הפוסט הזה הוא חלק מפרויקט סיכום תשס"ט באינטרנט של כל הבלוגרים ב"אורנג'-טיים". עברו לכאן כדי לקרוא את כולם.

==============

הכיוון ידוע ומדברים עליו כבר שנים: איחוד מסכים. מסך הטלוויזיה ומסך המחשב יאוחדו מתישהו לאחד. ממש ממש בקרוב. תכף. כל רגע. ולא כדי שתוכלו לבדוק מייל על מסך פלזמה 50 אינץ' בזמן שכל המשפחה נאספת בסלון מול קערת פלחי אבטיחים, אלא כי זמינות הסרטים ואפשרויות ההורדה החוקיות הולכות ונהיות כאלה שכדי לצרוך קולנוע ביתי, כל ה-vod יעבור, בקרוב ממש, דרך האינטרנט ולא דרך תשתית הברודקאסט. ואם ממילא באינטרנט נמצא הרפרטואר, למה שנצרוך אותו ישובים על כסא משרדי, או רכונים/חצי שכובים במיטה, מול מסך 13 אינץ'? הבה נתעל אותו אל המסך המרכזי בבית, זה עם הגודל, האיכות והסאונד. משתמשים רבים, אגב, כבר עושים את זה, אבל זה לא הפך עדיין לנחלת הכלל, שהם ההורים שלנו. אבל אתרי הצפייה באינטרנט נהיו השנה משמעותיים יותר, איכותיים יותר, מסקרנים יותר.

Hulu האמריקאי הוא ככל הנראה הבולט והמשפיע בחבורה, אלא שהוא חסום כמעט לחלוטין לצפייה מחוץ לאמריקה (זה יהיה השלב הבא בחוזי ההפצה הקולנועיים, שיעברו מהטריטוריאלי אל הגלובלי). אבל עזבו את הגדולים, ראו את הקטנים: הם יוצרים סינמטקים קטנים של סרטים שקשה מאוד למצוא כרגע בבתי הקולנוע ואפילו בפסטיבלים ובסינמטקים. ואתרי הסטרימינג, או ה-vod, הפכו לספקי תוכן קולנועי משמעותי. האתר snagfilms מתמחה בהפצה אונליין של סרטי תעודה. הוא הבין ש-vod לבדו לא מספיק וקנה את אתר התוכן indieWire המתמחה בסיקור הקולנוע העצמאי והבינלאומי. indieWire, מצידו, רכש באחרונה את בלוג הקולנוע של אן תומפסון, אחת מחמשת בלוגרי הקולנוע הבכירים והמוצלחים באמריקה. האתר The Auteurs מתמחה בקולנוע איכותי בינלאומי (והוא מציע סרטים לא יקרים גם לצפייה בישראל), והוא העביר אליו את דיוויד האדסון, בלוגר משובח שנודד בשנה האחרונה בין אתרים שונים ובכולם הוא מכסה בשקדנות את עולם פסטיבלי הקולנוע. תאגיד האינטרנט MCM, מצידו, רכש את הבלוגרית ניקי פינק, ומיתג מחדש את הבלוג הארסי והכה פופולרי שלה. במקרה של פינק ותומפסון, השתיים עזבו השנה את הכתיבה בעיתון והפכו לבלוגריות במשרה מלאה.

ובאופן משונה ומפתיע, גם אני משתלב בין האדסון, תומפסון ופינק. בדצמבר 2008 (כסלו תשס"ט) עבר הבלוג העצמאי שלי לחסות אורנג', שהקימה אתר vod אינטרנטי ולמעשה עשתה במקביל ל-snag ול-The Auteurs מהלך זהה: בניית ספריית סרטים, ולצידה יצירה של איזור בלוגים ותוכן דעתני, עצמאי, ביקורתי.

אם עד עכשיו התבוננתי בתופעה הזאת מהצד ותהיתי איך זה ישפיע על חיי כצרכן קולנוע, והאם יש לאתרים האלה סיכוי להצליח, כעת אני בעל עניין. אם יתברר שתחום ה-vod באינטרנט לא תופס, יהיו לכך השלכות כלכליות גם עליי. אז כולם יודעים שכך יראה העתיד המאוד לא רחוק: מחשב שמחובר (כנראה באופן אלחוטי) למסך הפלזמה בסלון או בחדר השינה או בחדר הילדים (או גם וגם וגם) ומזרים משם תכנים. אבל למה נדמה שעדיין כולם מהססים בקשר לזה? למה התאגידים, האולפנים והרשתות (באמריקה) עדיין לא נכנסים בכל כוחם לתחום הזה (Hulu – שיתוף פעולה בין אולפנים – הוא שמינית ממה שהוא יכול להיות), למה לא מתחילים מבצעי שיווק זולים ואטרקטיביים למכשירים בסגנון המדיה-סנטר שמחברים בין המחשב לטלוויזיה? למה הזכיינים – בארץ ובחו"ל (נדמה שזה קורה באופן סימולטני) – רק עסוקים במדידת טמפרטורת המים בצורה מהוססת ועדיין לא קופצים פנימה בכל הכוח? ההנחה שלי שגם אם זו מציאות בלתי נמנעת, הרי שאת הצד הכלכלי שלה איש עוד לא ממש הצליח לפתור. איך עושים מזה כסף? בוכטות של כסף. לכן אני לא יכול שלא לראות בכל המיזמים האלה טריילרים, פיילוטים למשהו שנמצא בהתהוות. אני רק מקווה שברגע שגוגל או תאגיד וורנר או קשת יפצחו את השיטה ויבינו איך עושים את ההון מהסטרימינג של תכני וידיאו, וברגע שכל הגדולים יבלעו את כל החלוצים, שעדיין יהיה להם עניין ורצון שבדף קטן ושולי בצד, עדיין יפעלו בלוגי הקולנוע. שיהיה מה לקרוא, כדי לדעת מה לראות.

לפוסטים נוספים בפרויקט סיכום תשס"ט באפצה בלוגים:

מה כבר תש"ע? וחמש הודעות טוויטר שאני מצפה לקרוא השנה // רונן דורפן, "תופעת דורפן"

פוסט קצת יותר ארוך על מגמה שאהבתי השנה // אחי רז, "שיר + ביום"

פרויקט תשס"ט: גם אני סטרימינג // יאיר רוה, "סינמסקופ"

מה כבר תש"ע? במקום סיכום // דבורית שרגל, "ולווט אנדרגראונד"

הרשת הישראלית: עוד שנה של פיליבסטר // גדי שמשון, "ערס פואטי"

הנרי גיבסון, שהיה מנהיג סניף הנאצים בשיקגו ב"האחים בלוז", מת הלילה. "האחים בלוז" היה הסרט השני של גיבסון עם ג'ון לנדיס. קדם לו "סרט מטוגן", שלנדיס ביים ב-1977 לפי המערכונים של שלישיית צוקר-צוקר-אייברהמס. כששמעתי שגיבסון מת הלילה, מיד חשבתי על תשדיר השירות הזה, מתוך "סרט מטוגן":

הפוסטר האמריקאי של "קירות". איפה הביקורות?

משונה מה שקורה בטורונטו.

מצד אחד, בעקבות הזכייה של "לבנון" בוונציה ה"הוליווד ריפורטר" מדווח שהסרט הפך לאחד השמות הכי חמים בטורונטו. זאת, לצד "סינגל מן" של מעצב-האופנה טום פורד. והנה, אמש "סינגל מן" נמכר לוויינסטינים, אבל "לבנון" עוד לא (ב"ריפורטר" מעריכים ש"סוני פיקצ'רז קלאסיקס" יקחו גם את הסרט הזה, אחרי "בשיר" ו"ביקור התזמורת").

מצד שני, מחאת האמנים והקולנוענים נגד הפסטיבל והתוכנית התל אביבית שלו לא שוככת. למרות הביקור של רון חולדאי בטורונטו, ולמרות העובדה שג'יין פונדה חזרה בה מתמיכתה בעצומה הקוראת להחרים את התוכנית התל אביבית בפסטיבל טורונטו. המצרים, למשל, פורשים מהפסטיבל.

התוצאה המשונה מכל זה היא שבלוגי הקולנוע – שכנראה לא מצליחים להחליט מי נגד מי אז פשוט נמנעים מכל העסק – לא כתבו עד לרגע זה מילה על אף אחד מהסרטים הישראליים בטורונטו. לא "לבנון", שהוקרן שלשום, ולא "קירות" שבכורתו העולמית היתה בשבת. (ונראה שדווקא היתה ציפיה מסוימת ל"קירות" לפני כל העסק). רוג'ר איברט הוא כרגע מבקר הקולנוע היחיד שיצא (הלילה) נגד המחאה והחרם. אבל גם אצלו אין מילה על הסרטים עצמם, כי הוא כנראה לא צפה בהם.

הביקורות היחידות שמצאתי לסרטים ישראליים המוקרנים בטורונטו הן ל"ההיסטוריה של הקולנוע הישראלי" של רפאל נדג'ארי (אוהדת) ול"כרמל" של עמוס גיתאי (לא אוהדת).

זכר יחיד למשהו ישראלי בפסטיבלי הסתיו הוא הביקורת האוהדת לסרט האימה דל התקציב (11,000 דולר), "Paranormal Activity" שבוים על ידי הישראלי אורן פלי, ונמכר לפרמאונט שהביאו את הסרט לטלורייד לפני שבועיים.

הלו, ישראלים בטורונטו. כן, אתם. אתם יודעים מי אתם. שלחו דיווחים וצילומים מה קורה שם.

מכירים את זה שמילה שנכתבת בטעות הקלדה לפעמים נראית נכונה יותר ממה שתכננתם לכתוב מלכתחילה? כך קרה שב"מבט", שם רואיינתי שלשום על הזכיה של "לבנון" בפסטיבל ונציה, החליטו שאני לא "מבקר קולנוע" אלא "מבקש קולנוע". ואני חושב לאמץ את זה מעכשיו, כי תכל'ס – הם צודקים.

עדכון: הוספתי את הווידיאו המלא של מסיבת העיתונאים.

לסיכום:

אז איך היה? במילה אחת: אחלה. קוונטין טרנטינו, באופן שאני מופתע שהפתיע אותי, התגלה כמרואיין שמסוגל לקחת את השאלה הכי מחורבנת ונדושה ולענות עליה תשובה נפלאה, מבריקה, שנונה, חכמה ושהושקעה בה מחשבה. זה לא מפתיע שרוב העיתונאים הגיעו למסיבה עם שאלות שהסאב-טקסט שלהן היה: "איך אתה מעז לגעת בשואה?". אפילו אני באתי מהכיוון הזה. סרטו של טרנטינו הלהיב אותי קולנועית – הסרט הזה מסחרר מרוב קולנוע – אבל הציק לי מכל מיני כיוונים של "מוסר", "יצוג" ו"אנטישמיות". בעיקר, כי תהיתי האם טרנטינו השקיע בדל מחשבה במה שהוא עושה, או שהוא שולף מהמותן. כל השאלות שנשאלו היום שהכילו את המילים "יהודים", "שואה" ו"נאצים" – שאלות שלכאורה לא היה ביניהן ובין קולנוע דבר, ושכל רצונן לעורר פרובוקציה לוקאלית ולמצוא סאונד בייט המתאים לכותרת – קיבלו מטרנטינו תשובות מצוינות, שבהן היה שפע של חשיבה קולנועית, ורצון אמיתי לטלטל ולעצבן.

=====================

זה הווידיאו של מסיבת העיתונאים כמעט במלואה (חסרות השאלות של מנהרדט בהתחלה). החזקתי את המצלמה ביד שמאל והקלדתי ביד ימין, ולכן התוצאה כל כך רועדת. אבל שומעים את כל דבריו של טרנטינו, ויש שם כמה רגעים מעולים. רק היזהרו: התשובות שלו עמוסות ספוילרים, אז צפו בווידיאו רק אחרי הצפייה בסרט.

להורדת הווידיאו למחשב.

====================

ככה זה התנהל בלייב, החל מהשעה 12:00

אנחנו בבלוג חי ממלון דן בתל אביב. אני חושש שלא אצליח להקליד בקצב הדיבור של קוונטין טרנטינו, אבל אנסה. השעה 12:02, טרנטינו, כריסטוף וולץ (שיהיה בקרוב מזוהה כ"השחקן המועמד לאוסקר על 'ממזרים חסרי כבוד'") ולורנס בנדר (המפיק), עדיין לא הגיעו. הם יגיעו ב-12:10.

אם השארתם שאלות בפוסט הקודם, הן איתי כאן. אם יהיה מספיק פנאי לשאול, אשאל את כולן. (עדכון לבסוף: לא הצלחתי לשאול כלום, אבל תודה לכולם על הרעיונות המצוינים. דווקא השאלה על "להרוג את ביל 3 " הכי סיקרנה אותי. חבל).

תכף מתחילים.

12:20: עדיין לא מתחילים. "אנחנו רוצים להתחיל". מו"מ עם הצלמים: "צילומים בתחילה ואז לא לצלם במהלך מסיבת העיתונאים".

12:21: טרנטינו, וולץ ובנדר נכנסים.

(שימו לב: במסיבת העיתונאים טרנטינו דיבר על הכל, ושפך המון ספוילרים על סוף הסרט. בתמלול הבא, אני מתייחס רק לקטעים שאין בהם ספוילרים משמעותיים, אבל בסרט של מסיבת העיתונאים – כשיעלה – כדאי לכם לצפות רק אחרי צפייה בסרט כי הוא מדבר שם באריכות על סוף הסרט, באחת התשובות הכי מבריקות ומצליחות שלו. תשובה שלמעשה גורמת לי להעריך את 'ממזרים חסרי כבוד' כפליים).

יפעת מנהרדט מ"ידיעות" מקבלת את השאלה הראשונה: "למה החלטת שבסרט שואה הגיבור לא יהיה יהודי?".

טרנטינו בתחילה מתפתל עם תשובות כמו "דמות היא הדמות. זו הדמות, כי עליה חשבתי", וכאלה, אבל לבסוף מתיישר ועונה לעניין: "תבינו, יש כאן עניין גדול בזה שהגיבור הוא אמריקאי ממוצא אינדיאני ושמשתמש בטקטיקות אינדיאניות. זה עניין חשוב שנועד לחבר בין היהודים והאינדיאנים, שני עמים שעברו רצח עם".

מנהרדט: "למה באת לישראל דווקא עם הסרט הזה?"

טרנטינו: "אני מנסה להגיע עם כל סרט למדינות שלא הייתי בהן, והיה לי חשוב לראות איך קהל ישראלי מגיב לסרט הזה. ואת זה אראה הערב. האם המתח עובד, האם ההומור עובד. ואם לא הייתי בא לישראל עם הסרט הזה, הייתי בא בסרט הבא".

מישהו מגיא פינס: "למה לא הבאת את בראד פיט?"

טרנטינו: "רק המובטלים יכלו להגיע. לכל השאר יש עבודות. (מסתכל על וולץ): אה, הוא דווקא השיג עכשיו עבודה!" (מתייחס לפרסום מאתמול שוולץ יגלם את הנבל ב"The Green Hornet").

עיתונאית שלא קלטתי את שמה: "האם אתה לא חושב שיש טאבואים כשזה מגיע לקולנוע".

טרנטינו: "אני חושב ששטאבואים נועדו לשבירה. ואני לא יכול לחשוב על טאבו שאני חושב שאסור לשבור. אבל אני חושב שאני יודע לאן את מכוונת ואני אענה על זה עכשיו כי זה תכף יעלה, כי אני חושב שאנשים שואלים אותי את זה לא כי השאלה באמת מעניינת אותם אלא כי הם רוצים לשמוע אותי עונה עליה. כך שיש משהו נטול כנות בשאלה הזאת. אבל שואלים אותי אותה הרבה. רוצים לדעת על עניין השואה. שואלים אותי 'למה לא עשית סרט שואה'. אז כן, עשיתי סרט שואה. אבל אני חושב שסרטי השואה היו נורא מבאסים בעשרים השנים האחרונות כי הם עסקט בקורבן. אני באתי ממקום אחר. אני לא עסקתי בז'אנר סרט השואה אלא בז'אנר סרטי ההרפתקאות. אבל אני נוגע בשואה דרך הדמות של שושנה".

שאלה מכתב צרפתי לכריסטוף וולץ: מה הסוד בגילום דמות נאצית?

וולץ: "אגלה לך את הסוד: לא גילמתי נאצי. נתתי לחליפה לעסוק בזה. שחקן לא יכול לגלם הכללה".

טרנטינו: "כתסריטאי אני חייב לאהוב את כל הדמויות שלי".

אני: "למה החלטת להשאיר את טעויות האיות שלך בשם הסרט?"

טרנטינו: "זו החלטה קריאטיבית שאני חושב שאני אוציא ממנה את העוקץ אם אני אנסה להסביר אותה". (לא הבנתי).

אני: "אתה יכול לתת רשימה של הסרטים מהם ציטטת בעשיית הסרט הזה?"

טרנטינו: "זו שאלה קצת מציקה. היא היתה נכונה לסרט כמו 'להרוג את ביל', שם הגיבורה עוברת על רשימת הדמויות וכל דמות מיצגת שלב אחר בסרטי הפעולה וסגנון קולנועי אחר. נכון שבסרט הזה התחלתי את העבודה כמין הומאז' לסרטי המלחמה, אבל תוך כדי הכתיבה הסרט נהיה משהו אחר, ואין שם ציטוטים לשם הציטוטים. בגלל שהסרט עוסק בקולנוע – יש בעלת בית קולנוע, שחקן, פרמיירה, וגבלס הוא מעין מנהל אולפן – אז כל האיזכורים הקולנועיים קשורים לעלילה עצמה".

נמרוד צוק, "נענע": "אם היית במאי והיית חי בגרמניה הנאצית, מה היית עושה?"

טרנטינו: "אני מניח שהייתי עושה כל מה שהם פאקינג היו אומרים לי! בגרמניה ובצרפת, במאי שסרב ליצור עבור השלטון הואשם בבגידה, כמו חיי שנוטש את משמרתו. עשיתי על זה קצת תחקיר וגיליתי שחוץ מלני ריפנשטאל, שכולם מכירים, הבמאי היחיד בעל השם שעבד תחת הנאצים היה ג.וו פאבסט. אבל לאורך כל שנות המלחמה הוא יצר רק סרט אחד. בשאר הזמן הוא עשה דבר מעניין, הוא משך רת הזמן. כל הזמן עשה צרות, ביקש שכובים, ומצא תירוצים למה הוא לא יכול לביים את הסרטים, מבלי שהוא באמת יסרב לעשות אותם".

יוני פרת, "מקו": "איך אתה מגיב לשואת היהודים?"

טרנטינו: "פפפפ… איך אני אמור לענות על זה?"

לורנס בנדר: "לא שזה קשור, אבל אתמול היינו ביד ושם".

טרנטינו: "אני מגיב לשואה כמו שכל בנאדם אמור להגיב לשואה. לא משהו שאני יכול לשים לך מרכאות לפני ואחרי שייתן לך ציטוט".

עיתונאי: "למה הצגת את היהודים כקורבנות בסרט?"

טרנטינו: "זה נכון רק בסצינה הראשונה, עם משפחת דרייפוס. בהמשך היהודים הם אלה שמשיבים מלחמה. זה גם חשוב לשים לב שהיהודים שנלחמים בסרט הם חיילים יהודים אמריקאים. זו נקודה מהותית. כי ליהודים הפולנים לא היתה האפשרות להשיב מלחמה. ליהודים האמריקאים היתה את האומה הכי חזקה מאחוריהם. באחד הדראפטים של התסריט היה משפט של אלדו (בראד פיט) שאומר לחיילים כשהוא מצביע על חייל גוי שעובר באיזור: 'לחייל הזה יש את הזכות להיות חייל. לכם אין זכות, לכם זאת חובה, כי אתם במלחמת קודש נגד אומה שרוצה להשמיד את העם שלכם'. הסיבה שכתבתי את כל זה היא כי את כל הסרטים האחרים על השואה כבר ראיתי וכבר חטפתי מהם בחילה. וכשדיברתי עם חבריי היהודים על הסיפור, בייחוד הגברים, כולם אמרו 'כן! זה הסיפור שאנחנו רוצים לראות! את כל השאר כבר ראינו".

ליעל שוב היתה שאלה מצוינת שטרנטינו ענה עליה נפלא, אבל התשובה היתה ארוכה ומלאת ספוילרים, אז אחכה שתקשיבו לה בסרט. אבל הפאנץ' שלה הכי חשוב כרגע:

יעל: "אתה כותב את התסריט בעט?"

טרנטינו: "כן. אי אפשר לכתוב שירה על מחשב".

אדם אבולעפיה, "העיר": "שמתי לב שבסרטיך יש המון משחק מקדים. גם לפני סצינות האקשן, עם המון דיאלוגים. אבל גם לפני סצינות אהבה. אבל סצינות אהבה מעולם לא מגיעות לכדי מימוש אצלך. אתה חושב שיגיע יום ובוא תגיע סצינה עם אהבה ממומשת?".

טרנטינו: "אתה מדבר על אהבה או על סקס? כי אני חושב שיש אהבה בסרטים שלי. אבל למרות שאני לא חושב שיש לי איזושהי פילוסופיה בנושא, זה נכון שככה זה יצא בסרטים שלי". (התשובה היתה קצת יותר מפורטת, אקשיב שוב להקלטה ואעבה אותה).

=============

13:00

זהו. מסיבת העיתונאים הסתיימה. בעוד חלק מהשאלות שלי נשאלו ממילא על ידי עמיתיי, לרוב השאלות שלכם לא הספקתי להגיע. אבל יש עוד הרבה חומר מעבר למה שהעליתי כאן. חלק אשלים מיד, וחלק תשמעו כשאעלה את הסרט המלא של מסיבת העיתונאים.

וכריסטוף וולץ אמר כאן, לפני מסיבת העיתונאים שהצילומים על "The Green Hornet" של מישל גונדרי וסת רוגן, מתחילים בשבוע הבא.

האקדמיה הישראלית לקולנוע מחכה לרגע האחרון כדי להכריז על נציגה לאוסקרים, אבל כבר כמה מדינות שהקדימו לבחור. אלה הסרטים שכבר נבחרו להתחרות על המועמדות לאוסקר הזר:

יפן: “Nobody to Watch Over Me” של ריוצ'י קימיזוקה

הונג קונג: “Prince of Tears” של יון-פן

טייואן: “No Puedo Vivir Sin Ti”

דרום קוריאה: “Mother” של בונג ג'ון-הו

צ'ילה: “Dawson, Island 10"

סלובניה: “Landscape No. 2”

הונגריה: ”Chameleon”

רומניה: “Police, Adjective” של קורנליו פורמבויו (חפשו אותו בפסטיבל חיפה)

בולגריה: “The World is Big and Salvation Lurks Around the Corner” (שהוקרן בירושלים בחיפה)

גרמניה: “The White Ribbon” של מיכאל הנקה

אוסטריה: “For a Moment, Freedom” של אראש ריאהי (חפשו גם אותו בפסטיבל חיפה הקרוב)

הולנד: “The Silent Army” של ז'אן ון-דה-ולדה

דנמרק: “Worlds Apart” של נילס ארדן אופלב

קזחסטן: “Kelin” של ארמק טורסנוב (יתחרה במסגרת פיפרסקי בפסטיבל חיפה)

סרי לנקה: “Flowers of the Sky” של פרסנה ויטנאג'

אלה 14 הסרטים הראשונים, מתוך 96 מדינות שהוזמנו על ידי האקדמיה להשתתף. הסרט היחיד ברשימה שאני מהמר שיש לו סיכוי להיכנס לרשימה הוא הקוריאני. אולי, אולי, אולי הסרט של הנקה (שהאוסטרים רצו להציג כמועד שלהם אבל הגרמנים הקדימו אותם).

מחר בצהריים תתקיים מסיבת עיתונאים עם קוונטין טרנטינו, וזו ההזדמנות שלכם להפנות אליו שאלות. אם יש משהו שתמיד רציתם לשאול אותו,  כתבו את שאלתכם בתגובות. את השאלות המוצלחות והמקוריות אנסה להציג בפניו במהלך מסיבת העיתונאים, ואשוב לכאן לתת לכם את התשובות (ואם יהיה אינטרנט אלחוטי במלון דן, אולי נוכל להפוך את זה למעין לייב בלוג). יש למישהו שאלות מוצלחות, נבונות, קולנעיות וחכמות? אם כן, זו ההזדמנות שלכם – אני מקווה – למצוא לה תשובה.

אז? מה מתחשק לכם לשאול את קוונטין טרנטינו?

לפני כמה ימים כתבתי על הטוקבק של דני כהן-סולל בבלוג של קולנוע לב, בו הוא האשים את שרון מימון באי מתן קרדיט נאות לתרומתו לתסריט. מימון, שנמצא עכשיו בסינגפור, כותב עם הצד שלו של הסיפור:

 

 

לצערי דני בחר לכתוב בבלוג של קולנוע לב שאני עזרתי לו לכתוב את התסריט כאשר ההפך הוא הנכון. הסיפור הוא כזה: את הסינופסיס ל'סיפור גדול' כתבתי במשך שנה לבד. כחודשיים לפני ההגשה של הסינופסיס לקרן הקולנוע היה ניסיון קצר שלא צלח לצרף תסריטאי נוסף (לא דני). לאחר שהסינופסיס הוגש לקרן הקולנוע ואושר, החלטתי לצרף אלי את דני כהן סולל לכתיבת התסריט. אני ודני כתבנו יחד דראפטים שהוגשו מדי חודש או חודשיים אל קרן הקולנוע. בתקופת הכתיבה נפגשנו אני ודני וכתבנו את התסריט בביתי ועל מחשבי האישי, כאשר אני נהגתי לכתוב לבד גם בין הפגישות שלנו. מאז שהחלטנו אני וארז תדמור כי אנחנו מביימים את הסרט יחד דני כבר לא היה בתמונה. ארז ואני התחלנו בעריכת תסריט אינטנסיבית שארכה כשלוש שנים, במהלכם נכתבו עשרות דראפטים כאשר דני כבר לא היה שותף לכתיבה בתקופת זו (נהגתי לעדכן את דני במייל על הדראפטים החדשים). אני עומד מאחורי כל דבר שציינתי פה. לשמחתי העבודה נעשתה מול ובשיתוף עם אנשים כגון מפיקי הסרט, עורכי התסריט ושותפי לבימוי. חשוב לי לציין כי דני מופיע בקרדיטים של הסרט כתסריטאי יחד איתי כאשר לי יש קרדיט נוסף של רעיון מקורי (דני הסכים לסדר הקרדיטים ולתוכנם, דבר המופיע בחוזה התסריטאים עליו הוא חתום). אוסיף ואציין כי החלוקה בינינו בתמלוגים ובשכר התסריטאים שווה.

עכשיו כש"לבנון" הפך לסרט הישראלי הראשון שזכה בפרס ראשון באחד משלושת הפסטיבלים הבכירים בעולם, אני לא יכול שלא לתהות: האם יוצרי "לבנון" לא מאמינים שיש להם סיכוי לזכות בפרס אופיר? כי נכון לרגע זה, אם הם יזכו באופיר הם ממילא יפסלו מהאוסקר הזר. למה? כי על פי תקנון האוסקרים, הסרט הנבחר לייצר את המדינה צריך להיות מוצג בהקרנה מסחרית מינימום שבוע בתקופה שבין 1 באוקטובר 2008 ו-30 בספטמבר 2009. מועד היציאה המתוכנן של "לבנון" – 15 באוקטובר – הופך אותו בלתי כשיר להתחרות באוסקר. לפיכך, לא אתפלא אם "לבנון" ייצא בעותק אחד בסינמה סיטי כבר ב-24 בספטמבר (בוודאי עכשיו, כשהוא מגיע לוהט ומדובר ומבוקש מוונציה). כי אם לא, הוא יכול לזכות באופיר אבל לא להגיע לאוסקרים.

ואולי אני מודאג יותר מדי, אבל אני גם קצת מוטרד מהסיכוי שפרסי האקדמיה השנה יגמרו בתיקו. זה עד כדי כך צמוד. יש לא מעט סיכויים ש"לבנון" ו"עג'מי", או "עג'מי" ו"סיפור גדול", יצאו מהטקס הזה עם תיקו. הדד-ליין של האקדמיה האמריקאית לקבלת שם הסרט המייצג את המדינה הוא יום חמישי,  1 באוקטובר, ב-17:00 שעון לוס אנג'לס (שזה 6 בבוקר שעון ישראל, שתעבור עד אז כבר לשעון חורף). טקס פרסי אופיר יתקיים חמישה ימים לפני כן, ב-26 בספטמבר. למחרת הטקס: ערב יום כיפור. וביום שני: יום כיפור. כלומר, אם יהיה תיקו ותידרש הצבעה חוזרת יהיו לאקדמיה יומיים בלבד (שלישי ורביעי) כדי לעשות את זה. נשמע בלתי אפשרי. (או: שתתקיים הצבעה חוזרת באולם עצמו, בין חברי האקדמיה שיגיעו לטקס. ואז יהיה ברדק גדול מצד אלה שלא הגיעו לטקס).

בקיצור, צריך לקוות שלא יהיה תיקו. כי זה מתכון לבלאגן. מצד שני: אם זה יהיה תיקו בין "לבנון" וסרט אחר, אולי זה יהיה קל יותר. אם לא יהיו שינויים בתאריך ההפצה שלו, נראה כאילו "לבנון" ויתר על סיכויי האוסקר שלו.

זה הטקסט הספונטני שכתבתי מיד אחרי שראיתי את "לבנון" בהקרנת האקדמיה שלו, ב-2 ביוני 2009 (הטקסט קבור עדיין בארכיון הבלוג בתפוז שעדיין לא הועבר במלואו לפלטפורמה הנוכחית. אני מפרסם אותו עכשיו כאן בשנית + התגובות שלכם מאז). הערב הפך "לבנון" לסרט הישראלי הראשון שזוכה בפרס הראשי באחד משלושת הפסטיבלים הגדולים בעולם (קאן, ברלין, ונציה)

פורסם ב-3 ביוני 2009

תנו לי קודם כל לשחרר את זה: פששששש….
אשכרה, פשששש….
זה קודם כל. כי לפני הכל, ובראש הכל, "לבנון" התגלה אמש כאחד הסרטים הייחודיים והמרהיבים שראיתי באחרונה בארץ. בכל הקשור לתאורה ולעיצוב סאונד הסרט הזה פלאי ממש.

עד אמש, דבקה סטיגמה של פרויקט מקולל ב"לבנון". הסרט נכתב במקביל ל"בופור", צולם מיד אחריו, נגמר הכסף, ההפקה נעצרה, גויס עוד כסף, ההפקה חודשה, ואז עריכה ממושכת, ואז נפטר המפיק, אורי סבג (בשלב בו הסרט היה כבר כמעט נעול), וכשייצא למסכים בארץ, בספטמבר הקרוב, הוא יהיה הסרט השלישי בשלוש שנים שעוסק במלחמת לבנון הראשונה. אם יוצריו ומפיציו חוששים, הרי שזה בצדק: לא משנה כמה טוב הסרט, האם לקהל יהיה כוח בכלל להתמודד עם עוד סרט מלחמה לבנוני (ולכו תסבירו להם שהוא נוצר במקביל ל"בופור" ו"ואלס עם בשיר" ולא בעקבותיהם)? ואולי דווקא עדיף לשנות את שמו ל"בופור 2: ההתחלה". פריקוולים הולכים חזק כיום.

אבל מה שמעניין, מנקודת התצפית שלי, היא ש"לבנון", "בופור" ו"בשיר" עוסקים על פניהם באותם נושאים ממש – התמודדות החייל הפשוט עם אימי המלחמה והתפקוד הפרטי מול שרשרת הפיקוד, ומול הפחד, ומול המצפון (שלושתם סרטים העוסקים בגיבורים במצב הלם) – אבל מה שמרתק הוא ששלושתם נוקטים בגישות קולנועיות שונות בתכלית כדי להעביר את התחושה. "לבנון" הוא היחיד מהשלושה שמנסה להכניס את צופיו למצב פוסט טראומטי (האם הוא מצליח בכך או לא, זו כבר שאלה אחרת).

שמוליק מעוז, הבמאי והתסריטאי, לקח על עצמו אתגר ועמד בו בגבורה: הוא החליט לספר את סיפורו של טנק אחד, על ארבעה חייליו, במשך ארבע השעות הראשונות של המלחמה. וזהו. זה הסרט. טנק אחד, ארבעה אנשים, ארבע שעות. ואלה ארבע שעות שמוגדרות על ידי סגל הפיקוד כ"טיול שנתי", החלק הפשוט. הבלאגן האמיתי של המלחמה צפוי אחר כך, אחרי שכבר הסרט נגמר. (וביוני 2012, במלאת שלושים שנה לתחילת מלחמת לבנון, יהיה אפשר להקרין את שלושת הסרטי האלה בסדר כרונולוגי: "לבנון" ראשון. "בשיר" שני – נדמה שארי פולמן נכנס ללבנון כששמוליק מעוז יצא ממנה, "בופור" שלישי. ובין "בשיר" ו"בופור": "שתי אצבעות מצידון", "גמר גביע" ו"עונת הדובדבנים").

את האתגר של צילום כל הסרט בתוך הטנק ומנקודת התצפית מתוך הטנק עושים מעוז והצלם גיורא ביח באופן פנומנלי. תאורה מוזהבת על רקע שחור, רקע כמעט בלתי נראה, הבלחות של אור. דמיינו את כל החלק האחרון של "אפוקליפסה עכשיו", בו קולונל קורץ מתבודד במערה כשרק אלומת אור אחת מבהיקה על קרחתו, נפרשת על פני סרט שלם. זה מופתי. זה מופתי בעיקר כי זה המקום בו מעוז מוכיח שהוא כאן לא כדי לספר סיפור אלא כדי להעביר תחושות. מכיוון שכבר פורסם שעלילת הסרט מבוססת על חוויותיו האישיות (ואין זה מקרי, אני מניח, שגם לגיבור הסרט קוראים שמוליק, בגילומו של יואב דונט) היה חשש שהסרט רק יעסוק בתיאור סיטואציות קרב. אבל לא. מתברר שהזכרון של מעוז קולנועי למדי. ולכן הוא שם לב לפיוט שבזוועה, לדברים הקטנים. לטקסטורות של מפגש השמן במים. הדם והשמן. לאסתטיקה של שקדי המרק (יש עניין שלם עם שקדי מרק). הסרט עוסק בהתבוננות, וככזה הוא מביט בעניין בשינויי התאורה. ברגעים הטובים שלו, זה נראה כמו סרט מלחמה שבלה טאר היה יכול לביים. איטי, מהורהר, אקספרסיוניסטי, לוקח את הזמן, מתמקד בכל שלולית וכל טיפה, מביט בריכוז באלמנטים צדדיים.

וכאן מתחיל הצד השני: כל מה שקורה מחוץ לטנק מועבר אך ורק מנקודת מבט של כוונות הצריח בטנק. נקודת התצפית מצומצמת, צרה, ולפיכך מלחיצה מאוד. הדבר היחיד שנותן לצוות הטנק תחשה של "תמונה רחבה" זה רק הסאונד. מסוקים, מטוסים, פיצוצים, יריות. הכל קורה אוף-סקרין, אבל בסאונד. ועד סוף הסרט הצופה ירגיש שהוא פיתח אינטימיות עם כל הרעשים של הטנק: רעשי הצידוד וההגבהה, הדפיקות של החלפת העדשה למבט מקרוב על המטרה, והרעשים שעושה המנוע כשהוא רגע לפני השתנקות.

כל הדברים האלה הם בראש ובראשונה החלטות אמנותיות, קונספטואליות, שנדרש אומץ לקבלם. ומה שמרשים הוא שהם גם בוצעו לעילא. לפיכך, "לבנון" – אני מבשר בשמחה – עומד בהצלחה בכל יעדיו, הקונספטואליים והאסתטיים.

מכאן נותר רק לבחון איך הסרט פועל על קהלו ומה הוא אומר. ואלה המקומות בהם הסרט פחות אחיד. למשל, חבל שמבחינה תסריטאית הוא לא היה כה ספרטני כמו מהבחינה האסתטית. או למשל, שנדמה שהצמצום הקונספטואלי הוביל לאיזשהו צמצום פחות מוצלח באוצר המילים הדרמטי של הסרט. כך למשל אנחנו רואים שוב ושוב ושוב אנשים שמביטים ישירות אל המצלמה במבט מיואש/מוכיח, או לחילופין רואים ושומעים שוב ושוב ושוב אנשים משתינים (אשכרה הייתי נכנס לעוד חצי משמרת עריכה ומוריד שלוש השתנות בסרט, כי מתישהו זה מתחיל להיות קומי – מה שמעניק ל"פשששש…" שלי מתחילת הפוסט רובד שלם של משמעויות נוספות). וכאן מגיעה הדילמה הגדולה: בהנחה שכל מה שקורה בסרט הוא אמת לאמיתה, וכך זה תמיד בטנקים, וכך זה קרה בטנק של מעוז, ואלה הדברים שהוא ראה (כי מבעד לצלבי הכוונת המראות הם מהאלימים, המקוממים והמדממים ביותר שנראו בקולנוע הישראלי), יש בקולנוע את מנגנון ההדחקה שלא קיים בחיים. כשבחיים הכל נהיה יותר מדי אנחנו מכבים את עצמנו, עוברים להלם, וזה מה שהסרט מתאר. כשבקולנוע זה יותר מדי, אנחנו עוצמים עיניים, או משתעממים, או מפרשים את הההפרזה כאפקט קומי. כך שיש כאן איזושהי בעייתיות מסוימת.

אבל בגלל שהסרט יחסית די קצר ודחוס הסוגיות האלה מינוריות. אך אלה הדברים בהם נאלץ לדון לכשייצא הסרט, ובוודאי אחרי צפייה חוזרת. בצפייה הזאת, מול אולם מלא בסינמטק, "לבנון" התגלה כהפתעה הקולנועית הגדולה השנייה של התחרות השנה, אחרי "סיפור גדול", וסרט שבוודאי יהפוך לאחד הבולטים והחזקים בתחרות השנה.