בנובמבר 2003 הלכתי לראיין את דוד פרלוב לרגל תערוכת צילומים שלו שנפתחה. שנים שתכננתי לקיים עם פרלוב ראיון מקיף ותמיד המניעות עצרו אותי. כקולנוען וכמורה, חשתי שפרלוב הוא מבכירי האמנים החיים בישראל ומשהו בנוכחותו גרם לי שיתוק. לכן תכננתי שלפני שאראיין אותו סוף סוף אעשה עבודת הכנה מקיפה ורצינית. ואז, כפי שקורה בחיים, הגיעה ההצעה בבוקר להיפגש איתו באותו ערב, כי למחרת הוא טס לברזיל. וכך, אחרי שנים של תכנונים ורצונות וצפייה וקריאה, הגעתי אליו בחיפזון, בלתי מוכן כלל לשיחה אינטליגנטית. אני הייתי מאוד לא מרוכז, וכך גם הוא. השיחה יצאה מעט סהרורית, לא ממוקדת. לא ממש ידעתי מה לעשות איתה. חשבתי שאחכה חודש, עד שובו מברזיל, ואשב איתו פעם נוספת, הפעם מוכן קצת יותר. ואז, שוב החיים הגיעו ועירבבו לי את התוכניות. חודש אחרי פגישתנו פרלוב נפטר, והשיחה הלא ממוקדת שלנו הפכה לפעם האחרונה בה התראיין לעיתונות (ארבע שנים לפני כן, בועז כהן קיים איתו ראיון הרבה יותר קוהרנטי משלי). המפגש ההוא הפך לכתבה ב"העיר", שבסופו של דבר הכילה כמה רגעים של חסד.
בשבת ימלאו חמש שנים למותו של פרלוב. הערב ב-20:30 אציג את סרטו "הגלולה" בסינמטק הרצליה.

דוד פרלוב, הראיון האחרון. התקיים ב-10 בנובמבר, 2003. פורסם ב"העיר", 18 בדצמבר 2003.
continue reading…

תייקו תחת "פשששש…". אבל ממש ממש "פשששש….". איגוד מבקרי הקולנוע של לוס אנג'לס בחר ב"וול-E" כסרט השנה שלו. סגנו לכתר: "האביר האפל". אבל שימו לב: סרט האנימציה הטוב של השנה? "ואלס עם בשיר". סרט התעודה הטוב של השנה? "איש על חבל", ובמקום השני: "ואלס עם בשיר". המועמדות לאוסקר היא כבר עניין ודאי וסופי וחתום ונעול, הדילמה היחידה היא האם תהיה ל"בשיר" שתי מועמדויות (על סרט זר וסרט אנימציה) או רק מועמדות אחת (ואז: באיזו קטגוריה). מרשים ומרגש מאוד.

======

וגם זה "פשששש…." לא קטן בפני עצמו (ואני מתעכב על זה למרות שכמעט כל עיתון ואתר כבר כתב על זה, כי זו חתיכת בשורה): ג'יי לנו הולך לקבל טוק-שואו יומי ברשת אן.בי.סי ממאי בכל ערב ב-22:00. יש לבשורה הזאת כל כך הרבה משמעויות. הראשונה היא עדות למשבר שתוקף גם את תעשיית הטלוויזיה האמריקאית: טוק שואו יומי בפריים טיים? במשבצת שהיתה שמורה לדרמות הכי יוקרתיות של הרשת ("אי.אר" למשל)? אבל זה יותר מזה: הרי התחושה היתה שג'יי לנו ואן.בי.סי הפכו לצ'ילבות איומות אחרי שהוחלט לא לחדש את חוזהו ב-2009 ולהציב במקומו את קונן אובריאן. כבר שנה שג'יי לנו יורד על אן.בי.סי בתוכנית שלו, וכבר שנה שכולם מהמרים שהוא יחתום באיי.בי.סי וינסה משם להביס גם את קונן וגם את לטרמן, ובסוף הוא נשאר באן.בי.סי? משונה. זה אומר מן הסתם שהרשת שילמה לו המון כסף (ועדיין, בוודאי, פחות באופן משמעותי ממה שהיה עולה להם להפיק עונה נוספת של "אי.אר"). אבל הקטע שהכי מעסיק אותי: תחשבו כמה זה בטח מבאס את קונן אובריאן. הוא כבר חודשים סופר לאחור לקראת המעבר שלו ללוס אנג'לס, לכבוש את משבצת הלייט-נייט של 23:30, במקום להיתקע עם תלמידי הקולג' הסהרוריים של חצות וחצי, והנה רגע לפני שזה קורה הוא מגלה שלמרות הכל הוא ימשיך להיות מופע ההדרן של ג'יי לנו, ממש כפי שהוא כעת, ולא המנה הראשית והעיקרית.

ובינתיים, בניו יורק, ג'ימי פאלון מתכונן לרשת את המשבצת של קונן בחצות וחצי, החל במרץ 2009, והוא השיק אתמול לפנות בוקר מופע חימום אינטרנטי: וידיאו בלוג יומי. בווידיאו הראשון הוא מציג את האולפן ממנו הוא משדר וחושף את הלהקה – המאוד מפתיעה (גם כן סוג של "פשששש…") – שתלווה אותו.

איגוד מבקרי רשתות השידור (כלומר, 200 מבקרי הקולנוע המופיעים בתוכניות טלוויזיה) פרסם לפני שעה את מועמדיו לפרס סרט השנה (שיחולק ב-8 בינואר). העסק מתחיל להיות מעניין: "ואלס עם בשיר" קיבל מועמדות כפולה – גם בקטגוריית סרט האנימציה וגם בקטגוריית הסרט הזר. בקטגוריית סרט האנימציה, למשל, יתחרה ארי פולמן ב"וול-E", "בולט", "מדגסקר 2 ", ו"קונג פו פנדה". מעניין לא פחות: מבין ששת הסרטים המועמדים לפרס הסרט הזר, רק "ואלס עם בשיר" ו"גומורה" כשירים גם להתמודד על האוסקר (כל השאר אינם הנציגים הרשמיים של מדינתם).

ובשאר הקטגוריות שאינן קשורות לישראל: מירב המועמדויות הם של "מילק" ו"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן". עשרה סרטים מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר: "ההחלפה", "בנג'מין באטן", "האביר האפל", "ספק", "פרוסט/ניקסון", "מילק", "נער קריאה", "נער החידות ממומבאי", "וול-E" ו"המתאבק".

בגלל שאיגוד מבקרי הקולנוע הטלוויזיוניים מכיל יצורים בעלי טעם עממי הדואגים לרייטינג הם הוסיפו השנה קטגורייה חדשה: סרט האקשן של השנה.

רשימת המועמדים המלאה.

=========

בשורות טובות: על פי פטריק גולדסטין מה"לוס אנג'לס טיימס" (עיתון בפשיטת רגל החל מאתמול) מדווח שהאקדמיה החליטה לחזור בה מההחלטה לפסול את הפסקול של "האביר האפל" מהתמודדות על האוסקר. סיכוייהם של האנס זימר וג'יימס ניוטון האוורד לזכות באוסקר השנה זינקו הרגע פלאים.

========

אנטונלו גרימלדי, הבמאי של "אי של שקט"

די.וי.די ליום שלישי: האם "מראדונה של קוסטוריצה" שובר שיא? הסרט מגיע השבוע לספריות הדי.וי.די חודשיים וחצי אחרי שיצא לבתי הקולנוע. לדעתי זה חלון הזמן הכי קצר הזכור לי בין יציאה לקולנוע ויציאה לדי.וי.די.

אבל לצידו יוצא גם "אי של שקט", שיצא בארץ ב-31 ביולי. אמנם ארבעה חודשים וחצי בין הקולנוע לדי.וי.די הוא החלון הממוצע בימים אלה, אבל כנראה שהסרט לא הצליח להחזיק מעמד לאורך זמן על המסכים. הערכתי ש"אי של שקט" יזכה להצלחה יותר משמעותית במכירת הכרטיסים, יחזיק מעמד על המסכים ולא יגיע כל כך מהר לספריות. עכשיו כשהסרט בספריות אולי אממש את זממי ואוכיח שאם מורידים את כל הסצינות שלא מתרחשות בגינה שמול בית הספר הסרט הופך ליצירת מופת, וכלום מהעלילה לא נפגע.
ל"אי של שקט" יש בונוס נחמד: סרטון בן 21 דקות על הפקת הסרט, הכולל התעכבות על סצינת הסקס שאני חשבתי שהיא "גרועה" והוותיקן בכלל עשה עליה סלטות של זעם. הסופר, שעל ספרו מבוסס הסרט, מסביר למה הסצינה הזאת חשובה וקריטית בעיניו ולמה הוא מקווה שהיא לא תיחתך מהסרט הסופי (היא לא). כשמדברים על הסצינה, נני מורטי קם ומסתלק. קטע חביב נוסף מתמקד בהופעת האורח הקטנטונת של רומן פולנסקי. אבל מה שאותי שיעשע זה לראות את במאי הסרט, אנטונלו גרימלדי, גבר גדל גוף עם אף עצום מידות, שבתמונה הנ"ל הזכיר לי את דובי, אלף-הבית מ"הארי פוטר".

מתוך הסרט של אתגר קרת ושירה גפן ב"סיפורים על זכויות אדם" שיוקרן מחר בפריז

מחר (רביעי) יתקיים בפריז אירוע במלאת 60 שנה להצהרת זכויות האדם. לרגל המאורע הופק סרט קולנוע באורך מלא בשם "סיפורים על זכויות אדם", המכיל 22 סרטים קצרים, כל אחד באורך 3 דקות שיוקרן מחר באירוע (הסרט כבר הוקרן בבכורה עולמית בריו דה ז'נירו ב-18 בנובמבר). את הסרטים ביימו קולנוענים מכל העולם. את ישראל מייצגים בפרויקט אתגר קרת ושירה גפן, שביימו סרטון בשם "ומה איתי?". במאים נוספים המשתתפים בפרויקט: האני אבו-אסד (פלסטין), סרגיי בודרוב (רוסיה), ז'אן קיה ג'יה (סין), אידריסה אוודרגו (בורקינה פאסו), וולטר סאלס ודניאלה תומאס (ברזיל), פבלו טרפרו (ארגנטינה), אבדרחמן סיסאקו (מאוריטניה), אפיצ'טפונג ווירסתקול (תאילנד) ויסמילה זבאניץ' (בוסניה).
מפריז הסרט ינדוד ברחבי בירות אירפה. מתי יגיע לישראל? לא ברור.

continue reading…

בשבת ימלאו חמש שנים למותו של דוד פרלוב (שנפטר בשבת, ולו היה בחיים היה כעת בן 78, בדיוק בגילו של קלינט איסטווד). לכבוד יום השנה הזה אציג מחר (רביעי) ב-20:30 בסינמטק הרצליה את סרטו "הגלולה". ראיתי את הסרט הזה כמה וכמה פעמים, אבל מחר אראה אותו לראשונה בעותק פילם (ששוחזר לאחרונה). הסרט ההזוי, הטריפי והמקסים הזה שביים פרלוב ז"ל מתהדר בתסריט של ניסים אלוני ז"ל, משחק קסום של יוסי בנאי ז"ל וצילום שחור לבן משובח של אדם גרינברג יבדל"א. ב"יומן" התגונן פרלוב מפני הביקורות הלא-אוהדות וטען שהסרט היה בסך הכל "דיוורטימנטו". לכן נתתי לדברים שאשא לפני ההקרנה את הכותרת "בשבחי הדיוורטימנטו". מחר, כאן בבלוג, אקיים ספיישל פרלוב קטן לזכרו.

רשימות, רשימות, רשימות

ריצ'רד קורליס מ"טיים מגזין" פרסם את רשימת עשרת סרטי השנה שלו. במקום הראשון: "וול-E". במקום ה-9: "ספיד רייסר". וגם: "איירון מן" בפנים, "האביר האפל" לא.
וגם: עשר ההופעות הקולנועיות הטובות של השנה. מקום ראשון (נשים): קייט ווינסלט ב"נער קריאה". מקום ראשון (גברים): הית לדג'ר ב"האביר האפל".

======

דיוויד אדלסטין מ"ניו יורק מגזין" מפרסם את העשירייה שלו: במקום הראשון – "רייצ'ל מתחתנת". במקום השביעי: "ואלס עם בשיר".

=======

ג'פרי וולס פירסם את רשימת סרטי השנה שלו. בראש: "צ'ה" של סטיבן סודרברג. יש לי תחושה שאני אתמוגג מהסרט הזה, אבל אני כל כך משוכנע שאין סיכוי שיהיה מפיץ או סינמטק שיביא את הסרט ארצה לפני פסטיבל ירושלים ביולי שאני בכלל לא מנסה לבנות ציפיות לראות אותו בקרוב.

======

אגדות המבקרים של איזור וושינגטון די.סי, גוף המונה 46 מבקרי קולנוע, הם הראשונים מבין אגודות המבקרים שמפרסמים את הצבעתם לסרטי השנה. הזוכה: "נער החידות של מומבאי".

היום לפני 28 שנים נרצח ג'ון לנון. השנה הגיע ארצה פול מקרטני. מקרטני חי, לנון מת. זה אחד השירים של ג'ון שאני הכי אוהב מקריירת הסולו שלו:

בנובמבר 2004, רגע לפני שעזבתי את "העיר" קיימתי משאל קוראים לבחירת סרט השנה. "שמש נצחית בראש צלול" של מישל גונדרי, על פי תסריט מאת צ'רלי קאופמן, זכה בתואר. זה גם היה סרט השנה שלי. למעלה מ-120,000 צופים הגיעו לצפות בסרט בעת הקרנתו אז.

ארבע שנים אחרי: סרטו הראשון של צ'רלי קאופמן כבמאי, "סינקדוכה, ניו יורק", יביא לקופות בתי הקולנוע 0 צופים, כי מפיציו החליטו שהוא לא ראוי להיות מוצג על מסכיהם. הוא יוקרן כמה פעמים בסינמטקים, אחרי שכבר הוקרן שלוש פעמים בפסטיבל ירושלים. בסופו של דבר אני מניח שייצפו בסרט בארץ כ-2,000 איש. וזהו, בעיני, הסרט הטוב ביותר מתוצרת שנת 2008.
מחר (שלישי) ב-22:00 הסרט יוקרן בסינמטק תל אביב. לא כדאי להחמיץ.

הנה, לחימום, ראיון טלפוני קצר שקיימתי עם קאופמן ב-2004, לרגל בחירת "שמש נצחית" כסרט השנה ולחגיגות הפרידה שלי מ"העיר":

continue reading…

"ההחלפה" הוא דוגמה לא רעה לכוחו העכשווי של קלינט איסטווד. די בדומה ל"גיבורי הדגל" ול"מכתבים מאיוו ג'ימה", איסטווד מתמודד כאן עם נושא גדול, כבד, אפי, שנדמה שהוא מתעניין יותר במסרים שעולים ממנו מאשר בדרמה שבו. אלה סרטים שהתסריטים שלהם רחוקים משלמות, שיש בהם אלמנטים מבלבלים, לא אחידים, סרטים שניכרת בהם השקעה גדולה (יחסית לקני המידה הקטנים בדרך כלל של איסטווד) בעיצוב ובאפקטים – ובכל זאת, בזכות הבימוי המאוד צלול והמאוד ישיר של איסטווד הסרטים האלה הופכים טובים בהרבה מהפוטנציאל הפרובלמטי הטמון בהם. הוסיפו לכך ש"ההחלפה" הוא סרט שלוחץ – לרגעים באופן מעט לא הוגן – על כל כפתור רגשי אפשרי, בוודאי כפתורים רגשיים של הורים לילדים החיים בחרדה מתמדת לשלומם, ותקבלו סרט אפקטיבי מאוד, חכם מאוד, מרשים מאוד, אבל לרגעים (בעיקר בשליש האחרון שלו) קצת יותר מדי מהכל. קצת מפוזר. קצת אפילו אכזרי מדי, ולאו דווקא באופן מוצדק. אבל הסרט משתבץ באופן מושלם בפילמוגרפיה העכשווית של איסטווד שמוכיחה שמדובר באחד היוצרים הכבירים של אמריקה בימים אלה. מאז "בלתי נסלח" אני חושב שאיסטווד הפך לבמאי אדיר, שמביים באופן פנומנלי, גם אם אני לא אוהב את כל סרטיו במידה שווה. הוא מסעיר אותי, מרתק אותי ומצליח בכל סרט מחדש להפתיע אותי.
בשבועיים האחרונים ניסיתי לנתח בדפוס את דמותו של איסטווד ואת "ההחלפה". ראשית ב"7 לילות" (טקסט שנקודת המוצא שלו היא הרזתו של איסטווד ש"גראן טורינו", סרטו החדש, היה האחרון בו הוא יופיע כשחקן. ממילא הצהרה שאני נוטה להטיל בה ספק). ואז ב"פנאי פלוס". הנה, במארז חגיגי אחד, שני הטקסטים שלי עליו מהשבועיים האחרונים, לכבוד העובדה שבסוף השבוע האחרון עלה בארץ "ההחלפה" בדיוק ביום בו עלה באמריקה כבר סרטו החדש יותר של איסטווד (והשני שלו כבמאי לשנת 2008), "גראן טורינו".
continue reading…

זה לקח קצת זמן, אבל אפשר לבשר שמיזם "יס פלאנט" הפך להצלחה. אם בתחילת דרכו הוא נותר שומם בסופי שבוע בשעה שבסינמה סיטי קשה היה למצוא מקום להניח בו את כף הרגל, הרי שבביקוריי האחרונים שם בסופי השבוע המצב שונה לחלוטין: החנייה של קניון איילון מלאה (בשעה שרק בתי הקולנוע והסופרפארם פתוחים) והאכסדרה הקטנה מדי של בתי הקולנוע (בוודאי בהשוואה ליס פלאנט החיפאי המרווח יותר) סואנת וצפופה עד אימים.

אתמול הוקרנה הגרסה העברית והתלת מימדית של "בולט" בשלוש אולמות, עם הקרנה אחת בכל שעה עגולה. אולם 6 – הגדול במתחם – בשעה 17:00 היה מלא כמעט עד אפס מקום. וזיכרו: כרטיס להקרנה תלת מימדית יקר בחמישה שקלים מכרטיס להקרנה רגילה.

"בולט" הוא סרט חמוד, שהצליח מאוד לבלבל את בת ה-7 (שבכל זאת דיווחה שהיא נהנתה): מה קורה בתוך הסדרה ומה קורה במציאות? ומה זה בכלל רייטינג? הסיפור הוא כזה: בולט הוא כלב המככב בסדרת טלוויזיה על כלב עם כוחות על. מפיקי הסדרה כולאים אותו באולפן מתוך אמונה שאם הוא יחשוב שהכל אמיתי הדאגה שלו לילדה שמשחקת לצידו תהיה כנה. לכן הוא חי במציאות שלו, מבודד מהעולם, לא מודע לשקר של הטלוויזיה, מעין "המופע של טרומן" בכלבים. מודה: הקטעים של סדרת הטלוויזיה בהן יש לו כוחות על היו הכי מוצלחים בסרט. האקשן שם היה משובח למדי. ואז הוא בורח מהאולפן. למעשה הוא יוצא להציל את השחקנית שלצידו שהוא חושב שהיא במצוקה. והוא מתגלגל בטעות מהוליווד לניו יורק. ושם הוא צריך להתמודד עם העולם האמיתי (דיכוטומיה חביבה: קליפורניה היא הזיוף, ניו יורק היא העולם האמיתי), ועם העובדה שהוא סתם כלב רגיל, ללא כוחות, ושכל חייו היו אשליה אחת גדולה. ובכל זאת, הוא יוצא למסע קרוס-קאנטרי מניו יורק להוליווד כדי להציל את הילדה. מתוך נאמנות של כלב.

כדי להבין באמת מה שקורה שם אני חושב שהסרט פונה לילדים מגיל 10 ומעלה, בייחוד כאלה שממש מכורים לעולם הטלוויזיה. אה, זה כולם? טוב, זה מסביר את הלחץ על הקופות.

בת ה-7 התלוננה שמשקפי התלת מימד לא היו לה נוחים ושלא היו מספיק קטעי תלת מימד, מהסוג של "הושט היד ודמיין שאתה יכול לגעת בם", שיצדיקו את אי הנוחות של המשקפיים. הצעתי לה שבסרטים הבאים נסתפק בגרסה הרגילה, השטוחה.
אני, מצידי, תהיתי: אם גם אולפני דיסני עושים עכשיו סרטי אנימציה ממוחשבת וגם הם בחתימתו של ג'ון לאסיטר כמפיק אחראי, מה ההבדל בין "דיסני אנימציה" ובין "דיסני/פיקסאר"? הבקרוב הנפלא של "למעלה" לכאורה סיפק תשובה: דיסני/פיקסאר עושים סרטים שנדמה שהם מופלאים, פנטסטיים, מרהיבים, חכמים יותר. משמע שלאסיטר מנתב ל"דיסני אנימציה" את הפרויקטים הזניחים יותר? הפחות טובים? העובדה שלאסיטר הוא כעת הבוס הגדול של דיסני בתחום האנימציה יוצרת היררכיה בין האולפנים וממקמת את פיקסאר בראש. ואכן, "בולט" הוא סרט חביב, אבל לא קרוב לשום פסגת אנימציה – לא בצורה ולא בתוכן – למרות כמה סצינות מאוד משעשעות.

הרהור: אם דיסני יצליחו לדחוף את שיר הנושא של "בולט" למועמדות לאוסקר מיילי סיירוס ("האנה מונטנה") תגיע לשיר דואט עם ג'ון טרבולטה בטקס, וכך כל בנות ה-12 יגדילו את הרייטינג. אם מפיקי האוסקר רוצים עוד רייטינג שידאגו שגם שיר או שניים מ"היי סקול מיוזיקל" יהיו מועמדים. מיילי סיירוס וזאק אפרון על במה אחת? בנות ה-12 יתעלפו.