רצות ברחובות
הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים נפתח אמש. הטקסט הבא היה אמור לעלות לאתר אתמול בבוקר. אבל לחיים, כידוע, יש לו"ז משלהם. אז הנה הוא עכשיו.
פורסם ב"פנאי פלוס", 3.9.2009
דפדפו בארכיוני הבלוג ותגלו שהפסטיבל לסרטי נשים, שנפתח אמש בפעם השישית, הותיר אותי אדיש בשנים קודמות. השנה, הפתעה: יש שם כמה סרטים שלא כדאי להחמיץ. יותר מזה, הפסטיבל גורם לי לחשוב שמא דווקא השנה – להבדיל משנים קודמות – כמה מהסרטים המשמעותיים ביותר בעולם השנה נעשו על ידי נשים (אני מחכה ומצפה ומייחל לג'יין קמפיון החדש).
אבל דווקא הסרט המוביל של הפסטיבל הוא זה שהשאיר אותי אדיש. “חלב הצער", שזכה בפרס הראשון בפסטיבל ברלין והיה סרט הפתיחה של הפסטיבל ברחובות (ויוקרן גם בפסטיבל חיפה), הוא סרט שחוץ מלהתפעל מהקומפוזיציות היפהפיות של הצילום לא דיבר אליי כלל. סרטה העלילתי השני של היוצרת הפרואנית המסקרנת (לשעבר?) קלאודיה יוסה (דוד שלה הוא הסופר מריו וארגאס יוסה) מתמקד בבחורה שמתקשרת עם אמה בשירים, וכשהאם מתה היא מתקשה להיפרד מגופתה, ומסיפוריה המזדמזמים על חוויות האונס שעברה בשנות הטרור בפרו. למרות הטיפול הלירי בנושא "קשה", הסרט יצר אצלי תחושת ניכור וחוסר עניין. ואולי זו בדיוק הסיבה שהפסטיבל הזה השאיר אותי אדיש עד כה: נדמה לי שהנושאים ו"חשיבותם", לעיתים גוברים על ערכים קולנועיים אחרים. ואולי אני סתם לא קהל היעד.
לעומת זאת, יוצגו בפסטיבל שלושה סרטים אחרים שממש לא כדאי להחמיץ. העיקרי שבהם הוא "וונדי ולוסי" של קלי רייכארט (שהוקרן בפסטיבל חיפה וכתבתי עליו בקצרה כבר אז). מישל וויליאמס בתפקיד נפלא ומינורי של בחורה בשם וונדי שרוצה לברוח מהכל ומנסה להגיע עם כלבתה, לוסי, במכוניתה המיושנת לאלסקה. כשהמכונית נתקעת והכלבה נעלמת, וונדי נתקעת בעיירה קטנה ונידחת בו היא מנסה להחליט לאן מועדות פניה. זה סרט קטנטן ופצפון ויפה מאין כמוהו, בעיקר בזכות העובדה שוויליאמס – שצילמה את הסרט זמן קצר אחרי מותו של הית לדג'ר, בעלה בנפרד – מצליחה לגרום לנו להאמין לה בכל שניה. וכמו הגיבורה של "חלב הצער", גם וונדי כל הזמן מזמזמת לעצמה (נעימה שהלחין וויל אולדהם לסרט), ונדמה שהסרט מתרחש כולו בתוך הראש שלה.
"נהר קפוא" הוא הסרט השני וביימה אותו קורטני האנט. הסרט זכה בפרס הראשי בפסטיבל סאנאנס 2008 והשנה היה מועמד לשני אוסקרים: לתסריט של האנט ולמשחק של מליסה ליאו בתפקיד הראשי. ליאו מגלמת אם חד הורית שנקלעת לסיטואציה בה היא הופכת חלק מעסק להברחת כוח אדם בלתי חוקי מקנדה לארצות הברית, בזמן שהנהר שמפריד בין המדינות קפוא ומאפשר נסיעה עליו, מחוץ לטווח הראייה של מעברי הגבול. מטאפורת הקרח הדק – של החיים במצוקה כלכלית הדוחפת מצד אחד לפעילות בלתי חוקית, ומצד שני יוצרת מעין אחוות דפוקים ונדכאים – מוצגת בסרט באופן מקסים. שלושת הסרטים האלה – “חלב הצער", “וונדי ולוסי" ו"נהר קפוא" – מציגים עולם של נשים בשולי החברה החיות ללא גברים (ולמעשה, נפגעו על ידי הגברים, פיזית או נפשית) והן יוצאות לסוג של גלות גאוגרפית מהעולם, אי שם באמצע שום מקום.
הסרט השלישי הוא "הר קירח" שביימה הקוריאנית סו יונג קים (ושהוקרן בפסטיבל ירושלים ועליו כתבתי כאן וכאן). הסרט הזה מועך: הוא מתחיל באשה שיוצאת לחפש את בעלה הנוטש ולשם כך נוטשת בעצמה את שתי בנותיה אצל גיסתה. ואז הגיסה נוטשת את הבנות את הסבתא. שוב: ככל שהמצוקה מחריפה המרחק מכל מרכז אורבני ומשהו הדומה לציוויליזציה הולך ומתאדה. למרות שסרטים על ילדים במצוקה מסבים לי סבל נורא, הסרט הזה מביט בילדות שמסתגלות במהירות לכל סיטואציה בהן הן נמצאות ומוצאות איך להפוך כל מקל לצעצוע וכל גבעה לארמון משחקים. הסרט הזה מרגש, והוא – לצד שני האחרים – עשוי להיות אחד הדברים היפים, העדינים והמרגשים שתראו השנה בקולנוע.







תגובות אחרונות