פורסם ב"פנאי פלוס", 19.8.2009

מתחת לבלאגן, לכאוס, להיעדר הסגנון ולצעקנות ההיסטרית מסתתר ב"סיטי איילנד" סרט סימפטי למדי. אנדי גרסיה שותף להפקה ולמימון של הסרט הפצפון והעצמאי הזה שכמעט ולא הופץ בשום מקום בעולם (חוץ מישראל ורוסיה בערך). גרסיה מגלם בסרט סוהר שיש לו חלום להיות שחקן. מאחורי גבם של בני משפחתו הוא הולך לשיעורי משחק ושם הוא מתיידד עם אמילי מורטימר, שלה יש חלומות וסודות משלה. אלא שבמשפחה שלו, אנחנו מבינים עד מהרה, כולם משקרים לכולם, מעמידים פנים, ועושים דברים מאחורי הגב של האחרים.

יש משהו מאומץ ומאולץ בסרט, אבל איכשהו משהו בו גם עובד. הוא מצליח לרקוד על שתי החתונות שלו באופן סביר למדי. מבחינה חיצונית זו קומדיה-דרמטית אתנית, העוסקת במשפחה ממוצא היספני שגרה בשכונה שהיא למעשה אי דייגים בניו יורק. אבל לשכונה, שמעניקה את שמה לסרט, אין ממש נוכחות, אבל כמו שזו גם שכונה שהיא גם עיר וגם אי, כך כל הדמויות בסרט הן גם וגם וגם. והוא גם ממחיש שיש קו דק מאוד שמפריד בין קומדיה של טעויות ובין טרגדיה יוונית. גרסיה חולם להיות מרלון ברנדו והוא הולך לשיעורי המשחק כדי לבטא משהו שכלוא בעצמו, משהו רגשי, משהו תקשורתי, משהו שהוא לא מביא לידי ביטוי כשהוא מול אשתו ובתו. זה לא פלא: בעבודתו הוא סוהר, בביתו הוא אסיר, רק בחוג התיאטרון הקהילתי הוא חופשי. סרטו של ריימונד דה פיליטה הולך לא פעם על הקו הדק של הקלישאה, הסטריאוטיפ וההגזמה, אבל האופן שבו הוא מצליח לערבב לתוך העלילה האורבנית הזאת כמה מוטיבים מהמחזאות האמריקאית הריאליסטית (טנסי וויליאמס) והאבסורדית (אדוארד אולבי) הופך את "סיטי איילנד" לסרט שמצליח להיות – בדרכו הצעקנית – חינני למדי.

"סיטי איילנד": בתי קולנוע ושעות הקרנה

ברגעים אלה – אני מניח – מתקיימת ביס פלאנט ההקרנה החינמית (הכפולה) ל-16 הדקות התלת מימדיות מתוך "אוואטר" של ג`יימס קמרון, שייצא בגרסתו המלאה והארוכה רק בדצמבר.
בתחילה התלהבתי מהרעיון הזה, של יום גלובלי שבו חושף ג`יימס קמרון רק מעט מהבריאה שהוא עמל עליה כמעט עשור, ויוצר ציפיות לקראת הבכורה בעוד ארבעה חודשים. אני מחבב גימיקים שיווקיים כאלה, ואוהב כשהעולם כולו מתעסק באופן מעט כפייתי בענייני קולנוע.
ואף יותר מזה: אירוע הטיזינג הזה שימח אותי ברמה האידיאולוגית כי קמרון כאילו בא ומצהיר בפנינו שהעניין בסרט הזה – ובוודאי ברוב סרטיו – אינו הסיפור. שהרי אם הסיפור הוא העניין, מה הטעם בלהציג 16 דקות נטולות קונטקסט, שאפילו יכולות לקלקל את ההפתעה מגילוי הסיפור לראשונה בעת הצפייה עצמה? לא, העניין – כך אני מפרש את זה – הוא אפקט ה"וואו", הוא הצד החזותי, הוויזואלי, הקליידוסקופי, הראוותני של הסרט. ואני מחבב, ואף מעדיף, סרטים שעיקרם הוא מסע ויזואלי על פני סרטים שמתיימרים להיות רומן עב כרס שמנסה אך ורק לספר סיפור. קמרון חושב בתמונות, בשוטים, בפיקסלים. לא במילים. לכן האירוע הזה לא באמת יכול לקלקל משהו, אלא רק רצון לבקר בו הלאה.

אלא שאז, מרגע שהוצג אתמול הטריילר, החלטתי שאני מוריד הילוך בציפיות שלי מהסרט. אני חושב שקמרון הוא אחד הבמאים המשמעותיים ביותר שפועלים בדורנו, ואני אוהב את כל סרטיו, אבל הטריילר נראה כמו רומן-רומנטי בגווני פנטזיה מעט נדושה. יול להיות שבכלל לא, אבל אם זה המצב, אשמח להיות מופתע לטובה בדצמבר, מאשר להתבאס הלאה.

אז החלטתי לא ללכת לבסוף. אחכה בסבלנות. אבל אם אתם הייתם: אנא ספרו. איך היה? איך היה האירוע היס-פלאנטי? איך היו 16 הדקות? מה היה בהם? (אני מניח שספוילרים מן הסתם לא היו בהן, אז הרגישו חופשי לספר הכל) והאם זה נראה מוצלח ומסקרן או מאכזב?

מה דעתכם על "קפיטליזם אהובתי" כשם בעברית? ומה דעתכם: חוץ מהעובדה שצריך להוריד את הכובע בפני מייקל מור על כך שהוא הפך את הקולנוע התיעודי למוצר שההמונים מתעניינים בו, האם יש סיכוי שסרטו החדש יצליח לחדש משהו בענייני קפיטליזם/המשבר הכלכלי ואולי אפילו לשינוי תודעתי, אם לא לשינוי מעשי – בין אם מצד הקהל או מצד הממשל? ואם לא זה, האם לכל הפחות הוא יהיה מהנה? הנה הטריילר, עם הכותרות שהזכירו לי את "Made In USA" של גודאר, או סרטיו של ג`ון ג`וסט, ועם השיר מ"Slumdog Millionaire" (השם באנגלית מתאים יותר לקונטקסט של הטריילר):

פורסם ב"פנאי פלוס", 19.8.2009

עכשיו אני מבין למה ביקורת הקולנוע העולמית במשבר. למה יותר ויותר עיתונים אמריקאים מפטרים את המבקרים שלהם. הרי מה יש להם לעשות? מה הקשר בין סרט כמו "ג`י.איי ג`ו" וביקורת קולנוע? מה אמור מבקר, יודע קרוא וכתוב, שאולי אפילו למד משהו באוניברסיטה וראה כמה סרטים בימיו, לכתוב על "ג`י.איי ג`ו"?
ואכן, בשבועיים האחרונים נדמה שעולם ביקורת הקולנוע האמריקאי נרעש למראה הסרט הזה, המבוסס על סדרת צעצועים. לא רק שהסרט עצמו זכה לכינויי גנאי, אלא שאחרי שהתברר שבניגוד לתפילות כולם הוא גם זכה להצלחה סבירה בהחלט בקופות (שאיפשרה לאולפן לתת אור ירוק לצאת להפקת סרט ההמשך) רבים טענו שזהו זה, סופית – קהל הקולנוע בעולם סובל מטמטום בלתי הפיך.

ועוד לפני הצפייה תהיתי: הייתכן? דווקא "ג`י.איי ג`ו", מכל הסרטים בעולם, הוא הסרט שגרם ללא מעט מבקרים ללחוץ על כפתורי האזעקה ולקרוא לפינוי בהול של אוכלוסיית העולם למרתפים חסיני אידיוטיות? הרי את הסרט ביים סטיבן סומרס. ואני מחבב את הברנש הזה, שמפנטז שהוא ג`ורג` לוקאס החדש והצליח לבדר אותי בסרטיו הקלילים ומלאי האדרנלין עוד קודם. הוא, מכל האנשים בעולם, הפך ללוציפר של קיץ 2009?

ובכן, מודה: הסרט הזה אידיוטי לגמרי. אבל צריך להגיד את האמת: אם הייתי בן 13 ולא הייתי כבר אחרי צפייה בכל תולדות סרטי הפעולה לדורותיהם, הייתי חושב שהסרט הזה – למרות מנת המשכל המזערית שלו – מגניב למדי. גם בגיל 13 לא חושב שהייתי מבלבל בין הסרט הזה ובין אמנות. ויותר מזה: בקיץ שהביא לנו את "רובוטריקים 2”, “ג`י.איי ג`ו" הוא בחזקת שיפור. מזערי, אבל שיפור. הוא לפחות לא לוקח את עצמו כל כך ברצינות.

ויודעים מה? יש בו אפילו סיקוונס פעולה אחד די משובח: המרדף ברחובות פריז. אבל כאן יש גם בעיה. ואם לא ראיתם את הטריילר של "ג`י.איי ג`ו": היזהרו מהספוילר בכמה השורות הבאות. מרגע שהטריילר חשף את העובדה שמגדל אייפל יקרוס בסרט, סיקוונס המרדף הפריזאי, בו מנסים צוות חיילי-העל (יחידת ג`י.איי ג`ו ההיי-טקית ואולטרה-סודית) לעצור חבורת טרוריסטים תאבי בצע וכוח מלירות טיל סופר-מתקדם לעבר מגדל אייפל, הופך נטול מתח. אם יש בעיה עם תרבות הקולנוע הקיצית והסימביוזה בין קהל בני הנוער והאולפנים שמאביסים אותו, מצוי לא בתוכן עצמו, אלא בשיווק. הקהל, כך נדמה לי, הולך לראות רק כשהוא יודע בדיוק מה הוא יקבל. והפרסומאים, בתמורה, מרכזים לו את כל השיאים כבר בבקרובים. וכך בסרטי הפעולה האלה אין שום הפתעה. אם באיזשהו פוקס אדיר הייתי נכנס ל"ג`י.איי ג`ו" אחרי חודשי התבודדות בהרים מבלי לדעת על הסרט כלום, כל הסיקוונס הזה, כולל סופו, היה מצליח לגרום לי להרים גבה מתפעלת. אני אוהב את האקשן שלי היפראקטיבי.

אחרי שהצליח לבדר אותי עם "אימה במצולות", “המומיה" ו"המומיה 2”, נדמה שסומרס הלך לאיבוד עם "ואן הלסינג". “ג`י.איי ג`ו", לפיכך, הוא סרטו הראשון מזה חצי עשור. וגם כאן, כמו בסרט הקודם, קשה להתנער מהתחושה שעבודת האפקטים לא הסתיימה. הסרט נראה כולו מוצף אפקטים מורגשים, מודבקים. וזה יוצר תחושה של בלאגן גדול בעין, אבל גם של הפקה שהתיישנה עוד לפני שעזבה את המפעל. ברגעיו הכי מקושקשים, כשהסרט מגיע אל עולם תת ימי שנראה כאילו חדרנו לממלכתו של קפטן נמו, נזכרתי ב"ג`נטלמנים מובחרים", עוד טעות קולוסלית בשיקול דעת של אולפן ושל במאי שאני מחבב, שיצא סרט קיקיוני למדי. זה לא עבד. כאן זה הפוך: כאן זהו סרט שמתרחש בעתיד אבל מתחיל בעבר, איזה שם במאה ה-17 ונדמה שזו הסצינה שמעידה, ישר על ההתחלה, שכוח המחץ לא מתאפיין בכוח המחשבה.

"ג`י.איי ג`ו: כוח המחץ": בתי קולנוע ושעות הקרנה

ככה נראה הטריילר הכי מדובר היום ברשת: הטיזר של "אוואטר" של ג`יימס קמרון:

האמת שלא נשפכתי. מרשים, אבל נראה קצת כמו פוסטר איירבראש מהסבנטיז. אם יש בסרט הזה יותר בשר, הוא לא לגמרי נחשף מהטיזר הזה שמציג העיקר עולם פיטר ג`קסוני, עם דינוזאורים בסגנון "קינג קונג" ואלפים בסגנון "שר הטבעות".

הנה פריימים למזכרת:

…זה שרוברט זמקיס הולך לעשות רימייק ל"צוללת צהובה"? בשניה הראשונה זה נשמע מרתיע, אבל תחשבו על זה רגע, זה רעיון לא רע בכלל. ולו כדי שיהיה אפשר לשמוע את סוויטת "צוללת צהובה" הגאונית של ג`ורג` מרטין בסאונד דיגיטלי מרהיב.

…. המלהקת (תיאטרון) שעידכנה בלייב בטוויטר בדיוק מה היא חושבת על השחקנים השגיעו לאודישנים אצלה?

…. הדיווח של ניקי פינק על הכשלון של הסרט "Bandslam"? קולנוען שמקורב להפקה כותב לפינק איך אולפני סאמיט לקחו את סרטו של טוד גראף, שיש בו ציניות ואפלוליות והומור שחור ופסקול מעולה ובוגר, אבל בגלל תפקיד המשנה של ונסה האדג`נס בסרט הם החליטו לשווק אותו בתור סרט לבני נוער צעירים, בסגנון "היי סקול מיוזיקל". מהתיאור שעולה במכתב, הסרט הזה נשמע חביב למדי והטענה היא שהשיווק רצח את הסרט בקופות.

… בכורת סרט הקולנוע הראשון בהפקת החמאס? ה"גרדיאן" מדווח – ומציג קטעים – מהפרמיירה בעזה של הסרט העלילתי שכתב בכיר החמאס מחמוד א-זהאר וביים מאג`ד ג`נדאיה בתקציב של 120,000 דולר, כולו במימון החמאס. הסרט "זהו עמאד עקל" מספר את סיפורו של עמאד עקל, הטרוריסט שאחראי לרציחת 13 ישראלים (חיילים ואזרחים) והיה אחד ממייסדי עז א-דין אל קאסם עד שחוסל על ידי צה"ל ב-1993. הסרט צולם בגני טל, אחד הישובים שפונו בהתנתקות, וכמה מהשחקנים בסרט הם בעצמם חברי חמאס, וארבעה מהם נהרגו מאז הצילומים בקרבות עם צה"ל. מישהו מעז להביא את הסרט הזה להקרנה בארץ?

… זה שבגן עדן כנראה (רק כנראה) עובדים על הקמת תחנת טלוויזיה? בחודש האחרון הם גייסו לשם כך את וולטר קרונקייט, רוברט נובאק ואז דון יואיט, האיש מאחורי "60 דקות" (פיליפ בייקר הול גילם אותו ב"המקור" של מייקל מאן). והבוקר נראה שגם דודו טופז רוצה לעשות שם אודישנים. אני חושב לא מעט הבוקר על הסצינה הנהדרת מתוך "עם הראש בקיר" של פאטיח אקין, בו פוגש הגיבור פסיכיאטר בבית החולים בו הוא מאושפז אחרי שנהג את מכוניתו לתוך קיר. אני בפרפראזה חופשית מהזכרון: "יש דרכים להפסיק את החיים שלך גם בלי להתאבד. סיים את החיים שלך כאן, תיעלם, סע לאפריקה לעזור ליתומים". חראם.

ואני כותב "זבל" בחיבה. למרות ש"טראש" נשמע יותר – איך נגיד – מהוגן.
אבל הנה מה שרמזתי עליו מקודם ועכשיו אפשר לפרסם. לפני כחודש ישבתי בעצלתיים על הספה והיה לי רעיון שהפך תוך דקה וחצי גם לפוסט: למה לא לנצל את הביקור המתקרב של טרנטינו לפסטיבל טראשי במיוחד של סרטי האנדרגראונד הכי הזויים שטרנטינו מכיר, ושהיוו השראה ליצירתו. אני הצעתי שאיכשהו יבקשו הסינמטקים מטרנטינו עצמו (או מהפמליה שלו) שיביאו איתם פיזית על המטוס עותקי 35 מ"מ מהאוסף הפרטי שלו.

באופן משונה ומפתיע, בסינמטק תל אביב קראו את זה והתחילו להרים טלפונים.
אז טרנטינו, כשיגיע ארצה, לא יביא איתו עותקים מהארכיון שלו. אבל חמישה סרטים אחרים שטרנטינו מחבב ושחלקם הוא הקרין במיני פסטיבלוני גריינדהאוס שערך, ושמעולם לא הוקרנו בארץ בפילם, אותרו אצל מפיץ דני ויגיעו ארצה לסינמטקים בספטמבר. הנה, מתוך תוכניית ספטמבר של הסינמטקים, שיורדת ברגעים אלה לדפוס:

אין לי באמת מושג מה מהסרטים האלה הם פייבוריטיים של טרנטינו, אבל חלקם בהחלט מייצגים כמה משיאי הטראש/גריינדהאוס/סקס-ואלימות, ואני בהחלט חושב שיש מקום להקדיש גם לסרטים האלה תשומת לב סינמטקית. אז התוכנית הזאת מסקרנת אותי מאוד.
ויש גם קרדיט חמוד בסוף ההקדמה בתוכניה:

ואני מעביר את הקרדיט שלי ישירות לשי רינגל, שהעלה את הרעיון המקורי בטוויטר שלו (למעשה, הרעיון המקורי שלו הרבה יותר דומה למה שהסינמטקים הרימו מאשר הרעיון שלי).

בכל אופן, על לא דבר. נתראה בשמחות. התוכנית תרוץ בסינמטק תל אביב מ-5.9, בירושלים מ-17.9 ובחיפה ב-24.9.

אז מה הקטע של טרנטינו עם טראש? ה"גרדיאן" בדיוק ניסה להסביר את זה שלשום.

אחד הנושאים שהכי העסיקו אותי כמבקר קולנוע בשנות התשעים זו העובדה שצופי הסרטים בבית ראו את סרטי הקולנוע שלהם מקוצצים, כשחלקים נכבדים מהפריים בצדדיו, ולעיתים מעליו, חסרים מהסרט. הסרט שאתם רואים בטלוויזיה, חזרתי וטענתי, אינו הסרט שנוצר במקור. זהו מעשה ונדליזם קולנועי.

זה היה קמפיין נואש שניסה קודם כל לעורר את דעת הקהל ולהגביר את המודעות של הצרכנים: חותכים לכם, מעוותים לכם. ובשלב שני, לנסות לשכנע את בעלי ערוצי הסרטים ומפיצי הווידיאו (וגם הדי.וי.די בשלב שני) להציע ללקוחותיהם את הסרטים בגרסתם המקורית.

הנה תזכורת לעניין: סרטי הקולנוע מצולמים בפריים מלבני. הפריים הסטנדרטי באמריקה הוא מלבן ביחס הרוחב/גובה שלו הוא 1X1.85. הפריים הסינמסקופי הסטנדרטי הוא כזה שבו הרוחב הוא מעט פי שניים מהגובה: 1X2.35 (הסינמסקופ הישן, עד שנות השמונים, היה אפילו רחב מזה: 1X2.4). מכשירי הטלוויזיה הנפוצים בעולם עד כניסת מסכי הפלזמה היו כולם כמעט ריבועיים (1X1.33). היתה לזה סיבה: כשהטלוויזיה הומצאה, גם סרטי הקולנועלאורך כל שנות הארבעים צולמו באותו פריים. הטלוויזיה חיקתה את הפרופורציות של מסך הקולנוע, וממילא את עדשת מצלמת הקולנוע, איתה גם צילמו לא מעט תוכניות לטלוויזיה. אבל כשהטלוויזיה נגסה במכירות הרטיסים של הקולנוע בתחילת שנות החמישים, תעשיית הקולנוע ניסתה להכות בה בנקודת התורפה שלה: הגודל. כך הלכו לא רק המסכים וגדלו, אלא הפריים עצמם. הרעיון היה ליצור תמונות נוף פנורמיות מרהיבות ועצומות בגודלן שלידן הטלוויזיה תיראה קטנה ומסכנה.
אבל מה שקרה הוא שמאז, כבר כמעט 60 שנה שאין קשר בין צורת המסך הביתי ובין צורת המסך הקולנועי. אז כדי לראות סרט קולנוע בטלוויזיה היה צריך או לעשות זום לתוך הפריים הרחב, לקצץ את צדדיו, ולהפוך אותו ממלבן למרובע. בימי ה-VHS העליזים הקלטתי פעם מערוץ הסרטים בכבלים את "הבוגר", סרט סינמסקופי מופלא, שהראה שגם בני אדם ויחסיהם, ולא רק נופים ומיוזיקלס, נראים טוב על מסך רחב (הצרפתים, כמובן, גילו את זה קודם), כשבסצינה שבה בנג`מין שואל את גברת רובינסון האם היא מנסה לפתות אותו רואים רק את קצות אפיהם בצידי המסך, ועיקר הפריים ריק, עם רק כתמי צבע ללא פוקוס. הייתי מציג את הסצינה הזאת בפני אנשים/תלמידים/קהל, ואז שולף את קלטת הווידיאו המיובאת, עם הפריים הסינמסקופי המקורי – וראו זה פלא: גם דסטין הופמן וגם אן בנקרופט נמצאים במלואם בסצינה הזאת, ולא רק האפים. הקומפוזיציה היתה כזו שהפריים בגרסתו הטלוויזיונית הציג חלל. (אגב, אני בטוח שצפיות ביתיות כאלה גם עשו נזקים לתיאוריות קולנועיות אקדמאיות, שכן חוקר קולנוע שלא בא מרקע קולנועי עשוי היה ללכת ולפתח תיאוריות מרחיקות לכת על "תפקיד האף בקאונטר-קולצ`ר האמריקאי בסוף שנות השישים" מבלי להבין שהוא צפה בגרסה מעוותת ומסורסת של הסרט).
כדי להילחם בסרטים כאלה בהם הקומפוזיציות מרוכזות בפינות, המציאו המפיצים באמריקה חטא קטסטרופלי נוסף: Pan and Scan. בזמן הטלסינה (העברת הסרט מפילם לווידיאו) הוסיף הטכנאי תנועות מצלמה קטנות מצד אחד של הפריים לצד השני, כדי להבטיח שמי שמדבר יהיה במרכז מסך הטלוויזיה. Pan and Scan הוא בעיני חטא גדול יותר מקיצוץ הפריים, כי הוא מוסיף תנועות מצלמה שלא היו במקור ובכך משנה לחלוטין את אוצר המילים והדקדוק הקולנועי של היוצר. בגרסה המקוצצת לפחות אנחנו יודעים שקיצצו לנו ושמשהו חסר. ה-Pand and Scan (למי שלא הבחין בכך שתנועות המצלמה רובוטיות) הסתיר את הוונדליזם באמצעות ונדליזם חמור בהרבה.
וכך ראו סרטים בטלוויזיה מאז שנות החמישים ועד ממש השנים האחרונות. ערוצי טלוויזיה שניסו להציג סרטים בפריים הסינמסקופי המקורי – כלומר, להפוך את הפריים הטלוויזיוני למלבני על ידי הוספת פסים שחורים מעל ומתחת לתמונה – קיבלו טלפונים זועמים מצרכנים שהיו בטוחים שהטלוויזיה שלהם התקלקלה. קלטות וידיאו שיצאו בגרסת המסך הרחב הוחזרו לחנויות כי הקהל חשב שיש שם תקלה. וכשהמודעות לשימור הפריים הלכה והתחדדה בשנות התשעים ויותר ויותר סרטים יצאו גם בגרסת מסך מלא וגם בגרסת מסך רחב, רוב העותקים נמכרו לגרסאות המסך המלא. שוב עניין של מעשי אלימות בגלל היעדר חינוך.

המצב הזה גרם ליוצרים לשנות את האופן בו הם עובדים, כדי שסרטיהם לא יסורסו בעת המעבר למדיום הביתי (שכן, צריך להודות: הסרט חי רק חודשים ספורים בבתי הקולנוע, ואז נצח במכשירי הטלוויזיה). סטיבן ספילברג, שצילם את סרטיו בשנות השבעים בסינמסקופ, החליט מרגע ששוק קלטות הווידיאו נהיה פופולרי, לוותר על הסינמסקופ, כדי שסרטיו לא יקוצצו בטלווייה. כנ"ל וודי אלן ומרטין סקורסזי.
המצב השתפר למדי עם כניסת הדי.וי.די. בתחילה באמצעות העובדה שאפשר להכניס על דיסק אחד גם את גרסת המסך המלא וגם את גרסת המסך הרחב (נחמד איך היופמיזם הלשוני יוצר את העיוות הכי גדול: כשאומרים "מסך מלא" הכוונה היא שמסך הטלוויזיה שלך מלא כולו בתמונה, ללא פסים שחורים, התוצאה היא שאתם מקבלים את ההפך הגמור מ"מסך/פריים מלא").
בישראל, בגלל שאנחנו אוהבים לפגר אחרי העולם, לקח גם למפיצים לא מעט זמן להבין שדי.וי.די זה לא כמו VHS, וכך קרה שהדי.וי.די של "כנופיות ניו יורק" (בו סקורסזי צילם בסינמסקופ) מציג בגרסה הישראלית פריים מרובע ומסורס. והיו עוד כאלה. נדמה לי שבשנים האחרונות החטאים ה
אלה הלכו ונעלמו, או לפחות לא הגיעו לתשומת ליבי.

ואיכשהו נדמה שכל הדיון הזה התפוגג לגמרי בשנתיים-שלוש האחרונות כשיותר ויותר בתים הצטיידו במסכי פלזמה ו-LCD שהפרופורציות שלהם רחבות בהרבה מהמסכים הריבועיים יותר של העבר.
אבל גם כאן, צריך לשים לב, מקצצים לכם בפריימים. פחות, אבל עדיין. מאיזושהי סיבה לא ברורה של מחדל בעל השלכות היסטוריות מישהו קבע שהפרופורציות של המסכים הרחבים יהיו 16X9. כלומר: 1X1.77. כלומר שמסכי הטלוויזיה כיום הם עדיין פחות רחבים מהפריים הקולנועי הסטנדרטי. כלומר, שעדיין מקצצים בשוליים.
כשעלה ערוץ יס HD לשידור ניסיתי להבין שם למה הסרטים שצולמו בסינמסקופ לא משודרים בסינמסקופ. עדיין. אחרי כל מה שעברנו: מסכים גדולים ורחבים, איכות היי דפינישן, נדמה היה שהעולם הבין את הלקח והלך על חוויית איכות הצפייה המדויקת והמושלמת ביותר. אבל עדיין זה לא ככה. התשובה שקיבלתי: ככה מגיעים הסרטים מהאולפנים. שזה הדבר הכי אידיוטי: כי גם הצופה הנבער ביותר שלא מוכן בשום אופן לראות בדל פס שחור על המסך שלו, יכול בלחיצת כפתור בשלט לעשות את שינוי הפרופורציות האלה לבד. האולפן והערוץ יכולים לשדר את הסרט בגרסתו המושלמת ביותר והכוח להכריע איך זה יראה בבית מצוי בידי הצופים. (ואכן, יש לציין, שפה ושם מוצגים סרטים בפריים הסינמסקופי המקורי, אבל זה נראה אקראי לחלוטין, ובוודאי שאין לזה שום ציון מוקדם במדריכי השידורים). לכן דעו: כשהערוצים הדיגיטליים מתגאים בשידור של "מסך רחב", זה מסך רחב יחסית למסך הישן (ואכן תוכניות הטלוויזיה האמריקאיות כבר מצולמות, כסטנדרט, בהיי דפינישן ובפורמט 16X9).
בגלל שאת רוב הצפייה הקולנועית הביתית שלי אני ממילא עושה בדי.וי.די, שם אני מקפיד לקבל את הפריים המקורי ואת מיקס הסאונד המקורי, הצלחתי להתעלם מהזוועות שזכיינים עושים לסרטים (סיפרו לי, אבל לא ראיתי, שסרטים ישראליים שצולמו בסינמסקופ בשנים האחרונות, למשל "עטאש", לא שודרו כסרטים סינמסקופיים בהקרנות הטלוויזיוניות שלהם. אם מישהו יודע לכאן או לכאן, שיעדכן).

אז למה נזכרתי בכל הסיפור הזה שנים אחרי שהדחקתי אותו? כי סטיבן סודרברג כתב ברבעון של ה-DGA (גילדת הבמאים) טקסט מלא רשפים וכעסים על מפעילי ערוצי הפרימיום באמריקה על האופן שבו הם מסרסים את סרטי הסינמסקופ, גם בעידן שאמור להיות נוח לפריימים רחבים. הוא קורא לעמיתיו הבמאים לשים לזה סוף, ומחלק ציונים לערוצים השונים.

=============

ויש גם בדיחה פנימית: סודרברג מזכיר שגם העניין עם הפריים הסטנדרטי המקורי (1.33) לא ממש מקבל מענה במסכים הרחבים. אבל מוסיף: "אבל אף אחד כבר לא משתמש בפריים הזה, חוץ מהמתנשאים הדפוקים האלה שעשו את `הגרמני הטוב`".

א.
קוונטין טרנטינו מציג (הרשימה הפופולרית): 20 הסרטים שהוא הכי אוהב מ-17 השנים האחרונות, מאז שהוא נהיה במאי (ב-1992):

ב.

קוונטין טרנטינו מציג (הרשימה האיזוטרית): 20 הסרטים והפוסטרים שאתם חייבים לראות.

ג.
וזוכרים את הפוסט הזה? יש לי עדכון משמח למדי לגביו. ממש תכף.

הבוקר ישודר ביס הסרט התיעודי "הסיפור מאחורי פיקסאר" – שמציג את הרצף הדי פנומנלי של אולפן הקולנוע הכי מדהים מאז ימי תור הזהב של הוליווד. הסרט לא ממש מפענח איך הם עושים את זה, איך הם גורמים לזה שכמעט כל הסרטים שלהם כה מופלאים (ההסברים די טריוויאליים: "אנחנו עושים את הסרטים שאנחנו היינו רוצים לראות"), אבל הוא מציג את העלילה שמתחילה במחזור אחד בקאל-ארטס (מחזור בו למדו ג`ון לאסיטר, טים ברטון, בראד בירד וג`ון מאסקר), ממשיכה בדיסני, לוקאספילם, אפל, ומ-1995 מתחילה רצף פנומנלי של סרטי קולנוע, שהגרוע ביניהם היה סתם "מצוין", וכל השאר היו פנומנליים ומעלה. ומדהים עוד יותר: הם לא רק נפלאים מבחינה אמנותית, הם לא רק מושלמים מבחינה תסריטאית, הם לא רק פורצי דרך מבחינה טכנולוגית – הם מצליחים להיות גם הצלחות כלכליות ומסחריות עצומות. האולפן הזה צריך להיות המודל עליו בנויים כל האולפנים וכל הזכיינים: לעבוד מהלב ובלי פשרות, ולקצור תשואות ורווחים. הצפייה ב"למעלה", אחרי צפייה בסרט התיעודי הזה, מפעימה כפליים – כשמציבים את "למעלה" על הרצף של "וול-E", "רטטוי", "משפחת סופר-על", "מפלצות בע"מ", "למצוא את נמו", ושני סרטי "צעצוע של סיפור", וכשמבינים שהעבודה על כל הסרטים האלה נעשית באופן של בריינסטורמינג שיתופי על ידי אותו גרעין קבוע של צוות קריאטיבי, התפוקה של פיקסאר הופכת על-טבעית ממש. אין שום היגיון יצירתי ומסחרי שיכול להסביר כזה רצף. בעצם יש: האנשים האלה – ואין לי מושג איך – ממש יודעים מה הם עושים.

(עוד דבר שעולה מהסרט על פיקסאר הוא האופן בו החברה הזאת עומדת בחוד החנית הטכנולוגית. מהבחינה הזאת, "למעלה" מייצג בפעם הראשונה רגע בו החברה משתרכת אחריה מתחריה ולא מובילה עליהם – באימוץ את טכנולוגיית ההקרנה התלת מימדית, שהחלוצה שלה היתה דווקא המתחרה דרימוורקס, וכעת פיקסאר מיישרת קו).

למעשה, יש עוד סטודיו בעולם שיש לו רצף דומה של שילוב בין הצלחות אמנותיות והצלחות מסחריות. קוראים לו סטודיו ג`יבלי, והוא בבעלותו של היאו מיאזאקי, אמן האנימציה היפני.  רוב סרטיו של מיאזאקי (בוודאי האחרונים, אבל אולי גם לפני כן, אני לא עד כדי כך בקיא), שברו קופות ביפן, וחלקם אפילו שברו שיאי הכנסות. ג`ון לאסיטר הוא מעריץ של מיאזאקי. וב"למעלה", בפעם הראשונה, גם רואים את זה.

אני מהמר שכל הסיפור של "למעלה" התחיל מהדימוי הכה מרהיב שעומד בבסיסו: הבית שמתרומם על ידי אלפי בלונים. מפתיע שלא דרימוורקס הגו את הסרט הזה: הרי בלוגו שלהם מרחף ילד עד הירח עם בלונים. יש משהו בדימוי הוויזואלי הזה – שמזכיר קצת את בית חברת הביטוח של מונטי פייתון שהופך לספינה, בסרטון הפותח את "טעם החיים" – שהופך איקוני באופן מיידי. ומהדימוי הזה פיט דוקטר (הבמאי של "מפלצות בע"מ") ושותפיו לפיקסאר ריחפו אל אחד הסרטים הכי הזויים והכי סוריאליסטיים שהם יצרו. למעשה, כה משונה הוא הסרט לפרקים עד שציפיתי שבסופו יקיץ גיבורו משינה ונגלה שהכל היה חלום. אין ספק שדימויי הרחיפה והמרדפים, הטיפוסים, הסולמות והכלבים המדברים צפו אי שם מהחלומות של יוצרי הסרט. לסרט הזה יש תחושה של חלום.

פתיחת הסרט, המציגה את סיפור חייו של קרל פרידרקסון – גיבור הסרט, שלומד במהלכו גם שלא מאוחר להגשים חלומות ולצאת להרפתקאות, אבל גם שאסור להחמיץ את ההרפתקאות שחולפות מתחת לאפו בזמן שהוא חולם על ההרפתקאות שחמקו ממנו – היא מרגעי המופת של פיקסאר. שוב, עם מינימום מילים (כמו ב"וול-E"). זה כמו סרט קצר העומד בפני עצמו, והוא מרגש מאין כמוהו.

"למעלה" מציג את אחת הדמויות הכי מקוריות שנראו בסרט הוליוודי. בוודאי בסרט אנימציה שלכאורה מיועד לילדים: קשיש. הוא בודד, הוא נרגן, הוא צועד בקושי, נתמך על מקל, והוא מנסה להתנתק מהעולם. "למעלה" הוא לסרטי הילדים מה ש"דו קרב" של דויד גרוסמן הוא לספרות הילדים: סרט שמציג את המפגש שבין נער דחוי, ובין קשיש שהוא מנסה להתיידד איתו, וקשיש נוסף שהופך לאויב שלו. ודווקא הסרט הזה, שהוא ההפך המוחלט מ"וול-e" ("למעלה" מוקסם מהעבר כשם ש"וול-E" מוקסם מהעתיד), חושף את העוצמה של פיקסאר, בוודאי בהשוואה לדרימוורקס: הם חושבים על סרטים קלאסיים, על סרטים מבוססי עלילה, סרטים גדושים ברגש, חמלה ולב (בשעה שדרימוורקס עובדים על אקשן ובדיחות).

במצעד הסרטים האהובים של פיקסאר, "וול-E" נותר בצמרת, אבל "למעלה" קופץ לאיזורי "רטטוי" כסרט שמאתגר כהוגן את בלוטות הקסם.

שתי הערות לגבי הדיבוב העברי:

1. מ-2001 גיליתי את עולם הדיבוב לעברית והזדעזעתי מהשפה המיושנת שהולבשה על סרטי דיסני כמו מעיל צמר ארוך וכהה ביום קיץ לוהט. השיא של הדיבוב האולד-סקולי הגיע עבורי ב"מלך האריות 3" (סרט אהוב עלי מאוד), בו טימון אומר skylight (אחרי שהוא פוער חור בתקרת המאורה בו הוא חי), ובעברית זה תורגם ל"אור מהשמים". מאז התחלף דור המדבבים, והתענגתי על כמה סרטים שבעברית נשמעו לא פחות טוב מאשר באנגלית (אני עדיין חושב שהגרסה בעברית של "תזיזו ת`רגליים" טובה מהגרסה האנגלית). אבל ב"למעלה" התגלו כמה סדקים שהתחילו להדאיג אותי וגרמה לי לתהות האם תקופת הזהב של הדיבוב לעברית מתקרבת לסיומה. הכי הציק לי שבכל פעם שהכלבים כינו את ראסל mailman בעברית תרגמו את זה ל"איש הדואר" במקום ל"הדוור". לא משנה לי אם זה נעשה למען דיוק תנועות השפתיים, ברגע שהתרגום הופך מילולי מדי ובכך יוצר הזרה של המשמעות, הוא משבש את הסרט ופוגע בו.

2. עוד תלונה (זהירות, ספוילר קטן). ברגע השיא הרגש של הסרט, כשקרל מדפדף באלבום של אשתו המנוחה ומגלה את הדפים שלא ראה קודם, הוא מוצא שם גם הקדשה פרי עטה בסוף האלבום. כתוב בה: "תודה על כל ההרפתקאות, עכשיו לך תמצא הרפתקאה חדשה". משום מה המשפט הזה לא מדובב לעברית, כאילו מדבבי הסרט מצפים שהילדים שמגיעים לצפות בו יצליחו לקרוא אותו באנגלית.

3. ומהכיוון ההפוך לחלוטין: הליהוק של יוסי קאנץ בתור המדבב של קרל פרידריקסון (אד אסנר בגרסה האנגלית) הוא לא פחות מהברקה. קאנץ גילם פעמיים את דוד בן גוריון (ב"עכשיו או מעולם לא" של איתן לונדנר ו"אלטלנה" של אלי כהן). הוא לא רק קרל פרידריקסון מצוין, הוא אפילו קצת דומה לדמות:

ואם לא הקרינו את "מעונן חלקית" לפני "למעלה" בהקרנה בה נכחתם, הנה הסרט.

"למעלה": בתי קולנוע ושעות הקרנה