כמה משונה שדיוויד פינצ'ר חתום על "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן". פינצ'ר, במאי שהתעסק עד כה בצדדים האפלים של נפש האדם, והציג אותם באופן קליני, כירורגי, שווה נפש, קר וברוטלי, במה שנראה כמו הזדהות מוחלטת עם אותה אפילה שאותה הוא מתאר מהיכרות אישית ולא כמתבונן מהצד. והנה הוא מביא סרט שמפנה עורף לכאוס וחוגג את ההרמוניה הקוסמית, סרט על גורל, או אם תרצו על השגחה, סרט שמראה שכולנו – לא משנה איפה בעולם, ואיפה על ציר הזמן – איכשהו קשורים זה לזה ושלכל אחד מאיתנו יש תפקיד בנראטיב על שנסתר מעינינו. פינצ'ר משיל מעליו את הברוטליות ומנסה לעטות פני במאי רגיש ולירי, אוהב אדם, רגיש ורגשני. אם יש מגרעת עיקרית ב"בנג'מין באטן" היא טמונה בעובדה שפינצ'ר הצליח אולי לשנות את טעמו בחומרים בהם הוא עוסק, אבל לא להחליף את אישיותו: הסרט, בחציו הראשון, לוקה בצינת יתר. הוא מרתק אבל לא מרגש. הוא מעניין אבל סוחף. רק מה: הוא כן מצליח לרגש ולסחוף בחציו השני. בסרט שנמשך שעתיים ו-45 דקות, "החצי השני" זה בבחינת פיצ'ר שלם בפני עצמו, כך ש"בנג'מין באטן", לטעמי, בסופו של דבר הוא כן הצלחה. אם בחצי הראשון נדמה שפינצ'ר התעניין בסרט רק מתוך אתגר טכנולוגי – איך לעבד את בראד פיט, בפאזה הזקנה שלו, לדמות דיגיטלית (בסגנון גולום של "שר הטבעות") ולשתול אותו לתוך סרט לייב אקשן, או להלביש את פניו על שחקן אחר – הרי שעד סופו עולה התחושה המעודדת שפינצ'ר אולי עבר בעצמו את התהליך שעובר בנג'מין באטן, מבנאדם שמנותק ממה שקורה סביבו, לבנאדם שמצליח להתחבר לרגש, ולחפש משמעות. וכך פינצ'ר פולש בסרט הזה לטריטוריות ספילברגיות, השילוב בין הרהב הוויזואלי ובין מבט מפוקח, לעיתים אפל אבל בסופו של דבר חומל, אל נפש האדם. או, אם תרצו, הוא הופך לגרסה האמריקאית של ז'אן פייר ז'ונה, המאסטר של העלילה הגחמנית (whimsical) עם הגרנדיוזית המרירה-מתוקה, ו"בנג'מין באטן" הוא סוג של "שנים של אירוסין" אמריקאי. צעד אחד הלאה: החיבה הטכנית עם הרצון לספר סיפור אמוציונלי אפי, אחרי סרטים שהיו קרים בהרבה, הופכים את פינצ'ר גם למעין ג'יימס קמרון מסוים, ו"בנג'מין באטן" הוא ה"טיטאניק" שלו (ובהחלט הסרט בפילמוגרפיה שלו שהקהל הרחב באמריקה מגיב אליו הכי באהדה). זו אנלוגיה טיפה עקומה, כי קמרון הוא בעיניי במאי עם חזון ויזואלי וטכני מהפכני, אבל פינצ'ר הוא פשוט במאי יותר טוב (וזה מעניין: כי האסוציאציות לז'ונה ולקמרון עלו בעיני רוחי בזמן הצפייה בסרט, ורק במחשבה שנייה קלטתי שגם פינצ'ר וגם ז'ונה וגם קמרון ביימו פרקים עוקבים בסדרת "הנוסע השמיני").

אני חושב שהכוח המניע המשמעותי ביותר בסרט הוא קודם כל אריק רות, התסריטאי. הוא לקח רעיון מתוך סיפור קצר של פ' סקוט פיצג'רלד – על איש שנולד זקן והולך ונהייה צעיר יותר ויותר עד מותו כתינוק – והפך אותו לרומן אפי קולנועי. "בנג'מין באטן" הוא סרט נורא מילולי, עוד תכונה לא אופיינית לפינצ'ר, עם המון קריינות ותחושה שזהו עיבוד כבד לספר עב כרס. אבל הוא לא. רות הוא פשוט תסריטאי שכותב תסריטים שנשמעים כמו רומנים. העובדה שיש בסרט יותר מנקודת השקה עלילתית אחת ל"פורסט גאמפ" – רומן של רות ווינסטון גרום (שנראה כאילו הוא מבוסס על הרעיון הבסיסי של "להיות שם" של יז'י קושינסקי) שעובד על ידו לסרט זוכה אוסקרים של רוברט זמקיס – מבליטה את הנוכחות של רות ככוח המניע העיקרי של הסרט. אבל בפועל "בנג'מין באטן" הוא הנגאטיב של "פורסט גאמפ" (סרט שאהבתי יותר).
"פורסט גאמפ" היה סרט אירוני יותר, שהבסיס שלו היה סאטירי. הוא ניסה לקעקע את המיתוסים האמריקאיים הגדולים – מלחמה, נשיאות, ספורט, עסקים, תקשורת – ולהציג אותם כעניינים רנדומליים למדי, שהיו קורים כך או כך, ושמי שלכאורה אחראי להם הוא ישות רפת מוחין, אבל בעלת לב רחב. מכיוון שעניינים של גורל (השגחה?) כנראה מעסיקים את רות באופן עקבי, הרי שהמסר האנושי של "פורסט גאמפ" היה שכל אחד מאיתנו – לא משנה עד כמה הוא משני בהיררכיה של היקום – יש תפקיד במרקם הקוסמי והיכולת לשנות ולתקן את העולם.
אל מול חוסר המנוחה של פורסט גאמפ שרק עושה ועושה ועושה, בנג'מין באטן היא דמות פאסיבית יותר. כמו גאמפ, גם היא נודדת רבות, נדמה שהיא במנוסה מגורלה, אבל באטן הוא מתבונן. לגאמפ לא היתה היכולת האנליטית לפענח מה קורה סביבו. מכאן האירוניה של הסרט: הוא אומר "קניתי מניות של חברת פירות" ואנחנו רואים את הלוגו של אפל. לעומתו, באטן כותב יומן ובו הוא חולק את אבחנותיו על העולם כפי שהן נקלטו בעיניו. להבדיל מגאמפ, באטן לא באמת משפיע על מהלכי ההיסטוריה אלא רק מתבונן ומנסה להבין את ההתנהגות האנושית, לנסח ולהעביר הלאה לדורות הבאים ביומנו.
אם חושבים על זה יותר מדי לעומק, משהו לא לגמרי פתור ברמת האמינות בסיטואציה בה הגיבור נולד זקן והולך ונהיה צעיר יותר. הזיקנה היא רק חיצונית, מוחו ילדותי. ולבסוף ההפך: הוא נראה כילד, כשמוחו כבר קשיש. מצבי התודעה המשתנים האלה לא לגמרי מטופלים והסרט מתחמק מאיפיון פסיכולוגי של הדמות. לכן פתיחת הסרט לא נורא נעימה: פיט בגרסת הילד שנראה זקן קצת מצמרר (זכרונות לא טובים מ"ג'ק" של פרנסיס פורד קופולה, שהתעסק בסרט ההוא בילד שמזדקן מהר מדי וב"נעורים ללא נעורים" עסק בקשיש שמכת ברק הופכת אותו לצעיר – שניהם סרטים לא טובים). באטן הילד רוצה להתנהג כילד אבל הוא גר בבית אבות, בו כולם סובלים מכך שגופם כבר לא מאפשר להם לעשות את מה שמוחם שואף.

המשך הסרט משתפר. באטן, שנראה כגבר כבן 50-60, בשעה שהוא בסך הכל בן 17 יוצא לנדוד בעולם. העולם מתייחס אליו ברצינות שהוא לא היה מקבל לא היו מגיבים אליו כפי גילו. זה יפה במיוחד בכל החלק של הסרט, שכמעט ומתפקד כסרט קצר בפני עצמו, בו מתאהב באטן באשה מבוגרת (טילדה סווינטון). היא רואה בו בן ברית, גבר בן גילה, מישהו שמבין את העולם כמותה, אך בפועל היא פוקחת את עיניו. ואז הצד הסימטרי של הנקודה הזאת: הוא נראה בן 20, אבל הוא למעשה בן 50-60, ואז הוא יוצא למסע התרמילאות הגדול ומגלה שאפשר להתחיל לחיות, ולחפש משמעות, תכלית, ולתהות היכן אני בעולם, גם בגיל בו אנחנו אמורים כבר להרגיש מיושבים וכל השאלות הגדולות כבר נענו. לפיכך בנג'מין באטן הוא פחות דמות בשר ודם ויותר מטאפורה עבורנו, הצופים בו. הוא ממוסגר בסרט כסוג של אגדה, משל, דמות שאמורה לגרום לנו להטיל ספק בכל התכתיבים הידועים מראש של גיל. החל מהאופן בו אנחנו שופטים בני אדם על סמך מראה חיצוני (והערצת הנעורים המוטבעת בתרבות שלנו) ועד האופן שבו אנחנו מתייחסים אל עצמנו, על סמך גילנו: החיפוש אחר חופש בתחילה, וכבוד ומעמד בהמשך. בנג'מין באטן חווה את כל זה הפוך, אבל רק לקראת סוף ימיו יש לו את היכולת לעבד את הכל, לנסח ולהבין מה כל זה אומר עליו.
הסיפור של בנג`מין באטן ממוסגר על ידי שני סיפורי מסגרת. האחד, העוסק בשען עיוור הבונה שעון שצועד לאחור – מתוך ניסיון נואש להחזיר אחורה את הזמן. והשני, המהותי יותר, מתרחש ב-2006 (בתפקיד ההווה) ערב הוריקן קטרינה, לפני שהגשם ישטוף את הכל. דייזי (קייט בלאנשט, באיפור שיזכה באוסקר), שוכבת על ערש דווי בשעה שבתה (ג'וליה אורמונד, בקאמבק מקסים) מקריאה לה את היומן של בנג'מין באטן, הגבר שחייה שזורים בחייו ושהופעותיו מזגזגות בסיפור שלה מילדות ועד זיקנה. באטן הוא אדם שחי בהזרה מגילו הכרונולוגי, אף פעם הוא לא יכול באמת להתנהג כפי גילו, ודרך סיפוריו (חלקם אמנם מזכירים מדי את "סיפורי דגים" של טים ברטון, ואכן ברגעים הפחות טובים של הסרט יש תחושה שברטון או טרי גיליאם היו יכולים ליהנות לביים אותו) מתברר שאולי לא לחיות לפי הגיל הכרונולוגי היא הדרך הטובה ביותר באמת, יו נואו, לחיות.

ואולי "בנג'מין באטן" אינו באמת כה חריג בעבודותיו של פינצ'ר. אמנם כל מה שאמרתי עליו קודם תקף לכלל יצירותיו – האפלה הקיומית, הפסימיזם, הניהיליזם, הסטריליות הסגנונית, נקודת המבט האובססיבית/קומפולסיבית/פסיכופתית בה נדמה שהבמאי במצוקה לא פחות גדולה מגיבוריו. ונדמה שכל אלה לא תקפים ממש ל"בנג'מין באטן", שבדרכו הסוטה הוא אופטימי למדי. אבל יש אלמנט נוסף שמאפיין את יצירתו: הדואליות. הגיבור שנמצא במצב של כמעט סכיזופרניה (ולעיתים במצב של סכיזופרניה ממש). לגיבוריו של פינצ'ר יש תמיד גיבור נוסף מולם, מעין צל של עצמם, דופלגאנגר חולני, פסיכופתי, אכזרי, מישהו שמציג איך הם היו נראים ומתפקדים אם הם לא היו מצליחים לשלוט בעצמם. ריפלי מול המפלצת ב"הנוסע השמיני 3 "; מייקל דאגלס מול אחיו, שון פן ב"המשחק"; בראד פיט מול קווין ספייסי ב"שבעה חטאים"; אדוארד נורטון מול בראד פיט ב"מועדון קרב"; רוברט דאוני ג'וניור מול הזודיאק ב"זודיאק" – כל גיבור מתעמת עם העובדה שיש בתוכו צד הרסני. בין אם זה הרס עצמי, או הרס רבתי.
הדואליות הזאת היא גם מנת חלקו של "בנג'מין באטן", מינוס הצד הפסיכוטי, וזו ההתפתחות של פינצ'ר: לראשונה הדואליות היא בין שתי דמויות שאינן מאותו ג'נדר (גבריות היא אלמנט מהותי בסרטיו של פינצ'ר עד כה, ובין השאר הסיבה שקודם כל גילח את שיערות ראשה של סיגורני וויבר ב"הנוסע השמיני 3 ", שם היא התעמתה עם מפלצת ממין נקבה). אבל המוטיב ממשיך: הבדיקה של הגיבור את עצמו במראה כפי שהיא מוצגת לו על ידי הדמות שמולו, התהייה של הדמויות "איך היו נראים חיי אחרת" כפי שהיא משתקפת בדמות שמולו. בנג'מין ודייזי הם כמו שני נוסעים במדרגות נעות לכיוונים מנוגדים, האחד בעלייה, השני בירידה. הם שומרים על קשר עין לאורך רוב מסעם, אבל נקודת המפגש ביניהם באמצע הדרך היא רגעית, בת חלוף, מתנדפת. כאשר בחצי הדרך נדמה שבנג'מין הוא המסכן, שהוא מחמיץ את החיים הנורמליים כפי שמיוצגים על ידי דייזי, אבל בחצי השני זה הפוך. אבל לכל אורך הדרך נדמה ששניהם מצויים בהחמצה, שאיזשהו מיזוג בין החיים שלו והחיים שלה היה יכול להיות אופטימלי. אבל סרט שיוצא מנקודת המוצא הפנטסטית של אדם החי את חייו לאחור מציע שדווקא החיים האופטימליים לכאורה – גם מזה וגם מזה – הם באמת בלתי אפשריים, גם עבור הקולנוע. כי זהו "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן": סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, השתקופת בהשתקפות, בבואה של בבואה. המטאפורה הגדולה ביותר והמשמעותית ביותר שלו, לדעתי, היא זו שפותחת וחותמת אותו: גלגלי השיניים של השעון. אנחנו לא מביטים בפניו של הסיפור, אלא במה שקורה מאחורי הפנים, בגלגלי השיניים המניעים את הזמן. הסרט לפיכך עוסק בפירוק והרכבה: של הזמן, של החוויות, של הרומנטיקה, של ההורות, של זהות אישית, לאומית, גזעית, הוא קורא תיגר על כל מוסכמה ממנה מורכבת חוויית החיים המערבית – ואולי לכן, החלק השני של הסרט, העוסק בהורות, נדודים, כתיבה והגשמה הוא זה שהכי דיבר אליי וריגש אותי – ומציג את החיים כאוסף נדיף של רגעים, כאלה שגם אלה שחייהם קסומים וגם אלה שחייהם נורמליים, עסוקים בלהתגעגע אליהם ולהתחרט שהם חלפו.

"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן": כרטיסים ושעות הקרנה

ציוץ