אחד הנושאים שהכי העסיקו אותי כמבקר קולנוע בשנות התשעים זו העובדה שצופי הסרטים בבית ראו את סרטי הקולנוע שלהם מקוצצים, כשחלקים נכבדים מהפריים בצדדיו, ולעיתים מעליו, חסרים מהסרט. הסרט שאתם רואים בטלוויזיה, חזרתי וטענתי, אינו הסרט שנוצר במקור. זהו מעשה ונדליזם קולנועי.

זה היה קמפיין נואש שניסה קודם כל לעורר את דעת הקהל ולהגביר את המודעות של הצרכנים: חותכים לכם, מעוותים לכם. ובשלב שני, לנסות לשכנע את בעלי ערוצי הסרטים ומפיצי הווידיאו (וגם הדי.וי.די בשלב שני) להציע ללקוחותיהם את הסרטים בגרסתם המקורית.

הנה תזכורת לעניין: סרטי הקולנוע מצולמים בפריים מלבני. הפריים הסטנדרטי באמריקה הוא מלבן ביחס הרוחב/גובה שלו הוא 1X1.85. הפריים הסינמסקופי הסטנדרטי הוא כזה שבו הרוחב הוא מעט פי שניים מהגובה: 1X2.35 (הסינמסקופ הישן, עד שנות השמונים, היה אפילו רחב מזה: 1X2.4). מכשירי הטלוויזיה הנפוצים בעולם עד כניסת מסכי הפלזמה היו כולם כמעט ריבועיים (1X1.33). היתה לזה סיבה: כשהטלוויזיה הומצאה, גם סרטי הקולנועלאורך כל שנות הארבעים צולמו באותו פריים. הטלוויזיה חיקתה את הפרופורציות של מסך הקולנוע, וממילא את עדשת מצלמת הקולנוע, איתה גם צילמו לא מעט תוכניות לטלוויזיה. אבל כשהטלוויזיה נגסה במכירות הרטיסים של הקולנוע בתחילת שנות החמישים, תעשיית הקולנוע ניסתה להכות בה בנקודת התורפה שלה: הגודל. כך הלכו לא רק המסכים וגדלו, אלא הפריים עצמם. הרעיון היה ליצור תמונות נוף פנורמיות מרהיבות ועצומות בגודלן שלידן הטלוויזיה תיראה קטנה ומסכנה.
אבל מה שקרה הוא שמאז, כבר כמעט 60 שנה שאין קשר בין צורת המסך הביתי ובין צורת המסך הקולנועי. אז כדי לראות סרט קולנוע בטלוויזיה היה צריך או לעשות זום לתוך הפריים הרחב, לקצץ את צדדיו, ולהפוך אותו ממלבן למרובע. בימי ה-VHS העליזים הקלטתי פעם מערוץ הסרטים בכבלים את "הבוגר", סרט סינמסקופי מופלא, שהראה שגם בני אדם ויחסיהם, ולא רק נופים ומיוזיקלס, נראים טוב על מסך רחב (הצרפתים, כמובן, גילו את זה קודם), כשבסצינה שבה בנג`מין שואל את גברת רובינסון האם היא מנסה לפתות אותו רואים רק את קצות אפיהם בצידי המסך, ועיקר הפריים ריק, עם רק כתמי צבע ללא פוקוס. הייתי מציג את הסצינה הזאת בפני אנשים/תלמידים/קהל, ואז שולף את קלטת הווידיאו המיובאת, עם הפריים הסינמסקופי המקורי – וראו זה פלא: גם דסטין הופמן וגם אן בנקרופט נמצאים במלואם בסצינה הזאת, ולא רק האפים. הקומפוזיציה היתה כזו שהפריים בגרסתו הטלוויזיונית הציג חלל. (אגב, אני בטוח שצפיות ביתיות כאלה גם עשו נזקים לתיאוריות קולנועיות אקדמאיות, שכן חוקר קולנוע שלא בא מרקע קולנועי עשוי היה ללכת ולפתח תיאוריות מרחיקות לכת על "תפקיד האף בקאונטר-קולצ`ר האמריקאי בסוף שנות השישים" מבלי להבין שהוא צפה בגרסה מעוותת ומסורסת של הסרט).
כדי להילחם בסרטים כאלה בהם הקומפוזיציות מרוכזות בפינות, המציאו המפיצים באמריקה חטא קטסטרופלי נוסף: Pan and Scan. בזמן הטלסינה (העברת הסרט מפילם לווידיאו) הוסיף הטכנאי תנועות מצלמה קטנות מצד אחד של הפריים לצד השני, כדי להבטיח שמי שמדבר יהיה במרכז מסך הטלוויזיה. Pan and Scan הוא בעיני חטא גדול יותר מקיצוץ הפריים, כי הוא מוסיף תנועות מצלמה שלא היו במקור ובכך משנה לחלוטין את אוצר המילים והדקדוק הקולנועי של היוצר. בגרסה המקוצצת לפחות אנחנו יודעים שקיצצו לנו ושמשהו חסר. ה-Pand and Scan (למי שלא הבחין בכך שתנועות המצלמה רובוטיות) הסתיר את הוונדליזם באמצעות ונדליזם חמור בהרבה.
וכך ראו סרטים בטלוויזיה מאז שנות החמישים ועד ממש השנים האחרונות. ערוצי טלוויזיה שניסו להציג סרטים בפריים הסינמסקופי המקורי – כלומר, להפוך את הפריים הטלוויזיוני למלבני על ידי הוספת פסים שחורים מעל ומתחת לתמונה – קיבלו טלפונים זועמים מצרכנים שהיו בטוחים שהטלוויזיה שלהם התקלקלה. קלטות וידיאו שיצאו בגרסת המסך הרחב הוחזרו לחנויות כי הקהל חשב שיש שם תקלה. וכשהמודעות לשימור הפריים הלכה והתחדדה בשנות התשעים ויותר ויותר סרטים יצאו גם בגרסת מסך מלא וגם בגרסת מסך רחב, רוב העותקים נמכרו לגרסאות המסך המלא. שוב עניין של מעשי אלימות בגלל היעדר חינוך.

המצב הזה גרם ליוצרים לשנות את האופן בו הם עובדים, כדי שסרטיהם לא יסורסו בעת המעבר למדיום הביתי (שכן, צריך להודות: הסרט חי רק חודשים ספורים בבתי הקולנוע, ואז נצח במכשירי הטלוויזיה). סטיבן ספילברג, שצילם את סרטיו בשנות השבעים בסינמסקופ, החליט מרגע ששוק קלטות הווידיאו נהיה פופולרי, לוותר על הסינמסקופ, כדי שסרטיו לא יקוצצו בטלווייה. כנ"ל וודי אלן ומרטין סקורסזי.
המצב השתפר למדי עם כניסת הדי.וי.די. בתחילה באמצעות העובדה שאפשר להכניס על דיסק אחד גם את גרסת המסך המלא וגם את גרסת המסך הרחב (נחמד איך היופמיזם הלשוני יוצר את העיוות הכי גדול: כשאומרים "מסך מלא" הכוונה היא שמסך הטלוויזיה שלך מלא כולו בתמונה, ללא פסים שחורים, התוצאה היא שאתם מקבלים את ההפך הגמור מ"מסך/פריים מלא").
בישראל, בגלל שאנחנו אוהבים לפגר אחרי העולם, לקח גם למפיצים לא מעט זמן להבין שדי.וי.די זה לא כמו VHS, וכך קרה שהדי.וי.די של "כנופיות ניו יורק" (בו סקורסזי צילם בסינמסקופ) מציג בגרסה הישראלית פריים מרובע ומסורס. והיו עוד כאלה. נדמה לי שבשנים האחרונות החטאים ה
אלה הלכו ונעלמו, או לפחות לא הגיעו לתשומת ליבי.

ואיכשהו נדמה שכל הדיון הזה התפוגג לגמרי בשנתיים-שלוש האחרונות כשיותר ויותר בתים הצטיידו במסכי פלזמה ו-LCD שהפרופורציות שלהם רחבות בהרבה מהמסכים הריבועיים יותר של העבר.
אבל גם כאן, צריך לשים לב, מקצצים לכם בפריימים. פחות, אבל עדיין. מאיזושהי סיבה לא ברורה של מחדל בעל השלכות היסטוריות מישהו קבע שהפרופורציות של המסכים הרחבים יהיו 16X9. כלומר: 1X1.77. כלומר שמסכי הטלוויזיה כיום הם עדיין פחות רחבים מהפריים הקולנועי הסטנדרטי. כלומר, שעדיין מקצצים בשוליים.
כשעלה ערוץ יס HD לשידור ניסיתי להבין שם למה הסרטים שצולמו בסינמסקופ לא משודרים בסינמסקופ. עדיין. אחרי כל מה שעברנו: מסכים גדולים ורחבים, איכות היי דפינישן, נדמה היה שהעולם הבין את הלקח והלך על חוויית איכות הצפייה המדויקת והמושלמת ביותר. אבל עדיין זה לא ככה. התשובה שקיבלתי: ככה מגיעים הסרטים מהאולפנים. שזה הדבר הכי אידיוטי: כי גם הצופה הנבער ביותר שלא מוכן בשום אופן לראות בדל פס שחור על המסך שלו, יכול בלחיצת כפתור בשלט לעשות את שינוי הפרופורציות האלה לבד. האולפן והערוץ יכולים לשדר את הסרט בגרסתו המושלמת ביותר והכוח להכריע איך זה יראה בבית מצוי בידי הצופים. (ואכן, יש לציין, שפה ושם מוצגים סרטים בפריים הסינמסקופי המקורי, אבל זה נראה אקראי לחלוטין, ובוודאי שאין לזה שום ציון מוקדם במדריכי השידורים). לכן דעו: כשהערוצים הדיגיטליים מתגאים בשידור של "מסך רחב", זה מסך רחב יחסית למסך הישן (ואכן תוכניות הטלוויזיה האמריקאיות כבר מצולמות, כסטנדרט, בהיי דפינישן ובפורמט 16X9).
בגלל שאת רוב הצפייה הקולנועית הביתית שלי אני ממילא עושה בדי.וי.די, שם אני מקפיד לקבל את הפריים המקורי ואת מיקס הסאונד המקורי, הצלחתי להתעלם מהזוועות שזכיינים עושים לסרטים (סיפרו לי, אבל לא ראיתי, שסרטים ישראליים שצולמו בסינמסקופ בשנים האחרונות, למשל "עטאש", לא שודרו כסרטים סינמסקופיים בהקרנות הטלוויזיוניות שלהם. אם מישהו יודע לכאן או לכאן, שיעדכן).

אז למה נזכרתי בכל הסיפור הזה שנים אחרי שהדחקתי אותו? כי סטיבן סודרברג כתב ברבעון של ה-DGA (גילדת הבמאים) טקסט מלא רשפים וכעסים על מפעילי ערוצי הפרימיום באמריקה על האופן שבו הם מסרסים את סרטי הסינמסקופ, גם בעידן שאמור להיות נוח לפריימים רחבים. הוא קורא לעמיתיו הבמאים לשים לזה סוף, ומחלק ציונים לערוצים השונים.

=============

ויש גם בדיחה פנימית: סודרברג מזכיר שגם העניין עם הפריים הסטנדרטי המקורי (1.33) לא ממש מקבל מענה במסכים הרחבים. אבל מוסיף: "אבל אף אחד כבר לא משתמש בפריים הזה, חוץ מהמתנשאים הדפוקים האלה שעשו את `הגרמני הטוב`".

א.
קוונטין טרנטינו מציג (הרשימה הפופולרית): 20 הסרטים שהוא הכי אוהב מ-17 השנים האחרונות, מאז שהוא נהיה במאי (ב-1992):

ב.

קוונטין טרנטינו מציג (הרשימה האיזוטרית): 20 הסרטים והפוסטרים שאתם חייבים לראות.

ג.
וזוכרים את הפוסט הזה? יש לי עדכון משמח למדי לגביו. ממש תכף.

הבוקר ישודר ביס הסרט התיעודי "הסיפור מאחורי פיקסאר" – שמציג את הרצף הדי פנומנלי של אולפן הקולנוע הכי מדהים מאז ימי תור הזהב של הוליווד. הסרט לא ממש מפענח איך הם עושים את זה, איך הם גורמים לזה שכמעט כל הסרטים שלהם כה מופלאים (ההסברים די טריוויאליים: "אנחנו עושים את הסרטים שאנחנו היינו רוצים לראות"), אבל הוא מציג את העלילה שמתחילה במחזור אחד בקאל-ארטס (מחזור בו למדו ג`ון לאסיטר, טים ברטון, בראד בירד וג`ון מאסקר), ממשיכה בדיסני, לוקאספילם, אפל, ומ-1995 מתחילה רצף פנומנלי של סרטי קולנוע, שהגרוע ביניהם היה סתם "מצוין", וכל השאר היו פנומנליים ומעלה. ומדהים עוד יותר: הם לא רק נפלאים מבחינה אמנותית, הם לא רק מושלמים מבחינה תסריטאית, הם לא רק פורצי דרך מבחינה טכנולוגית – הם מצליחים להיות גם הצלחות כלכליות ומסחריות עצומות. האולפן הזה צריך להיות המודל עליו בנויים כל האולפנים וכל הזכיינים: לעבוד מהלב ובלי פשרות, ולקצור תשואות ורווחים. הצפייה ב"למעלה", אחרי צפייה בסרט התיעודי הזה, מפעימה כפליים – כשמציבים את "למעלה" על הרצף של "וול-E", "רטטוי", "משפחת סופר-על", "מפלצות בע"מ", "למצוא את נמו", ושני סרטי "צעצוע של סיפור", וכשמבינים שהעבודה על כל הסרטים האלה נעשית באופן של בריינסטורמינג שיתופי על ידי אותו גרעין קבוע של צוות קריאטיבי, התפוקה של פיקסאר הופכת על-טבעית ממש. אין שום היגיון יצירתי ומסחרי שיכול להסביר כזה רצף. בעצם יש: האנשים האלה – ואין לי מושג איך – ממש יודעים מה הם עושים.

(עוד דבר שעולה מהסרט על פיקסאר הוא האופן בו החברה הזאת עומדת בחוד החנית הטכנולוגית. מהבחינה הזאת, "למעלה" מייצג בפעם הראשונה רגע בו החברה משתרכת אחריה מתחריה ולא מובילה עליהם – באימוץ את טכנולוגיית ההקרנה התלת מימדית, שהחלוצה שלה היתה דווקא המתחרה דרימוורקס, וכעת פיקסאר מיישרת קו).

למעשה, יש עוד סטודיו בעולם שיש לו רצף דומה של שילוב בין הצלחות אמנותיות והצלחות מסחריות. קוראים לו סטודיו ג`יבלי, והוא בבעלותו של היאו מיאזאקי, אמן האנימציה היפני.  רוב סרטיו של מיאזאקי (בוודאי האחרונים, אבל אולי גם לפני כן, אני לא עד כדי כך בקיא), שברו קופות ביפן, וחלקם אפילו שברו שיאי הכנסות. ג`ון לאסיטר הוא מעריץ של מיאזאקי. וב"למעלה", בפעם הראשונה, גם רואים את זה.

אני מהמר שכל הסיפור של "למעלה" התחיל מהדימוי הכה מרהיב שעומד בבסיסו: הבית שמתרומם על ידי אלפי בלונים. מפתיע שלא דרימוורקס הגו את הסרט הזה: הרי בלוגו שלהם מרחף ילד עד הירח עם בלונים. יש משהו בדימוי הוויזואלי הזה – שמזכיר קצת את בית חברת הביטוח של מונטי פייתון שהופך לספינה, בסרטון הפותח את "טעם החיים" – שהופך איקוני באופן מיידי. ומהדימוי הזה פיט דוקטר (הבמאי של "מפלצות בע"מ") ושותפיו לפיקסאר ריחפו אל אחד הסרטים הכי הזויים והכי סוריאליסטיים שהם יצרו. למעשה, כה משונה הוא הסרט לפרקים עד שציפיתי שבסופו יקיץ גיבורו משינה ונגלה שהכל היה חלום. אין ספק שדימויי הרחיפה והמרדפים, הטיפוסים, הסולמות והכלבים המדברים צפו אי שם מהחלומות של יוצרי הסרט. לסרט הזה יש תחושה של חלום.

פתיחת הסרט, המציגה את סיפור חייו של קרל פרידרקסון – גיבור הסרט, שלומד במהלכו גם שלא מאוחר להגשים חלומות ולצאת להרפתקאות, אבל גם שאסור להחמיץ את ההרפתקאות שחולפות מתחת לאפו בזמן שהוא חולם על ההרפתקאות שחמקו ממנו – היא מרגעי המופת של פיקסאר. שוב, עם מינימום מילים (כמו ב"וול-E"). זה כמו סרט קצר העומד בפני עצמו, והוא מרגש מאין כמוהו.

"למעלה" מציג את אחת הדמויות הכי מקוריות שנראו בסרט הוליוודי. בוודאי בסרט אנימציה שלכאורה מיועד לילדים: קשיש. הוא בודד, הוא נרגן, הוא צועד בקושי, נתמך על מקל, והוא מנסה להתנתק מהעולם. "למעלה" הוא לסרטי הילדים מה ש"דו קרב" של דויד גרוסמן הוא לספרות הילדים: סרט שמציג את המפגש שבין נער דחוי, ובין קשיש שהוא מנסה להתיידד איתו, וקשיש נוסף שהופך לאויב שלו. ודווקא הסרט הזה, שהוא ההפך המוחלט מ"וול-e" ("למעלה" מוקסם מהעבר כשם ש"וול-E" מוקסם מהעתיד), חושף את העוצמה של פיקסאר, בוודאי בהשוואה לדרימוורקס: הם חושבים על סרטים קלאסיים, על סרטים מבוססי עלילה, סרטים גדושים ברגש, חמלה ולב (בשעה שדרימוורקס עובדים על אקשן ובדיחות).

במצעד הסרטים האהובים של פיקסאר, "וול-E" נותר בצמרת, אבל "למעלה" קופץ לאיזורי "רטטוי" כסרט שמאתגר כהוגן את בלוטות הקסם.

שתי הערות לגבי הדיבוב העברי:

1. מ-2001 גיליתי את עולם הדיבוב לעברית והזדעזעתי מהשפה המיושנת שהולבשה על סרטי דיסני כמו מעיל צמר ארוך וכהה ביום קיץ לוהט. השיא של הדיבוב האולד-סקולי הגיע עבורי ב"מלך האריות 3" (סרט אהוב עלי מאוד), בו טימון אומר skylight (אחרי שהוא פוער חור בתקרת המאורה בו הוא חי), ובעברית זה תורגם ל"אור מהשמים". מאז התחלף דור המדבבים, והתענגתי על כמה סרטים שבעברית נשמעו לא פחות טוב מאשר באנגלית (אני עדיין חושב שהגרסה בעברית של "תזיזו ת`רגליים" טובה מהגרסה האנגלית). אבל ב"למעלה" התגלו כמה סדקים שהתחילו להדאיג אותי וגרמה לי לתהות האם תקופת הזהב של הדיבוב לעברית מתקרבת לסיומה. הכי הציק לי שבכל פעם שהכלבים כינו את ראסל mailman בעברית תרגמו את זה ל"איש הדואר" במקום ל"הדוור". לא משנה לי אם זה נעשה למען דיוק תנועות השפתיים, ברגע שהתרגום הופך מילולי מדי ובכך יוצר הזרה של המשמעות, הוא משבש את הסרט ופוגע בו.

2. עוד תלונה (זהירות, ספוילר קטן). ברגע השיא הרגש של הסרט, כשקרל מדפדף באלבום של אשתו המנוחה ומגלה את הדפים שלא ראה קודם, הוא מוצא שם גם הקדשה פרי עטה בסוף האלבום. כתוב בה: "תודה על כל ההרפתקאות, עכשיו לך תמצא הרפתקאה חדשה". משום מה המשפט הזה לא מדובב לעברית, כאילו מדבבי הסרט מצפים שהילדים שמגיעים לצפות בו יצליחו לקרוא אותו באנגלית.

3. ומהכיוון ההפוך לחלוטין: הליהוק של יוסי קאנץ בתור המדבב של קרל פרידריקסון (אד אסנר בגרסה האנגלית) הוא לא פחות מהברקה. קאנץ גילם פעמיים את דוד בן גוריון (ב"עכשיו או מעולם לא" של איתן לונדנר ו"אלטלנה" של אלי כהן). הוא לא רק קרל פרידריקסון מצוין, הוא אפילו קצת דומה לדמות:

ואם לא הקרינו את "מעונן חלקית" לפני "למעלה" בהקרנה בה נכחתם, הנה הסרט.

"למעלה": בתי קולנוע ושעות הקרנה

"הזמן שנותר", סרטו של אליה סולימאן, גאל את פסטיבל ירושלים. אחרי שבוע רב תסכולים בחיפוש אחר יצירות מופת, מצאתי את האחת והיחידה של הפסטיבל, ואחד הסרטים הטובים והמשמעותיים שראיתי עד כה ב-2009.
(למען ההגינות אוסיף שאם הייתי צופה בסרטים הישראליים העלילתיים שהוצגו בפסטיבל הייתי מרגיש מסופק יותר מהמצאי הפסטיבלי, בעיקר מול "עג'מי" ו"לבנון" המצוינים, אבל בהם כבר צפיתי קודם בהקרנות האקדמיה).

"הזמן שנותר", החלק השלישי בטרילוגיה של סולימאן שהתחילה ב"כרוניקה של היעלמות" והמשיכה ב"התערבות אלוהית", מתחיל עם זכרונותיו של פואד סולימאן, אביו של הבמאי, מ-1948. הסרט, שהוקרן אתמול (17.7), נפתח ב-16.7.1948, יום כניעת נצרת במלחמת השחרור. האופן שבו סולימאן מביים את דעיכת ההתנגדות הערבית בגליל היא מהרגעים הקולנועיים המושלמים בתולדות הקולנוע הישראלי (ואני מקווה שסולימאן יסלח לי שאני מנכס את סרטיו לקורפוס הקולנוע הישראלי). בשליפה, אני זוכר יוצרים כמו עלי נאסר או משה מזרחי עוסקים בנושאים דומים, או בתקופה הזאת, אבל הקולנוע הישראלי תמיד עיצב את "אירועי התקופה" כמסמך, כאילוסטרציה, כניסיון לדמיין איך זה באמת קרה. מגיע סולימאן ומביים את האירועים כמיצב, כקומפוזיציה, כרעיון קונספטואלי. אצל סולימאן, כל פריים ראוי למסגור מפאת יופיו, ואז להתבוננות שנייה מהורהרת מפאת עוצמתו הרעיונית. כשגברי נצרת מושארים בחורשה, הם על הברכיים, עיניהם קשורות בפלנלית, ידיהם מאחורי הגב, אבל סולימאן מתמקד במרכז הפריים דווקא בעץ. וכך, במבט מרוחק וסטטי, נראים השבויים הנצרתיים, כסוג של שיחים משונים הנטועים בחורשה. כשבהמשך תגיע נזירה להשקות אותם, הדימוי הבוטני יושלם.

סולימאן מתחיל את סרטו מדימוי ששואל במידה שווה מתיאו אנגלופולוס ומ"איזור הדמדומים": מונית נקלעת לסופת בזק, והולכת לאיבוד בגשם, הברד, הברקים והערפל. אבל עד מהרה סולימאן חוזר לעולם הדימויים המקורי שלו ושכה שבה את ליבי: זה של ז`אק טאטי. אם "כרוניקה של היעלמות" היה "חופשתו של מר הולו" שלו, "הזמן שנותר" הוא ה"פלייטיים" שלו. סרט שהעיצוב בו מוקצן יותר, והבדיחות מרוחקות יותר, כמעט בלתי נראות.

אני חושב על הפילמוגרפיה של סולימאן מנקודת מבטה של הסמטה הקטנה בנצרת בה צולמו כמה וכמה סצינות בשלושת סרטיו, ואיך הסמטה הזאת בוודאי לגלגה לקולנוען שב-1996 הגיע עם צוות ישראלי קטן, ועם צוות שחקנים שכלל את הבמאי וחבריו, וב-2008 מגיע לאותו מקום עם צוות שהיה בוודאי גדול בהרבה, עם דני גלובר כמפיק, והבמאי עדיין בתפקיד הראשי, אבל הפעם לא ממצוקה תקציבית, אלא כי פניו הפכו לסמל. סולימאן ממשיך לגלם את עצמו כאורח בנצרת ובשטחים, תמיד זר בכל מקום, והוא מביט במבט חתום שנראה כאילו הוא התייאש משני הצדדים במידה שווה.

"הזמן שנותר" הוא סרט מפויס בהרבה מ"התערבות אלוהית", שצולם בימי האינתיפאדה השנייה. ההתפייסות העיקרית, דומני, היא של סולימאן עם הוריו, שהסרט מוקדש להם.
ב"כרוניקה של היעלמות" משתתפים שני הוריו של סולימאן, בתור הוריו של הגיבור. באחד הדימויים הזכורים בסרט, אביו נראה נרדם מול הטלוויזיה בדיוק כשמתנגן בערוץ 1 המנון ישראל. זה הוא ההומור הסולימאני: הערבי שאדיש לטקסים הלאומיים הישראליים, עייף מהם, ולא מתוכנת לקפוץ לדום מולם. אבל אולי היתה כאן גם ביקורת כלפי הוריו, על עצימת העיניים, ההירדמות, ההסכמה. מאז "כרוניקה של היעלמות" מתו שני הוריו של סולימאן. ו"הזמן שנותר" הוא מציג את הביוגרפיה של אביו, ולבסוף את אמו, שמפנה את ראשה לכיוון השני כשהזיקוקין דינור מאירים את שמי נצרת ביום העצמאות הישראלי. לא עוד נמנום, אלא בחירה ערה ומודעת, גם אם היא נעשית בהפניה זעומה של הראש לצד השני.

ב"התערבות אלוהית" פינטז סולימאן על טרוריסטים פלסטיניים בתור נינג'ות. ב"הזמן שנותר" הוא מפנטז על הפלסטינים כקופצים במוט, שמסוגלים לנתר מעל חומת ההפרדה בקפיצה אחת. במקבץ הסרטים הקצרים "סיפורים על זכויות אדם", הסרטון הכי מוצלח היה של האני אבו-עסאד, ובו קבוצת ילדים מחפשת מצלמה כדי לצלם את סרט הגנגסטרים שהם רוצים לביים. והם מוצאים מצלמה: מצלמת האבטחה שעל חומת ההפרדה. אז הם ממחיזים את סרטם מולה, ונעים ימינה ושמאלה כשהיא זזה, כדי לא לצאת מטווח הראייה שלה. ועכשיו מביא סולימאן את הקופץ במוט שלו, מעל החומה. (כשכמה דקות לפני כן הוא ביים סצינה במונית פורד טרנזיט בדרך לראמאללה, במה שנראה כמו הומאז` לסרטו של אבו-עסאד).

יש משהו בהומור ובנקודת המבט של איליה סולימאן שמזכירים לי את טוריו של סייד קשוע ב"מוסף הארץ". הסרט התיעודי "סייד קשוע: פחדן מילדות" חשף את אחורי-הקלעים של הטור, הספרים וסדרת הטלוויזיה, והראה שקשוע לא ממציא דבר: הפחד, בית ההורים בטירה, אשתו, הבנות, אבל גם המודעות הגדולה לצבת האידיאולוגי שהוא לחוץ בתוכו. קשוע בחר לפעול מתוך ההוויה הישראלית – לכתוב בערבית, בעיתון ישראלי, לפרסם בהוצאות ישראליות. ולמרות שהוא מוקע על ידי הערבים, הוא טוען, כנראה בצדק, שאם היה כותב אותם דברים בערבית, בהוצאה ערבית, אף ערבי לא היה קורא אותו.

קשוע וסולימאן משתמשים שניהם בעצמם, בהוריהם, בחוויותיהם, ושניהם מתמקדים בסיפור האישי הקטן – שנראה לכאורה מנותק מסיפור לאומי רחב – ומספרים אותו בציניות, בשימוש באירוניה, ועם הומור יבש (שהאמריקאים קוראים לו deadpan), שנראה שהוא מוביל לפאנץ', אבל בסוף מתהפך ומוביל לסטירה.

סולימאן היה שם, במצב של קשוע. את "כרוניקה של היעלמות" הוא הפיק במימון קרן הקולנוע הישראלי, ולא היתה לו בעיה להגדיר את הסרט כקו-פרודוקציה ישראלית. הוא גם שמח להציג את הסרט בפסטיבל ירושלים, והתארח בו, והתראיין בו, והכיר תודה לכך שפסטיבל ירושלים היה אחד הראשונים שזיהו אותו ונתנו לו במה. אבל היה לזה מחיר: הממסד הערבי הפנה עורף לסרט, שכן אם ערבי מפיק סרט בשיתוף הממסד הישראלי הוא בחזקת משת"פ. ומאותו רגע סולימאן ניתק מגע מישראל (האינתיפאדה השנייה בוודאי לא עזרה לתחושת הקרבה שלו). אין לי ספק שבהקרנה אתמול בירושלים "הזמן שנשאר" הובן הרבה יותר טוב מאשר ההקרנה של הסרט במאי בפסטיבל קאן, ובכל זאת, הסרט ניתן לפסטיבל להקרנה חד פעמית וסולימאן היה, שוב, נפקד נוכח. לפסטיבל הוא לא מגיע יותר.

קשוע מדבר על דילמת המשת"פ בסרט התיעודי עליו. זה בלתי נתפס לצופה ישראלי/יהודי לקלוט את זה, שמישהו שהוא יליד הארץ (גם קשוע, גם סולימאן וגם אבו-אסעד הם ילידי ישראל), אבל שמרגיש שגם הממסד הישראלי וגם הממסד הערבי עוין אותו, ובכל רגע נתון מסוגל להתהפך עליו. סולימאן ואבו-אסעד עשו את הבחירה שלהם: הם עזבו את ישראל והעבירו את פעילותם האמנותית לחו"ל. לעומתם, קשוע עבר לגור בשכונה יהודית בירושלים, מנסה להתבולל עוד יותר, אבל המחאה שלו ככה גם נהייתה מושחזת יותר. אולי זה הבדלים בין האופי של היוצרים, ואולי זה ההבדלים בין המדיומים (קולנוע צריך תקציבים, כוח אדם, תמיכה רב לאומית, והוא גם חיה פוליטית יותר, לכן קל להם יותר למצוא מימון על ידי הפניית גב לישראל. ספרות היא עבודה יחידנית, ספונה בחדר, שאולי זקוקה כמה שיותר קרבה למושא הכתיבה ולא ריחוק ממנו). ובראי ההיסטוריה, אין לי מושג למי יש את הכוח הגדול ביותר להביא למחאה שתביא שינוי ואולי לבסוף גם שלום: ליוצר הערבי שחי בין הישראלים, או ליוצר הערבי שחי בגלות. ובעיקר, קשה לי להכריע מה הייתי אני עושה אם הייתי במקומם.

סצינת התרסקות המטוס היא כלום לעומת סצינת הרכבת התחתית הכי טובה מאז "מת לחיות 3"

פורסם ב"פנאי פלוס", 27.5.2009

הו, איזה ברדק מופלא. אלכס פרויאס – במאי אוסטרלי ממוצא יווני שנולד במצרים – הוא כבר למעלה מעשור אחד היוצרים שהכי מרתקים אותי בהוליווד, זאת למרות שחמישים אחוז מסרטיו לא היו כה מוצלחים, ובחמישים האחוז האחרים דבקה קללה משונה שהפכה את פרויאס מבמאי סופר-מוכשר לבמאי חסר מזל. סרטו החדש, “הנבואה", הוא המיטב והמירע של כל סרטיו, יש בו רגעים מופלאים, ומולם רגעים מביכים, יש בו רגעים של גדולה, ורגעים של בלאגן קולנועי ורעיוני כה מסיבי שנדמה שהסרט לא יצליח להילחץ ממנו. אבל למרבה ההפתעה, והעונג, הכל מתאחה לבסוף ומגיע לקרשצ`נדו שמצליח להפתיע (אם כי, הוא כה רחוק מנקודת המוצא של הסרט, שהוא עשוי לקומם חלקים מצופיו, שלא יסכימו ללכת כל כך רחוק בפתרונות שהסרט מציע).

פרויאס אחראי על שניים מסרטי הז`אנר שאני הכי אוהב משנות ה-90: “העורב" ו"עיר אפלה". שניהם סרטים אפלים מאוד שנוגעים בדיוק בנושאים שעניינו את פרויאס גם בעבודותיו הפרטיות: עולם החלומות, המקום בו המציאות מתפרקת לסוריאליזם; והעולם שנמצא מחוץ לטווח חושינו. אלא שגורלם של שני הסרטים האלה לא היה טוב: באמצע צילומי "העורב" נהרג כוכב הסרט ברנדון לי. ו"עיר אפלה" נכשל בקופות והפך את פרויאס למוקצה מבחינת האולפנים. הוא ביים עוד סרט רוק קטן וסימפטי אבל נטול ייחוד באוסטרליה וחזר בשנות ה-2000 לשלם את חובו להוליווד בבימוי "אני, רובוט". בלי תאונות קטלניות ועם הכנסות נאות בקופה, פרויאס שוקם, אבל במחיר האינטגריטי שלו: “אני, רובוט" היה כמעט נטול נוכחות לכל מה שהפך את "העורב" ו"עיר אפלה" לגדולים. זה היה סרט של ועבור וויל סמית, ובדרך פרויאס הקריב גם את יושרת המד"ב שלו, בעיבוד לא הכי נאמן למקור של אייזיק אסימוב. וכך, שוב, יצא פרויאס לגלות. והנה הוא חוזר. וראו זה נס: “הנבואה" הוא הסרט הכי אלכס פרויאסי מאז "עיר אפלה". לא רק שלרגעים – בעיקר מהאמצע עד הסוף – חוזרים לזהות את מגע ידו, ושיש בו כמה להטוטי קולנוע מופלאים, אלא שזה בהחלט סרט שקרוב לנושאים בהם טיפל  קודם ומוסיף להם עוד.

בשורה התחתונה, מתחת לכל ענייני האימה, מדע בדיוני, מתח ואפוקליפסה שהסרט עוסק בהם, זהו עוד דיון שאופייני לקולנוע – מ"סולאריס" ועד "קונטקט" – לעשות במדע בדיוני שימוש כדי להעלות שאלות על מדע מול אמונה. האם הם סותרים זה את זה, או נובעים מאותו מקום. בכל הסרטים האלה השורה התחתונה זהה: האמונה מתחילה בנקודה בה הידיעה מסתיימת. וגם המדען, אחרי כל הבדיקות האמפיריות והתצפיות בשטח, צריך לבסוף להפעיל את נקודת האמונה שלו (אפילו "מלאכים ושדים", בדרכו ההיסטרית, עוסק בזה).

"הנבואה" משוטט בנתיבי עלילה הולכים ומתעבים. בכל פעם נדמה שהסרט הופך למשהו אחר. הוא מתחיל כסרט על טבעי, ואז הופך לסרט אימה די מלחיץ (הפסקול של מרקו בלטרמי לרגעים היסטרי מדי, אבל עובד מצוין ביצירת לחץ), ואז פונה לכיוון היצ`קוקי, של מעקב, חקירה ואשה מסתורית, ואז עולה על מרכבת המדע בדיוני ונכנס למקום שאליו, אני מודה, לא ציפיתי שיגיע. הרגע הזה, בו הסרט חושף את כוונותיו האמיתיות מסוכן למדי. זה מקום בו סרט יכול לקרוס. הוא נמצא בסכנה להיות מופרך מדי. אבל כאן, בידיים של פרויאס, ובייחוד כשנזכרים ב"עיר אפלה" ובמקומות אליהם הגיע הסרט ההוא, איכשהו הכל מתאחה ומתרכז. כהפקה עצמאית חוץ-הוליוודית, יש משהו קצת מקושקש בעיצוב ובאפקטים, אבל דווקא העשייה הפחות מלוטשת עוזרת לסרט. כי יש בסרט משהו כמעט אנטי-הוליוודי. הוא מעז ללכת רחוק יותר מסרטים אחרים, כל נקודה שהסרט נוגע בה מגיעה למקום די קיצוני. וגם האימפליקציות הרוחניות שהסרט רומז אליהן, לא נטולות עניין ובעיקר, לא ממש מתחמקות מאמירה ברורה.

"הנבואה" מתחיל כשלידיו של ניקולס קייג' מגיע נייר שנכתב 50 שנה קודם ושבכוחו לנבא את כל האסונות שקרו (וכנראה יקרו) מאז כתיבתו. בתחילה נדמה שהסרט עוסק בניסיונותיו של הגיבור לעשות בנייר שימוש ולמנוע את האסונות. אבל לא. מתברר שהעסק מורכב מזה. גיבורנו הוא פרופסור לאסטרופיזיקה, ואביו כומר. הפרופסור איבד את אמותנו באל. והוא מאמין שכל מה שקורה הוא רצף של תאונות וצירופי מקרים. מה שלא מסביר למה הוא נתן לבנו את השם קיילב (כלב), מי שהיה אחד מ-12 המרגלים שנשלחו לבדוק את ארץ ישראל בהוראת משה רבינו. קיילב היה איש מאמין. וגם המפתח לאמונה של הגיבור מצויה בידי בנו. אלא שהבן – למרבה אימת הצופים – מתחיל לשמוע דברים משונים ולראות אנשים משונים. וכאן חושיהם של מעריצי פרויאס נדרכים: האנשים המשונים האלה, האם הם נצר וזכר ל"אורחים", אותם אנשים הנכנסים לחלומותינו ב"עיר אפלה" (ובכלל, לפרויאס יש עניין עקבי עם חלומות).

אלא שפרויאס בצד, “הנבואה" הוא קודם כל "סרטו החדש של ניקולס קייג`”. וקייג` הזה הוא בעיה: מצד אחד הוא נראה הכוכב הכי גדול שכנראה ממש אוהב ומחפש סרטי ז`אנר קצת שונים, מצד שני הוא כמעט תמיד מהווה נטל על הסרט. הוא זה שמאפשר לסרט לקרות, מבחינה כלכלית, אבל כבר שנים שהוא לא הופיע בתפקיד שבאמת התאים לו. כלומר, כדי ליהנות ממש מ"הנבואה" תצטרכו לדמיין שחקן אחר בתפקיד הראשי. אבל בסרט שעוסק באשמה ותיקון, בסופים והתחלות, קייג' הוא כנראה המס שפרויאס היה צריך לשלם כדי להתחיל לחזור לכושר. “הנבואה" אינו "עיר אפלה", אבל הוא הסרט הראשון של פרויאס מאז, שיכול לעמוד על אותו מדף מבלי להסמיק. וזה יוצר שחיוני שימשיך לאתגר את עצמו, ואותנו. הוא כביר.

ושימו לב לנקודה מעניינת. במערכה האחרונה, כשהווליום של העניינים התיאולוגיים עולה בסרט, מדבר ניקולס קייג' עם אביו הכומר על עניין הקשור בנבואה והתגלות עליו דיבר אביו בדרשה בפנטקוסט. פנטקוסט הוא החג הנוצרי המקביל לחג שבועות היהודי. והנה, הסרט שיצא במרץ באמריקה, מגיע לישראל בדיוק בערב שבועות. סימן? שנילחץ?

"הנבואה": בתי קולנוע ושעות הקרנה

בסוף השבוע שעבר, אחרי שהביקורת על "סטאר טרק" כבר היתה כתובה וסגורה, פתאום טלפון מיחצנית הסרט: בעוד שעתיים יתקשר אליך ג'יי.ג'יי אברמס לראיון טלפוני קצר. ראיונות טלפוניים הם סוגה די נחותה של עיתונות. המרואיינים רצים על ניוטרל ודי ברור שהם עסוקים בעניינים אחרים בצד השני של הקו. ובוודאי ששעתיים של הכנה לראיון עם יוצר שאני די מחבב כמו אברמס לא מאפשרים לא לו ולא לי להיות בשיא הריכוז והחדות. אבל זה מה שנתנו, וזה מה שלקחתי וזה מה שיצא. זה התמלול המלא של השיחה הדי קצרצרה בינינו, שיחה שממנה למדתי בעיקר שהאסיסטנטית של אברמס היא ישראלית בשם אפרת.

פורסם ב"7 לילות", 8.5.09

קשה היה לדמיין, אי שם בתחילת שנות התשעים, שתסריטאי מוכשר וצנוע בשם ג`פרי אברמס יהפוך כעבור עשור לאחד האנשים הכי משפיעים על תרבות הפופ האמריקאית. אבל האיש שהתחיל את דרכו בכתיבת דרמות יחסים קאמריות כמו "בנוגע להנרי" של מייק ניקולס, "צעיר לנצח" עם מל גיבסון או הסדרה "פליסיטי", הפך בשנים האחרונות למפעל בלתי נלאה של מיסתורין, אקשן ואימה. ובדרך הוא הפסיק לחתום כג`פרי אברמס והמציא את המותג המוכר יותר: ג`יי.ג`יי אברמס (ג`יי.ג`יי, ראשי תיבות לג`פרי ג`ייקוב), וכך הפך לאשף רייטינג וקופות. תחילה בסדרת הטלוויזיה "זהות בדויה", שזכתה לאהדתו של טום קרוז שגייס אותו לביים את "משימה בלתי אפשרית 3”; ואז ב"אבודים", אחת מסדרות הדרמה הכי מדוברות בשנים האחרונות בטלוויזיה האמריקאית; ואז כמפיק של "קלוברפילד", סרט אימה דל תקציב (יחסית), שהצלחתו העצומה תניב בקרוב סרטי המשך; ואז ב"פרינג`”, סדרתו הכי טריה, שזוכה לאחוזי צפייה נאים באמריקה, והמשודרת שם מיד אחרי "אמריקן איידול" (ולמעשה עם כעשרה מיליון צופים בשבוע, “פרינג`”  כרגע מתעלה על "אבודים", שמגרדת את התשעה מיליון צופים; כך או כך אברמס מניב כ-20 מיליון צופים בשבוע לשתי סדרותיו).

והנה מגיע השיא: על כתפיו של אברמס הוטלה המשימה לברוא מחדש את היקום של "מסע בין כוכבים", סדרת טלוויזיה הפולחנית משנות הששים שהניבה חמש סדרות המשך, עשרה סרטי קולנוע וגדודים של מעריצים פנאטיים שבקיאים בכל בורג על סיפונה של האנטרפרייז, ספינת החלל של קפטן קירק (ובהמשך, של קפטן פיקארד), ששטה בחלל בשירות הפדרציה, לגלות ולחקור עולמות חדשים. כדי להבטיח שלא נחשוב שזו אותה "מסע בין כוכבים" של אבות-אבותינו סרט הקולנוע של אברמס מותג בישראל כ"סטאר טרק", והוא יוצא בסוף השבוע הזה בארץ, יחד עם כל העולם, במה שאמור להיות סרט הקיץ הגדול, הבולט, הקופתי והמדובר ביותר בשבועות הקרובים (עד "רובוטריקים 2”).

יש לומר מיד: “סטאר טרק" הוא חתיכת לונה פארק משגע של אקשן, הומור, פיצוצים, חלליות ובלבולי שכל. צריך להיות עוכר שמחות מקצועי כדי לא לחייך מול שקית ההפתעות גדושת האפקטים והמודעות העצמית. אכן, היתה תחושה של סקפטיות לפני הכניסה לסרט – שהרי זה נשמע כמו רעיון עסקי די מסריח, לנסות ולהתחיל מחדש את כל סיפור “מסע בין כוכבים” והפגישה הראשונה בין ספוק וקירק, כאילו שהקהל שמעניין את הוליווד הוא רק בני ה-13 שלא הכירו את הסדרה, תוך התעלמות מבני ה-30 שכבר מעריצים אותה. אבל צריך להגיד: אברמס ושותפיו יצאו מהעסק בכבוד. מיתולוגיות בצד, הסרט הזה מגניב. אבל כשאברמס מתקשר ממשרדו לראיון שנקבע בינינו, אני מתחיל דווקא בתהיה: מה דעתו על העובדה שהוליווד עכשיו בטירוף של לקחת מותגים מוכרים ולהתחיל אותם מחדש, מאפס (האולפנים קוראים לזה Reboot, איתחול המותג), וש"סטאר טרק" שלו היא חלק מהמגמה הזאת, שהניבה בשנים האחרונות את "סופרמן חוזר", “באטמן מתחיל", “קזינו רויאל", “הפנתר הוורוד", “יום שישי ה-13”, ועוד ועוד ועוד. “אין ספק שהרעיון הראשוני, איזו סדרה להתחיל מחדש, הוא החלטה עסקית של האולפן", הוא עונה. "אבל מבחינתי, זה לא משנה מאיפה מגיע אלי רעיון טוב, גם אם הוא התחיל כהחלטה כלכלית. מה שחשוב הוא האם היוצר שמקבל את המותג לידיו הוא קולנוען שיודע איך לטפל בסרט ללא ציניות. מה שחשוב הוא שהיוצר לא יעשה את זה מסיבות עסקיות. תראה מה כריסטופר נולן עשה ל'באטמן מתחיל' ו'האביר האפל'. לא שאני משווה את עצמי לכריס נולן, חלילה".

כמה זמן לקח לך להסכים להתעסק ב"סטאר טרק" מרגע שקיבלת את ההצעה?
"מיד. העניין הוא שהם פנו אליי בהצעה להפיק את הסרט, לא לביים אותו. וכמפיק, הרעיון הזה מיד איתגר אותי, לחפש את הדרך לטפל במותג כל כך מבוסס ומוכר. בגלל שאני לא מעריץ של הסדרה, לא חשבתי שאני אביים את הסרט. אבל ככל שהעבודה על התסריט התקדמה גיליתי שאני הופך להיות מעריץ של התסריט הספציפי הזה, ושל הדמויות האלה, ורק אז החלטתי שאני רוצה לביים את הסרט בעצמי".

אתה מסתבך עם המעריצים בזה שאתה אומר שאתה לא מעריץ של הסדרה.
"הייתי יכול פשוט להגיד שאני מעריץ ותיק של הסדרה ולחסוך את זה. ובגלל שאחד התסריטאים שלנו הוא מעריץ פנאט של הסדרה שבקיא בכל פרטיה, הרגשתי שאנחנו בידיים טובות מבחינת שמירת הנאמנות לעולם של `סטאר טרק`, כך שהסרט בסופו של דבר היה צריך לרצות אותו, את המעריץ, אבל להלהיב גם מישהו כמוני, שאינו מעריץ".

אני קורא שיש דיבורים על סרט המשך ועל השקה מחודשת של סדרת הטלוויזיה.
"גם אני קורא. השחקנים והתסריטאים חתומים כבר על סרט המשך, אני לא. עוד לא דיברו על זה איתי מהאולפן. אני מניח שהם מחכים לראות איך הסרט יצליח. לגבי סדרה, גם על זה לא דיברו איתי. המותג `סטאר טרק` שייך לפרמאונט, אז אולי הם חושבים על זה בינם לבין עצמם. אלי הם לא פנו בנושא".
מה שמפתיע אותי הוא שאני זוכר את שמך עוד כתסריטאי של "בנוגע להנרי", סרט שיקום קטן ומינורי שביים מייק ניקולס עם הריסון פורד. דמיינת אז, כשהסרט יצא, ש-18 שנה אחר כך אתה תהיה עסוק בסרטים וסדרות עצומי מידות על חלליות ומפלצות?
"האמת שכן. הבעיה שלי היא שאני אוהב את כל הז`אנרים. אני אוהב דרמות קטנות, כמו `פליסיטי`, וקומדיות, וסרטי אימה, ומדע בדיוני. האמת היא שהעובדה שאני אוהב כל כך הרבה ז`אנרים היא לאו דווקא יתרון. לא פעם הרגשתי שאני מתפזר בין האהבות שלי, במקום למצוא תחום אחד שאני הכי אוהב ולהצטיין בו".
(זהירות, ספוילר קטן לסצינה מאמצע הסרט:) הנה נושא שכבר קראתי אנשים מדברים עליו באינטרנט: סצינת המערה ב"סטאר טרק" בה קירק הצעיר פוגש את ספוק המבוגר (בגילומו של לנארד נימוי, ספוק המקורי). בסרט זה נראה כמו חתיכת צירוף מקרים ברמה קוסמית שהם מגיעים לאותו כוכב, לאותה מערה, בדיוק ברגע העלילתי הזה. מה היה הרציונל שלכם בזמן הכתיבה למפגש הזה?
"כן, היתה סצינה שלמה שבה הוסבר איך זה יכול להיות, אבל בעריכה היא נפלה מכל מיני סיבות. ובעיקר כי הרעיון הבסיסי הוא שכל הסרט מדבר על גורל, ואת זה לא צריך להסביר. הם היו חייבים להיפגש. הרעיון הוא שגם ביקום מקביל, בו נדמה שכל הקלפים עורבבו אחרת מהיקום המוכר לנו, יש גורל שיגרום לזה שהמשפחה הזאת, החבורה הזאת, תתקבץ יחד. הרעיון הוא שזה בלתי נמנע, מבחינת הגורל, שצוות האנטרפרייז יהיה ביחד. ספוק שם כדי לדאוג שזה יקרה".
יש ביהדות מושג שנקרא "תיקון עולם", שמדבר לא רק על זה שכל אחד מאיתנו אמור לתקן את העולם, אלא שכמכלול כל אחד צריך למצוא את המקום שלו שבו הוא מקדם את תיקון העולם. קצת כמו קוביה הונגרית, מה המקום הנכון להיות בו כדי להביא לשלמות. אחד הדברים שאהבתי בוואריאציה שלך ל`סטאר טרק` היא שמשלב די מוקדם כל הדמויות, כל המרכיבים, כבר נמצאים שם, אבל עדיין הכל מקולקל, ומטרת הסרט היא לגרום לכל אחד למצוא את הכסא הנכון עליו הוא אמור לשבת. אתה מכיר את הרעיון הזה?
"וואו. עשית לי צמרמורת. לא זכרתי את זה, אבל תוך כדי מה שאמרת נזכרתי שפעם מישהו סיפר לי על המושג הזה ושזה נורא הרשים וריגש אותי. לא חשבתי על זה כשעשינו את הסרט, אבל זה בהחלט מתקשר לנושא שאני אישית אוהב בסרטי הרפתקאות, והוא הטרנספורמציה של הגיבור. כשאנחנו פוגשים את קירק, הוא יושב על כסא בבר, שיכור. שזה הכי רחוק מכסא הקפטן. זה כמו המסע של לוק סקייווקר. למצוא את המקום שלך ביקום. מה שתמיד מפתיע אותי הוא שאתה כיוצר מנסה לספר סיפור באופן הכי רהוט שאתה יכול, ואז מתברר שאנשים מוצאים בפנים כל מיני רעיונות שאפילו לא היית מודע שהם שם".
בשלב הזה היחצנית עולה על הקו ומבשרת שזמננו תם. אני אומר תודה ומוסיף דברי פרידה.
"זהו?”, שאל אברמס.
כן. אתה מחכה שאשאל מה קורה בסוף של "אבודים"? אין לי שום כוונה כזאת.
"אני דווקא מעריך את זה”.

עברו ל"סטאר טרק", הביקורת

שמעו, כל השאר מילים ריקות: "סטאר טרק" היה סרט מהנה לאללה, גם אחרי שתי צפיות. בלי יותר מדי שכל אבל עם המון קצב והומור משובח. וגם הליהוק של קירק וספוק ובונז היה מוצלח. וכמה רגעים נאים של בימוי. ופסקול נפלא. עובד. פוגע בול. הנאה. ועכשיו, אם אתם מרגישים בזה צורך, בהרחבה.

פורסם ב"פנאי פלוס", 6.5.2009

הבקרוב של "סטאר טרק" הבטיח וקיים: חלליות, פיצוצים, אקשן, קצב, גרנדיוזיות. אבל רגע, אנחנו הרי ב"סטאר טרק" – קרי "מסע בין כוכבים". חלליות ופיצוצים תמיד היו מנת חלקה של סדרת הטלוויזיה הזאת – על חמש סדרות הבת (כולל המונפשת) ו-10 סרטי הקולנוע שלה – אבל קצב? לא. “מסע בין כוכבים" היא סדרה שסימן ההכר שלה הוא נינוחות, מתינות, הרהור (אני משתמש בשפה נקייה). סדרת הטלוויזיה “מסע בין כוכבים" היתה אחד הנציגים הטהורים והאמיתיים בטלוויזיה של ספרות המדע-בדיוני בכך שהעלילה העתידנית, החיזרים והמסעות בין גלקסיות הם רק חומר רקע לתוכן המהותי יותר של הסדרה. שכן ספרות המדע בדיוני הא ספרות ספקולטיבית, שלוקחת מצבים של "מה-היה-קורה-אילו-אפשר-היה" למקומות הקצה שלהם. שאלות אידיאולוגיות ואתיות שיכולות להישאל בעולם עתידני, בו כל מה שנראה בלתי אפשרי עבורנו כבר אפשרי. וכך הסדרה – ובוודאי בשלל סדרות ההמשך שלה – יצרו קורפוס של דיוני מוסר, ועיסוקים באבסורד המציאות – ביקום בו האלמוות נראה כמו אפשרות ממשית – בין בעולמות וירטואליים, חורים ברצף הזמן/חלל ורפואה מתקדמת. ביקום בו המושג "אנושי" צריך להיבחן מחדש, אל מול המפגש עם חיזרים שאינם – לפחות ברמה המילולית – "אנושיים". (אני לא מעריץ של הסדרה, אלא צופה אב הערכה שדגם בעניין, אך לא באדיקות, את רוב סדרות "מסע בין כוכבים", במידה כזו או אחרת של סבלנות. את הסרטים, לעומת זאת, ראיתי כולם. וחוץ מהפייבוריט שלי, וכנראה של כל העולם, הסרט השני בסדרה, "זעמו של קאן" – שהסרט הנוכחי קצת מתייחס אליו, וגם אל סרט ההמשך שלו,"החיפוש אחר ספוק" – לי באופן אישי תמיד היתה חולשה דווקא לסרט השישי, "הארץ הנעלמת").

מרגע שנודע שג`יי.ג`יי אברמס לוקח לידיו את מושכות המותג ושתפקידו הוא לברוא את כל העולם של "מסע בין כוכבים" מההתחלה – לא סרט המשך מספר 11, אלא סרט שיתחיל את כל הסיפור מההתחלה – היה ברור שהוא ילך לכיוון הגדול, המהיר והעצבני. אברמס הפך בשנים האחרונות למפיק בעל מוניטין כמי שיכול לקחת ז`אנרים משומשים ולהמציא אותם מחדש לעידן ההיפראקטיבי, והדל בטווח ריכוז של ימינו, בעיקר בזכות "אבודים", אבל גם "קלוברפילד" (ולכן זה מפתיע לגלות שאחרי קריירה כתסריטאי דרמות קולנועיות קאמריות, “סטאר טרק" הוא בסך הכל סרט הקולנוע השני שהוא מביים – “משימה בלתי אפשרית 3” היה הראשון).

ואכן, אברמס סיפק את הסחורה: מה שהוא חסר בכישרון בימוי, הוא מפצה עם אנרגיה. תשכחו מהנינוחות של "מסע בין כוכבים", “סטאר טרק" נראה כמו סרט מדע בדיוני שעוסק ביריות, מרדפים, אדרנלין. אם חובבי המדע בדיוני חילקו את סרטי הז`אנר עד כה לשני מחנות "מסע בין כוכבים" מול "מלחמת הכוכבים" – הראשון ספוקליטיבי ופילוסופי, השני אופרת חלל גרנדיוזית ואקשן והרפתקאות ומיתולוגיות – הרי שאברמס לקח את "סטאר טרק" וערק מחנה. ואין לי שום בעיה עם זה: אחרי שסרטי הקולנוע האחרונים של הסדרה הלכו ואיבדו גובה – עד כדי כך ששחקני הסדרות לקחו ביניהם תורות בבימוי הסרטים – מישהו היה צריך לתקוע מזרק אדרנלין בלב הסדרה כדי להחיות אותה מחדש. ונדמה שזו היתה המטרה: לרכוש קהל חדש, אבל לעשות כבוד גם למעריצים הוותיקים, ובעיקר כבוד למקום שהסדרה קנתה לה מקום של כבוד בתרבות הפופ. ומתוך נקודת המוצא הזאת, מלאת הכבוד והבלתי הרסנית – ובאותה נשימה, מספיק חסרת כבוד למקור כדי להצהיר על עצמאותה ונבדלותה – אני חייב להודות שאברמס עשה עבודה משובחת.

בחלקו, למכירי הסדרה (או אפילו ייצוגיה התרבותיים בלבד), הסרט הוא כמעט כמו פרודיה על "מסע בין כוכבים" (הסדרה המקורית), בו אברמס מקפיד להדגיש, באופן מבודח למדי, איך נולדו כל אותם משפטי מפתח של כל אחת מהדמויות, משפטים שהפכו נכסי צאן ברזל (לפחות בעולם האוורירי למדי של תוכניות אירוח והומור). השילוב בין האקשן עצום המידות וכמות הגונה של הומור, קלילות ומודעות עצמית הופכים את "סטאר טרק", בראש ובראשונה, לסרט קיץ אולטימטיבי. אמנות בצד, הבו לנו כיף עשוי לעילא.

אבל מה שמפתיע הוא שלמרות כל זה, ולמרות שהיינו מסתפקים גם ב"סטאר טרק" שכולו פיצוצים ושנינויות, אברמס ותסריטאיו הצליחו לייצר סוגיה קוואזי-פילוסופית שלא היתה מביישת את תכני הסדרה המקורית. כדי לנמק בפנינו את העובדה שהסיפור שהם מספרים על "סטאר טרק" שונה מהמיתולוגיה המוכרת של "מסע בין כוכבים", בוראים התסריטאים עלילה שבסיסה הוא חור שחור היוצר פיתול זמן ומציאות חלופית. צוות האנטרפרייז ההוא עדיין קיים, אבל במציאות אחרת. עכשיו מגיעה מציאות שניה, שהיא כמו בבואה, אבל לא במדויק: הפעם, למשל, ספוק מקבל את הפיקוד על האנטרפרייז ולא קירק. אבל כדי לתקן את המצב – לעשות מעין תיקון-עולם במובנו הקוסמי – כל אחת מהדמויות צריכה להישלף מהמקום שהיא נמצאת בו, ולמצוא את מקומה הנכון על סיפון האנטרפרייז. רק אז יבואו הדברים על מקומם. הפיתול השנון הזה – שכולל הופעת אורח חיננית מאוד של לנארד נימוי בתור ספוק הקשיש – מוכיח שאברמס יכול ללמד את ג`ורג` לוקאס דבר או שניים בתחזוקת מותג: קודם כל, עשה לו כבוד. וכבוד למעריציו. ואז יבואו כל השאר.

רוצים עוד "סטאר טרק"? קבלו ראיון עם ג'יי.ג'יי אברמס.

יום אחרי הצפייה בבכורת "מלחמת הכוכבים, פרק 1": מסיבת עיתונאים עם ג׳ורג׳ לוקאס וג׳אנקט עם שאר שחקני הסרט בבית מלון בשדרה החמישית. כל המנהגים שאני הכי שונא אצל עיתונאי בידור, שאני הכי מגנה, שאני הכי מנסה להתרחק מהם, על כולם עברתי ברגע אחד כשיצא במקרה שג׳ורג׳ לוקאס ואני עלינו באותה מעלית לקומת הראיונות. רק הוא ואני. ואני, בחצי הדקה הזאת, לא הייתי עיתונאי אלא מעריץ שוטה. וזאת למרות שבבוקר שאחרי הצפייה התחלתי להתעצבן על מה שהוא עשה לי ב"אימת הפנטום". בחודשיים שחלפו בין המפגש ההוא וכתיבת הכתבה צפיתי בסרט בבתי קולנוע שונים ברחבי ניו יורק כמה וכמה פעמים, ובכל פעם אני מתעצבן עליו ומתפייס איתו. מה שבטוח: למרות שחוויתי סוג של שברון לב מהסרט, לא הייתי מוכן לקחת חלק בהשמצתו הפומבית.

כתיבת הטקסט הזה לא היתה נטולת מתוחים. במערכת "סופשבוע" בתל אביב ישב רון מיברג, שהזמין את הטקסט וחיכה לו. מצד אחד, מיברג הגיע בעצמו לפרמיירה הניו יורקית – מתנת בר מצווה לבנו – מצד שני הוא שנא את הסרט מיד ולחלוטין, כשם ששנא את "מלחמת הכוכבים" המקורי, בהיותו תלמיד לקולנוע בסן פרנסיסקו המשוכנע ש"מלחמת הכוכבים" ולוקאס עצמו הרגו ב-1977 את הקולנוע. ואילו אני מעדיף להיות נטול ציניות, עם ניצוצות וכוכבים בעיניים. זה מה שיצא בסוף. אני מעלה את הטקסט כעת, במלאת עשר שנים לבכורת הסרט.

ואל תחמיצו בסוף: ראיון עם ג׳אר-ג׳אר.

continue reading…

ב-1999 הייתי בטירוף. ג׳ורג׳ לוקאס עמד להוציא סרט המשך לטריולגיית המד"ב האהובה עליי. ההתייחסות שלו שלי ל"מלחמת הכוכבים, פרק 1: אימת הפנטום" היתה – בכל ימיי ככותב – מהרגעים הכי פחות שקולים ומחושבים שלי. כל מרחק ביקורתי, התבוננות-על, מבט חיצוני, נעלמו ממני. הייתי ילד בן 13 שמביט בעיניים כלות ולשון משורבבת בממתק שעומד להיות מוגש לו. ולא הייתי מוכן שמישהו יקלקל לי את ההנאה.

זה אחד המקרים הבודדים בהם אני קצת נבוך בדיעבד על דברים שכתבתי פעם. אני חייב להודות שיש ב"אימת הפנטום" יותר קטעים סבירים ממה שמבקרים רבים – נרגנים ושקולי דעת יותר ממני – נתנו לו קרדיט. וכמה קטעי פעולה משובחים. אבל כן, לקח לי לא מעט זמן לרדת מהיי הסוכר שלי ולהבין שדווקא אותי, כמעריץ, ג׳ורג׳ לוקאס דפק הכי חזק עם הסרט הזה.

אבל עשו ריוויינד במוח, אל טרום-קיץ 1999, הציפייה ל"מלחמת הכוכבים, פרק 1" בשיאה. אני כמעט מתעלף מחוסר חמצן למוח. ואז מגיעה ההזמנה לפרמיירת הסרט (היו ימים שאני ואולפני פוקס דווקא היינו סחבקים. חלפו להם). אני וג׳ורג׳ לוקאס והריסון פורד וליאם ניסן (ועוד 800 איש) באותו אולם. ככה זה נראה:

פורסם במאי 1999, "זמן תל אביב"

הסאגה התחילה

כן, כן, "סינמסקופ" היה שם! דיווח ישיר, עם לחץ דם גבוה במיוחד, מהקרנת הבכורה העולמית של "מלחמת הכוכבים, פרק 1: אימת הפנטום", שייצא באמריקה ביום רביעי הקרוב

השבוע נזכרתי למה רציתי להיות מבקר קולנוע. בטח, המשכורת הגבוהה, הבתים המפוארים, המכוניות המהירות, הפרסום העולמי, מכתבי המעריצים וההופעות בטלוויזיה, כל אלה הן טובות הנאה נחמדות מאוד שעושות את העבודה נעימה וקלה יותר, אבל הן לא הסיבה העיקרית (למעשה, הייתי עושה את אותה עבודה גם עם משכורת ארבע-ספרתית, דירת חדר ומחשב עם מעבד פנטיום 200 בלבד). זה הסרטים, אתם מבינים? הסרטים! זו האובססיה הדי מסובכת הזאת שמשלבת בין נטייה מופרזת לאספנות וחוסר סבלנות קליני שגורמת לי לרצות, באופן נואש, לראות את כ-ל הסרטים וכמה שיותר מהר.

יש כל מיני סיבות שגרמו לי להעתיק את מפקדת "סינמסקופ" מתל-אביב לניו יורק, ובכורת הסרט הראשון בטרילוגיה החדשה של "מלחמת הכוכבים" בהחלט היתה אחת מהם. לא יכלתי לסבול את המחשבה שאצטרך לחכות עד יולי כדי לראות את הסרט בארץ, שלא אוכל לחוות בזמן אמת את האורגיה התקשורתית שמתנהלת סביב הסרט הזה, שאצטרך להסתפק רק במבחר הצעצועים המצומצם שיגיע ארצה בחסות טויז-אר-אס (בעוד המבחר הגדול והמרהיב באמת של צעצועים הגיע בלעדית לאף.איי.או שווארץ, חנות הצעצועים העצומה בשדרה החמישית). לא ידעתי בדיוק למה אני מצפה מ"מלחמת הכוכבים, פרק 1" אך ידעתי דבר אחד: אני רוצה להיות הראשון שרואה את הסרט.
זה מה שעשיתי כאן, בתפוח הגדול, בחצי השנה האחרונה – עקיבה אובססיבית, כמעט פלילית, אחר כל אינפורמציה שתוכל לקרב אותי אל הצפייה בסרט. היו אחרים שבחרו בדרך אחרת: הם הקימו מאהלים מחוץ לתיאטרון מאן הסיני בהוליווד ולקולנוע זיגפילד בניו יורק והם מצפים להיות הראשונים שייכנסו לאולם לראות את הסרט (מכיוון שרוב בתי הקולנוע באמריקה לא מוכרים כרטיסים מסומנים – "מה זה כאן, האופרה?", הם שואלים – הראשונים שנכנסים לאולם הם גם אלה שתופסים את המקומות הכי טובים). בדיעבד, ייתכן והשיטה שלהם מוצלחת, הם בהחלט הפכו לסלבריטאים והתארחו, בשידור חי מפינת הרחוב שלהם, כהומלסים מתוך בחירה, בלא מעט תוכניות אירוח. אך זו לא שיטה שמתאימה לאופי שלי. כלי הנשק העיקריים שלי הם הפקס או המודם וההדק שמפעיל אותם הוא המקלדת. ואכן, על יחצני ומפיצי פוקס המאה ה-20 בארץ ובלוס אנג`לס נחתו כמויות היסטריות למדי של אי-מיילים עד שהגיעה, סוף סוף, ההזמנה לא רק להיות נוכח בהקרנה אלא גם לפגוש אישית את יוצרי הסרט.

ג`ורג` לוקאס מבוהל מההייפ שנבנה סביב הסרט שלו. בשלב זה, הוא עובר בין העיתונים ומנסה להנמיך ציפיות. המלחמה העיקרית שלו היא נגד אתרי האינטרנט שאמנם עוזרים לו לשווק את הסרט ועוד עושים זאת בחינם, אך גם יכולים להרוס לו את הסרט (ביקורות מאוכזבות ראשונות מהסרט כבר התפרסמו באתרי אינטרנט בשבוע שעבר. למחרת, אולי מתוך רצון לאזן, התפרסמו גם ביקורות נלהבות). כדי להילחם במעריצים, שכמו וירוס מחשבים שובבי אך אלים מאוד, מנסים להסתנן להקרנות העיתונאים, ההקרנה של "פרק 1" היתה מאובטחת כמעט כמו ביקור ממלכתי של ראש מדינה זר. זה התחיל בדרישה לבוא לאסוף את הכרטיסים, שמחשש לדליפה לא הופצו בדואר, והמשיך בשינוי של הרגע האחרון של מקום ההקרנה.

הכי לא נעים לי מקבוצת המעריצים שעדיין עומדת בתור ליד קולנוע זיגפלד ברחוב 47. בעוד הם מחכים כבר שבועיים בתור, התכנסו להם, בחשאיות מעוררת הערכה, למעלה מ-800 עיתונאים ושחקנים בקולנוע יונייטד ארטיסטס ברחוב 14, ביום חמישי שעבר, כדי לצפות בסרט הכי מצופה בעולם.

זו היתה אמורה להיות הקרנה לעשרות נציגי העיתונות הזרה בניו יורק, חלקם הגיעו במיוחד מארצם (ביחס לגודל האוכלוסיה, יש לציין שהנוכחות של התקשורת הישראלית באולם היתה ממש מרשימה). השורות האחוריות באולם נשמרו לבעלי תגים מיוחדים – מין הסתם עיתונאים חשובים מאיתנו, חשבתי. אך לא, המקומות האלה נשמרו לידידי ההפקה ואם יורשה לי להסית לשנייה את "סינמסקופ" לכיוון "הסיירת" אספק לכם גם רשימת שמות נוצצת: ברנדן פרייזר, סוזן סרנדון, טים רובינס ואוליבר פלאט היו שם, כמו גם אנשי ההפקה עצמם: ליאם ניסן, נטלי פורטמן, יואן מגרגור, אחמד בסט, ריק מק׳קלום (המפיק) ולבסוף – נמוך ושמנמנן ממה שהייתם מדמיינים – ג`ורג` לוקאס בעצמו ולצידו האן סולו – סליחה, הריסון פורד – ומליסה מתיסון (תסריטאית "אי.טי", ידידה אישית של הדלאי למה ואשתו של פורד).
למעשה, אחרי תרועת החצוצרות של לוגו פוקס ועליית הכותרת "לפני זמן רב, בגלקסיה רחוקה מאוד…", יכולתי לצאת מהאולם. משימתי הוגשמה. ניצחתי. ג`ורג` לוקאס יגיד את זה היטב יום למחרת כשיישאל על הטירוף, ההערצה והציפיה לקראת הסרט שלו: "הציפיה עצמה היא האירוע המלהיב עבור האנשים האלה, הסרט הוא פרט משני בה". זה כה נכון.

אז איך היה, אתם רוצים לדעת? אני עוד לא ממש יודע, או יכול להגיד. יש לכך שתי סיבות: הראשונה היא תחושת מחויבות מסויימת כלפי האנשים שדאגו שאהיה בהקרנה הזאת, אנשי פוקס בארץ ובאמריקה שהיתנו את ההזמנה בעמידה מסוימת של לוח זמנים מבחינת פרסום הביקורת. במקרה הזה, לעומת מקרים אחרים, אין לי בעיה עם מה שעשוי להיראות כניגוד אינטרסים או כמכירת הנשמה לשטן. בכל מה שקשור ל"מלחמת הכוכבים", למרות תעודת הפלסטיק בארנק שלי, אני לא עיתונאי ובוודאי שלא מבקר קולנוע, אני קודם כל מעריץ וכרגע אני מעריץ אסיר תודה.

סיבה שניה: הבעיה עם ההערצה שלי עם "מלחמת כוכבים" היא שההתרגשות יצרה אצלי מין גלאוקומה רגעית. 16 שנה אני מחכה לסרט הזה ואני חייב להגיד שהלב פעם באישונים לכל אורכו וקצת עירפל את הצפייה. אני לא לגמרי בטוח שדיווח כלשהו שהייתי מעביר כרגע על "מלחמת הכוכבים" יכול להיחשב אמין. כפי שעשיתי בשנה שעברה עם "טיטאניק", אני קודם כל אראה את הסרט פעמיים-שלוש לפני שאכתוב עליו ביקורת. נדמה לי שכשקיימת כזו ציפיה סביב סרט הרי שביקורת פשטנית של "טוב" או "רע" היא לחלוטין לא לגיטימית ו"מלחמת הכוכבים, פרק 1", אתן לכם את המעט הזה, מורכב מדי מכדי שיהיה אפשר להכתיר אותו תחת שם תואר אחד.

ביום רביעי, סוף סוף, ייצא הסרט באמריקה. הצפייה השניה תהיה קלה יותר, נטולת לחץ – כמו לאכול במסעדה מומלצת אך לא כשמתים מרעב אלא כשבאמת רוצים להרגיש את נימי הטעם – הצפייה השלישית, העיתונאית, כבר תשים לב יותר לתגובות הקהל, בניסיון לבדוק האם ההו-הא סביב הסרט הצדיק את עצמו או שמא מדובר באכזבה ציבורית (במילים אחרות: איך יקבל הציבור האמריקאי את הסרט, כמו "טיטאניק" או כמו "גודזילה", או – כפי שנראה כרגע הגיוני יותר – כמו "העולם האבוד, פארק היורה 2"?). מה שאומר שהחל מהיום ועד ב-8 ביולי, מועד יציאת הסרט בארץ, תמצאו הרבה איזכורים ל"מלחמת הכוכבים, פרק 1" כאן ובשאר מוספי "מעריב".

חלק ב׳: אני פוגש במעלית את ג׳ורג׳ לוקאס

שני סרטים שמעבדים לקולנוע טקסטים לא צפויים. ב"התאום", סרט אימה אמריקאי, זה ספר הזוהר ותהלים. ב"ברוריה", דרמה ישראלית, זו הגמרא.

"התאום"

שתי שאלות: איך זה שהיינו צריכים לחכות עד היום כדי לקבל סרט אימה יהודי? ואיך זה שכשכבר נוצר סרט כזה הוא מגיע מהוליווד ולא מישראל? הקולנוענים בארץ, ברובם, כה מנותקים מהמורשת והתרבות והדת שלהם? וככה היינו צריכים את דיוויד גויר, תסריטאי עילוי בדרך כלל, שיתקרב ליהדותו ויקח את אחת התימות הבסיסיות ביותר בז'רגון של סרטי האימה, ויעניק לה טוויסט יהודי. תראו מה קרה לנו? היהודים המציאו את הגולם מפראג והנוצרים הפכו אותו לגיבור תרבות, בזכות ספרי וסרטי פרנקנשטיין. היהודים המציאו את "הדיבוק" והנוצרים הפכו העלילה הזאת לבסיס המוכר ביותר של סיפורי רדיפת הרוחות. עד כדי כך שנדמה שכל סרט שיש בו רוחות רפאים – ומיד מוזעק הכומר לבצע טקס גירוש שדים – הוא סרט נוצרי. יש לי תיאוריה כזאת: כשוויליאם פרידקין נשכר בתחילת שנות ה-70 לביים את "מגרש השדים" הוא בוודאי שאל את עצמו "מה נייס ג`ואיש גאי כמוני עושה עם סרט שכולו עוסק באמונה נוצרית?”, ולכן הוא הוסיף לעלילה את דמותו של הבלש היהודי הציני והסקפטי (בגילומו של לי ג`יי. קוב), כדי שיהיה בסרט מימד מפוכח, שמטיל ספק. אם פעם אפגוש את וויליאם פרידקין אשאל אותו האם כך אכן היה. ו"מגרש השדים" לא לבד: גם "תינוקה של רוזמרי" וגם "אות משמים" הם סרטי אימה העוסקים בהשתלטות של שד או שטן על אדם, וכל הדיון בו נעשה מבעד לסימבוליקה נוצרית. וגם שני הסרטים האלה בוימו על ידי יהודים.

בא דיוויד גויר – בריון מקועקע ומבהיל, שחתום כשותף לתסריטים של סרטי המופת "עיר אפלה", “בלייד”, "העורב" ושני סרטי באטמן האחרונים, אבל כבמאי תוצרתו איכותית פחות – ולוקח מה שנראה כמו סיפור שהוא מיזוג בין "מגרש השדים" ו"הדיבוק" והופך אותו לסרט אימה קטן ודל תקציב. התרבות העברית מכירה את סיפור "הדיבוק" רק כסוג של מלודרמה (בין אם זו ההצגה עם חנה רובינא או הסרט "אהבה אסורה" של יוסי זומר עם איילת זורר, המבוסס על אותו סיפור), אבל בתרבות הנוצרית סרטי דיבוק הם סוג של תמרור אזהרה – ומכאן האימה שבהם – מפני האפשרות של השתלטות השטן, או שד, על האדם בשל חטאיו.
“התאום", סרטו החדש של גויר, הוא מכל מובן קולנועי מוצר די נחות: הכתיבה מרושלת, המשחק מזעזע, התחבולות הקולנועיות בסיסיות למדי. אבל גויר יודע על איזה צד מרוחה החמאה שמפרנסת את קעקועיו והוא מעמיס על "התאום" כמות נכבדת של מפלצות וקטעי אימה ובלהות שלא ממש קשורים לסיפור אבל חיוניים לז`אנר של סרט שרוצה להבהיל ילדים בני 15.

אבל מה שמרתק הוא שבתוך כל זה גויר מכניס שלל ענייני יהדות. בתחילה נדמה שכל מה שמעסיק אותו זו מיסטיקה יהודית ושגם גויר הוקסם משיעורי הקבלה (ה-ב' מוטעמת) של הרב ברג בהוליווד ומנצל את האופנתיות שלה לצרכיו. אבל הסרט מציג צד הלכתי קצת יותר מתוחכם לסרט אמריקאי חילוני. נכון, גארי אולדמן בתור רב רפורמי לא נראה הכי אמין, והספרים בעברית בסרט נקראים מהכיוון הלא נכון, אבל הסרט בכל זאת מציג דמות שדבר ראשון כשהיא מתעוררת אומרת "מודה אני", ואז בטקס גירוש השדים – בו מוסבר מהו מניין (בעברית) – כלי הנשק העיקרי הוא פרק צ"א בתהלים (צ"א דיבוק, צ"א), המוקרא במלואו בעברית. גם הדיון התיאולוגי במהות האלוהות והשטן יש בו משהו מעניין, שלא צפוי לסרט מסוג זה. זה אולי לא נורא מתוחכם, אבל יש בזה מימד בלתי מבוטל של קידוש השם. תראו מה זה, אפילו קולנוע יהודי האמריקאים עושים יותר טוב.

ועוד דבר: "התאום" הוא סרט שסיפור רדיפת הרוחות שלו מתחיל באושוויץ ובניסוייו של ד”ר מנגלה (פתאום השם העברי נשמע מצמרר יותר, לא?), והוא עוסק בטראומת השואה הרודפת את הניצולים, גם אלה שבכלל לא יודעים בתחילה שהם צאצאים לניצולי שואה. הטראומה הזאת היא ספיריטואלית, לא פסיכולוגית. ומה שמרתק הוא שדווקא סרט לכאורה זניח כמו "התאום", מז'אנר שבהוליוודית מכונה "אקספלויטיישן" (ניצול), מפגין יותר רגישות וכבוד לשואה מאשר סרט לכאורה-מכובד יותר כמו "נער קריאה".

"ברוריה"

ובצירוף מקרים מופלא, הנה נסיון ישראלי לקחת טקסט מהמקורות ולעבד אותו לסרט. כן ירבו! קשה לתקצר את הסרט "ברוריה", הוא מפותל למדי. נקודת המוצא שלו היא סיפורה של ברוריה התנאית, אשתו של ר' מאיר שבמסכת עבודה זרה בגמרא מוזכר, בשלושה משפטים בודדים, שלעגה לרבנים שטענו ש"נשים דעתן קלה". כדי להוכיח לה שהיא טועה שלח בעלה את אחד מתלמידיו לפתות אותה. ניסה ניסה ניסה, עד שהצליח. כשהבינה ברוריה שזו היתה מזימת בעלה היא חנקה את עצמה. סרטו של אברהם קושניר (לא אבי קושניר) הוא כמו חברותא קולנועית, התפלפלות בת זמננו – עם עלילה עכשווית המהדהדת את הסיפור העתיק – על קושיה אנושית והלכתית בן מאות שנים. העניין הוא כזה: מצד אחד "ברוריה" נראה כמו סרט כמעט חובבני, הפקה קהילתית ובלתי מלוטשת, שבעיקר קשה להבין מי קהל היעד שלה. וחמור יותר:  מה הסרט מנסה להגיד (האמנם מודה הסרט שנשים דעתן קלות? נקודת מוצא קצת משונה לסרט. ואם יש רעיון עמוק יותר הרי שלמוחין קטנים כשלי זה עבר הרבה מעל). אבל אחרי שמתגברים על המראה הלא מהוקצע של הסרט – ומתמוגגים למדי מההברקה שבליהוק יוני רכטר למלחין הסרט – קשה שלא ללכת שבי אחרי הניסיון יוצא הדופן הזה להעמיד סוגיה דתית/הלכתית ולבחון אותה מכמה זוויות. בעיקר התפעלתי מברוך ברנר, שחקן שלא הכרתי קודם, שממגנט בהופעה כריזמטית שהזכירה לי משהו מהעוצמה השקטה של נני מורטי. אז מה בדיוק הסרט אומר? אודה במבוכה: אין לי מושג. אולי זה מאותם סרטים שצריך לראותם בצמוד להרצאה על הגמרא וברוריה ור' מאיר, כדי להבין את השפעת הדמויות מהגמרא על גיבורי הסרט בני זמננו, שהן מעין גרסאות עכשוויות, אך מודעות יותר, לדמויות ההן. בין השאר הסרט, כך נדמה, מערבב בין רגעים של בדיון מתוסרט ובין סרט פסאודו-תיעודי (עם הופעות אורח של אלון אבוטבול ואלכס ליבק). התוצאה מגושמת נורא אבל יש בה משהו חלוצי שזוכה להערכתי הרבה: הקולנוע הישראלי חי בניתוק מהתרבות אליה הוא שייך. “ברוריה", לפיכך, הוא צעד מבורך לכיוון הנכון.

פורסם ב"פנאי פלוס", 25.2.2009

"התאום": כרטיסים ומועדי הקרנה

"ברוריה": כרטיסים ומועדי הקרנה