דבר משונה קרא לי בתחילת 2000: פתאום כל הסרטים סביבי עסקו במוות. היפה והמרגש ומעורר ההשראה שביניהם היה "החיים שאחרי" של הירוקאזו קורה-אדה. זה היה המדור שלי בשבוע שבו הוא יצא, ובו ניסיתי לסכם את מוטיב המוות בסרטי סוף 1999. וגם "איש על הירח" של מילוש פורמן.

מתוך "העיר", 17.3.2000. לחצו להגדיל לקריאה

============

רוצים לראות את "החיים שאחרי"? בואו מחר ב-14:00 ל"מועדון סינמסקופ" בסינמטק הרצליה. כל הפרטים בפוסט הקודם.

עם "החיים שאחרי" (שגם הוא, בעצם, סרט מ-1999) התוודעתי לבמאי היפני הירוקאזו קורה-אדה. לא את כל סרטיו אהבתי, אבל יש לו מגע עדין ונפלא, שמגיע ב"החיים שאחרי" לשיאו. זכרון, מוות, קולנוע, רוחניות: הסרט הזה הוא כמו השתלת נשמה פתוחה, ומה שמדהים בו הוא שאותן שאלות על החיים שאחרי המוות, הנשמה, הזכרונות מעסיקים צופים ביפן ובישראל באופן זהה. כשעוזי וייל שאל בספרו "לאן הולך הזכרון כשאנחנו מתים" בא קורה-אדה ומציג תשובה אפשרית.
לוקח כמה דקות לקלוט את זה אבל אז זה מתחוור: הסרט מתרחש בתחנת המעבר שבין העולם שלנו והעולם הבא, המקום אליו מגיעים האנשים מיד אחרי מותם, ושם הם מסתגלים לעובדת מותם. אתם מבינים, גם למתים המוות הוא סוג של טראומה, גם הם צריכים לעבור תהליך של התאבלות ופרידה. ואיך זה קורה? העובדים בתחנת המעבר מראיינים אותם, ומבקשים מהם שבשבוע בו הם שם שיבחרו זכרון אחד אותו הם רוצים לשמור. זה הזכרון אותויקחו איתם לחיי הנצח של העולם הבא. אחרי שהמנוח בוחר זכרון, צוות העובדים מנציח לו אותו והופך אותו לסרט קולנוע (וכאן הסרט מקבל טוויסט א-לה מישל גונדרי, בו הזכרונות מתורגמים לסרט באמצעים קולנועיים פשוטים וביתיים). זה העניין: הזכרון חמקמק, הקולנוע נצחי. שני החלקים מרגשים באותה מידה: הרעיון הזה שבו אנחנו נדרשים לסכם את חיינו באמצעות זכרון ייצוגי אחד, ואז החיבור בין קולנוע, נשמה, אל-מוות והעולם הבא.
יש משהו בחלק הראשון של הסרט שתמיד הזכיר לי קצת את הקולנוע של דוד אופק. קורה-אדה ראיין עשרות אנשים אמיתיים, וחלקים מהראיונות המופיעים בסרט הם אכן דוקומנטריים, של אנשים המספרים זכרון משמעותי. התהליך שלו, לפיכך, מקביל לתהליך של גיבורי סרטו: ראיון אמיתי שהופך בסופו של דבר לסרט עלילתי עם שחקנים/אפקטים/טריקים. אמת שזקוקה לשקר, למלאכותיות, כדי לשרוד.
הסרט הזה קסום מאין כמוהו.

רוצים לראות אותו על מסך גדול ובעותק 35 מ"מ? בואו מחר (שישי) ב-14:00 לסינמטק הרצליה (רחוב סוקולוב 29, בפסאז'), שם יוקרן הסרט במסגרת "מועדון סינמסקופ" החודשי שלי, בו אני בוחר סרט שאני אוהב ומדבר עליו כמה דקות לפני ההקרנה. ואז נפגשים בבלוג לספר איך היה.

לקוראי "סינמסקופ" כרטיס עולה רק 20 שקלים, למי שידפיס ויביא איתו את הקופון הזה:

המדור המצורף כאן מכיל את אחת התובנות הכי משמעותיות אליהן הגעתי בחיי המאוחרים: "יש שלב בחייו של צופה הקולנוע בו עליו להכריע איזה דיוויד הוא מעדיף: לין או לינץ'". התובנה הזאת, ההכרה הזאת, ההתפקחות הזאת, היתה מטלטלת עבורי: זה היה הרגע בו הבנתי שאני מעדיף את דיוויד לין הקלאסיקן על פני דיוויד לינץ', שובר המוסכמות, הפונה אל הניסיוני והאיזוטרי. ו"הכשרון של מר ריפלי", ממש כמו "הפצוע האנגלי", הפך את אנתוני מינגלה למי שהיה מבחינתי יורש ראוי לקולנוע של דיוויד לין, במאי שמתחת לצילומים יפים ותמונות מרהיבות מסתיר עולם נראטיבי עמוק, מורכב, עשיר ואפל למדי. מינגלה היה אחד היוצרים שהכי אהבתי בעשורים האחרונים. וזו ההזדמנות לחגוג יום הולדת עשר ל"הכשרון של מר ריפלי", סרט נפלא שאני אוהב כיום אף יותר מאז.

פורסם ב"העיר", 18.2.2000. לחצו להגדלה לקריאה

יצאתי להתאוורר קצת בהרי האלפים. תכף אשוב. ועד אז: ספיישל עשור ל-1999 חוזר לחלק השני והאחרון שלו, מהיום ועד יום שני. והפעם: סרטי 1999 שיצאו בארץ רק בתחילת 2000. ונתחיל עם "מגנוליה".
בדיעבד "מגנוליה" הוא אחד הסרטים היחידים ברשימת סרטי 1999 שלא איכזבו. "מטריקס" התברר כסרט נדיר בפילמוגרפיה של יוצריו, שלא התאוששו ממנו. כנ"ל "פרויקט המכשפה מבלייר". "החוש השישי" הוא סרט שדי מביך אותי שנהניתי ממנו, ובדיעבד, "בלתי שביר" הוא הסרט היחיד בפילמוגרפיה של מ. נייט שמאלאן שאני מסוגל לצפות בו שוב. אבל "מגנוליה" היה, במבט לאחור, רק נקודת זינוק. עם "מוכה אהבה" ו"זה יגמר בדם", פול תומס אנדרסון הוכיח שהוא יוצר שרק הולך ומשתפר ומשתכלל ונהיה אדיר יותר ויותר. זה מה שהיה לי להגיד על "מגנוליה", סרט שפיזית הרגשתי שהוא דורס אותי, כשיצא בארץ (+ בונוס: "נערה בהפרעה").

פורסם ב"העיר", מרץ 2000. לחצו על התמונות להגדלה מאוד.

כמה הודעות מהנהלת הבלוג:

רישמו לפניכם: ביום שישי ב-14:00 אקרין במסגרת "מועדון סינמסקופ" בסינמטק הרצליה את "החיים שאחרי", סרטו הנפלא והמרגש של הירוקאזו קורה-אדה. שריינו את היום והתאריך.

============

כמו שהבטחתי לפני כמה חודשים, את סוף אוגוסט נבלה כאן עם החלק השני של ספיישל 1999 שלי, בו אני חוגג יום הולדת עשר לבכורת כמה מהסרטים האהובים עליי, או סרטים שהשפיעו על העשור שחלף מאז. זה היה החלק הראשון. החלק השני: מיום רביעי וחפשו בו את "מגנוליה", "אמריקן ביוטי", "להיות ג'ון מלקוביץ'" וראיון עם ג'ון לאסטר על "צעצוע של סיפור 2".

נחשו למי שכחו לספר ש"סיטי איילנד" יוצא בישראל? לבמאי, ריימונד דה פיליטה. הוא גילה את זה שלשום כשמישהו שצפה בסרט בארץ והתלהב ממנו חיפש את הבמאי בגוגל והגיע אליו בפייסבוק. התוצאה: דה פיליטה העלה פוסט בבלוג שלו (המוקדש לניסיונותיו לשווק ולמכור את "סיטי איילנד") בו הוא נרגש מהעובדה שהסרט הופץ בישראל (אחרי ברזיל, פולין ורוסיה).

Who knew? "City Island" not only has made it Poland, Brazil and Russia without so much as a "thank you" from the international distributors to the filmmakers, but now we seem to be something of hit in Tel Aviv. Thanks to a lovely man who found me on Facebook, I've been made aware of our films positive reception–and "O" as I'll call him also enjoyed it along with his wife. This thrills me . For the movie to work outside of the Eastern Tri-State New York kind of nabe is terribly exciting

ומה הוא חושף לבסוף? שהוא יהודי. או במילותיו: "אני יהודי. כן. אני. דה פיליטה. יש לכם בעיה עם זה?".

נחמד האינטרנט הזה.

(תודה לאלון רוזנבלום על הלינק).

בעוד שבוע נגמר החופש הגדול, ונדמה לי שבכל הקשור לרכישת כרטיסים אפשר לסכם שקיץ 2009 היה לא רע בקופות בארץ. ככה נראית טבלת מכירת הכרטיסים של סרטי קיץ 2009 (ממאי ועד עכשיו) על פי הערכות לא רשמיות שהגיעו אליי:

"עידן הקרח 3":  290,000 כרטיסים.

"הארי פוטר והנסיך חצוי הדם": 215,000

"למעלה": 200,000

"סיפור גדול": 170,000

"מלאכים ושדים": 135,000

"ההצעה": 132,000

"ברונו": 120,000

"רובוטריקים 2 ": 100,000

(צריך לציין ש"למעלה" ו"סיפור גדול" עדיין מצליחים מאוד בקופות ולא נמצאים עדיין במגמת דעיכה, ככה שרוב הסיכויים שהם עוד יצליחו לעקוף את "הארי פוטר" שקצב מכירת הכרטיסים שלו הולך ומאט).

דרך אחת להסתכל על הרשימה הזאת: זו רשימה נורא פטריוטית. ארבעת הסרטים הראשונים ברשימה הם סרטים דוברי עברית (גם אם שלושה מהם מדובבים, אבל הקהל מגיע אליהם בגלל הנוחות של העברית). ושניים אחרים הכילו שחקנים ישראליים או ישראליים-למחצה: איילת זורר ב"מלאכים ושדים" וסשה ברון-כהן ב"ברונו".

הטבלה הישראלית משקפת מציאות שבה הטעם הישראלי לא שונה באופן דרמטי מהטעם של הצופה הבינלאומי הממוצע. ככה נראית, כרגע, רשימת חמשת הסרטים הכי קופתיים בקופות הבינלאומיות (לא כולל אמריקה) לקיץ 2009:

1. "עידן הקרח 3" (שעקף את "למצוא את נמו" והפך לסרט האנימציה הכי קופתי בשוק הבינלאומי – לא כולל אמריקה)

2. "הארי פוטר והנסיך חצוי הדם"

3. "רובוטריקים 2"

4. "מלאכים ושדים"

5. "שליחות קטלנית 4"

את גאולתו של "אחי, אני אוהב אותך" תוכלו לראות הערב (ראשון), ומחר ומחרתיים בסינמטק ירושלים. וביום חמישי בסינמטק הרצליה.
הנה כמה מילים עליו ממדורי ב"פנאי פלוס".

פורסם ב"פנאי פלוס", 19.8.2009

אני מביט לאחור ומגלה לפתע שאני עוסק בדבר הזה שנקרא ביקורות קולנוע כבר לא מעט שנים. מפתיע. כי לי זה נראה כאילו הכל התחיל רק אתמול והכל עדיין כה חדש לי. ושבכל פעם שאחד המפיצים הוגה שם אידיוטי לסרט שלו אני מתעצבן כאילו שזו הפעם הראשונה, ובכל פעם שאחד המפיצים מחליט לגנוז את אחד הסרטים שלו אני מתפלא כאילו זו הפעם ראשונה. ובאמת, מפיצי קולנוע הם פלא בעיניי. אני פשוט לא מצליח להיכנס להם לראש ולדמיין איך הם חושבים. ואני לא מדבר על מפיץ אחד, אלא על כולם. גם החמודים. אני לא מבין אותם. או את טעמם. או את שיקול דעתם. או את האופן שבו הם קולטים את הקהל שלהם (שזה אתם ואני).

לדוגמה: בשבוע שעבר היה אמור לעלות הסרט "Year One” בארץ. הרולד ראמיס המופלא ("לקום אתמול בבוקר”) כתב וביים, ג`אד אפטאו הפיק. צוות מנצח, לא? והסרט אכן סומן כאחת הקומדיות המסקרנות והמבטיחות של השנה. ונדמה שהעסקים כרגיל: הסרט שובץ להפצה בארץ, המפיצים הגו שם בלתי נסבל בעברית (“פרה היסטרי"), והפוסטרים נתלו בבתי הקולנוע. אלא שבשבוע שעבר לפתע עודכנו עיתונאי הקולנוע, ממש ברגע האחרון, שהסרט לא יוצא. למה? אף פעם אין תשובה. דמיינו אותה לבד. צפיתי בסרט, ואני מודה: הוא נורא (נורא) מאכזב (בעיקר באשמת הליהוק, אגב). אבל זו לא סיבה לגניזה. לא חסרים סרטים איומים שכן מופצים. אולי זה כי הסרט התגלה כאכזבה קופתית ולמעשה הפך לאחד הכשלונות הכלכליים הגדולים של הקיץ באמריקה? יתכן. אבל גם זה לאו דווקא תירוץ. לא מעט פלופים הגיעו ארצה. ואולי זה כי המפיצים צפו בו והחליטו ש"הוא לא ילך כאן". ונדמה לי שזו, בסופו של דבר, הסיבה האמיתית לכל הגניזות. אם המפיץ האמריקאי לא מכריח, כל מה שנותר זה שיקול הדעת המקומי והשאלה "האם הסרט ילך בארץ?”.

וקצת לפני זה קרה בדיוק אותו דבר – אצל מפיץ אחר לגמרי – עם "אחי, אני אוהב אותך". וכאן התעלומה גדולה כפליים ושבעתיים: זה השחקן מ"קח את זה כמו גבר", שבאופן מפתיע הצליח בארץ בכלל לא רע. ונתנו לו שם כמעט נאמן למקור (קרי: הוא היה אידיוטי גם באנגלית). ולהבדיל מ"פרה היסטרי" הוא דווקא היה אחת ההפתעות הקופתיות החביבות של השנה האחרונה. וגם הוא, ממש ברגע האחרון, נזרק לפח (שוב, בלי לעדכן איש: הטריילרים לסרט המשיכו להתנגן בסינמה סיטי הרבה אחרי שההחלטה לגנוז את הסרט נפלה אצל המפיץ).
על פי ההגיון הנ"ל גם את "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" היה צריך לגנוז, לא? אז מה אם זה אחת ההצלחות הקופתיות הכי גדולות השנה באמריקה? על פי שתי הדוגמאות הנ"ל צריך להסיק שהמפיצים בארץ לא מחבבים קומדיות גבריות (או, ליתר דיוק, לא חושבים שאתם, הקהל, מחבבים אותן). אבל "בדרך לחתונה" דווקא מצליח לא רע בקופות בארץ. ואני מהמר שגם "אחי, אני אוהב אותך" היה מוצא לעצמו קהל סביר. אז בחיי שאני לא מבין יותר כלום.

למרבה המזל יש מי שקצת מציל את המצב ומתקן אותו. הסינמטקים בירושלים והרצליה גואלים את "אחי, אני אוהב אותך" מגניזתו. האמת זה מצחיק שסינמטק, שאמור להציג סרטי איכות, מקרין סרט כה חדש וכה עממי וכה פופולרי, אבל אלה בדיוק הפרדוקסים שהמפיצים היקרים שלנו כה מתמחים בו: הם הופכים סרטים כמו "אחי, אני אוהב אותך" לנדירים בארץ בדיוק כמו סרטים של, נגיד, בלה טאר.

והעניין הוא כזה: ש"אחי, אני אוהב אותך" הוא סרט נורא חמוד ומתוק, ובהחלט שווה צפייה (בלי יותר מדי ציפיות). ויותר מזה, הוא שווה דיון כי "אחי, אני אוהב אותך" נראה חלק מגל סרטים שמציף בשנים האחרונות את הקולנוע שזכה לכינוי "Bromedy” (שילוב של "bro”, כלומר "אחי" או "גבר" ו"comedy”, כלומר קומדיה). מי שקיבל את הקרדיט להפיכת הברומדיה לטרנד קופתי לוהט ונושא שיחה כמעט ברמה אקדמית הוא ג`אד אפטאו, שסרטיו מייצגים קומדיות על גבריות ילדותית ואחווה בין בנים. למעשה, שני השחקנים הראשיים ב"אחי, אני אוהב אותך" הם פול ראד וג`ייסון סיגל, שניהם מהשחקנים הקבועים בסרטיו של אפטאו (כבמאי וכמפיק), מה שיוצר את התחושה שהסרט הזה גם הוא מגיע מבית היוצר של אפטאו. אבל לא. כי צריך לזכור: אפטאו אולי שיכלל את הז`אנר, אולי שיפר אותו, אולי יצר סרטים בקצב כזה שיצר מסה קריטית שהפנתה אליו תשומת לב, אבל הוא לא היה הראשון. למעשה, אם יש איש אחד שצריך לקבל את הקרדיט להצלחה של הסרטים האלה זה בעצם בן סטילר, שסרטיו "משתגעים על מרי" ו"פגוש את הפוקרס" היו חיל החלוץ של הגל הנוכחי והאולטרה-קופתי של הברומדיה. ו"אחי, אני אוהב אותך" הוא סרטו של ג`ון המבורג, מי שכתב את "פגוש את הפוקרס" וביים את "ואז הגיעה פולי", גם הוא עם בן סטילר. המבורג עשה ברומדיות לפני אפטאו, אבל אפטאו פשוט עשה אותן יותר טוב, אז המבורג צריך כעת ללהק את שחקניו של אפטאו בסרטיו כדי לזכות בהכרה (והוא לא הראשון: קווין סמית, עוד מחלוצי הברומדיה, עשה בדיוק אותו דבר עם "זאק ומירי עושים פורנו", בו הוא ויתר על רוב שחקניו הקבועים ובמקומם ליהק את שחקניו של אפטאו).

וכן, צריך להודות: אפטאו הוא תסריטאי קומי טוב יותר מהמבורג או סמית. אני מאמין שאם אפטאו היה מפיק את "אחי, אני אוהב אותך" ועושה סיבוב ליטושים על התסריט, משהו שם היה מתקתק קצת יותר טוב והיו פחות רגעים מתים בין בדיחה לבדיחה. ובכל זאת, יש משהו שנון למדי בסרט הזה. פול ראד מגלם גבר-ילד, אולטרה-חננה, שרגע לפני חתונתו מגלה שאין לו אף חבר גבר שיכול לתפקד כשושבין. הוא יוצא לפיכך לחפש לו חבר. סחבק. אחוק. ההברקה של המבורג היא שתהליך החיפוש הזה מוצג על פי כל כללי הקומדיה הרומנטית. זה מתחיל כמובן עם כמה בדיחות הומואים צפויות ומתבקשות, אך רלוונטיות: שכן גבר מבוגר המחפש לו חבר חייב להיות הומו, אפילו לטנטי, לא? אז זהו שלא: וגיבורנו מוצא בדיוק את הגבר שמבין אותו (ג`ייסון סיגל). זה זיווג משמיים, כמו חברי ילדות אבל שרק הרגע נפגשו: האחד מרובע ועובד במשרד, השני בטלן וחסר טרדות. האחד בנתיב ההתברגנות, השני חי בבוהמיינות חסרת עכבות. ההתכה שהמבורג עושה בין העליות והמורדות של החברות הזאת, עד סצינת החתונה, ובין כל חוקי הז`אנר של הקומדיה הרומנטית – כולם שם אחד לאחד – מבריקים ממש. והשימוש שלו בהופעת האורח של לו פריגנו (להבדיל מהופעת האורח של מייק טייסון ב"בדרך לחתונה") הצחיק אותי מאוד.
אז למה זה נגנז? תעלומה אמיתית. אבל לפחות יש הזדמנות לצפות בו, ולהפוך אותו לסרט פולחן קטן.

סמנו ביומנכם: ביום שישי הקרוב (28.8) ב-14:00 בסינמטק הרצליה יתקיים "מועדון סינמסקופ" עם הקרנת הסרט היפני המקסים והמרגש "החיים שאחרי" של הירוקאזו קורה-אדה. בתזמון מקרי, מתקיימת כעת בברוקלין רטרוספקטיבה של סרטיו, וביום שישי ייצא באמריקה סרטו "עדיין הולכים" (שהוקרן בפסטיבל ירושלים). הנה, כהכנה ל"מועדון סינמסקופ" ביום שישי, ראיון טרי-טרי עם קורה-אדה על סרטיו.

=============

אולפני פרמאונט הפילו פצצה: "Shutter Island" של מרטין סקורסזי עף מאוקטובר לפברואר 2009. יש להם כל מיני תירוצים "רשמיים", אבל הסיבה האמיתית היא כנראה זאת: האולפן רוצה להפוך את "Up In the Air" של ג'ייסון רייטמן כסרט האוסקרים המוביל והרשמי שלו,  ולצידו את "העצמות המקסימות" של פיטר ג'קסון, ולא רוצה שהשיווק והמכירה של הסרט של סקורסזי יתקעו לו באמצע. עכשיו הם יצטרכו להילחם בכל הדיווחים שיגידו – ואולי בצדק – שסרט שנדחה חודשיים לפני בכורתו הוא סרט בצרות.

===========

ביום שישי דיווח שי רינגל בטוויטר מהאולם ביס פלאנט מההקרנה של 16 הדקות של "אוואטר" (למי שלא מעודכן: "אוואטר" הוא סרטו החדש של ג'יימס קמרון, והראשון מאז "טיטאניק" ב-1997). אני הפצתי את דיווחיו הלא אוהדים הלאה אל העולם בטוויטר שלי. אחד מהם – הטענה של רינגל ש"אוואטר" הוא ה"ספיד רייסר" של השנה – תפסה את עינם של ג'פרי וולס וקוראיו.

להבדיל מההסתייגות של רינגל וכמה מהמגיבים בפוסטים של חמישי ושישי, נדמה שהתגובות האינטרנטיות בעולם לפריוויו של "אוואטר" דווקא די חיוביות. המפתיע הוא שדווקא ג'פרי וולס ודיוויד פולנד, שני בלוגרים שבדרך כלל מגיבים בקרירות ועוינות כלפי סרטים סופר-בלוקבאסטרים, אובר-משווקים, והפונים לפאנבויז (האדוקים בחובבי סרטי המד"ב), דווקא הם נשפכו מהפריוויו. אן תומפסון גם חיבבה (אם כי התיאור שלה את הסרט כ"רוקד עם זאבים" פוגש את "אחרון המוהיקנים" בחלל, לא נשמע הכי מגרה) והיא גם מדווחת שקמרון לא אהב את זה שהטריילר הופץ יום לפני הפריוויו.

=============

ביום שישי חולקו הפרסים של איגוד האנימציה במסגרת פסטיבל האנימציה. טל לוטן הגיעה לדווח על זוכים, ויצאה עם פרס.