לא בטוח שנבואות 1999 התגשמו, ובשום אופן אני לא מסכים כיום למיקום של "החוש השישי" ברשימה (גבוה מדי) או "מועדון קרב" (נמוך מדי: בסיכום השנה של 2000 כבר ניסיתי לתקן את העיוות קצר הרואי הזה). אבל בכל זאת, מעניין לראות על מה חשבנו אז:
פורסם ב"העיר" ב-31.12.1999. לחצו להגדלה לקריאה
ב-1999 הצמא שלי לקולנוע ישראלי הגיע לשיא. אחרי שנים של יובש רציתי כבר שהקולנוע הישראלי יקום לתחייה, יתקשר עם קהל, שיראה וישמע כמו קולנוע בן זמננו. כל סרט שהיה בו אלמנט כלשהו שחיבר אותו לתרבות עכשווית, צעירה, רוקנרולית, מצא חן בעיניי. "צומת וולקן" היה, לפיכך, סרט שהקסים אותי. קיוויתי שהנה, זה הסרט שיפרוץ את הסכר וישבה את לב ההמונים. התבדיתי. הוא הפך לעוד אחד ברצף סרטים שהקהל התעלם מהם. רק כעבור שנה הגיע "ההסדר" והקהל התחיל לשים לב, ושנה אחרי זה הגיע "חתונה מאוחרת" ומוטט את הסכרים. "צומת וולקן" של ערן ריקליס נותר, למרבה הצער, אנקדוטה שולית בתולדות הקולנוע הישראלי. אבל אני עדיין מסמפט אותו.
פורסם ב"העיר" ב-24.12.99. לחצו להגדלה לקריאה
מחר ספיישל 1999 מגיע לסיומו עם שני מדורי סיכום מיוחדים.
ברוכים הבאים למערכת הבלוגים החדשה של orange time. הצטרפו אלינו שלושה בלוגרים חדשים:
רונן דורפן, עם בלוג הספורט המופלא תופעת דורפן 2.1, האנטיתזה למרבית תקשורת הספורט בארץ;
שיר+ ביום, של Dj אחי רז, שיכיל קצת יותר משיר ביום;
וערס פואטי של גדי שמשון, כי כבר לא נעים.
(*) מערך הבלוגים מופק, נכתב ונערך על ידי אפ.צה. בלוגים. הפיתוח הטכנולוגי נעשה על ידי openIT והתשתית היא של תפוז אנשים.
ל"להיות ג'ון מלקוביץ'" הגעתי כמעריץ של ספייק ג'ונז מימיו כבמאי קליפים. ואני מודה שהסרט הזה קצת בילבל אותי. הרעיונות היו נהדרים אבל כל הזמן ציפיתי שהסרט יהיה מבוים אחרת. עשר שנים אחרי וג'ונז וצ'רלי קאופמן נותרו מהיוצרים המשמעותיים ביותר של דורנו (וזה היה מאותם שבועות שהכי אהבתי במדור, בו הסרטים משוחחים זה עם זה. גם "שלושה מלכים" של דיוויד או. ראסל, עם ג`ונז בתפקיד משנה, יצא אז).
הכותרת היא הומאז` לקליפ שג`ונז ביים לביורק, "It`s Oh So Quiet".
פורסם ב"העיר", 4.2.2000. לחצו להגדלה לקריאה
עוד במאי נהדר הוא פרנק דרבונט. עוד סרט נהדר שבארץ לא זכה להכרה המגיעה לו הוא "גרין מייל" שלו. נורא אהבתי אותו.
פורסם ב"העיר" ב-25.2.2000. לחצו להגדלה לקריאה
בסתיו הקרוב תפיץ דיסני מחדש את "צעצוע של סיפור" ואת "צעצוע של סיפור 2" בגרסת תלת מימד, כמעין מופע חימום לקראת "צעצוע של סיפור 3" שייצא בקיץ 2010. "צעצוע של סיפור 2" הוא אחד הסרטים היפים בפילמוגרפיה של פיקסאר. בתחילת 2000 (לפני שפורום פילם, מפיצי דיסני בארץ, ניתקו איתי כל מגע), טסתי לכמה שעות עד המבורג בגרמניה, כדי לבלות שעה עם ג`ון לאסטר בחדר מלון. רציתי להבין ממנו אז מה יקרה כשהדיל עם דיסני יגיע לסיומו (ולא העליתי על דעתי שיגיע מצב בו בפועל דיסני ופיקסאר יתמזגו ולאסטר יהפוך לאיש הקריאטיבי הבכיר של תאגיד דיסני) וניסיתי להבין האם נכונות היו השמועות שלאסטר, שנכנס ל"צעצוע של סיפור 2" רק בשלבי ההפקה הסופיים של הסרט, השתלט על פרויקט של במאים אחרים ולקח לעצמו קרדיט לא לו.
פורסם ב"העיר", 7.4.2000. לחצו להגדלה לקריאה
הנה גימיק: את ההקדמה להקרנה של "החיים שאחרי", שהוקרן היום בסינמטק הרצליה במסגרת "מועדון סינמסקופ", עשיתי בווידיאו. תכננתי להגיד שההקדמה בווידיאו – עם הלוק האפרורי-לבן, מגורען, מעט רועד – היא חלק מההיגד שיש לי על הסרט, והעיסוק שלו בהנצחת רגעים וזכרונות. אבל בפועל, בתחילת השבוע נקבעה לי נסיעה לחו"ל שנפלה בול על "מועדון סינמסקופ" וזו דרכי לנסות להיות בשני מקומות בו בזמן.
אם החמצתם את ההקרנה היום, כך נראתה ההקדמה.
ויש לי שם שתי טעויות:
א. השם ביפנים הוא "וונדרפור רייפו" ולא "לייפו" כמו שאמרתי, שזה אפילו יוצא עוד יותר מצחיק.
ב. "מועדון סינמסקופ" הבא, עם "עיניים עצומות לרווחה", תתקיים ב-12 בספטמבר, ולא ב-14 כמו שאמרתי בווידיאו. כן, בגלל החגים "מועדון סינמסקופ" יתקיים באופן חד פעמי באמצע החודש ובמוצ"ש, ולא בסוף החודש בשישי.
אגב, אם לא ראיתם או אם אתם רוצים לצפות שנית, אפשר לראות את "החיים שאחרי" בסטרימינג גם בישראל, ולעשות לכם מיני-רטרוספקטיבה של סרטי קורה-אדה גם עם "איש אינו יודע" ו"מבורוסי" (סרטו העלילתי הראשון).
וזה המקום לשאול: מה חשבתם על "החיים שאחרי"?
קצת מצער, אבל איכשהו קרה ש"אמריקן ביוטי" הפך לסרט שהכי מייצג את רוחה של שנת 1999. זה בוודאי קשור בשלל האוסקרים שבהם זכה הסרט, אבל צריך גם לזכור: הסרט הזה, הרבה לפני שיצא, זכה לכמות מסחררת של ביקורות חיוביות שתייגו אותו כלקסיקה מיידית, והוא גם הפך באותה נשימה גם לסרט שלא ממש מצליח לעמוד בציפיות העצומות שנתלו בו. סם מנדז עשה בסרט הזה ספתח מרשים, אבל דומני שהוא נהיה יוצר מעניין בהרבה בסרטיו הבאים: "ג`ארהד" ו"הדרך לפרדישן". אבל קשה להתכחש להישגים של "אמריקן ביוטי": נעימת הנושא של תומס ניומן, הצילום הנפלא של קונרד הול, התסריט של אלן בול (לימים יוצר "עמוק באדמה" ו"דם אמיתי") והמשחק של קווין ספייסי, שהביא לו אוסקר שני מוצדק. הנה הביקורת המתנדנדת שלי עליו בזמן אמת (+ "מזרח הוא מזרח" + "הלב משתגע" ההודי, שגם הוא זכור כיום יותר בזכות השיר שלו מאשר בזכות הסרט):
פורסם ב"העיר" ב-14.1.2000. לחצו להגדלה לקריאה
דבר משונה קרא לי בתחילת 2000: פתאום כל הסרטים סביבי עסקו במוות. היפה והמרגש ומעורר ההשראה שביניהם היה "החיים שאחרי" של הירוקאזו קורה-אדה. זה היה המדור שלי בשבוע שבו הוא יצא, ובו ניסיתי לסכם את מוטיב המוות בסרטי סוף 1999. וגם "איש על הירח" של מילוש פורמן.
מתוך "העיר", 17.3.2000. לחצו להגדיל לקריאה
============
רוצים לראות את "החיים שאחרי"? בואו מחר ב-14:00 ל"מועדון סינמסקופ" בסינמטק הרצליה. כל הפרטים בפוסט הקודם.
עם "החיים שאחרי" (שגם הוא, בעצם, סרט מ-1999) התוודעתי לבמאי היפני הירוקאזו קורה-אדה. לא את כל סרטיו אהבתי, אבל יש לו מגע עדין ונפלא, שמגיע ב"החיים שאחרי" לשיאו. זכרון, מוות, קולנוע, רוחניות: הסרט הזה הוא כמו השתלת נשמה פתוחה, ומה שמדהים בו הוא שאותן שאלות על החיים שאחרי המוות, הנשמה, הזכרונות מעסיקים צופים ביפן ובישראל באופן זהה. כשעוזי וייל שאל בספרו "לאן הולך הזכרון כשאנחנו מתים" בא קורה-אדה ומציג תשובה אפשרית.
לוקח כמה דקות לקלוט את זה אבל אז זה מתחוור: הסרט מתרחש בתחנת המעבר שבין העולם שלנו והעולם הבא, המקום אליו מגיעים האנשים מיד אחרי מותם, ושם הם מסתגלים לעובדת מותם. אתם מבינים, גם למתים המוות הוא סוג של טראומה, גם הם צריכים לעבור תהליך של התאבלות ופרידה. ואיך זה קורה? העובדים בתחנת המעבר מראיינים אותם, ומבקשים מהם שבשבוע בו הם שם שיבחרו זכרון אחד אותו הם רוצים לשמור. זה הזכרון אותויקחו איתם לחיי הנצח של העולם הבא. אחרי שהמנוח בוחר זכרון, צוות העובדים מנציח לו אותו והופך אותו לסרט קולנוע (וכאן הסרט מקבל טוויסט א-לה מישל גונדרי, בו הזכרונות מתורגמים לסרט באמצעים קולנועיים פשוטים וביתיים). זה העניין: הזכרון חמקמק, הקולנוע נצחי. שני החלקים מרגשים באותה מידה: הרעיון הזה שבו אנחנו נדרשים לסכם את חיינו באמצעות זכרון ייצוגי אחד, ואז החיבור בין קולנוע, נשמה, אל-מוות והעולם הבא.
יש משהו בחלק הראשון של הסרט שתמיד הזכיר לי קצת את הקולנוע של דוד אופק. קורה-אדה ראיין עשרות אנשים אמיתיים, וחלקים מהראיונות המופיעים בסרט הם אכן דוקומנטריים, של אנשים המספרים זכרון משמעותי. התהליך שלו, לפיכך, מקביל לתהליך של גיבורי סרטו: ראיון אמיתי שהופך בסופו של דבר לסרט עלילתי עם שחקנים/אפקטים/טריקים. אמת שזקוקה לשקר, למלאכותיות, כדי לשרוד.
הסרט הזה קסום מאין כמוהו.
רוצים לראות אותו על מסך גדול ובעותק 35 מ"מ? בואו מחר (שישי) ב-14:00 לסינמטק הרצליה (רחוב סוקולוב 29, בפסאז'), שם יוקרן הסרט במסגרת "מועדון סינמסקופ" החודשי שלי, בו אני בוחר סרט שאני אוהב ומדבר עליו כמה דקות לפני ההקרנה. ואז נפגשים בבלוג לספר איך היה.
לקוראי "סינמסקופ" כרטיס עולה רק 20 שקלים, למי שידפיס ויביא איתו את הקופון הזה:
תגובות אחרונות