רוג'ר אייברי, שותפו של קוונטין טרנטינו לתסריט ולאוסקר של "ספרות זולה" ושותפו של ניל גיימן לתסריט של "בייוולף", יבלה את השנה הקרובה של חייו בבית הכלא, אחרי שהורשע על פי הודאתו נהיגה בשכרות שהובילה למותו של נוסע בתאונת דרכים. התאונה קרתה בינואר 2008, כשאייברי, אשתו, ואורח שלהם מאיטליה, יצאו מארוחת ערב במסעדה ונכנסו למכוניתו של אייברי אחרי חצות, לנסיעה בת כמה דקות מהמסעדה לבית משפחת אייברי. בנסיעה הקצרה הזאת איבד אייברי שליטה על הרכב והתנגש בעמוד. האורח האיטלקי, אנדריאס זיני, נהרג במקום, ואשתו של אייברי נפצעה. אשתו של ההרוג נסעה במכונית מאחוריהם. למרות שגזר הדין המקסימלי על תאונה קטלנית בעת שכרות הוא 12 שנה, השופט הסתפק בשנת מאסר אחת וחמש שנות מאסר על תנאי אחרי שהתרשם מכך שאייברי הביע חרטה, והגיע להסדר פיצויים עם אלמנת ההרוג, על סך 4 מיליון דולר. עורך דינו של אייברי מקווה להשיג לו תנאי מאסר כאלה שיאפשרו לו להמשיך לעבוד על תסריטים שכבר הוזמנו ממנו.

אייברי גם ביים סרט בשם "להרוג את זואי". אני חושב שבמאים צריכים לחשוב טוב טוב על השמות שהם נותנים לסרטים שלהם, ותוהה איך היו נראים חייו של אייברי אם היה קורא לסרט השודים האלים עם איתן הוק אריק סטולץ וז'ולי דלפי "הבריאות הטובה והחיים המאושרים של זואי".

============

ובינתיים, בשוויץ: רומן פולנסקי עדיין עצור.

אלא שבמקרה, יממה לפני המעצר סיפר ברט ראטנר ("שעת שיא", "X מן 3 ") שהוא יפיק למרינה זנוביץ סרט המשך לסרט התיעודי שלה, "רומן פולנסקי: מבוקש ונחשק". סרט ההמשך אמור לכלול ראיון עם פולנסקי עצמו – ראיון שלא בוצע לבסוף לסרט הראשון – ודיווח על ההתפתחויות בפרשה בעקבות הסרט הקודם. וכל זה קרה לפני המעצר, כעת בוודאי שסרט ההמשך הפך דרמטי יותר. ראטנר ופולנסקי מיודדים כבר שנים. ראטנר ליהק את פולנסקי לתפקיד משנה ב"שעת שיא 3 " ופולנסקי לקח את ראטנר (היהודי) לביקור באושוויץ.

=============

תוצאות המחקר על ההרגלים של צופי הקולנוע באמריקה, שפורסם אתמול ב"וראייטי", נראים על פניהם די ברורים מאליהם, כמעט בנאליים, למי שחי את חייו און-ליין: הקהל הצעיר מבלה את רוב הזמן באינטרנט, ברשתות חברתיות, ושם הם מחליפים מידע על סרטים, סרט שאין לו נוכחות באינטרנט וברשתות חברתיות כאילו לא קיים בכלל, לביקורות אין ממש השפעה על רוב קהל הצופים. ובכל זאת: החשיפה הגדולה ביותר של הקהל לקיומו של סרט חדש היא באמצעות הטריילרים בטלוויזיה דווקא. נדמה שהאולפנים באמריקה כבר די הפנימו את המידע הזה. אבל בארץ, נראה לי שרוב המפיצים עדיין חיים בעולם נטול אינטרנט (חוץ מקולנוע לב, המפיץ/רשת היחיד שעושה עבודת שיווק ופרסום מרשימה מאוד – וכנראה גם די אפקטיבית – באינטרנט). כשאני קורא בטוויטר מישהו שואל מה זה בדיוק ה"צעצוע של סיפור" החדש והאם זה בעצם כבר חלק 3, וכשאני קורא כאן באתר תהייה למה אין זכר לקיומו של סרט חדש של ברוס וויליס, אני מבין שיש עדיין מפיצים שחיים בעידן האבן, שמפרסמים בעיקר בעיתוני סוף שבוע ובשלטי חוצות, מתעלמים מאינטרנט, ואפילו הספוטים בטלוויזיה הם לא יותר מהודעות חסות באורך 5-10 שניות. עלוב.

ובינתיים, אנגליה היא הכלכלה הגדולה הראשונה בעולם בה היקף הפרסום באינטרנט עקף את היקף הפרסום בטלוויזיה.

============

"לקחת את וודסטוק" פותח בשבת את פסטיבל חיפה – ויוצא במקביל להפצה מסחרית – ול"הוליווד ריפורטר" אומר אנג לי שהוא לא מבין למה אף אחד באמריקה לא הגיע לראות את הסרט. אני דווקא יודע למה.

==========

"What's Up Fatlip" הקצר (3 דקות) של ספייק ג'ונז במלואו לשבוע.

כשראיתי את "עג'מי" לפני שלושה חודשים כתבתי עליו כמה מילים. נתתי לזמן לעבור, לתמונות לשקוע, לתחושה שראיתי משהו שהיה בו גם משהו פרוע מאוד אבל שיש בו גם משמעת גדולה לחלחל פנימה, ובביקורת שלי (בבוקסת הביקורת הקטנה במדור) מלפני שבוע ב"פנאי פלוס" ניסיתי לזקק עוד כמה משפטים על הסרט. זה היה הטייק הראשון. זה הטייק השני:

פורסם ב"פנאי פלוס", 2.9.2009

"עג'מי" הוא פלא. שנים שאני שומע על הסרט הזה שמצטלם ונערך, ובתחילה קראו בכלל "רוסון". מצד אחד  אמרו לי "שים עליו עין"; מצד שני, כשסרט נמצא כל כך הרבה זמן בעבודה אתם מתחילים לחשוד שאולי משהו שם השתבש ומנסים לשבור את הראש כדי לתקן אותו. אז לא: השנים האלה לא הזיקו לסרט, אלא גילפו אותו לחדות מקסימלית. האנרגיה העצומה של הצילומים הצליחה להשתמר בכל השלבים. והמורכבות של התסריט לא נפגמה. וכך "עג'מי" מתגלה בכל פניה שלו כדבר והיפוכו. אתם מצפים לדבר אחד, וחוטפים דבר אחר. נדמה בתחילה שזהו אולי סרט פוליטי על ישראלים וערביים. ולא, “עג'מי" הוא בראש ובראשונה סרט גנגסטרים, דרמת פשע אלימה. הקונפליקט הישראלי-ערבי הוא רק אחד הפקטורים בעלילה הסבוכה ומרובת הדמויות בסרט, שבכלל מתחיל בסיפור של נקמת דם בין שתי חמולות ערביות.

זה מתחיל בסיפורו של צעיר ערבי מיפו שנרדף על ידי משפחה ערבית מרמלה, שרוצה לנקום מעשה פשע שעשה קרוב משפחה של הצעיר. זה ממשיך עם שוטר שאחיו החייל נחטף, והוא אמור להיות שומר הסדר והחוק בשכונה היפואית, כשבטנו מלאת זעם. זה מסתעף לסיפור אהבה בלתי אפשרי בין בחור מוסלמי ובחורה נוצריה. ומשתרג לסיפורים של שב"ח שמנסה לגייס כסף ושל ערבי יפואי שמת להתחפף מהשכונה ולעבור לצפון תל אביב ומסתבך עם חבילת סמים. וגם בלי תקתוק של שעון עצר ברקע, כל הדמויות והסיטואציות האלה מתחילות להיראות כמו חבית אבק שריפה אחת גדולה שבכל רגע עשויה להתפוצץ. ומה שמפעים ב"עג'מי" היא שהסרט הזה מצליח להיות גם חברתי וגם פוליטי, מבלי להגיד דברים מפורשים. הכיבוש לא מוזכר. הדיכוי לא מוזכר. חוסר הצדק לא מוזכר. כולם מנסים לשרוד. ויותר מזה, וזה הדבר הכי נפלא בסרט הזה: כל הדמויות בסרט, מוצגות באופן חיובי. גם הדמות הכי אלימה, הכי נפיצה, הכי טעונה, מוצגת כמישהי שעמוק בפנים פועלת מתוך מניעים שנראים לה, על פי תפיסת עולמה, כחיוביים והוגנים. וכולם הם או בנים טובים להוריהם, או הורים טובים לילדיהם. ועל הדרך – ואולי גם מתוך אותן תכונות חיוביות – הם גם עושים דברים איומים, בין אם הם יוזמים שפיכות דמים, נגררים אליה, או מתפרצים ברגע של חוסר שליטה ושיקול מוטעה. הפסיפס האנושי הזה, דווקא בגלל שהוא מתואר באופן אוהד וחיובי, מגביר את הפסימיות הטראגית של "עג'מי". נדמה ששפיכות הדמים, האלימות, הסמים, הפשע – כולם מוכתבים על ידי איזשהו מצב, שלא מוזכר בסרט, שכולם (יהודים, נוצרים, מוסלמים) נקלעו לו, ואף אחד לא יצליח לצאת ממנו בחיים. דווקא בגלל שהסרט הזה פועל מתוך העולם הקולנועי הז'אנרי, של סרטי הגנגסטרים והפשע (המייצגים את הטרגדיות היווניות של זמננו), ולא מתוך הקולנוע הפוליטי, הרי שההדהוד שלו נשמע חזק וצלול יותר. הוא גם מצליח להפוך איזור שנמצא בלב המדינה, ממש לא באמצע שום מקום, מקום שהקהל הרחב עשוי לזהות את נופיו, חופיו, מאפיותיו ומסעדותיו – לא שכונת מצוקה ברמלה או מחנה פליטים בשטחים, אלא כמה רחובות מרחק הליכה (ארוכה) ברגל מדיזנגוף סנטר, מטרים מגלי צה"ל, איזור שהעירייה הנוכחית חולמת ושואפת לפנות אותו מתושביו הערביים ולהפוך את הקרקעות הסמוכות לים לאיזורי מגורים ליאפים החדשים (גם זה מאוזכר בסרט ברמיזה אלימה). כך שאולי יש כאן בכל זאת התייחסות מפורשת לכיבוש וסכסוכי טריטוריה, אבל מהקונטקסט הכללי/חברתי, שהוא הציפוי והמסיכה לדיכוי הפוליטי – דיכוי של אזרחים, שקורבנותיו הם בני כל הדתות. ולכן "עג'מי" הוא תיאור סוחף, סוער, בוער של פצצה מתקתקת שנדמה שלא משנה איזה חוט נרצה לחתוך כדי לנטרל אותה, זה יהיה החוט שיביא לפיצוצה.

קוראים יקרים, אני מקבל מכם לעיתים קרובות מיילים עם שאלות. רובן שאלות טריוויה, שבהם אתם מנסים לגרום לי לזהות סרט שראיתם פעם ואתם מתגעגעים אליו. לפעמים אתם מחפשים מידע לעבודות אוניברסיטה או תיכון שאתם צריכים להגיש. לפעמים אתם מחפשים סרט לקנייה. ולפעמים אתם מחפשים ביקורת שלי על סרט מסוים. יש רק בעיה אחת: כשזה מגיע לשליפה של דברים מהזכרון, אני איום ונורא. לא זוכר כלום (חוץ משמות של צלמים, משום מה). אבל יש דבר שאני כן יודע: כמה מהגולשים הקבועים כאן הם אנציקלופדיות מהלכות לקולנוע. לכן אני לא רק ממליץ, אני גם מפציר: אם יש לכם שאלה, העלו אותה כאן בתגובות. אני די בטוח שהרבה לפני שאני אזכר בתשובה, מישהו מהקוראים יידע לפניי. וחוץ מזה: פונקציית החיפוש בבלוג – כאן משמאל – עובדת יופי. השתמשו בה. ככה לא אצטרך לענות מיילים מתנצלים כמו "אני לא זוכר, למה לא תעלה את השאלה בבלוג". או "אני לא זוכר, למה שלא תחפש בבלוג". תודה רבה.

כשהדיון "האם ישראל תפציץ את הכור באירן לפני שאירן תשגר לעברה טילים אטומיים" מגיע לבלוגי קולנוע, אני חייב להודות שאני מתחיל להיות מודאג.

ג'פרי וולס שילב באתרו דיון בנושא (שימו לב לבוב בייר, האיש שכתב את הספר שעליו מבוסס הסרט "סוריאנה" ושאת דמותו – בערך – גילם ג'ורג' קלוני בתפקיד עליו זכה באוסקר. אני כותב "בערך", אבל אם אסביר למה "בערך" זה יהיה ספוילר לסרט, לא?).

ובבלוג הקולנוע של ה"בוסטון פיניקס", נושא תרגיל שיגור הטילים וחשיפת הכור האירני עולים בפתיח לראיון עם ג'פאר פנאהי, שהצטרף לבני משפחת מחמלבאף והפגין נגד השלטון האירני בפסטיבל סן סבסטיאן האחרון.

ובינתיים, בתל אביב מוקרן במוזיאון סרט אירני, החדש של מג'יד מג'ידי. סרט נחמד. יפה לעין. אבל נשכח לחלוטין כעבור יום. הדימויים של מג'ידי, שהיו כה מרשימים וחזקים ונחרטים בסרטיו הקודמים, הופכים כבר לסוג של נוסחה, כמעט קלישאה. זה יפה, אבל נראה כבר קצת כמו קיטש.

אבל העניין הוא כזה: בגלל שרובו של אולם הקולנוע במוזיאון הוא תת קרקעי, יש סיכוי שאם האירנים יפציצו, אחד המקומות הכי בטוחים לתפוס בהם מחסה בעיר יהיו מול הסרט האירני במוזיאון.

==========

העולם ציפה שישראל תשלח לאוסקרים את "לבנון", וישראל שלחה את "עג'מי". וכנראה שזה טרנד עולמי השנה: מדינות שלא שולחות לאוסקר את הסרט היותר מתוקשר שלהן, אלא דווקא סרט אחר. ספרד, למשל, לא בחרה ב"חיבוקים שבורים" של אלמודובר ובחרה ב"הרקדנית והגנב", סרטו הראשון מזה שבע שנים של פרננדו טרואבה (עם ריקרדו דרין בתפקיד הגנב שמתאהב ברקדנית אילמת). טרואבה כבר זכה באוסקר הזר ב-1993 עם "הפיתוי הכי יפה של חיי", הסרט שגילה לעולם את פנלופה קרוז. איטליה בחרה ב"באריה", סרטו החדש של ג'זפה טורנטורה (שזכה באוסקר על "סינמה פרדיסו"), שפתח את פסטיבל ונציה. הסרט הזה התמודד מול "לנצח" של מרקו בלוקיו. צרפת משגרת לאוסקר את "הנביא" של ז'ק אודיאר ("ליבי החסיר פעימה"), ולא את – נגיד – "סראפין", הסרט שזכה בסזאר. בכל המדינות האלה, מי שקובע איזה סרט ילך לאוסקר היא ועדה מצומצמת של במאים, שחקנים וקולנוענים. מדינות משונות שכמותן.

והנה נציגי האוסקר של מזרח אירופה: רוסיה, צ'כיה, אלבניה, בוסניה הרצגובינה וקרואטיה. הנציג הסלובקי, "הבטחה שהופרה", מכיל תקציר שהופך אותו לפיתיון אוסקרים: שחקן כדורגל יהודי ששורד את השואה.

יש תוספת קטנה בהמשך.

ביום ראשון נעצר רומן פולנסקי בשדה התעופה בציריך, שם נחת כדי להשתתף בפסטיבל הקולנוע הדי-חדש של העיר, שהחליט להעניק לו פרס מפעל חיים ולקיים מחווה לסרטיו. לפולנסקי יש בית בשוויץ, כך שמבחינתו זו היתה אמורה להיות נסיעה די שגרתית. אלא מישהו בפרקליטות בלוס אנג'לס החליט לחתוך קופון על הפסטיבל הזה ולהוציא נגד פולנסקי צו הסגרה.

כל הסיפור המשפטי עם פולנסקי הוא עסק מורכב ומתסכל שלא אני האיש לעסוק בו. מצד אחד: הוא פשע (בעילת קטינה), עמד לדין, וברח לפני גזר הדין. מצד שני: עברו למעלה מ-30 שנה מאז, הבחורה סלחה לו, ונדמה שחייו – האישיים והאמנותיים – שוקמו. מצד שלישי: אז מה, זה המסר? שאם אתה מפורסם, עשיר ומוכשר אתה יכול לברוח ממשפט ולא לשלם את הדין על מעשיך? זה פלונטר בלתי נגמר.

תוסיפו לכך את הסרט התיעודי המצוין של מרינה זנוביץ' מלפני כשנה, "רומן פולנסקי: מבוקש ונחשק", שמציג שני עניינים שכדאי לזכור. האחד, שמאחורי המשפט מסתתרת לא מעט רדיפת פרסום וכותרות מצד השופט, שהיה מקום לחשוד האם הוא אובייקטיבי וכשיר לשפוט. אחרי מותו של השופט, מתברר שהשופט שהחליף אותו לוקה בסימפטומים דומים של רדיפת כותרות ופרסום. ולראייה, ראו את הדבקות והעיקשות של המרדף אחרי פולנסקי, כאילו שיש מישהט בפרקליטות שם שמטתרו לעקוב אחר צעדיו (על ידי קריאה ב"וראייטי", אני מניח) וחיפוש דרך לעשות לו אמבוש. העניין השני, הוא שהפרשה הזאת חושפת את הפערים שבין אמריקה ואירופה. פולנסקי חי חיי זוגיות גלויים ופומביים עם נסטסיה קינסקי בת ה-15 בפריז, ואז הלך ושכב עם בת 13 בלוס אנג'לס, ושם הועמד למשפט. אני, שדי בטוח שארחיק את בנותיי מפולנסקי גם כשיגיעו לגיל הפנסיה, חושב שהאדישות הצרפתית וההתלהמות האמריקאית לנושא משונים באותה מידה.

מודה, אני חושב שצריך לתת לפרשה הזאת כבר לשקוע ולהיעלם. מודה, יש משהו באישיות של פולנסקי שקצת מלבה את היצרים האלה. נדמה לי שאיש אחר היה כבר מוצא דרכים לטהר את האוויר ולסגור את התיק. אבל ביומיים האחרונים, למבוכת האמריקאים, העסק הפך למלחמת תרבות בין-יבשתית. צדק, אני די בטוח, לא ייצא כאן.

אבל בשעה שאני חשבתי שהסרט של מרינה זנוביץ' היה אמור לגרום לפרקליטות האמריקאית להסמיק מבושה ולטאטא את הסיפור מתחת לשולחן, מייקל וולף טוען שהבושות שהסרט עשה לתובעים בלוס אנג'לס רק הציתה מחדש את העניין שלהם בפרשה, ושמאחורי המעצר מסתתר לא יותר מרצון לנקום בו על הסרט הזה.

ובינתיים: פדרו אלמודובר, הרווי וויינסטין, ווס אנדרסון, טילדה סווינטון, ברטרן טברנייה ופאטיח אקין חתמו על עצומה שמוחה נגד המעצר, ונגד השימוש בפסטיבל קולנוע כתירוץ למעצר.

ושלושה ממשתתפי ושופטי הפסטיבל בציריך מתכננים לבטל את השתתפותם בו, במחאה על מעצרו של פולנסקי.

רוברט האריס, שפולנסקי בדיוק סיים לצלם את העיבוד הקולנוע לספרו, "רוח רפאים", מופתע מהמעצר ומזכיר שפולנסקי הסתובב בכל העולם (חוץ מאמריקה), ושמשונה שדווקא עכשיו החליטו לעצור.

איזה מזל שלא עצרו את פולנסקי כשהגיע לישראל לפני שלוש שנים עם "אוליבר טוויסט" שלו לפסטיבל הקולנוע בירושלים.

=======

רגע: כשזה מגיע לרדיפת יהודים, חשבתי ששוויץ אמורה להיות נייטרלית, לא?

===============

הנה דברה ווינגר, יו"ר חבר השופטים בפסטיבל ציריך, מוסרת הודעה לעיתונות בנושא:

==============

בדיוק לפני חודש חזרתי מחופשת קיץ קצרה בציריך. היא נראתה עיר שקטה, נינוחה, יפה מאוד אבל משעממת לחלוטין. לא ציפיתי שחודש אחרי כל כותרות חדשות הבידור יעסקו בה.

==========

הצילומים לסרטו החדש של אנטון קורביין ("קונטרול") יתחילו מחר. שמו המקורי של הסרט שונה וכעת הוא נקרא "האמריקאי". ג'ורג' קלוני עדיין בתפקיד הראשי. מרטין רוהה, שצילם את "קונטרול", יצלם גם כאן.

===========

לקלוני, אגב, יש בית ממש על הגבול בין איטליה לשוויץ. אולי הוא יכול לעזור לחלץ את פולנסקי?

============

"סינמטיקל" מעדכן על ההפקות הבאות של סטודיו ג'יבלי: עיבוד אנימציה של "האגדה על חותכי הבמבו", סיפור עם יפני עתיק ממנו כבר עיבד קון איצ'יקווה את סרטו "הנסיכה מהירח" מ-1987. איסאהו טאקאהטה יביים. וככל הנראה שהיאו מיאזאקי מתכנן לביים שני סרטים חדשים בשלוש השנים הבאות.

=============

וויליאם סאפייר מוכר בעיקר כפרשן פוליטי ב"ניו יורק טיימס". אני אף פעם לא התעניינתי יותר מדי בפרשנות פוליטית, אז אני פחות בקיא בהישגיו ובהיבטיו בתחום הזה. אבל לסאפייר היה ב"ניו יורק טיימס מגזין", ממש עד לפני כמה שבועות, מדור שבועי נפלא, שנון, מבריק, מאיר עיניים, מחכים, על ענייני לשון. הוא תיעד שם את ההשתנות (ולעיתים ההידרדרות) של השפה האנגלית. היו ימים בהם רוביק רוזנטל ניסה לעשות דבר דומה ב"מעריב". זה לא היה אפילו קרוב. סאפייר מת שלשום בגיל 79 מסרטן הלבלב. אותו סרטן שלקח גם את עלי מוהר, אשף מילים אחר. וגם את פטריק סווייזי.

קארי פוקונגה זכה בפרס הבימוי בפסטיבל סאנדאנס האחרון על הסרט "ללא שם" (סוג של "עג'מי" עם מקסיקנים). אז מה הצעד הבא המתבקש אם אתה במאי אינדי נחשב שיצר סרט חברתי מחוספס וחסר פשרות? ברור: פרסומת לג'ינס ליווייס (עם טקסט משיר של וולט וויטמן). לפחות היא יפה:

…והנני מוחל במחילה גמורה לכל מי שחטא נגדי, בין בגופו, בין בממונו או שדיבר עלי לשון הרע, ואפילו הוצאת שם רע, וכן לכל מי שהזיק לי בגופי או בממוני, ולכל חטאות האדם אשר בין אדם לחברו… אני מוחל במחילה גמורה ולא יענש שום אדם בסיבתי.

את "תפילה זכה" אומרים הערב, בערך ב-17:00, רגע לפני השקיעה ו"כל נדרי". ומכיוון שאין יום כיפור מכפר על חטאים שבין שאדם לחברו, הרי שאני מתקווה שהמשפט הנ"ל – אם תקראו אותו ותתכוונו לו – יעזור במשהו ביום הזה.

ואני, לא רק שאני מוחל מחילה גמורה, אני מבקש סליחה ומחילה, אם פגעתי, במילים או במעשים, במי מכם, קוראי, נמעני, מכותבי.

צום קל וגמר חתימה טובה.

עכשיו, אחרי שהמירוץ לפרסי אופיר נגמר, אפשר להוריד את הטונים ולהביט במצב בצורה שקולה וחיובית. כל עוד פרסי אופיר היו באופק, כל אחד בו בחר לו קבוצה, ויותר משהוא הריע לה, הוא השמיץ את מתחריה. אז זהו, נגמר. "עג'מי" זכה. סרט מעולה. בא לי לראות אותו פעם שניה. אבל חייבים להגיד את זה: זו היתה שנה מצוינת לפרס אופיר בגלל שהיו שלושה סרטים שונים מאוד, וכל אחד הוא שיא מסוגו – הפראות של "עג'מי", הסגנון של "לבנון" והרגש של "סיפור גדול". כל אחד היה מושלם בפינה שלו. הפרסים בטקס אופיר גם, במידה רבה, שיקפו את זה, עם חלוקה יפה למדי של פרסים לשלושתם: חמישה ל"עג'מי", ארבעה ל"לבנון" ושלושה ל"סיפור גדול". מכובד. יפה. היתה שנה טובה שבאה לידי ביטוי בטקס לא רע בכלל.

האם ל"עג'מי" יש סיכוי באוסקרים? נדמה לי שלא. אבל אני אשמח להתבדות ולגלות אחרת. ובכל מקרה, האקדמיה הישראלית בבחירתה ב"עג'מי" מודיעה בבירור שהאוסקר האמריקאי לא באמת מעניין אותה. יודעים מה, סבבה. זו הצהרה אמיצה מאוד, ואני מעריך אותה. אם יהיה אוסקר, שיהיה. אבל זה לא באמת מעניין אותנו. גישה יפה ולגיטימית, שאם בעבר קראתי אותה כסוג של אוטיזם, כעת אני קורא אותה כסוג של בטחון עצמי, של תעשייה שכבר לא צריכה להתלקק לאוסקרים כדי לקבל אישוש לקיומה.

בסופה של שנה, אני מניח ש"סיפור גדול" יתקרב מאוד ל-200,000 צופים. ועכשיו רוב הסיכויים ש"עג'מי" יגיע לכ-100,000 צופים. ו"לבנון", אם ישווק נכון, גם אמור להגיע לכ-100,000 צופים. נראה לי שהכל בסדר.

=============

והנה השלמה מלפני כמה ימים: ג'פרי וולס הלך לראות את "לבנון" בפסטיבל ניו יורק אחרי כל התשבוחות מוונציה ומטורונטו, וגילה שהסרט לא עומד בציפיות של ההייפ. הביקורת שלו חיובית והוגנת (ולא מאוד שונה משלי), אבל הוא כנראה ציפה להרבה יותר מזה (מי שהשווה את הסרט ל"The Hurt Locker" מורט העצבים של קתרין ביגלו אולי רצה להחמיא ל"לבנון" אבל על הדרך הרג את הסרט עם ציפיות שהסרט בכלל לא מנסה לעמוד בהן). זו הבעיה עם הייפ, אבל זו גם הבעיה עם מבקרים: הראשונים תמיד מתלהבים, והשניים תמיד מתאכזבים ואומרים "מה, זהו? זה כל הביג דיל".

כל הסופשבוע שלחו לי סמסים ומיילים ותגובות: מה אתה אומר על ההודעה הדרמטית של "עין הדג", שהם סוגרים את הבסטה?

אני עדיין מנסה להבין מה אני חושב, כי אני עדיין לא ממש מבין מה הבשורה הזאת אומרת. הנה יומיים אחרי שהיא עלתה, והאתר כבר עודכן עם "יומית" טריה לחלוטין. אז סגרו או לא?

דורון פישלר סיפר לי לפני כשבועיים שהוא חושב לסגור, שהוא לא יכול יותר, שהוא יוצא לחופשה לחשוב על הכל, ואז כשהוא חוזר יכול להיות שזה יהיה הסוף. ואז הוא העלה את פוסט הסגירה לפני החופשה.

אז למה הוא סוגר? טקסט הפרידה קצת מבלבל. מצד אחד, הם סוגרים כי הם לא הצליחו "למסחר את 'עין הדג' במידה שתהפוך את השעות המושקעות בו משעות פנאי לשעות עבודה". מצד שני, האם זה בגלל ש"כשמנסים לקרוא את הכל, כמו העורכים, בכל פעם מחדש, זה כל כך מעייף"? והמשפט הכי דרמטי: "עשינו את זה כי זה היה כיף. עכשיו זה לא, ולכן אנחנו מפסיקים".

מרגע שזה לא כיף, הדבר הנכון הוא או להעביר את השרביט או לסגור. זה לא קשור לכסף, או לזמן. כי אם גוגל יקנו מחר את "עין הדג" וישלמו לעורכים המון כסף כדי להמשיך להפעיל את האתר, הם יעשו את זה בלי כיף. אלא אם להתפרנס או להתעשר מזה זה כן כיף. כי אז לא לגמרי הבנתי מה הבעיה. זה שכל הדיונים על הארי פוטר חוזרים על עצמם או זה שאין מזה כסף.

"עין הדג" חי תשע שנים והמלאכה שלהם חלוצית ורבת השפעה. עד כדי כך, שאני לא באמת מאמין שהם יעלמו. אני מאמין שהם יקחו הפסקה, ירגישו שיחרור עצום, תחושת הקלה ואז געגוע גדול. ואז יגיע השלב בו הם ינסו למצוא דרך להמציא את עצמם מחדש. גילו של "עין הדג" ניכר בו. הוא זקוק לשידרוג. ואולי הפרסום הזה הוא מה שהפיסכולוגים קוראים לו "קריאה לעזרה", איום שמנסה למצוא קבוצת תמיכה, מישהו שיעזור לחלק את הנטל. אני מאמין ומקווה שזה עשוי להוכיח את עצמו, ושאנשי "עין הדג" יוכלו להאציל קצת סמכויות ולצאת לחופשה, ולחזור מעודדים ומחוזקים לעוד סבב דיונים על "הארי פוטר".

ואני גם קורא את הפוסט הזה ותוהה האם אני מביט בכדור בדולח. האם גם לי יגיע יום בו אגיד "נמאס לי"? יכול להיות שכן. אבל אינטרנט וקולנוע זה גם התמכרות. איך אפשר פשוט יום אחד לקום ולעזוב התמכרות? ואם ארצה יום אחד לקום ולעזוב את ההתמכרות הזאת, האם פישלר יוכל לייעץ לי איך עושים את זה? או, יותר הגיוני, יהיה כבר ב"עין הדג 3 " ויכתוב פוסט בו הוא מסביר לי שלא משנה כמה רוצים ומנסים וצועקים, זה פשוט בלתי אפשרי.

לי יש עוד כמה פנטזיות שקשורות לענייני אינטרנט וקולנוע שהייתי רוצה להגשים. אני מאוד מקווה ש"עין הדג", בגרסה כזו או אחרת, עדיין יהיו שם כדי שנוכל גם להתחרות אחד בשני וגם לשתף פעולה. הם היו ההשראה. ובלי דף ה"לא סופי" שלהם אני לא מוצא את הידיים והרגליים שלי בעולם ההפצה המבורדק בארץ. בקיצור: קחו הפסקה, נוחו. אנחנו מחכים לכם פה. צלצלו, נאסוף אתכם מנמל התעופה.

19:59: שבוע טוב. תודה שבאתם. הנה מתחילים בשידור חי, בו אעדכן בזמן אמת מרגע זה מה קורה בחיפה בטקס פרסי אופיר (השידור הטלוויזיוני יתחיל רק בעוד שעה). הישארו איתנו ועשו ריפרש כדי לקבל את העדכונים הכי טריים. ויש גם תמונות! צוותי הדיווחים של "סינמסקופ" פרושים ברחבי האודיטוריום. אחרי שבשנה שעברה קלטה מצלמת הטלוויזיה את דני סירקין מסמס לי שהוא הפסיד בקטגוריית הסרט התיעודי, השנה לא פחות משישה מועמדים (או קרובים של מועמדים) בקטגוריות שונות הבטיחו לסמס לי בזמן אמת מהאולם. התקווה שלי היא שבכל ריאקשן שוט שיצלמו את הקהל יראו רק ראשים מורכנים של אנשים מסמסים. דעו למי.

אז מה קורה ברגע זה בחיפה? ככה נראה הלובי של אולם רפפורט, בקבלת הפנים שהתקיימה לפני הכניסה לאולם. "היין בינוני", עידכן אותי נ'.

וככה נראית הבמה בתוך האולם:

ברגע זה נכנסים כולם לאולם ותופסים את מקומותיהם. הטקס אמור להתחיל ב-20:00, אבל בטח יתעכב בכמה דקות. הביאו פיצוחים. (אבל היזהרו מפירורים על המקלדת).

20:11: מעדכנים אותי שהאולם מלא למדי. וברגעים אלה, רגע לפני שמתחילים, מנסים לשכנע את אלה שיושבים שחלק העליון של האודיטוריום לרדת ולמלא את הכסאות הריקים בחלק התחתון.

20:12: הטקס מתחיל. מוקרן סרטון בכיכובם של מוני מושונוב ואבי קושניר, מנחי הערב.

20:18: רציתי לזרוק שנינה שכזאת, שעכשיו שהטקס בחיפה, האולם לא יתרוקן מיושביו בכל פעם שמישהו יגלה שהוא לא זכה בפרס. והנה, קושניר ומושונוב אומרים את זה במקומי. קושניר: למה בחיפה? כולם מתל אביב. מושונוב: רצו שכולם ישארו עד הסוף.

20:24: הנה מתחילים הפרסים:

איציק כהן ועירית קפלן, כוכבי "סיפור גדול", מגישים את הפרס לשחקן המשנה. איציק כהן מדווח שהוא יהיה בעונה הבאה של "רוקדים עם כוכבים".

שחקן משנה: זוהר שטראוס, "לבנון".

שטראוס: "שמוליק, אולי יש לנו סיכוי".

20:29: דרור קרן והלנה ירולובה, כוכבי "חמש שעות מפריז", מגישים את הפרס לשחקנית המשנה.

שחקנית משנה: לבנה פינקלשטיין, "סיפור גדול".

הפתעה ראשונה של הערב. מצד שני, איזה כיף. פינקלשטיין שחקנית נהדרת. ומה זה אומר לגבי העתיד של "הבודדים", שחשבתי שקטגוריית שחקנית המשנה תהיה הספתח שלו לערב.

מעדכנים אותי מהאולם שעד כה השחקנים הזוכים די נלחמים במוזיקה שמנסה לגרש אותם מהבמה.

20:33: כל אחד מחמשת הסרטים המועמדים לפרס הסרט מוצגים בסרטון. הראשון הוא "הבודדים", ובו רנן שור מציג את סרטו.

20:37:

עיצוב אמנותי: אריאל רושקו, "לבנון".

בינתיים המצב הוא 2:1 בין "לבנון" ל"סיפור גדול".

הטקס יצא להפסקת פרסומות. פרס העיצוב האמנותי לא ישודר בשידור הטלוויזיוני. ואת הפסקת הפרסומות מנצלת ההפקה לכרוז בקשה לקהל: אנא הוציאו את המסטיקים מהפה, זה מקשה עלינו לצלם אתכם. אם אני מכיר את האופי הישראלי, זה הרגע שבו חצי האולם בלי המסטיקים שלף מסטיקים והתחיל ללעוס.

20:50: סמי הורי ורומי אבולעפיה מגישים את הפרס לסרט התיעודי.

סרט תיעודי: "שיטת השקשוקה".

מעניין: הטקס משודר ברשת, בבעלות חלקית של משפחת עופר. האם הזכייה והנאומים ישודרו במלואם?

20:56: כוכבי "הבודדים" מעניקים את הפרס לעיצוב תלבושות.

תלבושות: ענבל שוקי, "סיפור גדול".

המצב: 2:2 בין "סיפור גדול" ל"לבנון".

21:04: הנה "עג'מי" נכנס למירוץ. אוולין הגואל ודביר בנדק, שחקני המשנה מ"סיפור גדול", מציגים את פרס התסריט.

תסריט: ירון שני וסכנדר קובטי, "עג'מי".

20:10: אבי גרייניק ואורנה פיטוסי עם הפרס לצילום.

צילום: גיורא ביח, "לבנון".

זה האופיר השני של גיורא ביח. הראשון היה על "למראית עין".

המצב: 3 ל"לבנון", 2 ל"סיפור גדול", 1 ל"עג'מי". האם עוד יתהפך?

השידור בטלוויזיה התחיל. קושניר ומושונוב דווקא משעשעים עם הבדיחות על כל הסרטים עם צחי גראד השנה.

21:16: כוכבי "עג'מי" עם הפרס לעיצוב פסקול.

עיצוב פסקול: דוד ליס ואלכס קלוד, "לבנון".

21:20: פרס מפעל חיים לאסי דיין.

21:27: ההוקרה לאסי דיין עדיין נמשכת. עכשיו נפתלי ורוני אלטר מבצעים את השיר מתוך "החיים על פי אגפא".

ולבסוף, אסי דיין עלה על הבמה, הודה לאמו, הקריא שיר. הקהל מריע בעמידה. ונדהם מזה שהוא לא אמר שום דבר פרובוקטיבי.

אסי דיין מציע להתחיל להעניק פרס למפעל מתים, ולא רק למפעל חיים. ואז מקריא שיר שהוא "עצוב כמוני", הוא אומר: "אין לי בראשית ואין לי אחרית… ואני יודע פחות ופחות".

21:35: חזרה לפרסים. ו"עג'מי" מדביק את הכסף.

מלחין: רביע בוכרי, "עג'מי".

אני צופה במקביל בשידור הטלוויזיוני ומתקשה להבין למה חותכים שוב ושוב לריאקשן של יעקב פרי בקהל. זה הסטאר קוואליטי של במאי השידור?

הטקס מפמפם די באגרסיביות את פסטיבל הקולנוע של חיפה שיפתח בדיוק בעוד שבוע. וברגע זה אליוט גולד, אורח הפסטיבל, מברך בקטע וידיאו מוקלט.

מארק רוזנבאום, יו"ר האקדמיה, אומר מול מצלמות ערוץ 2: "מתוך שישה גופי שידור שמחויבים להשקיע בקולנוע הישראלי, רק שניים מקיימים את החוק: הוט וקשת". כבוד.

21:46: ארי פולמן מגיש פרס לזכרו של אורי סבג ז"ל, המפיק של "לבנון" (ושל "קלרה הקדושה"). פולמן מספר שסבג היה המפיק ה-17 שהם פנו אליו עם "קלרה" והוא האמין שצריך לתמוך בצעירים. פולמן קורא לתמוך בקולנוענים הצעירים. אשתו ושותפתו, עינת ביקל, וילדיו של סבג עולים לקבל את הפרס. מדווחים לי שזה רגע מרגש.

אם אתם מצטרפים עכשיו, אני מזכיר: אני מדווח כאן על מה שקורה ברגע זה באולם בחיפה, ולא מה קורה בשידור הטלוויזיוני שמפגר אחר המציאות בשעה.

21:55: כוכבי "זרובבל" עם הפרס לעריכה. כוכבי "זרובבל"?! איזה פרוטקציה היו צריכים להפעיל כדי לקדם דווקא את הסרט הזה בשידור?

עריכה: ירון שני וסכנדר קובטי, "עג'מי".

מצב הפרסים: 4 ל"לבנון", 3 ל"עג'מי", 2 ל"סיפור גדול", 1 ל"שיטת השקשוקה".

22:02: מיכאל מושונוב וגאיה טראוב עם פרס השחקן. עולה ראש עיריית חיפה, יונה יהב (כבר כתבתי השנה כמה אני שונא את זה שהפונקציונרים חותכים קופון על השידור הטלוויזיוני?). יהב מזכיר לצופים שהוא מיוזמי חוק הקולנוע לפני עשור. מה שנכון, יאמר לזכותו.

שחקן ראשי: סשה אגרונוב, "הבודדים".

מלך האגרונוב הזה. מעלה לבמה את אנטון אסטרובסקי ורותם זיסמן, שותפיו ל"הבודדים". אומר שלרנן שור היו ביצים גדולות שליהק אותו ואת אנטון לסרט. "ופעם אחת בהשלמות השתנו יחד וראיתי שבאמת יש לו".

22:07: מיה מרון וזהר שטראוס עם פרס השחקנית. והנה הפתעה:

שחקנית ראשית: עירית קפלן, "סיפור גדול".

(עירית קפלן העניקה מוקדם יותר את הפרס לזוהר שטראוס, ועכשיו שטראוס מעניק לה).

22:13: הנרי דוד ויבגניה דודינה, ואז לימור לבנת עולה להענקת פרס הבימוי.

פרס הבימוי: קובטי ושני על "עג'מי"!

זה הפרס השלישי של קובטי ושני הערב.

22:20: מילי אביטל עם פרס הסרט.

הסרט: "עג'מי".

ירון שני ומוש דנון עם הפרס ל"עג'מי"

סיכום הפרסים: 5 ל"עג'מי", 4 ל"לבנון", 3 ל"סיפור גדול", 1 ל"הבודדים".

קושניר חותם את הערב: "לכו לראות קולנוע ישראלי. זה מה שהולך היום בעולם".

תודה רבה למסמסים שלי הערב. תודה לטל לוטן (זה הבלוג שלה), שהגיעה לטקס בתור האנימטורית של "שיטת השקשוקה", והיתה המדווחת הראשית שלי מהאולם, ותודה לכל שאר המסמסים שמעדיפים להישאר אנונימיים. חלקם, אגב, יצאו מהטקס עם פרסים ביד. אז גם ברכות.

מחשבות לסיכום?

זוכרים? הערב ב20:00 אנחנו עוברים כאן לשידור חי, לייב-בלוגי, מאודיטוריום רפפורט בחיפה, שם יחלקו את פרסי אופיר. אל תחמיצו. ואם אתם רוצים עדיין להמר על הזוכים, עשו את זה בפוסט הקודם.

וכך סיכמתי השבוע את המירוץ לאופירים במדור שלי ב"פנאי פלוס":

פורסם ב"פנאי פלוס", 23.9.2009

אקסטרה לארג'
בשבת יחולקו פרסי אופיר לסיכום שנת תשס"ט והמצב מרהיב: 25 סרטים, חלקם מצוינים, וקרב צמוד מאוד בין שלושה מהם. אז למה אני עדיין לא מרוצה?

בשבת יתקיים באודיטוריום רפפורט בחיפה טקס פרסי האקדמיה – בפעם העשרים. מבחינות רבות, זו היתה שנה פנומנלית לקולנוע הישראלי. מספר שיא של סרטים ישראליים הופקו השנה – 25 סרטים. יותר מכל שנה בתולדות הקולנוע הישראלי. וכמה מהסרטים האלה ממש טובים: “עג'מי", “לבנון" ו"סיפור גדול", מועמדים לפרס הסרט, אבל גם "שבע דקות בגן עדן", “עיניים פקוחות", “פובידיליה", “איליי ובן", "ציון ואחיו" ו"כלת הים" הכילו רגעים יפים של קולנוע. בין אם בסופו של דבר חיבבתי את הסרט או לא, זה משני. אבל היו בכל אחד מהם דברים יפים. וביני ובין עצמי אני חייב להודות שלמרות שלא כולם היו לטעמי, גם "הבודדים", “הכל מתחיל בים", “בדרך אל החתולים" ו"היו לילות", מייצגים את העשייה הקולנועית הישראלית הוותיקה, המיושנת, הכבדה, אבל הסבירה והנאותה והמכובדת מסוגה.

אז מה הבעיה? אותה בעיה כמו תמיד. מבין 25 הסרטים שהופקו השנה רק חמישה יצאו כבר לבתי הקולנוע: “הכל מתחיל בים", “איליי ובן", “סיפור גדול", “עג'מי" ו"עיניים פקוחות". כך שהקהל – שעבורו מיועד הטקס המשודר בערוץ 2 – כלל לא מבין מה המתח ומה הדרמה ובעד מי הוא אמור להיות. ויותר חמור: בשעה שההצבעה לפרסים ננעלה, רק שלושת הסרטים הראשונים ברשימה הנ"ל יצאו להקרנות מסחריות. והרי ידוע הדפוס המפורסם של חברי האקדמיה לא להעניק את הפרס לסרט שהצליח בקופות (“אביבה אהובתי", שסיים בתיקו עם "אדמה משוגעת", הוא יוצא הדופן היחיד בעשרים שנות הטקס. ואכן, הוא לבסוף הפסיד ל"אדמה משוגעת" בהצבעה החוזרת על כרטיס הטיסה לאוסקרים). מה ההגיון לקיים תחרות בין סרטים שהקהל לא ראה? יש הגיון: כשהאקדמיה הוקמה, לפני כ-20 שנה, מצב הקולנוע הישראלי היה אחר לגמרי. הופקו בכל שנה רק חופן סרטים ובשנה טובה רק סרט ישראלי אחד זכה להצלחה בקופות. פרסי האקדמיה והשידור הטלוויזיוני שלהם, לפיכך, היוו את המקפצה השיווקית העיקרית להצלחתו של הסרט. אלא שרבות השתנה מאז. בשנות התשעים הקהל אהב משדרי פרסים. זה עבר לו. הריאליטי ירש את מקומם של כל טקסי הפרסים. לכן מדי שנה האקדמיה מגלה שאף זכיין לא באמת מעוניין במרכולתה. דבר שני: אין דין תעשיה המנפיקה 25 סרטים בשנה כתעשייה המנפיקה חמישה סרטים בשנה. הגישה של האקדמיה, שמטרתה למעשה להיות מקפצה שיווקית לסרט אחד, הסרט הזוכה, לא רלוונטית לעשור הנוכחי. למעשה, היא אפילו די מעוותת. התחרות חייבת להתקיים בין סרטים שכבר הופצו מסחרית, ושמגיעים לשיפוט חברי האקדמיה אחרי שהתמודדו עם הקהל והביקורת. אבל, אני לא מודאג. ברור לי שזה עניין של זמן עד שהאקדמיה תשנה את האופן שבו היא בוחרת את פרסיה ותהפוך מטקס המהווה חלון ראווה לסרט אחד, לטקס שהוא חלון ראווה לתעשיה שלמה.

אז מי יזכה בשבת? כנראה ש"עג'מי". אם כי, ציך לציין שהמירוץ השנה הוא הצמוד ביותר אי פעם. בכל שנה התחרות מסתכמת בין שני סרטים בולטים. השנה התחרות היא בין שלושה סרטים: “עג'מי", “לבנון" ו"סיפור גדול". לפני כמה שבועות פניתי לעשרות חברי אקדמיה ושאלתי אותם למי הם הצביעו. התוצאות הפתיעו: “עג'מי" אמנם הוביל, אבל בפער זעום על שני הסרטים האחרים. כך שיש סיכוי שהמדגם שלי יתגלה כחלקי, ולבסוף יזכה סרט אחר. אבל כרגע נדמה ש"עג'מי" הוא הפייבוריט לזכייה.

אם הקהל הרחב היה צופה בסרטים לפני הטקס, הוא בוודאי היה יודע להעריך את המתח הרב שקיים בקטגוריות המשחק. מצד אחד, לאיציק כהן מגיע הפרס הזה על תפקיד נפלא ואמיץ ב"סיפור גדול". מצד שני, נדמה לי שהאקדמיה – שבאופן עקבי מעדיפה את התגליות על פני הוותיקים – תיתן את הפרס לסשה אגרונוב, שהוא אכן התגלית המרשימה ביותר של "הבודדים", סרטו של רנן שור. כנ"ל בקטגוריית השחקנית: זו הקטגוריה הכי צפופה בכשרונות. ריימונד אמסלם נפלאה ב"שבע דקות בגן עדן", עירית קפלן נהדרת ב"סיפור גדול". שתיהן ראויות לפרס. אבל ריטה זוהר הוותיקה אמורה לדעתי להיות הזוכה החד משמעית בקטגוריית המשחק, על תפקידה היפה ב"בדרך אל החתולים". אלא שיש סיכוי לא רע שדאנה איבגי תחטוף לה את הפרס, על תפקידה (היפה מאוד, יש לומר) ב"היו לילות".

בקטגוריית שחקן המשנה, דילמה: האם האקדמיה תדלג על צחי גראד – שאמנם מועמד על "איליי ובן", אבל שיחק גם ב"הבודדים", “עיניים פקוחות" ו"הכל מתחיל בים"? נראה לי שכן. זוהר שטראוס יהיה כנראה הזוכה, על תפקידו המצוין ב"לבנון".
בקטגוריית שחקנית המשנה, המירוץ הוא בין לבנה פינקלשטיין מ"סיפור גדול" ורותם זיסמן-כהן מ"הבודדים". קשה לי להכריע מי מהן תזכה. נראה לי שזיסמן-כהן. אם זה יקרה, אז "סיפור גדול" יהיה חייב לזכות לפחות בפרס התסריט כדי לא לצאת מהטקס בלי אף פרס בקטגוריות הבכירות.

זה המקום גם לתמוה על כך שאין אף מועמדות לאף שחקן מ"עג'מי". אני לא יודע אם זו תעודת עניות לשיטת הבחירה של הקדמיה או לטעמם של חברי האקדמיה. בכל אופן, אחד מרגעי המשחק הכי מופלאים שראיתי השנה בקולנוע היה שייך לתמר ירושלמי, שיש לה כמעט רק סצינה אחת בסרט – בתור אמו של חייל חטוף – והיא מצליחה בסצינה אחת ליצור עולם רגשי שלם.

ומה דעתי? מצד אחד, אני שמח. שנה בה שלושה סרטים כה מצוינים מתחרים בצמוד זה לזה, היא שנה טובה. אני גם שמח שאני לא חבר אקדמיה ושאני לא צריך לבחור סרט אחד מהשלושה. זו חתיכת דילמה. שלושתם נורא שונים זה מזה, ושלושתם מצוינים מאוד, כל אחד בסוגו. הבחירה, לפיכך, היא בחירה של טעם ולא הצטיינות. האם אתם מעדיפים את סרטיכם מבדרים או מאתגרים, מלוטשים או מחוספסים? נדמה לי שאני הייתי בוחר ב"סיפור גדול". הוא היה בעיניי השלם והמהנה מבין השלושה. אבל הופתעתי ונדהמתי מהוויזואליות של "לבנון" ומהאנרגיה העצומה של "עג'מי". ולכן תשס"ט – למרות שהיא לא מסתמנת כשנה מוצלחת במיוחד בקופות – תיזכר כשנה מפתיעה, בה שלושה סרטים טובים ושונים לא רק נעשו, אלא גם קיבלו את הכבוד המגיע להם.