סוני כבשה את "לבנון"
סוני פיקצ'רס קלאסיקס, חטיבת סרטי האיכות של תאגיד סוני (בניהולם של טום ברנרד ומייקל ברקר), קנתה את זכויות ההפצה בארצות הברית של "לבנון", סרטו של שמואל מעוז. זה הסרט הישראלי השלישי שסוני קונה להפצה בשלוש השנים האחרונות: "ביקור התזמורת" ו"ואלס עם בשיר" קדמו לו. הסרטים הישראליים עושים לסוני כסף: "ביקור התזמורות", שסוני רכשה את רוב זכויות ההפצה הבינלאומיות שלו, הכניס כ-14 מיליון דולר בעולם; ו"בשיר", שסוני קנתה את זכויות ההפצה האמריקאיות שלו, הכניס שם כ-2 מיליון דולר.
עלי ג'פאר, הכתב הלבנוני של "וראייטי" שמכסה את דסק המזרח התיכון לעיתון, כותב בדיווח שלו שאנשי סוני מקווים שהם יוכלו ללוות את "לבנון" למועמדות לסרט הזר הטוב ביותר באוסקרים (אבל שלא בטוח בכלל ש"לבנון" יהיה הנציג הישראלי). מעניין מה ג'פאר עצמו חושב על הגל הלבנוני הזה של סרטי המלחמה הישראליים.
מהם תנאי חוזה ההפצה בדרך כלל, בין המפיקים למפיץ?
לדוגמה, אם כאמור סוני השיגו הכנסות של 12 מיליון דולר עבור ביקור התזמורת, האם מפיקי הסרט קיבלו אחוז מסוים מהסכום הנכבד, או אך ורק תשלום חד פעמי בעת החתימהשילוב של השניים?
אני מניח שזה תלוי בחוזה, אבל גם מניח שיש "בדרך כלל". אז איך זה עובד, בארץ ובעולם? תודה 🙂
אז סתם ודייק.
זכויות ההפצה (הלא ידועות בערכן) שרכשה סוני בביקור התזמורת היו לארה”ב ולארה”ב בלבד ושמה עשה הסרט למעלה מ3 מיליון דולר. כנ”ל הזכויות שנרכשו לואלס עם בשיר שעשה שם כ 2 מיליון דולר -לא יפה להעמיד אותו מעל ללכת על המים שעשה כ 2.5 מיליון דולר. באשר למכירות עולמיות כבר כתבתי אותן כאן בעבר.
ללכת על המים 5
ואלס עם בשיר 11
ביקור התזמורת 15
סתם לדיוק ובתהיה מה גורם לך פתאום להתבלבל.
המספר הזה, 12 מיליון, הוא קצת חסר משמעות למפיקים של הסרט. הוא בעיקר טוב להראות הצלחה. אבל המספרים מתחלקים אחרת. לדוגמא: שלושה מיליון מכירות כרטיסים בארה"ב על סרט זר זה הישג נדיר ועצום. אבל מהשלושה מיליון מחצית מהכסף הולך מיד לבתי הקולנוע (ככה זה). נשאר מיליון וחצי. ממנו יורד לפחות ארבע מאות אלף (ואני אופטימי) להוצאות הפצה ופרסום. נשאר מיליון ומאה אלף. ממנו יורד להערכתי לפחות חצי לסוני, בעיקר אם הם שמו מקדמה, ושוב אני אופטימי. כלומר נשארים בערך חצי מיליון לחברת ההפקות שגם היא לוקחת הוצאות (פסטיבלים, שווקים, וקידום הסרט). אחר כך יורד סכום משמעותי למשקיעים והתחייבויות של חברת ההפקה. ליוצרים – תסריטאי, במאי, שחקנים – אני מעריך מתחלק סכום של כמה עשרות אלפי דולרים מההפצה הקולנועית בארה"ב. יש כמובן וידאו וטלויזיה, אבל הסכומים האלו גם הם היום לא עצומים. אם סופרים את כל הסכומים האלו ביחד, מכל העולם, לסרט מדהים בהצלחתו הביקורתית והכלכלית – פעם בחיים, פעם בקריירה- יוצר ישראלי יכול להרוויח אולי מאה או מאתיים אלף דולר אולי קצת יותר. הסכום הזה כמובן יגיע לאט, לעיתים מספר שנים אחרי שהסרט יצא, וזאת כמובן אם כל הגורמים שילמו בזמן ודייקו בניהול חשבונות (וגם מס הכנסה לא חישבתי). ואז, אחרי עבודה של חמש או שש שנים היוצר הגאון, שהצליח מעבר לכל דמיון, שניצח בפסטיבלים בינלאומיים, שעשה את זה, יוכל לקנות לעצמו דירת חדר בתל אביב. יחי האומנות!
לדוקטור קולנוע – אני מסכים בגדול עם המספרים שלך, אבל אתה מתעלם מדבר חשוב – חלוקת התקציב לסרט עצמו.
מתקציב ההפקה נלקחות לפני הכול משכורות above the line (כשמן כן הן) – לכן, חשוב להבין, כי גם מסרט שלא עשה כמעט כלום בקופות, הבמאי לוקח הביתה בדרך כלל כעשירית מתקציב הסרט (לסרט ישראלי ממוצע – שבעים אלף דולר). אני לא אומר שזה הרבה כסף, רק שחלוקת הסיכונים קצת טובה יותר ממה שאתה מציג.
אם הסרט הצליח, ולאחר שמולאו חובות ההפקה (לקרנות, משקיעים וכו') – הסכום הזה יכול רק לגדול לאורך זמן.
אני חושב שהשנה עקב השינוי בקטגוריית הסרט הטוב שכולל מעתה 10 סרטים, ישנו סיכוי ממשי שסרט זר אחד לפחות יתברג אליו.
במקרה זה הרי הוא אינו צריך להיות הסרט הזר שנבחר רשמית ואולי על זה בדיוק סוני יכולים לבנות קמפיין במקרה שעג'מי או סיפור גדול לוקחים.
=========
רוה לליאור: קודם כל, סרטים זרים כבר היו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, הם לא זקוקים לשינויי תקנון. אם כבר, שינוי התקנון יהיה נדיב יותר לסרטי אנימציה ("למעלה" עשוי להרוויח) ולסרטים עצמאיים נישתיים שבשנים קודמות יכלו לפנטז רק על אוסקר לתסריט המקורי (למשל, "Precious" או "An Education" שיצאו עם תשבוחות מסאנדאנס). ואם יהיה סרט זר בין העשירייה השנה זה יהיה רק "חיבוקים שבורים" של אלמודובר, גם הוא סרט של סוני, ושהאקדמיה הספרדית שוב הפגינה את אנטי-אלמודובריותה (מזכירים את הישראלים הספרדים האלה) ולא שילבה אותו בין הסרטים המועמדים למשלוח לאוסקרים (בפעם הקודמת שזה קרה, עם "דבר אליה", אלמודובר יצא עם אוסקר על התסריט והיה מועמד על הבימוי).