בשבוע האחרון קרו בבלוג כמה אירועים שקצת קילקלו לי את מצב הרוח. התגובות בפוסטים העוסקים במדגם פרסי אופיר, הזכייה של "לבנון" בוונציה והריב בין תסריטאי "סיפור גדול", הפנו את תשומת ליבי לכך שתחת מעטה האנונימיות של הטוקבק אנשים, המצהירים שהם חלק מתעשיית הקולנוע, מסוגלים לבטא לא מעט רוע לב וצרות עין. תגידו "בוקר טוב! עכשיו שמת לב? הרי זה מה שקורה בטוקבקים". נכון, אבל זה מה שקורה בטוקבקים בוויינט ובוואלה. משום מה חשבתי שאנשים הקשורים לתעשייה – בין אם הם במאים, מפיקים או אנשי צוות טכני, או אפילו רק סטודנטים שמתכננים להשתלב בתעשייה בקרוב – יידעו להתנהג קצת אחרת מאלה שמביטים בתעשיית הקולנוע מבחוץ ולמצוא בה רק פגמים וסיבות (אידיאולוגיות) לשנאה. אני הייתי מצפה שכש"לבנון" זוכה בוונציה, שהתגובות לכך יהיו "כל הכבוד!", גם מצד אלה שלא חשבו שהסרט מוצלח, או שלא אהבו אותו. ואם לא להגיד "כל הכבוד", לפחות שישבו בצד בשקט, יתנו לסרט יום-יומיים של חגיגות מוצדקות. הרי אין חובת תגובה בבלוג הזה ובשום אתר. מי שמגיב עושה את זה מרצונו, ומשקיע בכך מאמץ לא מבוטל. וכל המאמץ הזה, כדי לקרוא "בוז". וזה מצד אנשים שבעוד שנה-שנתיים (או שבוע-שבועיים) ירצו שיריעו להם, כשסרט שלהם יזכה. לפעמים אני חושב שזה רק מיעוט זעום וזועם (הרי מדובר ב-20 מגיבים, מתוך קהל – שקט ברובו – של כ-3,000 קוראים ביום), ולפעמים נדמה לי שיש תופעה רחבה יותר, מאפיינת יותר, של תעשיה שלא מסוגלת לפרגן לעצמה. אני סוחב את התחושה הזאת די הרבה זמן, והשבוע היא צפה בכל הכוח ומילאה אותי תוגה. העולם מאוהב בקולנוע הישראלי כרגע, אבל הקולנוענים הישראליים שונאים את הקולנוע הישראלי (חוץ ממה שהם חתומים עליו). כולנו אודי אלוני. רגע לפני ראש השנה, 11 יום לפני יום כיפור, הקולנוע הישראלי חוטא בחטאים איומים של בין אדם לחברו.

ויש לי עניין שלם גם מכל מה שאודי אלוני עשה בטורונטו. האיש הזה כל כך מכעיס אותי שאני לא מצליח למצוא דרך נאותה להתנסח בלי להידרדר לקללות וצרחות. מה שכן: המניפסט שלו מוכיח שהוא לא רק לא קולנוען, הוא אפילו לא שמאלן. זה היה הטקסט הכי ימני שקראתי ממישהו שמעמיד פנים שהוא שמאלני.

הלך הרוח הקצת פסימי, בו אני חש שאני מוקף עוכרי שמחות, הזה ליווה אותי כשכתבי את הטקסט הבא, בעקבות הזכייה של "לבנון" בוונציה:

בחנו את עצמכם: האם את ציניים? כששמעתם ש"לבנון", סרטו של שמוליק מעוז, זכה באריה הזהב בפסטיבל ונציה, ובכך הפך לסרט הישראלי הראשון אי פעם שזכה בפרס הראשי באחד משלושת הפסטיבלים הבכירים בעולם האם:

א. אמרתם "יש! כל הכבוד! הקולנוע הישראלי ממשיך להצליח בעולם! איזו גאווה!”.

ב. אמרתם "עוד פעם סרט מלחמה שמופק מכסף שלי ושמוציא את דיבתה של ישראל וזוכה לפרסים על ידי האירופאים האנטישמיים"?

אם בחרתם בתשובה ב', ברכות: אתם ציניים ולא יודעים לפרגן.

הבה נמשיך. בחנו את עצמכם: האם את ימנים או שמאליים? כששמעתם על זכייתו של "לבנון" בוונציה האם:

1. אמרתם בעצבים "למה צריך היה לעשות עוד סרט שמציג את החייל הישראלי כחלש ובכיין ופחדן ומלא ספקות"?

2. אמרתם בכעס "איך מעז הבמאי ליצור סרט העוסק בפלישה למדינה זרה ולא מביע חרטה על שהשתתף בפעולה אגרסיבית נגד מדינה שכנה"?
אם בחרתם ב-1, אתם ימנים. אם בחרתם 2, אתם שמאליים. ובאופן מפתיע, גם לאלה וגם לאלה – לפחות לציניים שבינינו – יש השגות על הסרט. השגות, אגב, שנוסחו עוד לפני שהסרט הוקרן בפני קהל, שאינו של קולנוענים עמיתים במסגרת הקרנות האקדמיה והקרנה חד פעמית בפסטיבל ירושלים. קרי, על פי דעות קדומות.

מדינה משונה ישראל. אנחנו נמצאים באחד השיאים המופתיים של הקולנוע הישראלי, אבל נדמה שלרוב הצופים – לפחות אלה שמגיבים באתרי אינטרנט  – זה לא משנה. מבחינתם קולנועני ישראל הם חבורת בוגדים. והשחקנים משתמטים. טוב, קהל, למה תצפו. אז מה אומרות הקולגות, הקולנוענים העמיתים? ובכן, גם כאן הפירגון לא מרקיע שחקים. אכן, ל"לבנון" יש קבוצה מכובדת של מעריצים ותומכים, שהופכת אותו אחד הסרטים הבולטים במירוץ לפרס אופיר המתקרב, אבל יש לסרט גם אופוזיציה קולנית מאוד של מתנגדים. שנים הציק לי היחס של מבקרי הקולנוע המקומיים לקולנוע הישראל. יחס חמוץ, חסר פירגון, שנותן לדעה הפרטית להאפיל על הרגעים בהם אין ברירה אלא להוריד את הכובע ולהגיד "בראבו". “לבנון" זכה בדין ברגע בראבו שכזה. ואני מביט סביב: בקהל, ובעמיתיו של מעוז, ומגלה שכל אותן שנים המבקרים – רובם פעילים ומשפיעים עדיין – בסך הכל שיקפו את הלך הרוח הנפוץ, של בוז ושל קריאה צרה של הסרטים מבעד לאספקלריה של עמדה פוליטית פרטית. וראו זה פלא: מי שרוצה לתקוף, ממש לא משנה מאיזה צד של הספקטרום הפוליטי הוא, כל סרט – בהיותו טקסט הנתון לפרשנויות ולקריאות מרובות – יכול לספוג הטחות מכל צד. המבקרים מתאימים לתעשייה הזאת ככפפה ליד.

אבל בתוך כל החומצה העכורה הזאת, נשכח דבר מה. קודם כל, שמבחינה קולנועית "לבנון" הוא סרט ממש מצוין ויוצא דופן, אמיץ וחסר פשרות, מסוגנן ואישי עד כאב. וגם אם זה לא כוס התה שלכם, ממתי זכייה בפסטיבל כמו ונציה היא עניין כה טריוויאלי? היא לא. ויותר מזה: כמה סרטים ישראליים התחרו בוונציה ב-20 השנים האחרונות עד “לבנון”? תשובה: שניים (“עלילה” של עמוס גיתאי ו”גמר גביע” של ערן ריקליס). כמה מהם היו סרטי בכורה? אפס. העובדה ש"לבנון" הגיע לתחרות הרשמית, ולא למסגרת משנית, כסרט בכורה לבדה היתה מרשימה. ועכשיו הוא גם זכה. יש לכם מושג כמה סרטים שהיו סרט הבכורה של יוצריהם זכו בוונציה? בודדים. ספורים. “השיבה" של אנדריי זיאנגינצב ב-2003, “לפני הגשם" של מילצ'ו מנצ'בסקי ב-1964 ו… “נעורי איוון" של אנדריי טרקובסקי ב-1962. ועכשיו גם "לבנון". הזכיה הזאת היא הישג אדיר. היא הישג שמשדרג את הקולנוע הישראלי, שממשיך למשוך תשומת לב בעולם. לא בגלל שהיוצרים בוגדים והשחקנים משתמטים, ולא כי הסרטים מתחנפים לקהל האירופי האנטישמי. פשוט כי עושים בארץ סרטים מעולים.

פורסם ב"פנאי פלוס", 16.9.2009

"אם אתה רוצה לספר סיפור אתה צריך להכחיש את השואה". (יואל הופמן, "Curriculum Vitae")

אני מנסה לצמצם את המחשבות שלי על "ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו למשהו קצר ולעניין, חד ומשוחז, והן תמיד, בסופו של דבר, מתפצלות לשניים. מצד אחד, אני פשוט לא מצליח להתעלם מזה שיש בסרט הזה משהו מרגיז, מכעיס. חסר אחריות אפילו. קוונטין טרנטינו נדחף לעסקי השואה בחוסר רגישות מצמרר. אני מאלה שתמיד כועסים על חברי פלנגת ה"אל תגעו לי בשואה" בכל פעם שמישהו עושה משהו שקשור לשואה, שלא עומד בסטנדרטים שלהם לייצוג (ואף סרט לא עומד בסטנדרטים שלהם). אני בא ממפלגת הנורמליזציה. צריך להגיד הכל, לייצג הכל, להרשות הכל. הכל, כדי שלא ישכחו. והכל, כי כל אחד עושה את הסובלימציה בדרך שלו, ולא בדרך שלכם. אלא ש"ממזרים חסרי כבוד" – אני חייב להודות – נראה לי כמו סרט נטול סובלימציה. זה סרט שנוגע בענייני השואה מבלי שלבמאי, נדמה לי, אי פעם הזיז הנושא הזה.

ויותר מזה, היהודים הם גיבורי הסרט, אבל יש הסרט הזה כה צמא דם, כה אלים, כה מתמוגג מנקמה, כולו מתמלא עזוז ושמחה אל מול זעם והברוטליות ומוות ביסורים, עד שקשה שלא לחוש שעמוק בסתר ליבו – או שלא כל כך עמוק ולא כל כך בסתר – יוצר הסרט מזדהה יותר עם הנאצים. טרנטינו עשה סרט שיש בו יהודים, אבל אין בו יהדות. אלא אם הרעיון של שאהידים יהודיים בזמן השואה נראה לכם יהודי. אם כן, אז הוא כן. הסרט הזה עשיר בקולנוע, אבל עני באנושיות. הוא לא רק מפלצתי, הוא – ממש כמו האנטגוניסט שלו – קר כקרח.

אבל כל הנ"ל מגיע מהתפיסה שאני כל כך מתקשה איתה לרוב, של ביקורת שבאה מתוך פמיליריות יתר של הנושא, מתוך עלבון כשמישהו זר דורך על הערוגה "שלנו" ולא מגלה כבוד ל"כללי הבית". בשעה שטרנטינו הוא במאי ה"פאק יו" הגדול. נדמה לי שהייתי מבועת יותר אם הוא היה עושה סרט שואה קום-איל-פו, כזה שיגרום למחזיקי תיק השואה בארץ ובעולם להריע לו. למרבה המזל, כאן מגיע ה"מצד שני".

מצד שני, הסרט הזה מהנה ברמה כמעט פלילית. הוא וירטואוזי בקולנועיות שלו ברמה שלא ראיתי שנים. אני מחבב את טרנטינו, אבל באופן מסויג ונקודתי. יש בסרטיו האחרונים משהו שמצליח לעצבן אותי בקלות. אני מריע לרגע, ומתעצבן לרגע. הוא כמו בלנדר של סרטים, מערבל לסרטיו חומרים של אחרים. לפעמים באופן מבריק, לפעמים באופן שתלטני ואימפריאליסטי שקצת יוצא מההנחה של "זה ממילא לא היה קיים עד שאני – טרנטינו הגדול – לא התייחסתי לזה". זה מה שנורא עיצבן אותי ב"להרוג את ביל", למשל. סרט של גרסאות כיסוי. ב"ספרות זולה" אהבתי את הכתיבה, ורק ב"כלבי אשמורת" הרגשתי שיש אצל טרנטינו את השילוב המדויק ביותר בין תסריטאי, במאי ותיאורטיקן – בין מי שגונב מאחרים ויוצר מהציטוטים משהו משלו. "ממזרים חסרי כבוד", לפיכך, הוא הפרויקט הראשון שמתקרב לרמה הקולנועית של "כלבי אשמורת" בכך שכל ההומאז'ים, הציטוטים, ההתייחסויות ההיסטוריות, כולם מרכיבים שבסופו של דבר מסתדרים לכדי טיעון אחד שעוסק בקולנוע עצמו, ולא בשום אופן במציאות עצמה. וההגיג הקולנועי של טרנטינו שנון למדי. זה הגיג שיודע למסגר את כל התקוות, וגם את כל הייאוש והסבל, את החיים ואת המוות, לתוך אולם קולנוע אחד. באולם הזה, כל החוקים בטלים: לא ההיסטוריה ולא ההגיון, ואפילו לא המוסר. בתור סרט שואה, "ממזרים חסרי כבוד" הוא יצירה בלתי נסלחת. אבל זו תהיה טעות להתייחס אליו ככזה. כי בתור סרט רפלקסיבי, סרט על מהות הקולנוע, זו יצירת מופת.

במסיבת העיתונאים עם טרנטינו רציתי לשמוע ממנו התייחסות לאופן שבו הוא איית את שם הסרט באנגלית. השם "Inglourious Basterds" מכיל שתי טעויות איות בשתי מילים. שקול הדבר לכך שבעברית ייכתב שמו "ממזרים חשרי קבוד". לאכזבתי, טרנטינו סרב להתייחס לכך, אבל נדמה לי שהמשמעות של טעויות הכתיב גדולות יותר ממה שהוא מודה. לכאורה, הסיבה הראשונה היא ענייני זכויות יוצרים. כבר היה סרט מלחמה משנות השבעים בשם "Inglorious Bastards", וטרנטינו – אני מניח – לא קנה את הזכויות עליו ועל שמו, ולכן עיוות את שם סרטו. הסיבה השניה שאפשר לדמיין היא גאוותו המעט יומרנית של טרנטינו בבורותו. האיש, זה כבר סופר ודווח, מתקשה לאיית (קראתי את רוב התסריט, האיות והדקדוק שם מזעזים). בשעה שהאדם המצוי ייתן למישהו נוסף לתקן את שגיאותיו לפני שידפיס אותן וישלח אותן לאחרים לקרוא, טרנטינו נמצא בפאזה בה הוא מאמין שכל שגיאותיו לטובה. שהוא גאה בהן. ואולי אפילו שהן הביאו אותו עד הלום. בשיחה (הנפלאה אגב) בין קוונטין טרנטינו ואבי נשר שתומללה ב"ידיעות אחרונות" אתמול, נשר שאל את טרנטינו אם הוא ראה את "צא וראה" של אלם קלימוב. טרנטינו ענה שכולם שואלים אותו את זה והוא יודע שהוא חייב לראות אבל שהוא טרם עשה את זה. אני תוהה האם הוא היה מעז לסיים את סרטו כפי שסיים אם היה רואה לפני כן את "צא וראה". אבל זה האיש: מגאה בבורותו. אבל הסיבה השלישית היא המהותית לדעתי: טרנטינו מצהיר בפנינו, על ההתחלה: דעו שזהו סרט עם שגיאות. וככה תכננתי. כל שיפוט שלכם על פי כללי האיות והדקדוק שאתם מכירים לא רלוונטי לסרט הזה. אם טעויות איות מקפיצות לכם את הפיוזים, זה לא הסרט בשבילכם. אנחנו בישראל מתעסקים בענייני השואה, היהודים, הנאצים וייצוגם. אבל טרנטינו מאותת על ה"טעויות" באופן בולט וברור בפסקול. הסרט הזה נע בשני מישורי זמן שונים והוא כולו מלא התייחסויות אנכרוניסטיות. העלילה בשנות ה-40, אבל הפסקול – רובו מאת אניו מוריקונה – משנות הששים והשבעים, ממערבוני הספגטי של סרג'יו ליאונה וסרטי המלחמה האיטלקיים של התקופה – שהיו בעצמם סמי-פרודיה פוסט-מודרנית על הסרטים של ג'ון פורד. ואם החמצנו את זה, הוא מעלה את הווליום: השיר שחותם את סיפורה של שושנה (מלאני לורן) הוא "Cat People" של דיוויד בואי, שיר נושא מסרט אחר לגמרי, מ-1983, שמילות המפתח בפזמון שלו הם "אני מכבה את האש עם דלק". ברגע הזה, החיבור בין התמונה לפסקול כה משוחרר ומופלא, שאני חייב להוריד את הכובע בפני טרנטינו, הסצינה הזאת זוועתית, בלתי נסלחת, ומופתית ממש. מבריקה.

ב"ממזרים חסרי כבוד" מגיע לשיאו שיתוף הפעולה בין טרנטינו והצלם רוברט ריצ'רדסון (שזכה בשני אוסקרים על עבודותיו עם אוליבר סטון ומרטין סקורסזי). טרנטינו מצליח לייצר כאן דימויים קולנועיים שמערבלים בין סרג'יו ליאונה לאלפרד היצ'קוק, בין ג'ון פורד למרטין סקורסזי. השימוש שלו בתאורה, צבע ותנועות מצלמה הוא המשוכלל ביותר שלו בקריירה שלו.

למרות כל הדם, הקרקפות, האלימות, הזוועות, המלחמות והצוררים שיש בסרט, נדמה לי שדי קל לאתר בצפייה אחת מה המוטיב שהכי עניין את טרנטינו בעת הכתיבה: כינויים. הדמויות בסרט נורא עסוקות באופן שבו העולם קולט אותם. כל הדמויות עסוקות ביצירת פוזה כדי לעשות רושם על אחרים. הקצין הנאצי מוקסם בתחילה, ואז נרתע, מהכינוי שהוצמד לו ("צייד היהודים"). היטלר לא מוכן לשמוע, או להרשות אפילו שיגידו, את הכינוי "הדוב היהודי", שחייליו הצמידו לאחד החיילים האמריקאים שמכה בנאצים עם אלת בייסבול. חייל אחר הופך לכוכב קולנוע. ולקראת הסוף, שלוש דמויות משוחחות ביניהן על הכינויים שמכנים אותם והאם הם משקפים את מי שהם באמת, ומה בכלל השליטה של האדם בכינוי שדבק בו. זה ניכר גם בסצינת המקטרות המצוינת בתחילת הסרט: כולם עסוקים בחפצים, כינויים, סמלים, הכל כדי ליצור את הרושם שהאחד חזק ומפחיד מהשני.

אבל מה זה אומר?

בסופו של דבר, דומני שטרנטינו עצמו – במסיבת העיתונאים – הסגיר את המסר והמשמעות של סרטו: מנקודת המבט של ההיסטוריה, האנשים שמקבלים את הקרדיט הם אף פעם לא אלה שבאמת מגיע להם. כשחושבים על כך בעת הצפייה בסרט – וחושבים על הדמויות של שושנה ולנדה בראי ההיסטוריה – יכול להיות שבדרכו העקומה, החצופה, רוויית שגיאות הכתיב, וחסרת העידון, טרנטינו בכל זאת כן הצליח להגיד משהו בעל עומק על השואה, או לפחות על היצוג שלה בקולנוע. שכן, הוא ממחיש לנו, כל יצוג כלשהו אינו פחות שקרי מהאחר, כל יצוג מעצם הגדרתו הוא כבר בדיה, הוא כבר מוטה, הוא כבר משרת אינטרס. לכן קלוד לנצמן וקוונטין טרנטינו יכולים להיחשב שקרנים במידה שווה.

====================

====================

והנה עוד הגיג על "ממזרים חסרי כבוד" שכתבתי למדור שלי ב"פנאי פלוס", 24.9.2009

האם הצופה היהודי יהנה או פחות מעמיתו הגוי בעת צפייה ב"ממזרים חסרי כבוד", סרטו החדש של קוונטין טרנטינו? האם טרנטינו הוא האיש הכי חסר אחריות בעולם כשלקח על עצמו לביים סרט העוסק בשואת יהודי גרמניה, וזאת מבלי שאין לו – כך מתחוור עד מהרה – ולו המושג הקלוש ביותר מה בעצם קרה שם? החוצפה של טרנטינו לעסוק ב"נאצים" וב"יהודים", כשכל הרפרנס שלו לנושא הוא רק סרטי קולנוע אחרים (איטלקיים, רחמנא ליצלן), הופך את "ממזרים חסרי כבוד" לסרט שנדמה שהדיון בו עשוי להיות מוסט לכיוונים לא נכונים. גם לי יש חשק לסטור לטרנטינו על פרקי ידיו ולגעור בו "נו נו נו", אבל אתקשה בכך כי בראש ובראשונה "ממזרים חסרי כבוד" הוא המפגן הקולנועי הווירטואוזי ביותר שלו מאז סרט הבכורה שלו, “כלבי אשמורת". זאת ועוד: מבחינות רבות, “ממזרים חסרי כבוד" הוא סרט טוב יותר מ"ספרות זולה", ובוודאי שטוב יותר משלושת סרטיו האחרונים. ואולי, כשם שאין להיעלב בשם הסינים על הייצוג שלהם ב"להרוג את ביל", ואין להיעלב בשם הנשים על הייצוג שלהן ב"חסין מוות", כך אולי צריך להתייחס בהומור בריא למהתלה המלחמתית הפוחזת שלו.

כי הרי טרנטינו הוא יוצר ויזואלי מרהיב – ובסרט הזה הוא בשיא שיאו, מערבל דימויים מהעולמות של סרג'יו ליאונה, היצ'קוק וסקורסזי – אבל בכל השאר הוא תמיד היה נורא מוגבל. עזבו את השכל, יש לו בעיות בלב. הדבר הכי מציק ב"ממזרים חסרים כבוד" לא קשור בכלל לאופן שהוא מדמיין איך היתה נראית התגובה היהודית לשואה, אלא בעובדה שבה גם בסרט שהוא מגדיר כ"פנטזיה" הוא מסרב לפרגן חמלה – לא לדמויותיו ולא לצופיו. יש בסרט דמות אחת – שושונה שמה – שמה שטרנטינו עושה לה הוא בלתי נסלח ולא אנושי. בין זה ובין חדוות המוות והדם שהסרט ספוג בה עולה תחושה לא נעימה: האם "ממזרים חסרי כבוד" הוא סרט אנטי-נאצי שבוים על ידי נאצי? הסרט הזה לחלוטין קר לב. מצמררת אותי המחשבה איזה סוג סרטים היה  טרנטינו עושה אם היה פועל בגרמניה בשנות ה-30.

אבל כשם שאני יכול ליהנות ולהתפעל מסרטיה של לני ריפנשטאל, במאית נאצית למהדרין, מבלי להזדהות עם תוכנם או עם השקפת עולמם, גם עם "ממזרים חסרי כבוד" אני יכול להפגין ספורטיביות סינפילית, ולהתמוגג מהדיאלוגים הנפלאים, השוטים הווירטואוזיים והפגנת המשחק המופלאה של כריסטוף ואלץ, המגלם את הקצין הנאצי האחראי על ביעורם של היהודים מצרפת, ועושה זאת בחדווה ובנימוס גדולים. ואולי, אולי יש כאן איזשהו הפוך-על-הפוך מופתי שאני מפספס.

"ממזרים חסרי כבוד" מחולק לחמישה פרקים. השניים הראשונים מעולים. השלושה האחרים מתנדנדים קצת, לרגעים הם טרחניים נורא, לפעמים מצוינים. ברגע מופלא של שיקול דעת לקוי, טרנטינו משלב את היטלר עצמו בתור דמות בסרט, ובכל הסצינות שלו, הסרט הופך לפארסה – ואני לא בטוח שבכוונה. ברגעים האלה "ממזרים חסרי כבוד" הופך לסרט במסורת "סודי ביותר", בו הולך עם הייצוג הפנים-קולנועי שלו רחוק מדי.

טרנטינו טוען להגנתו שהסרט הזה הוא "פנטזיית הנקמה היהודית האולטימטיבית". קודם כל, נדמה לי שזה הירהור מאוחר, וכלאחר יד. זהו, בראש ובראשונה, סרט מלחמה על פעולת קומנדו במלחמת העולם השנייה, והסרט באופן צורני מובהק מנסה להעמיד פנים שהוא מושפע ומצטט ממערבוני הספגטי וסרטי המלחמה האיטלקיים (הפסקול מסגיר את השפעותיו). אבל האם כך היתה נראית באמת נקמה יהודית? טרנטינו מדמיין את היהודים כשאהידים מצד אחד, וכאינדיאנים המקרקפים את קורבנותיהם מצד שני. לפנטזיה היהודית הזאת יש ניחוחות אנטישמיים קלים? או שאולי זו לא הפנטזיה היהודית, אלא הפנטזיה הצה"לית.  אבל לא הייתי מוטרד זה יותר מדי: טרנטינו עשה קריירה להפגין חוסר כבוד לאוכלוסיות שלמות. בסרט הזה לבד הוא עושה צחוק (פעמיים!) מהשחורים ומהאינדיאנים. כך שהיהודים בחברה טובה.

ויודעים מה, אני לא באמת נפגע או נעלב מהייצוג של טרנטינו את היהודים בסרט. אני יודע שזה חלק משפתו והבוטות שלו. אני כן תוהה מה שם מכוון ומה לא, ואני כן תוהה האם טרנטינו בשליטה או שהוא סובל מתסמונת טורט קולנועית, ואני כן תוהה עד כמה הוא משלב תבונה – ולא רק בקיאות קולנועית – בעת מלאכת הכתיבה. אבל הסרט עצמו? הוא מבריק ונפלא ומבדר ומעצבן ומכעיס ומקפיץ. ובסופו של דבר, שמו  מדויק. לא רק כי הוא גם ממזרי וגם חסר כבוד, אלא בגלל שמישהו שם החליט להשאיר את טעויות הכתיב של טרנטינו על תילם בשם הסרט (השם באנגלית מורכב משתי מילים ויש שם שלוש טעויות איות). זה כנראה המסר: האיש הזה בקיא בקולנוע, אבל הוא לא מסוגל לאיית.

"ממזרים חסרי כבוד": בתי קולנוע ושעות הקרנה

הפוסט הזה הוא חלק מפרויקט סיכום תשס"ט באינטרנט של כל הבלוגרים ב"אורנג'-טיים". עברו לכאן כדי לקרוא את כולם.

==============

הכיוון ידוע ומדברים עליו כבר שנים: איחוד מסכים. מסך הטלוויזיה ומסך המחשב יאוחדו מתישהו לאחד. ממש ממש בקרוב. תכף. כל רגע. ולא כדי שתוכלו לבדוק מייל על מסך פלזמה 50 אינץ' בזמן שכל המשפחה נאספת בסלון מול קערת פלחי אבטיחים, אלא כי זמינות הסרטים ואפשרויות ההורדה החוקיות הולכות ונהיות כאלה שכדי לצרוך קולנוע ביתי, כל ה-vod יעבור, בקרוב ממש, דרך האינטרנט ולא דרך תשתית הברודקאסט. ואם ממילא באינטרנט נמצא הרפרטואר, למה שנצרוך אותו ישובים על כסא משרדי, או רכונים/חצי שכובים במיטה, מול מסך 13 אינץ'? הבה נתעל אותו אל המסך המרכזי בבית, זה עם הגודל, האיכות והסאונד. משתמשים רבים, אגב, כבר עושים את זה, אבל זה לא הפך עדיין לנחלת הכלל, שהם ההורים שלנו. אבל אתרי הצפייה באינטרנט נהיו השנה משמעותיים יותר, איכותיים יותר, מסקרנים יותר.

Hulu האמריקאי הוא ככל הנראה הבולט והמשפיע בחבורה, אלא שהוא חסום כמעט לחלוטין לצפייה מחוץ לאמריקה (זה יהיה השלב הבא בחוזי ההפצה הקולנועיים, שיעברו מהטריטוריאלי אל הגלובלי). אבל עזבו את הגדולים, ראו את הקטנים: הם יוצרים סינמטקים קטנים של סרטים שקשה מאוד למצוא כרגע בבתי הקולנוע ואפילו בפסטיבלים ובסינמטקים. ואתרי הסטרימינג, או ה-vod, הפכו לספקי תוכן קולנועי משמעותי. האתר snagfilms מתמחה בהפצה אונליין של סרטי תעודה. הוא הבין ש-vod לבדו לא מספיק וקנה את אתר התוכן indieWire המתמחה בסיקור הקולנוע העצמאי והבינלאומי. indieWire, מצידו, רכש באחרונה את בלוג הקולנוע של אן תומפסון, אחת מחמשת בלוגרי הקולנוע הבכירים והמוצלחים באמריקה. האתר The Auteurs מתמחה בקולנוע איכותי בינלאומי (והוא מציע סרטים לא יקרים גם לצפייה בישראל), והוא העביר אליו את דיוויד האדסון, בלוגר משובח שנודד בשנה האחרונה בין אתרים שונים ובכולם הוא מכסה בשקדנות את עולם פסטיבלי הקולנוע. תאגיד האינטרנט MCM, מצידו, רכש את הבלוגרית ניקי פינק, ומיתג מחדש את הבלוג הארסי והכה פופולרי שלה. במקרה של פינק ותומפסון, השתיים עזבו השנה את הכתיבה בעיתון והפכו לבלוגריות במשרה מלאה.

ובאופן משונה ומפתיע, גם אני משתלב בין האדסון, תומפסון ופינק. בדצמבר 2008 (כסלו תשס"ט) עבר הבלוג העצמאי שלי לחסות אורנג', שהקימה אתר vod אינטרנטי ולמעשה עשתה במקביל ל-snag ול-The Auteurs מהלך זהה: בניית ספריית סרטים, ולצידה יצירה של איזור בלוגים ותוכן דעתני, עצמאי, ביקורתי.

אם עד עכשיו התבוננתי בתופעה הזאת מהצד ותהיתי איך זה ישפיע על חיי כצרכן קולנוע, והאם יש לאתרים האלה סיכוי להצליח, כעת אני בעל עניין. אם יתברר שתחום ה-vod באינטרנט לא תופס, יהיו לכך השלכות כלכליות גם עליי. אז כולם יודעים שכך יראה העתיד המאוד לא רחוק: מחשב שמחובר (כנראה באופן אלחוטי) למסך הפלזמה בסלון או בחדר השינה או בחדר הילדים (או גם וגם וגם) ומזרים משם תכנים. אבל למה נדמה שעדיין כולם מהססים בקשר לזה? למה התאגידים, האולפנים והרשתות (באמריקה) עדיין לא נכנסים בכל כוחם לתחום הזה (Hulu – שיתוף פעולה בין אולפנים – הוא שמינית ממה שהוא יכול להיות), למה לא מתחילים מבצעי שיווק זולים ואטרקטיביים למכשירים בסגנון המדיה-סנטר שמחברים בין המחשב לטלוויזיה? למה הזכיינים – בארץ ובחו"ל (נדמה שזה קורה באופן סימולטני) – רק עסוקים במדידת טמפרטורת המים בצורה מהוססת ועדיין לא קופצים פנימה בכל הכוח? ההנחה שלי שגם אם זו מציאות בלתי נמנעת, הרי שאת הצד הכלכלי שלה איש עוד לא ממש הצליח לפתור. איך עושים מזה כסף? בוכטות של כסף. לכן אני לא יכול שלא לראות בכל המיזמים האלה טריילרים, פיילוטים למשהו שנמצא בהתהוות. אני רק מקווה שברגע שגוגל או תאגיד וורנר או קשת יפצחו את השיטה ויבינו איך עושים את ההון מהסטרימינג של תכני וידיאו, וברגע שכל הגדולים יבלעו את כל החלוצים, שעדיין יהיה להם עניין ורצון שבדף קטן ושולי בצד, עדיין יפעלו בלוגי הקולנוע. שיהיה מה לקרוא, כדי לדעת מה לראות.

לפוסטים נוספים בפרויקט סיכום תשס"ט באפצה בלוגים:

מה כבר תש"ע? וחמש הודעות טוויטר שאני מצפה לקרוא השנה // רונן דורפן, "תופעת דורפן"

פוסט קצת יותר ארוך על מגמה שאהבתי השנה // אחי רז, "שיר + ביום"

פרויקט תשס"ט: גם אני סטרימינג // יאיר רוה, "סינמסקופ"

מה כבר תש"ע? במקום סיכום // דבורית שרגל, "ולווט אנדרגראונד"

הרשת הישראלית: עוד שנה של פיליבסטר // גדי שמשון, "ערס פואטי"

הנרי גיבסון, שהיה מנהיג סניף הנאצים בשיקגו ב"האחים בלוז", מת הלילה. "האחים בלוז" היה הסרט השני של גיבסון עם ג'ון לנדיס. קדם לו "סרט מטוגן", שלנדיס ביים ב-1977 לפי המערכונים של שלישיית צוקר-צוקר-אייברהמס. כששמעתי שגיבסון מת הלילה, מיד חשבתי על תשדיר השירות הזה, מתוך "סרט מטוגן":

הפוסטר האמריקאי של "קירות". איפה הביקורות?

משונה מה שקורה בטורונטו.

מצד אחד, בעקבות הזכייה של "לבנון" בוונציה ה"הוליווד ריפורטר" מדווח שהסרט הפך לאחד השמות הכי חמים בטורונטו. זאת, לצד "סינגל מן" של מעצב-האופנה טום פורד. והנה, אמש "סינגל מן" נמכר לוויינסטינים, אבל "לבנון" עוד לא (ב"ריפורטר" מעריכים ש"סוני פיקצ'רז קלאסיקס" יקחו גם את הסרט הזה, אחרי "בשיר" ו"ביקור התזמורת").

מצד שני, מחאת האמנים והקולנוענים נגד הפסטיבל והתוכנית התל אביבית שלו לא שוככת. למרות הביקור של רון חולדאי בטורונטו, ולמרות העובדה שג'יין פונדה חזרה בה מתמיכתה בעצומה הקוראת להחרים את התוכנית התל אביבית בפסטיבל טורונטו. המצרים, למשל, פורשים מהפסטיבל.

התוצאה המשונה מכל זה היא שבלוגי הקולנוע – שכנראה לא מצליחים להחליט מי נגד מי אז פשוט נמנעים מכל העסק – לא כתבו עד לרגע זה מילה על אף אחד מהסרטים הישראליים בטורונטו. לא "לבנון", שהוקרן שלשום, ולא "קירות" שבכורתו העולמית היתה בשבת. (ונראה שדווקא היתה ציפיה מסוימת ל"קירות" לפני כל העסק). רוג'ר איברט הוא כרגע מבקר הקולנוע היחיד שיצא (הלילה) נגד המחאה והחרם. אבל גם אצלו אין מילה על הסרטים עצמם, כי הוא כנראה לא צפה בהם.

הביקורות היחידות שמצאתי לסרטים ישראליים המוקרנים בטורונטו הן ל"ההיסטוריה של הקולנוע הישראלי" של רפאל נדג'ארי (אוהדת) ול"כרמל" של עמוס גיתאי (לא אוהדת).

זכר יחיד למשהו ישראלי בפסטיבלי הסתיו הוא הביקורת האוהדת לסרט האימה דל התקציב (11,000 דולר), "Paranormal Activity" שבוים על ידי הישראלי אורן פלי, ונמכר לפרמאונט שהביאו את הסרט לטלורייד לפני שבועיים.

הלו, ישראלים בטורונטו. כן, אתם. אתם יודעים מי אתם. שלחו דיווחים וצילומים מה קורה שם.

מכירים את זה שמילה שנכתבת בטעות הקלדה לפעמים נראית נכונה יותר ממה שתכננתם לכתוב מלכתחילה? כך קרה שב"מבט", שם רואיינתי שלשום על הזכיה של "לבנון" בפסטיבל ונציה, החליטו שאני לא "מבקר קולנוע" אלא "מבקש קולנוע". ואני חושב לאמץ את זה מעכשיו, כי תכל'ס – הם צודקים.

עדכון: הוספתי את הווידיאו המלא של מסיבת העיתונאים.

לסיכום:

אז איך היה? במילה אחת: אחלה. קוונטין טרנטינו, באופן שאני מופתע שהפתיע אותי, התגלה כמרואיין שמסוגל לקחת את השאלה הכי מחורבנת ונדושה ולענות עליה תשובה נפלאה, מבריקה, שנונה, חכמה ושהושקעה בה מחשבה. זה לא מפתיע שרוב העיתונאים הגיעו למסיבה עם שאלות שהסאב-טקסט שלהן היה: "איך אתה מעז לגעת בשואה?". אפילו אני באתי מהכיוון הזה. סרטו של טרנטינו הלהיב אותי קולנועית – הסרט הזה מסחרר מרוב קולנוע – אבל הציק לי מכל מיני כיוונים של "מוסר", "יצוג" ו"אנטישמיות". בעיקר, כי תהיתי האם טרנטינו השקיע בדל מחשבה במה שהוא עושה, או שהוא שולף מהמותן. כל השאלות שנשאלו היום שהכילו את המילים "יהודים", "שואה" ו"נאצים" – שאלות שלכאורה לא היה ביניהן ובין קולנוע דבר, ושכל רצונן לעורר פרובוקציה לוקאלית ולמצוא סאונד בייט המתאים לכותרת – קיבלו מטרנטינו תשובות מצוינות, שבהן היה שפע של חשיבה קולנועית, ורצון אמיתי לטלטל ולעצבן.

=====================

זה הווידיאו של מסיבת העיתונאים כמעט במלואה (חסרות השאלות של מנהרדט בהתחלה). החזקתי את המצלמה ביד שמאל והקלדתי ביד ימין, ולכן התוצאה כל כך רועדת. אבל שומעים את כל דבריו של טרנטינו, ויש שם כמה רגעים מעולים. רק היזהרו: התשובות שלו עמוסות ספוילרים, אז צפו בווידיאו רק אחרי הצפייה בסרט.

להורדת הווידיאו למחשב.

====================

ככה זה התנהל בלייב, החל מהשעה 12:00

אנחנו בבלוג חי ממלון דן בתל אביב. אני חושש שלא אצליח להקליד בקצב הדיבור של קוונטין טרנטינו, אבל אנסה. השעה 12:02, טרנטינו, כריסטוף וולץ (שיהיה בקרוב מזוהה כ"השחקן המועמד לאוסקר על 'ממזרים חסרי כבוד'") ולורנס בנדר (המפיק), עדיין לא הגיעו. הם יגיעו ב-12:10.

אם השארתם שאלות בפוסט הקודם, הן איתי כאן. אם יהיה מספיק פנאי לשאול, אשאל את כולן. (עדכון לבסוף: לא הצלחתי לשאול כלום, אבל תודה לכולם על הרעיונות המצוינים. דווקא השאלה על "להרוג את ביל 3 " הכי סיקרנה אותי. חבל).

תכף מתחילים.

12:20: עדיין לא מתחילים. "אנחנו רוצים להתחיל". מו"מ עם הצלמים: "צילומים בתחילה ואז לא לצלם במהלך מסיבת העיתונאים".

12:21: טרנטינו, וולץ ובנדר נכנסים.

(שימו לב: במסיבת העיתונאים טרנטינו דיבר על הכל, ושפך המון ספוילרים על סוף הסרט. בתמלול הבא, אני מתייחס רק לקטעים שאין בהם ספוילרים משמעותיים, אבל בסרט של מסיבת העיתונאים – כשיעלה – כדאי לכם לצפות רק אחרי צפייה בסרט כי הוא מדבר שם באריכות על סוף הסרט, באחת התשובות הכי מבריקות ומצליחות שלו. תשובה שלמעשה גורמת לי להעריך את 'ממזרים חסרי כבוד' כפליים).

יפעת מנהרדט מ"ידיעות" מקבלת את השאלה הראשונה: "למה החלטת שבסרט שואה הגיבור לא יהיה יהודי?".

טרנטינו בתחילה מתפתל עם תשובות כמו "דמות היא הדמות. זו הדמות, כי עליה חשבתי", וכאלה, אבל לבסוף מתיישר ועונה לעניין: "תבינו, יש כאן עניין גדול בזה שהגיבור הוא אמריקאי ממוצא אינדיאני ושמשתמש בטקטיקות אינדיאניות. זה עניין חשוב שנועד לחבר בין היהודים והאינדיאנים, שני עמים שעברו רצח עם".

מנהרדט: "למה באת לישראל דווקא עם הסרט הזה?"

טרנטינו: "אני מנסה להגיע עם כל סרט למדינות שלא הייתי בהן, והיה לי חשוב לראות איך קהל ישראלי מגיב לסרט הזה. ואת זה אראה הערב. האם המתח עובד, האם ההומור עובד. ואם לא הייתי בא לישראל עם הסרט הזה, הייתי בא בסרט הבא".

מישהו מגיא פינס: "למה לא הבאת את בראד פיט?"

טרנטינו: "רק המובטלים יכלו להגיע. לכל השאר יש עבודות. (מסתכל על וולץ): אה, הוא דווקא השיג עכשיו עבודה!" (מתייחס לפרסום מאתמול שוולץ יגלם את הנבל ב"The Green Hornet").

עיתונאית שלא קלטתי את שמה: "האם אתה לא חושב שיש טאבואים כשזה מגיע לקולנוע".

טרנטינו: "אני חושב ששטאבואים נועדו לשבירה. ואני לא יכול לחשוב על טאבו שאני חושב שאסור לשבור. אבל אני חושב שאני יודע לאן את מכוונת ואני אענה על זה עכשיו כי זה תכף יעלה, כי אני חושב שאנשים שואלים אותי את זה לא כי השאלה באמת מעניינת אותם אלא כי הם רוצים לשמוע אותי עונה עליה. כך שיש משהו נטול כנות בשאלה הזאת. אבל שואלים אותי אותה הרבה. רוצים לדעת על עניין השואה. שואלים אותי 'למה לא עשית סרט שואה'. אז כן, עשיתי סרט שואה. אבל אני חושב שסרטי השואה היו נורא מבאסים בעשרים השנים האחרונות כי הם עסקט בקורבן. אני באתי ממקום אחר. אני לא עסקתי בז'אנר סרט השואה אלא בז'אנר סרטי ההרפתקאות. אבל אני נוגע בשואה דרך הדמות של שושנה".

שאלה מכתב צרפתי לכריסטוף וולץ: מה הסוד בגילום דמות נאצית?

וולץ: "אגלה לך את הסוד: לא גילמתי נאצי. נתתי לחליפה לעסוק בזה. שחקן לא יכול לגלם הכללה".

טרנטינו: "כתסריטאי אני חייב לאהוב את כל הדמויות שלי".

אני: "למה החלטת להשאיר את טעויות האיות שלך בשם הסרט?"

טרנטינו: "זו החלטה קריאטיבית שאני חושב שאני אוציא ממנה את העוקץ אם אני אנסה להסביר אותה". (לא הבנתי).

אני: "אתה יכול לתת רשימה של הסרטים מהם ציטטת בעשיית הסרט הזה?"

טרנטינו: "זו שאלה קצת מציקה. היא היתה נכונה לסרט כמו 'להרוג את ביל', שם הגיבורה עוברת על רשימת הדמויות וכל דמות מיצגת שלב אחר בסרטי הפעולה וסגנון קולנועי אחר. נכון שבסרט הזה התחלתי את העבודה כמין הומאז' לסרטי המלחמה, אבל תוך כדי הכתיבה הסרט נהיה משהו אחר, ואין שם ציטוטים לשם הציטוטים. בגלל שהסרט עוסק בקולנוע – יש בעלת בית קולנוע, שחקן, פרמיירה, וגבלס הוא מעין מנהל אולפן – אז כל האיזכורים הקולנועיים קשורים לעלילה עצמה".

נמרוד צוק, "נענע": "אם היית במאי והיית חי בגרמניה הנאצית, מה היית עושה?"

טרנטינו: "אני מניח שהייתי עושה כל מה שהם פאקינג היו אומרים לי! בגרמניה ובצרפת, במאי שסרב ליצור עבור השלטון הואשם בבגידה, כמו חיי שנוטש את משמרתו. עשיתי על זה קצת תחקיר וגיליתי שחוץ מלני ריפנשטאל, שכולם מכירים, הבמאי היחיד בעל השם שעבד תחת הנאצים היה ג.וו פאבסט. אבל לאורך כל שנות המלחמה הוא יצר רק סרט אחד. בשאר הזמן הוא עשה דבר מעניין, הוא משך רת הזמן. כל הזמן עשה צרות, ביקש שכובים, ומצא תירוצים למה הוא לא יכול לביים את הסרטים, מבלי שהוא באמת יסרב לעשות אותם".

יוני פרת, "מקו": "איך אתה מגיב לשואת היהודים?"

טרנטינו: "פפפפ… איך אני אמור לענות על זה?"

לורנס בנדר: "לא שזה קשור, אבל אתמול היינו ביד ושם".

טרנטינו: "אני מגיב לשואה כמו שכל בנאדם אמור להגיב לשואה. לא משהו שאני יכול לשים לך מרכאות לפני ואחרי שייתן לך ציטוט".

עיתונאי: "למה הצגת את היהודים כקורבנות בסרט?"

טרנטינו: "זה נכון רק בסצינה הראשונה, עם משפחת דרייפוס. בהמשך היהודים הם אלה שמשיבים מלחמה. זה גם חשוב לשים לב שהיהודים שנלחמים בסרט הם חיילים יהודים אמריקאים. זו נקודה מהותית. כי ליהודים הפולנים לא היתה האפשרות להשיב מלחמה. ליהודים האמריקאים היתה את האומה הכי חזקה מאחוריהם. באחד הדראפטים של התסריט היה משפט של אלדו (בראד פיט) שאומר לחיילים כשהוא מצביע על חייל גוי שעובר באיזור: 'לחייל הזה יש את הזכות להיות חייל. לכם אין זכות, לכם זאת חובה, כי אתם במלחמת קודש נגד אומה שרוצה להשמיד את העם שלכם'. הסיבה שכתבתי את כל זה היא כי את כל הסרטים האחרים על השואה כבר ראיתי וכבר חטפתי מהם בחילה. וכשדיברתי עם חבריי היהודים על הסיפור, בייחוד הגברים, כולם אמרו 'כן! זה הסיפור שאנחנו רוצים לראות! את כל השאר כבר ראינו".

ליעל שוב היתה שאלה מצוינת שטרנטינו ענה עליה נפלא, אבל התשובה היתה ארוכה ומלאת ספוילרים, אז אחכה שתקשיבו לה בסרט. אבל הפאנץ' שלה הכי חשוב כרגע:

יעל: "אתה כותב את התסריט בעט?"

טרנטינו: "כן. אי אפשר לכתוב שירה על מחשב".

אדם אבולעפיה, "העיר": "שמתי לב שבסרטיך יש המון משחק מקדים. גם לפני סצינות האקשן, עם המון דיאלוגים. אבל גם לפני סצינות אהבה. אבל סצינות אהבה מעולם לא מגיעות לכדי מימוש אצלך. אתה חושב שיגיע יום ובוא תגיע סצינה עם אהבה ממומשת?".

טרנטינו: "אתה מדבר על אהבה או על סקס? כי אני חושב שיש אהבה בסרטים שלי. אבל למרות שאני לא חושב שיש לי איזושהי פילוסופיה בנושא, זה נכון שככה זה יצא בסרטים שלי". (התשובה היתה קצת יותר מפורטת, אקשיב שוב להקלטה ואעבה אותה).

=============

13:00

זהו. מסיבת העיתונאים הסתיימה. בעוד חלק מהשאלות שלי נשאלו ממילא על ידי עמיתיי, לרוב השאלות שלכם לא הספקתי להגיע. אבל יש עוד הרבה חומר מעבר למה שהעליתי כאן. חלק אשלים מיד, וחלק תשמעו כשאעלה את הסרט המלא של מסיבת העיתונאים.

וכריסטוף וולץ אמר כאן, לפני מסיבת העיתונאים שהצילומים על "The Green Hornet" של מישל גונדרי וסת רוגן, מתחילים בשבוע הבא.

האקדמיה הישראלית לקולנוע מחכה לרגע האחרון כדי להכריז על נציגה לאוסקרים, אבל כבר כמה מדינות שהקדימו לבחור. אלה הסרטים שכבר נבחרו להתחרות על המועמדות לאוסקר הזר:

יפן: “Nobody to Watch Over Me” של ריוצ'י קימיזוקה

הונג קונג: “Prince of Tears” של יון-פן

טייואן: “No Puedo Vivir Sin Ti”

דרום קוריאה: “Mother” של בונג ג'ון-הו

צ'ילה: “Dawson, Island 10"

סלובניה: “Landscape No. 2”

הונגריה: ”Chameleon”

רומניה: “Police, Adjective” של קורנליו פורמבויו (חפשו אותו בפסטיבל חיפה)

בולגריה: “The World is Big and Salvation Lurks Around the Corner” (שהוקרן בירושלים בחיפה)

גרמניה: “The White Ribbon” של מיכאל הנקה

אוסטריה: “For a Moment, Freedom” של אראש ריאהי (חפשו גם אותו בפסטיבל חיפה הקרוב)

הולנד: “The Silent Army” של ז'אן ון-דה-ולדה

דנמרק: “Worlds Apart” של נילס ארדן אופלב

קזחסטן: “Kelin” של ארמק טורסנוב (יתחרה במסגרת פיפרסקי בפסטיבל חיפה)

סרי לנקה: “Flowers of the Sky” של פרסנה ויטנאג'

אלה 14 הסרטים הראשונים, מתוך 96 מדינות שהוזמנו על ידי האקדמיה להשתתף. הסרט היחיד ברשימה שאני מהמר שיש לו סיכוי להיכנס לרשימה הוא הקוריאני. אולי, אולי, אולי הסרט של הנקה (שהאוסטרים רצו להציג כמועד שלהם אבל הגרמנים הקדימו אותם).

מחר בצהריים תתקיים מסיבת עיתונאים עם קוונטין טרנטינו, וזו ההזדמנות שלכם להפנות אליו שאלות. אם יש משהו שתמיד רציתם לשאול אותו,  כתבו את שאלתכם בתגובות. את השאלות המוצלחות והמקוריות אנסה להציג בפניו במהלך מסיבת העיתונאים, ואשוב לכאן לתת לכם את התשובות (ואם יהיה אינטרנט אלחוטי במלון דן, אולי נוכל להפוך את זה למעין לייב בלוג). יש למישהו שאלות מוצלחות, נבונות, קולנעיות וחכמות? אם כן, זו ההזדמנות שלכם – אני מקווה – למצוא לה תשובה.

אז? מה מתחשק לכם לשאול את קוונטין טרנטינו?

לפני כמה ימים כתבתי על הטוקבק של דני כהן-סולל בבלוג של קולנוע לב, בו הוא האשים את שרון מימון באי מתן קרדיט נאות לתרומתו לתסריט. מימון, שנמצא עכשיו בסינגפור, כותב עם הצד שלו של הסיפור:

 

 

לצערי דני בחר לכתוב בבלוג של קולנוע לב שאני עזרתי לו לכתוב את התסריט כאשר ההפך הוא הנכון. הסיפור הוא כזה: את הסינופסיס ל'סיפור גדול' כתבתי במשך שנה לבד. כחודשיים לפני ההגשה של הסינופסיס לקרן הקולנוע היה ניסיון קצר שלא צלח לצרף תסריטאי נוסף (לא דני). לאחר שהסינופסיס הוגש לקרן הקולנוע ואושר, החלטתי לצרף אלי את דני כהן סולל לכתיבת התסריט. אני ודני כתבנו יחד דראפטים שהוגשו מדי חודש או חודשיים אל קרן הקולנוע. בתקופת הכתיבה נפגשנו אני ודני וכתבנו את התסריט בביתי ועל מחשבי האישי, כאשר אני נהגתי לכתוב לבד גם בין הפגישות שלנו. מאז שהחלטנו אני וארז תדמור כי אנחנו מביימים את הסרט יחד דני כבר לא היה בתמונה. ארז ואני התחלנו בעריכת תסריט אינטנסיבית שארכה כשלוש שנים, במהלכם נכתבו עשרות דראפטים כאשר דני כבר לא היה שותף לכתיבה בתקופת זו (נהגתי לעדכן את דני במייל על הדראפטים החדשים). אני עומד מאחורי כל דבר שציינתי פה. לשמחתי העבודה נעשתה מול ובשיתוף עם אנשים כגון מפיקי הסרט, עורכי התסריט ושותפי לבימוי. חשוב לי לציין כי דני מופיע בקרדיטים של הסרט כתסריטאי יחד איתי כאשר לי יש קרדיט נוסף של רעיון מקורי (דני הסכים לסדר הקרדיטים ולתוכנם, דבר המופיע בחוזה התסריטאים עליו הוא חתום). אוסיף ואציין כי החלוקה בינינו בתמלוגים ובשכר התסריטאים שווה.