אוקיי, הכל סודר. יש לנו נציגות בחיפה, שם יתקיים בשבת טקס חלוקת פרסי אופיר. ואפשר להכריז רשמית: במוצאי שבת, מ-20:00 בערב, אקיים כאן לייב בלוג שידווח בכל רגע מי זוכה בפרס אופיר. השידור הטלווזיוני יתחיל רק כעבור שעה.

מכיוון שמבדיקה שערכתי, לא מעט מקולנועני ארצנו, כולל כמה מהמועמדים, לא מתכננים להגיע לטקס, אתם מוזמנים להצטופף כאן, לקרוא קריאות ביניים, להריע לזוכים, לספק פרשנויות, ולהוסיף הימורים של הרגע האחרון.

וזה הרגע להתחיל את ההימורים. "סיפור גדול" מוביל עם 13 מועמדויות, אחריו "הבודדים" עם 11 מועמדויות. על פי המדגם שלי "עג'מי" מוביל לזכייה, אבל בפער קטן מאוד על "לבנון", ובפער לא מאו דגדול על "סיפור גדול". אז מי יזכה?

הנה המועמדים:

סרט:

"הבודדים"
"היו לילות"
"לבנון"
"סיפור גדול"
"עג'מי"

בימוי:

רנן שור, "הבודדים"
רוני ניניו, "היו לילות"
שמוליק מעוז, "לבנון"
ארז תדמור, שרון מימון, "סיפור גדול"
סקנדר קובטי, ירון שני, "עג'מי"

שחקן:

סשה אגרונוב, "הבודדים"
דרור קרן, "חמש שעות מפריס"
יואב דונט, "לבנון"
איציק כהן, "סיפור גדול"
עפר שכטר, "פובידיליה"

שחקנית:

אטל קובנסקה, "אמא של ולנטינה"
ריטה זוהר, "בדרך אל החתולים"
דאנה איבגי, "היו לילות"
דאנה איבגי, "כלת הים"
עירית קפלן, "סיפור גדול"
ריימונד אמסלם, "שבע דקות בגן עדן"

שחקן משנה:

צחי גראד, "אילי ובן"
אנטון אוסטרובסקי-קלין, "הבודדים"
זהר שטראוס, "לבנון"
דביר בנדק, "סיפור גדול"
רן דנקר, "עיניים פקוחות"

שחקנית משנה:

סילביה דרורי, "אמא של ולנטינה"
רותם זיסמן-כהן, "הבודדים"
יבגניה דודינה, "היו לילות"
ריימונד אמסאלם, "לבנון"
לבנה פינקלשטיין, "סיפור גדול"

צילום:

דוד גורפינקל, "הבודדים"
עופר ינוב, "היו לילות"
גיורא ביח, "לבנון"
דוד גורפינקל, "סיפור גדול"
בועז יהונתן יעקב, "עג'מי"

תסריט:

משה זונדר, ניר ברגמן, רנן שור, גיא מאירסון, "הבודדים"
איתן גרין, "הכל מתחיל בים"
שמוליק מעוז, "לבנון"
שרון מימון, דני כהן-סולל, "סיפור גדול"
סקנדר קובטי, ירון שני, "עג'מי"

עריכה:

עינת גלזר-זרחין, "הבודדים"
ערה לפיד, "הכל מתחיל בים"
אריק להב-ליבוביץ', "לבנון"
עינת גלזר-זרחין, "סיפור גדול"
סקנדר קובטי, ירון שני, "עג'מי"

עיצוב אמנותי:

עידו דולב,"הבודדים"
רחל זוסמן, "היו לילות"
אריאל רושקו, "לבנון"
יורם שייר, "סיפור גדול"
יואב סיני, "עג'מי"
אורלי הומל, "פובידיליה"

עיצוב תלבושות:

לאורה שיים, "היו לילות"
לי אלמביק, "מוקי בוערה"
ענבל שוקי, "סיפור גדול"
רונה דורון,"עג'מי"
ים ברוסילובסקי, "עיניים פקוחות"

מוסיקה:

שם טוב לוי, "הבודדים"
שמוליק נויפלד, "היו לילות"
שושן, "כלת הים"
אייל ליאון קצב, "סיפור גדול"
רביע בוכארי, "עג'מי"

פסקול:

אשי מילוא, אביב אלדמע, ישראל דוד, "הבודדים"
דוד ליס, אלכס קלוד, "לבנון"
רונן נגל, ישראל דוד, רביד דביר, "סיפור גדול"
איתי אלוהב, ארז עיני, "עג'מי"
איציק כהן, גדי רז, תמיר אטלי, "פובידיליה"

סרט תיעודי:

"אגם 68", בימוי: עירית שמגר, מפיקים: מרק רוזנבאום, איתי תמיר, עירית שמגר
"האגדה על ניקולאי וחוק השבות", בימוי: דוד אופק, מפיקות: עדנה קוברסקי, אלינור קוברסקי
"הבית ברחוב טבנקין", בימוי: ליביו כרמלי , מפיק: יריב מוזר
"הגלגול", בימוי: נתי ברץ, מפיקים: אילאיל אלכסנדר, אריק ברנשטיין, נתי ברץ
"החברה הכי גרועה בעולם", בימוי: רגב קונטס, מפיקים: אילון רצ'קובסקי, יוסי עוזרד, גיא יקואל, נועה ליפשיץ
"שיטת השקשוקה", בימוי: אילן עבודי, מפיקים: מיקי רוזנטל, שרון קרני

הימנים מעוצבנים על "לבנון", השמאליים מעוצבנים על "לבנון", הלבנונים מעוצבנים על "לבנון", הקנדים מעוצבנים על "לבנון". מי חסר? או, הנה: גם השחקניות מעוצבנות על "לבנון", ובכלל על כל הטרנד הלבנוני הזה, שנותן הזדמנויות משחק רק לבנים ולא לבנות. המערכון הזה של שירי גדני אצל ליאור שליין (שכתבו רונה תמיר ואור ישראלי) כבר בן שבוע פלוס, אבל נתקלתי בו רק אתמול. משעשע.

==========

ועוד משהו עתיק. שי רינגל – שמסתובב ומפיץ את השמועה שהייתי פעם מורה שלו – השיק לפני כשבועיים בלוג קולנוע. ולכבוד ראש השנה הוא קיבץ, יחד עם אורי שחורי (שיש לו בלוג חינני משל עצמו), מיקסטייפ מענג על טהרת הפסקולים. התכוונתי לשבץ אותו כאן להאזנתכם, אבל הפלאג-אין הפלאשי של נגן ה-mp3 עוד לא הותקן. אני בסבלנות. אז גשו לרינגליה והאזינו אצלו. עכשיו השניים מאיימים להפוך את המיקסטייפ הזה לעסק שבועי. ואני אומר: נראה אתכם.

==========

ועוד השלמת פערים:

IndieWire ערכו סקר בין 25 מבקרי קולנוע ובלוגרים לגבי הסרטים שהם ראו בפסטיבל טורונטו. במקום הראשון נמצא "אדם רציני" של האחים כהן. במקום השביעי (בתיקו עם שלושה סרטים נוספים): "לבנון" של שמואל מעוז.

ועוד מטורונטו: אליסה סיימון, שהפכה למעין-המבקרת-הרשמית-הלא-רשמית של "וראייטי" לקולנוע הישראלי, שיגרה מטורונטו ביקורת לא מאוד חיובית ל"בנא" של ניב קליינר.

===========

בפסטיבל ירושלים הוצגו שני סרטים של סטיבן סודרברג ("צ'ה", על שני חלקיו). ובפסטיבל חיפה יוצגו שני סרטים עוד יותר חדשים של סודרברג: "חברה בתשלום" ("The Girlfriend Experience"), קטן, מאולתר, מהיר ועצמאי, ו"המודיע!", גדול, יקר, אולפני ומסחרי. איי.או סקוט מנסה לפענח ב"ניו יורק טיימס" את האניגמה של סודרברג, ואיך קרה שהוא נהיה אחד הבמאים הכי פחות מובנים בהוליווד. ואלה, אגב, בדיוק הסיבות שאני כה מעריץ אותו. סודרברג הוא אוטר שכמעט כל סרטיו עוסקים באותם נושאים, אבל הסגנון משתנה. במידה רבה הוא-הוא הגודאר של ימינו (למרות שטרנטינו היה רוצה שנחשוב שזה הוא), וסרטיו – בסופו של דבר – הם אך ורק עניינים שבשכל. מת על זה.

ובהתאמה: "חברה בתשלום" הוא סרט לא מאוד מעניין או מהנה, והוא נהיה מרתק רק שמנתחים אותו מבעד למשקפיים אוטריסטיות ומנסים להבין איך הסרט הזה משתלב בפאזל של סודרברג שכולל את "Bubble" ו"עירום מלא" (ובמידה מסוימת גם את "הקשר האנגלי"). לסודרברג יש מנהג לעשת סרט אחד קטן, לאוונגרדיסט שבו, ואחד קופתי, לאיש העסקים העשיר שבו. ב"אושן 12" – שהיה סרט אוונגרד יקר (ומבחינה תימאטית, הסרט שמכיל את כל המוטיבים של סודרברג) – הדיאלקטיקה הזאת די נשברה. נראה לי שמאז האולפנים גם לא ממש סומכים עליו, ונראה להם שהוא התחרפן. האמת, נראה לי גם שהוא התחרפן.

ואגב, "ירח" של דנקן ג'ונס? נראה כמו המשך ישיר ל"סולריס" של סטיבן סודרברג. לא טרקובסקי, לא קובריק, לא רידלי סקוט. סודרברג הוא האב הרוחני האמיתי של הסרט הזה.

"סינמסקופ" פונה לציבור הקולנוענים בארץ: אם מישהו מכם מתכוון להגיע לטקס פרסי אופיר בשבת (בחיפה!) ורוצה לסמס לי משם ברציפות מי זוכה בפרסים, אנא צרו קשר במייל: yraveh@cinemascope.co.il

==============

זה די מדהים: אני עובר על רשימת הסרטים של פסטיבל חיפה ועל רשימת הסרטים של פסטיבל אייקון, שניהם מתקיימים כמעט במקביל (חיפה מתחיל יום קודם) ובפעם הראשונה אני מסמן יותר סרטים שמסקרנים אותי בפסטיבל התל אביבי הקטן מאשר בפסטיבל החיפאי הגדול. האם זה כי המבחר השנה בחיפה חלש במיוחד, או כי באייקון המבחר משובח במיוחד? יש שני סרטים שיצאו מסאנדאנס השנה ואני מחכה לראות אותם: "ירח" של דאנקן ג'ונס, ו"Precious" של לי דניאל. "ירח" יהיה באייקון. חתיכת שיחוק. "Precious" היה אמור להיות בחיפה, אבל הוא לא מופיע באתר. בוטל? או סתם השמטה? נגלה בחיפה. בכל מקרה, אני מתחיל לראות את סרטי שני הפסטיבלים. אעדן מה שווה בכל אחד מהם.

============

רק עכשיו אני מגלה שרומי מיקולינסקי חזרה לטורונטו למשך הפסטיבל שם ודיווחה משם על "קירות" ("יש כמה סצנות אפקטיביות בהן כישרונו של לרנר עולה על פני השטח, אך רובו של הסרט לא משכנע ומרושל"), "בנא" ("סרטו הראשון של קליינר הוא הבטחה גדולה שממחישה את הכישרון, העדינות והמבע הקולנועי המיוחד שלו כיוצר") ו"פובידיליה" ("הסרט כתוב ומצולם היטב והדיאלוגים שנונים ומצחיקים").

==========

שווה לקרוא: צ'רלי קאופמן פסימי בקשר לקולנוע.

==========

מישהו ביונייטד קינג התעשת: "לבנון" יופץ בעותק אחד בסינמה סיטי החל מסוף השבוע הקרוב, כדי לעמוד בדד ליין של האקדמיה האמריקאית. במקרה ו"לבנון" זוכה באופיר בשבת והופך לנציג ישראל באוסקרים, תקנון האקדמיה האמריקאית מחייב שהנציג המקומי יהיה סרט שהופץ במדינתו בין 1 אוקטובר 2008 ל-30 בספטמבר 2009. מועד ההפצה המקורי של "לבנון" – 15 באוקטובר – היה מביא לפסילתו האפשרית מהמירוץ לאוסקר. העליתי את התהייה הזאת לראשונה כאן, וכעת מתברר שמישהו שם קרא, הפנים ויישם.

עכשיו רק נותר לראות האם "לבנון" או "עג'מי" יסעו לאוסקרים.

===========

דבר אחד נראה לי בטוח: אחרי הזכייה בוונציה והקניה להפצה על ידי סוני, "לבנון" הבטיח לעצמו לכל הפחות מועמדות לגלובוס הזהב.

סוני פיקצ'רס קלאסיקס, חטיבת סרטי האיכות של תאגיד סוני (בניהולם של טום ברנרד ומייקל ברקר), קנתה את זכויות ההפצה בארצות הברית של "לבנון", סרטו של שמואל מעוז. זה הסרט הישראלי השלישי שסוני קונה להפצה בשלוש השנים האחרונות: "ביקור התזמורת" ו"ואלס עם בשיר" קדמו לו. הסרטים הישראליים עושים לסוני כסף: "ביקור התזמורות", שסוני רכשה את רוב זכויות ההפצה הבינלאומיות שלו, הכניס כ-14 מיליון דולר בעולם; ו"בשיר", שסוני קנתה את זכויות ההפצה האמריקאיות שלו, הכניס שם כ-2 מיליון דולר.

עלי ג'פאר, הכתב הלבנוני של "וראייטי" שמכסה את דסק המזרח התיכון לעיתון, כותב בדיווח שלו שאנשי סוני מקווים שהם יוכלו ללוות את "לבנון" למועמדות לסרט הזר הטוב ביותר באוסקרים (אבל שלא בטוח בכלל ש"לבנון" יהיה הנציג הישראלי). מעניין מה ג'פאר עצמו חושב על הגל הלבנוני הזה של סרטי המלחמה הישראליים.

לבלוג בגרסתו המשופצת יש עוד כל מיני תיקונים ושיפורים שצריכים להיעשות בו, ואני מקווה שיעשו בהקדם (אי שם בין סוכות לחנוכה). אבל בינתיים, הנה משהו חדש שיש לי שלא היה לי קודם, היכולת להכניס וידיאו גם בלי אימבוד. אז הנה הטסט הראשון על הטריילר הראשון שהגיע אלי לסרט "Valentine's Day" שייצא בארץ ב-11 בפברואר 2010. לא נראה לי הסרט הכי איכותי, וכל חושיי זועקים לי נגד הסרט הזה (ולא: הקאמבק של ג'וליה רוברטס עם גארי מרשל לראשונה מאז "אשה יפה" אינו סיבה למסיבה, אלא סיבה לדאגה). אבל יש בו אנשים יפים וחמודים בקומדיה רומנטית שבטח תשבור קופות בישראל, אם יקראו לה "יום האהבה" (מה יש לאנשים בארץ הזו מקומדיות רומנטיות פלאפיות?).

ואתם רק צריכים להגיד לי בתגובות האם הצלחתם לצפות בטריילר בשני הנגנים, או רק באחד מהם? לטובת הפעמים הבאות.

אם גם אתם הייתם עסוקים בשלושת הימים האחרונים בענייני חג/משפחה הנה מה שהחמצתם בבלוג. נצלו את הבוקר להדבקת פערים:

"ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו. הביקורת.

"עג'מי", הביקורת

חטאי בין-אדם-לחברו של הקולנוע הישראלי

אצבע הזהב תשס"ט: השנה השלישית לחלוקת פרסי "סינמסקופ" לקולנוע הישראלי של השנה החולפת. "עג'מי", סיפור גדול" ו"שבעה" נלחמים על תואר סרט השנה.

זה כמעט עתיק ופיספסתי את זה לגמרי, אבל שווה לקרוא: פטריק גולדסטין מה"לוס אנג'לס טיימס" עושה סדר במי-נגד-מי סביב חרם הקולנוענים על פסטיבל טורונטו, והקרנת ההומאז' שלו לתל אביב. בכל פעם שהוא כותב "ג'ון גרייסון" יש לבטא "אודי אלוני".

ובשעה טובה, ביקורות על סרטים ישראליים בטורונטו: מישהו שם נגנב לגמרי מ"קירות". ויש חיבה גם לכיוון "לבנון".

ובסוף השבוע יונייטד קינג שלחו במייל (ובפייסבוק) סרטון שנה טובה, שמכיל קטעים מהסרטים הישראלים שהם מפיצים כעת ויפיצו בחודשים הקרובים. תמצאו שם שבבים מ"קירות", ותגלו ש"כבוד" של חיים בוזגלו עומד לצאת. הנה הסרטון:

זו הפעם השלישית שבה "סינמסקופ" מחלק את פרסי "אצבע הזהב" לסיכום שנת הקולנוע הישראלי.

תזכורת:

אצבע הזהב תשס"ו (2006).

אצבע הזהב תשס"ז (2007)

ובתשס"ח (2008) פשוט שכחתי.

ועכשיו:

  continue reading…

את הטקסט הבא כתבתי ב-10 ביוני 2009, אחרי שראיתי את "עג'מי" בפסטיבל קולנוע דרום בשדרות. הטקסט המקורי נשאר קבור תחת הריסות הבלוג בגרסתו התפוזית (בקרוב, מבטיחים לי, כל הארכיון יתאחד. יש על מה להתפלל בראש השנה). אז הנה הוא בשידור חוזר. בגלל כל ענייני ראש השנה, הביקורת שלי ב"פנאי פלוס" על "עג'מי" תתפרסם רק בשבוע הבא. אז נתחיל מזאת:

===========

בום. עוד הפתעה. איזה סרט מטורף. "עיר האלוהים" פוגש את "פני צלקת". "גומורה" פוגש את "התרסקות".
אחדד: לפני שנה "גומורה" היה אחד הסרטים הכי מדוברים בעולם (אני אישית לא התלהבתי ממנו, אבל רבים בעולם חשבו שהסרט הוא התגלות). אז שיהיה ברור: "עג'מי" טוב בהרבה מ"גומורה". לכאורה, הם דומים: עלילה רב-סיפורית, העוסקת בפשיעה בשכונות, אלימות, מבע מחוספס, ושימוש בשחקנים לא מקצועיים. אבל "עג'מי" מפוקס יותר, מסופר באופן רהוט וברור, הדמויות בו קלות לאהדה, והעובדה שהן תמיד מהלכות על קצהו של הר געש פעיל הופכת את הסרט לחבית אבק שריפה שכל רגע עומדת להתפוצץ.

זה לא סוד: הטעם האישי שלי נוטה אל המסוגנן והמלוטש, ולא אל הריאליסטי, המציאותי והמחוספס. ובכל זאת, לא יכולתי שלא להיסחף אחר האנרגיה העצומה ש"עג'מי" מבקבק בתוכו. הוא מתחיל כמו סרט מאפיה. סכסוך סביב פרוטקשן הופך למעגל נקמה בין שתי משפחות, האחת מיפו והשנייה מרמלה. ואז נכנסת לתמונה דמות של מסעדן שהוא מעין סנדק, שמנסה להשכין שלום. הסיפורים הבאים משתרגים מנקודת המוצא הזאת: שוהה בלתי חוקי משכם שמסתבך בעולם הפשע היפואי כדי לעזור לממן טיפול לאמו החולה; חוקר משטרה שאחיו נעדר; ובתווך סוחרי סמים ודגי רקק, וסתם בריונים, בשכונה שבה הפשע, העוני, התסכול והפוליטיקה מתערבבים יחד והופכים לעצבים חשופים פלוס תחמושת.

האופן שבו עבדו הבמאים סקנדר קובטי וירון שני, בו הם ליהקו את תושבי עג'מי עצמם לשחקני הסרט ולא השתמשו בשחקנים מקצועיים, מזריק לסרט הזה פלפל. החספוס נמצא בפרצופים ולא בזוויות הצילום (רובן, אגב, מלוטשות למדי). התוצאה היא שכל מי שנראה על המסך הוא בבחינת "פנים טריות", וכולם מרתקים. הוסיפו לכך את העובדה שלפחות שלושה מתוכם עשו עבודה מרתקת, משכנעת ומרגשת כשחקנים, ומשהו מהעוצמה של "עג'מי" מתחיל להתברר: הסרט הזה הטביע את יוצריו בתוך הסביבה, השכונה, הדמויות והעלילות. ובתמורה, הוא מטביע גם את צופיו בתוך עולם פרוע, שגם ברגעי החסד שבו יש לא מעט אלימות וייאוש. התחושה המתגבשת אינה של סרט דוקומנטרי – יש שם יותר מדי אקשן, מכות, מהומות, יריות, כדי להיראות דוקומנטרי, סרט הזה משתולל באמוק – אלא יש בו תחושה עצומה של כנות ואמת. נדמה שכולם יודעים שם על מה הם מדברים, ושאין בסרט הזה יותר מדי שקרים.

וכך, למרות הסגנון המאולתר והמחוספס, "עג'מי" התגלה כאחת ההברקות הגדולות של השנה בקולנוע הישראלי, ובוודאי אחד הסרטים הישראליים שיהיו הכי מדוברים השנה בעולם. יהיה גם מסקרן מאוד לראות איך יתקבל "עג'מי" בקרב חברי האקדמיה. נדמה לי שמבקרי קולנוע (בעולם בעיקר) ומנהלי פסטיבלים יחגגו על הסרט הזה (אני יכול כבר להתחיל להמר על "עג'מי" כזוכה בוולג'ין, מסופקני אם יהיה לסרט אחר סיכוי נגדו מול שופטים מחו"ל). אבל האם חברי האקדמיה בארץ – חבורה די שמרנית, נדמה לי – יידעו להעריך אותו ולתת לו את הכבוד שמגיע לו? מבחינת המירוץ לפרסי אופיר, העובדה שיש לנו סרט כמו "לבנון" מול סרט כמו "עג`מי" – שניהם סרטים נוקבים מאוד המבוססים על החוויות המצלקות של יוצריהם, אבל שניהם עשויים באופנים מקוטבים לגמרי (המסוגנן/מלוטש/משוחק/מהורהר מול הישיר/ספונטני/מלוכלך/ישר לפרצוף) – הופכים את התחרות למרתקת בעיניי. ועם "סיפור גדול", המבדר, המענג, המרגיע, המשמח, ביניהם, יש השנה ממש בחירה לא רק בין סגנונות, אלא אפילו בין ז'אנרים ותפיסות עולם. השנה, בלי שאני מזהה כרגע מועמד מוביל לזכייה, תחרות האקדמיה תהיה כמו צילום רנטגן של אופי חברי האקדמיה, ואיזה מין סרטים הם אוהבים לראות, ואיזה מין סרטים הם רוצים לראות עוד כמותם.

"עג'מי": בתי קולנוע ושעות הקרנה