מחר. זה הדד-ליין של חברי האקדמיה למשלוח טפסי ההצבעה שלהם לאוסקר. מחר כל הקמפיינים נגמרים. הכל כבר חתום. כל מה שנותר הוא לספור. ואתמול, יומיים לפני הדד-ליין הזה, ארי פולמן ישב בסטודיו שלו ביפו (זה המשרד שלו, בו הוא עובד בשבע השנים האחרונות, סטודיו האנימציה של "באשיר" נמצא בשכונת תל ברוך. יכול להיות שהמשרד וסטודיו האנימציה יאוחדו לקראת תחילת העבודה על "כנס העתידנים", עוד לא בטוח). ואני משתגע: איך זה שהוא כאן בארץ ולא שם, מאיץ בחברי האקדמיה ללכת להקרנות האקדמיה לצפות בסרט. "אתה מודאג, הא?", פולמן שאל אותי. האמת שכן. "בשיר" הוא כזה פייבוריט, והוא זכה בכל כך הרבה פרסים, שהסיכוי שחברי האקדמיה ינסו ללכת נגד הזרם אינו מבוטל. אבל פולמן רגוע. אופטימי. הוא בארץ כי בתו היתה חולה והוא החליט להיות עם המשפחה. "וחוץ מזה יש שם אנשים מצוינים שמטפלים בזה ודואגים שמי שצריך לראות יראה".

קצב ההקלדה של פולמן פנומנלי. הרעיון לקיים מפגש אינטרנטי עם קוראי הבלוג היה שלו. הוא העלה אותו כבר ביוני, לקראת יציאת הסרט. ואתמול הבנתי למה: הוא כותב הרבה יותר מהר משהוא מדבר.

ארי פולמן מרביץ בי תורה. צילום: עידו קינן

באמצע הקלדת התשובות לשאלות שנשאלו אתמול בבלוג, קרסה מערכת הטוקבקים של תפוז. במשך כ-20 דקות לא יכולנו לענות לגולשים. ובין לבין ניסיתי להבין ממנו עוד מיני דברים.

"פתאום נזכרתי", אמר פולמן, "שכשיצא 'קלרה הקדושה' באנו אליך (פולמן ואורי סיון) למשרד ב'זמן תל אביב' וראיינת אותנו". גם אני בדיוק נזכרתי בזה יום קודם. הראיון הזה נמצא כאן. "אני זוכר", אומר פולמן, "שהסתכלת עלינו ונראית נורא מאוכזב. אמרת שדמיינת אותנו אחרת לגמרי. חשבת שאני אהיה גבוה עם שיער בלונדיני ארוך". אני לא זוכר את זה. "בטח חשבתי שאתה תהיה מין טיקל מבוגר", ניסיתי להיזכר על מה חשבתי אז. "אבל טיקל היה אורי (סיון)", פולמן אומר.
תגיד, אני שואל, מן הסתם כבר יש לך סוכן או סוכנת אמריקאים. הם לא מנסים להאיץ בך לביים סרט אמריקאי?
"הם כן", פולמן אומר. "שלחו לי כבר עשרה תסריטים, ושלחו אותי לכל מיני פגישות עם מפיקים. אני מקבל תסריטים שמסתובבים שנים בהוליווד, יש תסריט אחד שכבר 25 שנה מציעים אותו לכל במאי חדש שמגיע. אני קורא את התסריטים האלה ולא מאמין. יש אחד שמבוסס על ספר שקראתי וחיבבתי, עם רעיון נורא מוצלח, אבל התסריט איום ונורא. אני אומר למפיקה בפגישה שהרעיון מצוין אבל התסריט גרוע, שצריך להתחיל את כל הכתיבה מאפס. ואז אני קולט שמי שכתב את התסריט הוא בעלה, והוא מפיק שותף בסרט. והם רוצים אותי רק כבמאי. מבחינתם התסריט כבר עבר כתיבה, עבר שכתובים אצל מיטב הדוקטורים והמשכתבים, והם רק מחפשים במאי שיביא אנרגיה לפרויקט ויתאבד עליו".
אבל זה חלק מהמשחק ההוליוודי. אם אתה זוכה גלובוס הזהב ומועמד לאוסקר מצפים ממך שתעשה סרט אמריקאי לאולפנים.
"אבל לא מעניין אותי להיות חלק מהמשחק ההוליוודי. מילא אם היו רוצים אותי כתסריטאי והייתי יכול לשבת בתל אביב ולכתוב להם. אבל לביים זה עניין אחר. צריך להיות שם, ורוב הסיכויים שבסוף לא ייצא מזה כלום. פגשתי שם את האני (אבו עסאד, שזכה בגלובוס הזהב על "גן עדן עכשיו"). כל פעם הוא מנסה לפתח איזשהו פרויקט ואז זה מתפרק. כבר ארבע שנים הוא שם ולא יצא מזה כלום. זה נורא קשה. ובינתיים הוא משכתב תסריטים, שזה אחלה פרנסה. צריך ממש לרצות את החלום האמריקאי כדי לעשות את זה, ואותי זה לא מעניין. אני כבר בן 46 ויש לי שלושה ילדים, ואני פנאט על העצמאות שלי. אז אם אני יכול להשיג מימון אירופי לסרט הבא שלי אז אני מעדיף את הכיוון הזה".
כמה כסף אתה צריך ל"כנס העתידנים"?
"4 מיליון יורו".
ועכשיו עוד פעם יעברו ארבע שנים עד סוף העבודה על הסרט? אתה לא רוצה לביים משהו מהר בין לבין, בזמן שהמחשבים מרנדרים את האנימציה?
"קודם כל, אם יצוץ משהו כזה, אז אולי. אבל זה לא יקח הפעם ארבע שנים. זה יהיה הרבה יותר מהיר".

ואז אני מנסה להבין איך הוא מתמודד עם המתח שלפני הטקס. כל שבעת המועמדים הישראליים שהיו לפניו באוסקר הרי יכלו להגיע לטקס כתיירים. אף אחד לא באמת הימר עליהם כזוכים אפשריים. הוא, לעומת זאת, מגיע כפייבוריט. אני פורס בפניו את כל הסיטואציות שבהן "בשיר" נכנס מוביל ויוצא מפסיד. שלא לדבר על העובדה שאם הוא זוכה הוא לא רק הסרט הישראלי הראשון שזוכה בפרס הסרט הזר, אלא גם סרט האנימציה וסרט התעודה הראשון שזוכה בקטגוריה הזאת. למעשה אף סרט אנימציה או סרט תעודה לא היו מועמדים קודם לכן בקטגורייה הזאת. "כן", פולמן עונה, "כולם מזהירים אותי מהאקדמיה. שהגיל הממוצע שם הוא 78 ושהם שונאים אנימציה. הם חושבים שאנימציה זה רק לילדים".
אבל פולמן רגוע. "קודם כל אני אופטימי מטבעי. אני מאמין שיהיה בסדר. ושנית, אם אני לא אזכה, אז לא קרה כלום".
למועמד הגרמני – "כנופיית באדר מיינהוף" – הזכייה, הוא אומר, כנראה חשובה יותר. והוא מספר: "בערב של גלובוס הזהב הגיעה אלי גרמנית ענקית בלונדינית ואמרה לי במבטא גרמני כבד 'יו אר גואינג טו לוז, יה!'. ואז התברר לי שזו אשתו של ברנד אייכינגר, המפיק והתסריטאי. לפני הבאפט"א ניגש אלי הבמאי, יולי אדל, לוחץ לי את היד ואומר 'סו, יו אר מיי מיין קומפטיטור, יה?'. ומסתובב והולך. מה שמפתיע את החבר'ה בסוני הוא שהסרט הזה מגיע בלי הפצה, בלי פרסום, בלי לובי, ואיך הוא הגיע כל כך רחוק?".
אני מזכיר לו שברנד אייכינגר הפיק כתב גם את "הנפילה", שזכה לכותרות בכל העולם. וש"באדר מיינהוף", שיוצא השבוע בארץ, אם היה קצר בכ-40 דקות היה יכול להוות איום אמיתי. "אבל טום אוניל", אני אומר לו, "כתב לי שאתה צריך להיזהר מהסרט היפני" (אפרסם את המייל מאוניל ושאר מומחי אוסקר שתישאלתי בימים הקרובים).
"ראיתי את הסרט היפני. הוא נפלא. אני גם חושב שאם לא נזכה אנחנו הוא זה שיקח".
אחת השאלות שפולמן תוהה לגביהן היא איך זה שבאמריקה הסרט שלו זכה בכל כך הרבה פרסים ובאירופה הוא לא זכה בכלום. עניתי שלדעתי שון פן דווקא ענה על זה במסיבת העיתונאים אחרי פסטיבל קאן: שהם רצו לקדם סרט שיש לו פחות סיכויים להצליח באמריקה בלי דקל הזהב.
"אז זהו, שמתברר שזה לא היה ככה", פולמן אומר. "בפרס איגוד המבקרים של לוס אנג'לס אני זכיתי בפרס סרט האנימציה ושון פן זכה בפרס השחקן. ומאחורי הקלעים הוא הציע לי סיגריה ויצאנו החוצה לעשן. ענת (אסולין), אשתי, אמרה לי לא ללכת איתו, כי היא עוד כועסת עליו על קאן (פן היה יו"ר חבר השופטים). ושם, עם הסיגריה הוא סיפר לי שיומיים לפני טקס הנעילה הם קיימו ישיבה של חבר השופטים ושם הם הצביעו 7 נגד 2 לתת את דקל הזהב ל'ואלס עם בשיר', והתחילו לחלק את שאר הפרסים. השניים שהתנגדו היו שון פן ומישהו אחר (פולמן מסרב להסגיר). פן אמר שהוא אמר למנהל הפסטיבל שזה לא הוגן לשים סרט אנימציה מול שופטים שהם ברובם שחקנים, שלא יודעים לשפוט או להתייחס לאנימציה, ושזה מזיק לסרט ולא הוגן כלפיו. ואז למחרת הישיבה הזאת הם ראו את 'בין הקירות' ובישיבה בערב הם החליטו פה אחד לתת לו את דקל הזהב. ואז כולם קמו ללכת כי כל הפרסים כבר חולקו קודם. ורק ראשיד בושארב ומרג'ן סטראפי נעמדו ואמרו 'אבל מה עם בשיר? אתמול רצינו לתת לו את 'דקל הזהב' והיום הוא יוצא בלי כלום?`. אבל בשלב הזה כל השופטים כבר רצו הביתה וכבר שנאו אחד את השני. פן סיפר לי שבושארב חסם את הדלת בגופו ואמר, בואו ניתן לו לפחות ציון לשבח. זה הסרט הכי מדובר בפסטיבל. אבל כבר לא היה עם מי לדבר".
מצד שני, מוסיף פולמן, המפיץ הצרפתי של הסרט בטוח שההתעלמות בקאן עשתה לסרט רק טוב מבחינה תקשורתית, כשהסרט הופץ בצרפת. בשבוע היציאה כל התקשורת עסקה בזה שאיך זה יתכן שהסרט הזה לא קיבל שום פרס בקאן. ואז כמה חודשים אחר כך, כש`בין הקירות` יצא, שוב כל התקשורת עסקה בזה ש'בין הקירות' זכה ו'ואלס עם בשיר' לא קיבל כלום.
אבל מיד אחרי קאן, פולמן קיבל שיחת טלפון משונה. "על הקו היתה השותפה של נטלי פורטמן בחברת ההפקה שלה. מישהי עם שם ישראלי, אבל היא לא ישראלית. והיא אמרה לי שהיא ראתה את הסרט בקאן ומאוד התרגשה וחשבה שהוא נפלא". והיתה לה הצעה: החברה של פורטמן קנתה את הזכויות של הרומן הגרפי של רותו מודן, Exit Wounds, והם רצו לדעת אם הוא רוצה לביים. פולמן סרב בנימוס. "ואז היא שואלת אותי: תגיד הדמות הראשית בסרט שלך. על איזה שחקן היא מבוססת. איזה דמות, אני שואל. הדמות הראשית, היא עונה, הגבוהה עם הזקן. זה אני, עניתי לה. 'מה באמת?!', היא ענתה, 'אז אתה רוצה להגיד לי שזה סרט אוטוביוגרפי?'. ואני שואל אותה אם היא לא שמה לב שזה אני כשעליתי לבמה אחרי ההקרנה. ולא, לא שמה לב. וזו השותפה של נטלי פורטמן, ועד היום אני לא יודע אם גם נטלי פורטמן – שהיתה שופטת בקאן – לא הבינה שזה סרט שמבוסס על הזכרונות שלי".

========

זה השבוע בו אני נכנס לקדחת האוסקר. השבוע בו בכל יום יש לפחות מגיב אחד בתגובות שתוהה "מה הקטע שלך עם האוסקרים?". בשנה זאת, בה סרט כמו "נער החידות ממומבאי" עומד לזכור, אני אמור להיות משועמם מהטקס. אבל לא. אני ממש על קוצים. השנה לכאורה יש לי סיבה מקומית/אקטואלית: "ואלס עם בשיר" – יזכה או לא? זה ממש על חוד שערה. ושיהיה ברור, אם "בשיר" זוכה זה חתיכת ביג פאקינג דיל.
אז ככה: מחר אשיק כאן מבצע אוסקרים משעשע למדי. ובסוף השבוע אפרסם את הימוריי. קטגוריות המשחק עדיין לא סגורות ושם נמצא המתח האמיתי. וביום ראשון: הלייב בלוג של הטקס.
כמובן שבין לבין יהיו עוד דברים, אל דאגה.

אני מתכונן למפגש שלנו עם ארי פולמן מחר ב-14:00 כאן ופתאום מציף אותי גל פלאשבק עצום, כשנזכרתי שכבר פגשתי את פולמן בעבר. זה היה ב-1996, רגע לפני ש"קלרה הקדושה" יצא. הייתי מוקסם מהסרט. "ככה!", חשבתי לעצמי, "ככה אני רוצה שסרטים ישראליים ייראו! זה הדור שאני רוצה שישתלט על הקולנוע הישראלי." אם אני זוכר נכון, עבדתי אז כעורך התרבות של "זמן תל אביב". בחדר לידי עבדה דבורית שרגל, שהיתה העורכת השותפה של העיתון. כמה חודשים לפני כן החלפתי את חגי לוי, שהיה מבקר הקולנוע של העיתון ועזב ל"העיר". גל אוחובסקי, שערך את "תרבות מעריב", ביקש ממני לראיין את צמד הבמאים האלמוני של "קלרה הקדושה".

אני קורא את הכתבה שיצאה מהראיון הזה ודי מופתע. קודם כל, כי פעם כתבתי נורא באגרסיביות. נדמה לי שזה קצת עבר לי. אבל אני גם זוכר למה: גם כי הייתי צעיר וטיפש, כמובן. אבל גם כי הרגשתי שהקולנוע הישראלי בסטגנציה והייתי נחוש להשתמש בכתביי כדי נער אותו ולפנות מקום לדור הצעיר, פיזית לדחוף את כולם הצידה ולשים אותם במרכז – רציתי את הקולנוע של הדור "שלי" (אלה שלמדו במקביל אלי, או שסיימו כמה שנים לפניי). רציתי דם חדש. רציתי שכל טקסט שלי יהיה מניפסט של "הלאה הישן! קדימה החדש!". היום, כשהדור הזה הוא כבר קובע את הטון, אני כמובן סלחן יותר לדור הקודם, ובוודאי (לפעמים) מוקיר לו תודה. אבל אז? זה היה מבחינתי מלחמת קיום.

מצאתי את הראיון ההוא בבוידעם וסרקתי. הפלאשבק הזה משעשע למדי.

פורסם ב"תרבות מעריב", 20.9.1996 (לחצו להגדיל):

ואל תשכחו: מחר ב-14:00 ארי פולמן יהיה כאן ב"סינמסקופ" כדי לענות לשאלות שלכם. התחילו להצטבר לא מעט שאלות לא רעות בדף האירוח. אתם יכולים להוסיף עוד, או להצטרף לאירוע בזמן שהוא קורה ולהשתתף בדיון שמתעורר.

השבוע ציינתי שלוש שנים לקיומו של הבלוג הזה ו-13 שנה לקיומו של "סינמסקופ", מדור ביקורת הקולנוע שלי בעיתונות הדפוס. הבלוג הושק ב-8 בינואר 2006. והמדור הראשון פורסם ב"זמן תל אביב" ב-12 בינואר 1996. ומה קרה מאז יום ההולדת בשנה שעברה ועד היום? די הרבה. ובעיקר, נדמה שהבלוג די כבש את חיי ושינה אותם. למשל: נסעתי במרץ 2008 לשבועיים ומשהו לקטמנדו ובנגקוק לצרכי תחקיר לסדרת דרמה שאני שותף לה (קבועי הבלוג החליפו אותי כבלוגרים בהיעדרי). שיתוף פעולה בין סטארי-נייט וביני שנולד כאן בבלוג. שיתוף הפעולה הזה כבר התחיל לפני כן, אבל ב-2008 הסדרה תפסה תאוצה, נכנסו משקיעים, זכיין, הושלם פיתוח ותחקיר והיא כעת בשלבי כתיבה מתקדמים. זה ללא ספק אחד הדברים המרגשים שעשיתי מימיי.
לפני כשנה גם עברתי מפי.סי למק, גם זאת בזכות הבלוג. יניב אידלשטיין שכנע אותי. ואני לא מתחרט לרגע. תענוג צרוף.
ולא פחות משמעותי: בדצמבר 2008, אחרי מו"מ ממושך-ממושך, הבלוג מצא סוף סוף ספונסר והוא כעת ממומן על ידי אורנג' (בתיווך וביוזמת פ.צ בלוגים של גדי שמשון). בקרוב מאוד יהיה שינוי (שדרוג) נוסף ומשמח למדי. תכף נוכל להכריז עליו גם.

במילים אחרות, "סינמסקופ" הפך לקהילה ערה של כותבים וקוראים ודברים קורים לי ולאחרים סביב הבלוג הזה. לא אחת הבטתי משתאה על הדינמיקה שנוצרת בין הקוראים בתגובות, יש בזה משהו אורגני שלא הייתי יודע ליישם גם אם הייתי רוצה ליזום את זה. זה פשוט קורה מעצמו. שנת 2008 גם הכחידה מחיינו כמעט סופית את כל הטרולים (הבלוג האורנג'י – עם מנגנוני הסינון הקלושים שלו – הקים אותם לתחייה, אבל תכף הם שוב יעלמו), כך שאפילו לי הדבר הכי מרתק בבלוג היה לעקוב אחר הדיונים והוויכוחים שהתפתחו מתחת לפוסטים. אז בפעם המי-יודע-מה אני צריך לתת את הקרדיט האמיתי לבלוג הזה למי שבאמת מגיע לו: לקוראים. גם אלה שמבקרים כאן בשקט, מתעדכנים וממשיכים הלאה, אבל בעיקר אלה שעוצרים וכותבים (וכן, נכון: כל זה קצת בעייתי ופחות קל וכיפי בבלוג הנוכחי. אבל בקרוב – נו, בקרוב – גם זה ישתפר). תודה לכם.

שנת 2008 התחילה עם פוקס שלי: "בופור" זכה למועמדות לאוסקר. שנה לפני כן, אחרי שראיתי את הסרט, ניבאתי (בדיעבד, בפזיזות) שהסרט הזה יהיה מועמד לאוסקר. וכך אכן היה, בדרך מאוד עקלתונית (שכללה את הפסילה של "ביקור התזמורת" מהמירוץ לאוסקר).

וזו המשיכה להיות שנה אדירה לקולנוע הישראלי: "ביקור התזמורת" הפך לסרט הישראלי הקופתי ביותר באמריקה בכל הזמנים, והיה שם לסרט הזר שקיבל את הביקורות הכי טובות באותה שנה.

וממאי אנחנו בקדחת "ואלס עם בשיר". אני מקווה שפוסט יום ההולדת הרביעי של "סינמסקופ" בעוד שנה ייפתח באיזכור ש"ואלס עם בשיר" היה לסרט הישראלי הראשון שזכה באוסקר. נדע בקרוב.

מה היה הפוסט הכי נקרא ב-2008? למרבה ההפתעה זהו פוסט מ-2007. "שירים ל'איים אבודים'". באוקטובר 2007, כשרשף לוי היה עדיין בחדר העריכה של איציק צחייק ובעבודה על הסרט, השגתי ממנו את רשימת שירי האייטיז שהזכויות להם נקנו לסרט. אבל בקיץ 2008, אחרי שהסרט יצא והפך לאחד הלהיטים הגדולים של השנה גיליתי שגם בבלוגים יש "כותרי מדף". כמעט 10,000 איש חיפשו בגוגל פרטים על הפסקול של "איים אבודים" והגיעו אליי.

הפוסט השני הכי נקרא היה הלייב בלוגינג של האוסקר, בו היה "בופור" מועמד.

הפוסט השלישי הכי נקרא ב-2008 היה הביקורת על "ואלס עם בשיר".

ועל הדרך נשבר שיא: בשנת 2008, על פי גוגל אנליטיקס, היו ל"סינמסקופ" מיליון דפים נצפים, עלייה של 32 אחוז מ-2007. מיליון!

עוד רגעים מוצלחים השנה בבלוג:

– סינמטק הרצליה נחנך השנה (וקבועי הבלוג מצאו בו עבודה) ואני השקתי שם את סדרת ההקרנות "מועדון סינמסקופ" בו סוף סוף אני יכול גם להקרין לקוראיי סרטים שאני אוהב בפילם. ההקרנה של "A.I" גררה דיון ער במיוחד.

– הבמאי של "אנטרקטיקה" והמפיק שלו רבים מעל דפי הבלוג.

– לא ממש קשור לקולנוע, אבל די התרגשתי מבואו של פול מקרטני להופעה בארץ.

– במהלך הקיץ הייתי העיתונאי היחיד בארץ (אי פעם) שפרסם את טבלת הסרטים הקופתיים ביותר בישראל בכל סוף שבוע. הטבלה הגיעה ממקור שעובד בסניפי אחד האולפנים בחו"ל, אבל אחרי שהמיילים שלו כמעט גרמו לעובדת אחרת לחטוף את אשמת ההדלפה הוא נבהל והפסיק. אני מחפש עכשיו מקור אחר, ביבשת אחרת. זה די מדהים שב-2009 נתוני מכירת הכרטיסים בישראל הם עדיין בגדר סוד מסווג אצל מפיצינו.

– ונדמה לי שהשנה המפיצים, בוודאי אלה שהם גם בעלי בתי קולנוע, התחרפנו לגמרי. זו היתה שנת שיא לגניזות וליחס מזלזל בצופים.

– "שבעה" היה אחת ההפתעות הגדולות של השנה בקולנוע: גם באיכות וגם בכמות (כמעט 220,000 צופים) והביקורת שלי עליו היא הביקורת שהניבה הכי הרבה תגובות.

– ב-28 באפריל כתבתי ש"איים אבודים" ימכור יותר כרטיסים אבל "ואלס עם בשיר" יזכה בפרס אופיר. המגיבים התעצבנו, אבל, נו, זה מה שקרה. (אגב, אני מניח שהיו המון מקרים בהם קרה ההפך ממה שהימרתי, אבל ברגע זה אני לא ממש זוכר אותם…).

– זה היה גם אחד מעשרת הפוסטים הכי נקראים בבלוג בשנה האחרונה: ההספד על הית לדג'ר (בעוד שבוע בדיוק נציין שנה למותו), שכולל הקלטה של ראיון שקיימתי איתו.

– לקראת פרסי אופיר העליתי מהארכיון את כל הפריוויואים שלי לקראת הטקס בעשור האחרון. בכל השנים הייתי חם על האקדמיה – הנהלתה וחבריה. השנה נדמה לי שסוף סוף היא תפקדה כמו שצריך.

– רגעים מצולמים מהסרטים הכי יפים שראיתי השנה: זה וזה.

ועוד מגוגל אנליטיקס: מילת החיפוש שהביאה אליי הכי הרבה אנשים בשנה האחרונה היתה, כמובן "סינמסקופ". "יאיר רווה" (בשני ו') במקום השני ("יאיר רוה" ב-ו' אחת רק במקום השביעי). אבל המילה שהביאה לי הכי הרבה קוראים חדשים היתה "זוהן". אחריה, הצירופים "ואלס עם בשיר" (שימו לב, בלי א'!), "הפרפר ופעמון הצלילה", "איים אבודים", "זה יגמר בדם", "הזייפנים" ו"בקצה גן עדן".

וזהו. זו היתה השנה השלישית של הבלוג. השנה הרביעית כבר יצאה לדרך – "ואלס עם בשיר" יזכה באוסקר, סינמטק תל אביב המשופץ יחנך, דפש מוד יבואו להופיע (אני מקווה שהמלחמה תיגמר עד מאי), יס פלאנט וסינמה סיטי ישיקו סניפי ענק במערב ראשון לציון, ולג'יימס קמרון יהיה סרט חדש. מעניין מה עוד יקרה בה.

כמה משונה שדיוויד פינצ'ר חתום על "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן". פינצ'ר, במאי שהתעסק עד כה בצדדים האפלים של נפש האדם, והציג אותם באופן קליני, כירורגי, שווה נפש, קר וברוטלי, במה שנראה כמו הזדהות מוחלטת עם אותה אפילה שאותה הוא מתאר מהיכרות אישית ולא כמתבונן מהצד. והנה הוא מביא סרט שמפנה עורף לכאוס וחוגג את ההרמוניה הקוסמית, סרט על גורל, או אם תרצו על השגחה, סרט שמראה שכולנו – לא משנה איפה בעולם, ואיפה על ציר הזמן – איכשהו קשורים זה לזה ושלכל אחד מאיתנו יש תפקיד בנראטיב על שנסתר מעינינו. פינצ'ר משיל מעליו את הברוטליות ומנסה לעטות פני במאי רגיש ולירי, אוהב אדם, רגיש ורגשני. אם יש מגרעת עיקרית ב"בנג'מין באטן" היא טמונה בעובדה שפינצ'ר הצליח אולי לשנות את טעמו בחומרים בהם הוא עוסק, אבל לא להחליף את אישיותו: הסרט, בחציו הראשון, לוקה בצינת יתר. הוא מרתק אבל לא מרגש. הוא מעניין אבל סוחף. רק מה: הוא כן מצליח לרגש ולסחוף בחציו השני. בסרט שנמשך שעתיים ו-45 דקות, "החצי השני" זה בבחינת פיצ'ר שלם בפני עצמו, כך ש"בנג'מין באטן", לטעמי, בסופו של דבר הוא כן הצלחה. אם בחצי הראשון נדמה שפינצ'ר התעניין בסרט רק מתוך אתגר טכנולוגי – איך לעבד את בראד פיט, בפאזה הזקנה שלו, לדמות דיגיטלית (בסגנון גולום של "שר הטבעות") ולשתול אותו לתוך סרט לייב אקשן, או להלביש את פניו על שחקן אחר – הרי שעד סופו עולה התחושה המעודדת שפינצ'ר אולי עבר בעצמו את התהליך שעובר בנג'מין באטן, מבנאדם שמנותק ממה שקורה סביבו, לבנאדם שמצליח להתחבר לרגש, ולחפש משמעות. וכך פינצ'ר פולש בסרט הזה לטריטוריות ספילברגיות, השילוב בין הרהב הוויזואלי ובין מבט מפוקח, לעיתים אפל אבל בסופו של דבר חומל, אל נפש האדם. או, אם תרצו, הוא הופך לגרסה האמריקאית של ז'אן פייר ז'ונה, המאסטר של העלילה הגחמנית (whimsical) עם הגרנדיוזית המרירה-מתוקה, ו"בנג'מין באטן" הוא סוג של "שנים של אירוסין" אמריקאי. צעד אחד הלאה: החיבה הטכנית עם הרצון לספר סיפור אמוציונלי אפי, אחרי סרטים שהיו קרים בהרבה, הופכים את פינצ'ר גם למעין ג'יימס קמרון מסוים, ו"בנג'מין באטן" הוא ה"טיטאניק" שלו (ובהחלט הסרט בפילמוגרפיה שלו שהקהל הרחב באמריקה מגיב אליו הכי באהדה). זו אנלוגיה טיפה עקומה, כי קמרון הוא בעיניי במאי עם חזון ויזואלי וטכני מהפכני, אבל פינצ'ר הוא פשוט במאי יותר טוב (וזה מעניין: כי האסוציאציות לז'ונה ולקמרון עלו בעיני רוחי בזמן הצפייה בסרט, ורק במחשבה שנייה קלטתי שגם פינצ'ר וגם ז'ונה וגם קמרון ביימו פרקים עוקבים בסדרת "הנוסע השמיני").

אני חושב שהכוח המניע המשמעותי ביותר בסרט הוא קודם כל אריק רות, התסריטאי. הוא לקח רעיון מתוך סיפור קצר של פ' סקוט פיצג'רלד – על איש שנולד זקן והולך ונהייה צעיר יותר ויותר עד מותו כתינוק – והפך אותו לרומן אפי קולנועי. "בנג'מין באטן" הוא סרט נורא מילולי, עוד תכונה לא אופיינית לפינצ'ר, עם המון קריינות ותחושה שזהו עיבוד כבד לספר עב כרס. אבל הוא לא. רות הוא פשוט תסריטאי שכותב תסריטים שנשמעים כמו רומנים. העובדה שיש בסרט יותר מנקודת השקה עלילתית אחת ל"פורסט גאמפ" – רומן של רות ווינסטון גרום (שנראה כאילו הוא מבוסס על הרעיון הבסיסי של "להיות שם" של יז'י קושינסקי) שעובד על ידו לסרט זוכה אוסקרים של רוברט זמקיס – מבליטה את הנוכחות של רות ככוח המניע העיקרי של הסרט. אבל בפועל "בנג'מין באטן" הוא הנגאטיב של "פורסט גאמפ" (סרט שאהבתי יותר).
"פורסט גאמפ" היה סרט אירוני יותר, שהבסיס שלו היה סאטירי. הוא ניסה לקעקע את המיתוסים האמריקאיים הגדולים – מלחמה, נשיאות, ספורט, עסקים, תקשורת – ולהציג אותם כעניינים רנדומליים למדי, שהיו קורים כך או כך, ושמי שלכאורה אחראי להם הוא ישות רפת מוחין, אבל בעלת לב רחב. מכיוון שעניינים של גורל (השגחה?) כנראה מעסיקים את רות באופן עקבי, הרי שהמסר האנושי של "פורסט גאמפ" היה שכל אחד מאיתנו – לא משנה עד כמה הוא משני בהיררכיה של היקום – יש תפקיד במרקם הקוסמי והיכולת לשנות ולתקן את העולם.
אל מול חוסר המנוחה של פורסט גאמפ שרק עושה ועושה ועושה, בנג'מין באטן היא דמות פאסיבית יותר. כמו גאמפ, גם היא נודדת רבות, נדמה שהיא במנוסה מגורלה, אבל באטן הוא מתבונן. לגאמפ לא היתה היכולת האנליטית לפענח מה קורה סביבו. מכאן האירוניה של הסרט: הוא אומר "קניתי מניות של חברת פירות" ואנחנו רואים את הלוגו של אפל. לעומתו, באטן כותב יומן ובו הוא חולק את אבחנותיו על העולם כפי שהן נקלטו בעיניו. להבדיל מגאמפ, באטן לא באמת משפיע על מהלכי ההיסטוריה אלא רק מתבונן ומנסה להבין את ההתנהגות האנושית, לנסח ולהעביר הלאה לדורות הבאים ביומנו.
אם חושבים על זה יותר מדי לעומק, משהו לא לגמרי פתור ברמת האמינות בסיטואציה בה הגיבור נולד זקן והולך ונהיה צעיר יותר. הזיקנה היא רק חיצונית, מוחו ילדותי. ולבסוף ההפך: הוא נראה כילד, כשמוחו כבר קשיש. מצבי התודעה המשתנים האלה לא לגמרי מטופלים והסרט מתחמק מאיפיון פסיכולוגי של הדמות. לכן פתיחת הסרט לא נורא נעימה: פיט בגרסת הילד שנראה זקן קצת מצמרר (זכרונות לא טובים מ"ג'ק" של פרנסיס פורד קופולה, שהתעסק בסרט ההוא בילד שמזדקן מהר מדי וב"נעורים ללא נעורים" עסק בקשיש שמכת ברק הופכת אותו לצעיר – שניהם סרטים לא טובים). באטן הילד רוצה להתנהג כילד אבל הוא גר בבית אבות, בו כולם סובלים מכך שגופם כבר לא מאפשר להם לעשות את מה שמוחם שואף.

המשך הסרט משתפר. באטן, שנראה כגבר כבן 50-60, בשעה שהוא בסך הכל בן 17 יוצא לנדוד בעולם. העולם מתייחס אליו ברצינות שהוא לא היה מקבל לא היו מגיבים אליו כפי גילו. זה יפה במיוחד בכל החלק של הסרט, שכמעט ומתפקד כסרט קצר בפני עצמו, בו מתאהב באטן באשה מבוגרת (טילדה סווינטון). היא רואה בו בן ברית, גבר בן גילה, מישהו שמבין את העולם כמותה, אך בפועל היא פוקחת את עיניו. ואז הצד הסימטרי של הנקודה הזאת: הוא נראה בן 20, אבל הוא למעשה בן 50-60, ואז הוא יוצא למסע התרמילאות הגדול ומגלה שאפשר להתחיל לחיות, ולחפש משמעות, תכלית, ולתהות היכן אני בעולם, גם בגיל בו אנחנו אמורים כבר להרגיש מיושבים וכל השאלות הגדולות כבר נענו. לפיכך בנג'מין באטן הוא פחות דמות בשר ודם ויותר מטאפורה עבורנו, הצופים בו. הוא ממוסגר בסרט כסוג של אגדה, משל, דמות שאמורה לגרום לנו להטיל ספק בכל התכתיבים הידועים מראש של גיל. החל מהאופן בו אנחנו שופטים בני אדם על סמך מראה חיצוני (והערצת הנעורים המוטבעת בתרבות שלנו) ועד האופן שבו אנחנו מתייחסים אל עצמנו, על סמך גילנו: החיפוש אחר חופש בתחילה, וכבוד ומעמד בהמשך. בנג'מין באטן חווה את כל זה הפוך, אבל רק לקראת סוף ימיו יש לו את היכולת לעבד את הכל, לנסח ולהבין מה כל זה אומר עליו.
הסיפור של בנג`מין באטן ממוסגר על ידי שני סיפורי מסגרת. האחד, העוסק בשען עיוור הבונה שעון שצועד לאחור – מתוך ניסיון נואש להחזיר אחורה את הזמן. והשני, המהותי יותר, מתרחש ב-2006 (בתפקיד ההווה) ערב הוריקן קטרינה, לפני שהגשם ישטוף את הכל. דייזי (קייט בלאנשט, באיפור שיזכה באוסקר), שוכבת על ערש דווי בשעה שבתה (ג'וליה אורמונד, בקאמבק מקסים) מקריאה לה את היומן של בנג'מין באטן, הגבר שחייה שזורים בחייו ושהופעותיו מזגזגות בסיפור שלה מילדות ועד זיקנה. באטן הוא אדם שחי בהזרה מגילו הכרונולוגי, אף פעם הוא לא יכול באמת להתנהג כפי גילו, ודרך סיפוריו (חלקם אמנם מזכירים מדי את "סיפורי דגים" של טים ברטון, ואכן ברגעים הפחות טובים של הסרט יש תחושה שברטון או טרי גיליאם היו יכולים ליהנות לביים אותו) מתברר שאולי לא לחיות לפי הגיל הכרונולוגי היא הדרך הטובה ביותר באמת, יו נואו, לחיות.

ואולי "בנג'מין באטן" אינו באמת כה חריג בעבודותיו של פינצ'ר. אמנם כל מה שאמרתי עליו קודם תקף לכלל יצירותיו – האפלה הקיומית, הפסימיזם, הניהיליזם, הסטריליות הסגנונית, נקודת המבט האובססיבית/קומפולסיבית/פסיכופתית בה נדמה שהבמאי במצוקה לא פחות גדולה מגיבוריו. ונדמה שכל אלה לא תקפים ממש ל"בנג'מין באטן", שבדרכו הסוטה הוא אופטימי למדי. אבל יש אלמנט נוסף שמאפיין את יצירתו: הדואליות. הגיבור שנמצא במצב של כמעט סכיזופרניה (ולעיתים במצב של סכיזופרניה ממש). לגיבוריו של פינצ'ר יש תמיד גיבור נוסף מולם, מעין צל של עצמם, דופלגאנגר חולני, פסיכופתי, אכזרי, מישהו שמציג איך הם היו נראים ומתפקדים אם הם לא היו מצליחים לשלוט בעצמם. ריפלי מול המפלצת ב"הנוסע השמיני 3 "; מייקל דאגלס מול אחיו, שון פן ב"המשחק"; בראד פיט מול קווין ספייסי ב"שבעה חטאים"; אדוארד נורטון מול בראד פיט ב"מועדון קרב"; רוברט דאוני ג'וניור מול הזודיאק ב"זודיאק" – כל גיבור מתעמת עם העובדה שיש בתוכו צד הרסני. בין אם זה הרס עצמי, או הרס רבתי.
הדואליות הזאת היא גם מנת חלקו של "בנג'מין באטן", מינוס הצד הפסיכוטי, וזו ההתפתחות של פינצ'ר: לראשונה הדואליות היא בין שתי דמויות שאינן מאותו ג'נדר (גבריות היא אלמנט מהותי בסרטיו של פינצ'ר עד כה, ובין השאר הסיבה שקודם כל גילח את שיערות ראשה של סיגורני וויבר ב"הנוסע השמיני 3 ", שם היא התעמתה עם מפלצת ממין נקבה). אבל המוטיב ממשיך: הבדיקה של הגיבור את עצמו במראה כפי שהיא מוצגת לו על ידי הדמות שמולו, התהייה של הדמויות "איך היו נראים חיי אחרת" כפי שהיא משתקפת בדמות שמולו. בנג'מין ודייזי הם כמו שני נוסעים במדרגות נעות לכיוונים מנוגדים, האחד בעלייה, השני בירידה. הם שומרים על קשר עין לאורך רוב מסעם, אבל נקודת המפגש ביניהם באמצע הדרך היא רגעית, בת חלוף, מתנדפת. כאשר בחצי הדרך נדמה שבנג'מין הוא המסכן, שהוא מחמיץ את החיים הנורמליים כפי שמיוצגים על ידי דייזי, אבל בחצי השני זה הפוך. אבל לכל אורך הדרך נדמה ששניהם מצויים בהחמצה, שאיזשהו מיזוג בין החיים שלו והחיים שלה היה יכול להיות אופטימלי. אבל סרט שיוצא מנקודת המוצא הפנטסטית של אדם החי את חייו לאחור מציע שדווקא החיים האופטימליים לכאורה – גם מזה וגם מזה – הם באמת בלתי אפשריים, גם עבור הקולנוע. כי זהו "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן": סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, השתקופת בהשתקפות, בבואה של בבואה. המטאפורה הגדולה ביותר והמשמעותית ביותר שלו, לדעתי, היא זו שפותחת וחותמת אותו: גלגלי השיניים של השעון. אנחנו לא מביטים בפניו של הסיפור, אלא במה שקורה מאחורי הפנים, בגלגלי השיניים המניעים את הזמן. הסרט לפיכך עוסק בפירוק והרכבה: של הזמן, של החוויות, של הרומנטיקה, של ההורות, של זהות אישית, לאומית, גזעית, הוא קורא תיגר על כל מוסכמה ממנה מורכבת חוויית החיים המערבית – ואולי לכן, החלק השני של הסרט, העוסק בהורות, נדודים, כתיבה והגשמה הוא זה שהכי דיבר אליי וריגש אותי – ומציג את החיים כאוסף נדיף של רגעים, כאלה שגם אלה שחייהם קסומים וגם אלה שחייהם נורמליים, עסוקים בלהתגעגע אליהם ולהתחרט שהם חלפו.

"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן": כרטיסים ושעות הקרנה

פורסם ב-28.12.2008 ב"פנאי פלוס"

1. "סינקדוכה, ניו יורק", במאי: צ`רלי קאופמן
2. "וול-E”, במאי: אנדרו סטנטון
3. "האביר האפל", במאי: כריס נולן
4. "ואלס עם בשיר", במאי: ארי פולמן
5. "שלושה קופים", במאי: נורי ביגלה ג`יילן
6. "לקרוא ולשרוף", במאים: האחים כהן
7. "ברוז`”, במאי: מרטין מקדונה
8. "אל תתעסקו עם הזוהן", במאי: דניס דוגאן
9. "האי של נים", במאים: ג`ניפר פלאקט ומארק לוין
10. "ויקי כריסטינה ברצלונה" / "חלומה של קסנדרה", במאי: וודי אלן

וגם:
"בקצה גן עדן", במאי פאתיח אקין; "קדימה תריץ אחורה", במאי: מישל גונדרי; “שבעה”, האחים אלקבץ; “איים אבודים”, רשף לוי; "הורטון שומע מישהו", במאים: ג`ימי הייוורד וסטיב מרטינו; "אינדיאנה ג`ונס וממלכת גולגולת הבדולח”, במאי: סטיבן ספילברג; "איירון מן", במאי: ג`ון פברו; "רעם טרופי", במאי: בן סטילר; "סערת החושים של אנה", במאי: חוליו מדם; "הנקוק", במאי: פיטר ברג; "אי של שקט", במאי: אנטוניו גרימלדי.

ועוד:
סרטי 2007 המופתיים שיצאו בארץ בתחילת 2008 והיו, ברובם, כבר בסיכום השנה של שנה שעברה (לפי סדר חיבתי אליהם):
"קונטרול", "זה יגמר בדם", "הפרפר ופעמון הצלילה", "ארץ קשוחה", "עד סוף העולם", "אני לא שם", "כפרה", "ההתנקשות בג`סי ג`יימס", "נראתה לאחרונה", "לסגור מעגל", "ג`ונו".

========

קשה לסכם שנה כמו שצריך בישראל.
אם אני הולך באופן רובוטי על סיכום קלנדרי, על פי תאריכי ההפצה והבחירות הרפרטואריות של המפיצים בארץ, הרי שסרט השנה הוא תיקו בין "קונטרול" ובין "זה יגמר בדם", שיצאו בפברואר.
אם אני מסכם על פי כל הסרטים שראיתי השנה – בקולנוע, בבית, במחשב, בפסטיבלים – הבחירה מתחילה להיות מקיפה ומרתקת יותר, אבל פחות קומוניקטיבית. (את הסרטים הכי טובים שראיתי השנה ושלא הופצו מסחרית אסכם כאן מחר).

אז זה מה שיצא בסוף: הנחתי לסרטי 2007 להישאר בסיכום מהשנה שעברה, למרות שרובם יצאו בארץ בראשית השנה. סיכום 2008 מתעסק ביבול 2008, אבל זה שהופץ על ידי המפיצים. כן, נכון: "סינקדוכה, ניו יורק" אמור להיות באופן טכני סרט גנוז, אבל הוא כבר זכה למספיק הקרנות סינמטקיות, ומה-16.1 הוא יוקרן באופן רצוף באולם 3 החדש של סינמטק ירושלים, כך שאפשר להכתיר אותו כסרט גנוז שנגאל.

אבל האמת היא שהסרטים הכי טובים של השנה לא נמצאים ברשימה כי הם לא הוצגו בארץ באופן מסחרי. הקהל הישראלי נחשף השנה למעט מאוד סרטים טובים. במקום העשירי קיבצתי את שני הוודי אלנים שהוצגו השנה, "חלומה של קסנדרה" מהשנה שעברה (שהקהל שנא) ו"ויקי כריסטינה ברצלונה" מהשנה (שהקהל אהב מאוד). אני חיבבתי את שניהם מאוד, אבל לא ברמה שהייתי מעריך שתביא אותם לכדי היכללות ברשימת סרטי השנה. אבל בגלל שאני לא יכול לשים ברשימה סרטים כמו "אור חרישי" או "אננס אקספרס", שהיו עוקפים את וודי אלן, הוא הצליח להתברג.
יבוא יום ויהיה לי את האומץ להשתחרר מהקונבנציה הזאת של סיכום על מצאי ההפצה, ולערוך רשימה של הסרטים שאני הכי אהבתי באותה שנה. יבוא יום.

ובכל זאת, למרות הקיטורים, היו סרטי מופת. "סינקדוכה, ניו יורק" המופלא. או "וול-e" הנדיר. ואפילו "האביר האפל", שהוא פשוט סרט אקשן מצוין, גרנדיוזי וחכם להפליא. "וול-e" ו"האביר האפל" מייצגים את המכונה ההוליוודית בשיאה ובמיטבה: מוצרים פופולריים, אבל שנעשו מתוך חזונם וכשרונם של יוצרים עם הזכות לדרוש עצמאות.
"שלושה קופים" הוא סרט מופתי, מהסוג שפעם היו מביאים המון קהל לארץ, וכיום כבר כמעט ולא מביאים אותם בכלל למסכים. אל תחמיצו.
"לקרוא ולשרוף" הוא סרט שמבקרים רבים לא אהבו ואני התמוגגתי ממנו. קחו את "ארץ קשוחה" שיצא בינואר וקישרו אותו צמוד ל"לקרוא ולשרוף", שיצא באוקטובר, ותקבלו את התמצית והמהות של האחים כהן: אכזריות וניהיליזם בלתי נסבלים אבל מאוד מצחיקים. "לקרוא ולשרוף" הוא גם חלק מגל סרטים שיצא ב-2008 שעוסק בדמויות מטומטמות הנקלעות לסיטואציות פוליטיות, או שמלבישים עליהן משמעויות סאטיריות פוליטיות: "אחים חורגים", "הרולד וקומר בורחים מגוואנטנמו", "אל תתעסקו עם הזוהן". ארבעה סרטים שלמעשה מסכמים את תום עידן ג'ורג' בוש בבית הלבן, רגע לפני בחירת ברק אובמה.
"ברוז'" גם הוא קשור לאחים כהן: משהו מרוחם – האלימות פוגשת את הטמטום – נמצא בסרט. וגם בזוויות הצילום. ובוודאי בפסקול של קרטר בורוול. אבל בין "ברוז'" ו"ויקי כריסטינה ברצלונה", זו היתה שנה לא רעה לתיירות באמצעות הקולנוע.
ו"אל תתעסקו עם הזוהן"? הוא בפשטות הסרט הכי מצחיק שראיתי השנה.
"האי של נים", מה אגיד ואיך אנמק: פשוט נורא ריגש ושימח אותי. וכן, אני חייב להודות שהסוף שלו בוגד קצת בסרט, ובכל זאת, אהבתי אותו מאוד.
וכן, אני מודה באפולוגטיות גאה, מאוד נהניתי מ"אינדיאנה ג`ונס וממלכת גולגולת הבדולח" ומ"הנקוק".

מועדון הגנוזים: 2008

אין מנוס. ההיצע של בתי הקולנוע כבר לא מספק. אם כל מה שראיתם השנה היה בבית קולנוע מסחרי, החמצתם, למשל, את שני השוטים הכי מופתיים שנראו השנה. האחד, שוט הפתיחה של "אור חרישי": ארבע דקות של זריחה. השני: נקודת האמצע של "רעב", סרטו של סטיב מקווין (האמן הבריטי, לא השחקן האמריקאי המנוח): כמעט 20 דקות של שיחה בין אסיר ובין כומר בשוט רצוף וסטטי אחד, בסרט שהוא כולו נקודת מפגש מרהיבה בין ריאליזם בוטה ואמנות פלסטית קונספטואלית.
סיכמתי השבוע פעמיים, לשני עיתונים שונים, כמה עגומה היא מפת ההפצה בישראל, ומה היו הסרטים הכי טובים ב-2008, שבכלל לא הגיעו ליס פלאנטים ולסינמה סיטים.

א.
טקסט שכתבתי ל"24 שעות":

בכל בוקר אני מוסיף לברכות השחר את התפילה "ברוך שלא עשני מפיץ". אלוהים, איזו עבודה כפוית טובה. גם להרוויח בקושי, וגם להתמודד עם ביקורת אינסופית מצד אנשים כמוני. הם רואים במלאכת ההפצה פרנסה – בערך כמו לשווק קונפקציה – אני רואה בזה שליחות עם מחויבות תרבותית. אלה האנשים שעליהם אנחנו סומכים שיביאו לנו את המטב של מה שקורה בקולנוע בעולם, ולא שיארזו לנו זבל אורגני בעטיפות נוצצות, ואנחנו עוד נבלוס בשמחה ובעיוורון.
הדרך היחידה להתפרנס היטב מקולנוע בארץ היא להיות בעל בית קולנוע. בכל מדינה נורמלית בתי הקולנוע וחברות ההפצה הם גופים בבעלות נפרדת והם מתחרים אלה באלה. אבל לא בארץ: כאן בעלי בתי הקולנוע הם גם המפיצים, והם לפיכך לא דואגים לרפרטואר אלא לתפוסת המושבים באולמותיהם הממותגים. וכך קורה שאם לקולנוע לב יש סרט אימה מדובר (“הזרים") ולרשת רב חן יש סרט איכות מהולל (“סינקדוכה, ניו יורק") אף אחד מהם לא יודע מה לעשות. סרט אימה במעוז האיכות הבורגני של לב? סרט איכות במעוז הבידור ההמוני יס פלאנט? ההגיון היה אומר שאם מפיץ היה עובד כמפיץ ולא בתור עורך התוכניה לבית הקולנוע הפרטי שלו, “סינקדוכה, ניו יורק" היה צריך להגיע לקולנוע לב ו"הזרים" היה מגיע ליס פלאנט או סינמה סיטי. אבל לא בישראל. כאן שני הסרטים האלה נגנזו. נזרקו לפח. את "הזרים" תמצאו כבר בדי.וי.די, כבוד ש"סינקדוכה, ניו יורק" לא יזכה לו. יש לכם הזדמנויות אחרונות לצפות בו בסינמטקים. אחר כך? תורידו באינטרנט. המפיצים בארץ ממילא לא סופרים אתכם.
וכך קרה שב-2008, עוד הרבה לפני שדיברו על משברים כלכליים, מפיצי הסרטים בארץ הפגינו קמצנות גדולה על קהלם. למרבה המזל – ומעט החסד שעוד אפשר להעניק להם (ולנו) – חלקם עשו סיבוב בסינמטקים: “ההתנקשות בג`סי ג`יימס", “עד קצה העולם" של שון פן, “רייצ`ל מתחתנת" של ג`ונתן דמי. מדהים שהסינמקים הפכו לכלי הקיבול של פליטת המפיצים. אבל זו נחמא פורתא. בינואר יוצגו שם באופן חד פעמי, לפני גניזה, גם "הלילה של ניק ונורה" (עם מייקל סרה מ"ג`ונו") ו"אננס אקספרס" (עם תפקיד מבריק של ג`יימס פרנקו), קומדיית הסטלנים המופלאה שהפיק ג`אד אפאטו וביים דיוויד גורדון גרין הגאון. ובכלל, אחרי "הדייט שתקע אותי" ו"סופרבד" אפאטו קיבל השנה יחס הפכפך מצד המפיצים. היו לו (כמפיק) בארץ השנה להיט ענק אחד (“אל תתעסקו עם הזוהן”), להיט סביר אחד (“קח את זה כמו גבר”) ופלופ אחד (“אחים חורגים"), ואילו האחרים – "שומר ראש במבצע" (הנורא מצחיק), "סמי פרו" ו"אננס אקספרס" (המופתי) נזרקו לפח. ובכלל חוש הומור הוא לא הצד החזק של מפיצינו: אחד הסרטים הכי מצחיקים של 2008, “הרולד וקומאר בורחים מגוואנטנמו" – אולי הסאטירה הפוליטית הבוטה ביותר של שלהי עידן בוש בבית הלבן – נגנזה.
בעידן בו יותר ויותר סרטים יוצאים בארץ כמעט בצמוד לצאתם באמריקה ובשאר העולם, מפתיע לגלות ש-32 מתוך 100 הסרטים הכי קופתיים ב-2008 באמריקה לא הגיעו ארצה. ביניהם הקומדיות החינניות "Role Models”, “בייבי מאמא", “ארבעה חגי מולד" ו"בטוח, אולי".
אבל גם "W”, סרטו של אוליבר סטון, ואחד הסרטים הכי מתוקשרים השנה – גם במהדורות החדשות בארץ – נגנז. ועזבו שוברי קופות, גם בסרטי האיכות מצטמצמים עלינו. אחד הסרטים הכי מדוברים השנה בעולם היה סרט הנעורים/ערפדים השבדי המבריק, “הכניסו את האדם הנכון". הקרנה בודדת בפסטיבל ירושלים והוא נעלם לנצח. חברת יונייטד קינג, האחראית על שיבוצי הסרטים במוזיאון תל אביב, קונה באמצעות חוזים סרטים אסיאתיים מדוברים, אבל אז משאירה אותם על המדף, לעיתים לנצח.
עכשיו, עם מיתון ומשבר כלכלי, אין סיכוי שהמצב ישתנה. המפיצים ישקיעו בבתי הקולנוע, כדי להוציא אתכם מהבית אל כורסאותיהם, ואל המקום ממנו הם גורפים את הונם. אבל מצאי הסרטים, כך אני מעריך, יתדרדר אף יותר. מה שלא בלוקבסטר (או מה שלא הגיע במחיר אפסי כחלק מחבילה גדולה), לא יוקרן. יותר ויותר מתחוור שהסרטים שלא יגיעו הם הם הסרטים שבאמת כדאי לראות.

ב.
מתוך סיכום השנה שלי ב"פנאי פלוס":

למפיצים בארץ יש שני פשעים: האחד שהם גונזים סרט שיש בידיהם את זכויות ההפצה שלו. השני, שיש סרטים מהעולם שהם בכלל לא טורחים ללכת ולנסות להביא אותם ארצה באופן עצמאי. תודה לאל על פסטיבלי הקולנוע בירושלים ובחיפה, שם ראיתי השנה כמה סרטים מופתיים שאף מפיץ בכלל לא התקרב אליהם, או בדי.וי.די, או בהורדות – השנה היה ברור שמי שאוהב קולנוע חייב להוריד סרטים באינטרנט, כי המפיצים לא משרתים אותו או מתייחסים אליו. בישראל הורדת סרטים – כאלה שאינם מופצים מסחרית – אינם פשע אלא צורך הישרדותי. הנה כמה מהסרטים שהכי אהבתי השנה ושראיתי בדרכים אלטרנטיביות. מי שהחמיץ, החמיץ. מי שראה, לא שוכח:

1. “פרנויד פארק" (ארה"ב). עוד יצירה אלטרנטיבית ומופתית של גאס ואן סאנט, רגע לפני שובו אל המיינסטרים ב"מילק". מונטאז` פילמאי יפהפה הנע על התפר בין תרבות הפופ והווידיאו ארט. סרטי אורלנדו גנזו.
2. “הכניסו את האדם הנכון" (שבדיה). סרט ערפדים והתבגרות ששם את "דמדומים" בכיס הקטן. איש לא קנה.
3. “שגרה מצבעית" (ארה"ב). סרטו התעודי הנפלא של ארול מוריס שמציג את עינויי העצירים העירקיים באבו-גרייב כאמנות קונספטואלית. א.ד מטלון גנזו.
4. “אור חרישי" (מקסיקו). סרטו השלישי של הבמאי המקסיקני קרלוס רייגדאס הוא מופת של קולנוע פיוטי טהור ויפהפה, שמספר סיפור קטן על חטאים, ניסים וגאולה. וברקע המון טבע. אף אחד לא קנה.
5. "מעבר לכל חלום" (בינ"ל). האורגיה הוויזואלית המופלאה של טרזים סינג ואחת היצירות הקולנועיות המרהיבות שנראו השנה. לא על מסכינו, כמובן. יונייטד קינג גנזו.
6. “רעב" (אנגליה). אחרי ג'וליאן שנאבל, הגיע תורו של האמן הבריטי סטיב מקווין לעבור מעולם האמנות הפלסטית לקולנוע, בסרט המבוסס על סיפור אמיתי ועוסק באסירי המחתרת האירית בבית כלא בריטי בתחילת שנות ה-80. הסגנון כל כך מובהק, מרשים, מוקפד, נוקשה שהוא הופך סרט על יסורי גוף לסוג של מיצב פלסטי – מפגש בין ריאליזם טוטלי ובין הפשטה צורנית, וסרט עם מבנה מרתק ומפתיע ועם כמה מהסצינות המרשימות ביותר שנראו השנה על המסך. סרטי שפירא גנזו.
7. "וונדי ולוסי": כמו אפיזודה אחת מתוך "עד סוף העולם" שהורחבה לסרט שלם. מישל וויליאמס היא וונדי. לוסי היא הכלבה שלה. ושתיהן מנסות להגיע לאלסקה, בחיים של עוני ונוודות. איש לא קנה.

וגם הסרטים קצת יותר מסחריים האלה:

8. "אננס אקספרס" ו"שומר ראש במבצע": ההפקות של ג`אד אפאטו השנה היו מצחיקות כמעט כמו אלה מהשנה שעברה. שני אלה, למשל, היו מהסרטים הכי מצחיקים שראיתי השנה. וגם:
9. "הרולד וקומר בורחים מגוואנטנמו": הסאטירה הפוליטית המבריקה של השנה.
10. "רייצ`ל מתחתנת". עליו כבר הרחבנו.

הסרט הזר (קרי, שאינו דובר אנגלית) הכי טוב שראיתי השנה היה "IL DIVO" של פאולו סורנטינו, שהוא בכלל אחד הבמאים שאני הכי אוהב כרגע בעולם. הסרט הזה נקנה להפצה על ידי סרטי אורלנדו והוא אמור לצאת בחודשים הקרובים בארץ. אז עוד נעסוק בו.

שוברי הקופות בישראל 2008

באמצעות נתונים שקיבלתי מהמפיצים על עצמם, ממפיצים אחרים על עמיתיהם, ומ-boxofficemojo.com, הצלחתי גם השנה להרכיב את טבלת עשרת הסרטים הכי קופתיים השנה בארץ. כמו בשנה שעברה, גם השנה הסרטי הכי קופתי הוא סרט אנימציה. ללמדנו שבישראל אלה עדיין ההורים שמהווים את הקהל הכי חזק ולא הילדים שלהם. באמריקה כבר מזמן עברה השליטה על הקופות לידי בני ובנות ה-13. בארץ, עוד לא. זו הסיבה שסרטים לבני הנעורים וסרטי קומיקס עוד לא מצליחים לפרוץ קדימה בקופות. ולכן זה גם כה מפתיע למצוא – באופן כה יוצא דופן לישראל – את "האביר האפל" במקום השלישי. ללמדנו שזה, מה שנקרא, סרט cross-over, כלומר שבאו לראות אותו גם כאלה שבדרך כלל לא מתעניינים בגיבורי על ובקומיקס. אבל אז, איך נסביר את "הנקוק"? האם וויל סמית כה אהוד בארץ שסרט שלו, לא משנה מאיזה סוג, יצליח? אולי. בכל מקרה: שני סרטי אנימציה, שני גיבורי על, שני צ`יק-פליקס, שני סרטים ישראליים, וגם וודי אלן ואדם סנדלר. הנה הטבלה:

שוברי קופות בישראל:

1. "קונג פו פנדה"…………………. 340,000 צופים
2. "איים אבודים"………………….. 300,000 צופים
3. "האביר האפל"………………….. 280,000 צופים
4. "מדגסקר 2"………………………232,000 צופים
5. "וול-אי”…………………………..  227,000 צופים 
6. "סקס והעיר הגדולה"…………… 220,000 צופים
7. "מאמא מיה"…………………….. 220,000 צופים
8. "שבעה"………………………….. 215,000 צופים
9. "אל תתעסקו עם הזוהן"……….. 211,000 צופים
10. "הנקוק"………………………….. 180,000 צופים
11. "ויקי כריסטינה ברצלונה"……. 150,000 צופים

מדשדשים:
מתחת ל-150,000 צופים – “אינדיאנה ג`ונס וממלכת גולגולת הבדולח", “קוואנטום של נחמה", “הורטון שומע מישהו" ו"לקרוא ולשרוף".
חצו את ה-100,000 צופים: “סטפ אפ 2”, “סיפורי נרניה: הנסיך כספיאן", “מסע אל בטן האדמה", “טרמפ לירח", “קופים בחלל".
כמעט 100,000 צופים: “ואלס עם בשיר", “האי של נים", “רצח מוצדק", “רעם טרופי", “שחק אותה סמארט", “המומיה 3”.

התאחדות ענף הקולנוע מעריכה, לפני שיקלול נתוני נובמבר-דצמבר, שב-2008 נמכרו כ-9.5 מיליון כרטיסים בקופות. גורמים אחרים, אמינים יותר, ממקמים את הנתון יותר קרוב ל-9 מיליון כרטיסים, ירידה של כ-3 אחוז מהשנה שעברה. לא ירידה מאוד דרמטית בשנה שהיתה בהחלט דרמטית מבחינה כלכלית (שער דולר מאוד נמוך בתחילת השנה, קריסה כלכלית בסופה). כך שבעלי בתי הקולנוע עשו, גם השנה, עסקים נאים מאוד.
לעומת זאת, המפיצים בצרות. כי כדי להגיע לאותם 9 ומשהו מיליוני כרטיסים הם היו צריכים להשקיע ביותר סרטים. ב-2007 11 סרטים מכרו למעלה מ-200,000 כרטיסים, ב-2008 רק 8 סרטים עשו את זה. ב-2007 4 סרטים מכרו מעל 300 אלף כרטיסים (כולל "כוורת בסרט" שיצא בסוף השנה שעברה). ב-2008: רק אחד.
והכי מבאס: ב-2007 היו בין עשרת הסרטים הכי קופתיים של השנה ארבעה סרטים ישראליים וסרט גרמני אחד. ב-2008 הקולנוע הישראלי לא הצליח לייצר מספיק סרטים שעניינו את הקהל הרחב וההגמוניה ההוליוודית שוב חזרה לשוט (זאת בהנחה שאנחנו סופרים את "אל תתעסקו עם הזוהן" כסרט הוליוודי, אם כי יכול להיות שעבור הקהל בארץ הוא נתפס כסרט ישראלי).

========

נ.ב: "סינמסקופ" ממשיך להתנגד למלחמה בדרום וקורא לממשלה להפסיק את התקיפות בעזה.

"סיפור חג". תכף הוא יפול על הפנים (צילום: יח"צ)

שני אנשים שאני מאוד מעריך את טעמם אמרו לי לשמור מרחק מ"סיפור חג", סרטו החדש של ארנו דפלשן. אבל למה, התרעמתי, הרי מאוד אהבתי את סרטו הקודם, “מלכה אחת ומספר מלכים", ונראה שסרטו החדש ממשיך את אותו סגנון: המון דמויות והמון-המון דיבורים. אבל הזהירו אותי ומאותו רגע המניעות גאו בי והצלחתי להחמיץ שוב ושוב כל הזדמנות שהיתה לי לראות את הסרט. עד שקראתי ביקורת של מבקר אמריקאי שאני מאוד אוהב שהתמוגג מהסרט וממש ליקק את אצבעותיו על גבי הדפוס. דילמה. למי להאמין? לאנשים הקרובים אליי ושאת טעמם אני מעריך? או מבקר אמריקאי, שאני מעריך את כתיבתו אבל לא תמיד מסכים עם טעמו? נכנעתי. הבנתי שאין לי ברירה אלא לעשות את העבודה המוטלת עליי ולצפות בסרט בעצמי. רק כך אוכל לשפוט. ההקדמה הזאת נועדה אולי להסגיר שגם בעידן סופר-שיווקי עדיין לביקורות קולנוע יש חשיבות, בדיוק בסרטים כאלה. צרפתים, מאתגרים, המוצגים במוזיאונים ומיועדים לקהל שלא נרתע מאתגר אינטלקטואלי ורגשי בסרטיו. ההקדמה גם באה להסגיר את חוות דעתי הסופית: כעמיתי האמריקאי הסכמתי שמדובר בסרט שעשוי למופת, מבוים וכתוב ומשוחק לעילא. כבני שיחי המזהירים הסכמתי שמדובר בסרט לא קל לצפייה בכלל, לרגעים מפרך, שקשה לעקוב אחריו, ושהרגעים בהם הוא מותיר קורת רוח אצל צופיו ספורים מדי על פני אורכו המפלצתי: שעתיים וחצי.
ארנו דפלשן, אחד הבמאים הצרפתיים שאני מחבב כעת, בחר שם לא מקורי במיוחד אבל טעון מאוד לסרטו: “סיפור חג" (“סיפור חג מולד" במקור). סיפורים המתרחשים ערב חג המולד הפכו לסטנדרט קולנועי ותיאטרלי מקובל למדי גם באמריקה וגם בצרפת: משפחות מסוכסכות ובלתי מתפקדות שנפגשות פעם בשנה בעונת החגים, ורגע לפני שהם חוגגים את לידת ישו הם יגיעו לכדי השלמה, פיוס, נחמה וחיבוק. ומנגד, נדמה שדפלשן פולש לטריטורייה של אריק רוהמר, שיצר סדרת סרטים על עונות השנה ושמתחילים במילה "סיפור": “סיפור אביב", “סיפור חורף", וכן הלאה. “סיפור חג", אצל במאי שיש משהו מרוחו של רוהמר בסרטיו, נשמע על פניו כמו נספח לסדרה. אלא שדפלשן מהתל בנו פעמיים. ראשית, כי אין שום דבר חגיגי בחג שלו. המשפחה אכן מסוכסכת, כפי שתנאי הסף של הז'אנר דורשים, אבל לא בטוח כלל האם הם יצליחו להגיע לחיבוק הסופי והמנחם. עזבו עניינים זוטרים המתאימים לקולנוע האמריקאי, כמו קנאה בין אחים, כאן יש לנו מחלות נפש, מחלות חשוכות מרפה, סחיטות רגשיות, חרמות, ומשפחה בה אהבה גדולה מעולם לא שררה בה. וחוץ מזה, האם דפלשן הוא ממשיך דרכו של רוהמר. כלל לא. למרות שהמילוליות היא הדבר הבולט ביותר אצל זה ואצל זה, כמות כזו אסטרונומית של מילים אפילו רוהמר לא היה מצליח לייצר. דפלשן ממטיר מלל על צופיו. גיבוריו פטפטניים ללא הרף. אבל חשוב מזה: דפלשן קולנועי בהרבה מרוהמר, שסרטיו תמיד היו סטטיים מדי, ויבשים מדי, לטעמי.
דפלשן לא נותן לדברנות להאט את סרטו. הוא מביים את הדיאלוגים כמו סרט אקשן. חיתוכים מרובים, מעברים בין זוויות צילום, ושימוש בכל תחבולה קולנועית אפשרית מיום לידת הקולנוע ועד ימינו: מאפקט האייריס (צמצם הנסגר על הדמות, המוכר מהקולנוע האילם) ועד מסכים מפוצלים. מתיאטרון צלליות ועד תנועות מצלמה מורכבות. לרגעים אפילו נדמה שדפלשן מביים כל סצינה בסגנון אחר לחלוטין. לפעמים הוא משבץ מוזיקה היצ'קוקית מותחת בסצינת שופינג נינוחה. מהבחינה הזאת, באופן בו הוא מרסק את אמצעי המבע לחלקיקיהם ומערבב ביניהם, דפלשן הוא יותר גודאר מרוהמר.
ואז נותרת הבעיה היחידה: ש"סיפור חג" אכן פחות טוב מ"מלכה אחת וכמה מלכים". נדמה לי שמסיבה אחת פשוטה: רוב הדמויות בסרט הזה די בלתי נסבלות. ובראשן האם (בגילומה של קתרין דנב) שכתובה ללא רחמים – לא מצד הכותב ולא מצד הדמות. וכך לעומת החינניות האובדנית של גיבורי סרטו הקודם, שרצינו לטבול בחייהם ולראות אותם מסתבכים ומסתדרים, בסרט הזה יש משהו שמכעיס במעקב אחר דמויות שאין לנו ממש חשק לראות אותן מסתדרות. וכשמוסיפים לכך שלל תסבוכות רפואיות, המוצגות בסרט בפרטנות האופיינית לקולנוע הצרפתי, יש משהו מפרך מאוד בסרט. מכביד. המאמץ הרגשי והאינטלקטואלי של המעקב אחרי המשפחה הזאת נדמה לא מוצדק.
ובכל זאת, בסופו של דבר, אני מצביע בעד הסרט. גם כי מבחינה קולנועית יש בו משהו מסחרר, שתמיד מציג את המתרחש באור אירוני, ממסגר את העלילה כסיפור בתוך סיפור (ויגיד דפלשן "הרי אמרתי לכם: זה סיפור חג"), וגורם לנו הצופים להיות תמיד מודעים שהאנשים האלה הם דמויות בתוך עולם מומצא. ולמרות שאלה לא הדמויות הכי חינניות שדפלשן המציא, ולמרות שלפעמים נדמה שהוא נהנה לייסר אותן (אולי מסיבות טיפוליות/אישיות משלו), ועל הדרך לייסר גם אותנו, עדיין יש שם מקבץ מקסים של סצינות מופתיות, שעבורן שווה כל הטרחה הזאת (אם כי, למרבה הצער אין סצינה גאונית כמו זו ב”מלכה אחת וכמה מלכים” בה נואם/מטיף/מחנך/מתוודה מתייה אמלריק מול בנו בזמן טיול במוזיאון). בסצינה אחת, למשל, מנסים גברי המשפחה לתרגם לנוסחאות סטטיסטיות את סיכויי ההישרדות של האם, עם או בלי טיפול לסרטן שהיא חולה בו. זהו דימוי מופלא, כתוב למופת, ומסגיר מאוד, בו הנוסחאות והרציונל באים במקומם של רגש ודאגה. ובכל פעם שהסרט מתמקד בבן האמצעי (אמלריק) ובאשתו היהו
דיה (עמנואל דבוס) הסרט קם לחיים וסומק פושוט בלחייו. אז כן, נדמה שדפלשן מנסה לאתגר אותנו, אפילו לעצבן. אבל רגע לפני החגים, נדמה לי שאנחנו הצופים יכולים לעמוד בטרחנותו ולספק לו את נחמת הצפייה. לא קל, אבל מתגמל. ככה זה במשפחות.

פורסם ב"פנאי פלוס", 10.12.2008

האתר החדש של "סינמסקופ" הושק אתמול. הנה הוא. אפילו ב"דה מרקר" דיווחו על זה אתמול.

אבל… יש שם עדיין בעיה עם התגובות. שהן… נו… נעלמות. אז עד שזה יפתר אתם יכולים לבחור לשוטט פה או שם. אותו דבר בדיוק. ברגע שהעניין הזה, וגם עניין הרס"ס המקוצר, יפתרו, האתר הזה יפנה אתכם לשם באופן אוטומטי.

אני חייב להבהיר לפני הכל: כשזה מגיע למאבקם של יוצרים – במאים ותסריטאים – מול זכייני הטלוויזיה אני בשום אופן לא עיתונאי אובייקטיבי ונייטרלי. אני באופן חד וחלק נמצא לצד היוצרים (ברוב המקרים). ובתור חבר באיגוד התסריטאים המאבקים האלה הם, על פי רוב, גם שלי ולמעני. והם למען תעשיית קולנוע וטלוויזיה איכותית – זה גם עניין של פרנסה, וגם עניין של תרבות. ובימים אלה – תוך שימוש בתירוצי המשבר הכלכלי – זכייניות הטלוויזיה קיצצו המון הפקות, השאירו עובדים רבים ללא פרנסה, ובסופו של דבר יגרמו לכך שלצופים בבית לא יהיה מה לראות חוץ משעשועונים וריאליטי. מועצת הרשות השנייה, מצידה, היא הגוף שאמור לוודא שהטלוויזיה המסחרית – הפועלת בזכיון בו זכתה במכרז מטעם המדינה ושלמענו הבטיחה לא מעט הבטחות – תהיה מאוזנת בתמהיליה: גם בידור, גם דרמה, גם תעודה, גם ניוז. רוב הדרמה עפה מהחלון. רוב התעודה גם (אליבא דהרשות השנייה תוכניות האוכל של גיל חובב הן "סדרות תיעודיות").

איגודי הבמאים, התסריטאים והמפיקים הקימו החל מאמש ב-20:00 משמרות מחאה מול בתיהם ומשרדיהם של בעלי ערוצי הטלוויזיה המסחרית. ככה זה נראה:

עם המעבר לפלטפורמת הבלוגים של אורנג' אתם צריכים להוסיף לקורא ה-RSS שלכם את הלינק הבא כדי להמשיך ולקבל עידכונים מ"סינמסקופ". מקווה לפגוש אתכם שם: ה-RSS החדש של "סינמסקופ".