אבל תמיד מסקרן, שביים אחר כך את "הכפיל" עם פיטר אוטול (וגם את "צבע הלילה", אחד הגילטי-פלז'רס החביבים עליי). את הסרט הזה לא ראיתי, ואיך שהוא יש לי תחושה שהוא יהיה יותר היפי מ"לקחת את ודדסטוק" ואולי יותר פרובוקטיבי מ"אנטי-כרייסט". אבל אני לא באמת יודע. אם זה היה פסטיבל בחו"ל הייתי נכנס ב-22:00 ל"בנא" נותן לו 45-50 דקות הזדמנות, ואם הוא לא היה מעניין אותי הייתי יוצא ל"אנטי-כרייסט". אבל בגלל שזו בכורה ישראלית כאן בארץ יש את עניין הנימוס והכבוד – מבכורות ישראליות בפסטיבלים, כשהיוצרים באולם, אני באופן עקרוני לא יוצא באמצע. נראה לי לא נכון ולא הוגן (ויש גם את העניין שמן הסתם סרט בבכורה ישראלית יתחיל לפחות באיחור של בטח 20-30 דקות). מה אעשה? אין לי מושג. אחליט ברגע האחרון.

(אגב, ליוצרי "בנא" אולי כדאי שאחליט לוותר על סרטם וללכת ל"אנטי-כרייסט". קורה לי באופן עקבי שכשאני מחמיץ סרט אחד בתחרות בפסטיבל, זה הסרט שלבסוף זוכה. בפעם האחרונה זה קרה לפני שנה בחיפה, כשרק את "שבע דקות בגן עדן" החמצתי וזה הסרט שזכה).

שני הסרטים היחידים שראיתי שמוקרנים היום היו לא מספיק טובים, אם כי כל אחד מהם יכול לספק חוויה פסטיבלית מסוג שונה לחלוטין.

צריך להודות: לפסטיבל חיפה יש קהל חיפאי אדוק ונאמן, ויחסית די מבוגר. הקהל הזה – שבוודאי נרדם והשתעמם ב"איש דוחף עגלה" של ראמין בהרני לפני כמה שנים – עשוי די לחבב את סרטו השלישי, "להתראות סולו" (12:00, רפפורט). אבל מי שעדיין חושב שבהרני – אמריקאי ממוצא אירני – הוא אד הקולות העצמאיים המקוריים ויוצאי הדופן בקולנוע האמריקאי, עשוי לגלות שב"להתראות סולו" הוא משייט נורא קרוב לגבולות הקיטש הסנטימנטלי. ייאמר לזכותו שהוא לא ממש מידרדר לשם, ושיש משהו ג'ים-ג'רמושי בנזיריות שלו, ובעריכה שבורחת מכל רגע של רגשנות, אבל הסרט – המספר על ידידות בין נהג מונית אפריקאי ובין קשיש אמריקאי מריר, ש(אולי) מאס בחייו – נראה נוסחתי וצפוי. אבל, קשישי הכרמל – שלעמים נדמה לי שבאים לסרטים בחיפוש אחר נופים ונושאי שיחה ולא קולנוע – עשויים למצוא בו עניין (וסליחה אם אני עושה הכללות, שהן בוודאי לא נורא הוגנות, ונעשות כאן למטרות קומיות בעיקר, אבל לפסטיבל חיפה יש את הקהל הכי מצחיק בעולם, בעיקר בהקרנות היום).

אם "אנטי-כרייסט" "חונך" את משבצת "שנוי במחלוקת" של הפסטיבל, הרי ש"פקד מושחת" (18:00, אודיטוריום) של ורנר הרצוג היה צריך לחנוך את מסגרת ה"וואט דה פאק". השיבוץ ב-18:00 מבלבל ומטעה. את הסרט הזה צריך לראות מאוחר בלילה, עייפים, וגם די שיכורים. ואז, נדמה לי, אופיו האמיתי יחשף. אם "פקד מושחת" היה אמור להיות טריפ קומי, הוא הצליח. אם הוא פילם נואר מיסתורי ומותח, הרי שהוא טריפ קומי. הסרט הזה כה משונה והזוי שאני, בחיי, לא מצליח להחליט אם מדובר בהברקה גאונית או באד הסרטים הגרועים שראיתי מימיי. החטוטרת היחידה שהסרט הזה צריך לסחוב על גבו זה איזשהו חיבור גנטי לא מוצדק ולא הוגן ל"פקד מושחת" של אייבל פררה, יצירת מופת של איבוד שליטה. לא ברור אם ורנר הרצוג הוזמן ליצור סרט המשך או רימייק או מה, אבל חשוב להבהיר ולהדגיש: למעט השם, אין שום קשר בין שני הסרטים. כלום. לא בדמות. לא בעלילה. לא בסגנון (אולי רק ברמת הקונספט החד שורתי: בלש משטרה שהופך למכור לסמים ונהיה יותר גרוע מכל הפושעים שהוא עוצר). מה שכן, שני הסרטים הם צילומי הסי.טי של הבמאים המטורפים שיצרו אותם. נדמה לי שמבחינה קולנועית אני מחבב את הטירוף של פררה יותר. והגרסה של הרצוג: אני מניח שהיא סוג של פרודיה או פארסה על הרעיון. אחרת קשה לי להסביר את הסרט הסרט המשונה הזה.

ויש את "ענקי" (Gigante) עוד סרט שמסקרן אותי לראות, שהיה אחד הסרטים המדוברים בפסטיבל ברלין השנה. אבל הוא ב-21:30 בקריגר, שזה גם בצד השני של היקום (מנקודת מבט חיפאית), וגם עולה על שלושת הסרטים שאני מתלבט לגביהם מתחילת הפוסט. יאוש.

יש למישהו המלצות נוספות?

אני נע ונד בכבישים. אז אם אתם כבר התחלתם את בילויי הפסטיבלים שלכם בחיפה או באייקון בתל אביב, זה הזמן וזה המקום לספר מה ראיתם, מה מומלץ, מה מבאס, ומה קורה מסביב.

אני מחובבי אנג לי, אבל סרטו החדש הוא סוג של מפח נפש (אם כי יש בו משהו מהנה, גם אם זו הנאה קצת נדושה, שבלונית וטלוויזיונית). אני גם לא מבין איזה ערך מצאו בו פרנסי פסטיבל כדי לקבוע אותו כסרט פתיחה לפסטיבל. הסרט הזה לא מצליח לסחוף. הנה ביקורתי:

פורסם ב"פנאי פלוס", 30.9.2009

אנג לי, שוב הביתה. אבל איפה זה הבית? הבמאי הטייוואני שמנייד את חייו בין סין ובין אמריקה עשה קריירה לא רע מהיותו זר בכל מקום. ככזה הוא הצליח להעביר לא רע עד כה את התחושה שהוא סוג של יוצר שכוחו הוא בהתבוננות מן החוץ אל אורחות החיים של החברות אותן הוא מתעד. אבל מזה שני סרטים שאנג לי מאכזב אותי. תחילה ב"תשוקה, זהירות" וכעת ב"לקחת את וודסטוק", שני סרטים שעוסקים בתשוקה וסחף חושים, אבל מתנהלים בצורה מיושבת, מקורקעת ונטולת אנרגיה אמיתית. וזה הבמאי שהצליח למעוך אותנו כהוגן עם "סופת קרח" ולהעיף אותנו עם "נמר דרקון". זה הבמאי שנדמה שהעיסוק העקבי שלו בחיבור בין מיניות ובין טבע (בין אם טבע האורבני, או הטבע הפראי, הנוף שמקיף את גיבוריו העסיק אותו לא פחות מהגינונים החברתיים בהם הם פעלו) יצר סרטים שגם כשהם נראו מוחמצים (“לרכוב עם השטן", למשל) היה בהם משהו מרתק תימאטית. האם זו קללת "הר ברוקבק"? למרות שבעיני "סופת קרח" ו"נמר דרקון" היו שיאיו, אולי אנג לי חש ש"הר ברוקבק" היה שיא שהוא חושש למחזר? האם זה מה שגרם לו לקחת סיפור עם פוטנציאל כה עז לסיחרור, כמו חדוות הגילוי העצמי שמתרחשת במקביל לפסטיבל וודסטוק, ולביים את זה באופן כה מאופק, כמעט חסר חיים?

אולי האשם הוא הוא בחומר. “לקחת את וודסטוק" נראה כמו סרט טלוויזיה, מהסוג שמופק לרגל תאריך עגול לאירוע מסוים ומשחזר את הנסיבות להתקיימות האירוע. במקרה הזה, זו הצצה אל מאחורי הקלעים של הפקת פסטיבל וודסטוק באוגוסט 1969. הסיפור היחסית מוכר על היוזמה של מייקל לאנג והסחטנות של החוואי מקס יאסגור נדחקים טיפה הצידה לטובת הסיפור של אליוט טייכברג (או טייבר, כפי שקראו לו בשיבוש שמו היהודי), האיש ששידך בין לאנג, יזם הפסטיבל, ויאסגור, החוואי שעל אדמתו נערך המופע, שהפך לשלולית הבוץ הגדולה ביקום. הסיפור עצמו לא רע, בהנחה שלא שמעתם אותו מיליון פעם קודם. אבל הבעיה היא שאנג לי מגיע לסרט הזה עם מנועים יצירתיים כבויים. הדבר היחיד שהוא מצליח לייצר זה חיקויים משונים לערכה מפוצלת המסכים שאיפיינה את הסרט התיעודי "וודסטוק" של מייקל וודלי (שסקורסזי היה אחד מעורכיו). אם כל מה שלי יכול לעשות זה לספר סיפור על ילד-טוב-ירושלים של הורים יהודיים ניצולי שואה ואיך מטח ההיפים בא ושינה את חייו ולעשות את זה כשהוא מחקה סרט אחר שממילא מספר כמעט אותו סיפור, הרי שהוגן לתהות "מה הטעם"? ובעיקר, נדמה שלי מגיע לסרט הזה כשהוא מנסה לעשות מה שאחרים עשו לפניו טוב יותר. הוא לוקח, למשל, את  אריק גוטייה, הצלם הנפלא של "עד סוף העולם", סרטו המסחרר ושובר המוסכמות ומרובה החוויות של שון פן (גוטייה, אגב, גמר לצלם את סרטו של לי והגיע לישראל לצלם כאן את "מיראל", סרטו הבא של ג'וליאן שנאבל). הוא אפילו לקח את אמיל הירש, ששיחק אצל פן את התפקיד הראשי, ונתן לו כאן תפקיד משנה. אבל אין זכה לתחושת השחרור העזה של הסרט ההוא. “לקחת את וודסטוק" הוא סרט עם שריר תפוס.

ויותר משונה: הרעיון של לי לספר סיפור הקשור לפסטיבל, אבל שמתרחש בגבו אל הפסטיבל, משומש אף הוא. לפני עשר שנים בדיוק ביים טוני גולדווין, שחקן שהפך לבמאי לא רע בכלל, סרט סימפטי מאוד בשם "השנה שבה הלכו על הירח". הסרט ההוא – ממש כמו "לקחת את וודסטוק" (או "ריקוד מושחת") – עסק בהרגל של יהודי ניו יורק לבלות את הקיץ בכפרי הנופש המיושנים של הרי הקטסקיל. אלא שבקיץ ההוא, שהתחיל עם הנחיתה על הירח ונגמר בפסטיבל וודסטוק – אשה אחת (דיאן ליין) עוזבת את בעלה ומגלה את עצמה בזרועותיו של היפי לא יהודי (ויגו מורטנסן), ובמקביל, בתה (אנה פקווין) חווה חוויות ראשונות של נשיות ומיניות. את דמותו של הבעל הנבגד גילם שם לייב שרייבר, שצץ כעת ב"לקחת את וודסטוק" בתפקיד טרנסקסואלי, המזכיר את מה שעשה ג'ון ליתגו ב"החיים על פי גארפ". ובקיצור, אנג לי ממחזר את עצמו ואותנו למוות בסרט הזה, שכדי איכשהו לסמפט אותו צריך להגיע אליו מבלי לדעת שפסטיבל וודסטוק אי פעם התקיים. מי שיראה קודם את "לקחת את וודסטוק" ואז את "וודסטוק" התיעודי המונומנטלי של מייקל וודלי, ימס לו המוח מאקסטזה.

"לקחת את וודסטוק": בתי קולנוע ושעות הקרנה