פורסם ב-28.12.2008 ב"פנאי פלוס"

1. "סינקדוכה, ניו יורק", במאי: צ`רלי קאופמן
2. "וול-E”, במאי: אנדרו סטנטון
3. "האביר האפל", במאי: כריס נולן
4. "ואלס עם בשיר", במאי: ארי פולמן
5. "שלושה קופים", במאי: נורי ביגלה ג`יילן
6. "לקרוא ולשרוף", במאים: האחים כהן
7. "ברוז`”, במאי: מרטין מקדונה
8. "אל תתעסקו עם הזוהן", במאי: דניס דוגאן
9. "האי של נים", במאים: ג`ניפר פלאקט ומארק לוין
10. "ויקי כריסטינה ברצלונה" / "חלומה של קסנדרה", במאי: וודי אלן

וגם:
"בקצה גן עדן", במאי פאתיח אקין; "קדימה תריץ אחורה", במאי: מישל גונדרי; “שבעה”, האחים אלקבץ; “איים אבודים”, רשף לוי; "הורטון שומע מישהו", במאים: ג`ימי הייוורד וסטיב מרטינו; "אינדיאנה ג`ונס וממלכת גולגולת הבדולח”, במאי: סטיבן ספילברג; "איירון מן", במאי: ג`ון פברו; "רעם טרופי", במאי: בן סטילר; "סערת החושים של אנה", במאי: חוליו מדם; "הנקוק", במאי: פיטר ברג; "אי של שקט", במאי: אנטוניו גרימלדי.

ועוד:
סרטי 2007 המופתיים שיצאו בארץ בתחילת 2008 והיו, ברובם, כבר בסיכום השנה של שנה שעברה (לפי סדר חיבתי אליהם):
"קונטרול", "זה יגמר בדם", "הפרפר ופעמון הצלילה", "ארץ קשוחה", "עד סוף העולם", "אני לא שם", "כפרה", "ההתנקשות בג`סי ג`יימס", "נראתה לאחרונה", "לסגור מעגל", "ג`ונו".

========

קשה לסכם שנה כמו שצריך בישראל.
אם אני הולך באופן רובוטי על סיכום קלנדרי, על פי תאריכי ההפצה והבחירות הרפרטואריות של המפיצים בארץ, הרי שסרט השנה הוא תיקו בין "קונטרול" ובין "זה יגמר בדם", שיצאו בפברואר.
אם אני מסכם על פי כל הסרטים שראיתי השנה – בקולנוע, בבית, במחשב, בפסטיבלים – הבחירה מתחילה להיות מקיפה ומרתקת יותר, אבל פחות קומוניקטיבית. (את הסרטים הכי טובים שראיתי השנה ושלא הופצו מסחרית אסכם כאן מחר).

אז זה מה שיצא בסוף: הנחתי לסרטי 2007 להישאר בסיכום מהשנה שעברה, למרות שרובם יצאו בארץ בראשית השנה. סיכום 2008 מתעסק ביבול 2008, אבל זה שהופץ על ידי המפיצים. כן, נכון: "סינקדוכה, ניו יורק" אמור להיות באופן טכני סרט גנוז, אבל הוא כבר זכה למספיק הקרנות סינמטקיות, ומה-16.1 הוא יוקרן באופן רצוף באולם 3 החדש של סינמטק ירושלים, כך שאפשר להכתיר אותו כסרט גנוז שנגאל.

אבל האמת היא שהסרטים הכי טובים של השנה לא נמצאים ברשימה כי הם לא הוצגו בארץ באופן מסחרי. הקהל הישראלי נחשף השנה למעט מאוד סרטים טובים. במקום העשירי קיבצתי את שני הוודי אלנים שהוצגו השנה, "חלומה של קסנדרה" מהשנה שעברה (שהקהל שנא) ו"ויקי כריסטינה ברצלונה" מהשנה (שהקהל אהב מאוד). אני חיבבתי את שניהם מאוד, אבל לא ברמה שהייתי מעריך שתביא אותם לכדי היכללות ברשימת סרטי השנה. אבל בגלל שאני לא יכול לשים ברשימה סרטים כמו "אור חרישי" או "אננס אקספרס", שהיו עוקפים את וודי אלן, הוא הצליח להתברג.
יבוא יום ויהיה לי את האומץ להשתחרר מהקונבנציה הזאת של סיכום על מצאי ההפצה, ולערוך רשימה של הסרטים שאני הכי אהבתי באותה שנה. יבוא יום.

ובכל זאת, למרות הקיטורים, היו סרטי מופת. "סינקדוכה, ניו יורק" המופלא. או "וול-e" הנדיר. ואפילו "האביר האפל", שהוא פשוט סרט אקשן מצוין, גרנדיוזי וחכם להפליא. "וול-e" ו"האביר האפל" מייצגים את המכונה ההוליוודית בשיאה ובמיטבה: מוצרים פופולריים, אבל שנעשו מתוך חזונם וכשרונם של יוצרים עם הזכות לדרוש עצמאות.
"שלושה קופים" הוא סרט מופתי, מהסוג שפעם היו מביאים המון קהל לארץ, וכיום כבר כמעט ולא מביאים אותם בכלל למסכים. אל תחמיצו.
"לקרוא ולשרוף" הוא סרט שמבקרים רבים לא אהבו ואני התמוגגתי ממנו. קחו את "ארץ קשוחה" שיצא בינואר וקישרו אותו צמוד ל"לקרוא ולשרוף", שיצא באוקטובר, ותקבלו את התמצית והמהות של האחים כהן: אכזריות וניהיליזם בלתי נסבלים אבל מאוד מצחיקים. "לקרוא ולשרוף" הוא גם חלק מגל סרטים שיצא ב-2008 שעוסק בדמויות מטומטמות הנקלעות לסיטואציות פוליטיות, או שמלבישים עליהן משמעויות סאטיריות פוליטיות: "אחים חורגים", "הרולד וקומר בורחים מגוואנטנמו", "אל תתעסקו עם הזוהן". ארבעה סרטים שלמעשה מסכמים את תום עידן ג'ורג' בוש בבית הלבן, רגע לפני בחירת ברק אובמה.
"ברוז'" גם הוא קשור לאחים כהן: משהו מרוחם – האלימות פוגשת את הטמטום – נמצא בסרט. וגם בזוויות הצילום. ובוודאי בפסקול של קרטר בורוול. אבל בין "ברוז'" ו"ויקי כריסטינה ברצלונה", זו היתה שנה לא רעה לתיירות באמצעות הקולנוע.
ו"אל תתעסקו עם הזוהן"? הוא בפשטות הסרט הכי מצחיק שראיתי השנה.
"האי של נים", מה אגיד ואיך אנמק: פשוט נורא ריגש ושימח אותי. וכן, אני חייב להודות שהסוף שלו בוגד קצת בסרט, ובכל זאת, אהבתי אותו מאוד.
וכן, אני מודה באפולוגטיות גאה, מאוד נהניתי מ"אינדיאנה ג`ונס וממלכת גולגולת הבדולח" ומ"הנקוק".

מועדון הגנוזים: 2008

אין מנוס. ההיצע של בתי הקולנוע כבר לא מספק. אם כל מה שראיתם השנה היה בבית קולנוע מסחרי, החמצתם, למשל, את שני השוטים הכי מופתיים שנראו השנה. האחד, שוט הפתיחה של "אור חרישי": ארבע דקות של זריחה. השני: נקודת האמצע של "רעב", סרטו של סטיב מקווין (האמן הבריטי, לא השחקן האמריקאי המנוח): כמעט 20 דקות של שיחה בין אסיר ובין כומר בשוט רצוף וסטטי אחד, בסרט שהוא כולו נקודת מפגש מרהיבה בין ריאליזם בוטה ואמנות פלסטית קונספטואלית.
סיכמתי השבוע פעמיים, לשני עיתונים שונים, כמה עגומה היא מפת ההפצה בישראל, ומה היו הסרטים הכי טובים ב-2008, שבכלל לא הגיעו ליס פלאנטים ולסינמה סיטים.

א.
טקסט שכתבתי ל"24 שעות":

בכל בוקר אני מוסיף לברכות השחר את התפילה "ברוך שלא עשני מפיץ". אלוהים, איזו עבודה כפוית טובה. גם להרוויח בקושי, וגם להתמודד עם ביקורת אינסופית מצד אנשים כמוני. הם רואים במלאכת ההפצה פרנסה – בערך כמו לשווק קונפקציה – אני רואה בזה שליחות עם מחויבות תרבותית. אלה האנשים שעליהם אנחנו סומכים שיביאו לנו את המטב של מה שקורה בקולנוע בעולם, ולא שיארזו לנו זבל אורגני בעטיפות נוצצות, ואנחנו עוד נבלוס בשמחה ובעיוורון.
הדרך היחידה להתפרנס היטב מקולנוע בארץ היא להיות בעל בית קולנוע. בכל מדינה נורמלית בתי הקולנוע וחברות ההפצה הם גופים בבעלות נפרדת והם מתחרים אלה באלה. אבל לא בארץ: כאן בעלי בתי הקולנוע הם גם המפיצים, והם לפיכך לא דואגים לרפרטואר אלא לתפוסת המושבים באולמותיהם הממותגים. וכך קורה שאם לקולנוע לב יש סרט אימה מדובר (“הזרים") ולרשת רב חן יש סרט איכות מהולל (“סינקדוכה, ניו יורק") אף אחד מהם לא יודע מה לעשות. סרט אימה במעוז האיכות הבורגני של לב? סרט איכות במעוז הבידור ההמוני יס פלאנט? ההגיון היה אומר שאם מפיץ היה עובד כמפיץ ולא בתור עורך התוכניה לבית הקולנוע הפרטי שלו, “סינקדוכה, ניו יורק" היה צריך להגיע לקולנוע לב ו"הזרים" היה מגיע ליס פלאנט או סינמה סיטי. אבל לא בישראל. כאן שני הסרטים האלה נגנזו. נזרקו לפח. את "הזרים" תמצאו כבר בדי.וי.די, כבוד ש"סינקדוכה, ניו יורק" לא יזכה לו. יש לכם הזדמנויות אחרונות לצפות בו בסינמטקים. אחר כך? תורידו באינטרנט. המפיצים בארץ ממילא לא סופרים אתכם.
וכך קרה שב-2008, עוד הרבה לפני שדיברו על משברים כלכליים, מפיצי הסרטים בארץ הפגינו קמצנות גדולה על קהלם. למרבה המזל – ומעט החסד שעוד אפשר להעניק להם (ולנו) – חלקם עשו סיבוב בסינמטקים: “ההתנקשות בג`סי ג`יימס", “עד קצה העולם" של שון פן, “רייצ`ל מתחתנת" של ג`ונתן דמי. מדהים שהסינמקים הפכו לכלי הקיבול של פליטת המפיצים. אבל זו נחמא פורתא. בינואר יוצגו שם באופן חד פעמי, לפני גניזה, גם "הלילה של ניק ונורה" (עם מייקל סרה מ"ג`ונו") ו"אננס אקספרס" (עם תפקיד מבריק של ג`יימס פרנקו), קומדיית הסטלנים המופלאה שהפיק ג`אד אפאטו וביים דיוויד גורדון גרין הגאון. ובכלל, אחרי "הדייט שתקע אותי" ו"סופרבד" אפאטו קיבל השנה יחס הפכפך מצד המפיצים. היו לו (כמפיק) בארץ השנה להיט ענק אחד (“אל תתעסקו עם הזוהן”), להיט סביר אחד (“קח את זה כמו גבר”) ופלופ אחד (“אחים חורגים"), ואילו האחרים – "שומר ראש במבצע" (הנורא מצחיק), "סמי פרו" ו"אננס אקספרס" (המופתי) נזרקו לפח. ובכלל חוש הומור הוא לא הצד החזק של מפיצינו: אחד הסרטים הכי מצחיקים של 2008, “הרולד וקומאר בורחים מגוואנטנמו" – אולי הסאטירה הפוליטית הבוטה ביותר של שלהי עידן בוש בבית הלבן – נגנזה.
בעידן בו יותר ויותר סרטים יוצאים בארץ כמעט בצמוד לצאתם באמריקה ובשאר העולם, מפתיע לגלות ש-32 מתוך 100 הסרטים הכי קופתיים ב-2008 באמריקה לא הגיעו ארצה. ביניהם הקומדיות החינניות "Role Models”, “בייבי מאמא", “ארבעה חגי מולד" ו"בטוח, אולי".
אבל גם "W”, סרטו של אוליבר סטון, ואחד הסרטים הכי מתוקשרים השנה – גם במהדורות החדשות בארץ – נגנז. ועזבו שוברי קופות, גם בסרטי האיכות מצטמצמים עלינו. אחד הסרטים הכי מדוברים השנה בעולם היה סרט הנעורים/ערפדים השבדי המבריק, “הכניסו את האדם הנכון". הקרנה בודדת בפסטיבל ירושלים והוא נעלם לנצח. חברת יונייטד קינג, האחראית על שיבוצי הסרטים במוזיאון תל אביב, קונה באמצעות חוזים סרטים אסיאתיים מדוברים, אבל אז משאירה אותם על המדף, לעיתים לנצח.
עכשיו, עם מיתון ומשבר כלכלי, אין סיכוי שהמצב ישתנה. המפיצים ישקיעו בבתי הקולנוע, כדי להוציא אתכם מהבית אל כורסאותיהם, ואל המקום ממנו הם גורפים את הונם. אבל מצאי הסרטים, כך אני מעריך, יתדרדר אף יותר. מה שלא בלוקבסטר (או מה שלא הגיע במחיר אפסי כחלק מחבילה גדולה), לא יוקרן. יותר ויותר מתחוור שהסרטים שלא יגיעו הם הם הסרטים שבאמת כדאי לראות.

ב.
מתוך סיכום השנה שלי ב"פנאי פלוס":

למפיצים בארץ יש שני פשעים: האחד שהם גונזים סרט שיש בידיהם את זכויות ההפצה שלו. השני, שיש סרטים מהעולם שהם בכלל לא טורחים ללכת ולנסות להביא אותם ארצה באופן עצמאי. תודה לאל על פסטיבלי הקולנוע בירושלים ובחיפה, שם ראיתי השנה כמה סרטים מופתיים שאף מפיץ בכלל לא התקרב אליהם, או בדי.וי.די, או בהורדות – השנה היה ברור שמי שאוהב קולנוע חייב להוריד סרטים באינטרנט, כי המפיצים לא משרתים אותו או מתייחסים אליו. בישראל הורדת סרטים – כאלה שאינם מופצים מסחרית – אינם פשע אלא צורך הישרדותי. הנה כמה מהסרטים שהכי אהבתי השנה ושראיתי בדרכים אלטרנטיביות. מי שהחמיץ, החמיץ. מי שראה, לא שוכח:

1. “פרנויד פארק" (ארה"ב). עוד יצירה אלטרנטיבית ומופתית של גאס ואן סאנט, רגע לפני שובו אל המיינסטרים ב"מילק". מונטאז` פילמאי יפהפה הנע על התפר בין תרבות הפופ והווידיאו ארט. סרטי אורלנדו גנזו.
2. “הכניסו את האדם הנכון" (שבדיה). סרט ערפדים והתבגרות ששם את "דמדומים" בכיס הקטן. איש לא קנה.
3. “שגרה מצבעית" (ארה"ב). סרטו התעודי הנפלא של ארול מוריס שמציג את עינויי העצירים העירקיים באבו-גרייב כאמנות קונספטואלית. א.ד מטלון גנזו.
4. “אור חרישי" (מקסיקו). סרטו השלישי של הבמאי המקסיקני קרלוס רייגדאס הוא מופת של קולנוע פיוטי טהור ויפהפה, שמספר סיפור קטן על חטאים, ניסים וגאולה. וברקע המון טבע. אף אחד לא קנה.
5. "מעבר לכל חלום" (בינ"ל). האורגיה הוויזואלית המופלאה של טרזים סינג ואחת היצירות הקולנועיות המרהיבות שנראו השנה. לא על מסכינו, כמובן. יונייטד קינג גנזו.
6. “רעב" (אנגליה). אחרי ג'וליאן שנאבל, הגיע תורו של האמן הבריטי סטיב מקווין לעבור מעולם האמנות הפלסטית לקולנוע, בסרט המבוסס על סיפור אמיתי ועוסק באסירי המחתרת האירית בבית כלא בריטי בתחילת שנות ה-80. הסגנון כל כך מובהק, מרשים, מוקפד, נוקשה שהוא הופך סרט על יסורי גוף לסוג של מיצב פלסטי – מפגש בין ריאליזם טוטלי ובין הפשטה צורנית, וסרט עם מבנה מרתק ומפתיע ועם כמה מהסצינות המרשימות ביותר שנראו השנה על המסך. סרטי שפירא גנזו.
7. "וונדי ולוסי": כמו אפיזודה אחת מתוך "עד סוף העולם" שהורחבה לסרט שלם. מישל וויליאמס היא וונדי. לוסי היא הכלבה שלה. ושתיהן מנסות להגיע לאלסקה, בחיים של עוני ונוודות. איש לא קנה.

וגם הסרטים קצת יותר מסחריים האלה:

8. "אננס אקספרס" ו"שומר ראש במבצע": ההפקות של ג`אד אפאטו השנה היו מצחיקות כמעט כמו אלה מהשנה שעברה. שני אלה, למשל, היו מהסרטים הכי מצחיקים שראיתי השנה. וגם:
9. "הרולד וקומר בורחים מגוואנטנמו": הסאטירה הפוליטית המבריקה של השנה.
10. "רייצ`ל מתחתנת". עליו כבר הרחבנו.

הסרט הזר (קרי, שאינו דובר אנגלית) הכי טוב שראיתי השנה היה "IL DIVO" של פאולו סורנטינו, שהוא בכלל אחד הבמאים שאני הכי אוהב כרגע בעולם. הסרט הזה נקנה להפצה על ידי סרטי אורלנדו והוא אמור לצאת בחודשים הקרובים בארץ. אז עוד נעסוק בו.

שוברי הקופות בישראל 2008

באמצעות נתונים שקיבלתי מהמפיצים על עצמם, ממפיצים אחרים על עמיתיהם, ומ-boxofficemojo.com, הצלחתי גם השנה להרכיב את טבלת עשרת הסרטים הכי קופתיים השנה בארץ. כמו בשנה שעברה, גם השנה הסרטי הכי קופתי הוא סרט אנימציה. ללמדנו שבישראל אלה עדיין ההורים שמהווים את הקהל הכי חזק ולא הילדים שלהם. באמריקה כבר מזמן עברה השליטה על הקופות לידי בני ובנות ה-13. בארץ, עוד לא. זו הסיבה שסרטים לבני הנעורים וסרטי קומיקס עוד לא מצליחים לפרוץ קדימה בקופות. ולכן זה גם כה מפתיע למצוא – באופן כה יוצא דופן לישראל – את "האביר האפל" במקום השלישי. ללמדנו שזה, מה שנקרא, סרט cross-over, כלומר שבאו לראות אותו גם כאלה שבדרך כלל לא מתעניינים בגיבורי על ובקומיקס. אבל אז, איך נסביר את "הנקוק"? האם וויל סמית כה אהוד בארץ שסרט שלו, לא משנה מאיזה סוג, יצליח? אולי. בכל מקרה: שני סרטי אנימציה, שני גיבורי על, שני צ`יק-פליקס, שני סרטים ישראליים, וגם וודי אלן ואדם סנדלר. הנה הטבלה:

שוברי קופות בישראל:

1. "קונג פו פנדה"…………………. 340,000 צופים
2. "איים אבודים"………………….. 300,000 צופים
3. "האביר האפל"………………….. 280,000 צופים
4. "מדגסקר 2"………………………232,000 צופים
5. "וול-אי”…………………………..  227,000 צופים 
6. "סקס והעיר הגדולה"…………… 220,000 צופים
7. "מאמא מיה"…………………….. 220,000 צופים
8. "שבעה"………………………….. 215,000 צופים
9. "אל תתעסקו עם הזוהן"……….. 211,000 צופים
10. "הנקוק"………………………….. 180,000 צופים
11. "ויקי כריסטינה ברצלונה"……. 150,000 צופים

מדשדשים:
מתחת ל-150,000 צופים – “אינדיאנה ג`ונס וממלכת גולגולת הבדולח", “קוואנטום של נחמה", “הורטון שומע מישהו" ו"לקרוא ולשרוף".
חצו את ה-100,000 צופים: “סטפ אפ 2”, “סיפורי נרניה: הנסיך כספיאן", “מסע אל בטן האדמה", “טרמפ לירח", “קופים בחלל".
כמעט 100,000 צופים: “ואלס עם בשיר", “האי של נים", “רצח מוצדק", “רעם טרופי", “שחק אותה סמארט", “המומיה 3”.

התאחדות ענף הקולנוע מעריכה, לפני שיקלול נתוני נובמבר-דצמבר, שב-2008 נמכרו כ-9.5 מיליון כרטיסים בקופות. גורמים אחרים, אמינים יותר, ממקמים את הנתון יותר קרוב ל-9 מיליון כרטיסים, ירידה של כ-3 אחוז מהשנה שעברה. לא ירידה מאוד דרמטית בשנה שהיתה בהחלט דרמטית מבחינה כלכלית (שער דולר מאוד נמוך בתחילת השנה, קריסה כלכלית בסופה). כך שבעלי בתי הקולנוע עשו, גם השנה, עסקים נאים מאוד.
לעומת זאת, המפיצים בצרות. כי כדי להגיע לאותם 9 ומשהו מיליוני כרטיסים הם היו צריכים להשקיע ביותר סרטים. ב-2007 11 סרטים מכרו למעלה מ-200,000 כרטיסים, ב-2008 רק 8 סרטים עשו את זה. ב-2007 4 סרטים מכרו מעל 300 אלף כרטיסים (כולל "כוורת בסרט" שיצא בסוף השנה שעברה). ב-2008: רק אחד.
והכי מבאס: ב-2007 היו בין עשרת הסרטים הכי קופתיים של השנה ארבעה סרטים ישראליים וסרט גרמני אחד. ב-2008 הקולנוע הישראלי לא הצליח לייצר מספיק סרטים שעניינו את הקהל הרחב וההגמוניה ההוליוודית שוב חזרה לשוט (זאת בהנחה שאנחנו סופרים את "אל תתעסקו עם הזוהן" כסרט הוליוודי, אם כי יכול להיות שעבור הקהל בארץ הוא נתפס כסרט ישראלי).

========

נ.ב: "סינמסקופ" ממשיך להתנגד למלחמה בדרום וקורא לממשלה להפסיק את התקיפות בעזה.

ציוץ