בדרך כלל "מועדון סינמסקופ" מתקיים ביום השישי האחרון של כל חודש ב-14:00. בספטמבר, בגלל שתכף מגיעים כל חגי תשרי וכובשים את ימי שישי, החלטנו להקדים את האירוע ולקיים אותו באמצע החודש. אז רישמו לפניכם: "מועדון סינמסקופ" לחודש ספטמבר יתקיים בסינמטק הרצליה (רח' סוקולוב 29, בפסאז') במוצאי שבת הקרובה (12.9) ב-20:30 עם הקרנת פילם, 35 מ"מ, ל"עיניים עצומות לרווחה". נציין בהקרנה הזאת לא רק עשור לבכורת הסרט, אלא גם עשור למותו של סטנלי קובריק.

הכי חשוב: אם ראיתם את הסרט לפני עשר שנים, אתם חייבים לבוא לצפות בו שוב. הוא נראה אחרת לגמרי בצפייה שניה אחרי כל אותן שנים, אחרת ממה שנראה בזמן אמת, כשכל כך הרבה ציפיות נתלו בו. לוקח עשר שנים וכמה צפיות כדי להבין סוף סוף עד כמה הסרט הזה קובריקי, עד כמה הוא חלק בלתי נפרד מהפילמוגרפיה של אחד הבמאים הגדולים ביותר של המאה ה-20, שלא היה מוכן להיכנס את המאה ה-21 ומת רגע לפני. "עיניים עצומות לרווחה", אני מזכיר, הוא סרט רווי סקס ומוות, שמתרחש כולו במצב של כמו חלום, ויש בו מעט מאוד עלילה, לפחות ביחס לעובדה שהוא נמשך שעתיים וחצי. אבל יש בו משהו משכר.

אני בארץ השבוע, אז אגיע להקדים כמה מילים לפני הסרט. ואם אתם מגיעים כקוראי הבלוג, כרטיס יעלה לכם רק 20 שקלים.

בשנה שעברה ניסיתי להבין מי הולך לזכות בפרס אופיר. אז פניתי לכ-80 חברי אקדמיה וביצעתי מעין מיני מדגם, לא מקצועני בעליל, אבל יעיל. המדגם ההוא ניבא ש"ואלס עם בשיר" יזכה ולא "איים אבודים". אז השנה החלטתי לחזור על זה. פניתי לעשרות חברי אקדמיה וביקשתי שיספרו לי עבור מי הם הצביעו בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. התוצאות הראשוניות היו מדהימות לחלוטין: "עג'מי", "לבנון" ו"סיפור גדול" זכו לכמות קולות כמעט זהה. הרחבתי קצת את המדגם ו"סיפור גדול" החל להאט את הקצב, אבל "עג'מי" ו"לבנון" נשארו צמודים. ההפרש ביניהם היה של קול אחד בלבד לטובת "עג'מי". לא היתה לי ברירה, הרחבתי את המדגם עוד יותר, להגיע לכמות יותר גדולה ויותר מגוונת של חברי אקדמיה (כל הסייגים מהמדגם הקודם תקפים גם כאן). ורק כאן סוף סוף התחילו להירשם פערים מסוימים, אך קטנים, בין הסרטים. כזכור, ב-2006 ההצבעה לפרס אופיר הסתיימה בתיקו בין "אביבה אהובתי" ובין "אדמה משוגעת". לא אתפלא כלל אם גם השנה יגמר הטקס בתיקו (שיכפה על האקדמיה לצאת לסיבוב שלישי, כדי לבחור מי מבין הסרטים יהיה נציג ישראל לאוסקרים). ובכל מקרה, אם ההצבעה תיגמר בהכרעה, דעו שהפערים בין שלושת הסרטים המובילים היו זעומים. אני מעריך שפחות מעשר קולות בין המקום הראשון לשני, וכ-30 בין המקום הראשון לשלישי. אז מי מוביל? הנה הנתונים:

39%: "עג'מי"

34%: "לבנון"

25%: "סיפור גדול"

2%: "הבודדים"

במדגם שלי "היו לילות" לא קיבל אף קול.

(הערות:

א. קחו בחשבון שהקפדתי שלא לשאול את יוצרי הסרטים עצמם, או מישהו – מפיק, תסריטאי, שחקן – שמזוהה באופן מובהק עם סרט מסוים. פניתי או לחברי אקדמיה שאין להם אף סרט בחמישיה, או כאלה שמשתתפים בשניים מהסרטים המועמדים.

ב. שאלתי את האקדמיה כמה אנשים הצביעו בפועל בשלב השני ולא קיבלתי תשובה. בהנחה שכמות המצביעים לשלב השני של פרסי אופיר היא באיזור ה-500 איש, מתוך כ-800 חברי אקדמיה, הרי שהמדגם שלי מייצג כ-20 אחוז מהמצביעים).

אם המדגם הזה אמין, הרי ש"עג'מי" עומד לזכות בפרס אופיר. אבל בגלל שהמרווח בין שלושת הסרטים הראשונים לא ממש גדול, מספיק שתהיה קבוצה של חברי אקדמיה שהחמצתי (נגיד, שחקנים) והתוצאות עשויות להיות הפוכות. אלה התומכים ב"סיפור גדול", למשל, בטוחים ש"סיפור גדול" הוא הזוכה הוודאי. כך גם אני חשבתי, עד לפני כשבוע. כעת זה נראה שהאופיר הולך ל"עג'מי".

לא ביקשתי מידע על הקטגוריות האחרות, אבל פה ושם קיבלתי מאנשים את ההצבעה המלאה שלהם. מה שמסתמן הוא ששמוליק מעוז הולך לזכות בפרס הבימוי וגיורא ביח יזכה בפרס הצילום. שניהם על "לבנון".

יש לי דילמה עם התוצאות האלה. מצד אחד, אין לי בעיה איתם. אני חושב ש"עג'מי", "לבנון" ו"סיפור גדול" הם שלושה סרטים מצוינים, וכל אחד שונה בתכלית מהשני. הם מייצגים, כל אחד, סגנון קולנועי אחר לגמרי, וכל אחד עושה את הדבר שלו באופן מצוין. "עג'מי" די הדהים אותי, "לבנון" נורא הרשים אותי, "סיפור גדול" נורא בידר אותי. "עג'מי" ייצא לבתי הקולנוע בסוף השבוע הבא, ואני מניח שהוא ייצא בליווי מתפעם מצד הביקורת. יהיה מעניין לראות האם בתשעת הימים שבין צאתו לבין הטקס, האם הקהל הרחב יהיה מודע לקיומו כדי חייצר איזשהו מתח לצופה הממוצע של ערוץ 2.

מצד שני, אני מנסה להבין מה המסרים שהאקדמיה משדרת כלפי חוץ, כחלון ראווה, בבחירתה את "עג'מי" כסרט הטוב ביותר. מסר אחד הוא: אנחנו בוחרים את הסרט הטוב ביותר ולא מעניין אותנו כל הבולשיט מסביב. זה מסר מצוין, נועז, אמיץ. אבל אם זה אכן המסר, למה האקדמיה רצה לערוץ 2 ומפיקה טקס יקר שממילא אין לה איך לממן אותו? אם האקדמיה היא סמל של איכות וחוסר פשרות, אז עליה לברוח מערוץ 2. אם היא באה לערוץ 2 זה כדי להראות לקהל הרחב – זה שממילא יושב בבית ולא הולך לקולנוע כי יש לו דעות קדומות על הקולנוע הישראלי – שהקולנוע הישראלי זה משהו אחר ממה שהוא זוכר. מרגש, מצחיק, מהנה. בערוץ 2, "סיפור גדול" צריך לזכות, הוא חלון הראווה של הקולנוע הישראלי לגיוס התמיה מבית, הוא הלובי של הקולנוע הישראלי מול הקהל המקומי. אבל יש לי תחושה עזה ש"מרגש, מצחיק, מהנה" הם מילות גנאי עבור רוב חברי האקדמיה בארץ.ושוב, אין לי בעיה עם זה. בעיקר כי "עג'מי" הו סרט מצוין. יש לי רק בעיה עם הדיסוננס בין מה שהאקדמיה היא באמת, ובין מה שהיא מנסה לשדר כלפי חוץ.

ועוד. אם האקדמיה בוחרת בסרט שהיא מאמינה שגם ייצג את ישראל בעולם, ובעיקר כנציג המדינה לאוסקרים, הרי ש"עג'מי", נדמה לי, הוא לא הבחירה הנכונה. "לבנון" ו"סיפור גדול" הם – להערכתי – שני הסרטים היחידים השנה שיש להם סיכוי להגיע למועמדות לאוסקר (ואני נורא רוצה שהקולנוע הישראלי יצליח להשוות השנה את הרצף הפנומנלי של 72'-73'-74' עם שלוש מועמדויות רצופות. אני אהיה בשוק אם "עג'מי" יצליח בכך).

וכרגיל, אני טוען שכל הדברים יכולים להיפתר על ידי חשיבה מחודשת על חוקי התחרות והקטגוריות, ומציאת דרך לשלב את הקהל בתחרות (פרס חביב הקהל, למשל). במדגם הזה שאני עורך כבר שנה שנייה אני שומע לא מעט חברי אקדמיה ממורמרים, או קולנוענים שאינם חברי אקדמיה. המבוגרים מרוצים. הצעירים מעוצבנים, ווראים לשינויים ומהפכות. ואני מביט באקדמיה, שמסתובבת ללא מטרה ברורה או אג'נדה מגובשת, דברים שפשוט לא יקרו תחת ההנהלה הנוכחית, ואני שואל את אלה הדורשים שינוי: למה אתם מחכים?

תייקו תחת "אזעקת שווא". את הימים האחרונים העברתי במחלקת ילדים אחרי שהקטנטונת הבהילה אותנו עם סימפטומים שנראו בתחילה מאוד דומים ל-n1h1. המעבדה היחידה בתל השומר, כך מספרים, לא עומדת בנטל הבדיקות, וכך חיכינו וחיכינו והקטנה קיבלה טמי-פלו (ליתר בטחון) עד שהגיעו התשובות השליליות. אז לבסוף הכל בסדר. מה שהיה – סתם וירוס שגרתי, לא כזה מהכותרות – עבר, וזה לא השפעת ההיא. זה הולך להיות חורף מסובך מאוד להורים של ילדים אסתמטיים.

================

ובתיבת הדואר חיכתה הזמנה: לטקס פרסי אופיר נקבע בשעה טובה תאריך – מוצאי שבת, 26.9, 20:00, באודיטוריום רפפורט בחיפה. הטקס ישודר בערוץ 2 (רשת).  האמת? אני קצת מבואס. קיוויתי שהשנה האקדמיה לא תמצא פרטנרים להפקה או זכיין משדר והפרסים יצטרכו להיות מחולקים ללא שידור טלוויזיוני. זה היה מחזיר את האירוע קצת לפרופורציות הנכונות שלו. ניחא.

מה שאומר שכבר ממש הגיע הזמן לפרסום המדגם שלי, שהיה אמור לעלות כבר ביום חמישי. איכשהו בכל פעם שאני מבטיח משהו, משהו משתבש בלוחות הזמנים. אז אני לא מבטיח. אבל עד מחר בבוקר אני מקווה לגמור אותו. רוצים לנחש בינתיים מי מוביל במדגם?

===========

ועוד בעניין האופירים: פרויקט נחמד של קפיטן פראקסה בבלוגשל קולנוע לב – שאלון אחיד לחמשת הבמאים המועמדים לפרס אופיר. רנן שור על "הבודדים", ארז תדמור ושרון מימון על "סיפור גדול", ירון שני (בלי סכנדר קובטי) על "עג'מי", שמוליק מעוז על "לבנון" ורוני ניניו על "היו לילות".

=============

וחוץ מזה, אני עדיין משלים פערים מסוף השבוע:

שני האנשים בצילום הם מבקר הקולנוע הפיליפיני-קנדי אלקסיס טיוסקו (משמאל), ובת זוגו, עיתונאית הקולנוע הסלובנית ניקה בוהינץ. הוא סיקר את הקולנוע האסיאתי, ובייחוד את הגל החדש הפיליפיני, לעיתונים בפיליפינים ובעולם והיה ממייסדי האתר criticine, העוסק בקולנוע של דרום-מזרח אסיה; היא היתה מאוצרי הסרטים בפסטיבל הקולנוע ליובליאנה. הם גרו יחד במנילה ובסוף השבוע הם שבו לביתם והפריעו לפורצים שהיו עסוקים בשוד הבית. הפורצים ירו בהם למוות. "סקרין דיילי" דיווח. דיוויד האדסון מלקט הספדים.

=============

רוצים לראות איך 24 שעות מחייכם מתאדים?

ב-5 בספטמבר 2008 התפרסו 80 צוותי צילום ברחבי ברלין ותיעדו את העיר וכמה מתושביה במשך 24 שעות. אחרי שנה של עריכה יצא מזה פרויקט בשם "24h Berlin", המוגדר כ"תוכנית הטלוויזיה הארוכה אי פעם". זהו סרט תיעודי באורך 24 שעות רצופות והוא שודר בשבת האחרונה בערוצי טלוויזיה שונים באירופה, 24 שעות של עיר בזמן אמת. ואפשר לראות את כל 24 השעות – ב-24 פרקים נפרדים, באתר הסטרימינג המשובח The Auteurs.

הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים נפתח אמש. הטקסט הבא היה אמור לעלות לאתר אתמול בבוקר. אבל לחיים, כידוע, יש לו"ז משלהם. אז הנה הוא עכשיו.

פורסם ב"פנאי פלוס", 3.9.2009

דפדפו בארכיוני הבלוג ותגלו שהפסטיבל לסרטי נשים, שנפתח אמש בפעם השישית, הותיר אותי אדיש בשנים קודמות. השנה, הפתעה: יש שם כמה סרטים שלא כדאי להחמיץ. יותר מזה, הפסטיבל גורם לי לחשוב שמא דווקא השנה – להבדיל משנים קודמות – כמה מהסרטים המשמעותיים ביותר בעולם השנה נעשו על ידי נשים (אני מחכה ומצפה ומייחל לג'יין קמפיון החדש).

אבל דווקא הסרט המוביל של הפסטיבל הוא זה שהשאיר אותי אדיש. “חלב הצער", שזכה בפרס הראשון בפסטיבל ברלין והיה סרט הפתיחה של הפסטיבל ברחובות (ויוקרן גם בפסטיבל חיפה), הוא סרט שחוץ מלהתפעל מהקומפוזיציות היפהפיות של הצילום לא דיבר אליי כלל. סרטה העלילתי השני של היוצרת הפרואנית המסקרנת (לשעבר?) קלאודיה יוסה (דוד שלה הוא הסופר מריו וארגאס יוסה) מתמקד בבחורה שמתקשרת עם אמה בשירים, וכשהאם מתה היא מתקשה להיפרד מגופתה, ומסיפוריה המזדמזמים על חוויות האונס שעברה בשנות הטרור בפרו. למרות הטיפול הלירי בנושא "קשה", הסרט יצר אצלי תחושת ניכור וחוסר עניין. ואולי זו בדיוק הסיבה שהפסטיבל הזה השאיר אותי אדיש עד כה: נדמה לי שהנושאים ו"חשיבותם", לעיתים גוברים על ערכים קולנועיים אחרים. ואולי אני סתם לא קהל היעד.

לעומת זאת, יוצגו בפסטיבל שלושה סרטים אחרים שממש לא כדאי להחמיץ. העיקרי שבהם הוא "וונדי ולוסי" של קלי רייכארט (שהוקרן בפסטיבל חיפה וכתבתי עליו בקצרה כבר אז). מישל וויליאמס בתפקיד נפלא ומינורי של בחורה בשם וונדי שרוצה לברוח מהכל ומנסה להגיע עם כלבתה, לוסי, במכוניתה המיושנת לאלסקה. כשהמכונית נתקעת והכלבה נעלמת, וונדי נתקעת בעיירה קטנה ונידחת בו היא מנסה להחליט לאן מועדות פניה. זה סרט קטנטן ופצפון ויפה מאין כמוהו, בעיקר בזכות העובדה שוויליאמס – שצילמה את הסרט זמן קצר אחרי מותו של הית לדג'ר, בעלה בנפרד – מצליחה לגרום לנו להאמין לה בכל שניה. וכמו הגיבורה של "חלב הצער", גם וונדי כל הזמן מזמזמת לעצמה (נעימה שהלחין וויל אולדהם לסרט), ונדמה שהסרט מתרחש כולו בתוך הראש שלה.

"נהר קפוא" הוא הסרט השני וביימה אותו קורטני האנט. הסרט זכה בפרס הראשי בפסטיבל סאנאנס 2008 והשנה היה מועמד לשני אוסקרים: לתסריט של האנט ולמשחק של מליסה ליאו בתפקיד הראשי. ליאו מגלמת אם חד הורית שנקלעת לסיטואציה בה היא הופכת חלק מעסק להברחת כוח אדם בלתי חוקי מקנדה לארצות הברית, בזמן שהנהר שמפריד בין המדינות קפוא ומאפשר נסיעה עליו, מחוץ לטווח הראייה של מעברי הגבול. מטאפורת הקרח הדק – של החיים במצוקה כלכלית הדוחפת מצד אחד לפעילות בלתי חוקית, ומצד שני יוצרת מעין אחוות דפוקים ונדכאים – מוצגת בסרט באופן מקסים. שלושת הסרטים האלה – “חלב הצער", “וונדי ולוסי" ו"נהר קפוא" – מציגים עולם של נשים בשולי החברה החיות ללא גברים (ולמעשה, נפגעו על ידי הגברים, פיזית או נפשית) והן יוצאות לסוג של גלות גאוגרפית מהעולם, אי שם באמצע שום מקום.

הסרט השלישי הוא "הר קירח" שביימה הקוריאנית סו יונג קים (ושהוקרן בפסטיבל ירושלים ועליו כתבתי כאן וכאן). הסרט הזה מועך: הוא מתחיל באשה שיוצאת לחפש את בעלה הנוטש ולשם כך נוטשת בעצמה את שתי בנותיה אצל גיסתה. ואז הגיסה נוטשת את הבנות את הסבתא. שוב: ככל שהמצוקה מחריפה המרחק מכל מרכז אורבני ומשהו הדומה לציוויליזציה הולך ומתאדה. למרות שסרטים על ילדים במצוקה מסבים לי סבל נורא, הסרט הזה מביט בילדות שמסתגלות במהירות לכל סיטואציה בהן הן נמצאות ומוצאות איך להפוך כל מקל לצעצוע וכל גבעה לארמון משחקים. הסרט הזה מרגש, והוא – לצד שני האחרים – עשוי להיות אחד הדברים היפים, העדינים והמרגשים שתראו השנה בקולנוע.

אני מנסה להשתמש בבדל האינטרנט שצף כאן כדי להשלים כמה כותרות שהחמצתי בימים האחרונים. ובראש ובראשונה: תוכניית פסטיבל חיפה.

בשורה א':

אלה סרטי התחרות הישראלית בפסטיבל חיפה:

בנא – בימוי:  ניב קליינר,  הפקה:  מרק רוזנבאום, אלי מאירוביץ', איתי תמיר, מיכאל רוזנבאום
היו לילות – בימוי: רוני ניניו,  הפקה: יונתן ארוך, דקלה ברקאי, משה אדרי, לאון אדרי
חמש שעות מפריז –  בימוי:  לאון פרודובסקי,  הפקה:  חיים מקלברג, אסתי יעקב-מקלברג, משה אדרי, לאון אדרי
פובידיליה  – בימוי:  יואב ודורון פז,  הפקה:  שי אינס, גיא בהר, עמיר גולן
ציון ואחיו – בימוי: ערן מרב,  הפקה: אסף אמיר ויואב רועה
9.99$ – בימוי:  תתיה רוזנטל,  הפקה:  אמיר הראל, אמיל שרמן

לא ראיתי את "בנא" ואת "9.99" כך שקשה לי להעריך בדיוק מי המוביל בתחרות. לכאורה, התחרות החיפאית אמורה להיות תפורה למידותיו של "פובידיליה". הוא בדיוק מסוג הסרטים שזכו שם בשנים האחרונות, מאז ש"ימים קפואים", "תנועה מגונה", "חופשת קיץ" ו"שבע דקות בגן עדן" הפכו את התחרות בפסטיבל חיפה לכזאת שמתעניינת בעיקר בקטן, העצמאי, הלא-ליניארי, הסהרורי והאלטרנטיבי. אבל קשה להתחמק מהכוח הלירי היפה שיש ל"ציון ואחיו" (סרט חיפאי, שעשוי ליהנות מיתרון המגרש הביתי). ואם "בנא" הוא לא נפילה, אולי הוא יפתיע?

אבל רגע: איפה "קירות"של דני לרנר?

בשורה ב':

אבי נשר יזכה בפרס על מפעל חיים. קצת מצחיק שהפסטיבל היה צריך לחכות שנשר יתחיל לצלם סרט בחיפה כדי לתת לו את הכבוד (ואולי בזאת השיג הפסטיבל את סרט הפתיחה שלו לשנה הבאה?), וקצת מעצבן שנשר מקבל את הפרס, אבל הפסטיבל לא מנצל את ההזדמנות כדי לערוך רטרוספקטיבה לכל סרטיו (למה איתן גרין כן קיבל רטרוספקטיבה לפני שנה? בואו נסכם שמי שמקבל פרס מפעל חיים, מקבל גם מחווה פילמאית). "זעם ותהילה" על מסך גדול באולם רפפורט בחיפה הוא אירוע שמצדיק נסיעה לחיפה.

בשורה ג':

אלה הסרטים המסקרנים שיוקרנו בחיפה ושדליתי מהתוכנייה:

– שניים של סטיבן סודרברג! 1. "המודיע". 2. "חוויה של חברה" (The Girlfriend Experience).

– "500 ימים עם סאמר" (אחד מלהיטי האינדי הגדולים של השנה האחרונה, שאמור להיות מופץ בארץ ע"י מטלון)

– "חינוך חינם" (An Education), אחד הסרטים הכי מדוברים בבלוגיית הקולנוע באמריקה מאז בכורתו בסאנדאנס. יופץ בארץ אחרי הפסטיבל על ידי סרטי שפירא.

– "Precious", הזוכה הגדול והכה-מדובר ומהולל מסאנדאנס.

– "אכילס והצב" של טאקשי קיטאנו.

– "הערצה" של אטום אגויאן (יש!).

– "רייצ'ל" התיעודי של סימון ביטון.

– "Police, Adjective" הרומני המדובר של השנה.

– "Outrage" סרא האאוטינג הדוקומנטרי של קירבי דיק.

– והחדשים של ז'אק ריווט, ברטראן טברנייה, הונג סאנג-סו, ראמין בהארני ופרנסואה אוזון.

– והקרנות חוזרות למי שהחמיץ בירושלים את "הזמן שנשאר" של אליה סולימאן (חובה!) ו"לנצח" של מרקו בלוקיו.

איך שגלגל מסתובב. פעם מעלה מעלה, פעם מטה מטה. לפני שבוע: בנופי שוויץ הירוקים והמפעימים. וכעת, בח"י אלול (יום הולדתו של הבעל שם-טוב, ואם אתם חב"דניקים, אז גם של האדמו"ר הזקן), ענייני רפואה ומשפחה והיעדר חיבור אינטרנט אלחוטי מרחיקים אותי מהבלוג ומהמחשב. אז בינתיים, הוסיפו כאן לינקים לפוסטים שלכם או לידיעות קולנועיות שריגשו אתכם מהימים האחרונים. מקווה לשוב לפעילות מלאה עוד היום אחרי הצהריים.

וואו! תראו מה קורה עם "גבולות השליטה" בטבלת דירוג המבקרים ב"עכבר העיר": נחמן אינגבר נתן אפס, אבנר שביט 1, שמוליק דובדבני 2, מאיר שניצר 2.5, אני 3.5, אורי קליין 4. אני זוכר סרטים שקיטבו מבקרים, אבל אני לא חושב שאי פעם ראיתי כזאת פריסה של ציונים מהכי נמוך עד הכמעט הכי גבוה. במילים אחרות: זה סרט שהוא תופעה שחייבים לראות. אני חיבבתי מאוד, למרות שאני מודה שמשהו מהעולם הפיוטי/ויזואלי של ג'רמוש נראה מעט מיושן לעיניי, אבל זה לא באמת משנה. הסרט הזה ראוי מאוד, ומנתק את הקולנוע מכל שרידיו העלילתיים. איזה כיף שהוא הובא ארצה.

פורסם ב"פנאי פלוס", 3.9.2009

תודה לאל שאחת לכמה שנים נוחת עלינו ג'ים ג'רמוש ומזכיר לנו כמה מעט צריך בשביל לעשות קולנוע טוב. ב"גבולות השליטה", סרטו החדש והראשון מאז "פרחים שבורים", נדמה שג'רמוש חוזר לשורשיו הכי מינימליסטיים. צופיו האדוקים ומי שגדל על תפריט קולנוע שנות השמונים עשוי להרגיש דז'ה וו, תחושת "כבר היינו שם", אבל אני חייב להודות: יש בזה משהו מרענן. “גבולות השליטה" הוא סרט שכל סטודנט לקולנוע – בתיכון או בלימודים על-תיכוניים – חייב לראות, כדי להבין שיש אלטרנטיבה. אלטרנטיבה לסיפור, אלטרנטיבה לקצב, אלטרנטיבה לנקודת מבט. לא שאני רוצה שנחזור למצב בו כולם מחקים את את הנזיריות של ג'רמוש (שצריך להודות שיש בה גם נטייה מסוימת לקשקשנות, שיכולה לייגע אם לא מתחברים אליה), אבל האלטרנטיבה הזאת משמחת. בצילום, בפסקול, בעלילה, באווירה, “גבולות השליטה" הוא סרט ששימח אותי. הוא לא חידש דבר לגבי הקולנוע של ג'רמוש, אבל הוא עומד בסתירה כה חדה לכל מה שקורה כרגע בבתי הקולנוע שהרגשתי כאילו הסרט הזה הוא בלון חמצן, רגע אמיתי וכה נדיר ונזקק של סינפיליה לשמה (סינפילים היכונו: מי מזהה על איזה סרט מדברת טילדה סווינטון כשהיא מתארת סצינה שהיא לא זוכרת האם היא מסרט או מחלום שחלמה?). העלילה? איש – בלדר? בלש? רוצח שכיר? – מסתובב ברחבי ספרד, באיזורים פחות ופחות עירוניים (ממדריד ועד אמצע-שומקום), פוגש בבתי קפה אנשים שונים ששולחים אותו למשימות, ועל הדרך מציעים לו פנכות הגות על היקום, החיים, הסוביקטיביות, הסרטים, המולקלות. בין לבין הוא מבקר במוזיאון רנייה סופיה ומתבונן בציורים שונים, שנדמה שנותנים השראה למה שיבוא אחריהם: ציור קוביסט מוביל לסצינה מפורקת, שמציעה נקודות תצפית שונות ומפוררות; ציור אימפרסיוניסטי מוביל למבט נטורליסטי, ההופך את המציאות סביבו לסדרה של תמונות טבע דומם; ועבודה אבסטרקטית, בצורת סדין לבן (מסך קולנוע?), מעביר את הסרט לעולם מופשט של דמיון. ג'רמוש מוצא פרטנר מושלם בדמותו של הצלם כריס דויל, שאולי חיפף קצת בענייני תאורה, אבל כל פריים שהוא מעמיד הוא לא פחות ממושלם בקומפוזיציה ובאופן שבו הוא משחק עם האדריכלות הספרדית והופך גם אותה לחלק מהאמנות הקונספטואלית שבסרט.

"גבולות השליטה": בתי קולנוע ושעות הקרנה

לא ממש הבנתי למה קוראים לסרט "עיניים פקוחות", מישהו יכול להסביר? ביני ובין עצמי אני קורא לו בחיבה "ידע הבשרים", גם כי הגיבור הוא קצב (ולכן בטח יש לו ידע בבשרים), וגם כהומאז' לסרט המצוין ההוא של מייק ניקולס, שעסק במשבר הגבריות של שלהי המהפכה המינית. למרות אי אלו הסתייגויות, אני חיבבתי למדי את "עיניים פקוחות".

פורסם ב"פנאי פלוס", 3.9.2009

במערכה הראשונה של "עיניים פקוחות", סרט הבכורה הארוך של חיים טבקמן על פי תסריט יפה של מירב דוסטר, מופיעה סצינה נפלאה. למעשה, הסצינה החזקה, העוצמתית והיפה ביותר בסרט. למעשה, אחת הסצינות היפות שראיתי השנה בקולנוע הישראלי. הסרט מתרחש בשכונה ירושלמית חרדית. זוהר שטראוס מגלם קצב שקם מהשבעה על אביו ויורש את מקומו באיטליז. המסר ברור: מבחינתו, התחנה הבאה היא המוות. רן דנקר, כולו נעורים וחיים, הוא מעין נער אסופי שנפלט ממסגרות החינוך ומחפש מקום לינה ביום גשום, והוא מגיע  במקרה אל מפתן דלתו של הקצב המאוכזב. כמה סצינות אחר כך, הם יושבים על גג, משקיפים אל הלילה הירושלמי, וכאן מגיעה הסצינה החזקה: דנקר מנסה להתנפל על שטראוס בהתקף של תשוקה. באופן אישי, אני פספסתי את הקטע שבו נוצר קליק בין השניים והם זיהו שמבעד לחליפות השחורות, המגבעות, הזקנים והפאות הקצרות המקופלות מאחורי האוזן שניהם מסתירים סוד שלחברה סביבם אסור לגלות, אבל הנחתי שהבעיה איתי, וזרמתי איתם. אז דנקר מתנפל על שטראוס, מנסה לנשק אותו, אבל שטראוס בולם אותו, ודורש ממנו להילחם. בפועל הוא נותן לו דרשה קצרה, שמתארת את חייו עד כה: להילחם בדחפים, לכבוש אותם, שכן זו הדרך היחידה הנכונה לחיות, לא להתמסר ליצר, לתאווה. וזה מצליח לו: היצר נכבש. הרגע חולף. לרגע נדמה שזה עובד. האמונה, החינוך, הלימוד, המשמעת: שיש דרך באמת להילחם ביצר הרע, ביצר החטא. אלא שאז זה מתפרץ פעם נוספת. וביתר שאת.

"עיניים פקוחות" הוא סרט שהולך בין הטיפות. גם בגלל החורפיות העזה שבו, אבל בעיקר כי הוא נוגע בשתי אוכלוסיות שאך באחרונה גילינו עד כמה החיבור ביניהם נפיץ וחסר סובלנות (הדדי, חייבים להגיד). והנה, הסרט הזה מצליח להיות רגיש למדי לשני הכיוונים, והוא מתייחס אל גיבוריו באופן מקסים, ללא שיפוטיות. שכן, סרט חרדי לו היה נעשה על הומואים היה מוקיע אותם על חטאם (כפי שכתוב בתורה בספר "ויקרא" פרק י"ח פסוק כ"ב). וסרט חילוני בנושא אם היה נעשה, הייתם מצפים בו שמול האמפתיה להומואים, יגלה חוסר סובלנות לדת. והנה, “עיניים פקוחות" מפתיע כי הוא לא. ככזה הוא סרט שמצטרף לקבוצה הולכת ומתגבשת של סרטים בקולנוע הישראלי שלא מתייחסים אל העולם הדתי באופן שיפוטי ומתנשא. וכך, אל מול "קדוש" של עמוס גיתאי, שגילה חוסר אהדה לגיבוריו והלכותיהם, “עיניים פקוחות" קרוב יותר ל"הסודות" ו"חופשת קיץ" (ואפילו, במעט, ל"אושפיזין"), כסרט שמציג את הקונפליקט שבחיי הדת והאמונה, אבל לא מתוך שטנה וצרות מוחין, אלא מתוך קבלה ואפילו אמונה.

לא שאין מגרעות ב"עיניים פקוחות". הפנייה של הסרט אל המלודרמה היא, בעיניי, החמצה. אכן, זו מלודרמה שנונה למדי, שכן היא לוקחת את חוקי הז'אנר ממציאות חברתית/ג'נדרית מסוימת ומעבירה אותה למציאות חברתית/ג'נדרית אחרת, ומוכיחה שהדחקה היא הדחקה לא משנה באיזה שפה היא מדוברת ומה מינו או נטייתו של המדחיק (ואכן, הקולנוע הקווירי כבר ניכס לעצמו את המלודרמה). המלודרמה גם יוצרת תעצומות רגשיות שקשה להתעלם מהן. אבל היא מחמיצה את העולמות שבהן נטוע הסרט. וזו הבעיה הרגשית העיקרית שלו: גבר דתי נשוי שלא יכול לכבוש את יצרו וחוטא (ולשם הדיון לא משנה מה החטא שלו – ויפה עושה הסרט כשמציג ממול עלילת משנה העוסקת בניאוף, שכן זהו חטא שווה ערך בחומרתו בעולם הדתי), לכאורה ניתנת לו הבחירה: או שתכבוש את היצר כי ככה ציווה לך אלוהים – ככל הידוע לי, האהבה עצמה אינה חטא ולא משנה כלפי מי היא – ואתה מעדיף לדבוק בו, או שתפנה עורף לדת שלא מגלה התחשבות בצרכים הייחודים שלך, ותחיה את חייך על פי סט החוקים שאתה קובע לעצמך (ויהיה מעניין לראות סרט היברידי שינסה ללכת לכיוון הזה. "ואהבת" של חיים אלבום הוא סוג של ניסיון ראשון, שנגמר מהר מדי). אם היינו מרגישים ביתר שאת מה יש לגיבור שלנו להרוויח או לאבד אם הוא מחליט לוותר על אחד העולמות כדי לחיות בשני, אם היינו מרגישים את עוצמת הקריעה שהוא חש, ולא רק מבינים אותה שכלית, אולי הסוף היה יכול להיראות עוצמתי יותר (ואני חייב להודות שהעובדה שהסוף של "עיניים פקוחות" זהה לסוף של הדרמה "עבדי השם" מבאסת אותי, גם אם זה לא יותר מצירוף מקרים, זה וצר רושם מצטבר ששני הסרטים מסרבים לתת תקווה, ובזה, למעשה, כפירתם האמיתית בעולמם של הגיבורים).

אז כן, יש כמה קלישאות – גם מהכיוון ההומואי וגם מהכיוון החרדי – וכמה פתרונות קלים מדי, ותחושה כללית שנראית כאילו כל החרדים חיים בדיקטטורה (אני גם לא ממש מקבל את זה שכל "החרדים" זה עולם אחד, יש המון זרמים וסוגים וחסידויות וסגנונות, וכל אחד מטפל בקהילתו אחרת ומציע לחסידיו סגנון מעט שונה). אבל בסופו של דבר יש בסרט הזה רגעים יפים מאוד. חלקם פשוט נובעים מהצד הווזואלי של הסרט, שנדמה שהוא מביט בעולם במבט סקרן ורך ויש בו נטייה מפתיעה לליריות.

"עיניים פקוחות": בתי קולנוע ושעות הקרנה

החמצה גדולה שלפני הקרנת "עיניים פקוחות", סרט הבכורה של חיים טבקמן שיצא אתמול להקרנות מסחריות, לא מוקרן הסרט הקצר (30 דקות) "ואהבת" של חיים אלבום. לא רק ששני הסרטים האלה משלימים זה את זה, שניהם חושפים שני יוצרים צעירים, בוגרים טריים של בתי ספר לקולנוע (אלבום מ"מעלה", טבקמן מהחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב), שחושפים כשרון מרשים. שניהם גם עוסקים בנושא זהה, אבל כל אחד מטפל בו באופן קצת אחר.

"עיניים פקוחות" נגמר במקווה, "ואהבת" נפתח שם. בכלל, כבר ציינתי את זה לפני כמה שבועות: המקווה הפך ללוקיישן מאוד פוטוגני בשנים האחרונות. הדר גלרון לבדה היתה בשלושה מקוואות: כמחזאית ב"מקווה", כתסריטאית ב"הסודות" וכשחקנית ב"ברוריה". והיה גם את "עבדי השם", "סרוגים", וכעת את "ואהבת" ואת "עיניים פקוחות" (שאלה למנהלי הלוקיישנים: המעין/מקווה ב"עיניים פקוחות" וב"ברוריה", זה אותו מקום?).

בחברה החילונית נדמה שהקונפליקט הכי טעון הוא בין הדתיים ובין ההומואים. שני הצדדים, כך נדמה, שונאים זה את זה. שני הצדדים, כך נדמה, רואים בשני אנומליה. "עיניים פקוחות" הוא צעד אחד קדימה בייצוג של הקונפליקט היותר מסובך: הקונפליקט הפנימי של הומו דתי. עולם שנחשף לראשונה בסרט התיעודי "לפניך ברעדה", עבר לעלילתי הקצר ב"ואהבת" ועכשיו הגיע לקולנוע העלילתי הארוך, זה שגם מגיע לתודעה של הקהל הרחב. דומני שאף אחד – לא הומואים, לא דתיים ובוודאי שלא סטרייטים (דתיים או חילוניים) – יכול להבין את המורכבות של הקונפליקט הזה. העולם הספרותי מכיר קונפליקטים כאלה רק בספרות הרומנטית, של הגבר או האשה נשואים המתאהבים באדם אחר. זו קריעת נפש שהעולם הסטטריטי/חילוני מבין. האם לחיות בחטא? האם להתאפק ולקוות שזה יחלוף? או האם לשבור מסגרת אחת וליצור לטובת מסגרת אחרת? (ויש לציין ולזכור שגם בעולם המלודרמה הרומנטית, וגם בעולם הדרמטי של ההומו הדתי, אין שום בעיה עם לאהוב מישהו אחר. הבעיה ההלכתית היא רק עם הסקס).

הדואליות בליבו של הגיבור של "ואהבת" מתחילה בשם הסרט. זה נשמע פשוט, רומנטי: "ואהבת". ברור, גבר אוהב מישהו אחר. לא משנה מאיזה ג'נדר. אבל לא ממש: "ואהבת" היא המילה הראשונה בפרשה הראשונה מבין שלושה בקריאת שמע: "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". זו נקודת המוצא גם של "ואהבת" וגם של "עיניים פקוחות", ואסור להחמיץ אותה: הגיבורים שם אוהבים את ה', את עולם המצוות, רק שיש שם מצווה אחת שהם נורא מתקשים איתה. מה עושים עם זה? מדכאים? נלחמים? נכנעים? פורשים? "ואהבת" מקצין את הקונפליקט של הגיבור עוד יותר: הגיבור הוא כהן, וברכת הכהנים היא אלמנט עלילתי מרכזי בסרט. כמו שאומר לו רב הישיבה: אתה כהן, יש לך קשר ישיר לקב"ה. ואולי לפיכך זה בעצם הנושא העיקרי של הסרט: התקשורת. גיבור "ואהבת" מנסה בתחילה לפתור את מצוקתו על ידי שימוש באמצעי התקשורת הנתונים לו: תפילה מצד אחד, ושיחות טלפון מחזקות עם איזשהו קו יעוץ לנוער דתי (הסרט מלא בפרטים מהעולם המושגים הפנימי של הישיבות והדת, ואני מניח שלא את כולם קלטתי, אבל אני מניח שיש עניין בכך שהגיבור הוא מרקע של כיפה סרוגה, אבל הוא מנסה להתחזק – די בהסתר – לכיוון של חסידות ברסלב). אבל בחצי השני של הסרט הוא מגיע למבוי סתום, ומגלה שערוצי התקשורת האלה חסומים בפניו. התפילה הובילה למבחן נוסף, וקו הייעוץ התומך, הופך לקו של תוכחה ואיום . והגיבור נותר לבד, ועליו לבצע בחירה. בחירה ב"ואהבת", אבל ואהבת את מי.

חבל נורא ש"ואהבת" לא מוקרן לפני "בעיניים פקוחות" (אני מקווה שאחרי ש"עיניים פקוחות" יירד מבתי הקולנוע המסחריים ויעבור לסינמטקים, ששם הם יצוותו זה לזה), וחבל שאין אותו לצפייה באינטרנט. זה סרט, שמעבר לכל הנ"ל, גם מצולם ומבוים נורא יפה, והוא מתאר את עולם הישיבה בשוטים יפים, מלאי הדר וכבוד, ומציג את עולם החברותא הגברי מנקודת מבט ויזואלית מרתקת. ובכלל זה סרט שהאמונה והקולנוע בו משחקים תפקיד שווה ערך. כי החלק של ה"ואהבת" לגיבור הסרט, זה החלק הקל. החלק הקשה זה הציווי שמגיע בסוף הפרשה השלישית של קריאת שמע, הנאמרת בכל יום פעמיים לפחות, בבוקר ובערב: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלוהיכם". החיפוש הזה – שהוא קשה לסטרייט החילוני והדתי באותה מידה בדיוק – אחר הדרך להיות קדושים לאלוהינו, מניב כעת גל קולנועי מסקרן מאוד, שאמנם פונה למלודרמה, אבל עושה את זה בעין פיוטית.

(עוד על "עיניים פקוחות" בהמשך היום).

האם הוליווד סובלת מג'ט-לג? ל“אשתו של הנוסע בזמן" יש אווירת חג מולד סנטימנטלית, אבל הסרט הופץ באמריקה קיץ. שבועיים אחר כך הופץ שם "ליל המסיכות 2”, סרט שבאופן מסורתי מופץ בסוף אוקטובר, בסמוך להאלווין. ו"אקסיות לכל הרוחות"? גם הוא מעין סרט חג מולדי שכזה, לא? הוא לוקח את תבנית העלילה של "סיפור חג מולד" של דיקנס ומתרגם אותו לקומדיה רומנטית. והנה, הסרט הזה גם יצא בתחילת הקיץ. סיבה אפשרית: באיזור חג המולד תצא גרסת האנימציה התלת מימדית ה"רשמית" של דיסני ל"סיפור חג מולד של דיקנס" (בבימוי רוברט זמקיס ועם ג'ים קארי בריבוי תפקידים) וכנראה שאיש לא חשב שזה רעיון מוצלח מבחינה מסחרית להצמיד את המקור ואת הפראפרזה זה לזו. או שלא, או שסתם הוליווד מגלה שאין יותר קשר בין סרטים ולוח השנה. ובהמשך למחשבה הזאת, כך יצא שגם אני מגיע ל"אקסיות לכל הרוחות" כחודשיים אחרי בכורתו. ואיך? ראיתי אותו בטיסה. למרות שאני מחבב את מארק ווטרס, הבמאי (בזכות "ילדות רעות" ו"יום שישי הפוך" הסימפטיים שלו), לא הרגשתי צער כשהחמצתי את "אקסיות" בקולנוע. לצפות בקומדיה רומנטית של מתיו מקונוהיי זה כמו לאכול גלידת וניל: אחרי הפעם השלישית זה די משעמם את הלשון. אין שום חידושים בהנדסת הווניל העולמית. אבל על מטוס – או בכל מצב של צפייה חסרת ציפיות או מחויבות – גלידת וניל יכולה לרענן את החיך. וכך קרה – אוי למבוכה – שבטיסת אל על מציריך לתל אביב השבוע נתפסתי צוחק בקול רם מכמה מהבדיחות של "אקסיות לכל הרוחות". לווטרס, כרגיל, יש סטייל נעים, שלרגעים נראה שבלוני, ופה ושם מצליח להפתיע עם מחשבה מקורית. התסריט – של הצמד שאחראי גם על "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" – סובל מבעיות זהות למגה-להיט האחר שלהם: רעיון טוב, בדיחות לא רעות, אפס מחשבה בפיתוח ומימוש. וכך סיפור שהיה יכול להיות מעניין על רווק מושבע, פלייבוי מדופלם, צלם אופנה שמשכיב כל מה שזז ולא מוכן להתחייב, נפתר בדרכים הכי בנאליות: למה הוא לא מתחייב? כי הוא התייתם מהוריו בגיל צעיר, גדל אצל דודו הפלייבוי המזדקן (מייקל דאגלס, במראה רוברט אוונס), והרגיש את ליבו נשבר בפעם הראשונה – ולכן גם האחרונה – על ידי אהובת נעוריו (ג'ניפר גרנר). וכך, סרט שהיה יכול להיות מעורר הזדהות ושעוסק בדור של מיסטר ביגים, מצליחנים שלא מסוגלים להתחייב בזוגיות, ומראה להם מה הם מפסידים כשהם לא מוכנים להפקיד את הלב בידיים של מישהו אחר, הופך לסיפור סתמי על מניאק שרמנטי גס לב, שמגלה שהוא בעצם – עכשיו ותמיד היה – עם מילוי של ג'לי רך ודביק מבפנים. אבל עד הסוף הרך והדביק, ההתחלה – במעין "רייצ'ל מתחתנת" בגרסת הסכרין – הכילה כמה בדיחות לא רעות. לפחות בתנאי לחץ האוויר המווסת והחמצן המדולל בשמי הים התיכון.