21 אוגוסט 2009 | 11:00 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

"ג'י.איי ג'ו, כוח המחץ", הביקורת

פורסם ב”פנאי פלוס”, 19.8.2009

עכשיו אני מבין למה ביקורת הקולנוע העולמית במשבר. למה יותר ויותר עיתונים אמריקאים מפטרים את המבקרים שלהם. הרי מה יש להם לעשות? מה הקשר בין סרט כמו “ג`י.איי ג`ו” וביקורת קולנוע? מה אמור מבקר, יודע קרוא וכתוב, שאולי אפילו למד משהו באוניברסיטה וראה כמה סרטים בימיו, לכתוב על “ג`י.איי ג`ו”?
ואכן, בשבועיים האחרונים נדמה שעולם ביקורת הקולנוע האמריקאי נרעש למראה הסרט הזה, המבוסס על סדרת צעצועים. לא רק שהסרט עצמו זכה לכינויי גנאי, אלא שאחרי שהתברר שבניגוד לתפילות כולם הוא גם זכה להצלחה סבירה בהחלט בקופות (שאיפשרה לאולפן לתת אור ירוק לצאת להפקת סרט ההמשך) רבים טענו שזהו זה, סופית – קהל הקולנוע בעולם סובל מטמטום בלתי הפיך.

ועוד לפני הצפייה תהיתי: הייתכן? דווקא “ג`י.איי ג`ו”, מכל הסרטים בעולם, הוא הסרט שגרם ללא מעט מבקרים ללחוץ על כפתורי האזעקה ולקרוא לפינוי בהול של אוכלוסיית העולם למרתפים חסיני אידיוטיות? הרי את הסרט ביים סטיבן סומרס. ואני מחבב את הברנש הזה, שמפנטז שהוא ג`ורג` לוקאס החדש והצליח לבדר אותי בסרטיו הקלילים ומלאי האדרנלין עוד קודם. הוא, מכל האנשים בעולם, הפך ללוציפר של קיץ 2009?

ובכן, מודה: הסרט הזה אידיוטי לגמרי. אבל צריך להגיד את האמת: אם הייתי בן 13 ולא הייתי כבר אחרי צפייה בכל תולדות סרטי הפעולה לדורותיהם, הייתי חושב שהסרט הזה – למרות מנת המשכל המזערית שלו – מגניב למדי. גם בגיל 13 לא חושב שהייתי מבלבל בין הסרט הזה ובין אמנות. ויותר מזה: בקיץ שהביא לנו את “רובוטריקים 2”, “ג`י.איי ג`ו” הוא בחזקת שיפור. מזערי, אבל שיפור. הוא לפחות לא לוקח את עצמו כל כך ברצינות.

ויודעים מה? יש בו אפילו סיקוונס פעולה אחד די משובח: המרדף ברחובות פריז. אבל כאן יש גם בעיה. ואם לא ראיתם את הטריילר של “ג`י.איי ג`ו”: היזהרו מהספוילר בכמה השורות הבאות. מרגע שהטריילר חשף את העובדה שמגדל אייפל יקרוס בסרט, סיקוונס המרדף הפריזאי, בו מנסים צוות חיילי-העל (יחידת ג`י.איי ג`ו ההיי-טקית ואולטרה-סודית) לעצור חבורת טרוריסטים תאבי בצע וכוח מלירות טיל סופר-מתקדם לעבר מגדל אייפל, הופך נטול מתח. אם יש בעיה עם תרבות הקולנוע הקיצית והסימביוזה בין קהל בני הנוער והאולפנים שמאביסים אותו, מצוי לא בתוכן עצמו, אלא בשיווק. הקהל, כך נדמה לי, הולך לראות רק כשהוא יודע בדיוק מה הוא יקבל. והפרסומאים, בתמורה, מרכזים לו את כל השיאים כבר בבקרובים. וכך בסרטי הפעולה האלה אין שום הפתעה. אם באיזשהו פוקס אדיר הייתי נכנס ל”ג`י.איי ג`ו” אחרי חודשי התבודדות בהרים מבלי לדעת על הסרט כלום, כל הסיקוונס הזה, כולל סופו, היה מצליח לגרום לי להרים גבה מתפעלת. אני אוהב את האקשן שלי היפראקטיבי.

אחרי שהצליח לבדר אותי עם “אימה במצולות”, “המומיה” ו”המומיה 2”, נדמה שסומרס הלך לאיבוד עם “ואן הלסינג”. “ג`י.איי ג`ו”, לפיכך, הוא סרטו הראשון מזה חצי עשור. וגם כאן, כמו בסרט הקודם, קשה להתנער מהתחושה שעבודת האפקטים לא הסתיימה. הסרט נראה כולו מוצף אפקטים מורגשים, מודבקים. וזה יוצר תחושה של בלאגן גדול בעין, אבל גם של הפקה שהתיישנה עוד לפני שעזבה את המפעל. ברגעיו הכי מקושקשים, כשהסרט מגיע אל עולם תת ימי שנראה כאילו חדרנו לממלכתו של קפטן נמו, נזכרתי ב”ג`נטלמנים מובחרים”, עוד טעות קולוסלית בשיקול דעת של אולפן ושל במאי שאני מחבב, שיצא סרט קיקיוני למדי. זה לא עבד. כאן זה הפוך: כאן זהו סרט שמתרחש בעתיד אבל מתחיל בעבר, איזה שם במאה ה-17 ונדמה שזו הסצינה שמעידה, ישר על ההתחלה, שכוח המחץ לא מתאפיין בכוח המחשבה.

“ג`י.איי ג`ו: כוח המחץ”: בתי קולנוע ושעות הקרנה

נושאים: ביקורת, בשוטף

השאירו תגובה