בוקר טוב.

ידידיי החב"דניקים מציינים היום את חג הגאולה, המוכר גם בשמות "ראש השנה לחסידות" או "חג מתן תורת החסידות". ידידיי הלא-חב"דניקים מציינים היום את היאר-צייט של המגיד ממזריטש, תלמידו של הבעל שם טוב. ואם תרצו, אז היום זה גם יום הולדתה ה-232 של ג'יין אוסטן ויום הולדתו ה-237 של בטהובן. אני מתכונן ביום הזה לחוג יום הולדת שלוש לבלוג, בדיוק היום בעוד חודש. אבל י"ט כסלו, או ה-16 בדצמבר, יספר מהיום גם כיום בו "סינמסקופ" עבר שלב. היום מתישהו הבלוג יעבור לפלטפורמת הבלוגים של אורנג'. מיד אחרי שאעלה את הפוסט הזה אסע לנמל תל אביב, שם מתקיים הבוקר אירוע ההשקה של פרויקט "אורנג'-טיים", השוגר-דדיז החדשים שלי. אני מניח שכשאחזור משם, ואחרי שאראה שהאתר שלהם אכן הושק וקיים ופועל ומתפקד, אלחץ כאן על כמה כפתורים, אמרוט כמה שערות, אפלוט כמה קללות, אומר כמה ברכות, וכולנו נשוט לשם.

======

סיכום השנה של "סלאנט": אד גונזלס בוחר ב"רייצ'ל מתחתנת" כסרט השנה שלו ("דוגמה עם ניחוח רוברט אלטמני", הוא מגדיר את הסרט). ניק שייגר בוחר ב"סינקדוכה, ניו יורק" כסרט השנה שלו. מעניין אם בפורום פילם ובא.ד מטלון מרגישים הבוקר קצת יותר טמבלים. במקום השמיני של גונזלס: "חופשת קיץ" של דוד וולך.

======

כמה נעים להיכנס לסרט ולגלות בו ידידים אהובים. ככה היה אתמול בהקרנה ל"יס מן" של ג'ים קארי. ידעתי שהאילז כתבו שיר לסרט, לא ידעתי שהם אחראים כמעט לכל הפסקול. כמעט כל קטעי המוזיקה היו ואריאציות אינסטורמנטליות לשירים של האילז (השירים הקלילים שלהם, לא הדכאוניים). זה ממש עשה לי את הסרט. וכן, סאקר שכמוני, חיבבתי אותו מאוד.

======

רגע של באסה תאגידית: ב"יס מן" יש לא מעט בדיחות על סרטים אחרים. אבל שני הסרטים הכי בולטים שמאוזכרים בסרט הם "הארי פוטר" ו"300 ". זה בוודאי לא מקרי שגם "יס מן" וגם "300 " וגם סדרת "הארי פוטר" כולם באים מאולפני וורנר. האם האולפן חייב את היוצרים להשתמש בסרטים שלהם? או שבגלל ענייני זכויות היוצרים יכלו להסתמך רק על סרטים שלאולפן יש זכויות עליהם?

======

מישהו יכול להסביר מה הקטע של המבקרים האמריקאים עם "חופשיה ומואושרת" של מייק לי? איך הם חיבבו את הסרט הזה שכה עיצבן אותי? כל שטות שמייק לי חתום עליה תזכה לשבחים? הנה סאלי הוקינס מועמדת כבר לגלובוס הזהב וזוכה גם להוקרות מאגודות מבקרים ויש אפילו חזאי אוסקרים שחושבים שהיא תהיה מועמדת לאוסקר ושמייק לי יהיה מועמד על התסריט. אני לא מבין על מה ולמה. אומר את זה בבוטות: שתי קומדיות הוליוודיות עממיות מאוד שראיתי אתמול, "יס מן" ו"Role Models" היו מבריקות, מצחיקות, מרגשות, אנושיות וחכמות יותר ועם תסריטים מוצלחים יותר מ"חופשיה ומאושרת". "Role Models", שנראה לי שאין לו סיכוי להגיע ארצה (למרות שהצליח יפה באמריקה) הצחיק אותי נורא.

======

בסוף השבוע יעלה בבתי הקולנוע סרטו החדש של איתן גרין, "הכל מתחיל בים". הביקורת שלי תעלה בסוף השבוע אבל עד אז אתם מוזמנים להיכנס לבלוג של אהרון קשלס, שמעלה לשם לאט לאט את כל כל החוברת המשובחת ומלאת אהבת הקולנוע שהוא ופבלו אוטין ערכו לכבוד הרטרוספקטיבה שנערכה לגרין בפסטיבל חיפה האחרון.
ההקדמה של אורי קליין
אבי נשר על "אזרח אמריקאי"
שמי זרחין על "זולגות הדמעות מעצמן"
ערן קולירין על "החלום של הנרי"

======

ועוד אתר שווה ביקור: בשבוע הבא יעלה בסינמטק תל אביב הסרט התיעודי הממש ממש מעולה "חייב לזוז" של אבידע ליבני, המספר את הסיפור על המפגש בין אהוד בנאי ויוסי אלפנט, מפגש שהוליד את "אהוד בנאי והפליטים", אחד האלבומים המופלאים ביותר ברוק הישראלי. הסרט הזה די הימם אותי, ובקרוב אכתוב עליו בהרחבה. עד אז, הנה אתר הסרט.

======

דבר אחרון: הערב ב-20:00 יגיע לסינמטק הרצליה המפיק מייקל אוהובן, שהיה מועמד לאוסקר על "טרומן קאפוטה" (וגם הפיק את "דחויי השטן" של רוב זומבי). אוהובן יציג את "טרומן קפוטה" ואחרי הסרט יענה לשאלות מהקהל. מי שרוצה לדעת איך מגייסים כסף לסרט עצמאי, האם אפשר להתפרנס מקולנוע, איך זה לעבוד עם רוב זומבי ומייקל סטייפ ואיך משפיע המשבר הכלכלי על תעשיית הקולנוע העצמאי – זה האיש.
ויש בונוס: אם תביאו את הקופון של סינמטק הרצליה, זה שבדרך אני שולף לכבוד "מועדון סינמסקופ", כניסה תעלה לכם רק 20 שקלים. תיכנסו חינם. (הכתובת: רחוב סוקולוב 29, הרצליה. בפסאז').

"דמדומים", שהיה במשך שבוע אחד להיט ענק באמריקה לפני שיצא מהאופנה באותה מהירות שבה נכנס אליה, הוקרן בסוף השבוע בהקרנות טרום בכורה. ביום חמישי הוא יעלה להקרנות סדירות בארץ, חודש אחרי שהוא הופץ באמריקה. אבל זה חודש קריטי: בימים שלפני שעלה באמריקה זה היה הסרט הכי מדובר, הכי מצופה, והיו שניסו להמר עד כמה עצומה תהיה הצלחתו. במשך שבוע הוא אכן גרף מספרים מרשימים, ואז בבת אחת הוא נעצר. נדמה שכל מי שרצה לראות אותו ראה אותו בשבוע הזה. הסרט הוא הצלחה, שלא יהיו ספקות, אבל לא קרוב למעמד הסנסציה שהיו שחשבו (או קיוו) שהוא יגיע אליה, בעקבות הלהט ומסד המעריצים הקיים לסדרת הספרים של הסופרת המורמונית סטפני מאייר, שעליהם מבוסס הסרט.
גם העובדה שקתרין הארדוויק נבחרה לביים את הסרט לא עזרה לו להפוך למושא סקרנות עבורי: הארדוויק היא במאית שאני מתקשה לחבב את סרטיה. היא מנסה בכוח להיות מחוספסת. העובדה שמפיקי "דמדומים" לקחו רב מכר היסטרי הפונה לבני נוער ודווקא ליהקו בו צוות המגיע מעולם הקולנוע העצמאי (הבמאית, הצלם, המלחין) לכאורה נותן להם קרדיט, אבל זה לא מסביר למה "דמדומים" יצא בסוף כמו פרק חלבי בסדרת טלוויזיה שגרתית. וזו החמצה איומה: כי השילוב בין תיכוניסטים וערדפים הוא הברקה. ובכלל, החיבה העצומה שלי לערפדים היתה אמורה לגרום לי לרצות לרוץ לראות את הסרט. אבל כבר מהשיווק שלו היה ברור שאני לא קהל היעד ושהסרט מבקש להיות רומן רומנטי בו הערפדים הם רק עניין משני, ובוודאי מטאפורי. וכך אכן: כל העלילה הערפדית נדחקת לשלהי הסרט, ומהוה את הרגעים הכי חלשים בסרט. דווקא מערכת היחסים בין בלה ואדוארד – היא בת 16, הוא בערך בן 100 שנתקע בגיל 17 (כדי שלא נאשים את הסרט בפדופיליה) – שאמור לגרום לבנות ה-14 להאיץ פעימות לב, הוא החלק שמטופל הכי יפה. אבל בשביל זה, מי צריך ערפדים?
למעשה, קשה להאמין ש"דמדומים" הוא תוצרת 2008. השילוב בין ערפדים ותיכון כבר הגיע לשכלול מבריק ב"באפי". ספין אוף קולנועי של באפי ואנג'ל, בבימוי ג'וס ווידון, היה יוצא פי אלף יותר מצחיק, מפחיד, רומנטי וסקסי מ"דמדומים". וסיפור על תלאות האהבה הראשונה, כשהנאהבים המהוססים הם בן אנוש ובין ערפד? ראינו את זה מוקדם יותר השנה בסרט השבדי "הכניסו את האדם הנכון" (שהוקרן בפסטיבל ירושלים). "דמדומים" הוא קוביית טופו לעומת הסטייק העסיסי שהיה הסרט המבריק ההוא.
ועכשיו, שלושה שבועות אחרי בכורת "דמדומים", ורגע לפני שמתחילים לעבוד על סרט המשך, הארדוויק פוטרה. מעניין למה. האם המפיקים מאוכזבים מ-150 מיליוני הדולר בהכנסות? האם הם האמינו שלסרט היה פוטנציאל הכנסות גבוה יותר ושהארדוויק פספסה? או שיש שם משהו אחר? ואם כבר מפטרים אותה למה לשכור מישהו כמו כריס וייץ לרשת את מקומה? למה לא לתת לתומס אלפרדסון, הבמאי של "הכניסו את האדם הנכון", לעשות את הספתח ההוליוודי שלו? למה לא לפנות לג'וס ווידון? למה לא לתת לבמאים אחרים, אמיצים יותר. אולי כי האידאולוגיה של מאייר – שמשתמשת בערפדיה כדי לקדם תפיסת עולם של "בלי סקס לפני החתונה", ובכך מציבה אלטרנטיבה לערפדים מלאי הזימה של "דם אמיתי" ב-HBO – מרתיעה יוצרים שמבינים שערפדים הם דימויים לאיבוד השליטה, ולא להתאפקות במשך מאה שנה.

והנה, ויה סלאשפילם, קריקטורה על העניין:

המוסד – סוכנות הביון הישראלית – ימשיך לככב בסרטים זרים. אחרי "ללכת על המים", "מינכן" ו"החוב", בשנה הבאה אנחנו צפויים לקבל את הרימייק האמריקאי של "החוב", בבימוי מתיו ווהן, והנה מגיע עוד סרט מוסד: "הוליווד ריפורטר" מדווח הלילה שגיא נתיב וארז תדמור ("זרים") כותבים סרט על סוכני המוסד ופרשת יוסל'ה שוחמכר מתחילת שנות ה-60. אלן גולדמן ("אדית פיאף – החיים בוורוד") יפיק את הסרט והוא מתכנן להתחיל צילומים באביב. תדמור ונתיב עשויים גם לביים.

=======

ועדת האפקטים המיוחדים של האוסקרים פרסמה רשימה של 15 הסרטים שעברו לשלב הבא בדרך למועמות לאוסקר בקטגוריית האפקטים. מי שם? למשל: "אוסטרליה", "קלוברפילד", "המומיה 3 ", "קוונטום של נחמה". מי לא שם? "ספיד רייסר" ו"מבוקש".

=======

אני מת על אלכס פרויאס בזכות סרטיו "העורב" ו"עיר אפלה". ואני מת על סטיבן נורינגטון בזכות סרטו "בלייד". ועכשיו הדרבי: נורינגטון, שעדיין מתאושש מטראומת "ג'נטלמנים מובחרים", הולך לביים רימייק ל"העורב".

=======

כנראה שיש מישהו שמאמין שהכשלון של "מצפן הזהב", והעובדה שטרילוגיה שלמה בוטלה אחרי סרט אחד, אינם באשמת הבמאי, כריס וייץ. מי שמאמין בכך הוא חברו הטוב, האיש שעומד בראש מחלקת ההפקות של "סאמיט", שבחר בו לביים את סרט ההמשך ל"דמדומים", "ירח חדש", במקום קתרין הארדוויק, שביימה את הסרט הראשון (שעולה בארץ בסוף השבוע. ביקורת עליו תתתפרסם כאן בהמשך היום).
שלשום וייץ (שאחראי גם על "אמריקן פאי" ועל "רווק פלוס ילד") כתב למעריצי ספריה של סטפאני מאייר מכתב הרגעה:

מכיוון ש"רייצ'ל מתחתנת" הוא סרט בו הדמויות עסוקות כל הזמן בלעשות אנליזה האחת לשנייה, אני רוצה לרגע לנסות לנתח את התסריטאית, ג'ני לומט. בסרט שלה לשתי הגיבורות יש – בין שאר הבעיות – גם תסביכי אבא. אז מה זה אומר שאת בתו של אחד הבמאים הכי מפורסמים באמריקה אבל את לא חושבת לרגע לתת לאבא שלך לביים את התסריט שלך? ג'ני לומט, בתו של סידני לומט, היא מורה לדרמה בחטיבת ביניים שכבר 13 שנה מנסה להתעסק בתסריטאות (על פי הראיון הזה). “רייצ'ל מתחתנת" הוא התסריט הראשון שלה שמופק, ולומט בחרה בג'ונתן דמי כבמאי.

על פניו זה מאותם תסריטים שעובדים על דפוס מוכר: משפחה מתכנסת לרגל אירוע, ובמשך כמה ימים סיר הלחץ המשפחתי של הדחקות, הסתרות ושקרים מגיע לנקודת רתיחה. ברגע זה ממש תוכלו למצוא את המבנה הנראטיבי הזה בבתי הקולנוע ב"שבעה", “סיפור חג" ו"הגרגר והדג". בפרדיגמה האמריקאית, "רייצ'ל מתחתנת" מתכנס למשבצת האינדי שסרטי דינמיקה משפחתית חומצתית כמו "לסגור מעגל" ו"מרגו בחתונה" מילאו בשנה שעברה. סרטים שהמבקרים האמריקאים אוהבים אבל המפיצים הישראליים שונאים. (ותגידו, מה עושים איתם? אי אפשר להפגין? למחות? להגיש בג"ץ? מה יהיה הסוף עם זה שהמפיצים בארץ גונזים סרטים בלי לדפוק חשבון לאף אחד?).

"רייצ'ל מתחתנת" הוא הסיפור על איך סרט שהתחיל מעצבן כבש את ליבי. ג'ונתן דמי הוא במאי שאני אוהב רק כשמגיע לו. ולא תמיד מגיע לו. בפתיחת "רייצ'ל מתחתנת" גלגלתי עיניים: למה דמי עשה דווקא את הבחירות האלה? אם הוא עושה סרט על משפחה בבית בקונטיקט בשלושת ימי חתונה והוא רוצה לגנוב ממישהו את הסגנון שלו, למה הוא לא גונב מרוברט אלטמן, שעשה את זה ב"חתונה", למה הוא צריך לרוץ ישר לזרועותיו של קאסאווטס? מצלמת כתף, צילום כמו-תיעודי, תחושת ריאליזם חונקת. אין טיפת חמלה וחסד בצילום האפרורי שלכאורה מנסה להראות את החיים "כמות שהם" (בוז לקולנוע שמנסה להראות את החיים "כמות שהם"). אבל ככל שהסרט מתקדם מתברר שדמי, לא יעזור, הוא במאי חכם מאוד. הסגנון שהוא בחר, באופן הפוך משיטת דוגמה (ואין ספק ש"החגיגה" הוא סוג של השראה על הסרט), נועד דווקא כדי להבליט את המימד הצורני ולא כדי להעלים אותו מעינינו. הסרט, כבר בדקותיו הראשונות, מחליף חומרי גלם כמעט כל סצינה: פילם, היי דפינישן, וידיאו ביתי: מהמראה החלק ביותר עד המגורען ביותר. ובהתאמה: הסרט שלו מלא במצלמות. לא מעט מאורחי החתונה – ובראשם אחי החתן – מחזיקים ביד מצלמות ביתיות (ובאחת הסצינות נראה בחטף רוג'ר קורמן, שחקן אורח כמעט קבוע אצל דמי, בתור אורח המחזיק מצלמה), עד שעולה התחושה שאנחנו אמורים להרגיש שאנחנו רואים למעשה את ימי חתונתה של רייצ'ל כפי שנקלטו בעדשת האורחים. וזה ממשיך הלאה: לסרט יש פסקול מולחן, אבל כל פסקול הסרט מנוגן חי על הסט. כלומר, כל המוזיקה הנשמעת בסרט היא רק זאת שבאמת מנוגנת בזמן הסצינה. אין מוזיקה המוספת לפסקול. המוזיקה, אין לי ספק כלל, היא התרומה הגדולה ביותר של דמי לתסריט של לומט, והמקום בו הסרט הופך להברקה אמיתית. בסופו של דבר, דמי ייזכר כנראה בתור במאי מוזיקלי: ראשים מדברים, ניל יאנג, רובין היצ'קוק – אמנים שהוא תיעד באופן מבריק את הופעותיהם. כל מה שהוא היה צריך לעשות זה להפוך את החתן למישהו שהתשוקה הכי גדולה שלו היא מוזיקה וכל הסרט הופך למעין מיוזיקל דוקומנטרי כשבזה אחר זה עולים להופיע להקת רוק, הרכב ג'אז, סאונד-סיסטם ג'מאיקני, בטוקדה ברזילאית, ועוד ועוד. ואת החופה מלווה שיר של ניל יאנג, כשבארוחה צץ רובין היצ'קוק לשני שירים.

וכך מחלק דמי את באי החתונה לשלוש מחנות: המשתתפים, המתעדים והמלווים. כלומר, כל מרכיבי הסרט פרוסים מולנו. וכך הסרט הוא כמו מזנון החתונה של רייצ'ל, בו האורחים, עם סינרים, אמורים להרכיב בעצמם את התפריט ואחראים על הרכבת הצלחת ובישול המזון. כך גם אנחנו: הסרט חושף את אמצעי הבימוי מולנו, מאפשר לנו להתקומם נגד קונבנציות ומניפולציות, ומציג מולנו את השחקנים הראשיים כמי שאחראים, בעקיפין, גם על הבימוי: הכניסה והעצירה של המוזיקה, ההתייחסות למצלמות המתעדות ולמיקרופונים. הסרט הוא ממילא על אירוע שיש בו מימד של שואו ותיעוד, לכן אלה דמויות שצריכות להסתתר כדי להיחשף, או לעיתים (בייחוד בדמות הראשית והאקסהביציוניסטית של קים, שזקוקה לתשומת לב תמידית) זה הפוך: הן מנצלות את נוכחות הקהל ואמצעי התיעוד כדי להיחשף עוד יותר, ולעורר פרובוקציה.

וכך, בזכות תסריט, שאחרי שהוא משטח את נקודת המוצא המוכרת שלו מצליח להפתיע עם רגעים יפהפיים (הרגע במספרה בו מתגלה סיפור שקרי שקים סיפרה הוא אחת ההברקות של הסרט), בזכות משחק מצוין של שתי השחקניות הראשיות – אן האתאוויי בתור האחות הקטנה הפרובלמטית ורוזמרי דה-וויט, מעין לורה ליני ברונטית, שגונבת ממנה את ההצגה בתור האחות המיושבת והמתחתנת (דווקא דברה ווינגר, בהופעת אורח נדירה, לא יושבת טוב על דמות האם המרוחקת) – ובזכות בימוי שאחרי שהוא מעצבן מתברר שהוא די חכם, “רייצ'ל מתחתנת" הוא סרט שמצליח לכבוש וליצור אינטימיות אדירה בינינו ובין הדמויות. ובזכות המוזיקה וההמולה, קשה שלא למצוא בסופו של דבר – ולמרות הקריצות המיותרות לקאסאווטס ולדוגמה – שמדובר בסרט מובהק של דמי, המשך ישיר ל"משהו פראי" ו"נשואה למאפיה", שהיו גם הם סרטים בעלי אלמנטים קרניבליים, בהם המוזיקה השתלטה על העלילה והפכה טרגדיה פוטנציאלית למסיבה.

ומה עם האוסקר? אני די משוכנע ש"רייצ'ל מתחתנת" יהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית התסריט המקורי, במשבצת השמורה בדרך כלל לסרטים כמו "לסגור מעגל" ו"לארס והבחורה האמיתית". אם יהיו מועמדויות נוספות הן ילכו, לפי סדר הגיוני, לאן האתאוויי (תפקיד ראשי), טים סקוויירס (עריכה) ורוזמרי דה-וויט (שחקנית משנה).

סיכום סוף השבוע:

ושוב אני גאה לגלות שאת העבודה הכי טובה בבלוג הזה עושים אתם, המגיבים. הפרסום על הבחירה של יו ג'קמן כמנחה האוסקרים הופיע כאן בתגובות עוד לפני שהוא פורסם ב"וראייטי". ויודעים מה? בעיני זה רעיון מקסים. קודם כל כי אני חושב שג'קמן הוא אחלה, ויהיה נעים לבלות איתו ערב. אבל בעיקר כי הכיוון של הטקס השנה מתחיל להתברר: עם ביל קונדון בכסא המפיק ועם יו ג'קמן כמנחה הכיוון יהיה ספקטקל/מיוזיקל, לא ערב סטנד אפ. ג'קמן הוא מהשחקנים האלה שיודעים גם לשיר ולרקוד (למעשה, השחקן האוסטרלי הזה התפרסם בברודוויי לפני שהתפרסם בהוליווד). ומי שחושב שזה יהיה רק ערב של שירים וריקודים, צריך לקחת בחשבון שהאוסקרים יתקיימו לפני עליית "וולברין", הספין-אוף של "X-מן" בכיכובו של ג'קמן. כך שעם שיווק נכון, יצליחו מפיקי הטקס להביא למסכים כצופים גם את הנערים חובבי הקומיקס וגיבורי העל וגם את אימותיהם.
בקיצור, יש סיכוי שיהיה ערב שונה מהרגיל. מצד שני, אני בתחושה שכל מפיק שמגיע לאוסקר עם רצון לעשות הכל אחרת, מצליח במשימתו, אבל חוטף על הראש משני כיוונים: האורך והרייטינג. ואז בשנה שאחרי באקדמיה נבהלים ומיד חוזרים לכל הגווארדיה הישנה.

======

בטי פייג' מתה ביום חמישי בגיל 85. עד שדנה קסלר תכתוב עליה הספד אתם מוזמנים לקרוא עליה ב"יו.אס.איי טודיי" או לראות את הסרט – שניסה להפוך אותה לגיי אייקון – שביימה מארי הארון לפני שלוש שנים. למרות ליהוק מצוין של גרטשן מול בתפקיד פייג' ולמרות שיתוף הפעולה המסקרן בין הארון ("אמריקן פסיכו") וגווינביר טרנר ("גו פיש") על התסריט, הסרט היה נטול יחוד. כעת, לעומת זאת, הוא יכול לתפקד ככרוניקה נאותה לקריירה של דוגמנית עירום ששמה הפך מזוהה עם מהפכת הסקס.

=======

וגם רוברט פרוסקי מת, בגיל 77. מ"בלוז לכחולי המדים", דרך "משדרים חדשות" ועד "גברת דאוטפייר" פרוסקי הוא מהשחקנים האלה שפניהם מוכרים היטב מהמון תפקידי משנה, אבל אף פעם לא זוכרים את שמו. אחרי שנים של עבודה בתיאטרון, פרוסקי הגיע בגיל מאוחר לקולנוע כשקיבל תפקיד ראשון ב"הגנב" של מייקל מאן (שבדיוק שודר שלשום ביס). בשנים האחרונות הוא עבד המון בסדרות טלוויזיה.

=======

פסטיבל ברלין, שייפתח ב-5 בפברואר, פרסם מקבץ ראשון של סרטים מהתחרות הרשמית (חלקם יוצגו מחוץ לתחרות): "נער קריאה" של סטיבן דולדרי ("בילי אליוט") יעשה את בכורתו האירופית שם. וגם סרטים חדשים של לוקאס מודיסון, סאלי פוטר, אורן מוברמן, רבקה מילר, צ'ן קאיגה ותיאו אנגלופולוס. וגם: "הפנתר הוורוד 2 ".

ואפרופו "נער קריאה": התסריטאי של הסרט, דיוויד הר, כותב ל"גרדיאן" על מלאכת עיבוד ספר השואה של ברנהרד שלינק לתסריט, בשעה ששני מפיקי הסרט – אנתוני מינגלה וסידני פולאק – מתו במרחק שנה זה מזה תוך כדי העבודה על הסרט.

=======

ארי פולמן ב"ניו יורק טיימס".

continue reading…

שני אייטמים על סרטים בפסטיבל הקולנוע היהודי, בהם אין (כמעט) בכלל יהודים. פסטיבלים כאלה ("סרטים יהודיים", "סרטי נשים") תמיד מלחיצים אותי כי אני תמיד חושש שמסגרות מגבילות שנועדו לייצר "פלורליזם" עושות בפועל את ההפך: גטאות. הכותרת של הפסטיבל משתלטת על תוכן הסרטים ולא פעם עולה השאלה "מה היה 'נשי' או 'יהודי' בסרט הזה שהגגיע לו להשתלב בפסטיבל", וכל תשובה שתיענה תיצור תחושה לא נעימה. האם "הקן המתרוקן" פותח את הפסטיבל כי הבמאי שלו יהודי? זהו? זה הקריטריון היחיד? האם "הנחשול" הגרמני נמצא בפסטיבל רק כי הוא עוסק באופן עקיף בנאציזם? זהו? האם "פסטיבל קולנוע יהודי" או אוטומטית גם "פסטיבל סרטי נאצים"?
אבל אין לי כוח לדיונים הנצחיים האלה, לכן אני מנסה למצוא בפסטיבלים כאלה לפחות כמה סרטים ראויים לצפייה. במקרה של הפסטיבל היהודי שייפתח הערב בסינמטק ירושלים (בפעם העשירית) מצאתי שניים:

continue reading…

אוקיי, רבותיי וגבירותיי וידידיי וידידותיי, התניעו את הספירה לאחור: ביום שלישי בבוקר תשיק אורנג' את אתר "אורנג'-טיים" שיהפוך – אם לא יהיו תקלות של הרגע האחרון – לבית החדש של "סינמסקופ". ואני מודה: אני משקשק מפחד. חושש מבאגים, מבעיות, מצרות, מתקלות שאני בכלל לא מודע שיהיו. בינתיים העסק רץ מאחורי הקלעים והכל עובד פחות או יותר בסדר. אני גם משקשק ונרגש מהצד השני של הפרויקט הזה: אתר קולנוע לצפייה בסרטים בסטרימינג שאמור להיות עצום מימדים. לא ראיתי עדיין דבר ממנו, ואין לי מושג מה האיכות, אבל כן עזרתי לאנשי אורנג' בייעוץ תוכני. לכן אני סקרן לראות האם אימצו את עצותיי, כי אם כן, יהיו שם הברקות ענקיות וספריית סרטים בלתי רגילה. אבל את זה אגלה, יחד אתכם, רק בשלישי בבוקר.
מה זה אומר מבחינתכם? כאמור, כלום. אתם תשוטו לשם אוטומטית בכוחות הטלפתיה של האינטרנט. אבל אם אתם קוראים את האתר הזה דרך קורא RSS יש סיכוי סביר שתצטרכו להזין לקורא כתובת חדשה. אעדכן ברגע שאדע סופית.

=======

ג'ייסון אייזקס (אבא של מאלפוי מ"הארי פוטר") יגיע מחר לפתיחת פסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים, שם הוא יציג את הסרט "טוב" בו הוא מככב בתור החבר היהודי של ויגו מורטנסן הנאצי. השבוע הסרט יוצא גם באמריקה, ובראיון ל"ניו יורק מגזין" מודה אייזקס שהרעיון המקורי של ההצגה והסרט הרתיעו אותו כי הוא חשב שזה כתב הגנה לנאצים. "תתביישי לך שאת רוצה לעשות את הסרט הזה", הוא אמר למפיקה שהציעה לו את התפקיד. ואז הוא קרא את המחזה. ובכלל, אומר אייזקס, שכיהודי הוא מאוד רגיש לסרטי שואה ושונא כמעט את כולם.

ועוד קצת שואה: האנשים הטובים ב"Vulture" ספרו ומצאו שיש שישה סרטים העוסקים בשואה שעולים באמריקה לקראת חג המולד: "טוב", "נער קריאה", "הנער בפיג'מת הפסים", "מבצע ואלקירי", "אדם בן כלב" ו"התקוממות". הם נתנו בהם סימנים בתרשים זרימה.

========

מדי שנה, לקראת סופה, מתפרסם בהוליווד מסמך פנימי הנקרא "הספר השחור": מדובר בחוברת המסכמת את בחירותיהם של סוכנים ומפיקים לגבי התסריטים הטובים ביותר שעדיין לא הופקו. העסק הזה היה די סצוי מהעין עד שניקי פינק פרסמה אותו לפני שנה, אז התסריט שאנשי הוליווד הכי התלהבו ממנו היה "ספירה חוזרת" של דני סטרונג, שהפך מאז לסרט טלוויזיה של HBO עם קווין ספייסי ובבימויו של ג'יי רואץ'.
השנה התסריט במקום הראשון נקרא "הבונה" (The Beaver), התסריטאי הוא קייל קילן ויש סיכוי שסטיב קארל יככב בסרט, אם וכאשר יופק.
השנה אפילו אנשי "אנטרטיינמנט וויקלי" כבר הבינו שהמסמך הפנימי הזה די מסקרן והם פירסמו פרטים על עשרת התסריטים הכי מבוקשים בהוליווד, חלקם כבר בדרכם לאתרי הצילום.
וב-"Vulture" פרסמו את הרשימה המלאה. משך את תשומת ליבי התסריט של מאט גרינלה ("קונטרול") בשם "Nowhere Boy", העוסק בילדותו ונעוריו של ג'ון לנון. גם הגרסה של ג'יין גולדמן ומתיו ווהן ל"החוב" של אסף ברנשטיין ועידו רוזנבלום נמצאת שם.

בכל שנה אותו סיפור: הגלובוסים אמורים להוות איזושהי אינדיקציה לאוסקרים, אבל אף פעם לא ברור איזו. הרי הם מעמידים עשרה סרטים כמועמדים ולא חמישה. הם מפרידים בין קומדיות ודרמה. והם בכלל גוף קיקיוני, שרק רוצה להתחנף לכוכבים, ולכן צריך לקחת את המועמדויות שלהם לקלינט איסטווד (שיר), אנג'לינה ג'ולי (שחקנית – דרמה) וטום קרוז (שחקן משנה) בעירבון מוגבל. כמו כן, כבר למדנו שהגלובוסים כמעט ולא מנבאים כלום מבחינת הזוכים, למעט 50 אחוז מפרסי המשחק. זה פחות או יותר ממוצע הקליעה שלהם. אבל הם כן מהווים איזשהו אינדיקטור. והעובדה שהם זוכים לתשומת לב תקשורתית היא בעלת השפעה בוודאי על חברי האקדמיה. אלה מביניהם שעוד לא ראו את "רייצ'ל מתחתנת" (שאגב, יוקרן מחר בסינמטק תל אביב) עשויים לשים לב לסרט הזה בזכות המועמדויות שלו לגלובוס.
אז מה, יש באמת סיכוי ש"נער קריאה" ו"חלון פנורמי", שניהם סרטי קייט ווינסלט, יזכו שניהם למועמדויות לאוסקר, כמו בגלובוס הזהב? עד כה הרושם היו ש"חלון פנורמי" בוודאות יהיה מועמד ו"נער קריאה" ישאר בחוץ.
והאם גם האוסקרים יפנו עורף ל"האביר האפל", כמו בגלובוסים?
אתם קולטים שאליבא דגלובוס הזהב "רעם טרופי" היה סרט יותר טוב מ"האביר האפל"?
והגלובוסים ממשיכים להנציח את הרושם המוטעה ש"פרוסט/ניקסון" הוא סרט טוב.
אבל ש"מילק" לא.

ובקטגוריית הסרט הזר? אני מניח שבגלובוסים יזכה "לאהוב אותך מאז" ובאוסקרים יזכה "גומורה".

=====

ציטוט היום. ארי פולמן לוויינט, אתמול: "הקרנו את הסרט במקומות שבהם חוץ מכף רגלו של ערן קולירין, אף ישראלי אחר לא דרך שם קודם. זה קשה, כל בוקר אני קם בעיר אחרת ומנסה להבין איפה אני".

======

יום לפני גלובוס הזהב בחרו מבקרי הקולנוע של ניו יורק ב"מילק" של גאס ואן סאנט לסרט השנה שלהם. "ואלס עם בשיר" בחוץ. הרשימה המלאה.

=======

ג'רי לואיס יקבל בטקס האוסקרים פרס על פעילותו ההומנטרית. הגיעה העת להוקרה המאוחרת של ג'רי לואיס, קומיקאי ובמאי שהאמריקאים עדיין לא ממש מעריכים.
מצד שני, לא הייתי מודע לכך שיש מחאה נגד לואיס באמריקה. ניקי פינק מדווחת שההחלטה להעניק ללואיס פרס הוקרה מכעיסה את אירגוני זכויות האדם בשל רצף התבטאויות נגד הומואים מצד לואיס בתקופה האחרונה.
ועוד מפינק: היא מדווחת שמפיקי האוסקרים בחרו מנחה, שמו עדיין לא פורסם, והוא לא מגיע מעולם הטלוויזיה או הסטנד-אפ ושהוא לא יעשה מונולוג פתיחה כמקובל. נו, מי זה יהיה? ניחושים? וויל סמית?

=======

אבל…. הנה מתחילות הצרות. כבר חצי שנה שגילדת השחקנים (SAG) מנהלת מו"מ עם אולפני הקולנוע לחידוש החוזה שלהם שתוקפו פג בקיץ שעבר, ולאורך כל התקופה הזאת שלחו ראשי הגילדה מסרים מרגיעים שאין בכוונתם לשבות. עכשיו, רגע לפני שקדחת האוסקרים משתלטת על הוליווד, יוצאת הגילדה בהכרזה היא תקיים הצבעה בין חבריה האם להכריז על שביתה בסוף ינואר, ולהחרים את האוסקרים. כזכור, שביתת התסריטאים בשנה שעברה – והסולידריות מצד השחקנים – הביאה לביטול טקס גלובוס הזהב.