בעוד שבוע נגמר החופש הגדול, ונדמה לי שבכל הקשור לרכישת כרטיסים אפשר לסכם שקיץ 2009 היה לא רע בקופות בארץ. ככה נראית טבלת מכירת הכרטיסים של סרטי קיץ 2009 (ממאי ועד עכשיו) על פי הערכות לא רשמיות שהגיעו אליי:

"עידן הקרח 3":  290,000 כרטיסים.

"הארי פוטר והנסיך חצוי הדם": 215,000

"למעלה": 200,000

"סיפור גדול": 170,000

"מלאכים ושדים": 135,000

"ההצעה": 132,000

"ברונו": 120,000

"רובוטריקים 2 ": 100,000

(צריך לציין ש"למעלה" ו"סיפור גדול" עדיין מצליחים מאוד בקופות ולא נמצאים עדיין במגמת דעיכה, ככה שרוב הסיכויים שהם עוד יצליחו לעקוף את "הארי פוטר" שקצב מכירת הכרטיסים שלו הולך ומאט).

דרך אחת להסתכל על הרשימה הזאת: זו רשימה נורא פטריוטית. ארבעת הסרטים הראשונים ברשימה הם סרטים דוברי עברית (גם אם שלושה מהם מדובבים, אבל הקהל מגיע אליהם בגלל הנוחות של העברית). ושניים אחרים הכילו שחקנים ישראליים או ישראליים-למחצה: איילת זורר ב"מלאכים ושדים" וסשה ברון-כהן ב"ברונו".

הטבלה הישראלית משקפת מציאות שבה הטעם הישראלי לא שונה באופן דרמטי מהטעם של הצופה הבינלאומי הממוצע. ככה נראית, כרגע, רשימת חמשת הסרטים הכי קופתיים בקופות הבינלאומיות (לא כולל אמריקה) לקיץ 2009:

1. "עידן הקרח 3" (שעקף את "למצוא את נמו" והפך לסרט האנימציה הכי קופתי בשוק הבינלאומי – לא כולל אמריקה)

2. "הארי פוטר והנסיך חצוי הדם"

3. "רובוטריקים 2"

4. "מלאכים ושדים"

5. "שליחות קטלנית 4"

את גאולתו של "אחי, אני אוהב אותך" תוכלו לראות הערב (ראשון), ומחר ומחרתיים בסינמטק ירושלים. וביום חמישי בסינמטק הרצליה.
הנה כמה מילים עליו ממדורי ב"פנאי פלוס".

פורסם ב"פנאי פלוס", 19.8.2009

אני מביט לאחור ומגלה לפתע שאני עוסק בדבר הזה שנקרא ביקורות קולנוע כבר לא מעט שנים. מפתיע. כי לי זה נראה כאילו הכל התחיל רק אתמול והכל עדיין כה חדש לי. ושבכל פעם שאחד המפיצים הוגה שם אידיוטי לסרט שלו אני מתעצבן כאילו שזו הפעם הראשונה, ובכל פעם שאחד המפיצים מחליט לגנוז את אחד הסרטים שלו אני מתפלא כאילו זו הפעם ראשונה. ובאמת, מפיצי קולנוע הם פלא בעיניי. אני פשוט לא מצליח להיכנס להם לראש ולדמיין איך הם חושבים. ואני לא מדבר על מפיץ אחד, אלא על כולם. גם החמודים. אני לא מבין אותם. או את טעמם. או את שיקול דעתם. או את האופן שבו הם קולטים את הקהל שלהם (שזה אתם ואני).

לדוגמה: בשבוע שעבר היה אמור לעלות הסרט "Year One” בארץ. הרולד ראמיס המופלא ("לקום אתמול בבוקר”) כתב וביים, ג`אד אפטאו הפיק. צוות מנצח, לא? והסרט אכן סומן כאחת הקומדיות המסקרנות והמבטיחות של השנה. ונדמה שהעסקים כרגיל: הסרט שובץ להפצה בארץ, המפיצים הגו שם בלתי נסבל בעברית (“פרה היסטרי"), והפוסטרים נתלו בבתי הקולנוע. אלא שבשבוע שעבר לפתע עודכנו עיתונאי הקולנוע, ממש ברגע האחרון, שהסרט לא יוצא. למה? אף פעם אין תשובה. דמיינו אותה לבד. צפיתי בסרט, ואני מודה: הוא נורא (נורא) מאכזב (בעיקר באשמת הליהוק, אגב). אבל זו לא סיבה לגניזה. לא חסרים סרטים איומים שכן מופצים. אולי זה כי הסרט התגלה כאכזבה קופתית ולמעשה הפך לאחד הכשלונות הכלכליים הגדולים של הקיץ באמריקה? יתכן. אבל גם זה לאו דווקא תירוץ. לא מעט פלופים הגיעו ארצה. ואולי זה כי המפיצים צפו בו והחליטו ש"הוא לא ילך כאן". ונדמה לי שזו, בסופו של דבר, הסיבה האמיתית לכל הגניזות. אם המפיץ האמריקאי לא מכריח, כל מה שנותר זה שיקול הדעת המקומי והשאלה "האם הסרט ילך בארץ?”.

וקצת לפני זה קרה בדיוק אותו דבר – אצל מפיץ אחר לגמרי – עם "אחי, אני אוהב אותך". וכאן התעלומה גדולה כפליים ושבעתיים: זה השחקן מ"קח את זה כמו גבר", שבאופן מפתיע הצליח בארץ בכלל לא רע. ונתנו לו שם כמעט נאמן למקור (קרי: הוא היה אידיוטי גם באנגלית). ולהבדיל מ"פרה היסטרי" הוא דווקא היה אחת ההפתעות הקופתיות החביבות של השנה האחרונה. וגם הוא, ממש ברגע האחרון, נזרק לפח (שוב, בלי לעדכן איש: הטריילרים לסרט המשיכו להתנגן בסינמה סיטי הרבה אחרי שההחלטה לגנוז את הסרט נפלה אצל המפיץ).
על פי ההגיון הנ"ל גם את "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" היה צריך לגנוז, לא? אז מה אם זה אחת ההצלחות הקופתיות הכי גדולות השנה באמריקה? על פי שתי הדוגמאות הנ"ל צריך להסיק שהמפיצים בארץ לא מחבבים קומדיות גבריות (או, ליתר דיוק, לא חושבים שאתם, הקהל, מחבבים אותן). אבל "בדרך לחתונה" דווקא מצליח לא רע בקופות בארץ. ואני מהמר שגם "אחי, אני אוהב אותך" היה מוצא לעצמו קהל סביר. אז בחיי שאני לא מבין יותר כלום.

למרבה המזל יש מי שקצת מציל את המצב ומתקן אותו. הסינמטקים בירושלים והרצליה גואלים את "אחי, אני אוהב אותך" מגניזתו. האמת זה מצחיק שסינמטק, שאמור להציג סרטי איכות, מקרין סרט כה חדש וכה עממי וכה פופולרי, אבל אלה בדיוק הפרדוקסים שהמפיצים היקרים שלנו כה מתמחים בו: הם הופכים סרטים כמו "אחי, אני אוהב אותך" לנדירים בארץ בדיוק כמו סרטים של, נגיד, בלה טאר.

והעניין הוא כזה: ש"אחי, אני אוהב אותך" הוא סרט נורא חמוד ומתוק, ובהחלט שווה צפייה (בלי יותר מדי ציפיות). ויותר מזה, הוא שווה דיון כי "אחי, אני אוהב אותך" נראה חלק מגל סרטים שמציף בשנים האחרונות את הקולנוע שזכה לכינוי "Bromedy” (שילוב של "bro”, כלומר "אחי" או "גבר" ו"comedy”, כלומר קומדיה). מי שקיבל את הקרדיט להפיכת הברומדיה לטרנד קופתי לוהט ונושא שיחה כמעט ברמה אקדמית הוא ג`אד אפטאו, שסרטיו מייצגים קומדיות על גבריות ילדותית ואחווה בין בנים. למעשה, שני השחקנים הראשיים ב"אחי, אני אוהב אותך" הם פול ראד וג`ייסון סיגל, שניהם מהשחקנים הקבועים בסרטיו של אפטאו (כבמאי וכמפיק), מה שיוצר את התחושה שהסרט הזה גם הוא מגיע מבית היוצר של אפטאו. אבל לא. כי צריך לזכור: אפטאו אולי שיכלל את הז`אנר, אולי שיפר אותו, אולי יצר סרטים בקצב כזה שיצר מסה קריטית שהפנתה אליו תשומת לב, אבל הוא לא היה הראשון. למעשה, אם יש איש אחד שצריך לקבל את הקרדיט להצלחה של הסרטים האלה זה בעצם בן סטילר, שסרטיו "משתגעים על מרי" ו"פגוש את הפוקרס" היו חיל החלוץ של הגל הנוכחי והאולטרה-קופתי של הברומדיה. ו"אחי, אני אוהב אותך" הוא סרטו של ג`ון המבורג, מי שכתב את "פגוש את הפוקרס" וביים את "ואז הגיעה פולי", גם הוא עם בן סטילר. המבורג עשה ברומדיות לפני אפטאו, אבל אפטאו פשוט עשה אותן יותר טוב, אז המבורג צריך כעת ללהק את שחקניו של אפטאו בסרטיו כדי לזכות בהכרה (והוא לא הראשון: קווין סמית, עוד מחלוצי הברומדיה, עשה בדיוק אותו דבר עם "זאק ומירי עושים פורנו", בו הוא ויתר על רוב שחקניו הקבועים ובמקומם ליהק את שחקניו של אפטאו).

וכן, צריך להודות: אפטאו הוא תסריטאי קומי טוב יותר מהמבורג או סמית. אני מאמין שאם אפטאו היה מפיק את "אחי, אני אוהב אותך" ועושה סיבוב ליטושים על התסריט, משהו שם היה מתקתק קצת יותר טוב והיו פחות רגעים מתים בין בדיחה לבדיחה. ובכל זאת, יש משהו שנון למדי בסרט הזה. פול ראד מגלם גבר-ילד, אולטרה-חננה, שרגע לפני חתונתו מגלה שאין לו אף חבר גבר שיכול לתפקד כשושבין. הוא יוצא לפיכך לחפש לו חבר. סחבק. אחוק. ההברקה של המבורג היא שתהליך החיפוש הזה מוצג על פי כל כללי הקומדיה הרומנטית. זה מתחיל כמובן עם כמה בדיחות הומואים צפויות ומתבקשות, אך רלוונטיות: שכן גבר מבוגר המחפש לו חבר חייב להיות הומו, אפילו לטנטי, לא? אז זהו שלא: וגיבורנו מוצא בדיוק את הגבר שמבין אותו (ג`ייסון סיגל). זה זיווג משמיים, כמו חברי ילדות אבל שרק הרגע נפגשו: האחד מרובע ועובד במשרד, השני בטלן וחסר טרדות. האחד בנתיב ההתברגנות, השני חי בבוהמיינות חסרת עכבות. ההתכה שהמבורג עושה בין העליות והמורדות של החברות הזאת, עד סצינת החתונה, ובין כל חוקי הז`אנר של הקומדיה הרומנטית – כולם שם אחד לאחד – מבריקים ממש. והשימוש שלו בהופעת האורח של לו פריגנו (להבדיל מהופעת האורח של מייק טייסון ב"בדרך לחתונה") הצחיק אותי מאוד.
אז למה זה נגנז? תעלומה אמיתית. אבל לפחות יש הזדמנות לצפות בו, ולהפוך אותו לסרט פולחן קטן.

סמנו ביומנכם: ביום שישי הקרוב (28.8) ב-14:00 בסינמטק הרצליה יתקיים "מועדון סינמסקופ" עם הקרנת הסרט היפני המקסים והמרגש "החיים שאחרי" של הירוקאזו קורה-אדה. בתזמון מקרי, מתקיימת כעת בברוקלין רטרוספקטיבה של סרטיו, וביום שישי ייצא באמריקה סרטו "עדיין הולכים" (שהוקרן בפסטיבל ירושלים). הנה, כהכנה ל"מועדון סינמסקופ" ביום שישי, ראיון טרי-טרי עם קורה-אדה על סרטיו.

=============

אולפני פרמאונט הפילו פצצה: "Shutter Island" של מרטין סקורסזי עף מאוקטובר לפברואר 2009. יש להם כל מיני תירוצים "רשמיים", אבל הסיבה האמיתית היא כנראה זאת: האולפן רוצה להפוך את "Up In the Air" של ג'ייסון רייטמן כסרט האוסקרים המוביל והרשמי שלו,  ולצידו את "העצמות המקסימות" של פיטר ג'קסון, ולא רוצה שהשיווק והמכירה של הסרט של סקורסזי יתקעו לו באמצע. עכשיו הם יצטרכו להילחם בכל הדיווחים שיגידו – ואולי בצדק – שסרט שנדחה חודשיים לפני בכורתו הוא סרט בצרות.

===========

ביום שישי דיווח שי רינגל בטוויטר מהאולם ביס פלאנט מההקרנה של 16 הדקות של "אוואטר" (למי שלא מעודכן: "אוואטר" הוא סרטו החדש של ג'יימס קמרון, והראשון מאז "טיטאניק" ב-1997). אני הפצתי את דיווחיו הלא אוהדים הלאה אל העולם בטוויטר שלי. אחד מהם – הטענה של רינגל ש"אוואטר" הוא ה"ספיד רייסר" של השנה – תפסה את עינם של ג'פרי וולס וקוראיו.

להבדיל מההסתייגות של רינגל וכמה מהמגיבים בפוסטים של חמישי ושישי, נדמה שהתגובות האינטרנטיות בעולם לפריוויו של "אוואטר" דווקא די חיוביות. המפתיע הוא שדווקא ג'פרי וולס ודיוויד פולנד, שני בלוגרים שבדרך כלל מגיבים בקרירות ועוינות כלפי סרטים סופר-בלוקבאסטרים, אובר-משווקים, והפונים לפאנבויז (האדוקים בחובבי סרטי המד"ב), דווקא הם נשפכו מהפריוויו. אן תומפסון גם חיבבה (אם כי התיאור שלה את הסרט כ"רוקד עם זאבים" פוגש את "אחרון המוהיקנים" בחלל, לא נשמע הכי מגרה) והיא גם מדווחת שקמרון לא אהב את זה שהטריילר הופץ יום לפני הפריוויו.

=============

ביום שישי חולקו הפרסים של איגוד האנימציה במסגרת פסטיבל האנימציה. טל לוטן הגיעה לדווח על זוכים, ויצאה עם פרס.

פורסם ב"פנאי פלוס", 19.8.2009

מתחת לבלאגן, לכאוס, להיעדר הסגנון ולצעקנות ההיסטרית מסתתר ב"סיטי איילנד" סרט סימפטי למדי. אנדי גרסיה שותף להפקה ולמימון של הסרט הפצפון והעצמאי הזה שכמעט ולא הופץ בשום מקום בעולם (חוץ מישראל ורוסיה בערך). גרסיה מגלם בסרט סוהר שיש לו חלום להיות שחקן. מאחורי גבם של בני משפחתו הוא הולך לשיעורי משחק ושם הוא מתיידד עם אמילי מורטימר, שלה יש חלומות וסודות משלה. אלא שבמשפחה שלו, אנחנו מבינים עד מהרה, כולם משקרים לכולם, מעמידים פנים, ועושים דברים מאחורי הגב של האחרים.

יש משהו מאומץ ומאולץ בסרט, אבל איכשהו משהו בו גם עובד. הוא מצליח לרקוד על שתי החתונות שלו באופן סביר למדי. מבחינה חיצונית זו קומדיה-דרמטית אתנית, העוסקת במשפחה ממוצא היספני שגרה בשכונה שהיא למעשה אי דייגים בניו יורק. אבל לשכונה, שמעניקה את שמה לסרט, אין ממש נוכחות, אבל כמו שזו גם שכונה שהיא גם עיר וגם אי, כך כל הדמויות בסרט הן גם וגם וגם. והוא גם ממחיש שיש קו דק מאוד שמפריד בין קומדיה של טעויות ובין טרגדיה יוונית. גרסיה חולם להיות מרלון ברנדו והוא הולך לשיעורי המשחק כדי לבטא משהו שכלוא בעצמו, משהו רגשי, משהו תקשורתי, משהו שהוא לא מביא לידי ביטוי כשהוא מול אשתו ובתו. זה לא פלא: בעבודתו הוא סוהר, בביתו הוא אסיר, רק בחוג התיאטרון הקהילתי הוא חופשי. סרטו של ריימונד דה פיליטה הולך לא פעם על הקו הדק של הקלישאה, הסטריאוטיפ וההגזמה, אבל האופן שבו הוא מצליח לערבב לתוך העלילה האורבנית הזאת כמה מוטיבים מהמחזאות האמריקאית הריאליסטית (טנסי וויליאמס) והאבסורדית (אדוארד אולבי) הופך את "סיטי איילנד" לסרט שמצליח להיות – בדרכו הצעקנית – חינני למדי.

"סיטי איילנד": בתי קולנוע ושעות הקרנה

ברגעים אלה – אני מניח – מתקיימת ביס פלאנט ההקרנה החינמית (הכפולה) ל-16 הדקות התלת מימדיות מתוך "אוואטר" של ג`יימס קמרון, שייצא בגרסתו המלאה והארוכה רק בדצמבר.
בתחילה התלהבתי מהרעיון הזה, של יום גלובלי שבו חושף ג`יימס קמרון רק מעט מהבריאה שהוא עמל עליה כמעט עשור, ויוצר ציפיות לקראת הבכורה בעוד ארבעה חודשים. אני מחבב גימיקים שיווקיים כאלה, ואוהב כשהעולם כולו מתעסק באופן מעט כפייתי בענייני קולנוע.
ואף יותר מזה: אירוע הטיזינג הזה שימח אותי ברמה האידיאולוגית כי קמרון כאילו בא ומצהיר בפנינו שהעניין בסרט הזה – ובוודאי ברוב סרטיו – אינו הסיפור. שהרי אם הסיפור הוא העניין, מה הטעם בלהציג 16 דקות נטולות קונטקסט, שאפילו יכולות לקלקל את ההפתעה מגילוי הסיפור לראשונה בעת הצפייה עצמה? לא, העניין – כך אני מפרש את זה – הוא אפקט ה"וואו", הוא הצד החזותי, הוויזואלי, הקליידוסקופי, הראוותני של הסרט. ואני מחבב, ואף מעדיף, סרטים שעיקרם הוא מסע ויזואלי על פני סרטים שמתיימרים להיות רומן עב כרס שמנסה אך ורק לספר סיפור. קמרון חושב בתמונות, בשוטים, בפיקסלים. לא במילים. לכן האירוע הזה לא באמת יכול לקלקל משהו, אלא רק רצון לבקר בו הלאה.

אלא שאז, מרגע שהוצג אתמול הטריילר, החלטתי שאני מוריד הילוך בציפיות שלי מהסרט. אני חושב שקמרון הוא אחד הבמאים המשמעותיים ביותר שפועלים בדורנו, ואני אוהב את כל סרטיו, אבל הטריילר נראה כמו רומן-רומנטי בגווני פנטזיה מעט נדושה. יול להיות שבכלל לא, אבל אם זה המצב, אשמח להיות מופתע לטובה בדצמבר, מאשר להתבאס הלאה.

אז החלטתי לא ללכת לבסוף. אחכה בסבלנות. אבל אם אתם הייתם: אנא ספרו. איך היה? איך היה האירוע היס-פלאנטי? איך היו 16 הדקות? מה היה בהם? (אני מניח שספוילרים מן הסתם לא היו בהן, אז הרגישו חופשי לספר הכל) והאם זה נראה מוצלח ומסקרן או מאכזב?

מה דעתכם על "קפיטליזם אהובתי" כשם בעברית? ומה דעתכם: חוץ מהעובדה שצריך להוריד את הכובע בפני מייקל מור על כך שהוא הפך את הקולנוע התיעודי למוצר שההמונים מתעניינים בו, האם יש סיכוי שסרטו החדש יצליח לחדש משהו בענייני קפיטליזם/המשבר הכלכלי ואולי אפילו לשינוי תודעתי, אם לא לשינוי מעשי – בין אם מצד הקהל או מצד הממשל? ואם לא זה, האם לכל הפחות הוא יהיה מהנה? הנה הטריילר, עם הכותרות שהזכירו לי את "Made In USA" של גודאר, או סרטיו של ג`ון ג`וסט, ועם השיר מ"Slumdog Millionaire" (השם באנגלית מתאים יותר לקונטקסט של הטריילר):

פורסם ב"פנאי פלוס", 19.8.2009

עכשיו אני מבין למה ביקורת הקולנוע העולמית במשבר. למה יותר ויותר עיתונים אמריקאים מפטרים את המבקרים שלהם. הרי מה יש להם לעשות? מה הקשר בין סרט כמו "ג`י.איי ג`ו" וביקורת קולנוע? מה אמור מבקר, יודע קרוא וכתוב, שאולי אפילו למד משהו באוניברסיטה וראה כמה סרטים בימיו, לכתוב על "ג`י.איי ג`ו"?
ואכן, בשבועיים האחרונים נדמה שעולם ביקורת הקולנוע האמריקאי נרעש למראה הסרט הזה, המבוסס על סדרת צעצועים. לא רק שהסרט עצמו זכה לכינויי גנאי, אלא שאחרי שהתברר שבניגוד לתפילות כולם הוא גם זכה להצלחה סבירה בהחלט בקופות (שאיפשרה לאולפן לתת אור ירוק לצאת להפקת סרט ההמשך) רבים טענו שזהו זה, סופית – קהל הקולנוע בעולם סובל מטמטום בלתי הפיך.

ועוד לפני הצפייה תהיתי: הייתכן? דווקא "ג`י.איי ג`ו", מכל הסרטים בעולם, הוא הסרט שגרם ללא מעט מבקרים ללחוץ על כפתורי האזעקה ולקרוא לפינוי בהול של אוכלוסיית העולם למרתפים חסיני אידיוטיות? הרי את הסרט ביים סטיבן סומרס. ואני מחבב את הברנש הזה, שמפנטז שהוא ג`ורג` לוקאס החדש והצליח לבדר אותי בסרטיו הקלילים ומלאי האדרנלין עוד קודם. הוא, מכל האנשים בעולם, הפך ללוציפר של קיץ 2009?

ובכן, מודה: הסרט הזה אידיוטי לגמרי. אבל צריך להגיד את האמת: אם הייתי בן 13 ולא הייתי כבר אחרי צפייה בכל תולדות סרטי הפעולה לדורותיהם, הייתי חושב שהסרט הזה – למרות מנת המשכל המזערית שלו – מגניב למדי. גם בגיל 13 לא חושב שהייתי מבלבל בין הסרט הזה ובין אמנות. ויותר מזה: בקיץ שהביא לנו את "רובוטריקים 2”, “ג`י.איי ג`ו" הוא בחזקת שיפור. מזערי, אבל שיפור. הוא לפחות לא לוקח את עצמו כל כך ברצינות.

ויודעים מה? יש בו אפילו סיקוונס פעולה אחד די משובח: המרדף ברחובות פריז. אבל כאן יש גם בעיה. ואם לא ראיתם את הטריילר של "ג`י.איי ג`ו": היזהרו מהספוילר בכמה השורות הבאות. מרגע שהטריילר חשף את העובדה שמגדל אייפל יקרוס בסרט, סיקוונס המרדף הפריזאי, בו מנסים צוות חיילי-העל (יחידת ג`י.איי ג`ו ההיי-טקית ואולטרה-סודית) לעצור חבורת טרוריסטים תאבי בצע וכוח מלירות טיל סופר-מתקדם לעבר מגדל אייפל, הופך נטול מתח. אם יש בעיה עם תרבות הקולנוע הקיצית והסימביוזה בין קהל בני הנוער והאולפנים שמאביסים אותו, מצוי לא בתוכן עצמו, אלא בשיווק. הקהל, כך נדמה לי, הולך לראות רק כשהוא יודע בדיוק מה הוא יקבל. והפרסומאים, בתמורה, מרכזים לו את כל השיאים כבר בבקרובים. וכך בסרטי הפעולה האלה אין שום הפתעה. אם באיזשהו פוקס אדיר הייתי נכנס ל"ג`י.איי ג`ו" אחרי חודשי התבודדות בהרים מבלי לדעת על הסרט כלום, כל הסיקוונס הזה, כולל סופו, היה מצליח לגרום לי להרים גבה מתפעלת. אני אוהב את האקשן שלי היפראקטיבי.

אחרי שהצליח לבדר אותי עם "אימה במצולות", “המומיה" ו"המומיה 2”, נדמה שסומרס הלך לאיבוד עם "ואן הלסינג". “ג`י.איי ג`ו", לפיכך, הוא סרטו הראשון מזה חצי עשור. וגם כאן, כמו בסרט הקודם, קשה להתנער מהתחושה שעבודת האפקטים לא הסתיימה. הסרט נראה כולו מוצף אפקטים מורגשים, מודבקים. וזה יוצר תחושה של בלאגן גדול בעין, אבל גם של הפקה שהתיישנה עוד לפני שעזבה את המפעל. ברגעיו הכי מקושקשים, כשהסרט מגיע אל עולם תת ימי שנראה כאילו חדרנו לממלכתו של קפטן נמו, נזכרתי ב"ג`נטלמנים מובחרים", עוד טעות קולוסלית בשיקול דעת של אולפן ושל במאי שאני מחבב, שיצא סרט קיקיוני למדי. זה לא עבד. כאן זה הפוך: כאן זהו סרט שמתרחש בעתיד אבל מתחיל בעבר, איזה שם במאה ה-17 ונדמה שזו הסצינה שמעידה, ישר על ההתחלה, שכוח המחץ לא מתאפיין בכוח המחשבה.

"ג`י.איי ג`ו: כוח המחץ": בתי קולנוע ושעות הקרנה

ככה נראה הטריילר הכי מדובר היום ברשת: הטיזר של "אוואטר" של ג`יימס קמרון:

האמת שלא נשפכתי. מרשים, אבל נראה קצת כמו פוסטר איירבראש מהסבנטיז. אם יש בסרט הזה יותר בשר, הוא לא לגמרי נחשף מהטיזר הזה שמציג העיקר עולם פיטר ג`קסוני, עם דינוזאורים בסגנון "קינג קונג" ואלפים בסגנון "שר הטבעות".

הנה פריימים למזכרת:

…זה שרוברט זמקיס הולך לעשות רימייק ל"צוללת צהובה"? בשניה הראשונה זה נשמע מרתיע, אבל תחשבו על זה רגע, זה רעיון לא רע בכלל. ולו כדי שיהיה אפשר לשמוע את סוויטת "צוללת צהובה" הגאונית של ג`ורג` מרטין בסאונד דיגיטלי מרהיב.

…. המלהקת (תיאטרון) שעידכנה בלייב בטוויטר בדיוק מה היא חושבת על השחקנים השגיעו לאודישנים אצלה?

…. הדיווח של ניקי פינק על הכשלון של הסרט "Bandslam"? קולנוען שמקורב להפקה כותב לפינק איך אולפני סאמיט לקחו את סרטו של טוד גראף, שיש בו ציניות ואפלוליות והומור שחור ופסקול מעולה ובוגר, אבל בגלל תפקיד המשנה של ונסה האדג`נס בסרט הם החליטו לשווק אותו בתור סרט לבני נוער צעירים, בסגנון "היי סקול מיוזיקל". מהתיאור שעולה במכתב, הסרט הזה נשמע חביב למדי והטענה היא שהשיווק רצח את הסרט בקופות.

… בכורת סרט הקולנוע הראשון בהפקת החמאס? ה"גרדיאן" מדווח – ומציג קטעים – מהפרמיירה בעזה של הסרט העלילתי שכתב בכיר החמאס מחמוד א-זהאר וביים מאג`ד ג`נדאיה בתקציב של 120,000 דולר, כולו במימון החמאס. הסרט "זהו עמאד עקל" מספר את סיפורו של עמאד עקל, הטרוריסט שאחראי לרציחת 13 ישראלים (חיילים ואזרחים) והיה אחד ממייסדי עז א-דין אל קאסם עד שחוסל על ידי צה"ל ב-1993. הסרט צולם בגני טל, אחד הישובים שפונו בהתנתקות, וכמה מהשחקנים בסרט הם בעצמם חברי חמאס, וארבעה מהם נהרגו מאז הצילומים בקרבות עם צה"ל. מישהו מעז להביא את הסרט הזה להקרנה בארץ?

… זה שבגן עדן כנראה (רק כנראה) עובדים על הקמת תחנת טלוויזיה? בחודש האחרון הם גייסו לשם כך את וולטר קרונקייט, רוברט נובאק ואז דון יואיט, האיש מאחורי "60 דקות" (פיליפ בייקר הול גילם אותו ב"המקור" של מייקל מאן). והבוקר נראה שגם דודו טופז רוצה לעשות שם אודישנים. אני חושב לא מעט הבוקר על הסצינה הנהדרת מתוך "עם הראש בקיר" של פאטיח אקין, בו פוגש הגיבור פסיכיאטר בבית החולים בו הוא מאושפז אחרי שנהג את מכוניתו לתוך קיר. אני בפרפראזה חופשית מהזכרון: "יש דרכים להפסיק את החיים שלך גם בלי להתאבד. סיים את החיים שלך כאן, תיעלם, סע לאפריקה לעזור ליתומים". חראם.

ואני כותב "זבל" בחיבה. למרות ש"טראש" נשמע יותר – איך נגיד – מהוגן.
אבל הנה מה שרמזתי עליו מקודם ועכשיו אפשר לפרסם. לפני כחודש ישבתי בעצלתיים על הספה והיה לי רעיון שהפך תוך דקה וחצי גם לפוסט: למה לא לנצל את הביקור המתקרב של טרנטינו לפסטיבל טראשי במיוחד של סרטי האנדרגראונד הכי הזויים שטרנטינו מכיר, ושהיוו השראה ליצירתו. אני הצעתי שאיכשהו יבקשו הסינמטקים מטרנטינו עצמו (או מהפמליה שלו) שיביאו איתם פיזית על המטוס עותקי 35 מ"מ מהאוסף הפרטי שלו.

באופן משונה ומפתיע, בסינמטק תל אביב קראו את זה והתחילו להרים טלפונים.
אז טרנטינו, כשיגיע ארצה, לא יביא איתו עותקים מהארכיון שלו. אבל חמישה סרטים אחרים שטרנטינו מחבב ושחלקם הוא הקרין במיני פסטיבלוני גריינדהאוס שערך, ושמעולם לא הוקרנו בארץ בפילם, אותרו אצל מפיץ דני ויגיעו ארצה לסינמטקים בספטמבר. הנה, מתוך תוכניית ספטמבר של הסינמטקים, שיורדת ברגעים אלה לדפוס:

אין לי באמת מושג מה מהסרטים האלה הם פייבוריטיים של טרנטינו, אבל חלקם בהחלט מייצגים כמה משיאי הטראש/גריינדהאוס/סקס-ואלימות, ואני בהחלט חושב שיש מקום להקדיש גם לסרטים האלה תשומת לב סינמטקית. אז התוכנית הזאת מסקרנת אותי מאוד.
ויש גם קרדיט חמוד בסוף ההקדמה בתוכניה:

ואני מעביר את הקרדיט שלי ישירות לשי רינגל, שהעלה את הרעיון המקורי בטוויטר שלו (למעשה, הרעיון המקורי שלו הרבה יותר דומה למה שהסינמטקים הרימו מאשר הרעיון שלי).

בכל אופן, על לא דבר. נתראה בשמחות. התוכנית תרוץ בסינמטק תל אביב מ-5.9, בירושלים מ-17.9 ובחיפה ב-24.9.

אז מה הקטע של טרנטינו עם טראש? ה"גרדיאן" בדיוק ניסה להסביר את זה שלשום.