איך שגלגל מסתובב. פעם מעלה מעלה, פעם מטה מטה. לפני שבוע: בנופי שוויץ הירוקים והמפעימים. וכעת, בח"י אלול (יום הולדתו של הבעל שם-טוב, ואם אתם חב"דניקים, אז גם של האדמו"ר הזקן), ענייני רפואה ומשפחה והיעדר חיבור אינטרנט אלחוטי מרחיקים אותי מהבלוג ומהמחשב. אז בינתיים, הוסיפו כאן לינקים לפוסטים שלכם או לידיעות קולנועיות שריגשו אתכם מהימים האחרונים. מקווה לשוב לפעילות מלאה עוד היום אחרי הצהריים.
וואו! תראו מה קורה עם "גבולות השליטה" בטבלת דירוג המבקרים ב"עכבר העיר": נחמן אינגבר נתן אפס, אבנר שביט 1, שמוליק דובדבני 2, מאיר שניצר 2.5, אני 3.5, אורי קליין 4. אני זוכר סרטים שקיטבו מבקרים, אבל אני לא חושב שאי פעם ראיתי כזאת פריסה של ציונים מהכי נמוך עד הכמעט הכי גבוה. במילים אחרות: זה סרט שהוא תופעה שחייבים לראות. אני חיבבתי מאוד, למרות שאני מודה שמשהו מהעולם הפיוטי/ויזואלי של ג'רמוש נראה מעט מיושן לעיניי, אבל זה לא באמת משנה. הסרט הזה ראוי מאוד, ומנתק את הקולנוע מכל שרידיו העלילתיים. איזה כיף שהוא הובא ארצה.
פורסם ב"פנאי פלוס", 3.9.2009
תודה לאל שאחת לכמה שנים נוחת עלינו ג'ים ג'רמוש ומזכיר לנו כמה מעט צריך בשביל לעשות קולנוע טוב. ב"גבולות השליטה", סרטו החדש והראשון מאז "פרחים שבורים", נדמה שג'רמוש חוזר לשורשיו הכי מינימליסטיים. צופיו האדוקים ומי שגדל על תפריט קולנוע שנות השמונים עשוי להרגיש דז'ה וו, תחושת "כבר היינו שם", אבל אני חייב להודות: יש בזה משהו מרענן. “גבולות השליטה" הוא סרט שכל סטודנט לקולנוע – בתיכון או בלימודים על-תיכוניים – חייב לראות, כדי להבין שיש אלטרנטיבה. אלטרנטיבה לסיפור, אלטרנטיבה לקצב, אלטרנטיבה לנקודת מבט. לא שאני רוצה שנחזור למצב בו כולם מחקים את את הנזיריות של ג'רמוש (שצריך להודות שיש בה גם נטייה מסוימת לקשקשנות, שיכולה לייגע אם לא מתחברים אליה), אבל האלטרנטיבה הזאת משמחת. בצילום, בפסקול, בעלילה, באווירה, “גבולות השליטה" הוא סרט ששימח אותי. הוא לא חידש דבר לגבי הקולנוע של ג'רמוש, אבל הוא עומד בסתירה כה חדה לכל מה שקורה כרגע בבתי הקולנוע שהרגשתי כאילו הסרט הזה הוא בלון חמצן, רגע אמיתי וכה נדיר ונזקק של סינפיליה לשמה (סינפילים היכונו: מי מזהה על איזה סרט מדברת טילדה סווינטון כשהיא מתארת סצינה שהיא לא זוכרת האם היא מסרט או מחלום שחלמה?). העלילה? איש – בלדר? בלש? רוצח שכיר? – מסתובב ברחבי ספרד, באיזורים פחות ופחות עירוניים (ממדריד ועד אמצע-שומקום), פוגש בבתי קפה אנשים שונים ששולחים אותו למשימות, ועל הדרך מציעים לו פנכות הגות על היקום, החיים, הסוביקטיביות, הסרטים, המולקלות. בין לבין הוא מבקר במוזיאון רנייה סופיה ומתבונן בציורים שונים, שנדמה שנותנים השראה למה שיבוא אחריהם: ציור קוביסט מוביל לסצינה מפורקת, שמציעה נקודות תצפית שונות ומפוררות; ציור אימפרסיוניסטי מוביל למבט נטורליסטי, ההופך את המציאות סביבו לסדרה של תמונות טבע דומם; ועבודה אבסטרקטית, בצורת סדין לבן (מסך קולנוע?), מעביר את הסרט לעולם מופשט של דמיון. ג'רמוש מוצא פרטנר מושלם בדמותו של הצלם כריס דויל, שאולי חיפף קצת בענייני תאורה, אבל כל פריים שהוא מעמיד הוא לא פחות ממושלם בקומפוזיציה ובאופן שבו הוא משחק עם האדריכלות הספרדית והופך גם אותה לחלק מהאמנות הקונספטואלית שבסרט.
לא ממש הבנתי למה קוראים לסרט "עיניים פקוחות", מישהו יכול להסביר? ביני ובין עצמי אני קורא לו בחיבה "ידע הבשרים", גם כי הגיבור הוא קצב (ולכן בטח יש לו ידע בבשרים), וגם כהומאז' לסרט המצוין ההוא של מייק ניקולס, שעסק במשבר הגבריות של שלהי המהפכה המינית. למרות אי אלו הסתייגויות, אני חיבבתי למדי את "עיניים פקוחות".
פורסם ב"פנאי פלוס", 3.9.2009
במערכה הראשונה של "עיניים פקוחות", סרט הבכורה הארוך של חיים טבקמן על פי תסריט יפה של מירב דוסטר, מופיעה סצינה נפלאה. למעשה, הסצינה החזקה, העוצמתית והיפה ביותר בסרט. למעשה, אחת הסצינות היפות שראיתי השנה בקולנוע הישראלי. הסרט מתרחש בשכונה ירושלמית חרדית. זוהר שטראוס מגלם קצב שקם מהשבעה על אביו ויורש את מקומו באיטליז. המסר ברור: מבחינתו, התחנה הבאה היא המוות. רן דנקר, כולו נעורים וחיים, הוא מעין נער אסופי שנפלט ממסגרות החינוך ומחפש מקום לינה ביום גשום, והוא מגיע במקרה אל מפתן דלתו של הקצב המאוכזב. כמה סצינות אחר כך, הם יושבים על גג, משקיפים אל הלילה הירושלמי, וכאן מגיעה הסצינה החזקה: דנקר מנסה להתנפל על שטראוס בהתקף של תשוקה. באופן אישי, אני פספסתי את הקטע שבו נוצר קליק בין השניים והם זיהו שמבעד לחליפות השחורות, המגבעות, הזקנים והפאות הקצרות המקופלות מאחורי האוזן שניהם מסתירים סוד שלחברה סביבם אסור לגלות, אבל הנחתי שהבעיה איתי, וזרמתי איתם. אז דנקר מתנפל על שטראוס, מנסה לנשק אותו, אבל שטראוס בולם אותו, ודורש ממנו להילחם. בפועל הוא נותן לו דרשה קצרה, שמתארת את חייו עד כה: להילחם בדחפים, לכבוש אותם, שכן זו הדרך היחידה הנכונה לחיות, לא להתמסר ליצר, לתאווה. וזה מצליח לו: היצר נכבש. הרגע חולף. לרגע נדמה שזה עובד. האמונה, החינוך, הלימוד, המשמעת: שיש דרך באמת להילחם ביצר הרע, ביצר החטא. אלא שאז זה מתפרץ פעם נוספת. וביתר שאת.
"עיניים פקוחות" הוא סרט שהולך בין הטיפות. גם בגלל החורפיות העזה שבו, אבל בעיקר כי הוא נוגע בשתי אוכלוסיות שאך באחרונה גילינו עד כמה החיבור ביניהם נפיץ וחסר סובלנות (הדדי, חייבים להגיד). והנה, הסרט הזה מצליח להיות רגיש למדי לשני הכיוונים, והוא מתייחס אל גיבוריו באופן מקסים, ללא שיפוטיות. שכן, סרט חרדי לו היה נעשה על הומואים היה מוקיע אותם על חטאם (כפי שכתוב בתורה בספר "ויקרא" פרק י"ח פסוק כ"ב). וסרט חילוני בנושא אם היה נעשה, הייתם מצפים בו שמול האמפתיה להומואים, יגלה חוסר סובלנות לדת. והנה, “עיניים פקוחות" מפתיע כי הוא לא. ככזה הוא סרט שמצטרף לקבוצה הולכת ומתגבשת של סרטים בקולנוע הישראלי שלא מתייחסים אל העולם הדתי באופן שיפוטי ומתנשא. וכך, אל מול "קדוש" של עמוס גיתאי, שגילה חוסר אהדה לגיבוריו והלכותיהם, “עיניים פקוחות" קרוב יותר ל"הסודות" ו"חופשת קיץ" (ואפילו, במעט, ל"אושפיזין"), כסרט שמציג את הקונפליקט שבחיי הדת והאמונה, אבל לא מתוך שטנה וצרות מוחין, אלא מתוך קבלה ואפילו אמונה.
לא שאין מגרעות ב"עיניים פקוחות". הפנייה של הסרט אל המלודרמה היא, בעיניי, החמצה. אכן, זו מלודרמה שנונה למדי, שכן היא לוקחת את חוקי הז'אנר ממציאות חברתית/ג'נדרית מסוימת ומעבירה אותה למציאות חברתית/ג'נדרית אחרת, ומוכיחה שהדחקה היא הדחקה לא משנה באיזה שפה היא מדוברת ומה מינו או נטייתו של המדחיק (ואכן, הקולנוע הקווירי כבר ניכס לעצמו את המלודרמה). המלודרמה גם יוצרת תעצומות רגשיות שקשה להתעלם מהן. אבל היא מחמיצה את העולמות שבהן נטוע הסרט. וזו הבעיה הרגשית העיקרית שלו: גבר דתי נשוי שלא יכול לכבוש את יצרו וחוטא (ולשם הדיון לא משנה מה החטא שלו – ויפה עושה הסרט כשמציג ממול עלילת משנה העוסקת בניאוף, שכן זהו חטא שווה ערך בחומרתו בעולם הדתי), לכאורה ניתנת לו הבחירה: או שתכבוש את היצר כי ככה ציווה לך אלוהים – ככל הידוע לי, האהבה עצמה אינה חטא ולא משנה כלפי מי היא – ואתה מעדיף לדבוק בו, או שתפנה עורף לדת שלא מגלה התחשבות בצרכים הייחודים שלך, ותחיה את חייך על פי סט החוקים שאתה קובע לעצמך (ויהיה מעניין לראות סרט היברידי שינסה ללכת לכיוון הזה. "ואהבת" של חיים אלבום הוא סוג של ניסיון ראשון, שנגמר מהר מדי). אם היינו מרגישים ביתר שאת מה יש לגיבור שלנו להרוויח או לאבד אם הוא מחליט לוותר על אחד העולמות כדי לחיות בשני, אם היינו מרגישים את עוצמת הקריעה שהוא חש, ולא רק מבינים אותה שכלית, אולי הסוף היה יכול להיראות עוצמתי יותר (ואני חייב להודות שהעובדה שהסוף של "עיניים פקוחות" זהה לסוף של הדרמה "עבדי השם" מבאסת אותי, גם אם זה לא יותר מצירוף מקרים, זה וצר רושם מצטבר ששני הסרטים מסרבים לתת תקווה, ובזה, למעשה, כפירתם האמיתית בעולמם של הגיבורים).
אז כן, יש כמה קלישאות – גם מהכיוון ההומואי וגם מהכיוון החרדי – וכמה פתרונות קלים מדי, ותחושה כללית שנראית כאילו כל החרדים חיים בדיקטטורה (אני גם לא ממש מקבל את זה שכל "החרדים" זה עולם אחד, יש המון זרמים וסוגים וחסידויות וסגנונות, וכל אחד מטפל בקהילתו אחרת ומציע לחסידיו סגנון מעט שונה). אבל בסופו של דבר יש בסרט הזה רגעים יפים מאוד. חלקם פשוט נובעים מהצד הווזואלי של הסרט, שנדמה שהוא מביט בעולם במבט סקרן ורך ויש בו נטייה מפתיעה לליריות.
החמצה גדולה שלפני הקרנת "עיניים פקוחות", סרט הבכורה של חיים טבקמן שיצא אתמול להקרנות מסחריות, לא מוקרן הסרט הקצר (30 דקות) "ואהבת" של חיים אלבום. לא רק ששני הסרטים האלה משלימים זה את זה, שניהם חושפים שני יוצרים צעירים, בוגרים טריים של בתי ספר לקולנוע (אלבום מ"מעלה", טבקמן מהחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב), שחושפים כשרון מרשים. שניהם גם עוסקים בנושא זהה, אבל כל אחד מטפל בו באופן קצת אחר.
"עיניים פקוחות" נגמר במקווה, "ואהבת" נפתח שם. בכלל, כבר ציינתי את זה לפני כמה שבועות: המקווה הפך ללוקיישן מאוד פוטוגני בשנים האחרונות. הדר גלרון לבדה היתה בשלושה מקוואות: כמחזאית ב"מקווה", כתסריטאית ב"הסודות" וכשחקנית ב"ברוריה". והיה גם את "עבדי השם", "סרוגים", וכעת את "ואהבת" ואת "עיניים פקוחות" (שאלה למנהלי הלוקיישנים: המעין/מקווה ב"עיניים פקוחות" וב"ברוריה", זה אותו מקום?).
בחברה החילונית נדמה שהקונפליקט הכי טעון הוא בין הדתיים ובין ההומואים. שני הצדדים, כך נדמה, שונאים זה את זה. שני הצדדים, כך נדמה, רואים בשני אנומליה. "עיניים פקוחות" הוא צעד אחד קדימה בייצוג של הקונפליקט היותר מסובך: הקונפליקט הפנימי של הומו דתי. עולם שנחשף לראשונה בסרט התיעודי "לפניך ברעדה", עבר לעלילתי הקצר ב"ואהבת" ועכשיו הגיע לקולנוע העלילתי הארוך, זה שגם מגיע לתודעה של הקהל הרחב. דומני שאף אחד – לא הומואים, לא דתיים ובוודאי שלא סטרייטים (דתיים או חילוניים) – יכול להבין את המורכבות של הקונפליקט הזה. העולם הספרותי מכיר קונפליקטים כאלה רק בספרות הרומנטית, של הגבר או האשה נשואים המתאהבים באדם אחר. זו קריעת נפש שהעולם הסטטריטי/חילוני מבין. האם לחיות בחטא? האם להתאפק ולקוות שזה יחלוף? או האם לשבור מסגרת אחת וליצור לטובת מסגרת אחרת? (ויש לציין ולזכור שגם בעולם המלודרמה הרומנטית, וגם בעולם הדרמטי של ההומו הדתי, אין שום בעיה עם לאהוב מישהו אחר. הבעיה ההלכתית היא רק עם הסקס).
הדואליות בליבו של הגיבור של "ואהבת" מתחילה בשם הסרט. זה נשמע פשוט, רומנטי: "ואהבת". ברור, גבר אוהב מישהו אחר. לא משנה מאיזה ג'נדר. אבל לא ממש: "ואהבת" היא המילה הראשונה בפרשה הראשונה מבין שלושה בקריאת שמע: "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". זו נקודת המוצא גם של "ואהבת" וגם של "עיניים פקוחות", ואסור להחמיץ אותה: הגיבורים שם אוהבים את ה', את עולם המצוות, רק שיש שם מצווה אחת שהם נורא מתקשים איתה. מה עושים עם זה? מדכאים? נלחמים? נכנעים? פורשים? "ואהבת" מקצין את הקונפליקט של הגיבור עוד יותר: הגיבור הוא כהן, וברכת הכהנים היא אלמנט עלילתי מרכזי בסרט. כמו שאומר לו רב הישיבה: אתה כהן, יש לך קשר ישיר לקב"ה. ואולי לפיכך זה בעצם הנושא העיקרי של הסרט: התקשורת. גיבור "ואהבת" מנסה בתחילה לפתור את מצוקתו על ידי שימוש באמצעי התקשורת הנתונים לו: תפילה מצד אחד, ושיחות טלפון מחזקות עם איזשהו קו יעוץ לנוער דתי (הסרט מלא בפרטים מהעולם המושגים הפנימי של הישיבות והדת, ואני מניח שלא את כולם קלטתי, אבל אני מניח שיש עניין בכך שהגיבור הוא מרקע של כיפה סרוגה, אבל הוא מנסה להתחזק – די בהסתר – לכיוון של חסידות ברסלב). אבל בחצי השני של הסרט הוא מגיע למבוי סתום, ומגלה שערוצי התקשורת האלה חסומים בפניו. התפילה הובילה למבחן נוסף, וקו הייעוץ התומך, הופך לקו של תוכחה ואיום . והגיבור נותר לבד, ועליו לבצע בחירה. בחירה ב"ואהבת", אבל ואהבת את מי.
חבל נורא ש"ואהבת" לא מוקרן לפני "בעיניים פקוחות" (אני מקווה שאחרי ש"עיניים פקוחות" יירד מבתי הקולנוע המסחריים ויעבור לסינמטקים, ששם הם יצוותו זה לזה), וחבל שאין אותו לצפייה באינטרנט. זה סרט, שמעבר לכל הנ"ל, גם מצולם ומבוים נורא יפה, והוא מתאר את עולם הישיבה בשוטים יפים, מלאי הדר וכבוד, ומציג את עולם החברותא הגברי מנקודת מבט ויזואלית מרתקת. ובכלל זה סרט שהאמונה והקולנוע בו משחקים תפקיד שווה ערך. כי החלק של ה"ואהבת" לגיבור הסרט, זה החלק הקל. החלק הקשה זה הציווי שמגיע בסוף הפרשה השלישית של קריאת שמע, הנאמרת בכל יום פעמיים לפחות, בבוקר ובערב: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלוהיכם". החיפוש הזה – שהוא קשה לסטרייט החילוני והדתי באותה מידה בדיוק – אחר הדרך להיות קדושים לאלוהינו, מניב כעת גל קולנועי מסקרן מאוד, שאמנם פונה למלודרמה, אבל עושה את זה בעין פיוטית.
(עוד על "עיניים פקוחות" בהמשך היום).
האם הוליווד סובלת מג'ט-לג? ל“אשתו של הנוסע בזמן" יש אווירת חג מולד סנטימנטלית, אבל הסרט הופץ באמריקה קיץ. שבועיים אחר כך הופץ שם "ליל המסיכות 2”, סרט שבאופן מסורתי מופץ בסוף אוקטובר, בסמוך להאלווין. ו"אקסיות לכל הרוחות"? גם הוא מעין סרט חג מולדי שכזה, לא? הוא לוקח את תבנית העלילה של "סיפור חג מולד" של דיקנס ומתרגם אותו לקומדיה רומנטית. והנה, הסרט הזה גם יצא בתחילת הקיץ. סיבה אפשרית: באיזור חג המולד תצא גרסת האנימציה התלת מימדית ה"רשמית" של דיסני ל"סיפור חג מולד של דיקנס" (בבימוי רוברט זמקיס ועם ג'ים קארי בריבוי תפקידים) וכנראה שאיש לא חשב שזה רעיון מוצלח מבחינה מסחרית להצמיד את המקור ואת הפראפרזה זה לזו. או שלא, או שסתם הוליווד מגלה שאין יותר קשר בין סרטים ולוח השנה. ובהמשך למחשבה הזאת, כך יצא שגם אני מגיע ל"אקסיות לכל הרוחות" כחודשיים אחרי בכורתו. ואיך? ראיתי אותו בטיסה. למרות שאני מחבב את מארק ווטרס, הבמאי (בזכות "ילדות רעות" ו"יום שישי הפוך" הסימפטיים שלו), לא הרגשתי צער כשהחמצתי את "אקסיות" בקולנוע. לצפות בקומדיה רומנטית של מתיו מקונוהיי זה כמו לאכול גלידת וניל: אחרי הפעם השלישית זה די משעמם את הלשון. אין שום חידושים בהנדסת הווניל העולמית. אבל על מטוס – או בכל מצב של צפייה חסרת ציפיות או מחויבות – גלידת וניל יכולה לרענן את החיך. וכך קרה – אוי למבוכה – שבטיסת אל על מציריך לתל אביב השבוע נתפסתי צוחק בקול רם מכמה מהבדיחות של "אקסיות לכל הרוחות". לווטרס, כרגיל, יש סטייל נעים, שלרגעים נראה שבלוני, ופה ושם מצליח להפתיע עם מחשבה מקורית. התסריט – של הצמד שאחראי גם על "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" – סובל מבעיות זהות למגה-להיט האחר שלהם: רעיון טוב, בדיחות לא רעות, אפס מחשבה בפיתוח ומימוש. וכך סיפור שהיה יכול להיות מעניין על רווק מושבע, פלייבוי מדופלם, צלם אופנה שמשכיב כל מה שזז ולא מוכן להתחייב, נפתר בדרכים הכי בנאליות: למה הוא לא מתחייב? כי הוא התייתם מהוריו בגיל צעיר, גדל אצל דודו הפלייבוי המזדקן (מייקל דאגלס, במראה רוברט אוונס), והרגיש את ליבו נשבר בפעם הראשונה – ולכן גם האחרונה – על ידי אהובת נעוריו (ג'ניפר גרנר). וכך, סרט שהיה יכול להיות מעורר הזדהות ושעוסק בדור של מיסטר ביגים, מצליחנים שלא מסוגלים להתחייב בזוגיות, ומראה להם מה הם מפסידים כשהם לא מוכנים להפקיד את הלב בידיים של מישהו אחר, הופך לסיפור סתמי על מניאק שרמנטי גס לב, שמגלה שהוא בעצם – עכשיו ותמיד היה – עם מילוי של ג'לי רך ודביק מבפנים. אבל עד הסוף הרך והדביק, ההתחלה – במעין "רייצ'ל מתחתנת" בגרסת הסכרין – הכילה כמה בדיחות לא רעות. לפחות בתנאי לחץ האוויר המווסת והחמצן המדולל בשמי הים התיכון.
אני עמל על כמה פוסטים גדושי מספרים וחישובים, ועדיין מנסה לפתור כמה בעיות טכניות שהבלוג המשופץ מציב בפניי (בתקווה שהן זמניות מאוד). אז בינתיים, קחו כמה חומרי קריאה משובחים:
1.
לכבוד היציאה המתקרבת של "אדם רציני", סרטם החדש של האחים כהן, מפיציו באמריקה מספקים מילון מושגים ביידיש, לטובת הצופים באמריקאים שרוצים להבין משהו מהסרט הזה ולא יצליחו להבין מה זה “Without a Gett I’m an Agunah” בלי תרגום.
2.
ה"ניו יורק טיימס" מציג: פרופיל מקיף, רחב, ענק של ספייק ג'ונז, בדרך אל "ארץ יצורי הפרא".
3.
למייק ג'אדג' היתה קריירה טלוויזיונית משגשגת עם "ביוויס ובאטהד" ו"המלך היל", אבל איכשהו סרטיו תמיד לא מקבלים את תמיכת האולפנים ומופצים בצורה משונה, עד שהם הופכים באיחור לסרטי פולחן. ע"ע "מהומה במשרד", סרט שאפשר להגיד שהקדים את זמנו (וגם "אידיוקרטיה", הקצת יותר מבולגן). האם מעריצי "מהומה במשרד" יהפכו את סרטו החדש, "Extract" ללהיט, או שגם כאן הסרט יתגלה באיחור ורק בדי.וי.די? ג'אדג' הפעם לא לוקח סיכונים והוא מגייס את ביוויס ובאטהד לעור לו למכור את הסרט:
5.
אם אתם רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שמתפרסם פוסט ב"סינמסקופ", הירשמו מצד שמאל לשירות עדכוני המייל. ובגלל שכתובת הבלוג השתנתה (היא עכשיו http://blog.orange.co.il/cinemascope/, אם אתם רוצים לעדכן את הסימניות שלכם, ולא לעבור דרך ההפניה מהכתובת הקודמת, שאולי מאטה קצת את מהירות עליית האתר אצלכם), אתם צריכים לעדכן את קוראי הרס"ס שלכם עם הכתובת החדשה. יש עכשיו גם פיד רס"ס לתגובות. חפשו בטור הצד משמאל.
חבר שלי עידן משיק בשבת (עם כמה מחבריו האחרים) בערוץ 10 עונה שנייה של "לא לפני הילדים". כזכור, אני הייתי מחסידי ותומכי העונה הראשונה. אז גם הפעם, ויה הבלוג שלו, הנה שני מערכונים טריים. בשני תמצאו את גל זייד בהופעת אורח שעושה "צמרמורת".
אוגוסט הפך לחודש שכמעט בלתי אפשרי לתפקד בו, וכך – באופן כמעט ספונטני – מצאתי את עצמי מתאוורר בחמישה הימים האחרונים באלפים השווייצרים, מנותק לחלוטין מאינטרנט. אם זה לא פורסם בכותרת הראשית של ה"אינטרנשיונל הראלד טריביון", אני לא יודע שזה קרה (כך שמותו של טד קנדי היה הדבר היחיד ששמעתי שקרה בעולם). וכשאני חוזר? העיצוב המשופץ של הבלוגיה הושק (אחרי שיסתדרו כל הבאגים של ההשקה, אנחנו אמורים לגלות שהכל עובד כאן הרבה יותר מהיר וקל וכיפי ונוח). מה חדש כאן? כל הפוסטים והתגובות של הבלוג מאז ינואר 2006 חזרו אלינו. הידד (הפוסטים והתגובות ביו דצמבר ועד היום יגיעו בקרוב, כך מבטיחים לי).
מה עוד? רוני דלומי זכתה ב"כוכב נולד", ודיסני קנתה את "מארוול", ב-4 מיליארד דולר (בדיוק כשפוקס מצהירה שהיא רוצה להשיק מחדש עם עקיבא גולדסמן את מותג "ארבעת המופלאים", גם הוא מספריית מארוול, למרות שני הסרטים הדי עכשוויים שהופקו ב-2005 ו-2007 – שאני מניח שזו דרכו של האולפן להודות שהם היו מחורבנים). מה זה אומר? שדיסני מודה שמיקי מאוס זה אאוט ואיירון מן הוא אין?
אז עד שאני מתאפס על הכותרות וכל ענייני הטכנולוגיה, זו ההזדמנות שלכם לעדכן אותי במה שקרה בימים האחרונים. החמצתי משהו מעניין?
שבוע אחרי סיכום השנה: הירהור נוסף על 1999, ועוד מחשבה בת עשור על הקולנוע הישראלי שמעניין אם היא עוד רלוונטית לימינו.
פורסם ב"העיר" ב-7.1.2000. לחצו להגדלה לקריאה
ובזאת מגיע לסיומו פרויקט "עשור ל-1999" שהתחיל באפריל ונגמר כעת. גם אוגוסט מסתיים היום. כל החופשות גם. מחר חוזרים לעסקים כרגיל.
אה כן, יש לי חוב אחד אחרון מ-1999: "עיניים עצומות לרווחה". אבל אותו אני שומר לאמצע ספטמבר, למהדורה מיוחדת של "מועדון סינמסקופ" שתתקיים במוצ"ש, 14.9, בליווי הקרנת הסרט. סמנו כבר ביומנים.
עדכון: ההצבעה הוארכה עד חמישי, 2 בספטמבר. אפרסם את המדגם רק אחרי שההצבעה תינעל סופית.
בשבועות האחרונים פניתי לעשרות חברי אקדמיה כדי לקיים מדגם של ההצבעה לקראת פרסי אופיר. ההיענות היתה מרשימה והגעתי למדגם הרחב ביותר מאז שאני מסקר את התחרות הזאת. רק מה: המירוץ הזה צמוד! מאוד מאוד מאוד צמוד. בפעם האחרונה שהוא היה כזה צמוד, זה נגמר בתיקו בין "אביבה אהובתי" ו"אדמה משוגעת". והפעם זהו תיקו תלת ראשי. הזוכה יקבע על חודו של קול.
לכן אני צריך להרחיב את המדגם ככל האפשר. אם אתם חברי אקדמיה, אנא: הוסיפו כאן בתגובות או אלי למייל (yraveh@cinemascope.co.il) למי הצבעתם בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. למרות שהמיילים מזוהים, אני מבטיח לכל מי שמשתתף במדגם הזה שהתוצאות יהיו אנונימיות לחלוטין. בהבטחה.
היום ההצבעה לפרסי אופיר מגיעה לסיומה. את המדגם אפרסם מחר, גג מחרתיים, כך שאל תחששו שהמדגם ישפיע על תוצאות הבחירה. הוא יתפרסם כשההצבעה כבר תהיה סגורה.
אז ספרו לי: למי הצבעתם בפרסי אופיר?
תגובות אחרונות