"אם אתה רוצה לספר סיפור אתה צריך להכחיש את השואה". (יואל הופמן, "Curriculum Vitae")
אני מנסה לצמצם את המחשבות שלי על "ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו למשהו קצר ולעניין, חד ומשוחז, והן תמיד, בסופו של דבר, מתפצלות לשניים. מצד אחד, אני פשוט לא מצליח להתעלם מזה שיש בסרט הזה משהו מרגיז, מכעיס. חסר אחריות אפילו. קוונטין טרנטינו נדחף לעסקי השואה בחוסר רגישות מצמרר. אני מאלה שתמיד כועסים על חברי פלנגת ה"אל תגעו לי בשואה" בכל פעם שמישהו עושה משהו שקשור לשואה, שלא עומד בסטנדרטים שלהם לייצוג (ואף סרט לא עומד בסטנדרטים שלהם). אני בא ממפלגת הנורמליזציה. צריך להגיד הכל, לייצג הכל, להרשות הכל. הכל, כדי שלא ישכחו. והכל, כי כל אחד עושה את הסובלימציה בדרך שלו, ולא בדרך שלכם. אלא ש"ממזרים חסרי כבוד" – אני חייב להודות – נראה לי כמו סרט נטול סובלימציה. זה סרט שנוגע בענייני השואה מבלי שלבמאי, נדמה לי, אי פעם הזיז הנושא הזה.
ויותר מזה, היהודים הם גיבורי הסרט, אבל יש הסרט הזה כה צמא דם, כה אלים, כה מתמוגג מנקמה, כולו מתמלא עזוז ושמחה אל מול זעם והברוטליות ומוות ביסורים, עד שקשה שלא לחוש שעמוק בסתר ליבו – או שלא כל כך עמוק ולא כל כך בסתר – יוצר הסרט מזדהה יותר עם הנאצים. טרנטינו עשה סרט שיש בו יהודים, אבל אין בו יהדות. אלא אם הרעיון של שאהידים יהודיים בזמן השואה נראה לכם יהודי. אם כן, אז הוא כן. הסרט הזה עשיר בקולנוע, אבל עני באנושיות. הוא לא רק מפלצתי, הוא – ממש כמו האנטגוניסט שלו – קר כקרח.
אבל כל הנ"ל מגיע מהתפיסה שאני כל כך מתקשה איתה לרוב, של ביקורת שבאה מתוך פמיליריות יתר של הנושא, מתוך עלבון כשמישהו זר דורך על הערוגה "שלנו" ולא מגלה כבוד ל"כללי הבית". בשעה שטרנטינו הוא במאי ה"פאק יו" הגדול. נדמה לי שהייתי מבועת יותר אם הוא היה עושה סרט שואה קום-איל-פו, כזה שיגרום למחזיקי תיק השואה בארץ ובעולם להריע לו. למרבה המזל, כאן מגיע ה"מצד שני".
מצד שני, הסרט הזה מהנה ברמה כמעט פלילית. הוא וירטואוזי בקולנועיות שלו ברמה שלא ראיתי שנים. אני מחבב את טרנטינו, אבל באופן מסויג ונקודתי. יש בסרטיו האחרונים משהו שמצליח לעצבן אותי בקלות. אני מריע לרגע, ומתעצבן לרגע. הוא כמו בלנדר של סרטים, מערבל לסרטיו חומרים של אחרים. לפעמים באופן מבריק, לפעמים באופן שתלטני ואימפריאליסטי שקצת יוצא מההנחה של "זה ממילא לא היה קיים עד שאני – טרנטינו הגדול – לא התייחסתי לזה". זה מה שנורא עיצבן אותי ב"להרוג את ביל", למשל. סרט של גרסאות כיסוי. ב"ספרות זולה" אהבתי את הכתיבה, ורק ב"כלבי אשמורת" הרגשתי שיש אצל טרנטינו את השילוב המדויק ביותר בין תסריטאי, במאי ותיאורטיקן – בין מי שגונב מאחרים ויוצר מהציטוטים משהו משלו. "ממזרים חסרי כבוד", לפיכך, הוא הפרויקט הראשון שמתקרב לרמה הקולנועית של "כלבי אשמורת" בכך שכל ההומאז'ים, הציטוטים, ההתייחסויות ההיסטוריות, כולם מרכיבים שבסופו של דבר מסתדרים לכדי טיעון אחד שעוסק בקולנוע עצמו, ולא בשום אופן במציאות עצמה. וההגיג הקולנועי של טרנטינו שנון למדי. זה הגיג שיודע למסגר את כל התקוות, וגם את כל הייאוש והסבל, את החיים ואת המוות, לתוך אולם קולנוע אחד. באולם הזה, כל החוקים בטלים: לא ההיסטוריה ולא ההגיון, ואפילו לא המוסר. בתור סרט שואה, "ממזרים חסרי כבוד" הוא יצירה בלתי נסלחת. אבל זו תהיה טעות להתייחס אליו ככזה. כי בתור סרט רפלקסיבי, סרט על מהות הקולנוע, זו יצירת מופת.
במסיבת העיתונאים עם טרנטינו רציתי לשמוע ממנו התייחסות לאופן שבו הוא איית את שם הסרט באנגלית. השם "Inglourious Basterds" מכיל שתי טעויות איות בשתי מילים. שקול הדבר לכך שבעברית ייכתב שמו "ממזרים חשרי קבוד". לאכזבתי, טרנטינו סרב להתייחס לכך, אבל נדמה לי שהמשמעות של טעויות הכתיב גדולות יותר ממה שהוא מודה. לכאורה, הסיבה הראשונה היא ענייני זכויות יוצרים. כבר היה סרט מלחמה משנות השבעים בשם "Inglorious Bastards", וטרנטינו – אני מניח – לא קנה את הזכויות עליו ועל שמו, ולכן עיוות את שם סרטו. הסיבה השניה שאפשר לדמיין היא גאוותו המעט יומרנית של טרנטינו בבורותו. האיש, זה כבר סופר ודווח, מתקשה לאיית (קראתי את רוב התסריט, האיות והדקדוק שם מזעזים). בשעה שהאדם המצוי ייתן למישהו נוסף לתקן את שגיאותיו לפני שידפיס אותן וישלח אותן לאחרים לקרוא, טרנטינו נמצא בפאזה בה הוא מאמין שכל שגיאותיו לטובה. שהוא גאה בהן. ואולי אפילו שהן הביאו אותו עד הלום. בשיחה (הנפלאה אגב) בין קוונטין טרנטינו ואבי נשר שתומללה ב"ידיעות אחרונות" אתמול, נשר שאל את טרנטינו אם הוא ראה את "צא וראה" של אלם קלימוב. טרנטינו ענה שכולם שואלים אותו את זה והוא יודע שהוא חייב לראות אבל שהוא טרם עשה את זה. אני תוהה האם הוא היה מעז לסיים את סרטו כפי שסיים אם היה רואה לפני כן את "צא וראה". אבל זה האיש: מגאה בבורותו. אבל הסיבה השלישית היא המהותית לדעתי: טרנטינו מצהיר בפנינו, על ההתחלה: דעו שזהו סרט עם שגיאות. וככה תכננתי. כל שיפוט שלכם על פי כללי האיות והדקדוק שאתם מכירים לא רלוונטי לסרט הזה. אם טעויות איות מקפיצות לכם את הפיוזים, זה לא הסרט בשבילכם. אנחנו בישראל מתעסקים בענייני השואה, היהודים, הנאצים וייצוגם. אבל טרנטינו מאותת על ה"טעויות" באופן בולט וברור בפסקול. הסרט הזה נע בשני מישורי זמן שונים והוא כולו מלא התייחסויות אנכרוניסטיות. העלילה בשנות ה-40, אבל הפסקול – רובו מאת אניו מוריקונה – משנות הששים והשבעים, ממערבוני הספגטי של סרג'יו ליאונה וסרטי המלחמה האיטלקיים של התקופה – שהיו בעצמם סמי-פרודיה פוסט-מודרנית על הסרטים של ג'ון פורד. ואם החמצנו את זה, הוא מעלה את הווליום: השיר שחותם את סיפורה של שושנה (מלאני לורן) הוא "Cat People" של דיוויד בואי, שיר נושא מסרט אחר לגמרי, מ-1983, שמילות המפתח בפזמון שלו הם "אני מכבה את האש עם דלק". ברגע הזה, החיבור בין התמונה לפסקול כה משוחרר ומופלא, שאני חייב להוריד את הכובע בפני טרנטינו, הסצינה הזאת זוועתית, בלתי נסלחת, ומופתית ממש. מבריקה.
ב"ממזרים חסרי כבוד" מגיע לשיאו שיתוף הפעולה בין טרנטינו והצלם רוברט ריצ'רדסון (שזכה בשני אוסקרים על עבודותיו עם אוליבר סטון ומרטין סקורסזי). טרנטינו מצליח לייצר כאן דימויים קולנועיים שמערבלים בין סרג'יו ליאונה לאלפרד היצ'קוק, בין ג'ון פורד למרטין סקורסזי. השימוש שלו בתאורה, צבע ותנועות מצלמה הוא המשוכלל ביותר שלו בקריירה שלו.
למרות כל הדם, הקרקפות, האלימות, הזוועות, המלחמות והצוררים שיש בסרט, נדמה לי שדי קל לאתר בצפייה אחת מה המוטיב שהכי עניין את טרנטינו בעת הכתיבה: כינויים. הדמויות בסרט נורא עסוקות באופן שבו העולם קולט אותם. כל הדמויות עסוקות ביצירת פוזה כדי לעשות רושם על אחרים. הקצין הנאצי מוקסם בתחילה, ואז נרתע, מהכינוי שהוצמד לו ("צייד היהודים"). היטלר לא מוכן לשמוע, או להרשות אפילו שיגידו, את הכינוי "הדוב היהודי", שחייליו הצמידו לאחד החיילים האמריקאים שמכה בנאצים עם אלת בייסבול. חייל אחר הופך לכוכב קולנוע. ולקראת הסוף, שלוש דמויות משוחחות ביניהן על הכינויים שמכנים אותם והאם הם משקפים את מי שהם באמת, ומה בכלל השליטה של האדם בכינוי שדבק בו. זה ניכר גם בסצינת המקטרות המצוינת בתחילת הסרט: כולם עסוקים בחפצים, כינויים, סמלים, הכל כדי ליצור את הרושם שהאחד חזק ומפחיד מהשני.
אבל מה זה אומר?
בסופו של דבר, דומני שטרנטינו עצמו – במסיבת העיתונאים – הסגיר את המסר והמשמעות של סרטו: מנקודת המבט של ההיסטוריה, האנשים שמקבלים את הקרדיט הם אף פעם לא אלה שבאמת מגיע להם. כשחושבים על כך בעת הצפייה בסרט – וחושבים על הדמויות של שושנה ולנדה בראי ההיסטוריה – יכול להיות שבדרכו העקומה, החצופה, רוויית שגיאות הכתיב, וחסרת העידון, טרנטינו בכל זאת כן הצליח להגיד משהו בעל עומק על השואה, או לפחות על היצוג שלה בקולנוע. שכן, הוא ממחיש לנו, כל יצוג כלשהו אינו פחות שקרי מהאחר, כל יצוג מעצם הגדרתו הוא כבר בדיה, הוא כבר מוטה, הוא כבר משרת אינטרס. לכן קלוד לנצמן וקוונטין טרנטינו יכולים להיחשב שקרנים במידה שווה.
====================
====================
והנה עוד הגיג על "ממזרים חסרי כבוד" שכתבתי למדור שלי ב"פנאי פלוס", 24.9.2009
האם הצופה היהודי יהנה או פחות מעמיתו הגוי בעת צפייה ב"ממזרים חסרי כבוד", סרטו החדש של קוונטין טרנטינו? האם טרנטינו הוא האיש הכי חסר אחריות בעולם כשלקח על עצמו לביים סרט העוסק בשואת יהודי גרמניה, וזאת מבלי שאין לו – כך מתחוור עד מהרה – ולו המושג הקלוש ביותר מה בעצם קרה שם? החוצפה של טרנטינו לעסוק ב"נאצים" וב"יהודים", כשכל הרפרנס שלו לנושא הוא רק סרטי קולנוע אחרים (איטלקיים, רחמנא ליצלן), הופך את "ממזרים חסרי כבוד" לסרט שנדמה שהדיון בו עשוי להיות מוסט לכיוונים לא נכונים. גם לי יש חשק לסטור לטרנטינו על פרקי ידיו ולגעור בו "נו נו נו", אבל אתקשה בכך כי בראש ובראשונה "ממזרים חסרי כבוד" הוא המפגן הקולנועי הווירטואוזי ביותר שלו מאז סרט הבכורה שלו, “כלבי אשמורת". זאת ועוד: מבחינות רבות, “ממזרים חסרי כבוד" הוא סרט טוב יותר מ"ספרות זולה", ובוודאי שטוב יותר משלושת סרטיו האחרונים. ואולי, כשם שאין להיעלב בשם הסינים על הייצוג שלהם ב"להרוג את ביל", ואין להיעלב בשם הנשים על הייצוג שלהן ב"חסין מוות", כך אולי צריך להתייחס בהומור בריא למהתלה המלחמתית הפוחזת שלו.
כי הרי טרנטינו הוא יוצר ויזואלי מרהיב – ובסרט הזה הוא בשיא שיאו, מערבל דימויים מהעולמות של סרג'יו ליאונה, היצ'קוק וסקורסזי – אבל בכל השאר הוא תמיד היה נורא מוגבל. עזבו את השכל, יש לו בעיות בלב. הדבר הכי מציק ב"ממזרים חסרים כבוד" לא קשור בכלל לאופן שהוא מדמיין איך היתה נראית התגובה היהודית לשואה, אלא בעובדה שבה גם בסרט שהוא מגדיר כ"פנטזיה" הוא מסרב לפרגן חמלה – לא לדמויותיו ולא לצופיו. יש בסרט דמות אחת – שושונה שמה – שמה שטרנטינו עושה לה הוא בלתי נסלח ולא אנושי. בין זה ובין חדוות המוות והדם שהסרט ספוג בה עולה תחושה לא נעימה: האם "ממזרים חסרי כבוד" הוא סרט אנטי-נאצי שבוים על ידי נאצי? הסרט הזה לחלוטין קר לב. מצמררת אותי המחשבה איזה סוג סרטים היה טרנטינו עושה אם היה פועל בגרמניה בשנות ה-30.
אבל כשם שאני יכול ליהנות ולהתפעל מסרטיה של לני ריפנשטאל, במאית נאצית למהדרין, מבלי להזדהות עם תוכנם או עם השקפת עולמם, גם עם "ממזרים חסרי כבוד" אני יכול להפגין ספורטיביות סינפילית, ולהתמוגג מהדיאלוגים הנפלאים, השוטים הווירטואוזיים והפגנת המשחק המופלאה של כריסטוף ואלץ, המגלם את הקצין הנאצי האחראי על ביעורם של היהודים מצרפת, ועושה זאת בחדווה ובנימוס גדולים. ואולי, אולי יש כאן איזשהו הפוך-על-הפוך מופתי שאני מפספס.
"ממזרים חסרי כבוד" מחולק לחמישה פרקים. השניים הראשונים מעולים. השלושה האחרים מתנדנדים קצת, לרגעים הם טרחניים נורא, לפעמים מצוינים. ברגע מופלא של שיקול דעת לקוי, טרנטינו משלב את היטלר עצמו בתור דמות בסרט, ובכל הסצינות שלו, הסרט הופך לפארסה – ואני לא בטוח שבכוונה. ברגעים האלה "ממזרים חסרי כבוד" הופך לסרט במסורת "סודי ביותר", בו הולך עם הייצוג הפנים-קולנועי שלו רחוק מדי.
טרנטינו טוען להגנתו שהסרט הזה הוא "פנטזיית הנקמה היהודית האולטימטיבית". קודם כל, נדמה לי שזה הירהור מאוחר, וכלאחר יד. זהו, בראש ובראשונה, סרט מלחמה על פעולת קומנדו במלחמת העולם השנייה, והסרט באופן צורני מובהק מנסה להעמיד פנים שהוא מושפע ומצטט ממערבוני הספגטי וסרטי המלחמה האיטלקיים (הפסקול מסגיר את השפעותיו). אבל האם כך היתה נראית באמת נקמה יהודית? טרנטינו מדמיין את היהודים כשאהידים מצד אחד, וכאינדיאנים המקרקפים את קורבנותיהם מצד שני. לפנטזיה היהודית הזאת יש ניחוחות אנטישמיים קלים? או שאולי זו לא הפנטזיה היהודית, אלא הפנטזיה הצה"לית. אבל לא הייתי מוטרד זה יותר מדי: טרנטינו עשה קריירה להפגין חוסר כבוד לאוכלוסיות שלמות. בסרט הזה לבד הוא עושה צחוק (פעמיים!) מהשחורים ומהאינדיאנים. כך שהיהודים בחברה טובה.
ויודעים מה, אני לא באמת נפגע או נעלב מהייצוג של טרנטינו את היהודים בסרט. אני יודע שזה חלק משפתו והבוטות שלו. אני כן תוהה מה שם מכוון ומה לא, ואני כן תוהה האם טרנטינו בשליטה או שהוא סובל מתסמונת טורט קולנועית, ואני כן תוהה עד כמה הוא משלב תבונה – ולא רק בקיאות קולנועית – בעת מלאכת הכתיבה. אבל הסרט עצמו? הוא מבריק ונפלא ומבדר ומעצבן ומכעיס ומקפיץ. ובסופו של דבר, שמו מדויק. לא רק כי הוא גם ממזרי וגם חסר כבוד, אלא בגלל שמישהו שם החליט להשאיר את טעויות הכתיב של טרנטינו על תילם בשם הסרט (השם באנגלית מורכב משתי מילים ויש שם שלוש טעויות איות). זה כנראה המסר: האיש הזה בקיא בקולנוע, אבל הוא לא מסוגל לאיית.
"ממזרים חסרי כבוד": בתי קולנוע ושעות הקרנה
תגובות אחרונות