את גאולתו של "אחי, אני אוהב אותך" תוכלו לראות הערב (ראשון), ומחר ומחרתיים בסינמטק ירושלים. וביום חמישי בסינמטק הרצליה.
הנה כמה מילים עליו ממדורי ב"פנאי פלוס".

פורסם ב"פנאי פלוס", 19.8.2009

אני מביט לאחור ומגלה לפתע שאני עוסק בדבר הזה שנקרא ביקורות קולנוע כבר לא מעט שנים. מפתיע. כי לי זה נראה כאילו הכל התחיל רק אתמול והכל עדיין כה חדש לי. ושבכל פעם שאחד המפיצים הוגה שם אידיוטי לסרט שלו אני מתעצבן כאילו שזו הפעם הראשונה, ובכל פעם שאחד המפיצים מחליט לגנוז את אחד הסרטים שלו אני מתפלא כאילו זו הפעם ראשונה. ובאמת, מפיצי קולנוע הם פלא בעיניי. אני פשוט לא מצליח להיכנס להם לראש ולדמיין איך הם חושבים. ואני לא מדבר על מפיץ אחד, אלא על כולם. גם החמודים. אני לא מבין אותם. או את טעמם. או את שיקול דעתם. או את האופן שבו הם קולטים את הקהל שלהם (שזה אתם ואני).

לדוגמה: בשבוע שעבר היה אמור לעלות הסרט "Year One” בארץ. הרולד ראמיס המופלא ("לקום אתמול בבוקר”) כתב וביים, ג`אד אפטאו הפיק. צוות מנצח, לא? והסרט אכן סומן כאחת הקומדיות המסקרנות והמבטיחות של השנה. ונדמה שהעסקים כרגיל: הסרט שובץ להפצה בארץ, המפיצים הגו שם בלתי נסבל בעברית (“פרה היסטרי"), והפוסטרים נתלו בבתי הקולנוע. אלא שבשבוע שעבר לפתע עודכנו עיתונאי הקולנוע, ממש ברגע האחרון, שהסרט לא יוצא. למה? אף פעם אין תשובה. דמיינו אותה לבד. צפיתי בסרט, ואני מודה: הוא נורא (נורא) מאכזב (בעיקר באשמת הליהוק, אגב). אבל זו לא סיבה לגניזה. לא חסרים סרטים איומים שכן מופצים. אולי זה כי הסרט התגלה כאכזבה קופתית ולמעשה הפך לאחד הכשלונות הכלכליים הגדולים של הקיץ באמריקה? יתכן. אבל גם זה לאו דווקא תירוץ. לא מעט פלופים הגיעו ארצה. ואולי זה כי המפיצים צפו בו והחליטו ש"הוא לא ילך כאן". ונדמה לי שזו, בסופו של דבר, הסיבה האמיתית לכל הגניזות. אם המפיץ האמריקאי לא מכריח, כל מה שנותר זה שיקול הדעת המקומי והשאלה "האם הסרט ילך בארץ?”.

וקצת לפני זה קרה בדיוק אותו דבר – אצל מפיץ אחר לגמרי – עם "אחי, אני אוהב אותך". וכאן התעלומה גדולה כפליים ושבעתיים: זה השחקן מ"קח את זה כמו גבר", שבאופן מפתיע הצליח בארץ בכלל לא רע. ונתנו לו שם כמעט נאמן למקור (קרי: הוא היה אידיוטי גם באנגלית). ולהבדיל מ"פרה היסטרי" הוא דווקא היה אחת ההפתעות הקופתיות החביבות של השנה האחרונה. וגם הוא, ממש ברגע האחרון, נזרק לפח (שוב, בלי לעדכן איש: הטריילרים לסרט המשיכו להתנגן בסינמה סיטי הרבה אחרי שההחלטה לגנוז את הסרט נפלה אצל המפיץ).
על פי ההגיון הנ"ל גם את "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" היה צריך לגנוז, לא? אז מה אם זה אחת ההצלחות הקופתיות הכי גדולות השנה באמריקה? על פי שתי הדוגמאות הנ"ל צריך להסיק שהמפיצים בארץ לא מחבבים קומדיות גבריות (או, ליתר דיוק, לא חושבים שאתם, הקהל, מחבבים אותן). אבל "בדרך לחתונה" דווקא מצליח לא רע בקופות בארץ. ואני מהמר שגם "אחי, אני אוהב אותך" היה מוצא לעצמו קהל סביר. אז בחיי שאני לא מבין יותר כלום.

למרבה המזל יש מי שקצת מציל את המצב ומתקן אותו. הסינמטקים בירושלים והרצליה גואלים את "אחי, אני אוהב אותך" מגניזתו. האמת זה מצחיק שסינמטק, שאמור להציג סרטי איכות, מקרין סרט כה חדש וכה עממי וכה פופולרי, אבל אלה בדיוק הפרדוקסים שהמפיצים היקרים שלנו כה מתמחים בו: הם הופכים סרטים כמו "אחי, אני אוהב אותך" לנדירים בארץ בדיוק כמו סרטים של, נגיד, בלה טאר.

והעניין הוא כזה: ש"אחי, אני אוהב אותך" הוא סרט נורא חמוד ומתוק, ובהחלט שווה צפייה (בלי יותר מדי ציפיות). ויותר מזה, הוא שווה דיון כי "אחי, אני אוהב אותך" נראה חלק מגל סרטים שמציף בשנים האחרונות את הקולנוע שזכה לכינוי "Bromedy” (שילוב של "bro”, כלומר "אחי" או "גבר" ו"comedy”, כלומר קומדיה). מי שקיבל את הקרדיט להפיכת הברומדיה לטרנד קופתי לוהט ונושא שיחה כמעט ברמה אקדמית הוא ג`אד אפטאו, שסרטיו מייצגים קומדיות על גבריות ילדותית ואחווה בין בנים. למעשה, שני השחקנים הראשיים ב"אחי, אני אוהב אותך" הם פול ראד וג`ייסון סיגל, שניהם מהשחקנים הקבועים בסרטיו של אפטאו (כבמאי וכמפיק), מה שיוצר את התחושה שהסרט הזה גם הוא מגיע מבית היוצר של אפטאו. אבל לא. כי צריך לזכור: אפטאו אולי שיכלל את הז`אנר, אולי שיפר אותו, אולי יצר סרטים בקצב כזה שיצר מסה קריטית שהפנתה אליו תשומת לב, אבל הוא לא היה הראשון. למעשה, אם יש איש אחד שצריך לקבל את הקרדיט להצלחה של הסרטים האלה זה בעצם בן סטילר, שסרטיו "משתגעים על מרי" ו"פגוש את הפוקרס" היו חיל החלוץ של הגל הנוכחי והאולטרה-קופתי של הברומדיה. ו"אחי, אני אוהב אותך" הוא סרטו של ג`ון המבורג, מי שכתב את "פגוש את הפוקרס" וביים את "ואז הגיעה פולי", גם הוא עם בן סטילר. המבורג עשה ברומדיות לפני אפטאו, אבל אפטאו פשוט עשה אותן יותר טוב, אז המבורג צריך כעת ללהק את שחקניו של אפטאו בסרטיו כדי לזכות בהכרה (והוא לא הראשון: קווין סמית, עוד מחלוצי הברומדיה, עשה בדיוק אותו דבר עם "זאק ומירי עושים פורנו", בו הוא ויתר על רוב שחקניו הקבועים ובמקומם ליהק את שחקניו של אפטאו).

וכן, צריך להודות: אפטאו הוא תסריטאי קומי טוב יותר מהמבורג או סמית. אני מאמין שאם אפטאו היה מפיק את "אחי, אני אוהב אותך" ועושה סיבוב ליטושים על התסריט, משהו שם היה מתקתק קצת יותר טוב והיו פחות רגעים מתים בין בדיחה לבדיחה. ובכל זאת, יש משהו שנון למדי בסרט הזה. פול ראד מגלם גבר-ילד, אולטרה-חננה, שרגע לפני חתונתו מגלה שאין לו אף חבר גבר שיכול לתפקד כשושבין. הוא יוצא לפיכך לחפש לו חבר. סחבק. אחוק. ההברקה של המבורג היא שתהליך החיפוש הזה מוצג על פי כל כללי הקומדיה הרומנטית. זה מתחיל כמובן עם כמה בדיחות הומואים צפויות ומתבקשות, אך רלוונטיות: שכן גבר מבוגר המחפש לו חבר חייב להיות הומו, אפילו לטנטי, לא? אז זהו שלא: וגיבורנו מוצא בדיוק את הגבר שמבין אותו (ג`ייסון סיגל). זה זיווג משמיים, כמו חברי ילדות אבל שרק הרגע נפגשו: האחד מרובע ועובד במשרד, השני בטלן וחסר טרדות. האחד בנתיב ההתברגנות, השני חי בבוהמיינות חסרת עכבות. ההתכה שהמבורג עושה בין העליות והמורדות של החברות הזאת, עד סצינת החתונה, ובין כל חוקי הז`אנר של הקומדיה הרומנטית – כולם שם אחד לאחד – מבריקים ממש. והשימוש שלו בהופעת האורח של לו פריגנו (להבדיל מהופעת האורח של מייק טייסון ב"בדרך לחתונה") הצחיק אותי מאוד.
אז למה זה נגנז? תעלומה אמיתית. אבל לפחות יש הזדמנות לצפות בו, ולהפוך אותו לסרט פולחן קטן.

ציוץ