פורסם ב"פנאי פלוס", 9.9.09

השבוע נדביק פערים של סרטים שכבר מסתובבים בבתי הקולנוע כמה שבועות והצלחתי בכשרון רב להחמיץ עד עכשיו.

כבר בגרסת הספר חשבתי של"אשתו של הנוסע בזמן" יש רעיון מוצא נפלא. סיפורי מדע בדיוני ופנטזיה העוסקים במסע בזמן מרתקים אותי, וגם הניסיון לחבר בין נקודת המוצא הפנטסטי ובין עלילה רומנטית/מלודרמטית נשמע לי מקורי למדי, ולא מנותק מז'אנרים ספרותיים קיימים ומבוססים של מדע בדיוני רומנטי. כשהתברר עד מהרה שהספר יעובד לסרט, ויתרתי על הספר וחיכיתי לסרט. מבחינתי מסעות בזמן הם קודם כל עניין קולנועי, ויזואלי. אלא שהסרט נדחה ונדחה, חברת ניו ליין די התפגרה בין סוף הצילומים ועד ההפצה, שנדמה שנעשתה בווליום מונמך ובציפיות מדודות. ומהצפייה בסרט עולה התהייה: מה השתבש שם? נראה שכבר ברמת התסריט, הרבה לפני הבימוי, משהו בסיסי לא עובד. וזה משונה ומצער, כי על התסריט חתום ברוס ג'ואל רובין, תסריטאי שאני נורא אוהב מאז "רוח רפאים", עליו זכה באוסקר. בדמיוני ובציפיותיי ל“אשתו של הנוסע בזמן" היה את הפוטנציאל להיות מעין "רוח רפאים" של ימינו, התכה של ז'אנרים על ידי עשייה הוליוודית במיטבה.

אז איך "אשתו של הנוסע בזמן" כל כך השתבש? איך מרעיון כה מוצלח נולד סרט כה חסר עניין, נטול דרמה, נטול קצב, ושכל כולו פיהוק ואכזבה? אולי כי המרכיב הכי מעניין בו הוא זה שגם הכי נעדר ממנו: המסע בזמן. הרי זה הרעיון: בחור ובחורה נפגשים. היא מגלה שיש לו איזשהו עניין גנטי כלשהו שגורם לו, ברגעי לחץ, לקפוץ קדימה ואחורה בזמן, באופן בלתי נשלט (וממש כמו ב”שליחות קטלנית”, גם הוא קופץ בזמן בעירום מלא). הם נפגשים לראשונה כשהיא ילדה קטנה והוא מבוגר, ואז – כשהוא מכיר אותה בצעירותה, והיא מכירה אותו בתוך מבוגר – הם נפגשים בשנית ומתאהבים. בתום המערכה הראשונה הם מתחתנים. מיצי הרומנטיקה של הצופים והצופות גועשים, אבל בסרט ששמו הוא "אשתו של הנוסע בזמן" החתונה היא הדבר הכי צפוי בו. אבל מה עם המסע בזמן? לאן זה יקח אותנו מבחינת העלילה ופיתוליה? האופציות כה רבות, הפרדוקסים כה עשירים, הפוטנציאל כה רב. ב"רוח רפאים", למשל, מנסים הגיבורים לקיים מערכת יחסים רומנטית אחרי מותו של הבעל, והסרט – שעירבב בין סיפור רפאים, מותחן, רומנטיקה וקומדיה – ידע לנצל היטב את מרכיביו כדי לשזור עלילות משנה שיעשו שימוש מיטבי בכל האלמנטים. ואילו כאן? למרבה המבוכה, כל העלילה העוסקת ביכולתו של הגבר לנוע בזמן מטופלת כאילו מדובר בסרט מחלה, כאילו זו בעיה רפואית ממארת. כולם כל הזמן עגומים ומודאגים ותוהים מה יהיה, ואיך ישפיע המצב על הריונה של האשה, ואיך אפשר לקיים נישואים כשהבעל כל הזמן קופץ בזמן. ואנחנו כל הזמן בעולם של "נפלאות התבונה", עולם כבד ראש, של סרטי ה"אוי-ואבוי", כשלאורך כל הסרט נדמה שהעניין האמיתי בו רק מוחמץ ומדלגים עליו: אבל מה קורה בקפיצות האלה? לאן הוא נעלם? מה הוא עושה שם? אילו הרפתקאות קורות לו? כל זה נמצא שם ברמיזות, כאילו לא לשם כך התכנסנו, כאילו כל נושא המסע בזמן – שיש בו פוטנציאל קולנועי כה עצום – ננטש. אין כאן התכה בין מדע בדיוני ובין רומנטיקה, כי אין כאן מדע בדיוני. לו היו מדבבים את הסרט מחדש אפשר היה לקרוא לו "אשתו של החולה בסרטן", ודבר בסרט ובטון שלו כמעט ולא היה משתנה.

כך הפך "אשתו של הנוסע בזמן" לא יותר מסרט יפה תואר, שעיקר כוחו הוא בעובדה שנורא נעים להביט באריק באנה וברייצ'ל מקאדמס, שהם זוג פוטוגני למדי, ובזמן הצפייה בסרט הבכייני הזה, כשהמוח לא עובד בלדמיין איך נקודת המוצא הזאת היתה יכולה להניב סרט שיהיה גם מרגש, גם רומנטי, וגם שיהיה בו קצת קצב, אקשן וגם – אם כבר הוא עוסק בזמן – שיהיה בו מרדף נגד הזמן. באחת הסצינות המשונות והמוחמצות בסרט קופץ הגיבור בזמן רגע לפני חתונתו. בגלל המתח, כנראה. השושבין בלחץ, אבל אז צץ – בקפיצה מהעתיד – גיבורנו כשהוא מבוגר יותר, שיערו מאפיר. כולם עושים דאבל טייק, לא מבינים מה קרה לו, אבל אשתו המבינה מיד יודעת: זה הוא מן העתיד שבא להציל את המצב. אבל נדמה שסצינה שלמה, של המצוקה של הגיבור שקופץ לפני החתונה, ושל האלטר-אגו שלו מהעתיד שבא לחלץ אותו, סצינה שהיה יכול להיות בה מתח, מרץ, מירוץ נגד השעון, כל זה איננו. מה נותר? רק המחשבות העקשות בזמן הצפייה שאולי גם הצפייה בסרט יכולה להכניס את הצופים למצב דומה שיעזור להם לנתר שעתיים אחורה, רגע לפני שהם קנו את הכרטיס לסרט בקופה.

רשמתם?

בשבת ב-20:30 נקיים בסינמטק הרצליה באופן חד פעמי את "מועדון סינמסקופ" באמצע החודש, ונקרין את "עיניים עצומות לרווחה" של סטנלי קובריק. סרט שחייבים לראות פעם שניה, ואני הראשון שמודה בזה.

רוצים לבוא? הדפיסו את הקופון המצורף, ובואו לקופת הסינמטק שם יחכה לכם כרטיס ב-20 שקל בלבד. הסרט, צריך לזכור, נמשך שעתיים וחצי.

סינמטק הרצליה נמצא ברחוב סוקולוב 29 (בפסאז'), בהרצליה. ואם אתם נחמדים, תפיצו את הפוסט הזה הלאה לחבריכם.

האם עבר חתול שחור בין שני התסריטאים של "סיפור גדול", שרון מימון ודני כהן סולל?

לפני כמה שבועות כתב דני כהן סולל את הטוקבק הזה, בתגובה לפוסט על "סיפור גדול" בבלוג של קולנוע לב:

ש. מימון לא כתב את התסריט לבד. לכל היותר הוא עזר לי לכתוב אותו. השחקנים שנבחרו הם אחלה אנשים ואחלה שחקנים אבל לא הצלחתי לזהות בסרט רפליקות שלא היו בתסריט.
בתור תסריטאי הסרט יש לי אינטרס ברור שהסרט יצליח כמה שיותר ולכן רוב הזמן החרשתי לנוכח ההתנהגות המשונה של התסריטאי השני. היום לא בא לי להחריש. יום טוב.

פרטים נוספים למישהו?

בסוף אפריל ניסיתי להמר מה יהיו הסרטים הכי קופתיים באמריקה בקיץ 2009 (אלה שיוצאים בין 1 במאי ל-1 בספטמבר). בסוף השבוע האחרון חגגו האמריקאים את לייבור דיי, החג שמסמל שם את סוף הקיץ ותחילת הסתיו, ועם החזרה לבתי הספר עונת סרטי הקיץ הגיעה רשמית אל סופה. אז זה הזמן לבדוק: האם יש איזשהו קשר בין ההימורים שלי ובין תוצאות האמת?

למרבה ההפתעה, דווקא כן. כלומר, בערך. כלומר, קצת. הימרתי לא רע על שני המקומות הראשונים, והימרתי ש"למעלה" ו"סטאר טרק" ישגשגו. אבל ממש לא ראיתי את "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" מתקרב ועושה כאלה סכומים אסטרונומיים. ושגיתי לגמרי בהימורים על "אנשים מצחיקים" ועל "ברונו" שלא התקרבו להישגים הקודמים של יוצריהם. אגב, נראה ש"ממזרים חסרי כבוד" יגיע אכן לאיזור ה-110 מיליון שחזיתי לו פלוס עוד קצת (כרגע הוא ב-95 מיליון).

גם "שליחות קטלנית 4 " איכזב למדי, ביחס לציפיות שלי ממנו. ואילו "ג'י.איי ג'ו" הצליח יותר ממה שחשבתי (לא הכנסתי אותו בכלל לרשימה, חשבתי שהוא יהיה פלופ).

זו הרשימה האמיתית של עשרת הסרטים הקופתיים באמריקה לקיץ 2009:

1. "רובוטריקים 2 ": 400 מיליון דולר

2. "הארי פוטר והנסיך חצוי הדם": 297 מיליון דולר

3. "למעלה": 290 מיליון

4. "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס": 272 מיליון

5. "סטאר טרק": 257 מיליון

6. "עידן הקרח 3 ": 194 מיליון

7. "וולברין": 179 מיליון

8. "לילה במוזיאון 2 ": 176 מיליון

9. "ההצעה": 161 מיליון

10. "ג'י.איי ג'ו: כוח המחץ": 141 מיליון

11. "מלאכים ושדים": 130 מיליון

12."שליחות קטלנית 4 ": 125 מיליון

ואלה ההימורים שלי מאפריל:

1. "רובוטריקים 2 ": 330 מיליון
2. "הארי פוטר 6": 290 מיליון
3. "סטאר טרק": 270 מיליון
4. "למעלה": 230 מיליון
5. "שליחות קטלנית 4": 220 מיליון
6. "לילה במוזיאון 2": 215 מיליון
7. "וולברין": 210 מיליון
8. "עידן הקרח 3": 190 מיליון
9. "אנשים מצחיקים": 160 מיליון
10. "מלאכים ושדים": 150 מיליון
11. "ברונו": 130 מיליון
12. "ממזרים חסרי כבוד": כ-110 מיליון

האם שמתם לב…

1.

שבשקט בשקט, בלי הצהרות ובלי הודעות לעיתונות, כל הסרטים של "ניו ליין סינמה" עברו מפורום פילם לג.ג. זה היה צפוי, האמת. מאז שאולפני וורנר החליטו לבטל את המעמד של "ניו ליין", חברה בת של תאגיד טיים וורנר, מאולפן עצמאי למחלקה בתוך האולפן, כל ההפצה של סרטי ניו ליין עברה לוורנר. וכך קורה שאחרי שלושה סרטים בסדרת "יעד סופי" בהפצת פורום פילם, הרביעי יוצא מחר בהפצת מחלקת וורנר של ג.ג. זה התחיל עם "אקסיות לכל הרוחות", ממשיך עם "יעד סופי 4 ", ובקרוב גם "שומרת אחותי". "אשתו של הנוסע בזמן", שישב חודשים על המדפים, הוא ככל הנראה הסרט האחרון של "ניו ליין" שהופץ על ידי פורום פילם.

2.

שגם ב"יעד סופי 4 " וגם ב"ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו מופיעה סצינה כמעט זהה של אולם קולנוע מתפוצץ? ובכלל, חדוות המוות והאלימות של שני הסרטים די זהה, לא?

3.

שהמגזין "מומנט" ביקש ממבקרי קולנוע יהודיים-אמריקאיים לבחור את חמשת הסרטים הכי יהודיים. התשובות נורא מגוונות. ליסה שוורצבאום, למשל, מציינת את "חתונה מאוחרת". ג' הוברמן בוחר ב"ואלס עם בשיר". וחיבבתי את אלה שציינו את "אוכפים לוהטים" ואת "אבאלון". אבל ברנרדר טימברג – מבקר אלמוני מבחינתי – הבריק וציין בחמישיה שלו את "בוראט". וזו הרשימה הסופית של מאה הסרטים הכי יהודיים, כפי שקובצו על ידי המגזין.

4.

ש"לבנון" זוכה לביקורות אוהדות למדי בפסטיבל ונציה? דיוויד האדסון מלקט שלוש וחצי תשבוחות ל"לבנון" אחרי ההקרנה בוונציה. דרק אלי ב"וראייטי", למשל, טוען שזהו הסרט הכי מוצלח במיני-גל סרטי לבנון ששטף את הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות. בשבוע הבא בטורונטו.

5.

שהיום ה-9.9.09. היו שנים שבהן תאריך כזה היה מניב סדרה של פעלולים חגיגיים.

בדרך כלל "מועדון סינמסקופ" מתקיים ביום השישי האחרון של כל חודש ב-14:00. בספטמבר, בגלל שתכף מגיעים כל חגי תשרי וכובשים את ימי שישי, החלטנו להקדים את האירוע ולקיים אותו באמצע החודש. אז רישמו לפניכם: "מועדון סינמסקופ" לחודש ספטמבר יתקיים בסינמטק הרצליה (רח' סוקולוב 29, בפסאז') במוצאי שבת הקרובה (12.9) ב-20:30 עם הקרנת פילם, 35 מ"מ, ל"עיניים עצומות לרווחה". נציין בהקרנה הזאת לא רק עשור לבכורת הסרט, אלא גם עשור למותו של סטנלי קובריק.

הכי חשוב: אם ראיתם את הסרט לפני עשר שנים, אתם חייבים לבוא לצפות בו שוב. הוא נראה אחרת לגמרי בצפייה שניה אחרי כל אותן שנים, אחרת ממה שנראה בזמן אמת, כשכל כך הרבה ציפיות נתלו בו. לוקח עשר שנים וכמה צפיות כדי להבין סוף סוף עד כמה הסרט הזה קובריקי, עד כמה הוא חלק בלתי נפרד מהפילמוגרפיה של אחד הבמאים הגדולים ביותר של המאה ה-20, שלא היה מוכן להיכנס את המאה ה-21 ומת רגע לפני. "עיניים עצומות לרווחה", אני מזכיר, הוא סרט רווי סקס ומוות, שמתרחש כולו במצב של כמו חלום, ויש בו מעט מאוד עלילה, לפחות ביחס לעובדה שהוא נמשך שעתיים וחצי. אבל יש בו משהו משכר.

אני בארץ השבוע, אז אגיע להקדים כמה מילים לפני הסרט. ואם אתם מגיעים כקוראי הבלוג, כרטיס יעלה לכם רק 20 שקלים.

בשנה שעברה ניסיתי להבין מי הולך לזכות בפרס אופיר. אז פניתי לכ-80 חברי אקדמיה וביצעתי מעין מיני מדגם, לא מקצועני בעליל, אבל יעיל. המדגם ההוא ניבא ש"ואלס עם בשיר" יזכה ולא "איים אבודים". אז השנה החלטתי לחזור על זה. פניתי לעשרות חברי אקדמיה וביקשתי שיספרו לי עבור מי הם הצביעו בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. התוצאות הראשוניות היו מדהימות לחלוטין: "עג'מי", "לבנון" ו"סיפור גדול" זכו לכמות קולות כמעט זהה. הרחבתי קצת את המדגם ו"סיפור גדול" החל להאט את הקצב, אבל "עג'מי" ו"לבנון" נשארו צמודים. ההפרש ביניהם היה של קול אחד בלבד לטובת "עג'מי". לא היתה לי ברירה, הרחבתי את המדגם עוד יותר, להגיע לכמות יותר גדולה ויותר מגוונת של חברי אקדמיה (כל הסייגים מהמדגם הקודם תקפים גם כאן). ורק כאן סוף סוף התחילו להירשם פערים מסוימים, אך קטנים, בין הסרטים. כזכור, ב-2006 ההצבעה לפרס אופיר הסתיימה בתיקו בין "אביבה אהובתי" ובין "אדמה משוגעת". לא אתפלא כלל אם גם השנה יגמר הטקס בתיקו (שיכפה על האקדמיה לצאת לסיבוב שלישי, כדי לבחור מי מבין הסרטים יהיה נציג ישראל לאוסקרים). ובכל מקרה, אם ההצבעה תיגמר בהכרעה, דעו שהפערים בין שלושת הסרטים המובילים היו זעומים. אני מעריך שפחות מעשר קולות בין המקום הראשון לשני, וכ-30 בין המקום הראשון לשלישי. אז מי מוביל? הנה הנתונים:

39%: "עג'מי"

34%: "לבנון"

25%: "סיפור גדול"

2%: "הבודדים"

במדגם שלי "היו לילות" לא קיבל אף קול.

(הערות:

א. קחו בחשבון שהקפדתי שלא לשאול את יוצרי הסרטים עצמם, או מישהו – מפיק, תסריטאי, שחקן – שמזוהה באופן מובהק עם סרט מסוים. פניתי או לחברי אקדמיה שאין להם אף סרט בחמישיה, או כאלה שמשתתפים בשניים מהסרטים המועמדים.

ב. שאלתי את האקדמיה כמה אנשים הצביעו בפועל בשלב השני ולא קיבלתי תשובה. בהנחה שכמות המצביעים לשלב השני של פרסי אופיר היא באיזור ה-500 איש, מתוך כ-800 חברי אקדמיה, הרי שהמדגם שלי מייצג כ-20 אחוז מהמצביעים).

אם המדגם הזה אמין, הרי ש"עג'מי" עומד לזכות בפרס אופיר. אבל בגלל שהמרווח בין שלושת הסרטים הראשונים לא ממש גדול, מספיק שתהיה קבוצה של חברי אקדמיה שהחמצתי (נגיד, שחקנים) והתוצאות עשויות להיות הפוכות. אלה התומכים ב"סיפור גדול", למשל, בטוחים ש"סיפור גדול" הוא הזוכה הוודאי. כך גם אני חשבתי, עד לפני כשבוע. כעת זה נראה שהאופיר הולך ל"עג'מי".

לא ביקשתי מידע על הקטגוריות האחרות, אבל פה ושם קיבלתי מאנשים את ההצבעה המלאה שלהם. מה שמסתמן הוא ששמוליק מעוז הולך לזכות בפרס הבימוי וגיורא ביח יזכה בפרס הצילום. שניהם על "לבנון".

יש לי דילמה עם התוצאות האלה. מצד אחד, אין לי בעיה איתם. אני חושב ש"עג'מי", "לבנון" ו"סיפור גדול" הם שלושה סרטים מצוינים, וכל אחד שונה בתכלית מהשני. הם מייצגים, כל אחד, סגנון קולנועי אחר לגמרי, וכל אחד עושה את הדבר שלו באופן מצוין. "עג'מי" די הדהים אותי, "לבנון" נורא הרשים אותי, "סיפור גדול" נורא בידר אותי. "עג'מי" ייצא לבתי הקולנוע בסוף השבוע הבא, ואני מניח שהוא ייצא בליווי מתפעם מצד הביקורת. יהיה מעניין לראות האם בתשעת הימים שבין צאתו לבין הטקס, האם הקהל הרחב יהיה מודע לקיומו כדי חייצר איזשהו מתח לצופה הממוצע של ערוץ 2.

מצד שני, אני מנסה להבין מה המסרים שהאקדמיה משדרת כלפי חוץ, כחלון ראווה, בבחירתה את "עג'מי" כסרט הטוב ביותר. מסר אחד הוא: אנחנו בוחרים את הסרט הטוב ביותר ולא מעניין אותנו כל הבולשיט מסביב. זה מסר מצוין, נועז, אמיץ. אבל אם זה אכן המסר, למה האקדמיה רצה לערוץ 2 ומפיקה טקס יקר שממילא אין לה איך לממן אותו? אם האקדמיה היא סמל של איכות וחוסר פשרות, אז עליה לברוח מערוץ 2. אם היא באה לערוץ 2 זה כדי להראות לקהל הרחב – זה שממילא יושב בבית ולא הולך לקולנוע כי יש לו דעות קדומות על הקולנוע הישראלי – שהקולנוע הישראלי זה משהו אחר ממה שהוא זוכר. מרגש, מצחיק, מהנה. בערוץ 2, "סיפור גדול" צריך לזכות, הוא חלון הראווה של הקולנוע הישראלי לגיוס התמיה מבית, הוא הלובי של הקולנוע הישראלי מול הקהל המקומי. אבל יש לי תחושה עזה ש"מרגש, מצחיק, מהנה" הם מילות גנאי עבור רוב חברי האקדמיה בארץ.ושוב, אין לי בעיה עם זה. בעיקר כי "עג'מי" הו סרט מצוין. יש לי רק בעיה עם הדיסוננס בין מה שהאקדמיה היא באמת, ובין מה שהיא מנסה לשדר כלפי חוץ.

ועוד. אם האקדמיה בוחרת בסרט שהיא מאמינה שגם ייצג את ישראל בעולם, ובעיקר כנציג המדינה לאוסקרים, הרי ש"עג'מי", נדמה לי, הוא לא הבחירה הנכונה. "לבנון" ו"סיפור גדול" הם – להערכתי – שני הסרטים היחידים השנה שיש להם סיכוי להגיע למועמדות לאוסקר (ואני נורא רוצה שהקולנוע הישראלי יצליח להשוות השנה את הרצף הפנומנלי של 72'-73'-74' עם שלוש מועמדויות רצופות. אני אהיה בשוק אם "עג'מי" יצליח בכך).

וכרגיל, אני טוען שכל הדברים יכולים להיפתר על ידי חשיבה מחודשת על חוקי התחרות והקטגוריות, ומציאת דרך לשלב את הקהל בתחרות (פרס חביב הקהל, למשל). במדגם הזה שאני עורך כבר שנה שנייה אני שומע לא מעט חברי אקדמיה ממורמרים, או קולנוענים שאינם חברי אקדמיה. המבוגרים מרוצים. הצעירים מעוצבנים, ווראים לשינויים ומהפכות. ואני מביט באקדמיה, שמסתובבת ללא מטרה ברורה או אג'נדה מגובשת, דברים שפשוט לא יקרו תחת ההנהלה הנוכחית, ואני שואל את אלה הדורשים שינוי: למה אתם מחכים?

תייקו תחת "אזעקת שווא". את הימים האחרונים העברתי במחלקת ילדים אחרי שהקטנטונת הבהילה אותנו עם סימפטומים שנראו בתחילה מאוד דומים ל-n1h1. המעבדה היחידה בתל השומר, כך מספרים, לא עומדת בנטל הבדיקות, וכך חיכינו וחיכינו והקטנה קיבלה טמי-פלו (ליתר בטחון) עד שהגיעו התשובות השליליות. אז לבסוף הכל בסדר. מה שהיה – סתם וירוס שגרתי, לא כזה מהכותרות – עבר, וזה לא השפעת ההיא. זה הולך להיות חורף מסובך מאוד להורים של ילדים אסתמטיים.

================

ובתיבת הדואר חיכתה הזמנה: לטקס פרסי אופיר נקבע בשעה טובה תאריך – מוצאי שבת, 26.9, 20:00, באודיטוריום רפפורט בחיפה. הטקס ישודר בערוץ 2 (רשת).  האמת? אני קצת מבואס. קיוויתי שהשנה האקדמיה לא תמצא פרטנרים להפקה או זכיין משדר והפרסים יצטרכו להיות מחולקים ללא שידור טלוויזיוני. זה היה מחזיר את האירוע קצת לפרופורציות הנכונות שלו. ניחא.

מה שאומר שכבר ממש הגיע הזמן לפרסום המדגם שלי, שהיה אמור לעלות כבר ביום חמישי. איכשהו בכל פעם שאני מבטיח משהו, משהו משתבש בלוחות הזמנים. אז אני לא מבטיח. אבל עד מחר בבוקר אני מקווה לגמור אותו. רוצים לנחש בינתיים מי מוביל במדגם?

===========

ועוד בעניין האופירים: פרויקט נחמד של קפיטן פראקסה בבלוגשל קולנוע לב – שאלון אחיד לחמשת הבמאים המועמדים לפרס אופיר. רנן שור על "הבודדים", ארז תדמור ושרון מימון על "סיפור גדול", ירון שני (בלי סכנדר קובטי) על "עג'מי", שמוליק מעוז על "לבנון" ורוני ניניו על "היו לילות".

=============

וחוץ מזה, אני עדיין משלים פערים מסוף השבוע:

שני האנשים בצילום הם מבקר הקולנוע הפיליפיני-קנדי אלקסיס טיוסקו (משמאל), ובת זוגו, עיתונאית הקולנוע הסלובנית ניקה בוהינץ. הוא סיקר את הקולנוע האסיאתי, ובייחוד את הגל החדש הפיליפיני, לעיתונים בפיליפינים ובעולם והיה ממייסדי האתר criticine, העוסק בקולנוע של דרום-מזרח אסיה; היא היתה מאוצרי הסרטים בפסטיבל הקולנוע ליובליאנה. הם גרו יחד במנילה ובסוף השבוע הם שבו לביתם והפריעו לפורצים שהיו עסוקים בשוד הבית. הפורצים ירו בהם למוות. "סקרין דיילי" דיווח. דיוויד האדסון מלקט הספדים.

=============

רוצים לראות איך 24 שעות מחייכם מתאדים?

ב-5 בספטמבר 2008 התפרסו 80 צוותי צילום ברחבי ברלין ותיעדו את העיר וכמה מתושביה במשך 24 שעות. אחרי שנה של עריכה יצא מזה פרויקט בשם "24h Berlin", המוגדר כ"תוכנית הטלוויזיה הארוכה אי פעם". זהו סרט תיעודי באורך 24 שעות רצופות והוא שודר בשבת האחרונה בערוצי טלוויזיה שונים באירופה, 24 שעות של עיר בזמן אמת. ואפשר לראות את כל 24 השעות – ב-24 פרקים נפרדים, באתר הסטרימינג המשובח The Auteurs.

הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים נפתח אמש. הטקסט הבא היה אמור לעלות לאתר אתמול בבוקר. אבל לחיים, כידוע, יש לו"ז משלהם. אז הנה הוא עכשיו.

פורסם ב"פנאי פלוס", 3.9.2009

דפדפו בארכיוני הבלוג ותגלו שהפסטיבל לסרטי נשים, שנפתח אמש בפעם השישית, הותיר אותי אדיש בשנים קודמות. השנה, הפתעה: יש שם כמה סרטים שלא כדאי להחמיץ. יותר מזה, הפסטיבל גורם לי לחשוב שמא דווקא השנה – להבדיל משנים קודמות – כמה מהסרטים המשמעותיים ביותר בעולם השנה נעשו על ידי נשים (אני מחכה ומצפה ומייחל לג'יין קמפיון החדש).

אבל דווקא הסרט המוביל של הפסטיבל הוא זה שהשאיר אותי אדיש. “חלב הצער", שזכה בפרס הראשון בפסטיבל ברלין והיה סרט הפתיחה של הפסטיבל ברחובות (ויוקרן גם בפסטיבל חיפה), הוא סרט שחוץ מלהתפעל מהקומפוזיציות היפהפיות של הצילום לא דיבר אליי כלל. סרטה העלילתי השני של היוצרת הפרואנית המסקרנת (לשעבר?) קלאודיה יוסה (דוד שלה הוא הסופר מריו וארגאס יוסה) מתמקד בבחורה שמתקשרת עם אמה בשירים, וכשהאם מתה היא מתקשה להיפרד מגופתה, ומסיפוריה המזדמזמים על חוויות האונס שעברה בשנות הטרור בפרו. למרות הטיפול הלירי בנושא "קשה", הסרט יצר אצלי תחושת ניכור וחוסר עניין. ואולי זו בדיוק הסיבה שהפסטיבל הזה השאיר אותי אדיש עד כה: נדמה לי שהנושאים ו"חשיבותם", לעיתים גוברים על ערכים קולנועיים אחרים. ואולי אני סתם לא קהל היעד.

לעומת זאת, יוצגו בפסטיבל שלושה סרטים אחרים שממש לא כדאי להחמיץ. העיקרי שבהם הוא "וונדי ולוסי" של קלי רייכארט (שהוקרן בפסטיבל חיפה וכתבתי עליו בקצרה כבר אז). מישל וויליאמס בתפקיד נפלא ומינורי של בחורה בשם וונדי שרוצה לברוח מהכל ומנסה להגיע עם כלבתה, לוסי, במכוניתה המיושנת לאלסקה. כשהמכונית נתקעת והכלבה נעלמת, וונדי נתקעת בעיירה קטנה ונידחת בו היא מנסה להחליט לאן מועדות פניה. זה סרט קטנטן ופצפון ויפה מאין כמוהו, בעיקר בזכות העובדה שוויליאמס – שצילמה את הסרט זמן קצר אחרי מותו של הית לדג'ר, בעלה בנפרד – מצליחה לגרום לנו להאמין לה בכל שניה. וכמו הגיבורה של "חלב הצער", גם וונדי כל הזמן מזמזמת לעצמה (נעימה שהלחין וויל אולדהם לסרט), ונדמה שהסרט מתרחש כולו בתוך הראש שלה.

"נהר קפוא" הוא הסרט השני וביימה אותו קורטני האנט. הסרט זכה בפרס הראשי בפסטיבל סאנאנס 2008 והשנה היה מועמד לשני אוסקרים: לתסריט של האנט ולמשחק של מליסה ליאו בתפקיד הראשי. ליאו מגלמת אם חד הורית שנקלעת לסיטואציה בה היא הופכת חלק מעסק להברחת כוח אדם בלתי חוקי מקנדה לארצות הברית, בזמן שהנהר שמפריד בין המדינות קפוא ומאפשר נסיעה עליו, מחוץ לטווח הראייה של מעברי הגבול. מטאפורת הקרח הדק – של החיים במצוקה כלכלית הדוחפת מצד אחד לפעילות בלתי חוקית, ומצד שני יוצרת מעין אחוות דפוקים ונדכאים – מוצגת בסרט באופן מקסים. שלושת הסרטים האלה – “חלב הצער", “וונדי ולוסי" ו"נהר קפוא" – מציגים עולם של נשים בשולי החברה החיות ללא גברים (ולמעשה, נפגעו על ידי הגברים, פיזית או נפשית) והן יוצאות לסוג של גלות גאוגרפית מהעולם, אי שם באמצע שום מקום.

הסרט השלישי הוא "הר קירח" שביימה הקוריאנית סו יונג קים (ושהוקרן בפסטיבל ירושלים ועליו כתבתי כאן וכאן). הסרט הזה מועך: הוא מתחיל באשה שיוצאת לחפש את בעלה הנוטש ולשם כך נוטשת בעצמה את שתי בנותיה אצל גיסתה. ואז הגיסה נוטשת את הבנות את הסבתא. שוב: ככל שהמצוקה מחריפה המרחק מכל מרכז אורבני ומשהו הדומה לציוויליזציה הולך ומתאדה. למרות שסרטים על ילדים במצוקה מסבים לי סבל נורא, הסרט הזה מביט בילדות שמסתגלות במהירות לכל סיטואציה בהן הן נמצאות ומוצאות איך להפוך כל מקל לצעצוע וכל גבעה לארמון משחקים. הסרט הזה מרגש, והוא – לצד שני האחרים – עשוי להיות אחד הדברים היפים, העדינים והמרגשים שתראו השנה בקולנוע.

אני מנסה להשתמש בבדל האינטרנט שצף כאן כדי להשלים כמה כותרות שהחמצתי בימים האחרונים. ובראש ובראשונה: תוכניית פסטיבל חיפה.

בשורה א':

אלה סרטי התחרות הישראלית בפסטיבל חיפה:

בנא – בימוי:  ניב קליינר,  הפקה:  מרק רוזנבאום, אלי מאירוביץ', איתי תמיר, מיכאל רוזנבאום
היו לילות – בימוי: רוני ניניו,  הפקה: יונתן ארוך, דקלה ברקאי, משה אדרי, לאון אדרי
חמש שעות מפריז –  בימוי:  לאון פרודובסקי,  הפקה:  חיים מקלברג, אסתי יעקב-מקלברג, משה אדרי, לאון אדרי
פובידיליה  – בימוי:  יואב ודורון פז,  הפקה:  שי אינס, גיא בהר, עמיר גולן
ציון ואחיו – בימוי: ערן מרב,  הפקה: אסף אמיר ויואב רועה
9.99$ – בימוי:  תתיה רוזנטל,  הפקה:  אמיר הראל, אמיל שרמן

לא ראיתי את "בנא" ואת "9.99" כך שקשה לי להעריך בדיוק מי המוביל בתחרות. לכאורה, התחרות החיפאית אמורה להיות תפורה למידותיו של "פובידיליה". הוא בדיוק מסוג הסרטים שזכו שם בשנים האחרונות, מאז ש"ימים קפואים", "תנועה מגונה", "חופשת קיץ" ו"שבע דקות בגן עדן" הפכו את התחרות בפסטיבל חיפה לכזאת שמתעניינת בעיקר בקטן, העצמאי, הלא-ליניארי, הסהרורי והאלטרנטיבי. אבל קשה להתחמק מהכוח הלירי היפה שיש ל"ציון ואחיו" (סרט חיפאי, שעשוי ליהנות מיתרון המגרש הביתי). ואם "בנא" הוא לא נפילה, אולי הוא יפתיע?

אבל רגע: איפה "קירות"של דני לרנר?

בשורה ב':

אבי נשר יזכה בפרס על מפעל חיים. קצת מצחיק שהפסטיבל היה צריך לחכות שנשר יתחיל לצלם סרט בחיפה כדי לתת לו את הכבוד (ואולי בזאת השיג הפסטיבל את סרט הפתיחה שלו לשנה הבאה?), וקצת מעצבן שנשר מקבל את הפרס, אבל הפסטיבל לא מנצל את ההזדמנות כדי לערוך רטרוספקטיבה לכל סרטיו (למה איתן גרין כן קיבל רטרוספקטיבה לפני שנה? בואו נסכם שמי שמקבל פרס מפעל חיים, מקבל גם מחווה פילמאית). "זעם ותהילה" על מסך גדול באולם רפפורט בחיפה הוא אירוע שמצדיק נסיעה לחיפה.

בשורה ג':

אלה הסרטים המסקרנים שיוקרנו בחיפה ושדליתי מהתוכנייה:

– שניים של סטיבן סודרברג! 1. "המודיע". 2. "חוויה של חברה" (The Girlfriend Experience).

– "500 ימים עם סאמר" (אחד מלהיטי האינדי הגדולים של השנה האחרונה, שאמור להיות מופץ בארץ ע"י מטלון)

– "חינוך חינם" (An Education), אחד הסרטים הכי מדוברים בבלוגיית הקולנוע באמריקה מאז בכורתו בסאנדאנס. יופץ בארץ אחרי הפסטיבל על ידי סרטי שפירא.

– "Precious", הזוכה הגדול והכה-מדובר ומהולל מסאנדאנס.

– "אכילס והצב" של טאקשי קיטאנו.

– "הערצה" של אטום אגויאן (יש!).

– "רייצ'ל" התיעודי של סימון ביטון.

– "Police, Adjective" הרומני המדובר של השנה.

– "Outrage" סרא האאוטינג הדוקומנטרי של קירבי דיק.

– והחדשים של ז'אק ריווט, ברטראן טברנייה, הונג סאנג-סו, ראמין בהארני ופרנסואה אוזון.

– והקרנות חוזרות למי שהחמיץ בירושלים את "הזמן שנשאר" של אליה סולימאן (חובה!) ו"לנצח" של מרקו בלוקיו.