29 ספטמבר 2009 | 18:52 ~ 9 תגובות | תגובות פייסבוק

פצצות

כשהדיון “האם ישראל תפציץ את הכור באירן לפני שאירן תשגר לעברה טילים אטומיים” מגיע לבלוגי קולנוע, אני חייב להודות שאני מתחיל להיות מודאג.


ג’פרי וולס שילב באתרו דיון בנושא (שימו לב לבוב בייר, האיש שכתב את הספר שעליו מבוסס הסרט “סוריאנה” ושאת דמותו – בערך – גילם ג’ורג’ קלוני בתפקיד עליו זכה באוסקר. אני כותב “בערך”, אבל אם אסביר למה “בערך” זה יהיה ספוילר לסרט, לא?).


ובבלוג הקולנוע של ה”בוסטון פיניקס”, נושא תרגיל שיגור הטילים וחשיפת הכור האירני עולים בפתיח לראיון עם ג’פאר פנאהי, שהצטרף לבני משפחת מחמלבאף והפגין נגד השלטון האירני בפסטיבל סן סבסטיאן האחרון.


ובינתיים, בתל אביב מוקרן במוזיאון סרט אירני, החדש של מג’יד מג’ידי. סרט נחמד. יפה לעין. אבל נשכח לחלוטין כעבור יום. הדימויים של מג’ידי, שהיו כה מרשימים וחזקים ונחרטים בסרטיו הקודמים, הופכים כבר לסוג של נוסחה, כמעט קלישאה. זה יפה, אבל נראה כבר קצת כמו קיטש.


אבל העניין הוא כזה: בגלל שרובו של אולם הקולנוע במוזיאון הוא תת קרקעי, יש סיכוי שאם האירנים יפציצו, אחד המקומות הכי בטוחים לתפוס בהם מחסה בעיר יהיו מול הסרט האירני במוזיאון.


==========


העולם ציפה שישראל תשלח לאוסקרים את “לבנון”, וישראל שלחה את “עג’מי”. וכנראה שזה טרנד עולמי השנה: מדינות שלא שולחות לאוסקר את הסרט היותר מתוקשר שלהן, אלא דווקא סרט אחר. ספרד, למשל, לא בחרה ב”חיבוקים שבורים” של אלמודובר ובחרה ב”הרקדנית והגנב”, סרטו הראשון מזה שבע שנים של פרננדו טרואבה (עם ריקרדו דרין בתפקיד הגנב שמתאהב ברקדנית אילמת). טרואבה כבר זכה באוסקר הזר ב-1993 עם “הפיתוי הכי יפה של חיי”, הסרט שגילה לעולם את פנלופה קרוז. איטליה בחרה ב”באריה”, סרטו החדש של ג’זפה טורנטורה (שזכה באוסקר על “סינמה פרדיסו”), שפתח את פסטיבל ונציה. הסרט הזה התמודד מול “לנצח” של מרקו בלוקיו. צרפת משגרת לאוסקר את “הנביא” של ז’ק אודיאר (“ליבי החסיר פעימה”), ולא את – נגיד – “סראפין”, הסרט שזכה בסזאר. בכל המדינות האלה, מי שקובע איזה סרט ילך לאוסקר היא ועדה מצומצמת של במאים, שחקנים וקולנוענים. מדינות משונות שכמותן.


והנה נציגי האוסקר של מזרח אירופה: רוסיה, צ’כיה, אלבניה, בוסניה הרצגובינה וקרואטיה. הנציג הסלובקי, “הבטחה שהופרה”, מכיל תקציר שהופך אותו לפיתיון אוסקרים: שחקן כדורגל יהודי ששורד את השואה.

נושאים: בשוטף

9 תגובות ל - “פצצות”

  1. יוני 29 ספטמבר 2009 ב - 19:27 קישור ישיר

    ומה ההערכה שלך?
    האם יש סיכוי לעג’מי להתברג בחמישיה המובילה?
    האם יש דיבורים על הסיכויים של הסרט?

  2. יעקב 29 ספטמבר 2009 ב - 20:40 קישור ישיר

    עם קצת יחסי ציבור נראה לי שיש סיכוי לא רע לעג’מי. העובדה שיצרו אותו יהודים וערבים בשיתוף פעולה, יכולה למנף את הסרט.

    ולא שהסרט לא מעולה, אבל לפעמים צריך קצת פוליטיקה להשגת עניין ראשוני. אנשים אוהבים לאהוב פרויקטים כאלה וגם אם זה קלישאה, הסרט באמת נוצר על בסיס שותפות נדירה בין ערבים ויהודים. וזה יפה.

    אגב, אחד הדברים בקשר לעג’מי זה שהוא מביא גם לקולנוע צופים יהודים וערבים (לפעמים לאותם בתי קולנוע ממש) ושתי האוכלוסיות צופות ומתרגשות מסרט שבו גם היהודים וגם הערבים מוצגים כבני אדם.

    יאיר, צינת לפני כשבוע שיש לך ביקורת חדשה על עג’מי שתפורסם בפנאי פלוס. במידה וניתן לפרסמה בבלוג, נשמח לקרא.

  3. (יובל) 29 ספטמבר 2009 ב - 21:56 קישור ישיר

    “האם ישראל תפציץ את הכור בעירק לפני שעירק תשגר לעברה טילים אטומיים”

    עירק?

    יאיר, אתה בעשור הלא נכון.

    ==============

    רוה ל(יובל): וואלה. תוקן. היה שם איזשהו פלאשבק לילדות שלי ולהפצצת הכור העירקי.

  4. איתן 29 ספטמבר 2009 ב - 23:19 קישור ישיר

    וואלה, ממש היום ראיתי את הסרט של מג’יד מג’ידי. אבל לפני כן:

    בסוף השבוע עלה גם הסרט החדש של ברוס וויליס. ולא ראיתי מילה כתובה עליו. האם האיש שפעם מת לחיות הפך להיות מת, וזהו ?
    ראיתי היום גם את “המחליפים”. לדעתי, מדובר בסרט “יעיל”- כלומר, לא מלהיב, אבל גם לא נורא. יש בו קטעים לא רעים, יש בו שניים-שלושה רגעים מותחים, שניים-שלושה רגעים מרשימים, והרבה רגעים סתמיים. זאת אומרת, סרט לא משעמם, ואפילו מעניין, אבל שטחי, ולא מלהיב. בסך הכל סרט סביר.

    ולגבי “שירת הדרורים” – הטענה של כמה מן המבקרים כנגד מג’ידי היא שהוא לא מחמלבף. כלומר, שהוא לא פיוטי. מג’ידי עושה קולנוע הרבה יותר ישיר ופשוט. קולנוע נוסחתי-הוליוודי, מבלי להתפלסף יותר מדי (ושלא תבינו אותי לא נכון: אני אוהב את מחמלבף. האבא). “ילדי גן העדן” של מג’ידי אפילו היה מועמד לאוסקר. ואכן, ממבט ראשון, “שירת הדרורים” לא נראה כמו סרט אירני. הצילום בסרט מפואר, ותנועות המצלמה יפהפיות. חלק מהסרט מתרחש בכרך הגדול של טהראן, והמודרניזם נמצא גם כאן.
    אבל
    משהו בכל זאת השתבש. נדמה לי שהיה חסר מיקוד בתסריט. ו/או בעריכה. מספיק אם אומר שהסצינה הכי יפה בסרט (זו עם הילדים והדגים) היתה אמורה להיות השיא הרגשי של הסיפור (משהו בדומה לסצינת השיא ששברה את לבי ב”ילדי גן העדן” של אותו במאי). הסצינה מבוימת בכשרון רב, וניכר שהבמאי יודע בדיוק על אילו כפתורים רגשיים ללחוץ. אבל הבעיה היא שהתסריט מתפזר, ולא מוביל אותי לכיוון הרגשי. כל כמה דקות קורה משהו שלוקח את הסרט לכיוון אחר. אין כיוון מוגדר. ונדמה לי שמשהו בבסיס הרגשי של הסרט התפספס. אבל עדיין, סרט נחמד.

  5. לוני 29 ספטמבר 2009 ב - 23:32 קישור ישיר

    אהבתי את העולם ציפה שישראל… סקרנות. באיזה אולם ישב העולם וציפה?

  6. אריאל 29 ספטמבר 2009 ב - 23:32 קישור ישיר

    העולם ציפה ש”לבנון” יקח, אבל אם העולם היה מתעניין הוא היה מגלה שעד ש”לבנון” נהיה סרט מתוקשר ההצבעות לאופיר כבר נסגרו. אני חושב כמו שנאמר הרבה בשבוע האחרון שהנטיה להצביע לסרט הטוב פשוט כי הוא הסרט הטוב הוא נקודת גאווה לקולנוע הישראלי. בשנים האחרונות, בעיקר אחרי האוסקר האחרון נהיה בעיני משהו קצת לא רלוונטי במה שזקני הוליווד מחשיבים לטוב. כל מה שנשאר עכשיו זה להסיר את הכרוז הטיפשי הזה של “הסרט שייצג אותנו באוסקר” מפרסי אופיר. זה לא עושה כבוד גדול להישג של “הסרט הטוב”

  7. סטיבי 30 ספטמבר 2009 ב - 2:40 קישור ישיר

    איתן – איפה בארץ היה אפשר לראות כתיבה עליו? ובחו”ל הוא גם יצא רק בסוף השבוע, וביקורות יש הרבה.

  8. ענבל קידר 30 ספטמבר 2009 ב - 2:59 קישור ישיר

    “אודיאר”, לא “אודריאר”. ובקשר לפוסט הקודם: לא סגרנו על “קורביין” כבר מזמן?

  9. Spartak 1 אוקטובר 2009 ב - 12:08 קישור ישיר

    לוני,מדובר בעולם הקולנועי,לדוגמא בבלוג thefilmexpirience,העורך של הבלוג,הציב אותו כאחד המועמדים הפוטנציאליםמ לאוסקר (אם היה נבחר)…
    יאיר,אני לא יודע למה אתה מופתע מבחירה הצרפתית?הסרט זכה ב”Grand Prize of the Festival” בפסטיבל קאן…


השאירו תגובה