בסוף השבוע שעבר, אחרי שהביקורת על "סטאר טרק" כבר היתה כתובה וסגורה, פתאום טלפון מיחצנית הסרט: בעוד שעתיים יתקשר אליך ג'יי.ג'יי אברמס לראיון טלפוני קצר. ראיונות טלפוניים הם סוגה די נחותה של עיתונות. המרואיינים רצים על ניוטרל ודי ברור שהם עסוקים בעניינים אחרים בצד השני של הקו. ובוודאי ששעתיים של הכנה לראיון עם יוצר שאני די מחבב כמו אברמס לא מאפשרים לא לו ולא לי להיות בשיא הריכוז והחדות. אבל זה מה שנתנו, וזה מה שלקחתי וזה מה שיצא. זה התמלול המלא של השיחה הדי קצרצרה בינינו, שיחה שממנה למדתי בעיקר שהאסיסטנטית של אברמס היא ישראלית בשם אפרת.

פורסם ב"7 לילות", 8.5.09

קשה היה לדמיין, אי שם בתחילת שנות התשעים, שתסריטאי מוכשר וצנוע בשם ג`פרי אברמס יהפוך כעבור עשור לאחד האנשים הכי משפיעים על תרבות הפופ האמריקאית. אבל האיש שהתחיל את דרכו בכתיבת דרמות יחסים קאמריות כמו "בנוגע להנרי" של מייק ניקולס, "צעיר לנצח" עם מל גיבסון או הסדרה "פליסיטי", הפך בשנים האחרונות למפעל בלתי נלאה של מיסתורין, אקשן ואימה. ובדרך הוא הפסיק לחתום כג`פרי אברמס והמציא את המותג המוכר יותר: ג`יי.ג`יי אברמס (ג`יי.ג`יי, ראשי תיבות לג`פרי ג`ייקוב), וכך הפך לאשף רייטינג וקופות. תחילה בסדרת הטלוויזיה "זהות בדויה", שזכתה לאהדתו של טום קרוז שגייס אותו לביים את "משימה בלתי אפשרית 3”; ואז ב"אבודים", אחת מסדרות הדרמה הכי מדוברות בשנים האחרונות בטלוויזיה האמריקאית; ואז כמפיק של "קלוברפילד", סרט אימה דל תקציב (יחסית), שהצלחתו העצומה תניב בקרוב סרטי המשך; ואז ב"פרינג`”, סדרתו הכי טריה, שזוכה לאחוזי צפייה נאים באמריקה, והמשודרת שם מיד אחרי "אמריקן איידול" (ולמעשה עם כעשרה מיליון צופים בשבוע, “פרינג`”  כרגע מתעלה על "אבודים", שמגרדת את התשעה מיליון צופים; כך או כך אברמס מניב כ-20 מיליון צופים בשבוע לשתי סדרותיו).

והנה מגיע השיא: על כתפיו של אברמס הוטלה המשימה לברוא מחדש את היקום של "מסע בין כוכבים", סדרת טלוויזיה הפולחנית משנות הששים שהניבה חמש סדרות המשך, עשרה סרטי קולנוע וגדודים של מעריצים פנאטיים שבקיאים בכל בורג על סיפונה של האנטרפרייז, ספינת החלל של קפטן קירק (ובהמשך, של קפטן פיקארד), ששטה בחלל בשירות הפדרציה, לגלות ולחקור עולמות חדשים. כדי להבטיח שלא נחשוב שזו אותה "מסע בין כוכבים" של אבות-אבותינו סרט הקולנוע של אברמס מותג בישראל כ"סטאר טרק", והוא יוצא בסוף השבוע הזה בארץ, יחד עם כל העולם, במה שאמור להיות סרט הקיץ הגדול, הבולט, הקופתי והמדובר ביותר בשבועות הקרובים (עד "רובוטריקים 2”).

יש לומר מיד: “סטאר טרק" הוא חתיכת לונה פארק משגע של אקשן, הומור, פיצוצים, חלליות ובלבולי שכל. צריך להיות עוכר שמחות מקצועי כדי לא לחייך מול שקית ההפתעות גדושת האפקטים והמודעות העצמית. אכן, היתה תחושה של סקפטיות לפני הכניסה לסרט – שהרי זה נשמע כמו רעיון עסקי די מסריח, לנסות ולהתחיל מחדש את כל סיפור “מסע בין כוכבים” והפגישה הראשונה בין ספוק וקירק, כאילו שהקהל שמעניין את הוליווד הוא רק בני ה-13 שלא הכירו את הסדרה, תוך התעלמות מבני ה-30 שכבר מעריצים אותה. אבל צריך להגיד: אברמס ושותפיו יצאו מהעסק בכבוד. מיתולוגיות בצד, הסרט הזה מגניב. אבל כשאברמס מתקשר ממשרדו לראיון שנקבע בינינו, אני מתחיל דווקא בתהיה: מה דעתו על העובדה שהוליווד עכשיו בטירוף של לקחת מותגים מוכרים ולהתחיל אותם מחדש, מאפס (האולפנים קוראים לזה Reboot, איתחול המותג), וש"סטאר טרק" שלו היא חלק מהמגמה הזאת, שהניבה בשנים האחרונות את "סופרמן חוזר", “באטמן מתחיל", “קזינו רויאל", “הפנתר הוורוד", “יום שישי ה-13”, ועוד ועוד ועוד. “אין ספק שהרעיון הראשוני, איזו סדרה להתחיל מחדש, הוא החלטה עסקית של האולפן", הוא עונה. "אבל מבחינתי, זה לא משנה מאיפה מגיע אלי רעיון טוב, גם אם הוא התחיל כהחלטה כלכלית. מה שחשוב הוא האם היוצר שמקבל את המותג לידיו הוא קולנוען שיודע איך לטפל בסרט ללא ציניות. מה שחשוב הוא שהיוצר לא יעשה את זה מסיבות עסקיות. תראה מה כריסטופר נולן עשה ל'באטמן מתחיל' ו'האביר האפל'. לא שאני משווה את עצמי לכריס נולן, חלילה".

כמה זמן לקח לך להסכים להתעסק ב"סטאר טרק" מרגע שקיבלת את ההצעה?
"מיד. העניין הוא שהם פנו אליי בהצעה להפיק את הסרט, לא לביים אותו. וכמפיק, הרעיון הזה מיד איתגר אותי, לחפש את הדרך לטפל במותג כל כך מבוסס ומוכר. בגלל שאני לא מעריץ של הסדרה, לא חשבתי שאני אביים את הסרט. אבל ככל שהעבודה על התסריט התקדמה גיליתי שאני הופך להיות מעריץ של התסריט הספציפי הזה, ושל הדמויות האלה, ורק אז החלטתי שאני רוצה לביים את הסרט בעצמי".

אתה מסתבך עם המעריצים בזה שאתה אומר שאתה לא מעריץ של הסדרה.
"הייתי יכול פשוט להגיד שאני מעריץ ותיק של הסדרה ולחסוך את זה. ובגלל שאחד התסריטאים שלנו הוא מעריץ פנאט של הסדרה שבקיא בכל פרטיה, הרגשתי שאנחנו בידיים טובות מבחינת שמירת הנאמנות לעולם של `סטאר טרק`, כך שהסרט בסופו של דבר היה צריך לרצות אותו, את המעריץ, אבל להלהיב גם מישהו כמוני, שאינו מעריץ".

אני קורא שיש דיבורים על סרט המשך ועל השקה מחודשת של סדרת הטלוויזיה.
"גם אני קורא. השחקנים והתסריטאים חתומים כבר על סרט המשך, אני לא. עוד לא דיברו על זה איתי מהאולפן. אני מניח שהם מחכים לראות איך הסרט יצליח. לגבי סדרה, גם על זה לא דיברו איתי. המותג `סטאר טרק` שייך לפרמאונט, אז אולי הם חושבים על זה בינם לבין עצמם. אלי הם לא פנו בנושא".
מה שמפתיע אותי הוא שאני זוכר את שמך עוד כתסריטאי של "בנוגע להנרי", סרט שיקום קטן ומינורי שביים מייק ניקולס עם הריסון פורד. דמיינת אז, כשהסרט יצא, ש-18 שנה אחר כך אתה תהיה עסוק בסרטים וסדרות עצומי מידות על חלליות ומפלצות?
"האמת שכן. הבעיה שלי היא שאני אוהב את כל הז`אנרים. אני אוהב דרמות קטנות, כמו `פליסיטי`, וקומדיות, וסרטי אימה, ומדע בדיוני. האמת היא שהעובדה שאני אוהב כל כך הרבה ז`אנרים היא לאו דווקא יתרון. לא פעם הרגשתי שאני מתפזר בין האהבות שלי, במקום למצוא תחום אחד שאני הכי אוהב ולהצטיין בו".
(זהירות, ספוילר קטן לסצינה מאמצע הסרט:) הנה נושא שכבר קראתי אנשים מדברים עליו באינטרנט: סצינת המערה ב"סטאר טרק" בה קירק הצעיר פוגש את ספוק המבוגר (בגילומו של לנארד נימוי, ספוק המקורי). בסרט זה נראה כמו חתיכת צירוף מקרים ברמה קוסמית שהם מגיעים לאותו כוכב, לאותה מערה, בדיוק ברגע העלילתי הזה. מה היה הרציונל שלכם בזמן הכתיבה למפגש הזה?
"כן, היתה סצינה שלמה שבה הוסבר איך זה יכול להיות, אבל בעריכה היא נפלה מכל מיני סיבות. ובעיקר כי הרעיון הבסיסי הוא שכל הסרט מדבר על גורל, ואת זה לא צריך להסביר. הם היו חייבים להיפגש. הרעיון הוא שגם ביקום מקביל, בו נדמה שכל הקלפים עורבבו אחרת מהיקום המוכר לנו, יש גורל שיגרום לזה שהמשפחה הזאת, החבורה הזאת, תתקבץ יחד. הרעיון הוא שזה בלתי נמנע, מבחינת הגורל, שצוות האנטרפרייז יהיה ביחד. ספוק שם כדי לדאוג שזה יקרה".
יש ביהדות מושג שנקרא "תיקון עולם", שמדבר לא רק על זה שכל אחד מאיתנו אמור לתקן את העולם, אלא שכמכלול כל אחד צריך למצוא את המקום שלו שבו הוא מקדם את תיקון העולם. קצת כמו קוביה הונגרית, מה המקום הנכון להיות בו כדי להביא לשלמות. אחד הדברים שאהבתי בוואריאציה שלך ל`סטאר טרק` היא שמשלב די מוקדם כל הדמויות, כל המרכיבים, כבר נמצאים שם, אבל עדיין הכל מקולקל, ומטרת הסרט היא לגרום לכל אחד למצוא את הכסא הנכון עליו הוא אמור לשבת. אתה מכיר את הרעיון הזה?
"וואו. עשית לי צמרמורת. לא זכרתי את זה, אבל תוך כדי מה שאמרת נזכרתי שפעם מישהו סיפר לי על המושג הזה ושזה נורא הרשים וריגש אותי. לא חשבתי על זה כשעשינו את הסרט, אבל זה בהחלט מתקשר לנושא שאני אישית אוהב בסרטי הרפתקאות, והוא הטרנספורמציה של הגיבור. כשאנחנו פוגשים את קירק, הוא יושב על כסא בבר, שיכור. שזה הכי רחוק מכסא הקפטן. זה כמו המסע של לוק סקייווקר. למצוא את המקום שלך ביקום. מה שתמיד מפתיע אותי הוא שאתה כיוצר מנסה לספר סיפור באופן הכי רהוט שאתה יכול, ואז מתברר שאנשים מוצאים בפנים כל מיני רעיונות שאפילו לא היית מודע שהם שם".
בשלב הזה היחצנית עולה על הקו ומבשרת שזמננו תם. אני אומר תודה ומוסיף דברי פרידה.
"זהו?”, שאל אברמס.
כן. אתה מחכה שאשאל מה קורה בסוף של "אבודים"? אין לי שום כוונה כזאת.
"אני דווקא מעריך את זה”.

עברו ל"סטאר טרק", הביקורת

שמעו, כל השאר מילים ריקות: "סטאר טרק" היה סרט מהנה לאללה, גם אחרי שתי צפיות. בלי יותר מדי שכל אבל עם המון קצב והומור משובח. וגם הליהוק של קירק וספוק ובונז היה מוצלח. וכמה רגעים נאים של בימוי. ופסקול נפלא. עובד. פוגע בול. הנאה. ועכשיו, אם אתם מרגישים בזה צורך, בהרחבה.

פורסם ב"פנאי פלוס", 6.5.2009

הבקרוב של "סטאר טרק" הבטיח וקיים: חלליות, פיצוצים, אקשן, קצב, גרנדיוזיות. אבל רגע, אנחנו הרי ב"סטאר טרק" – קרי "מסע בין כוכבים". חלליות ופיצוצים תמיד היו מנת חלקה של סדרת הטלוויזיה הזאת – על חמש סדרות הבת (כולל המונפשת) ו-10 סרטי הקולנוע שלה – אבל קצב? לא. “מסע בין כוכבים" היא סדרה שסימן ההכר שלה הוא נינוחות, מתינות, הרהור (אני משתמש בשפה נקייה). סדרת הטלוויזיה “מסע בין כוכבים" היתה אחד הנציגים הטהורים והאמיתיים בטלוויזיה של ספרות המדע-בדיוני בכך שהעלילה העתידנית, החיזרים והמסעות בין גלקסיות הם רק חומר רקע לתוכן המהותי יותר של הסדרה. שכן ספרות המדע בדיוני הא ספרות ספקולטיבית, שלוקחת מצבים של "מה-היה-קורה-אילו-אפשר-היה" למקומות הקצה שלהם. שאלות אידיאולוגיות ואתיות שיכולות להישאל בעולם עתידני, בו כל מה שנראה בלתי אפשרי עבורנו כבר אפשרי. וכך הסדרה – ובוודאי בשלל סדרות ההמשך שלה – יצרו קורפוס של דיוני מוסר, ועיסוקים באבסורד המציאות – ביקום בו האלמוות נראה כמו אפשרות ממשית – בין בעולמות וירטואליים, חורים ברצף הזמן/חלל ורפואה מתקדמת. ביקום בו המושג "אנושי" צריך להיבחן מחדש, אל מול המפגש עם חיזרים שאינם – לפחות ברמה המילולית – "אנושיים". (אני לא מעריץ של הסדרה, אלא צופה אב הערכה שדגם בעניין, אך לא באדיקות, את רוב סדרות "מסע בין כוכבים", במידה כזו או אחרת של סבלנות. את הסרטים, לעומת זאת, ראיתי כולם. וחוץ מהפייבוריט שלי, וכנראה של כל העולם, הסרט השני בסדרה, "זעמו של קאן" – שהסרט הנוכחי קצת מתייחס אליו, וגם אל סרט ההמשך שלו,"החיפוש אחר ספוק" – לי באופן אישי תמיד היתה חולשה דווקא לסרט השישי, "הארץ הנעלמת").

מרגע שנודע שג`יי.ג`יי אברמס לוקח לידיו את מושכות המותג ושתפקידו הוא לברוא את כל העולם של "מסע בין כוכבים" מההתחלה – לא סרט המשך מספר 11, אלא סרט שיתחיל את כל הסיפור מההתחלה – היה ברור שהוא ילך לכיוון הגדול, המהיר והעצבני. אברמס הפך בשנים האחרונות למפיק בעל מוניטין כמי שיכול לקחת ז`אנרים משומשים ולהמציא אותם מחדש לעידן ההיפראקטיבי, והדל בטווח ריכוז של ימינו, בעיקר בזכות "אבודים", אבל גם "קלוברפילד" (ולכן זה מפתיע לגלות שאחרי קריירה כתסריטאי דרמות קולנועיות קאמריות, “סטאר טרק" הוא בסך הכל סרט הקולנוע השני שהוא מביים – “משימה בלתי אפשרית 3” היה הראשון).

ואכן, אברמס סיפק את הסחורה: מה שהוא חסר בכישרון בימוי, הוא מפצה עם אנרגיה. תשכחו מהנינוחות של "מסע בין כוכבים", “סטאר טרק" נראה כמו סרט מדע בדיוני שעוסק ביריות, מרדפים, אדרנלין. אם חובבי המדע בדיוני חילקו את סרטי הז`אנר עד כה לשני מחנות "מסע בין כוכבים" מול "מלחמת הכוכבים" – הראשון ספוקליטיבי ופילוסופי, השני אופרת חלל גרנדיוזית ואקשן והרפתקאות ומיתולוגיות – הרי שאברמס לקח את "סטאר טרק" וערק מחנה. ואין לי שום בעיה עם זה: אחרי שסרטי הקולנוע האחרונים של הסדרה הלכו ואיבדו גובה – עד כדי כך ששחקני הסדרות לקחו ביניהם תורות בבימוי הסרטים – מישהו היה צריך לתקוע מזרק אדרנלין בלב הסדרה כדי להחיות אותה מחדש. ונדמה שזו היתה המטרה: לרכוש קהל חדש, אבל לעשות כבוד גם למעריצים הוותיקים, ובעיקר כבוד למקום שהסדרה קנתה לה מקום של כבוד בתרבות הפופ. ומתוך נקודת המוצא הזאת, מלאת הכבוד והבלתי הרסנית – ובאותה נשימה, מספיק חסרת כבוד למקור כדי להצהיר על עצמאותה ונבדלותה – אני חייב להודות שאברמס עשה עבודה משובחת.

בחלקו, למכירי הסדרה (או אפילו ייצוגיה התרבותיים בלבד), הסרט הוא כמעט כמו פרודיה על "מסע בין כוכבים" (הסדרה המקורית), בו אברמס מקפיד להדגיש, באופן מבודח למדי, איך נולדו כל אותם משפטי מפתח של כל אחת מהדמויות, משפטים שהפכו נכסי צאן ברזל (לפחות בעולם האוורירי למדי של תוכניות אירוח והומור). השילוב בין האקשן עצום המידות וכמות הגונה של הומור, קלילות ומודעות עצמית הופכים את "סטאר טרק", בראש ובראשונה, לסרט קיץ אולטימטיבי. אמנות בצד, הבו לנו כיף עשוי לעילא.

אבל מה שמפתיע הוא שלמרות כל זה, ולמרות שהיינו מסתפקים גם ב"סטאר טרק" שכולו פיצוצים ושנינויות, אברמס ותסריטאיו הצליחו לייצר סוגיה קוואזי-פילוסופית שלא היתה מביישת את תכני הסדרה המקורית. כדי לנמק בפנינו את העובדה שהסיפור שהם מספרים על "סטאר טרק" שונה מהמיתולוגיה המוכרת של "מסע בין כוכבים", בוראים התסריטאים עלילה שבסיסה הוא חור שחור היוצר פיתול זמן ומציאות חלופית. צוות האנטרפרייז ההוא עדיין קיים, אבל במציאות אחרת. עכשיו מגיעה מציאות שניה, שהיא כמו בבואה, אבל לא במדויק: הפעם, למשל, ספוק מקבל את הפיקוד על האנטרפרייז ולא קירק. אבל כדי לתקן את המצב – לעשות מעין תיקון-עולם במובנו הקוסמי – כל אחת מהדמויות צריכה להישלף מהמקום שהיא נמצאת בו, ולמצוא את מקומה הנכון על סיפון האנטרפרייז. רק אז יבואו הדברים על מקומם. הפיתול השנון הזה – שכולל הופעת אורח חיננית מאוד של לנארד נימוי בתור ספוק הקשיש – מוכיח שאברמס יכול ללמד את ג`ורג` לוקאס דבר או שניים בתחזוקת מותג: קודם כל, עשה לו כבוד. וכבוד למעריציו. ואז יבואו כל השאר.

רוצים עוד "סטאר טרק"? קבלו ראיון עם ג'יי.ג'יי אברמס.

יום אחרי הצפייה בבכורת "מלחמת הכוכבים, פרק 1": מסיבת עיתונאים עם ג׳ורג׳ לוקאס וג׳אנקט עם שאר שחקני הסרט בבית מלון בשדרה החמישית. כל המנהגים שאני הכי שונא אצל עיתונאי בידור, שאני הכי מגנה, שאני הכי מנסה להתרחק מהם, על כולם עברתי ברגע אחד כשיצא במקרה שג׳ורג׳ לוקאס ואני עלינו באותה מעלית לקומת הראיונות. רק הוא ואני. ואני, בחצי הדקה הזאת, לא הייתי עיתונאי אלא מעריץ שוטה. וזאת למרות שבבוקר שאחרי הצפייה התחלתי להתעצבן על מה שהוא עשה לי ב"אימת הפנטום". בחודשיים שחלפו בין המפגש ההוא וכתיבת הכתבה צפיתי בסרט בבתי קולנוע שונים ברחבי ניו יורק כמה וכמה פעמים, ובכל פעם אני מתעצבן עליו ומתפייס איתו. מה שבטוח: למרות שחוויתי סוג של שברון לב מהסרט, לא הייתי מוכן לקחת חלק בהשמצתו הפומבית.

כתיבת הטקסט הזה לא היתה נטולת מתוחים. במערכת "סופשבוע" בתל אביב ישב רון מיברג, שהזמין את הטקסט וחיכה לו. מצד אחד, מיברג הגיע בעצמו לפרמיירה הניו יורקית – מתנת בר מצווה לבנו – מצד שני הוא שנא את הסרט מיד ולחלוטין, כשם ששנא את "מלחמת הכוכבים" המקורי, בהיותו תלמיד לקולנוע בסן פרנסיסקו המשוכנע ש"מלחמת הכוכבים" ולוקאס עצמו הרגו ב-1977 את הקולנוע. ואילו אני מעדיף להיות נטול ציניות, עם ניצוצות וכוכבים בעיניים. זה מה שיצא בסוף. אני מעלה את הטקסט כעת, במלאת עשר שנים לבכורת הסרט.

ואל תחמיצו בסוף: ראיון עם ג׳אר-ג׳אר.

continue reading…

ב-1999 הייתי בטירוף. ג׳ורג׳ לוקאס עמד להוציא סרט המשך לטריולגיית המד"ב האהובה עליי. ההתייחסות שלו שלי ל"מלחמת הכוכבים, פרק 1: אימת הפנטום" היתה – בכל ימיי ככותב – מהרגעים הכי פחות שקולים ומחושבים שלי. כל מרחק ביקורתי, התבוננות-על, מבט חיצוני, נעלמו ממני. הייתי ילד בן 13 שמביט בעיניים כלות ולשון משורבבת בממתק שעומד להיות מוגש לו. ולא הייתי מוכן שמישהו יקלקל לי את ההנאה.

זה אחד המקרים הבודדים בהם אני קצת נבוך בדיעבד על דברים שכתבתי פעם. אני חייב להודות שיש ב"אימת הפנטום" יותר קטעים סבירים ממה שמבקרים רבים – נרגנים ושקולי דעת יותר ממני – נתנו לו קרדיט. וכמה קטעי פעולה משובחים. אבל כן, לקח לי לא מעט זמן לרדת מהיי הסוכר שלי ולהבין שדווקא אותי, כמעריץ, ג׳ורג׳ לוקאס דפק הכי חזק עם הסרט הזה.

אבל עשו ריוויינד במוח, אל טרום-קיץ 1999, הציפייה ל"מלחמת הכוכבים, פרק 1" בשיאה. אני כמעט מתעלף מחוסר חמצן למוח. ואז מגיעה ההזמנה לפרמיירת הסרט (היו ימים שאני ואולפני פוקס דווקא היינו סחבקים. חלפו להם). אני וג׳ורג׳ לוקאס והריסון פורד וליאם ניסן (ועוד 800 איש) באותו אולם. ככה זה נראה:

פורסם במאי 1999, "זמן תל אביב"

הסאגה התחילה

כן, כן, "סינמסקופ" היה שם! דיווח ישיר, עם לחץ דם גבוה במיוחד, מהקרנת הבכורה העולמית של "מלחמת הכוכבים, פרק 1: אימת הפנטום", שייצא באמריקה ביום רביעי הקרוב

השבוע נזכרתי למה רציתי להיות מבקר קולנוע. בטח, המשכורת הגבוהה, הבתים המפוארים, המכוניות המהירות, הפרסום העולמי, מכתבי המעריצים וההופעות בטלוויזיה, כל אלה הן טובות הנאה נחמדות מאוד שעושות את העבודה נעימה וקלה יותר, אבל הן לא הסיבה העיקרית (למעשה, הייתי עושה את אותה עבודה גם עם משכורת ארבע-ספרתית, דירת חדר ומחשב עם מעבד פנטיום 200 בלבד). זה הסרטים, אתם מבינים? הסרטים! זו האובססיה הדי מסובכת הזאת שמשלבת בין נטייה מופרזת לאספנות וחוסר סבלנות קליני שגורמת לי לרצות, באופן נואש, לראות את כ-ל הסרטים וכמה שיותר מהר.

יש כל מיני סיבות שגרמו לי להעתיק את מפקדת "סינמסקופ" מתל-אביב לניו יורק, ובכורת הסרט הראשון בטרילוגיה החדשה של "מלחמת הכוכבים" בהחלט היתה אחת מהם. לא יכלתי לסבול את המחשבה שאצטרך לחכות עד יולי כדי לראות את הסרט בארץ, שלא אוכל לחוות בזמן אמת את האורגיה התקשורתית שמתנהלת סביב הסרט הזה, שאצטרך להסתפק רק במבחר הצעצועים המצומצם שיגיע ארצה בחסות טויז-אר-אס (בעוד המבחר הגדול והמרהיב באמת של צעצועים הגיע בלעדית לאף.איי.או שווארץ, חנות הצעצועים העצומה בשדרה החמישית). לא ידעתי בדיוק למה אני מצפה מ"מלחמת הכוכבים, פרק 1" אך ידעתי דבר אחד: אני רוצה להיות הראשון שרואה את הסרט.
זה מה שעשיתי כאן, בתפוח הגדול, בחצי השנה האחרונה – עקיבה אובססיבית, כמעט פלילית, אחר כל אינפורמציה שתוכל לקרב אותי אל הצפייה בסרט. היו אחרים שבחרו בדרך אחרת: הם הקימו מאהלים מחוץ לתיאטרון מאן הסיני בהוליווד ולקולנוע זיגפילד בניו יורק והם מצפים להיות הראשונים שייכנסו לאולם לראות את הסרט (מכיוון שרוב בתי הקולנוע באמריקה לא מוכרים כרטיסים מסומנים – "מה זה כאן, האופרה?", הם שואלים – הראשונים שנכנסים לאולם הם גם אלה שתופסים את המקומות הכי טובים). בדיעבד, ייתכן והשיטה שלהם מוצלחת, הם בהחלט הפכו לסלבריטאים והתארחו, בשידור חי מפינת הרחוב שלהם, כהומלסים מתוך בחירה, בלא מעט תוכניות אירוח. אך זו לא שיטה שמתאימה לאופי שלי. כלי הנשק העיקריים שלי הם הפקס או המודם וההדק שמפעיל אותם הוא המקלדת. ואכן, על יחצני ומפיצי פוקס המאה ה-20 בארץ ובלוס אנג`לס נחתו כמויות היסטריות למדי של אי-מיילים עד שהגיעה, סוף סוף, ההזמנה לא רק להיות נוכח בהקרנה אלא גם לפגוש אישית את יוצרי הסרט.

ג`ורג` לוקאס מבוהל מההייפ שנבנה סביב הסרט שלו. בשלב זה, הוא עובר בין העיתונים ומנסה להנמיך ציפיות. המלחמה העיקרית שלו היא נגד אתרי האינטרנט שאמנם עוזרים לו לשווק את הסרט ועוד עושים זאת בחינם, אך גם יכולים להרוס לו את הסרט (ביקורות מאוכזבות ראשונות מהסרט כבר התפרסמו באתרי אינטרנט בשבוע שעבר. למחרת, אולי מתוך רצון לאזן, התפרסמו גם ביקורות נלהבות). כדי להילחם במעריצים, שכמו וירוס מחשבים שובבי אך אלים מאוד, מנסים להסתנן להקרנות העיתונאים, ההקרנה של "פרק 1" היתה מאובטחת כמעט כמו ביקור ממלכתי של ראש מדינה זר. זה התחיל בדרישה לבוא לאסוף את הכרטיסים, שמחשש לדליפה לא הופצו בדואר, והמשיך בשינוי של הרגע האחרון של מקום ההקרנה.

הכי לא נעים לי מקבוצת המעריצים שעדיין עומדת בתור ליד קולנוע זיגפלד ברחוב 47. בעוד הם מחכים כבר שבועיים בתור, התכנסו להם, בחשאיות מעוררת הערכה, למעלה מ-800 עיתונאים ושחקנים בקולנוע יונייטד ארטיסטס ברחוב 14, ביום חמישי שעבר, כדי לצפות בסרט הכי מצופה בעולם.

זו היתה אמורה להיות הקרנה לעשרות נציגי העיתונות הזרה בניו יורק, חלקם הגיעו במיוחד מארצם (ביחס לגודל האוכלוסיה, יש לציין שהנוכחות של התקשורת הישראלית באולם היתה ממש מרשימה). השורות האחוריות באולם נשמרו לבעלי תגים מיוחדים – מין הסתם עיתונאים חשובים מאיתנו, חשבתי. אך לא, המקומות האלה נשמרו לידידי ההפקה ואם יורשה לי להסית לשנייה את "סינמסקופ" לכיוון "הסיירת" אספק לכם גם רשימת שמות נוצצת: ברנדן פרייזר, סוזן סרנדון, טים רובינס ואוליבר פלאט היו שם, כמו גם אנשי ההפקה עצמם: ליאם ניסן, נטלי פורטמן, יואן מגרגור, אחמד בסט, ריק מק׳קלום (המפיק) ולבסוף – נמוך ושמנמנן ממה שהייתם מדמיינים – ג`ורג` לוקאס בעצמו ולצידו האן סולו – סליחה, הריסון פורד – ומליסה מתיסון (תסריטאית "אי.טי", ידידה אישית של הדלאי למה ואשתו של פורד).
למעשה, אחרי תרועת החצוצרות של לוגו פוקס ועליית הכותרת "לפני זמן רב, בגלקסיה רחוקה מאוד…", יכולתי לצאת מהאולם. משימתי הוגשמה. ניצחתי. ג`ורג` לוקאס יגיד את זה היטב יום למחרת כשיישאל על הטירוף, ההערצה והציפיה לקראת הסרט שלו: "הציפיה עצמה היא האירוע המלהיב עבור האנשים האלה, הסרט הוא פרט משני בה". זה כה נכון.

אז איך היה, אתם רוצים לדעת? אני עוד לא ממש יודע, או יכול להגיד. יש לכך שתי סיבות: הראשונה היא תחושת מחויבות מסויימת כלפי האנשים שדאגו שאהיה בהקרנה הזאת, אנשי פוקס בארץ ובאמריקה שהיתנו את ההזמנה בעמידה מסוימת של לוח זמנים מבחינת פרסום הביקורת. במקרה הזה, לעומת מקרים אחרים, אין לי בעיה עם מה שעשוי להיראות כניגוד אינטרסים או כמכירת הנשמה לשטן. בכל מה שקשור ל"מלחמת הכוכבים", למרות תעודת הפלסטיק בארנק שלי, אני לא עיתונאי ובוודאי שלא מבקר קולנוע, אני קודם כל מעריץ וכרגע אני מעריץ אסיר תודה.

סיבה שניה: הבעיה עם ההערצה שלי עם "מלחמת כוכבים" היא שההתרגשות יצרה אצלי מין גלאוקומה רגעית. 16 שנה אני מחכה לסרט הזה ואני חייב להגיד שהלב פעם באישונים לכל אורכו וקצת עירפל את הצפייה. אני לא לגמרי בטוח שדיווח כלשהו שהייתי מעביר כרגע על "מלחמת הכוכבים" יכול להיחשב אמין. כפי שעשיתי בשנה שעברה עם "טיטאניק", אני קודם כל אראה את הסרט פעמיים-שלוש לפני שאכתוב עליו ביקורת. נדמה לי שכשקיימת כזו ציפיה סביב סרט הרי שביקורת פשטנית של "טוב" או "רע" היא לחלוטין לא לגיטימית ו"מלחמת הכוכבים, פרק 1", אתן לכם את המעט הזה, מורכב מדי מכדי שיהיה אפשר להכתיר אותו תחת שם תואר אחד.

ביום רביעי, סוף סוף, ייצא הסרט באמריקה. הצפייה השניה תהיה קלה יותר, נטולת לחץ – כמו לאכול במסעדה מומלצת אך לא כשמתים מרעב אלא כשבאמת רוצים להרגיש את נימי הטעם – הצפייה השלישית, העיתונאית, כבר תשים לב יותר לתגובות הקהל, בניסיון לבדוק האם ההו-הא סביב הסרט הצדיק את עצמו או שמא מדובר באכזבה ציבורית (במילים אחרות: איך יקבל הציבור האמריקאי את הסרט, כמו "טיטאניק" או כמו "גודזילה", או – כפי שנראה כרגע הגיוני יותר – כמו "העולם האבוד, פארק היורה 2"?). מה שאומר שהחל מהיום ועד ב-8 ביולי, מועד יציאת הסרט בארץ, תמצאו הרבה איזכורים ל"מלחמת הכוכבים, פרק 1" כאן ובשאר מוספי "מעריב".

חלק ב׳: אני פוגש במעלית את ג׳ורג׳ לוקאס

שני סרטים שמעבדים לקולנוע טקסטים לא צפויים. ב"התאום", סרט אימה אמריקאי, זה ספר הזוהר ותהלים. ב"ברוריה", דרמה ישראלית, זו הגמרא.

"התאום"

שתי שאלות: איך זה שהיינו צריכים לחכות עד היום כדי לקבל סרט אימה יהודי? ואיך זה שכשכבר נוצר סרט כזה הוא מגיע מהוליווד ולא מישראל? הקולנוענים בארץ, ברובם, כה מנותקים מהמורשת והתרבות והדת שלהם? וככה היינו צריכים את דיוויד גויר, תסריטאי עילוי בדרך כלל, שיתקרב ליהדותו ויקח את אחת התימות הבסיסיות ביותר בז'רגון של סרטי האימה, ויעניק לה טוויסט יהודי. תראו מה קרה לנו? היהודים המציאו את הגולם מפראג והנוצרים הפכו אותו לגיבור תרבות, בזכות ספרי וסרטי פרנקנשטיין. היהודים המציאו את "הדיבוק" והנוצרים הפכו העלילה הזאת לבסיס המוכר ביותר של סיפורי רדיפת הרוחות. עד כדי כך שנדמה שכל סרט שיש בו רוחות רפאים – ומיד מוזעק הכומר לבצע טקס גירוש שדים – הוא סרט נוצרי. יש לי תיאוריה כזאת: כשוויליאם פרידקין נשכר בתחילת שנות ה-70 לביים את "מגרש השדים" הוא בוודאי שאל את עצמו "מה נייס ג`ואיש גאי כמוני עושה עם סרט שכולו עוסק באמונה נוצרית?”, ולכן הוא הוסיף לעלילה את דמותו של הבלש היהודי הציני והסקפטי (בגילומו של לי ג`יי. קוב), כדי שיהיה בסרט מימד מפוכח, שמטיל ספק. אם פעם אפגוש את וויליאם פרידקין אשאל אותו האם כך אכן היה. ו"מגרש השדים" לא לבד: גם "תינוקה של רוזמרי" וגם "אות משמים" הם סרטי אימה העוסקים בהשתלטות של שד או שטן על אדם, וכל הדיון בו נעשה מבעד לסימבוליקה נוצרית. וגם שני הסרטים האלה בוימו על ידי יהודים.

בא דיוויד גויר – בריון מקועקע ומבהיל, שחתום כשותף לתסריטים של סרטי המופת "עיר אפלה", “בלייד”, "העורב" ושני סרטי באטמן האחרונים, אבל כבמאי תוצרתו איכותית פחות – ולוקח מה שנראה כמו סיפור שהוא מיזוג בין "מגרש השדים" ו"הדיבוק" והופך אותו לסרט אימה קטן ודל תקציב. התרבות העברית מכירה את סיפור "הדיבוק" רק כסוג של מלודרמה (בין אם זו ההצגה עם חנה רובינא או הסרט "אהבה אסורה" של יוסי זומר עם איילת זורר, המבוסס על אותו סיפור), אבל בתרבות הנוצרית סרטי דיבוק הם סוג של תמרור אזהרה – ומכאן האימה שבהם – מפני האפשרות של השתלטות השטן, או שד, על האדם בשל חטאיו.
“התאום", סרטו החדש של גויר, הוא מכל מובן קולנועי מוצר די נחות: הכתיבה מרושלת, המשחק מזעזע, התחבולות הקולנועיות בסיסיות למדי. אבל גויר יודע על איזה צד מרוחה החמאה שמפרנסת את קעקועיו והוא מעמיס על "התאום" כמות נכבדת של מפלצות וקטעי אימה ובלהות שלא ממש קשורים לסיפור אבל חיוניים לז`אנר של סרט שרוצה להבהיל ילדים בני 15.

אבל מה שמרתק הוא שבתוך כל זה גויר מכניס שלל ענייני יהדות. בתחילה נדמה שכל מה שמעסיק אותו זו מיסטיקה יהודית ושגם גויר הוקסם משיעורי הקבלה (ה-ב' מוטעמת) של הרב ברג בהוליווד ומנצל את האופנתיות שלה לצרכיו. אבל הסרט מציג צד הלכתי קצת יותר מתוחכם לסרט אמריקאי חילוני. נכון, גארי אולדמן בתור רב רפורמי לא נראה הכי אמין, והספרים בעברית בסרט נקראים מהכיוון הלא נכון, אבל הסרט בכל זאת מציג דמות שדבר ראשון כשהיא מתעוררת אומרת "מודה אני", ואז בטקס גירוש השדים – בו מוסבר מהו מניין (בעברית) – כלי הנשק העיקרי הוא פרק צ"א בתהלים (צ"א דיבוק, צ"א), המוקרא במלואו בעברית. גם הדיון התיאולוגי במהות האלוהות והשטן יש בו משהו מעניין, שלא צפוי לסרט מסוג זה. זה אולי לא נורא מתוחכם, אבל יש בזה מימד בלתי מבוטל של קידוש השם. תראו מה זה, אפילו קולנוע יהודי האמריקאים עושים יותר טוב.

ועוד דבר: "התאום" הוא סרט שסיפור רדיפת הרוחות שלו מתחיל באושוויץ ובניסוייו של ד”ר מנגלה (פתאום השם העברי נשמע מצמרר יותר, לא?), והוא עוסק בטראומת השואה הרודפת את הניצולים, גם אלה שבכלל לא יודעים בתחילה שהם צאצאים לניצולי שואה. הטראומה הזאת היא ספיריטואלית, לא פסיכולוגית. ומה שמרתק הוא שדווקא סרט לכאורה זניח כמו "התאום", מז'אנר שבהוליוודית מכונה "אקספלויטיישן" (ניצול), מפגין יותר רגישות וכבוד לשואה מאשר סרט לכאורה-מכובד יותר כמו "נער קריאה".

"ברוריה"

ובצירוף מקרים מופלא, הנה נסיון ישראלי לקחת טקסט מהמקורות ולעבד אותו לסרט. כן ירבו! קשה לתקצר את הסרט "ברוריה", הוא מפותל למדי. נקודת המוצא שלו היא סיפורה של ברוריה התנאית, אשתו של ר' מאיר שבמסכת עבודה זרה בגמרא מוזכר, בשלושה משפטים בודדים, שלעגה לרבנים שטענו ש"נשים דעתן קלה". כדי להוכיח לה שהיא טועה שלח בעלה את אחד מתלמידיו לפתות אותה. ניסה ניסה ניסה, עד שהצליח. כשהבינה ברוריה שזו היתה מזימת בעלה היא חנקה את עצמה. סרטו של אברהם קושניר (לא אבי קושניר) הוא כמו חברותא קולנועית, התפלפלות בת זמננו – עם עלילה עכשווית המהדהדת את הסיפור העתיק – על קושיה אנושית והלכתית בן מאות שנים. העניין הוא כזה: מצד אחד "ברוריה" נראה כמו סרט כמעט חובבני, הפקה קהילתית ובלתי מלוטשת, שבעיקר קשה להבין מי קהל היעד שלה. וחמור יותר:  מה הסרט מנסה להגיד (האמנם מודה הסרט שנשים דעתן קלות? נקודת מוצא קצת משונה לסרט. ואם יש רעיון עמוק יותר הרי שלמוחין קטנים כשלי זה עבר הרבה מעל). אבל אחרי שמתגברים על המראה הלא מהוקצע של הסרט – ומתמוגגים למדי מההברקה שבליהוק יוני רכטר למלחין הסרט – קשה שלא ללכת שבי אחרי הניסיון יוצא הדופן הזה להעמיד סוגיה דתית/הלכתית ולבחון אותה מכמה זוויות. בעיקר התפעלתי מברוך ברנר, שחקן שלא הכרתי קודם, שממגנט בהופעה כריזמטית שהזכירה לי משהו מהעוצמה השקטה של נני מורטי. אז מה בדיוק הסרט אומר? אודה במבוכה: אין לי מושג. אולי זה מאותם סרטים שצריך לראותם בצמוד להרצאה על הגמרא וברוריה ור' מאיר, כדי להבין את השפעת הדמויות מהגמרא על גיבורי הסרט בני זמננו, שהן מעין גרסאות עכשוויות, אך מודעות יותר, לדמויות ההן. בין השאר הסרט, כך נדמה, מערבב בין רגעים של בדיון מתוסרט ובין סרט פסאודו-תיעודי (עם הופעות אורח של אלון אבוטבול ואלכס ליבק). התוצאה מגושמת נורא אבל יש בה משהו חלוצי שזוכה להערכתי הרבה: הקולנוע הישראלי חי בניתוק מהתרבות אליה הוא שייך. “ברוריה", לפיכך, הוא צעד מבורך לכיוון הנכון.

פורסם ב"פנאי פלוס", 25.2.2009

"התאום": כרטיסים ומועדי הקרנה

"ברוריה": כרטיסים ומועדי הקרנה

מחר. זה הדד-ליין של חברי האקדמיה למשלוח טפסי ההצבעה שלהם לאוסקר. מחר כל הקמפיינים נגמרים. הכל כבר חתום. כל מה שנותר הוא לספור. ואתמול, יומיים לפני הדד-ליין הזה, ארי פולמן ישב בסטודיו שלו ביפו (זה המשרד שלו, בו הוא עובד בשבע השנים האחרונות, סטודיו האנימציה של "באשיר" נמצא בשכונת תל ברוך. יכול להיות שהמשרד וסטודיו האנימציה יאוחדו לקראת תחילת העבודה על "כנס העתידנים", עוד לא בטוח). ואני משתגע: איך זה שהוא כאן בארץ ולא שם, מאיץ בחברי האקדמיה ללכת להקרנות האקדמיה לצפות בסרט. "אתה מודאג, הא?", פולמן שאל אותי. האמת שכן. "בשיר" הוא כזה פייבוריט, והוא זכה בכל כך הרבה פרסים, שהסיכוי שחברי האקדמיה ינסו ללכת נגד הזרם אינו מבוטל. אבל פולמן רגוע. אופטימי. הוא בארץ כי בתו היתה חולה והוא החליט להיות עם המשפחה. "וחוץ מזה יש שם אנשים מצוינים שמטפלים בזה ודואגים שמי שצריך לראות יראה".

קצב ההקלדה של פולמן פנומנלי. הרעיון לקיים מפגש אינטרנטי עם קוראי הבלוג היה שלו. הוא העלה אותו כבר ביוני, לקראת יציאת הסרט. ואתמול הבנתי למה: הוא כותב הרבה יותר מהר משהוא מדבר.

ארי פולמן מרביץ בי תורה. צילום: עידו קינן

באמצע הקלדת התשובות לשאלות שנשאלו אתמול בבלוג, קרסה מערכת הטוקבקים של תפוז. במשך כ-20 דקות לא יכולנו לענות לגולשים. ובין לבין ניסיתי להבין ממנו עוד מיני דברים.

"פתאום נזכרתי", אמר פולמן, "שכשיצא 'קלרה הקדושה' באנו אליך (פולמן ואורי סיון) למשרד ב'זמן תל אביב' וראיינת אותנו". גם אני בדיוק נזכרתי בזה יום קודם. הראיון הזה נמצא כאן. "אני זוכר", אומר פולמן, "שהסתכלת עלינו ונראית נורא מאוכזב. אמרת שדמיינת אותנו אחרת לגמרי. חשבת שאני אהיה גבוה עם שיער בלונדיני ארוך". אני לא זוכר את זה. "בטח חשבתי שאתה תהיה מין טיקל מבוגר", ניסיתי להיזכר על מה חשבתי אז. "אבל טיקל היה אורי (סיון)", פולמן אומר.
תגיד, אני שואל, מן הסתם כבר יש לך סוכן או סוכנת אמריקאים. הם לא מנסים להאיץ בך לביים סרט אמריקאי?
"הם כן", פולמן אומר. "שלחו לי כבר עשרה תסריטים, ושלחו אותי לכל מיני פגישות עם מפיקים. אני מקבל תסריטים שמסתובבים שנים בהוליווד, יש תסריט אחד שכבר 25 שנה מציעים אותו לכל במאי חדש שמגיע. אני קורא את התסריטים האלה ולא מאמין. יש אחד שמבוסס על ספר שקראתי וחיבבתי, עם רעיון נורא מוצלח, אבל התסריט איום ונורא. אני אומר למפיקה בפגישה שהרעיון מצוין אבל התסריט גרוע, שצריך להתחיל את כל הכתיבה מאפס. ואז אני קולט שמי שכתב את התסריט הוא בעלה, והוא מפיק שותף בסרט. והם רוצים אותי רק כבמאי. מבחינתם התסריט כבר עבר כתיבה, עבר שכתובים אצל מיטב הדוקטורים והמשכתבים, והם רק מחפשים במאי שיביא אנרגיה לפרויקט ויתאבד עליו".
אבל זה חלק מהמשחק ההוליוודי. אם אתה זוכה גלובוס הזהב ומועמד לאוסקר מצפים ממך שתעשה סרט אמריקאי לאולפנים.
"אבל לא מעניין אותי להיות חלק מהמשחק ההוליוודי. מילא אם היו רוצים אותי כתסריטאי והייתי יכול לשבת בתל אביב ולכתוב להם. אבל לביים זה עניין אחר. צריך להיות שם, ורוב הסיכויים שבסוף לא ייצא מזה כלום. פגשתי שם את האני (אבו עסאד, שזכה בגלובוס הזהב על "גן עדן עכשיו"). כל פעם הוא מנסה לפתח איזשהו פרויקט ואז זה מתפרק. כבר ארבע שנים הוא שם ולא יצא מזה כלום. זה נורא קשה. ובינתיים הוא משכתב תסריטים, שזה אחלה פרנסה. צריך ממש לרצות את החלום האמריקאי כדי לעשות את זה, ואותי זה לא מעניין. אני כבר בן 46 ויש לי שלושה ילדים, ואני פנאט על העצמאות שלי. אז אם אני יכול להשיג מימון אירופי לסרט הבא שלי אז אני מעדיף את הכיוון הזה".
כמה כסף אתה צריך ל"כנס העתידנים"?
"4 מיליון יורו".
ועכשיו עוד פעם יעברו ארבע שנים עד סוף העבודה על הסרט? אתה לא רוצה לביים משהו מהר בין לבין, בזמן שהמחשבים מרנדרים את האנימציה?
"קודם כל, אם יצוץ משהו כזה, אז אולי. אבל זה לא יקח הפעם ארבע שנים. זה יהיה הרבה יותר מהיר".

ואז אני מנסה להבין איך הוא מתמודד עם המתח שלפני הטקס. כל שבעת המועמדים הישראליים שהיו לפניו באוסקר הרי יכלו להגיע לטקס כתיירים. אף אחד לא באמת הימר עליהם כזוכים אפשריים. הוא, לעומת זאת, מגיע כפייבוריט. אני פורס בפניו את כל הסיטואציות שבהן "בשיר" נכנס מוביל ויוצא מפסיד. שלא לדבר על העובדה שאם הוא זוכה הוא לא רק הסרט הישראלי הראשון שזוכה בפרס הסרט הזר, אלא גם סרט האנימציה וסרט התעודה הראשון שזוכה בקטגוריה הזאת. למעשה אף סרט אנימציה או סרט תעודה לא היו מועמדים קודם לכן בקטגורייה הזאת. "כן", פולמן עונה, "כולם מזהירים אותי מהאקדמיה. שהגיל הממוצע שם הוא 78 ושהם שונאים אנימציה. הם חושבים שאנימציה זה רק לילדים".
אבל פולמן רגוע. "קודם כל אני אופטימי מטבעי. אני מאמין שיהיה בסדר. ושנית, אם אני לא אזכה, אז לא קרה כלום".
למועמד הגרמני – "כנופיית באדר מיינהוף" – הזכייה, הוא אומר, כנראה חשובה יותר. והוא מספר: "בערב של גלובוס הזהב הגיעה אלי גרמנית ענקית בלונדינית ואמרה לי במבטא גרמני כבד 'יו אר גואינג טו לוז, יה!'. ואז התברר לי שזו אשתו של ברנד אייכינגר, המפיק והתסריטאי. לפני הבאפט"א ניגש אלי הבמאי, יולי אדל, לוחץ לי את היד ואומר 'סו, יו אר מיי מיין קומפטיטור, יה?'. ומסתובב והולך. מה שמפתיע את החבר'ה בסוני הוא שהסרט הזה מגיע בלי הפצה, בלי פרסום, בלי לובי, ואיך הוא הגיע כל כך רחוק?".
אני מזכיר לו שברנד אייכינגר הפיק כתב גם את "הנפילה", שזכה לכותרות בכל העולם. וש"באדר מיינהוף", שיוצא השבוע בארץ, אם היה קצר בכ-40 דקות היה יכול להוות איום אמיתי. "אבל טום אוניל", אני אומר לו, "כתב לי שאתה צריך להיזהר מהסרט היפני" (אפרסם את המייל מאוניל ושאר מומחי אוסקר שתישאלתי בימים הקרובים).
"ראיתי את הסרט היפני. הוא נפלא. אני גם חושב שאם לא נזכה אנחנו הוא זה שיקח".
אחת השאלות שפולמן תוהה לגביהן היא איך זה שבאמריקה הסרט שלו זכה בכל כך הרבה פרסים ובאירופה הוא לא זכה בכלום. עניתי שלדעתי שון פן דווקא ענה על זה במסיבת העיתונאים אחרי פסטיבל קאן: שהם רצו לקדם סרט שיש לו פחות סיכויים להצליח באמריקה בלי דקל הזהב.
"אז זהו, שמתברר שזה לא היה ככה", פולמן אומר. "בפרס איגוד המבקרים של לוס אנג'לס אני זכיתי בפרס סרט האנימציה ושון פן זכה בפרס השחקן. ומאחורי הקלעים הוא הציע לי סיגריה ויצאנו החוצה לעשן. ענת (אסולין), אשתי, אמרה לי לא ללכת איתו, כי היא עוד כועסת עליו על קאן (פן היה יו"ר חבר השופטים). ושם, עם הסיגריה הוא סיפר לי שיומיים לפני טקס הנעילה הם קיימו ישיבה של חבר השופטים ושם הם הצביעו 7 נגד 2 לתת את דקל הזהב ל'ואלס עם בשיר', והתחילו לחלק את שאר הפרסים. השניים שהתנגדו היו שון פן ומישהו אחר (פולמן מסרב להסגיר). פן אמר שהוא אמר למנהל הפסטיבל שזה לא הוגן לשים סרט אנימציה מול שופטים שהם ברובם שחקנים, שלא יודעים לשפוט או להתייחס לאנימציה, ושזה מזיק לסרט ולא הוגן כלפיו. ואז למחרת הישיבה הזאת הם ראו את 'בין הקירות' ובישיבה בערב הם החליטו פה אחד לתת לו את דקל הזהב. ואז כולם קמו ללכת כי כל הפרסים כבר חולקו קודם. ורק ראשיד בושארב ומרג'ן סטראפי נעמדו ואמרו 'אבל מה עם בשיר? אתמול רצינו לתת לו את 'דקל הזהב' והיום הוא יוצא בלי כלום?`. אבל בשלב הזה כל השופטים כבר רצו הביתה וכבר שנאו אחד את השני. פן סיפר לי שבושארב חסם את הדלת בגופו ואמר, בואו ניתן לו לפחות ציון לשבח. זה הסרט הכי מדובר בפסטיבל. אבל כבר לא היה עם מי לדבר".
מצד שני, מוסיף פולמן, המפיץ הצרפתי של הסרט בטוח שההתעלמות בקאן עשתה לסרט רק טוב מבחינה תקשורתית, כשהסרט הופץ בצרפת. בשבוע היציאה כל התקשורת עסקה בזה שאיך זה יתכן שהסרט הזה לא קיבל שום פרס בקאן. ואז כמה חודשים אחר כך, כש`בין הקירות` יצא, שוב כל התקשורת עסקה בזה ש'בין הקירות' זכה ו'ואלס עם בשיר' לא קיבל כלום.
אבל מיד אחרי קאן, פולמן קיבל שיחת טלפון משונה. "על הקו היתה השותפה של נטלי פורטמן בחברת ההפקה שלה. מישהי עם שם ישראלי, אבל היא לא ישראלית. והיא אמרה לי שהיא ראתה את הסרט בקאן ומאוד התרגשה וחשבה שהוא נפלא". והיתה לה הצעה: החברה של פורטמן קנתה את הזכויות של הרומן הגרפי של רותו מודן, Exit Wounds, והם רצו לדעת אם הוא רוצה לביים. פולמן סרב בנימוס. "ואז היא שואלת אותי: תגיד הדמות הראשית בסרט שלך. על איזה שחקן היא מבוססת. איזה דמות, אני שואל. הדמות הראשית, היא עונה, הגבוהה עם הזקן. זה אני, עניתי לה. 'מה באמת?!', היא ענתה, 'אז אתה רוצה להגיד לי שזה סרט אוטוביוגרפי?'. ואני שואל אותה אם היא לא שמה לב שזה אני כשעליתי לבמה אחרי ההקרנה. ולא, לא שמה לב. וזו השותפה של נטלי פורטמן, ועד היום אני לא יודע אם גם נטלי פורטמן – שהיתה שופטת בקאן – לא הבינה שזה סרט שמבוסס על הזכרונות שלי".

========

זה השבוע בו אני נכנס לקדחת האוסקר. השבוע בו בכל יום יש לפחות מגיב אחד בתגובות שתוהה "מה הקטע שלך עם האוסקרים?". בשנה זאת, בה סרט כמו "נער החידות ממומבאי" עומד לזכור, אני אמור להיות משועמם מהטקס. אבל לא. אני ממש על קוצים. השנה לכאורה יש לי סיבה מקומית/אקטואלית: "ואלס עם בשיר" – יזכה או לא? זה ממש על חוד שערה. ושיהיה ברור, אם "בשיר" זוכה זה חתיכת ביג פאקינג דיל.
אז ככה: מחר אשיק כאן מבצע אוסקרים משעשע למדי. ובסוף השבוע אפרסם את הימוריי. קטגוריות המשחק עדיין לא סגורות ושם נמצא המתח האמיתי. וביום ראשון: הלייב בלוג של הטקס.
כמובן שבין לבין יהיו עוד דברים, אל דאגה.

אני מתכונן למפגש שלנו עם ארי פולמן מחר ב-14:00 כאן ופתאום מציף אותי גל פלאשבק עצום, כשנזכרתי שכבר פגשתי את פולמן בעבר. זה היה ב-1996, רגע לפני ש"קלרה הקדושה" יצא. הייתי מוקסם מהסרט. "ככה!", חשבתי לעצמי, "ככה אני רוצה שסרטים ישראליים ייראו! זה הדור שאני רוצה שישתלט על הקולנוע הישראלי." אם אני זוכר נכון, עבדתי אז כעורך התרבות של "זמן תל אביב". בחדר לידי עבדה דבורית שרגל, שהיתה העורכת השותפה של העיתון. כמה חודשים לפני כן החלפתי את חגי לוי, שהיה מבקר הקולנוע של העיתון ועזב ל"העיר". גל אוחובסקי, שערך את "תרבות מעריב", ביקש ממני לראיין את צמד הבמאים האלמוני של "קלרה הקדושה".

אני קורא את הכתבה שיצאה מהראיון הזה ודי מופתע. קודם כל, כי פעם כתבתי נורא באגרסיביות. נדמה לי שזה קצת עבר לי. אבל אני גם זוכר למה: גם כי הייתי צעיר וטיפש, כמובן. אבל גם כי הרגשתי שהקולנוע הישראלי בסטגנציה והייתי נחוש להשתמש בכתביי כדי נער אותו ולפנות מקום לדור הצעיר, פיזית לדחוף את כולם הצידה ולשים אותם במרכז – רציתי את הקולנוע של הדור "שלי" (אלה שלמדו במקביל אלי, או שסיימו כמה שנים לפניי). רציתי דם חדש. רציתי שכל טקסט שלי יהיה מניפסט של "הלאה הישן! קדימה החדש!". היום, כשהדור הזה הוא כבר קובע את הטון, אני כמובן סלחן יותר לדור הקודם, ובוודאי (לפעמים) מוקיר לו תודה. אבל אז? זה היה מבחינתי מלחמת קיום.

מצאתי את הראיון ההוא בבוידעם וסרקתי. הפלאשבק הזה משעשע למדי.

פורסם ב"תרבות מעריב", 20.9.1996 (לחצו להגדיל):

ואל תשכחו: מחר ב-14:00 ארי פולמן יהיה כאן ב"סינמסקופ" כדי לענות לשאלות שלכם. התחילו להצטבר לא מעט שאלות לא רעות בדף האירוח. אתם יכולים להוסיף עוד, או להצטרף לאירוע בזמן שהוא קורה ולהשתתף בדיון שמתעורר.

השבוע ציינתי שלוש שנים לקיומו של הבלוג הזה ו-13 שנה לקיומו של "סינמסקופ", מדור ביקורת הקולנוע שלי בעיתונות הדפוס. הבלוג הושק ב-8 בינואר 2006. והמדור הראשון פורסם ב"זמן תל אביב" ב-12 בינואר 1996. ומה קרה מאז יום ההולדת בשנה שעברה ועד היום? די הרבה. ובעיקר, נדמה שהבלוג די כבש את חיי ושינה אותם. למשל: נסעתי במרץ 2008 לשבועיים ומשהו לקטמנדו ובנגקוק לצרכי תחקיר לסדרת דרמה שאני שותף לה (קבועי הבלוג החליפו אותי כבלוגרים בהיעדרי). שיתוף פעולה בין סטארי-נייט וביני שנולד כאן בבלוג. שיתוף הפעולה הזה כבר התחיל לפני כן, אבל ב-2008 הסדרה תפסה תאוצה, נכנסו משקיעים, זכיין, הושלם פיתוח ותחקיר והיא כעת בשלבי כתיבה מתקדמים. זה ללא ספק אחד הדברים המרגשים שעשיתי מימיי.
לפני כשנה גם עברתי מפי.סי למק, גם זאת בזכות הבלוג. יניב אידלשטיין שכנע אותי. ואני לא מתחרט לרגע. תענוג צרוף.
ולא פחות משמעותי: בדצמבר 2008, אחרי מו"מ ממושך-ממושך, הבלוג מצא סוף סוף ספונסר והוא כעת ממומן על ידי אורנג' (בתיווך וביוזמת פ.צ בלוגים של גדי שמשון). בקרוב מאוד יהיה שינוי (שדרוג) נוסף ומשמח למדי. תכף נוכל להכריז עליו גם.

במילים אחרות, "סינמסקופ" הפך לקהילה ערה של כותבים וקוראים ודברים קורים לי ולאחרים סביב הבלוג הזה. לא אחת הבטתי משתאה על הדינמיקה שנוצרת בין הקוראים בתגובות, יש בזה משהו אורגני שלא הייתי יודע ליישם גם אם הייתי רוצה ליזום את זה. זה פשוט קורה מעצמו. שנת 2008 גם הכחידה מחיינו כמעט סופית את כל הטרולים (הבלוג האורנג'י – עם מנגנוני הסינון הקלושים שלו – הקים אותם לתחייה, אבל תכף הם שוב יעלמו), כך שאפילו לי הדבר הכי מרתק בבלוג היה לעקוב אחר הדיונים והוויכוחים שהתפתחו מתחת לפוסטים. אז בפעם המי-יודע-מה אני צריך לתת את הקרדיט האמיתי לבלוג הזה למי שבאמת מגיע לו: לקוראים. גם אלה שמבקרים כאן בשקט, מתעדכנים וממשיכים הלאה, אבל בעיקר אלה שעוצרים וכותבים (וכן, נכון: כל זה קצת בעייתי ופחות קל וכיפי בבלוג הנוכחי. אבל בקרוב – נו, בקרוב – גם זה ישתפר). תודה לכם.

שנת 2008 התחילה עם פוקס שלי: "בופור" זכה למועמדות לאוסקר. שנה לפני כן, אחרי שראיתי את הסרט, ניבאתי (בדיעבד, בפזיזות) שהסרט הזה יהיה מועמד לאוסקר. וכך אכן היה, בדרך מאוד עקלתונית (שכללה את הפסילה של "ביקור התזמורת" מהמירוץ לאוסקר).

וזו המשיכה להיות שנה אדירה לקולנוע הישראלי: "ביקור התזמורת" הפך לסרט הישראלי הקופתי ביותר באמריקה בכל הזמנים, והיה שם לסרט הזר שקיבל את הביקורות הכי טובות באותה שנה.

וממאי אנחנו בקדחת "ואלס עם בשיר". אני מקווה שפוסט יום ההולדת הרביעי של "סינמסקופ" בעוד שנה ייפתח באיזכור ש"ואלס עם בשיר" היה לסרט הישראלי הראשון שזכה באוסקר. נדע בקרוב.

מה היה הפוסט הכי נקרא ב-2008? למרבה ההפתעה זהו פוסט מ-2007. "שירים ל'איים אבודים'". באוקטובר 2007, כשרשף לוי היה עדיין בחדר העריכה של איציק צחייק ובעבודה על הסרט, השגתי ממנו את רשימת שירי האייטיז שהזכויות להם נקנו לסרט. אבל בקיץ 2008, אחרי שהסרט יצא והפך לאחד הלהיטים הגדולים של השנה גיליתי שגם בבלוגים יש "כותרי מדף". כמעט 10,000 איש חיפשו בגוגל פרטים על הפסקול של "איים אבודים" והגיעו אליי.

הפוסט השני הכי נקרא היה הלייב בלוגינג של האוסקר, בו היה "בופור" מועמד.

הפוסט השלישי הכי נקרא ב-2008 היה הביקורת על "ואלס עם בשיר".

ועל הדרך נשבר שיא: בשנת 2008, על פי גוגל אנליטיקס, היו ל"סינמסקופ" מיליון דפים נצפים, עלייה של 32 אחוז מ-2007. מיליון!

עוד רגעים מוצלחים השנה בבלוג:

– סינמטק הרצליה נחנך השנה (וקבועי הבלוג מצאו בו עבודה) ואני השקתי שם את סדרת ההקרנות "מועדון סינמסקופ" בו סוף סוף אני יכול גם להקרין לקוראיי סרטים שאני אוהב בפילם. ההקרנה של "A.I" גררה דיון ער במיוחד.

– הבמאי של "אנטרקטיקה" והמפיק שלו רבים מעל דפי הבלוג.

– לא ממש קשור לקולנוע, אבל די התרגשתי מבואו של פול מקרטני להופעה בארץ.

– במהלך הקיץ הייתי העיתונאי היחיד בארץ (אי פעם) שפרסם את טבלת הסרטים הקופתיים ביותר בישראל בכל סוף שבוע. הטבלה הגיעה ממקור שעובד בסניפי אחד האולפנים בחו"ל, אבל אחרי שהמיילים שלו כמעט גרמו לעובדת אחרת לחטוף את אשמת ההדלפה הוא נבהל והפסיק. אני מחפש עכשיו מקור אחר, ביבשת אחרת. זה די מדהים שב-2009 נתוני מכירת הכרטיסים בישראל הם עדיין בגדר סוד מסווג אצל מפיצינו.

– ונדמה לי שהשנה המפיצים, בוודאי אלה שהם גם בעלי בתי קולנוע, התחרפנו לגמרי. זו היתה שנת שיא לגניזות וליחס מזלזל בצופים.

– "שבעה" היה אחת ההפתעות הגדולות של השנה בקולנוע: גם באיכות וגם בכמות (כמעט 220,000 צופים) והביקורת שלי עליו היא הביקורת שהניבה הכי הרבה תגובות.

– ב-28 באפריל כתבתי ש"איים אבודים" ימכור יותר כרטיסים אבל "ואלס עם בשיר" יזכה בפרס אופיר. המגיבים התעצבנו, אבל, נו, זה מה שקרה. (אגב, אני מניח שהיו המון מקרים בהם קרה ההפך ממה שהימרתי, אבל ברגע זה אני לא ממש זוכר אותם…).

– זה היה גם אחד מעשרת הפוסטים הכי נקראים בבלוג בשנה האחרונה: ההספד על הית לדג'ר (בעוד שבוע בדיוק נציין שנה למותו), שכולל הקלטה של ראיון שקיימתי איתו.

– לקראת פרסי אופיר העליתי מהארכיון את כל הפריוויואים שלי לקראת הטקס בעשור האחרון. בכל השנים הייתי חם על האקדמיה – הנהלתה וחבריה. השנה נדמה לי שסוף סוף היא תפקדה כמו שצריך.

– רגעים מצולמים מהסרטים הכי יפים שראיתי השנה: זה וזה.

ועוד מגוגל אנליטיקס: מילת החיפוש שהביאה אליי הכי הרבה אנשים בשנה האחרונה היתה, כמובן "סינמסקופ". "יאיר רווה" (בשני ו') במקום השני ("יאיר רוה" ב-ו' אחת רק במקום השביעי). אבל המילה שהביאה לי הכי הרבה קוראים חדשים היתה "זוהן". אחריה, הצירופים "ואלס עם בשיר" (שימו לב, בלי א'!), "הפרפר ופעמון הצלילה", "איים אבודים", "זה יגמר בדם", "הזייפנים" ו"בקצה גן עדן".

וזהו. זו היתה השנה השלישית של הבלוג. השנה הרביעית כבר יצאה לדרך – "ואלס עם בשיר" יזכה באוסקר, סינמטק תל אביב המשופץ יחנך, דפש מוד יבואו להופיע (אני מקווה שהמלחמה תיגמר עד מאי), יס פלאנט וסינמה סיטי ישיקו סניפי ענק במערב ראשון לציון, ולג'יימס קמרון יהיה סרט חדש. מעניין מה עוד יקרה בה.

כמה משונה שדיוויד פינצ'ר חתום על "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן". פינצ'ר, במאי שהתעסק עד כה בצדדים האפלים של נפש האדם, והציג אותם באופן קליני, כירורגי, שווה נפש, קר וברוטלי, במה שנראה כמו הזדהות מוחלטת עם אותה אפילה שאותה הוא מתאר מהיכרות אישית ולא כמתבונן מהצד. והנה הוא מביא סרט שמפנה עורף לכאוס וחוגג את ההרמוניה הקוסמית, סרט על גורל, או אם תרצו על השגחה, סרט שמראה שכולנו – לא משנה איפה בעולם, ואיפה על ציר הזמן – איכשהו קשורים זה לזה ושלכל אחד מאיתנו יש תפקיד בנראטיב על שנסתר מעינינו. פינצ'ר משיל מעליו את הברוטליות ומנסה לעטות פני במאי רגיש ולירי, אוהב אדם, רגיש ורגשני. אם יש מגרעת עיקרית ב"בנג'מין באטן" היא טמונה בעובדה שפינצ'ר הצליח אולי לשנות את טעמו בחומרים בהם הוא עוסק, אבל לא להחליף את אישיותו: הסרט, בחציו הראשון, לוקה בצינת יתר. הוא מרתק אבל לא מרגש. הוא מעניין אבל סוחף. רק מה: הוא כן מצליח לרגש ולסחוף בחציו השני. בסרט שנמשך שעתיים ו-45 דקות, "החצי השני" זה בבחינת פיצ'ר שלם בפני עצמו, כך ש"בנג'מין באטן", לטעמי, בסופו של דבר הוא כן הצלחה. אם בחצי הראשון נדמה שפינצ'ר התעניין בסרט רק מתוך אתגר טכנולוגי – איך לעבד את בראד פיט, בפאזה הזקנה שלו, לדמות דיגיטלית (בסגנון גולום של "שר הטבעות") ולשתול אותו לתוך סרט לייב אקשן, או להלביש את פניו על שחקן אחר – הרי שעד סופו עולה התחושה המעודדת שפינצ'ר אולי עבר בעצמו את התהליך שעובר בנג'מין באטן, מבנאדם שמנותק ממה שקורה סביבו, לבנאדם שמצליח להתחבר לרגש, ולחפש משמעות. וכך פינצ'ר פולש בסרט הזה לטריטוריות ספילברגיות, השילוב בין הרהב הוויזואלי ובין מבט מפוקח, לעיתים אפל אבל בסופו של דבר חומל, אל נפש האדם. או, אם תרצו, הוא הופך לגרסה האמריקאית של ז'אן פייר ז'ונה, המאסטר של העלילה הגחמנית (whimsical) עם הגרנדיוזית המרירה-מתוקה, ו"בנג'מין באטן" הוא סוג של "שנים של אירוסין" אמריקאי. צעד אחד הלאה: החיבה הטכנית עם הרצון לספר סיפור אמוציונלי אפי, אחרי סרטים שהיו קרים בהרבה, הופכים את פינצ'ר גם למעין ג'יימס קמרון מסוים, ו"בנג'מין באטן" הוא ה"טיטאניק" שלו (ובהחלט הסרט בפילמוגרפיה שלו שהקהל הרחב באמריקה מגיב אליו הכי באהדה). זו אנלוגיה טיפה עקומה, כי קמרון הוא בעיניי במאי עם חזון ויזואלי וטכני מהפכני, אבל פינצ'ר הוא פשוט במאי יותר טוב (וזה מעניין: כי האסוציאציות לז'ונה ולקמרון עלו בעיני רוחי בזמן הצפייה בסרט, ורק במחשבה שנייה קלטתי שגם פינצ'ר וגם ז'ונה וגם קמרון ביימו פרקים עוקבים בסדרת "הנוסע השמיני").

אני חושב שהכוח המניע המשמעותי ביותר בסרט הוא קודם כל אריק רות, התסריטאי. הוא לקח רעיון מתוך סיפור קצר של פ' סקוט פיצג'רלד – על איש שנולד זקן והולך ונהייה צעיר יותר ויותר עד מותו כתינוק – והפך אותו לרומן אפי קולנועי. "בנג'מין באטן" הוא סרט נורא מילולי, עוד תכונה לא אופיינית לפינצ'ר, עם המון קריינות ותחושה שזהו עיבוד כבד לספר עב כרס. אבל הוא לא. רות הוא פשוט תסריטאי שכותב תסריטים שנשמעים כמו רומנים. העובדה שיש בסרט יותר מנקודת השקה עלילתית אחת ל"פורסט גאמפ" – רומן של רות ווינסטון גרום (שנראה כאילו הוא מבוסס על הרעיון הבסיסי של "להיות שם" של יז'י קושינסקי) שעובד על ידו לסרט זוכה אוסקרים של רוברט זמקיס – מבליטה את הנוכחות של רות ככוח המניע העיקרי של הסרט. אבל בפועל "בנג'מין באטן" הוא הנגאטיב של "פורסט גאמפ" (סרט שאהבתי יותר).
"פורסט גאמפ" היה סרט אירוני יותר, שהבסיס שלו היה סאטירי. הוא ניסה לקעקע את המיתוסים האמריקאיים הגדולים – מלחמה, נשיאות, ספורט, עסקים, תקשורת – ולהציג אותם כעניינים רנדומליים למדי, שהיו קורים כך או כך, ושמי שלכאורה אחראי להם הוא ישות רפת מוחין, אבל בעלת לב רחב. מכיוון שעניינים של גורל (השגחה?) כנראה מעסיקים את רות באופן עקבי, הרי שהמסר האנושי של "פורסט גאמפ" היה שכל אחד מאיתנו – לא משנה עד כמה הוא משני בהיררכיה של היקום – יש תפקיד במרקם הקוסמי והיכולת לשנות ולתקן את העולם.
אל מול חוסר המנוחה של פורסט גאמפ שרק עושה ועושה ועושה, בנג'מין באטן היא דמות פאסיבית יותר. כמו גאמפ, גם היא נודדת רבות, נדמה שהיא במנוסה מגורלה, אבל באטן הוא מתבונן. לגאמפ לא היתה היכולת האנליטית לפענח מה קורה סביבו. מכאן האירוניה של הסרט: הוא אומר "קניתי מניות של חברת פירות" ואנחנו רואים את הלוגו של אפל. לעומתו, באטן כותב יומן ובו הוא חולק את אבחנותיו על העולם כפי שהן נקלטו בעיניו. להבדיל מגאמפ, באטן לא באמת משפיע על מהלכי ההיסטוריה אלא רק מתבונן ומנסה להבין את ההתנהגות האנושית, לנסח ולהעביר הלאה לדורות הבאים ביומנו.
אם חושבים על זה יותר מדי לעומק, משהו לא לגמרי פתור ברמת האמינות בסיטואציה בה הגיבור נולד זקן והולך ונהיה צעיר יותר. הזיקנה היא רק חיצונית, מוחו ילדותי. ולבסוף ההפך: הוא נראה כילד, כשמוחו כבר קשיש. מצבי התודעה המשתנים האלה לא לגמרי מטופלים והסרט מתחמק מאיפיון פסיכולוגי של הדמות. לכן פתיחת הסרט לא נורא נעימה: פיט בגרסת הילד שנראה זקן קצת מצמרר (זכרונות לא טובים מ"ג'ק" של פרנסיס פורד קופולה, שהתעסק בסרט ההוא בילד שמזדקן מהר מדי וב"נעורים ללא נעורים" עסק בקשיש שמכת ברק הופכת אותו לצעיר – שניהם סרטים לא טובים). באטן הילד רוצה להתנהג כילד אבל הוא גר בבית אבות, בו כולם סובלים מכך שגופם כבר לא מאפשר להם לעשות את מה שמוחם שואף.

המשך הסרט משתפר. באטן, שנראה כגבר כבן 50-60, בשעה שהוא בסך הכל בן 17 יוצא לנדוד בעולם. העולם מתייחס אליו ברצינות שהוא לא היה מקבל לא היו מגיבים אליו כפי גילו. זה יפה במיוחד בכל החלק של הסרט, שכמעט ומתפקד כסרט קצר בפני עצמו, בו מתאהב באטן באשה מבוגרת (טילדה סווינטון). היא רואה בו בן ברית, גבר בן גילה, מישהו שמבין את העולם כמותה, אך בפועל היא פוקחת את עיניו. ואז הצד הסימטרי של הנקודה הזאת: הוא נראה בן 20, אבל הוא למעשה בן 50-60, ואז הוא יוצא למסע התרמילאות הגדול ומגלה שאפשר להתחיל לחיות, ולחפש משמעות, תכלית, ולתהות היכן אני בעולם, גם בגיל בו אנחנו אמורים כבר להרגיש מיושבים וכל השאלות הגדולות כבר נענו. לפיכך בנג'מין באטן הוא פחות דמות בשר ודם ויותר מטאפורה עבורנו, הצופים בו. הוא ממוסגר בסרט כסוג של אגדה, משל, דמות שאמורה לגרום לנו להטיל ספק בכל התכתיבים הידועים מראש של גיל. החל מהאופן בו אנחנו שופטים בני אדם על סמך מראה חיצוני (והערצת הנעורים המוטבעת בתרבות שלנו) ועד האופן שבו אנחנו מתייחסים אל עצמנו, על סמך גילנו: החיפוש אחר חופש בתחילה, וכבוד ומעמד בהמשך. בנג'מין באטן חווה את כל זה הפוך, אבל רק לקראת סוף ימיו יש לו את היכולת לעבד את הכל, לנסח ולהבין מה כל זה אומר עליו.
הסיפור של בנג`מין באטן ממוסגר על ידי שני סיפורי מסגרת. האחד, העוסק בשען עיוור הבונה שעון שצועד לאחור – מתוך ניסיון נואש להחזיר אחורה את הזמן. והשני, המהותי יותר, מתרחש ב-2006 (בתפקיד ההווה) ערב הוריקן קטרינה, לפני שהגשם ישטוף את הכל. דייזי (קייט בלאנשט, באיפור שיזכה באוסקר), שוכבת על ערש דווי בשעה שבתה (ג'וליה אורמונד, בקאמבק מקסים) מקריאה לה את היומן של בנג'מין באטן, הגבר שחייה שזורים בחייו ושהופעותיו מזגזגות בסיפור שלה מילדות ועד זיקנה. באטן הוא אדם שחי בהזרה מגילו הכרונולוגי, אף פעם הוא לא יכול באמת להתנהג כפי גילו, ודרך סיפוריו (חלקם אמנם מזכירים מדי את "סיפורי דגים" של טים ברטון, ואכן ברגעים הפחות טובים של הסרט יש תחושה שברטון או טרי גיליאם היו יכולים ליהנות לביים אותו) מתברר שאולי לא לחיות לפי הגיל הכרונולוגי היא הדרך הטובה ביותר באמת, יו נואו, לחיות.

ואולי "בנג'מין באטן" אינו באמת כה חריג בעבודותיו של פינצ'ר. אמנם כל מה שאמרתי עליו קודם תקף לכלל יצירותיו – האפלה הקיומית, הפסימיזם, הניהיליזם, הסטריליות הסגנונית, נקודת המבט האובססיבית/קומפולסיבית/פסיכופתית בה נדמה שהבמאי במצוקה לא פחות גדולה מגיבוריו. ונדמה שכל אלה לא תקפים ממש ל"בנג'מין באטן", שבדרכו הסוטה הוא אופטימי למדי. אבל יש אלמנט נוסף שמאפיין את יצירתו: הדואליות. הגיבור שנמצא במצב של כמעט סכיזופרניה (ולעיתים במצב של סכיזופרניה ממש). לגיבוריו של פינצ'ר יש תמיד גיבור נוסף מולם, מעין צל של עצמם, דופלגאנגר חולני, פסיכופתי, אכזרי, מישהו שמציג איך הם היו נראים ומתפקדים אם הם לא היו מצליחים לשלוט בעצמם. ריפלי מול המפלצת ב"הנוסע השמיני 3 "; מייקל דאגלס מול אחיו, שון פן ב"המשחק"; בראד פיט מול קווין ספייסי ב"שבעה חטאים"; אדוארד נורטון מול בראד פיט ב"מועדון קרב"; רוברט דאוני ג'וניור מול הזודיאק ב"זודיאק" – כל גיבור מתעמת עם העובדה שיש בתוכו צד הרסני. בין אם זה הרס עצמי, או הרס רבתי.
הדואליות הזאת היא גם מנת חלקו של "בנג'מין באטן", מינוס הצד הפסיכוטי, וזו ההתפתחות של פינצ'ר: לראשונה הדואליות היא בין שתי דמויות שאינן מאותו ג'נדר (גבריות היא אלמנט מהותי בסרטיו של פינצ'ר עד כה, ובין השאר הסיבה שקודם כל גילח את שיערות ראשה של סיגורני וויבר ב"הנוסע השמיני 3 ", שם היא התעמתה עם מפלצת ממין נקבה). אבל המוטיב ממשיך: הבדיקה של הגיבור את עצמו במראה כפי שהיא מוצגת לו על ידי הדמות שמולו, התהייה של הדמויות "איך היו נראים חיי אחרת" כפי שהיא משתקפת בדמות שמולו. בנג'מין ודייזי הם כמו שני נוסעים במדרגות נעות לכיוונים מנוגדים, האחד בעלייה, השני בירידה. הם שומרים על קשר עין לאורך רוב מסעם, אבל נקודת המפגש ביניהם באמצע הדרך היא רגעית, בת חלוף, מתנדפת. כאשר בחצי הדרך נדמה שבנג'מין הוא המסכן, שהוא מחמיץ את החיים הנורמליים כפי שמיוצגים על ידי דייזי, אבל בחצי השני זה הפוך. אבל לכל אורך הדרך נדמה ששניהם מצויים בהחמצה, שאיזשהו מיזוג בין החיים שלו והחיים שלה היה יכול להיות אופטימלי. אבל סרט שיוצא מנקודת המוצא הפנטסטית של אדם החי את חייו לאחור מציע שדווקא החיים האופטימליים לכאורה – גם מזה וגם מזה – הם באמת בלתי אפשריים, גם עבור הקולנוע. כי זהו "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן": סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, השתקופת בהשתקפות, בבואה של בבואה. המטאפורה הגדולה ביותר והמשמעותית ביותר שלו, לדעתי, היא זו שפותחת וחותמת אותו: גלגלי השיניים של השעון. אנחנו לא מביטים בפניו של הסיפור, אלא במה שקורה מאחורי הפנים, בגלגלי השיניים המניעים את הזמן. הסרט לפיכך עוסק בפירוק והרכבה: של הזמן, של החוויות, של הרומנטיקה, של ההורות, של זהות אישית, לאומית, גזעית, הוא קורא תיגר על כל מוסכמה ממנה מורכבת חוויית החיים המערבית – ואולי לכן, החלק השני של הסרט, העוסק בהורות, נדודים, כתיבה והגשמה הוא זה שהכי דיבר אליי וריגש אותי – ומציג את החיים כאוסף נדיף של רגעים, כאלה שגם אלה שחייהם קסומים וגם אלה שחייהם נורמליים, עסוקים בלהתגעגע אליהם ולהתחרט שהם חלפו.

"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן": כרטיסים ושעות הקרנה

פורסם ב-28.12.2008 ב"פנאי פלוס"

1. "סינקדוכה, ניו יורק", במאי: צ`רלי קאופמן
2. "וול-E”, במאי: אנדרו סטנטון
3. "האביר האפל", במאי: כריס נולן
4. "ואלס עם בשיר", במאי: ארי פולמן
5. "שלושה קופים", במאי: נורי ביגלה ג`יילן
6. "לקרוא ולשרוף", במאים: האחים כהן
7. "ברוז`”, במאי: מרטין מקדונה
8. "אל תתעסקו עם הזוהן", במאי: דניס דוגאן
9. "האי של נים", במאים: ג`ניפר פלאקט ומארק לוין
10. "ויקי כריסטינה ברצלונה" / "חלומה של קסנדרה", במאי: וודי אלן

וגם:
"בקצה גן עדן", במאי פאתיח אקין; "קדימה תריץ אחורה", במאי: מישל גונדרי; “שבעה”, האחים אלקבץ; “איים אבודים”, רשף לוי; "הורטון שומע מישהו", במאים: ג`ימי הייוורד וסטיב מרטינו; "אינדיאנה ג`ונס וממלכת גולגולת הבדולח”, במאי: סטיבן ספילברג; "איירון מן", במאי: ג`ון פברו; "רעם טרופי", במאי: בן סטילר; "סערת החושים של אנה", במאי: חוליו מדם; "הנקוק", במאי: פיטר ברג; "אי של שקט", במאי: אנטוניו גרימלדי.

ועוד:
סרטי 2007 המופתיים שיצאו בארץ בתחילת 2008 והיו, ברובם, כבר בסיכום השנה של שנה שעברה (לפי סדר חיבתי אליהם):
"קונטרול", "זה יגמר בדם", "הפרפר ופעמון הצלילה", "ארץ קשוחה", "עד סוף העולם", "אני לא שם", "כפרה", "ההתנקשות בג`סי ג`יימס", "נראתה לאחרונה", "לסגור מעגל", "ג`ונו".

========

קשה לסכם שנה כמו שצריך בישראל.
אם אני הולך באופן רובוטי על סיכום קלנדרי, על פי תאריכי ההפצה והבחירות הרפרטואריות של המפיצים בארץ, הרי שסרט השנה הוא תיקו בין "קונטרול" ובין "זה יגמר בדם", שיצאו בפברואר.
אם אני מסכם על פי כל הסרטים שראיתי השנה – בקולנוע, בבית, במחשב, בפסטיבלים – הבחירה מתחילה להיות מקיפה ומרתקת יותר, אבל פחות קומוניקטיבית. (את הסרטים הכי טובים שראיתי השנה ושלא הופצו מסחרית אסכם כאן מחר).

אז זה מה שיצא בסוף: הנחתי לסרטי 2007 להישאר בסיכום מהשנה שעברה, למרות שרובם יצאו בארץ בראשית השנה. סיכום 2008 מתעסק ביבול 2008, אבל זה שהופץ על ידי המפיצים. כן, נכון: "סינקדוכה, ניו יורק" אמור להיות באופן טכני סרט גנוז, אבל הוא כבר זכה למספיק הקרנות סינמטקיות, ומה-16.1 הוא יוקרן באופן רצוף באולם 3 החדש של סינמטק ירושלים, כך שאפשר להכתיר אותו כסרט גנוז שנגאל.

אבל האמת היא שהסרטים הכי טובים של השנה לא נמצאים ברשימה כי הם לא הוצגו בארץ באופן מסחרי. הקהל הישראלי נחשף השנה למעט מאוד סרטים טובים. במקום העשירי קיבצתי את שני הוודי אלנים שהוצגו השנה, "חלומה של קסנדרה" מהשנה שעברה (שהקהל שנא) ו"ויקי כריסטינה ברצלונה" מהשנה (שהקהל אהב מאוד). אני חיבבתי את שניהם מאוד, אבל לא ברמה שהייתי מעריך שתביא אותם לכדי היכללות ברשימת סרטי השנה. אבל בגלל שאני לא יכול לשים ברשימה סרטים כמו "אור חרישי" או "אננס אקספרס", שהיו עוקפים את וודי אלן, הוא הצליח להתברג.
יבוא יום ויהיה לי את האומץ להשתחרר מהקונבנציה הזאת של סיכום על מצאי ההפצה, ולערוך רשימה של הסרטים שאני הכי אהבתי באותה שנה. יבוא יום.

ובכל זאת, למרות הקיטורים, היו סרטי מופת. "סינקדוכה, ניו יורק" המופלא. או "וול-e" הנדיר. ואפילו "האביר האפל", שהוא פשוט סרט אקשן מצוין, גרנדיוזי וחכם להפליא. "וול-e" ו"האביר האפל" מייצגים את המכונה ההוליוודית בשיאה ובמיטבה: מוצרים פופולריים, אבל שנעשו מתוך חזונם וכשרונם של יוצרים עם הזכות לדרוש עצמאות.
"שלושה קופים" הוא סרט מופתי, מהסוג שפעם היו מביאים המון קהל לארץ, וכיום כבר כמעט ולא מביאים אותם בכלל למסכים. אל תחמיצו.
"לקרוא ולשרוף" הוא סרט שמבקרים רבים לא אהבו ואני התמוגגתי ממנו. קחו את "ארץ קשוחה" שיצא בינואר וקישרו אותו צמוד ל"לקרוא ולשרוף", שיצא באוקטובר, ותקבלו את התמצית והמהות של האחים כהן: אכזריות וניהיליזם בלתי נסבלים אבל מאוד מצחיקים. "לקרוא ולשרוף" הוא גם חלק מגל סרטים שיצא ב-2008 שעוסק בדמויות מטומטמות הנקלעות לסיטואציות פוליטיות, או שמלבישים עליהן משמעויות סאטיריות פוליטיות: "אחים חורגים", "הרולד וקומר בורחים מגוואנטנמו", "אל תתעסקו עם הזוהן". ארבעה סרטים שלמעשה מסכמים את תום עידן ג'ורג' בוש בבית הלבן, רגע לפני בחירת ברק אובמה.
"ברוז'" גם הוא קשור לאחים כהן: משהו מרוחם – האלימות פוגשת את הטמטום – נמצא בסרט. וגם בזוויות הצילום. ובוודאי בפסקול של קרטר בורוול. אבל בין "ברוז'" ו"ויקי כריסטינה ברצלונה", זו היתה שנה לא רעה לתיירות באמצעות הקולנוע.
ו"אל תתעסקו עם הזוהן"? הוא בפשטות הסרט הכי מצחיק שראיתי השנה.
"האי של נים", מה אגיד ואיך אנמק: פשוט נורא ריגש ושימח אותי. וכן, אני חייב להודות שהסוף שלו בוגד קצת בסרט, ובכל זאת, אהבתי אותו מאוד.
וכן, אני מודה באפולוגטיות גאה, מאוד נהניתי מ"אינדיאנה ג`ונס וממלכת גולגולת הבדולח" ומ"הנקוק".

מועדון הגנוזים: 2008

אין מנוס. ההיצע של בתי הקולנוע כבר לא מספק. אם כל מה שראיתם השנה היה בבית קולנוע מסחרי, החמצתם, למשל, את שני השוטים הכי מופתיים שנראו השנה. האחד, שוט הפתיחה של "אור חרישי": ארבע דקות של זריחה. השני: נקודת האמצע של "רעב", סרטו של סטיב מקווין (האמן הבריטי, לא השחקן האמריקאי המנוח): כמעט 20 דקות של שיחה בין אסיר ובין כומר בשוט רצוף וסטטי אחד, בסרט שהוא כולו נקודת מפגש מרהיבה בין ריאליזם בוטה ואמנות פלסטית קונספטואלית.
סיכמתי השבוע פעמיים, לשני עיתונים שונים, כמה עגומה היא מפת ההפצה בישראל, ומה היו הסרטים הכי טובים ב-2008, שבכלל לא הגיעו ליס פלאנטים ולסינמה סיטים.

א.
טקסט שכתבתי ל"24 שעות":

בכל בוקר אני מוסיף לברכות השחר את התפילה "ברוך שלא עשני מפיץ". אלוהים, איזו עבודה כפוית טובה. גם להרוויח בקושי, וגם להתמודד עם ביקורת אינסופית מצד אנשים כמוני. הם רואים במלאכת ההפצה פרנסה – בערך כמו לשווק קונפקציה – אני רואה בזה שליחות עם מחויבות תרבותית. אלה האנשים שעליהם אנחנו סומכים שיביאו לנו את המטב של מה שקורה בקולנוע בעולם, ולא שיארזו לנו זבל אורגני בעטיפות נוצצות, ואנחנו עוד נבלוס בשמחה ובעיוורון.
הדרך היחידה להתפרנס היטב מקולנוע בארץ היא להיות בעל בית קולנוע. בכל מדינה נורמלית בתי הקולנוע וחברות ההפצה הם גופים בבעלות נפרדת והם מתחרים אלה באלה. אבל לא בארץ: כאן בעלי בתי הקולנוע הם גם המפיצים, והם לפיכך לא דואגים לרפרטואר אלא לתפוסת המושבים באולמותיהם הממותגים. וכך קורה שאם לקולנוע לב יש סרט אימה מדובר (“הזרים") ולרשת רב חן יש סרט איכות מהולל (“סינקדוכה, ניו יורק") אף אחד מהם לא יודע מה לעשות. סרט אימה במעוז האיכות הבורגני של לב? סרט איכות במעוז הבידור ההמוני יס פלאנט? ההגיון היה אומר שאם מפיץ היה עובד כמפיץ ולא בתור עורך התוכניה לבית הקולנוע הפרטי שלו, “סינקדוכה, ניו יורק" היה צריך להגיע לקולנוע לב ו"הזרים" היה מגיע ליס פלאנט או סינמה סיטי. אבל לא בישראל. כאן שני הסרטים האלה נגנזו. נזרקו לפח. את "הזרים" תמצאו כבר בדי.וי.די, כבוד ש"סינקדוכה, ניו יורק" לא יזכה לו. יש לכם הזדמנויות אחרונות לצפות בו בסינמטקים. אחר כך? תורידו באינטרנט. המפיצים בארץ ממילא לא סופרים אתכם.
וכך קרה שב-2008, עוד הרבה לפני שדיברו על משברים כלכליים, מפיצי הסרטים בארץ הפגינו קמצנות גדולה על קהלם. למרבה המזל – ומעט החסד שעוד אפשר להעניק להם (ולנו) – חלקם עשו סיבוב בסינמטקים: “ההתנקשות בג`סי ג`יימס", “עד קצה העולם" של שון פן, “רייצ`ל מתחתנת" של ג`ונתן דמי. מדהים שהסינמקים הפכו לכלי הקיבול של פליטת המפיצים. אבל זו נחמא פורתא. בינואר יוצגו שם באופן חד פעמי, לפני גניזה, גם "הלילה של ניק ונורה" (עם מייקל סרה מ"ג`ונו") ו"אננס אקספרס" (עם תפקיד מבריק של ג`יימס פרנקו), קומדיית הסטלנים המופלאה שהפיק ג`אד אפאטו וביים דיוויד גורדון גרין הגאון. ובכלל, אחרי "הדייט שתקע אותי" ו"סופרבד" אפאטו קיבל השנה יחס הפכפך מצד המפיצים. היו לו (כמפיק) בארץ השנה להיט ענק אחד (“אל תתעסקו עם הזוהן”), להיט סביר אחד (“קח את זה כמו גבר”) ופלופ אחד (“אחים חורגים"), ואילו האחרים – "שומר ראש במבצע" (הנורא מצחיק), "סמי פרו" ו"אננס אקספרס" (המופתי) נזרקו לפח. ובכלל חוש הומור הוא לא הצד החזק של מפיצינו: אחד הסרטים הכי מצחיקים של 2008, “הרולד וקומאר בורחים מגוואנטנמו" – אולי הסאטירה הפוליטית הבוטה ביותר של שלהי עידן בוש בבית הלבן – נגנזה.
בעידן בו יותר ויותר סרטים יוצאים בארץ כמעט בצמוד לצאתם באמריקה ובשאר העולם, מפתיע לגלות ש-32 מתוך 100 הסרטים הכי קופתיים ב-2008 באמריקה לא הגיעו ארצה. ביניהם הקומדיות החינניות "Role Models”, “בייבי מאמא", “ארבעה חגי מולד" ו"בטוח, אולי".
אבל גם "W”, סרטו של אוליבר סטון, ואחד הסרטים הכי מתוקשרים השנה – גם במהדורות החדשות בארץ – נגנז. ועזבו שוברי קופות, גם בסרטי האיכות מצטמצמים עלינו. אחד הסרטים הכי מדוברים השנה בעולם היה סרט הנעורים/ערפדים השבדי המבריק, “הכניסו את האדם הנכון". הקרנה בודדת בפסטיבל ירושלים והוא נעלם לנצח. חברת יונייטד קינג, האחראית על שיבוצי הסרטים במוזיאון תל אביב, קונה באמצעות חוזים סרטים אסיאתיים מדוברים, אבל אז משאירה אותם על המדף, לעיתים לנצח.
עכשיו, עם מיתון ומשבר כלכלי, אין סיכוי שהמצב ישתנה. המפיצים ישקיעו בבתי הקולנוע, כדי להוציא אתכם מהבית אל כורסאותיהם, ואל המקום ממנו הם גורפים את הונם. אבל מצאי הסרטים, כך אני מעריך, יתדרדר אף יותר. מה שלא בלוקבסטר (או מה שלא הגיע במחיר אפסי כחלק מחבילה גדולה), לא יוקרן. יותר ויותר מתחוור שהסרטים שלא יגיעו הם הם הסרטים שבאמת כדאי לראות.

ב.
מתוך סיכום השנה שלי ב"פנאי פלוס":

למפיצים בארץ יש שני פשעים: האחד שהם גונזים סרט שיש בידיהם את זכויות ההפצה שלו. השני, שיש סרטים מהעולם שהם בכלל לא טורחים ללכת ולנסות להביא אותם ארצה באופן עצמאי. תודה לאל על פסטיבלי הקולנוע בירושלים ובחיפה, שם ראיתי השנה כמה סרטים מופתיים שאף מפיץ בכלל לא התקרב אליהם, או בדי.וי.די, או בהורדות – השנה היה ברור שמי שאוהב קולנוע חייב להוריד סרטים באינטרנט, כי המפיצים לא משרתים אותו או מתייחסים אליו. בישראל הורדת סרטים – כאלה שאינם מופצים מסחרית – אינם פשע אלא צורך הישרדותי. הנה כמה מהסרטים שהכי אהבתי השנה ושראיתי בדרכים אלטרנטיביות. מי שהחמיץ, החמיץ. מי שראה, לא שוכח:

1. “פרנויד פארק" (ארה"ב). עוד יצירה אלטרנטיבית ומופתית של גאס ואן סאנט, רגע לפני שובו אל המיינסטרים ב"מילק". מונטאז` פילמאי יפהפה הנע על התפר בין תרבות הפופ והווידיאו ארט. סרטי אורלנדו גנזו.
2. “הכניסו את האדם הנכון" (שבדיה). סרט ערפדים והתבגרות ששם את "דמדומים" בכיס הקטן. איש לא קנה.
3. “שגרה מצבעית" (ארה"ב). סרטו התעודי הנפלא של ארול מוריס שמציג את עינויי העצירים העירקיים באבו-גרייב כאמנות קונספטואלית. א.ד מטלון גנזו.
4. “אור חרישי" (מקסיקו). סרטו השלישי של הבמאי המקסיקני קרלוס רייגדאס הוא מופת של קולנוע פיוטי טהור ויפהפה, שמספר סיפור קטן על חטאים, ניסים וגאולה. וברקע המון טבע. אף אחד לא קנה.
5. "מעבר לכל חלום" (בינ"ל). האורגיה הוויזואלית המופלאה של טרזים סינג ואחת היצירות הקולנועיות המרהיבות שנראו השנה. לא על מסכינו, כמובן. יונייטד קינג גנזו.
6. “רעב" (אנגליה). אחרי ג'וליאן שנאבל, הגיע תורו של האמן הבריטי סטיב מקווין לעבור מעולם האמנות הפלסטית לקולנוע, בסרט המבוסס על סיפור אמיתי ועוסק באסירי המחתרת האירית בבית כלא בריטי בתחילת שנות ה-80. הסגנון כל כך מובהק, מרשים, מוקפד, נוקשה שהוא הופך סרט על יסורי גוף לסוג של מיצב פלסטי – מפגש בין ריאליזם טוטלי ובין הפשטה צורנית, וסרט עם מבנה מרתק ומפתיע ועם כמה מהסצינות המרשימות ביותר שנראו השנה על המסך. סרטי שפירא גנזו.
7. "וונדי ולוסי": כמו אפיזודה אחת מתוך "עד סוף העולם" שהורחבה לסרט שלם. מישל וויליאמס היא וונדי. לוסי היא הכלבה שלה. ושתיהן מנסות להגיע לאלסקה, בחיים של עוני ונוודות. איש לא קנה.

וגם הסרטים קצת יותר מסחריים האלה:

8. "אננס אקספרס" ו"שומר ראש במבצע": ההפקות של ג`אד אפאטו השנה היו מצחיקות כמעט כמו אלה מהשנה שעברה. שני אלה, למשל, היו מהסרטים הכי מצחיקים שראיתי השנה. וגם:
9. "הרולד וקומר בורחים מגוואנטנמו": הסאטירה הפוליטית המבריקה של השנה.
10. "רייצ`ל מתחתנת". עליו כבר הרחבנו.

הסרט הזר (קרי, שאינו דובר אנגלית) הכי טוב שראיתי השנה היה "IL DIVO" של פאולו סורנטינו, שהוא בכלל אחד הבמאים שאני הכי אוהב כרגע בעולם. הסרט הזה נקנה להפצה על ידי סרטי אורלנדו והוא אמור לצאת בחודשים הקרובים בארץ. אז עוד נעסוק בו.

שוברי הקופות בישראל 2008

באמצעות נתונים שקיבלתי מהמפיצים על עצמם, ממפיצים אחרים על עמיתיהם, ומ-boxofficemojo.com, הצלחתי גם השנה להרכיב את טבלת עשרת הסרטים הכי קופתיים השנה בארץ. כמו בשנה שעברה, גם השנה הסרטי הכי קופתי הוא סרט אנימציה. ללמדנו שבישראל אלה עדיין ההורים שמהווים את הקהל הכי חזק ולא הילדים שלהם. באמריקה כבר מזמן עברה השליטה על הקופות לידי בני ובנות ה-13. בארץ, עוד לא. זו הסיבה שסרטים לבני הנעורים וסרטי קומיקס עוד לא מצליחים לפרוץ קדימה בקופות. ולכן זה גם כה מפתיע למצוא – באופן כה יוצא דופן לישראל – את "האביר האפל" במקום השלישי. ללמדנו שזה, מה שנקרא, סרט cross-over, כלומר שבאו לראות אותו גם כאלה שבדרך כלל לא מתעניינים בגיבורי על ובקומיקס. אבל אז, איך נסביר את "הנקוק"? האם וויל סמית כה אהוד בארץ שסרט שלו, לא משנה מאיזה סוג, יצליח? אולי. בכל מקרה: שני סרטי אנימציה, שני גיבורי על, שני צ`יק-פליקס, שני סרטים ישראליים, וגם וודי אלן ואדם סנדלר. הנה הטבלה:

שוברי קופות בישראל:

1. "קונג פו פנדה"…………………. 340,000 צופים
2. "איים אבודים"………………….. 300,000 צופים
3. "האביר האפל"………………….. 280,000 צופים
4. "מדגסקר 2"………………………232,000 צופים
5. "וול-אי”…………………………..  227,000 צופים 
6. "סקס והעיר הגדולה"…………… 220,000 צופים
7. "מאמא מיה"…………………….. 220,000 צופים
8. "שבעה"………………………….. 215,000 צופים
9. "אל תתעסקו עם הזוהן"……….. 211,000 צופים
10. "הנקוק"………………………….. 180,000 צופים
11. "ויקי כריסטינה ברצלונה"……. 150,000 צופים

מדשדשים:
מתחת ל-150,000 צופים – “אינדיאנה ג`ונס וממלכת גולגולת הבדולח", “קוואנטום של נחמה", “הורטון שומע מישהו" ו"לקרוא ולשרוף".
חצו את ה-100,000 צופים: “סטפ אפ 2”, “סיפורי נרניה: הנסיך כספיאן", “מסע אל בטן האדמה", “טרמפ לירח", “קופים בחלל".
כמעט 100,000 צופים: “ואלס עם בשיר", “האי של נים", “רצח מוצדק", “רעם טרופי", “שחק אותה סמארט", “המומיה 3”.

התאחדות ענף הקולנוע מעריכה, לפני שיקלול נתוני נובמבר-דצמבר, שב-2008 נמכרו כ-9.5 מיליון כרטיסים בקופות. גורמים אחרים, אמינים יותר, ממקמים את הנתון יותר קרוב ל-9 מיליון כרטיסים, ירידה של כ-3 אחוז מהשנה שעברה. לא ירידה מאוד דרמטית בשנה שהיתה בהחלט דרמטית מבחינה כלכלית (שער דולר מאוד נמוך בתחילת השנה, קריסה כלכלית בסופה). כך שבעלי בתי הקולנוע עשו, גם השנה, עסקים נאים מאוד.
לעומת זאת, המפיצים בצרות. כי כדי להגיע לאותם 9 ומשהו מיליוני כרטיסים הם היו צריכים להשקיע ביותר סרטים. ב-2007 11 סרטים מכרו למעלה מ-200,000 כרטיסים, ב-2008 רק 8 סרטים עשו את זה. ב-2007 4 סרטים מכרו מעל 300 אלף כרטיסים (כולל "כוורת בסרט" שיצא בסוף השנה שעברה). ב-2008: רק אחד.
והכי מבאס: ב-2007 היו בין עשרת הסרטים הכי קופתיים של השנה ארבעה סרטים ישראליים וסרט גרמני אחד. ב-2008 הקולנוע הישראלי לא הצליח לייצר מספיק סרטים שעניינו את הקהל הרחב וההגמוניה ההוליוודית שוב חזרה לשוט (זאת בהנחה שאנחנו סופרים את "אל תתעסקו עם הזוהן" כסרט הוליוודי, אם כי יכול להיות שעבור הקהל בארץ הוא נתפס כסרט ישראלי).

========

נ.ב: "סינמסקופ" ממשיך להתנגד למלחמה בדרום וקורא לממשלה להפסיק את התקיפות בעזה.