19 אוגוסט 2009 | 12:30 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

קיצוצים

אחד הנושאים שהכי העסיקו אותי כמבקר קולנוע בשנות התשעים זו העובדה שצופי הסרטים בבית ראו את סרטי הקולנוע שלהם מקוצצים, כשחלקים נכבדים מהפריים בצדדיו, ולעיתים מעליו, חסרים מהסרט. הסרט שאתם רואים בטלוויזיה, חזרתי וטענתי, אינו הסרט שנוצר במקור. זהו מעשה ונדליזם קולנועי.

זה היה קמפיין נואש שניסה קודם כל לעורר את דעת הקהל ולהגביר את המודעות של הצרכנים: חותכים לכם, מעוותים לכם. ובשלב שני, לנסות לשכנע את בעלי ערוצי הסרטים ומפיצי הווידיאו (וגם הדי.וי.די בשלב שני) להציע ללקוחותיהם את הסרטים בגרסתם המקורית.

הנה תזכורת לעניין: סרטי הקולנוע מצולמים בפריים מלבני. הפריים הסטנדרטי באמריקה הוא מלבן ביחס הרוחב/גובה שלו הוא 1X1.85. הפריים הסינמסקופי הסטנדרטי הוא כזה שבו הרוחב הוא מעט פי שניים מהגובה: 1X2.35 (הסינמסקופ הישן, עד שנות השמונים, היה אפילו רחב מזה: 1X2.4). מכשירי הטלוויזיה הנפוצים בעולם עד כניסת מסכי הפלזמה היו כולם כמעט ריבועיים (1X1.33). היתה לזה סיבה: כשהטלוויזיה הומצאה, גם סרטי הקולנועלאורך כל שנות הארבעים צולמו באותו פריים. הטלוויזיה חיקתה את הפרופורציות של מסך הקולנוע, וממילא את עדשת מצלמת הקולנוע, איתה גם צילמו לא מעט תוכניות לטלוויזיה. אבל כשהטלוויזיה נגסה במכירות הרטיסים של הקולנוע בתחילת שנות החמישים, תעשיית הקולנוע ניסתה להכות בה בנקודת התורפה שלה: הגודל. כך הלכו לא רק המסכים וגדלו, אלא הפריים עצמם. הרעיון היה ליצור תמונות נוף פנורמיות מרהיבות ועצומות בגודלן שלידן הטלוויזיה תיראה קטנה ומסכנה.
אבל מה שקרה הוא שמאז, כבר כמעט 60 שנה שאין קשר בין צורת המסך הביתי ובין צורת המסך הקולנועי. אז כדי לראות סרט קולנוע בטלוויזיה היה צריך או לעשות זום לתוך הפריים הרחב, לקצץ את צדדיו, ולהפוך אותו ממלבן למרובע. בימי ה-VHS העליזים הקלטתי פעם מערוץ הסרטים בכבלים את “הבוגר”, סרט סינמסקופי מופלא, שהראה שגם בני אדם ויחסיהם, ולא רק נופים ומיוזיקלס, נראים טוב על מסך רחב (הצרפתים, כמובן, גילו את זה קודם), כשבסצינה שבה בנג`מין שואל את גברת רובינסון האם היא מנסה לפתות אותו רואים רק את קצות אפיהם בצידי המסך, ועיקר הפריים ריק, עם רק כתמי צבע ללא פוקוס. הייתי מציג את הסצינה הזאת בפני אנשים/תלמידים/קהל, ואז שולף את קלטת הווידיאו המיובאת, עם הפריים הסינמסקופי המקורי – וראו זה פלא: גם דסטין הופמן וגם אן בנקרופט נמצאים במלואם בסצינה הזאת, ולא רק האפים. הקומפוזיציה היתה כזו שהפריים בגרסתו הטלוויזיונית הציג חלל. (אגב, אני בטוח שצפיות ביתיות כאלה גם עשו נזקים לתיאוריות קולנועיות אקדמאיות, שכן חוקר קולנוע שלא בא מרקע קולנועי עשוי היה ללכת ולפתח תיאוריות מרחיקות לכת על “תפקיד האף בקאונטר-קולצ`ר האמריקאי בסוף שנות השישים” מבלי להבין שהוא צפה בגרסה מעוותת ומסורסת של הסרט).
כדי להילחם בסרטים כאלה בהם הקומפוזיציות מרוכזות בפינות, המציאו המפיצים באמריקה חטא קטסטרופלי נוסף: Pan and Scan. בזמן הטלסינה (העברת הסרט מפילם לווידיאו) הוסיף הטכנאי תנועות מצלמה קטנות מצד אחד של הפריים לצד השני, כדי להבטיח שמי שמדבר יהיה במרכז מסך הטלוויזיה. Pan and Scan הוא בעיני חטא גדול יותר מקיצוץ הפריים, כי הוא מוסיף תנועות מצלמה שלא היו במקור ובכך משנה לחלוטין את אוצר המילים והדקדוק הקולנועי של היוצר. בגרסה המקוצצת לפחות אנחנו יודעים שקיצצו לנו ושמשהו חסר. ה-Pand and Scan (למי שלא הבחין בכך שתנועות המצלמה רובוטיות) הסתיר את הוונדליזם באמצעות ונדליזם חמור בהרבה.
וכך ראו סרטים בטלוויזיה מאז שנות החמישים ועד ממש השנים האחרונות. ערוצי טלוויזיה שניסו להציג סרטים בפריים הסינמסקופי המקורי – כלומר, להפוך את הפריים הטלוויזיוני למלבני על ידי הוספת פסים שחורים מעל ומתחת לתמונה – קיבלו טלפונים זועמים מצרכנים שהיו בטוחים שהטלוויזיה שלהם התקלקלה. קלטות וידיאו שיצאו בגרסת המסך הרחב הוחזרו לחנויות כי הקהל חשב שיש שם תקלה. וכשהמודעות לשימור הפריים הלכה והתחדדה בשנות התשעים ויותר ויותר סרטים יצאו גם בגרסת מסך מלא וגם בגרסת מסך רחב, רוב העותקים נמכרו לגרסאות המסך המלא. שוב עניין של מעשי אלימות בגלל היעדר חינוך.

המצב הזה גרם ליוצרים לשנות את האופן בו הם עובדים, כדי שסרטיהם לא יסורסו בעת המעבר למדיום הביתי (שכן, צריך להודות: הסרט חי רק חודשים ספורים בבתי הקולנוע, ואז נצח במכשירי הטלוויזיה). סטיבן ספילברג, שצילם את סרטיו בשנות השבעים בסינמסקופ, החליט מרגע ששוק קלטות הווידיאו נהיה פופולרי, לוותר על הסינמסקופ, כדי שסרטיו לא יקוצצו בטלווייה. כנ”ל וודי אלן ומרטין סקורסזי.
המצב השתפר למדי עם כניסת הדי.וי.די. בתחילה באמצעות העובדה שאפשר להכניס על דיסק אחד גם את גרסת המסך המלא וגם את גרסת המסך הרחב (נחמד איך היופמיזם הלשוני יוצר את העיוות הכי גדול: כשאומרים “מסך מלא” הכוונה היא שמסך הטלוויזיה שלך מלא כולו בתמונה, ללא פסים שחורים, התוצאה היא שאתם מקבלים את ההפך הגמור מ”מסך/פריים מלא”).
בישראל, בגלל שאנחנו אוהבים לפגר אחרי העולם, לקח גם למפיצים לא מעט זמן להבין שדי.וי.די זה לא כמו VHS, וכך קרה שהדי.וי.די של “כנופיות ניו יורק” (בו סקורסזי צילם בסינמסקופ) מציג בגרסה הישראלית פריים מרובע ומסורס. והיו עוד כאלה. נדמה לי שבשנים האחרונות החטאים ה
אלה הלכו ונעלמו, או לפחות לא הגיעו לתשומת ליבי.

ואיכשהו נדמה שכל הדיון הזה התפוגג לגמרי בשנתיים-שלוש האחרונות כשיותר ויותר בתים הצטיידו במסכי פלזמה ו-LCD שהפרופורציות שלהם רחבות בהרבה מהמסכים הריבועיים יותר של העבר.
אבל גם כאן, צריך לשים לב, מקצצים לכם בפריימים. פחות, אבל עדיין. מאיזושהי סיבה לא ברורה של מחדל בעל השלכות היסטוריות מישהו קבע שהפרופורציות של המסכים הרחבים יהיו 16X9. כלומר: 1X1.77. כלומר שמסכי הטלוויזיה כיום הם עדיין פחות רחבים מהפריים הקולנועי הסטנדרטי. כלומר, שעדיין מקצצים בשוליים.
כשעלה ערוץ יס HD לשידור ניסיתי להבין שם למה הסרטים שצולמו בסינמסקופ לא משודרים בסינמסקופ. עדיין. אחרי כל מה שעברנו: מסכים גדולים ורחבים, איכות היי דפינישן, נדמה היה שהעולם הבין את הלקח והלך על חוויית איכות הצפייה המדויקת והמושלמת ביותר. אבל עדיין זה לא ככה. התשובה שקיבלתי: ככה מגיעים הסרטים מהאולפנים. שזה הדבר הכי אידיוטי: כי גם הצופה הנבער ביותר שלא מוכן בשום אופן לראות בדל פס שחור על המסך שלו, יכול בלחיצת כפתור בשלט לעשות את שינוי הפרופורציות האלה לבד. האולפן והערוץ יכולים לשדר את הסרט בגרסתו המושלמת ביותר והכוח להכריע איך זה יראה בבית מצוי בידי הצופים. (ואכן, יש לציין, שפה ושם מוצגים סרטים בפריים הסינמסקופי המקורי, אבל זה נראה אקראי לחלוטין, ובוודאי שאין לזה שום ציון מוקדם במדריכי השידורים). לכן דעו: כשהערוצים הדיגיטליים מתגאים בשידור של “מסך רחב”, זה מסך רחב יחסית למסך הישן (ואכן תוכניות הטלוויזיה האמריקאיות כבר מצולמות, כסטנדרט, בהיי דפינישן ובפורמט 16X9).
בגלל שאת רוב הצפייה הקולנועית הביתית שלי אני ממילא עושה בדי.וי.די, שם אני מקפיד לקבל את הפריים המקורי ואת מיקס הסאונד המקורי, הצלחתי להתעלם מהזוועות שזכיינים עושים לסרטים (סיפרו לי, אבל לא ראיתי, שסרטים ישראליים שצולמו בסינמסקופ בשנים האחרונות, למשל “עטאש”, לא שודרו כסרטים סינמסקופיים בהקרנות הטלוויזיוניות שלהם. אם מישהו יודע לכאן או לכאן, שיעדכן).

אז למה נזכרתי בכל הסיפור הזה שנים אחרי שהדחקתי אותו? כי סטיבן סודרברג כתב ברבעון של ה-DGA (גילדת הבמאים) טקסט מלא רשפים וכעסים על מפעילי ערוצי הפרימיום באמריקה על האופן שבו הם מסרסים את סרטי הסינמסקופ, גם בעידן שאמור להיות נוח לפריימים רחבים. הוא קורא לעמיתיו הבמאים לשים לזה סוף, ומחלק ציונים לערוצים השונים.

=============

ויש גם בדיחה פנימית: סודרברג מזכיר שגם העניין עם הפריים הסטנדרטי המקורי (1.33) לא ממש מקבל מענה במסכים הרחבים. אבל מוסיף: “אבל אף אחד כבר לא משתמש בפריים הזה, חוץ מהמתנשאים הדפוקים האלה שעשו את `הגרמני הטוב`”.

נושאים: בשוטף

השאירו תגובה