בסתיו הקרוב תפיץ דיסני מחדש את "צעצוע של סיפור" ואת "צעצוע של סיפור 2" בגרסת תלת מימד, כמעין מופע חימום לקראת "צעצוע של סיפור 3" שייצא בקיץ 2010. "צעצוע של סיפור 2" הוא אחד הסרטים היפים בפילמוגרפיה של פיקסאר. בתחילת 2000 (לפני שפורום פילם, מפיצי דיסני בארץ, ניתקו איתי כל מגע), טסתי לכמה שעות עד המבורג בגרמניה, כדי לבלות שעה עם ג`ון לאסטר בחדר מלון. רציתי להבין ממנו אז מה יקרה כשהדיל עם דיסני יגיע לסיומו (ולא העליתי על דעתי שיגיע מצב בו בפועל דיסני ופיקסאר יתמזגו ולאסטר יהפוך לאיש הקריאטיבי הבכיר של תאגיד דיסני) וניסיתי להבין האם נכונות היו השמועות שלאסטר, שנכנס ל"צעצוע של סיפור 2" רק בשלבי ההפקה הסופיים של הסרט, השתלט על פרויקט של במאים אחרים ולקח לעצמו קרדיט לא לו.

פורסם ב"העיר", 7.4.2000. לחצו להגדלה לקריאה

הנה גימיק: את ההקדמה להקרנה של "החיים שאחרי", שהוקרן היום בסינמטק הרצליה במסגרת "מועדון סינמסקופ", עשיתי בווידיאו. תכננתי להגיד שההקדמה בווידיאו – עם הלוק האפרורי-לבן, מגורען, מעט רועד – היא חלק מההיגד שיש לי על הסרט, והעיסוק שלו בהנצחת רגעים וזכרונות. אבל בפועל, בתחילת השבוע נקבעה לי נסיעה לחו"ל שנפלה בול על "מועדון סינמסקופ" וזו דרכי לנסות להיות בשני מקומות בו בזמן.
אם החמצתם את ההקרנה היום, כך נראתה ההקדמה.
ויש לי שם שתי טעויות:
א. השם ביפנים הוא "וונדרפור רייפו" ולא "לייפו" כמו שאמרתי, שזה אפילו יוצא עוד יותר מצחיק.
ב. "מועדון סינמסקופ" הבא, עם "עיניים עצומות לרווחה", תתקיים ב-12 בספטמבר, ולא ב-14 כמו שאמרתי בווידיאו. כן, בגלל החגים "מועדון סינמסקופ" יתקיים באופן חד פעמי באמצע החודש ובמוצ"ש, ולא בסוף החודש בשישי.

אגב, אם לא ראיתם או אם אתם רוצים לצפות שנית, אפשר לראות את "החיים שאחרי" בסטרימינג גם בישראל, ולעשות לכם מיני-רטרוספקטיבה של סרטי קורה-אדה גם עם "איש אינו יודע" ו"מבורוסי" (סרטו העלילתי הראשון).

וזה המקום לשאול: מה חשבתם על "החיים שאחרי"?

קצת מצער, אבל איכשהו קרה ש"אמריקן ביוטי" הפך לסרט שהכי מייצג את רוחה של שנת 1999. זה בוודאי קשור בשלל האוסקרים שבהם זכה הסרט, אבל צריך גם לזכור: הסרט הזה, הרבה לפני שיצא, זכה לכמות מסחררת של ביקורות חיוביות שתייגו אותו כלקסיקה מיידית, והוא גם הפך באותה נשימה גם לסרט שלא ממש מצליח לעמוד בציפיות העצומות שנתלו בו. סם מנדז עשה בסרט הזה ספתח מרשים, אבל דומני שהוא נהיה יוצר מעניין בהרבה בסרטיו הבאים: "ג`ארהד" ו"הדרך לפרדישן". אבל קשה להתכחש להישגים של "אמריקן ביוטי": נעימת הנושא של תומס ניומן, הצילום הנפלא של קונרד הול, התסריט של אלן בול (לימים יוצר "עמוק באדמה" ו"דם אמיתי") והמשחק של קווין ספייסי, שהביא לו אוסקר שני מוצדק. הנה הביקורת המתנדנדת שלי עליו בזמן אמת (+ "מזרח הוא מזרח" + "הלב משתגע" ההודי, שגם הוא זכור כיום יותר בזכות השיר שלו מאשר בזכות הסרט):

פורסם ב"העיר" ב-14.1.2000. לחצו להגדלה לקריאה

דבר משונה קרא לי בתחילת 2000: פתאום כל הסרטים סביבי עסקו במוות. היפה והמרגש ומעורר ההשראה שביניהם היה "החיים שאחרי" של הירוקאזו קורה-אדה. זה היה המדור שלי בשבוע שבו הוא יצא, ובו ניסיתי לסכם את מוטיב המוות בסרטי סוף 1999. וגם "איש על הירח" של מילוש פורמן.

מתוך "העיר", 17.3.2000. לחצו להגדיל לקריאה

============

רוצים לראות את "החיים שאחרי"? בואו מחר ב-14:00 ל"מועדון סינמסקופ" בסינמטק הרצליה. כל הפרטים בפוסט הקודם.

עם "החיים שאחרי" (שגם הוא, בעצם, סרט מ-1999) התוודעתי לבמאי היפני הירוקאזו קורה-אדה. לא את כל סרטיו אהבתי, אבל יש לו מגע עדין ונפלא, שמגיע ב"החיים שאחרי" לשיאו. זכרון, מוות, קולנוע, רוחניות: הסרט הזה הוא כמו השתלת נשמה פתוחה, ומה שמדהים בו הוא שאותן שאלות על החיים שאחרי המוות, הנשמה, הזכרונות מעסיקים צופים ביפן ובישראל באופן זהה. כשעוזי וייל שאל בספרו "לאן הולך הזכרון כשאנחנו מתים" בא קורה-אדה ומציג תשובה אפשרית.
לוקח כמה דקות לקלוט את זה אבל אז זה מתחוור: הסרט מתרחש בתחנת המעבר שבין העולם שלנו והעולם הבא, המקום אליו מגיעים האנשים מיד אחרי מותם, ושם הם מסתגלים לעובדת מותם. אתם מבינים, גם למתים המוות הוא סוג של טראומה, גם הם צריכים לעבור תהליך של התאבלות ופרידה. ואיך זה קורה? העובדים בתחנת המעבר מראיינים אותם, ומבקשים מהם שבשבוע בו הם שם שיבחרו זכרון אחד אותו הם רוצים לשמור. זה הזכרון אותויקחו איתם לחיי הנצח של העולם הבא. אחרי שהמנוח בוחר זכרון, צוות העובדים מנציח לו אותו והופך אותו לסרט קולנוע (וכאן הסרט מקבל טוויסט א-לה מישל גונדרי, בו הזכרונות מתורגמים לסרט באמצעים קולנועיים פשוטים וביתיים). זה העניין: הזכרון חמקמק, הקולנוע נצחי. שני החלקים מרגשים באותה מידה: הרעיון הזה שבו אנחנו נדרשים לסכם את חיינו באמצעות זכרון ייצוגי אחד, ואז החיבור בין קולנוע, נשמה, אל-מוות והעולם הבא.
יש משהו בחלק הראשון של הסרט שתמיד הזכיר לי קצת את הקולנוע של דוד אופק. קורה-אדה ראיין עשרות אנשים אמיתיים, וחלקים מהראיונות המופיעים בסרט הם אכן דוקומנטריים, של אנשים המספרים זכרון משמעותי. התהליך שלו, לפיכך, מקביל לתהליך של גיבורי סרטו: ראיון אמיתי שהופך בסופו של דבר לסרט עלילתי עם שחקנים/אפקטים/טריקים. אמת שזקוקה לשקר, למלאכותיות, כדי לשרוד.
הסרט הזה קסום מאין כמוהו.

רוצים לראות אותו על מסך גדול ובעותק 35 מ"מ? בואו מחר (שישי) ב-14:00 לסינמטק הרצליה (רחוב סוקולוב 29, בפסאז'), שם יוקרן הסרט במסגרת "מועדון סינמסקופ" החודשי שלי, בו אני בוחר סרט שאני אוהב ומדבר עליו כמה דקות לפני ההקרנה. ואז נפגשים בבלוג לספר איך היה.

לקוראי "סינמסקופ" כרטיס עולה רק 20 שקלים, למי שידפיס ויביא איתו את הקופון הזה:

המדור המצורף כאן מכיל את אחת התובנות הכי משמעותיות אליהן הגעתי בחיי המאוחרים: "יש שלב בחייו של צופה הקולנוע בו עליו להכריע איזה דיוויד הוא מעדיף: לין או לינץ'". התובנה הזאת, ההכרה הזאת, ההתפקחות הזאת, היתה מטלטלת עבורי: זה היה הרגע בו הבנתי שאני מעדיף את דיוויד לין הקלאסיקן על פני דיוויד לינץ', שובר המוסכמות, הפונה אל הניסיוני והאיזוטרי. ו"הכשרון של מר ריפלי", ממש כמו "הפצוע האנגלי", הפך את אנתוני מינגלה למי שהיה מבחינתי יורש ראוי לקולנוע של דיוויד לין, במאי שמתחת לצילומים יפים ותמונות מרהיבות מסתיר עולם נראטיבי עמוק, מורכב, עשיר ואפל למדי. מינגלה היה אחד היוצרים שהכי אהבתי בעשורים האחרונים. וזו ההזדמנות לחגוג יום הולדת עשר ל"הכשרון של מר ריפלי", סרט נפלא שאני אוהב כיום אף יותר מאז.

פורסם ב"העיר", 18.2.2000. לחצו להגדלה לקריאה

יצאתי להתאוורר קצת בהרי האלפים. תכף אשוב. ועד אז: ספיישל עשור ל-1999 חוזר לחלק השני והאחרון שלו, מהיום ועד יום שני. והפעם: סרטי 1999 שיצאו בארץ רק בתחילת 2000. ונתחיל עם "מגנוליה".
בדיעבד "מגנוליה" הוא אחד הסרטים היחידים ברשימת סרטי 1999 שלא איכזבו. "מטריקס" התברר כסרט נדיר בפילמוגרפיה של יוצריו, שלא התאוששו ממנו. כנ"ל "פרויקט המכשפה מבלייר". "החוש השישי" הוא סרט שדי מביך אותי שנהניתי ממנו, ובדיעבד, "בלתי שביר" הוא הסרט היחיד בפילמוגרפיה של מ. נייט שמאלאן שאני מסוגל לצפות בו שוב. אבל "מגנוליה" היה, במבט לאחור, רק נקודת זינוק. עם "מוכה אהבה" ו"זה יגמר בדם", פול תומס אנדרסון הוכיח שהוא יוצר שרק הולך ומשתפר ומשתכלל ונהיה אדיר יותר ויותר. זה מה שהיה לי להגיד על "מגנוליה", סרט שפיזית הרגשתי שהוא דורס אותי, כשיצא בארץ (+ בונוס: "נערה בהפרעה").

פורסם ב"העיר", מרץ 2000. לחצו על התמונות להגדלה מאוד.

כמה הודעות מהנהלת הבלוג:

רישמו לפניכם: ביום שישי ב-14:00 אקרין במסגרת "מועדון סינמסקופ" בסינמטק הרצליה את "החיים שאחרי", סרטו הנפלא והמרגש של הירוקאזו קורה-אדה. שריינו את היום והתאריך.

============

כמו שהבטחתי לפני כמה חודשים, את סוף אוגוסט נבלה כאן עם החלק השני של ספיישל 1999 שלי, בו אני חוגג יום הולדת עשר לבכורת כמה מהסרטים האהובים עליי, או סרטים שהשפיעו על העשור שחלף מאז. זה היה החלק הראשון. החלק השני: מיום רביעי וחפשו בו את "מגנוליה", "אמריקן ביוטי", "להיות ג'ון מלקוביץ'" וראיון עם ג'ון לאסטר על "צעצוע של סיפור 2".

נחשו למי שכחו לספר ש"סיטי איילנד" יוצא בישראל? לבמאי, ריימונד דה פיליטה. הוא גילה את זה שלשום כשמישהו שצפה בסרט בארץ והתלהב ממנו חיפש את הבמאי בגוגל והגיע אליו בפייסבוק. התוצאה: דה פיליטה העלה פוסט בבלוג שלו (המוקדש לניסיונותיו לשווק ולמכור את "סיטי איילנד") בו הוא נרגש מהעובדה שהסרט הופץ בישראל (אחרי ברזיל, פולין ורוסיה).

Who knew? "City Island" not only has made it Poland, Brazil and Russia without so much as a "thank you" from the international distributors to the filmmakers, but now we seem to be something of hit in Tel Aviv. Thanks to a lovely man who found me on Facebook, I've been made aware of our films positive reception–and "O" as I'll call him also enjoyed it along with his wife. This thrills me . For the movie to work outside of the Eastern Tri-State New York kind of nabe is terribly exciting

ומה הוא חושף לבסוף? שהוא יהודי. או במילותיו: "אני יהודי. כן. אני. דה פיליטה. יש לכם בעיה עם זה?".

נחמד האינטרנט הזה.

(תודה לאלון רוזנבלום על הלינק).