הדבקת פערים:

1. רוג'ר איברט הוא המבקר הזריז והחרוץ ביותר והוא הראשון שכבר מפרסם את רשימת סרטי השנה שלו. והשנה, חידוש: 20 סרטים וללא סדר הייררכי, רק לפי סדר אלפאביתי, כך שאנחנו לעולם לא נדע מה היה הסרט שאיברט הכי אהב ב-2008. בכל מקרה, "ביקור התזמורת" שם.

2. לא רחוק מרוג'ר איברט, גם כן בשיקגו, ישבה השבוע אליסה סיימון עם סקרינר די.וי.די של הסרט הישראלי "7 דקות בגן עדן", הזוכה בפסטיבל חיפה, וכתבה עליו ביקורת אוהדת ל"וראייטי". אני עדיין לא ראיתי.

3. ב-1990 ביים ברבט שרודר את הסרט "תהפוכות הגורל", על פי ספר שכתב אלן דרשוויץ', תסריט מאת ניקולס קאזאן (הבן של איליה), וגלן קלוז וג'רמי איירונס בתפקידים הראשיים. איירונס זכה באוסקר על תפקידו בסרט. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי שהרעיש את רוד איילנד וכל אמריקה עשר שנים לפני כן. מקס פון ביולו (איירונס) הואשם שניסה לרצוח את אשתו, סאני פון ביוליו (קלוז). הוא הורשע במשפט ובערעור, ואז פנה לעורך הדין אלן דרשוויץ כדי שיעזור לו לזכות בערעור בבית המשפט העליון. משפטיו של מקס פון ביולו היו מהסנסציוניים ביותר באמריקה בשנות השמונים. הוא הואשם שניסה לרצוח את אשתו בהזרקת אינסולין, אבל שנכשל במשימתו ורק גרם לכך שהיא תיכנס לתרדמת (הסרט, בטוויסט א-לה "שדרות סאנסט", מסופר בקולה של סאני השרויה בקומה). ובכן, סאני פון ביולו האמיתית היתה 28 שנים בתרדמת, עד אתמול. אתמול היא מתה בגיל 76. לגלן קלוז שלום.

4. הלינק הזה לאורון בלבד.

5. פרסי הקולנוע האירופים חולקו אמש בזמן שישנתי. "גומורה" של מתיאו גורונה זכה בפרסים המרכזיים. "ואלס עם בשיר" זכה בפרס הפסקול, ובלוס אנג'לס הוא זכה בפרס סרט התעודה של אגודת הדוקומנטריסטים, בתיקו עם "איש על חבל". וויינט דיווח אמש.

"נער החידות ממומבאי" תופס תאוצה: הנשיונל בורד אוף ריוויו הכריזו עליו הערב בתור סרט השנה שלהם. דיוויד פינצ'ר הוא במאי השנה, על "המקרה המשונה של בנג'מין באטן". שחקן: קלינט איסטווד, "גראן טורינו". שחקנית: אן האתאוויי, "רייצ'ל מתחתנת".
הסרט הזר של השנה: "מונגול" (מה?!).
חוץ מזה, ה-NBR מפרסמים את רשימת עשרת סרטי השנה שלהם, בנוסף לסרט הזוכה. העשירייה היא: "לקרוא ולשרוף", "ההחלפה", "גראן טורינו", "המקרה המשונה של בנג'מין באטן", "האביר האפל", "פרוסט/ניקסון", "מילק", "וול-E", "המתאבק" ו-"Defiance". חמשת הסרטים הזרים הכי טובים של השנה: "ואלס עם בשיר", "סוד", "בקצה גן עדן", "הכניסו את האדם הנכון" ו"הצטלבות".

אז מה זה אומר? מצד אחד, העובדה ש"נער החידות" מוביל במצעד תחזיות האוסקר של MCN ואז מוכתר כסרט השנה של NBR ממקמת אותו כמוביל לזכייה באוסקר. מצד שני, ל-NBR יש אחוזי קליעה מאוד נמוכים כחזאי אוסקרים. בשנה שעברה הם אמנם בחרו ב"לא ארץ לזקנים" כסרט השנה, אבל לפני כן הם לא בחרו בסרט שגם זכה באוסקר לאורך כל שאר שנות ה-2000. הסרט האחרון לפני כן שזכה באוסקר ונבחר על ידי ה-NBR היה "אמריקן ביוטי" ב-1999 (בתחילת שנות התשעים הדיוק שלהם היה מרשים יותר).

אני עדיין מאמין ש"מילק" או "בנג'מין באטן" יעקפו את "נער החידות" בדרך לאוסקרים.

========

הגניזה של "רייצ'ל מתחתנת" מתחילה להיראות כמו טעות די מביכה מצד א.ד מטלון: לארי גרוס, התסריטאי של "48 שעות" ו"פשע אמיתי", כותב שזהו הסרט האמריקאי הטוב ביותר של 2008. ובהמשך הוא משבח את ג'יימס פרנקו ות "אננס אקספרס", עוד גניזה מטלוניאנית. האם זה הגיוני שאנשי מטלון יגנזו את הסרטים הטובים ביותר של השנה?

=======

ובגרין-סין: דיוויד ד'ארסי כותב על שלושה סרטים תיעודיים ישראליים שהוקרנו בשבוע שעבר ב-IDFA באמסטרדם: "המלחמה הראשונה שלי" של יריב מוזר, "Z32" של אבי מוגרבי" ו"פיצה באושוויץ" של משה צימרמן.
וגם ישי קיצ'לס היה ב-IDFA וראה שם את "איש על חבל", סרט התעודה שזכה הלילה בתור סרט התעודה של השנה של ה-NBR, ואחד המובילים לזכייה באוסקר.

=======

צופים יקרים, אם אתם מבוגרים ואין לכם ילדים רשת בתי הקולנוע יס פלאנט מזמינה אתכם שלא לבוא לראות אצלה את "בולט", סרט האנימציה החדש והתלת מימדי של דיסני שיצא היום. למה? כי בעוד הגרסה המדובבת מוקרנת מדי שעה, הגרסה באנגלית מוצגת רק פעם אחת ביום: ב-21:15. החשבון, אני מעריך, הוא כזה: הילדים והוריהם ירוצו (מיאה קולפה), המבוגרים? ממילא בטח לא יתעניינו. הרי גם באמריקה הסרט הזה די נדרס על ידי "מדגסקר 2 " ו"דמדומים" והוא זוכה להכנסות בינוניות למדי.

תוכניית פסטיבל סאנדאנס התפרסמה הלילה. 16 סרטים התקבלו לתחרות הדרמטית הבינלאומית מתוך 1,012 סרטים שהוגשו ואחד מהם הוא "ציון ואחיו", סרטו הארוך הראשון של ערן מרב (שביים את הסרט הקצר אנדרדוג" בסם שפיגל). זו תהיה הקרנת הבכורה העולמית של הסרט, שהופק כקו-פרודוקציה בין ישראל וצרפת ומשחקים בה צחי גראד ורונית אלקבץ. הנה רשימת הסרטים המלאה.

======

בניגוד להתרשמות שלי מאתמול, צוות חזאיי האוסקרים של Movie City News בראשות דיווד פולנד, דווקא רואה סיכויים רבים ש"נער החידות ממומבאי" יזכה השנה באוסקר. די צמוד אליו: "המקרה המוזר של בנג'מין באטן" של דיוויד פינצ'ר. ודי צמוד אליו: "מילק" של גאס ואן סאנט. וסוגרים את החמישייה: "פרוסט/ניקסון" ו"חלון פנורמי".
אני בשלב זה ראיתי רק את "נער החידות ממומבאי" ועל כל שאר הסרטים רק קראתי, ולי נראה שדווקא "מילק" אמור להיות המוביל במירוץ.

======

במקום השישי בטבלה הנ"ל: "האביר האפל". ועבור כמה אנשים באמריקה זה בלתי מקובל בכלל והם השיקו קמפיין אינטרנטי להבטיח ש"האביר האפל" לא רק יזכה במועמדות, אלא יזכה באוסקר על הסרט הטוב ביותר. זה האתר, וזה הסרטון שהם יצרו:

=======

קלינט איסטווד שר! אולפני וורנר העלו את פסקול סרטו החדש של איסטווד "גראן טורינו" לאתר הפרסים שלהם. את הפסקול כתבו קייל איסטווד (הבן של) ומייקל סטיבנס. את הרצועה ה-13, שיר הנושא של הסרט, שרים קלינט איסטווד וג'יימי קולום. האזינו כאן.

======

ולקינוח, ויה MCN: הסיפורים מאחורי הלוגואים של האולפנים ההוליוודיים הגדולים, האנשים שיצרו אותם, שצוירו בהם והגילגולים שלהם לאורך השנים.

שאלה: מהו אסון?
תשובה: התרגום לעברית של הסרט "Disaster Movie" ל"דיזסטר מובי".

"הדיזנטריה של מובי" יוצא בארץ בשבוע הבא.

=======

לעומת זאת: "האורח" של טום מקארתי, עם ריצ'רד ג'נקינס והיאם עבאס, שהיה אמור לצאת בשבוע הבא בארץ, נדחה. אין עדיין תאריך חדש. דחיות היסטריות של הרגע האחרון תמיד מפתיעות אותי. מה קרה שפתאום מחליטים לדחות? אולי מחכים לראות אם הסרט יהיה מועמד לגלובוס הזהב ולאוסקרים? אולי היאם עבאס תזכה בשבת בפרס הקולנוע האירופי על "עץ לימון"? ואולי… לא יודע… מישהו שם חטף רגליים קרות. משונה שמפיצים ויחצניהם לא מבינים עדיין שככל שהמסרים שלהם עמומים יותר, כך הציבור נוטה לחשוב את המחשבות הפסימיות ביותר. האם "האורח" ייגנז? ואם לא, למה נדחה? למי יש תשובה אמיתית?

ובינתיים, ככה נראית המתנה שקיבלו העיתונאים האמריקאים ממפיצי "האורח".

======

ומה קורה בקולנוע לב? ככה נראה הבוקר אולם 4 בדיזנגוף סנטר:

אולם 3 מפורק אפילו עוד יותר (אבל היה חשוך מדי לצילום).

מלב מוסרים: "אולמות 3+4 בשיפוצים. יפתחו מחדש עוד שבועיים לקראת חנוכה".
הם לא מסרו מה כוללים השיפוצים האלה, רק שדרוג של ריהוט וריפוד או גם שידרוג של אמצעי הקרנה וסאונד? ובכל מקרה, הגיע הזמן. אולם 4, בו מוקרנת התמונה אל המסך דרך מערכת מראות עתיקה שמעוותת את התמונה, הוא אחד האולמות הגרועים בעיר כרגע.

קודש וחול. מוות וחיים. יום ולילה.

אתמול בצהריים, כפר חב"ד. הלוויית שלוחי חב"ד במומבאי.

צילום: אמנון וינר

אתמול בערב, תל אביב. איזושהו גוף מארגן אירוע טרום בכורה לסרט "נער החידות ממומבאי" ("Slumdog Millionaire") ואני מתפלח פנימה.

"נער החידות ממומבאי"

התחזית שלי: צפו ללהיט היסטרי כשהוא ייצא בארץ ב-22 בינואר. דני בויל מביים "טריינספוטינג" להורים של הקהל של "טריינספוטינג", או לקהל של "טריינספוטינג" שכבר התבגר ממילא. הסרט מלא אנרגיה, כולם כל הזמנים רצים בו, המון מוזיקה, שילוב בין דרמת מתח בריטית וסרט בוליוודי ססגנוני. והאופן שבו העלילה משלבת לתוכה את השעשועון "מי רוצה להיות מיליונר" כעמוד שדרה נרטיבי הוא הברקה – גם איחוד בין טלוויזיה לקולנוע, ובין מזרח למערב. אבל רגע: האם תהיה לפיגועים במומבאי השפעה על הקהל הישראלי? ואם כן, איזו השפעה? חיובית או שלילית? והעובדה שהגיבור הוא מוסלמי תרתיע? אני מניח שלא. הספר עליו מבוסס הסרט מצליח בארץ, והפסקול בוודאי יימכר היטב, ויש בסרט שפע אקזוטיקה ותחושת אגדה כדי שהוא ימיס התנגדויות. אני צופה מועמדויות לאוסקר על הסרט, הבימוי, התסריט המעובד (של סיימון בופוי, שכבר היה מועמד על "ללכת עד הסוף"), הצילום (של אנתוני דוד מנטל), והעריכה. האם יזכה? בשלב זה מסופקני (למרות שמפתה לדמיין אותו כ"שייקספיר מאוהב" של השנה). עוד נראה.
בשוט הנ"ל, המצלמה פונה קצת שמאלה ושם נדמה לי שרואים מרחוק את מלון הטאג' מאהל. כל שאר הסרט חף מרגעים שיעשו פלאשבק למתקפת הטרור של השבוע שעבר.

ואגב: משונה שדווקא סיימון בופוי עיבד את הספר לסרט ולא – נגיד – סטיבן נייט, האיש שהמציא את "מי רוצה להיות מיליונר" והפך בשנים האחרונות לתסריטאי ("סימנים של כבוד", "דברים יפים מלוכלכים").
ועוד אגב: "נער החידות של מומבאי" עוסק, בין השאר, במעבר של העיר ההודית מהיותה "בומביי" ל"מומבאי". אז אם אנחנו כבר מתרגלים לקרוא לה מומבאי האם לא מתבקש לשנות את שמה של תעשיית הקולנוע בעיר מבוליווד למוליווד?

הנה זה מתחיל. עונת הפרסים לשנת 2008 יוצאת לדרך עם הנחליאלי שבחבורה: המועמדויות לפרסי האינדיפנדנט ספיריט, המוענקים לקולנוע עצמאי. חמשת המועמדים הראשיים הם סרטים קטנים מאוד, להבדיל משנים קודמות בהן היה מקום במועמדויות גם לסרט העצמאי הטרנדי של השנה, שובר הקופות שבחבורה ("מיס סאנשיין הקטנה", למשל). יש סיכוי שאף אחד מחמשת הסרטים המועמדים לא יגיע גם לכדי מועמדות לאוסקר, עוד משהו שלא קרה כבר כמה שנים (רק ל"מתאבק" של דארן ארונופסקי יש סיכוי להיות מועמד באוסקר על הסרט).
בקטגוריות האחרות יש נוכחות מרשימה מאוד ל"סינקדוכה, ניו יורק", שגם קיבל את הציון לשבח על שם רוברט אלטמן הניתן לבמאי, למלהק/ת ולאנסמבל שחקנים. שני הסרטים שהפיק אנתוני ברגמן, ושהוצגו בפסטיבל ירושלים האחרון – "סינקדוכה" ו"ספק השינה" – מתחרים זה בזה בקטגוריית סרט הביכורים.
ובלי כוונה יוצא שסינמטק תל אביב יוצר פריוויו לפרסי האינדיפנדנט ספיריט כשהוא מקרין החודש שניים מהמועמדים המובילים בתחרות, שנפלטו על ידי מפיציהם מהקרנות בבתי הקולנוע: "סינקדוכה, ניו יורק" של צ'רלי קאופמן ו"רייצ'ל מתחתנת" של ג'ונתן דמי.

הנה רשימת המועמדויות המלאה.

מעניין ומשונה א': "ואלס עם בשיר" לא נמצא שם, לא בקטגוריה התיעודית ולא בקטגוריית הסרט הזר.
מעניין ומשונה ב': איפה "מילק" של גאס ון סאנט? סרט שהייתי מצפה שיהיה המוביל לזכייה בתחרות הזאת.

=========

וזה ממשיך: מחר יפרסמו חברי הנשיונל בורד אוף ריוויו את שמות סרטי השנה שלהם. מדובר בחבורת מלכחי פנכה ורודפי שררה שהם מושא הלעג של הוליווד, אבל יש להם מערך יחצנות משומן, ובזכות העובדה שהם הראשונים שמקיימים טקס פרסים – שהכוכבים משתתפים בו – זוכים למעמד מסוים כמעין חזאי אוסקרים. האם "ואלס עם בשיר" יהיה שם ברשימת הסרטים הזרים? בשבת: טקס פרסי הקולנוע האירופי. ובחמישי הבא: המועמדויות לפרסי גלובוס הזהב, ושם אמוק האוסקרים כבר מתחיל ממש.
אנשי גלובוס הזהב פירסמו אמש את רשימת 53 הסרטים הזרים שמתוכם ייבחרו חמשת המועמדים בקטגורייה. הם לא עובדים לפי תקנוני האקדמיה או לפי הגשות רשמיות של מדינות לכן יש יותר מסרט אחד לכמה מדינות (צרפת מובילה על איטליה), ולכן סרטים שלא יכולים להיות מועמדים לאוסקר יכולים להיות מועמדים לגלובוס הזהב (למשל "לאהוב אותך מאז" הצרפתי). "ואלס עם בשיר" שם.

=========

איזה רעיון נפלא ומבורך: מישהו אנונימי העלה את תוכניית דצמבר של סינמטק תל אביב ללוח השנה של גוגל. כמה פשוט ונוח. בראבו.

==========

וגם: עלי ג'פאר ב"וראייטי" על פריחת האנימציה בישראל.

יום שלישי. אני מנסה להתמיד עם המסורת החדשה: לדווח על כותרי די.וי.די חדשים. אלא שהפעם אני רק משלים חור בהשכלה ורואה סוף סוף את "שחק אותה סמארט" שהחמצתי בקולנוע. בשנה בה הושמד מבחינתי סופית המותג "ג'יימס בונד" (לא קופתית, למרבה הצער) דווקא השתעשעתי מהקאמבק של מקסוול סמארט והסוכנת 99 מהסדרה "סמארט ואשתו" שיצרו מל ברוקס וקרל ריינר ושאני עוד זוכר שראיתי אותה בשידורי הטלוויזיה הירדנית בשנות השבעים. כמו ש"האיש שלנו פלינט" מ-1966 (עם נערת הזוהר הישראלית גילה גולן לצד ג'יימס קובורן) היה גרסת הסיקסטיז להקנטת מותג ג'יימס בונד שאך נולד, כך "שחק אותה סמארט", מצידי, יכול לנגח מדי שנתיים את ג'יימס בונד המתחדש ונטול הבונדיות. אני מחבב את "סמארט" יותר מאשר את "קוואנטום". חביב.

אבל הניוז הגדול מבחינתי הוא שוורנר הום וידיאו מוציאים בארץ את "2001: אודיסיאה בחלל" בבלו-ריי. רק שאין לי בלו-ריי. יש למישהו כאן? מת לדעת איך זה נראה. נראה לי סרט הבלו-ריי המושלם. (ובבליץ השופינג של חג ההודיה בסוף השבוע האחרון נמכרו באמריקה מכשירי בלו-ריי ב-179 דולר. כשזה יגיע למחיר הזה גם בארץ, ארוץ לקנות).

========

ויה MCN: הסיפור המשעשע על ג'רמי קית, בלוגר מחשבים בריטי, שתמונה שלו בפליקר התגלגלה לדקה השלישית ב"איירון מן". קית לא כל כך אוהב ללכת לבתי קולנוע, אז הוא ראה את זה לראשונה רק עכשיו כשיצא הסרט בדי.וי.די. ומה אתם יודעים: גם בסרט שעולה כמעט 100 מיליון דולר להפקה ניסו (והצליחו) לקמץ עליו 1,500 דולר.

========

בראשית היו שני סרטים ישראליים: "בשביל אבא שלי" של דרור זהבי ו"כמו אבא שלך" של מרקו כרמל. שניהם התמודדו זה נגד זה בפרסי אופיר האחרונים וגרמו לבילבול רב. אז "בשביל אבא שלי" הפך ל"סוף שבוע בתל אביב". ועכשיו "כמו אבא שלך" הפך ל"הסודות של מישל". כך מופיע הסרט בתוכניית הפסטיבל לקולנוע יהודי שייפתח בסינמטק ירושלים בעוד שבועיים. כנראה ששני הסרטים האלה פשוט נחושים לבלבל אותנו. "סוף שבוע בתל אביב" הלך והתחרה מול "סוף שבוע בגליל". ועכשיו נצטרך לזכור שלמרות שלדמות הראשית ב"הסודות" של אבי נשר קראו מישל, הסרט "הסודות של מישל" הוא סרט אחר לגמרי. התחושה שלי היא שגברים נעשים כאן עם חצי מוח.

הדואר הביא איתו את "Day and Age", החדש של הקילרז, אתמול. הלהקה האהובה עליי כרגע, אבל "המממ…," אמרתי לעצמי, "לא בטוח שאני במצב רוח לשמוע להקה שקוראים לה 'קילרז' ממש בימים אלה". ההתאפקות ארכה כמה שעות בלבד. וטוב שכך: הדיסק הזה עושה לרקוד ולשמוח. הייתי זקוק לזה. ככתוב: "האם אנחנו בני אדם, או האם אנחנו רקדנים?". שאלה טובה.
ואם עד עכשיו הקילרז היו עבורי מיזוג בין יו-2 לדפש מוד, באלבום הזה הם נשמעים כמו א-הא שהתמזגו עם קווין. ואין לי שום בעיה עם זה.
עכשיו אני רק רוצה שמישהו כבר יסגור שהם יגיעו לחמם את דפש מוד ב-10 במאי ואהיה מבסוט.

=====

"מוות בוונציה"

אמש בסינמטק: פתיחת הרטרוספקטיבה של לוקינו ויסקונטי מול אולם כמעט מלא לחלוטין. מרשים. סרט הפתיחה: "מוות בוונציה". פעם ראשונה שלי על מסך גדול בפריים סינמסקופי. התחושה המיידית: הסרט התיישן מאוד. הוא קורבן של זמנו: ב-1971, כשנוצר, העולם היה מאוהב בעדשות זום. בכייה לדורות. הזומים של "מוות בוונציה" נראים כמו אלה של "כץ וקרסו". אבל ככל שהיה לי קשה עם הזומים חסרי העידון, לא יכולתי שלא לחוש, פעם נוספת, שיש בסרט הזה עוצמה תיאטרלית וקולנועית בלתי רגילה. ברמת הפריימים (לפני ואחרי הזומים) הסרט עשיר בתמונות עוצרות נשימה. אם היה לי די.וי.די שלו הייתי לוכד כמה פריימים מופלאים ומעלה כאן. והעיבוד של ויסקונטי לנובלה של תומאס מאן עובד יפה בכך שהסרט משתמש במעט מאוד מילים. הוא מפקיר את עצמו למבטים של האנטי-גיבור שלו, המלחין המיוסר גוסטב אשנבאך (ובפסקול מתנגנות הסימפוניות השלישית והחמישית של גוסטב מאהלר, אולי כדי לרמוז לנו על מי חשב מאן כשכתב את הספר), ומשאיר לנו לחבר לעצמנו את הוויס-אובר של מחשבותיו. המלל בסרט מגיע בעיקר בכמה סצינות הפלאשבק. דירק בוגארד, בתפקיד הראשי של המלחין, מגלם דמות פאסיבית לחלוטין שכל מה שהיא עושה זה לשבת על כסא בחוף הלידו בוונציה, מחוץ ל-Hotel Des Bains, ולבהות בנער זהוב תלתלים שהוא חושק בו. וכדי שנבין שויסקונטי אולי מעבד את מאן אבל בעצם רואה באשנבאך סוג של אלטר אגו, הוא משבץ בסצינה האחרונה את הפריים היפהפה הזה (שמועבר מבעד לעיניו של אשנבאך) שמסגיר את האלמנטים הרפלקסיביים של הסרט:

לאמור: זה סרט על מוזיקה המבוסס על ספר, אבל למעשה זה סרט על קולנוע, זה סרט על מבט, זה סרט על אדם שרק בוהה ולא עושה. ובמהלך הצפייה לא יכולתי שלא לחשוב על "סינקדוכה, ניו יורק" של צ'רלי קאופמן, עוד סרט על חוסר אונים של אמן, שנגמר כמעט בדיוק אותו דבר (וחשבתי גם על "בארי לינדון" של קובריק, שנעשה כמה שנים אחרי, ולפתע נדמה לי שיש משהו מהמשותף, באווירת העיבוד הספרותי, העיצוב והשימוש במוזיקה).

"מוות בוונציה" יוקרן ב-6.12 בסינמטק חיפה, ב-13.12 בסינמטק ראש פינה, ב-20.12 בסינמטק הרצליה, וב-23.12 בסינמטק ירושלים.

========

"מוות בוונציה" הופק ב-1971. ב-1973 הופק "המבט", שעלילתו עוסקת במוות. בוונציה. ואתמול, ב"ניו יורק טיימס": זה.

"הסודות" של אבי נשר יצא בסוף השבוע באמריקה – בול בזמן לחג ההודיה – וגם אנדרו סאריס (אנדרו סאריס!) מאוד התלהב מסצינת החתונה החותמת את הסרט, ולא רק ממנה. כך הוא חותם את ביקורתו ב"אובזרבר":

the prospective bridegroom makes an amazing and, as far as I know, cinematically unprecedented offer to Noemi, which culminates in a once-in-a-lifetime wedding celebration that alone would make the Secrets one of the most remarkable movies of the year.

======

ואבנר שביט פיצח את סוד ההצלחה של "שבעה":

הרי מדובר במקבילה הקולנועית של "האח הגדול". ההשוואה הזו אולי לא תמצא חן בעיני שלומי ורונית אלקבץ, המשוכנעים שהם התשובה הישראלית לג'ון קסבטס וג'ינה רונלדס, אבל קשה להתעלם מהדמיון בין שתי היצירות, וקשה עוד יותר להאמין במקריות ההצלחה של שתיהן. הרי גם ב"שבעה" וגם ב"האח הגדול" מעניקים לנו אפשרות לצפות במקבץ גדול של דמויות "אותנטיות", הדחוסות יחדיו במרחב מצומצם, מעלות לסדר היום את כל הסוגיות שמטרידות את החברה הישראלית, עולבות זו בזו ולעתים גם מתפייסות. פה יש את אלברט מ"רחוב סומסום" ושם את בובליל, פה יש שפרה ושם את קרן מור. צדק מי שהזהיר כי בסופו של דבר לא יהיה הבדל בין ריאליטי וקולנוע ריאליסטי.

======

ברט ראטנר עשה הפסקה בעבודה על "השוטר מבוורלי הילס 4 " וקפץ למסיבת פתיחה של מלון חדש במיאמי. אלא שראטנר הגיע מצויד עם נציג בית חב"ד המקומי והחליט לעשות "מצוות-גרילה" (כניסוח אנשי "ניו יורק מגזין") ולהתקין להם מזוזות בדלתות הכניסה. אנשי המלון הסירו את המזוזות מיד בתום המסיבה.

=======

ואם הפסטיבל לסרטים קצרים מאוד לא מספיק לכם, אולי הייתם רוצים לשלוח את הסרט הקצר מאוד שלכם גם לסאנדאנס? דארן ארונופסקי מזמין אתכם:

=======

רייצ'ל וייס ואלחנדרו אמנבאר על הסט של "אגורה"

ובזמן שארונופסקי מתעסק בזה, אשתו – רייצ'ל וייס – מסתובבת על הסט העצום של סרטו החדש של אלחנדרו אמנבאר ("הים שבפנים", "האחרים"). טוב, הצילומים בעצם כבר הסתיימו כך שאולי היא כן היתה בחדר הסמוך כשהוא הקליט את הסרטון ליו-טיוב. אבל רק עכשיו פורסמה תמונה ראשונה מהסט. לא נראים בתמונה: אשרף ברהום ואושרי כהן, שגם משחקים בסרט התקופתי המתרחש במצרים העתיקה.

continue reading…