06 אוקטובר 2009 | 08:00 ~ 29 תגובות | תגובות פייסבוק

קורא בכרמל

כשאני יכול, אני מנסה לכתוב כמה מילים בין סרט לסרט בטוויטר. התעדכנו כאן.


============


ואם אתם בבית מחפשים איך להעביר את הזמן בשעה שכל השאר בפסטיבלים/דרכים/חופשות/אירועים, הנה הצעה:


קראו את הפרופיל של ה”ניו יורקר” על ניקי פינק, בלוגרית הקולנוע הכי משפיעה/שנואה.


ואז קראו את פוסט התגובה של פינק עצמה לכתבה, בו היא מתארת בארסיות איך היא ואחרים יצרו מניפולציות על הכתב, העורך ובודקי העובדות כדי שישמיטו לא מעט מהסיפורים בכתבה.


ואז את הדברים שאן תומפסון – אחת המרואינות – כתבה בבלוגה על פינק ועל הכתבה.


ואז את דיוויד פולנד מגיב בבלוגו לכתבה ונכנס – כהרגלו – בפינק ובשרון ווקסמן.


הכתבה של ה”ניו יורקר” היא כבר יומיים שיחת היום (יומיים…) בהוליווד.


============


ובארץ: האם רון מיברג יוכל להיות הניקי פינק הישראלי? דבורית כותבת על מיזם האינטרנט המתגבש של רון מיברג, אבל מציגה גם מייל שהפיץ בין מכריו בו תהה האם מישהו יהיה מוכן לשלם מאה דולר לשנה דמי מנוי לאתר. הרעיון של אתר/בלוג של מיברג מעולה בעיני. הרעיון של דמי מנוי נשמע לי איום. פינק, פולנד, תומפסון, וולס: כל אחד מהם הוא מודל אפשרי – כל אחד עם המוניטין שהו צבר בדפוס – די לקיים בלוג ולהתפרנס ממנו, מבלי לסגור אותו למנויים. אני מקווה שמיברג ימצא את המודל הנכון שיתאים לו.

נושאים: בשוטף

29 תגובות ל - “קורא בכרמל”

  1. איתן 6 אוקטובר 2009 ב - 9:22 קישור ישיר

    חיפה, טייק #1

    שלושה סרטים ראיתי אתמול. שניים חביבים, ואחד “בסדר” כזה. לא משהו מלהיב, אבל בכל זאת, מעניין.

    שני סרטים דוקומנטריים שראיתי אתמול היו לא מבריקים קולנועית, אבל שני הסרטים הרוויחו מכך שהדמות שבמרכזם היתה יוצאת דופן, ובכך שהבמאים לא הפריעו לדמות הראשית לספר את סיפורה, הסרט הרוויח.

    “לאן אתה רץ” (דוקומנטרי ישראלי) מספר את סיפורו של אביה של הבמאית, שלא רואה את הבעיתיות בכך שהוא חי על קו ישראל-גרמניה, בין שתי נשים. אהבה אחת בבית-עובד, עם הילד שלו, ואחת בקלן, גרמניה, אהבה שרוצה אותו גם. הוא לא מוכן לוותר על אף אחת, והבת שמביימת את הסרט באמצע. במהלך הסרט נוספת גם אשה שלישית.
    מדובר על איש עם ראיית חיים מעניינת ולא שגרתית, והבת/במאית מצליחה להעביר את סיפורו, על כל צדדיו. אין בסרט רגעים קולנועיים יוצאי דופן, אבל אולי לא צריך.
    ובצידי הדברים: הסרט הופק בתמיכת הערוץ הגוסס, הוא ערוץ 10. מה אתם יודעים, ערוץ 10 תומך ביצירה ישראלית.

    “הקדימה את זמנה” הוא דוקומנטרי אמריקאי, על כל המשתמע מכך. שימוש אינטנסיבי בחומר ארכיוני, מוזיקה אובר-סנטימנטלית, ומפגשים מבוימים עם דמויות מעברה של הדמות הראשית, כל אלו אינם עומדים בדרכו של הסרט להגיע אל ליבי, מכיוון שסיפורה של הדמות שבמרכז הסרט הוא באמת מיוחד: סיפורה של אישה שנולדה ב-1911 (וחיה עד היום), היתה האשה הצעירה בעולם שהוציאה דוקטורט (בגיל 20), הספיקה להיות בעצרת המונים של הנאצים, מטרים ספורים מדוכן הנואמים של היטלר, חקרה את החיים ברוסיה הסובייטית ובאלסקה, וכעיתונאית כיסתה את המהלכים שהובילו להקמת מדינת ישראל, ובהם גם את סיפור האנייה אקסודוס. רות גרובר, האשה שבמרכז הסרט, היא מסוג האנשים שגם אם תשים מצלמה מולה ותתן לה לדבר, תקבל סרט מרתק. היא מספרת סיפורים מלידה. ולכן, כל התחבולות הקולנועיות שהבמאי משתמש בהן לא עומדות בפני הקסם של הדמות הראשית, ולא מונעות מסיפורה המיוחד לעבור מן המסך אל הצופה. סרט מעניין ושווה צפייה, גם אם לא מבריק.

    ובסוף הערב ראיתי את “בנא”.
    זה כבר סיפור אחר. יצאתי מן ההקרנה בהרגשה מעורבת: מצד אחד יש בסרט לא מעט דברים טובים, ואפילו מרגשים. מצד שני, יש בסרט רגעים מאוד לא טובים, ואפילו חובבניים.
    “בנא” הוא מסוג הסרטים שנדמה לי שלא היית אוהב, יאיר: הוא מסוג הסרטים שנהנים להתפלש בסחי. כבר הפרמיס של הסרט מוגזם: עובד סוציאלי, שעיקר עיסוקו הוא טיפול באנשים עם הפרעות התנהגות, ואשפוזם במוסדות סגורים למיניהם, מטופל בעצמו בבן עם הפרעות התנהגות (הוא אלמן, ומטפל בו לבדו). במהלך עבודתו, הוא נתקל בעובדת זרה מתאילנד (היא בנא משם הסרט). כניסתה של הצלע השלישית למשוואה מערערת את יחסי הכוחות, וכמובן שדברים לא טובים קורים.כפי שניתן להבין, מדובר בסרט שמח.הטיפול של ניב קליינר, הבמאי הטירון, בסיפור, מפתיע בקיצוניות שלו: מצד אחד, בתפקיד הראשי, שמואל וילוז’ני, בהופעה אדירה שכולה איפוק ונוכחות קולנועית מרשימה. ויש גם שחקנית תאילנדית נהדרת בתפקיד בנא. ויש גם כמה סצינות יפהפיות (במיוחד סצינה בה האב מספר את שערה של בנא בחדר האמבטיה. מופת של עדינות קולנועית מרגשת). מצד שני, יש את מיכאל מושונוב. אחרי שראיתי את השחקן הזה בכמה סרטים וסדרות טלוויזיה, נדמה לי שמדובר בשחקן טוב, אבל גם כזה שצריך הדרכה צמודה מהבמאי. כשהוא נעזב לנפשו, הוא מסתמך בעיקר על אינטואיציה, וזו לא תמיד טובה. לטעמי, זהו המקרה ב”בנא”. עצם ההפרעה הנפשית ממנה הוא סובל אינה מבוארת בתסריט, ולכן מושונוב משתמש בסדרה של מניירות צורמות, שלא ממש מובנות לי, ויותר באות לסמן שהוא “מופרע”. וכך נע “בנא” בין רגעים עדינים, מקסימים ומרגשים, לבין רגעים צורמים ומכעיסים.
    צריך להגיד מילה גם על הצילום, שמגלם את הבעיתיות של הסרט: גם הוא נע בין קטבים. יש בחירה (שגויה לטעמי) של הבמאי לצלם את כל הסרט מהכתף. הסרט מרוויח בגדול מהופעתו המצוינת של שחקן נהדר (וילוז’ני), אבל קליינר בחר לצלם את הסרט כאילו הוא דוקומנטרי. יש פה חוסר איזון משווע. בנוסף, יש רגעים חובבניים, בעיקר בצילומי לילה, בהם יש פנס בפריים (זה אמור להיות פנס רחוב, אבל זה לא נראה כך). מצד שני, יש בצילום גם רגעים יפהפיים (סצינה אחת בחוף הים עם דפנה ארמוני), ואפילו פיוטיים (שוט הסיום. זוכרים את שוט הסיום של “מייקל קלייטון” ? שוט הסיום של “בנא” יותר טוב).

    “אנטי-כרייסט” הוקרן במקביל ל”בנא”, ולא ראיתי אותו אתמול. הוא אמור להיות הסרט האחרון שאני אראה בפסטיבל השנה, ביום שישי. מישהו ראה ?

  2. איתן 6 אוקטובר 2009 ב - 9:30 קישור ישיר

    ודבר נוסף, אישי, שרציתי להוסיף:
    בהקרנה של “בנא” אתמול פגשתי במאי ישראלי שאמר לי שהוא אוהב לקרוא את מה שאני כותב כאן באתר. ויש גם בחור בשם שלומי שכתב כאן דברים דומים בעבר.

    אני בסך הכל בחור שאוהב קולנוע, ומשתמש בפלטפורמה של יאיר רוה, שמארח אותי בנדיבות, בכדי לכתוב קצת על סרטים שאני רואה (ואני משתדל לעשות את זה אינטלגנטי). זה נעים לקבל פידבק חיובי. תודה.

  3. פרסונה 6 אוקטובר 2009 ב - 10:23 קישור ישיר

    לאיתן:
    גם אני מאוד נהנת לקרוא את מה שאתה כותב פה. הייתי אתמול בבנא, ולו הייתי יודעת כיצד אתה נראה, אולי הייתי ניגשת. ובכן, אני מרשה לך להגיש שכבר שניים ניגשו אליך אתמול.

  4. במחשבות 6 אוקטובר 2009 ב - 10:26 קישור ישיר

    איתן יקר, יש יותר מכמה בודדים הנהנים לקרוא אותך, אני אחד מהם.

    המשך לכתוב.

  5. איתן 6 אוקטובר 2009 ב - 10:26 קישור ישיר

    פרסונה:
    1. תודה.
    2. מה חשבת על “בנא” ?

  6. מיקי 6 אוקטובר 2009 ב - 12:02 קישור ישיר

    גם אני עם האחרים, איתן. נהנה לקרוא את מה שאתה כותב. סתאם שתדע

  7. גם אני 6 אוקטובר 2009 ב - 12:25 קישור ישיר

    גם אני איתן, גם אני!

  8. אסף אחר 6 אוקטובר 2009 ב - 12:41 קישור ישיר

    מאוד מפתיע אותי שאין שום ביקורת על בנא. יאיר? מישהו?

  9. איתן הקטן 6 אוקטובר 2009 ב - 12:43 קישור ישיר

    אנחנו כאן בגלל איתן בעצם

  10. אורית 6 אוקטובר 2009 ב - 12:59 קישור ישיר

    בנא היה מעורר התפעלות אתמול, קשה להגיד שנהננו כי זה לא סרט שנהנים בו. אני עדיין בהלם מהסרט. צריך עוד קצת זמן לתת לסרט לשקוע. אני חשבתי שהצילום דווקא היה מאוד אפקטיבי למרות שהיה סצנות שזה נראה קצת מרושל. וילוז’ני בתפקיד חייו זה ממש היה הדבר הכי חזק בסרט.

  11. אורי 1 6 אוקטובר 2009 ב - 15:24 קישור ישיר

    בהחלט, גם אני מחבב את הביקורות של איתן, בעיקר על סרטי האקדמיה

  12. איתן 6 אוקטובר 2009 ב - 21:39 קישור ישיר

    חיפה, היום השני. שני סרטים ראיתי היום.

    “אכילס והצב” – טקאשי קיטאנו. לא את כל סרטיו של קיטאנו ראיתי, אבל את רוב מה שראיתי – אהבתי. אבל מאז “זאטואיצ’י” הוא לא עשה סרט נורמלי. היה את “הטקאשים” – מעין קטלוג לא קוהרנטי של כל מה שהוא עשה עד אז (אבל סרט חביב ברגעים מסוימים); והיה את “הללו את הבמאי”, קומדיה מצחיקה מאוד, צוקר-צוקר–אברהמס סטייל, בה קיטאנו תוהה מה הוא רוצה לעשות הלאה. לפי מה שקראתי על “אכילס והצב” (שהוצג לראשונה בונציה 2008), הבנתי שמדובר בסרט שלישי בטרילוגיה, וציפיתי לסרט לא שגרתי, בלי סיפור של ממש. טעיתי. אמנם מבחינה תמאטית, קיטאנו ממשיך לבדוק את האמנות שלו, אבל הסרט מספר סיפור בצורה סטנדרטית לגמרי: זהו סיפורו של ילד (ואחר-כך נער, ולבסוף איש בוגר, בגיולומו של קיטאנו עצמו), שכל מה שהוא רוצה ויודע לעשות הוא לצייר. כל מה שהוא רוצה הוא הכרה בכשרונו, ושיתנו לו לצייר עד סוף חייו. הוא מקריב את כל חייו למען האמנות. יש כאן תהייה של קיטאנו על המחיר שהאמנות גובה מהאמן בחייו. מחיר כספי, נפשי, וחומרי. החלק הראשון של הסרט (עם הילד) בינוני, מכיוון שקיטאנו משתמש בהרבה יותר מדי מוזיקה רגשנית, והמוזרות הילדותית הטבעית עוברת כי…כי הוא ילד. עם ההתבגרות של הדמות הראשית, הסרט הופך מטורף יותר, ומצחיק יותר. המוזרות נשארת, ומכיוון שהילד בגר, התמימות הילדותית נעלמת, ונותר איש-ילד. הפער יוצר מצבים קומיים מצחיקים לא מעטים. ברמה מסוימת, זוהי הגרסה הקומית של “אימפריית החושים”. שם היה אהבה (וסקס) עד מוות. פה – ציור עד מוות. שם היתה סצינה של יחסי מין תוך כדי חניקה. כאן יש סצינה בה קיטאנו מבקש מאשתו שתטביע אותו באמבטיה עד כמעט מוות, בכדי לעורר את המוזה. אצל נגיסה אושימה היתה רצינות אכזרית. אצל קיטאנו (שבאופן מוזר, שיחק בכמה סרטים של אושימה) יש קומיות וחמלה.
    בסך הכל, מדובר בסרט לא אחיד, וקצת ארוך מדי, אבל חלקיו המוצלחים (מאוד) מחפים על החסרונות.

    “שריטה” – “ספק” (Doubt) תוצרת פולין. במסיבת יום הולדת של זוג מבוגר מתגלה בין המתנות קלטת וידאו ובה הקלטה של תוכנית טלויזיה, ובה הסטוריון מדבר על כך שהבעל היה בעבר מודיע של המשטרה החשאית. הבעל מכחיש, אבל האשה, שהספק מקנן בה, מתחילה לחקור. מהר מאוד הסרט נוטש את חוט החקירה, ומתאר את התהליך האיטי של איבוד השפיות של האשה. הספק לא נותן לה מנוח, ולאט לאט האשה מאבדת כל קשר עם המציאות, ובעצם מפסיקה לחיות. חיי הזוג מתפרקים.
    עד כאן תיאור העלילה. לדעתי, מדובר בתסריט שהוא לא פחות ממצוין. ומדובר בסרט שהוא פספוס גדול. הבמאי מתאר את כל המתרחש מרחוק, ללא מעורבות רגשית, כמעט ללא קלוז-אפים, בקרירות רשמית. כל נסיון שלי, כצופה, להתקרב לאשה הזו (שמשוחקת באיפוק מרשים) הוא נסיון עקר. עבודת צילום תמוהה, בתוספת עבודה כמעט פושעת עם מוזיקה לא משאירים סיכוי לסרט שהיה יכול להיות אגרוף בבטן. יש ב”שריטה” חומר טוב. אבל הוא סרט בינוני.

    ומחר בערב: פרנסואה אוזון. ועוד סרט אחד מדנמרק.

  13. נאור 6 אוקטובר 2009 ב - 23:10 קישור ישיר

    ובכן, הנה הזדמנות טובה לדווח על המבוכה הרבה ששררה במפגש עם אליוט גולד (ואשכו- פרטים בהמשך) היום, שהתקיימה בשעות הערב באולם המראות בבית הכט.
    המבוכה נרשמה כבר בהתחלה, עת התכנסו כולם באולם המראות הדל, המביך והבלוי בשעה 18:00, רק כדי לגלות שהמפגש מתחיל ב- 18:30, שלא כפי שהיה כתוב באתר הפסטיבל.
    כאמור, “האולם” היה מביש- כיסאות מאוד צפופים, חום ומחנק, ויותר מידי אנשים על מעט מידי מקום. אפילו בלייר ראתה את טעותה והתנצלה עם פתיחת הערב, “לא תיארנו לעצמנו שיהיה כזה ביקוש”, אמרה. חבל מאוד.
    אבל כאן רק התחילה המבוכה. עד מהרה התברר שהמכנס הקצר המיתולוגי איתו מסתובב גולד ברחבי הפסטיבל… ובכן, הוא קצר מעט מידי. ביושבו על הבמה פשוק רגליים, אשכו הימני נתגלה לעיני כל. המבוכה היתה רבה מאוד. אך איש לא העז לומר משהו. וכך, באופן משעשע, התנהל כל המפגש: במשך שעה וחצי כולם ניסו להתעלם מאשכו המבצבץ של אליוט גולד. הרוב לא הצליחו. בשורה לפניי- השורה הראשונה- הבנות לא יכלו להפסיק לצחוק.

    המפגש עצמו- למי שהצליח להתרכז בפניו של גולד מבלי להפנות מבטו מטה- היה מאוד מעניין. ניתן מקום לכולם לשאול שאלות, גולד היה נחמד ומשעשע, ולמרות שלא פעם נסחף בדיבורו עד ששכח לענות על השאלה, הוא סיפק את הסחורה בסופו של דבר.

  14. פסטיב 7 אוקטובר 2009 ב - 2:51 קישור ישיר

    איתן גם אני הייתי שמח ללחוץ לך את היד

  15. ליהיא 7 אוקטובר 2009 ב - 6:34 קישור ישיר

    ובכן, אני הייתי אחת הבנות בשורה הראשונה במפגש עם אליוט גולד. יפה ניסחת, נאור (למרות שאני חייבת למחות ולומר שחברתי היא זו שצחקה, ואפילו היא תודה שאני שמרתי על פני פוקר ולמעט פעם אחת, לא צחקתי בכלל) ואכן היטבת לתאר את החוויה.

    חבל לי שאירועים חיצוניים (בשני המובנים – האולם והמכנסיים)העיבו על מפגש עם אדם שיש לו הרבה מה לספר ושהיה לבבי ונעים (לקהל, לא כל כך למבקר הקולנוע שישב וניסה לדובב אותו…)אבל אני חייבת להגן על הפסטיבל בדבר אחד, והוא שאני ידעתי שהמפגש מתקיים בשש וחצי כבר ממזמן, וזה אף הופיע על הכרטיס שקיבלתי.

  16. נאור 7 אוקטובר 2009 ב - 9:34 קישור ישיר

    ליהיא,
    אל תרגישי חובה להגן על הפסטיבל. אמנם זה הופיע על הכרטיס, אך באתר- אפילו כעת- כתוב שמתחיל ב-18:00 (ניק-לינק). כך שהאיוולת נשארת.

  17. Shai 7 אוקטובר 2009 ב - 13:58 קישור ישיר

    Eytan,

    you have a lot of admirers.I’ll add my name to the list

  18. מרגריטה 7 אוקטובר 2009 ב - 14:12 קישור ישיר

    איתן, תגובתך על ‘בנא’ מסמנת, לדעתי, את אחת הבעיות שמהם סובלת ביקורת הקולנוע. אתה מתמקד בצדדים הטכנים של הסרט ולא אומר דבר על הסרט כמכלול. האם ניב קליינר הצליח לביים אותך, כצופה? מה היתה תגובתך הריגשית לסרט?
    מעניינת אותי תשובתך לשאלות אלו. גם אנינכחתי בהקרנה ולצערי הסרט שעמם אותי. הדמויות חסרות רבדים ולא יוצרות הזדהות או תגובה ריגשית אחרת. בקשר לצילום ולסצנות היפות, בקולנוע אין המרכיבים עומדים בפני עצמם, שוט פיוטי הוא כזה רק אם הבימאי השכיל לטעון אותו במשמעות. לכן אני לא מסכים איתך לגבי השוט האחרון. אולי הוא יפה אך הוא מסמל את הבעיה המרכזית של הסרט – סוף סוף אחת הדמויות מרגישה משהו אך במקום לראות אותה אנחנו רואים השתקפות יעני פיוטית על החלון. וכך במקום לחוות קתרזיס אני התעצבנתי (חוץ מזה, בסרט ‘אי של שקט’, שהוקרן לפני כשנתיים בבתי הקולנוע, יש שוט כזה בדיוק, כך שגם מקורי, הוא לא).
    אני חושב שיש בסרט סצינות יפות אך מכיוון שהן יפות ותו לא, הן לא מצליחות לעזור לסרט. ושוב, לצערי. אני מקווה שתהיה לאנשים רבים הזדמנות לראות אותו ולחוות את דעתם – אשמח לקרוא.

  19. עומרי 7 אוקטובר 2009 ב - 16:03 קישור ישיר

    לא ראיתי את הסרט, אבל בהחלט נשמע שיש פה דיון מעניין ואולי שווה לראות אותו.

    אני דווקא לא מוצא שום דבר פסול בביקורת של איתן. היא אמנם נשאה אופי שהתרשם פחות מהסיפור, אבל בין השורות ניתן היה להבין שיש אווירה מיוחת בסרט ודרכי הבעה מעניינות שלפעמים מקרטעות. בנוסף, אני לא מבין את המונח לביים את הצופה. במאים לא מסוגלים לביים את הצופה, אלא רק את השחקנים וקצת את המצלמה ודברים כאלה.

    זה אולי נשמע טיפה ציני, אבל אני לא אוהב את הדרך חשיבה הזאת שהבמאי צריך או יכול לביים את הצופה שלו. הבמאי צריך לביים את רגשותיו כלפי התסריט ולמצוא יופי בעיני עצמו ולהתעלם מהצופה בעיקר כי כמובן הצופה הוא סובייקט לא קיים.

    יש משהו מאוד מבאס בזה שסרטים יוצאים לא קומיוניקטיבים, אבל אני לא חושב שהבמאי יכול לשלוט באופן מודע בתהליך העבודה שלו. החזון, ההבעה העצמית והרצון לבטא משהו חזקים יותר, ובצדק, בתהליך של כל במאי. הנסיון לביים את הצופה הוא נסיון לחשוב במקום מישהו אחר וזאת אשליה די הזויה.
    צריך לעשות מה שנראה לך שוב ושוב ולהמשיך ולקוות שזה יצליח לגעת.

  20. לירון 7 אוקטובר 2009 ב - 19:59 קישור ישיר

    אניראיתיאת בנא וחשבתי שהוא מעניין לאין שיעור,
    הסרט מפעיל רגשית הוא יצירתי ומורכב ולא ניתן להשאר אדישים. זה קולנוע שהייתי רוצה לראות מתפתח בישראל – להגיד שהסצנות אינן טעונות משמעות זה פספוס אדיר בעיני של הצופה. אני אהבתי למרות שהצפייה בסרט אינה קלה.

  21. מולי 7 אוקטובר 2009 ב - 20:07 קישור ישיר

    איתן
    אני לא יודעת באיזה מצב ריגשי נפשי אתה נימצא אני מרחמת עליך שזאת הביקורת שנתת לסרט כל -כך רגיש ועוצמתי הבמאי הציג רבדים כל-כך רגישים ויוצאי -דופן שכנראה אין ביכולתך הגבולית לחוות זאת ולך נותנים תפקיד שכזה שמשפיע על דעת הקהל מענין לאיזה דרגה היית להגיע בשביל תפקיד זה
    אני הייתי בהקרנת הסרט ומאז אני לא מפסיקה לחשוב עליו ולחוות אותו.
    אתה כנראה אטום!
    מקווה שהתגובה הפחות מתרפסת תפורסם

  22. מולי 7 אוקטובר 2009 ב - 20:09 קישור ישיר

    כונתי לסרט “בנא” עם לא הבנת

  23. מרגריטה 7 אוקטובר 2009 ב - 20:21 קישור ישיר

    עומרי, אני לא מסכים איתך. לדעתי בימוי המצלמה, השחקנים והעריכה הם רק אמצעי לבימוי הצופה. כל בחירה של הבמאי בסופו של דבר מביימת את המבט של הצופה. ברור שהבמאי לא יכול לביים את ההרגשה הסובייקטיבית של הצופים ואת טעמם בקולנוע. אבל בימוי טוב ‘מכניס’ את הצופה לתוך העולם של הסרט – לא משנה איזה עולם זה, ואז לא מבחינים בפנסים בפריים ושכאלה… היצ’קוק הוא דוגמא מצויינת לזה, אין משהו מקרי בסרטים שלו. מה שכן, אכן צריך להמשיך ולעשות את מה שמאמינים בו (לצערי ב’בנא’ הרגשתי שהבמאי בעיקר רצה להוכיח לי שהוא מגניב ולא שיגרתי ולא הרגשתי שיש איזו אמת פנימית שמבקשת לפרוץ). ובעיקר לשאוף לגעת.

  24. עומרי 7 אוקטובר 2009 ב - 22:49 קישור ישיר

    מרגריטה, את/ה לא אומר דברים שהם מקוממים במיוחד ואני מסכים בגדול, אבל חשוב לזכור שהנסיון למדוד סרטים בכלים האלה הוא אקדמי ולא נכון. בימוי טוב, הוא כמו להגיד פרשנות טובה. אין טוב ואין רע, יש יותר מתחבר ופחות מתחבר. אין דרך לביים סרט בצורה נכונה, יש דרכים שונות וכל עוד אין עילגות בסיסית ביותר אז ניתן לדבר רק על האפקט שזה השאיר או לא השאיר בך. במאי לא יכול לביים צופה בדיוק כפי שמשורר לא יכול לביים את קוראיו וזמר לא יכול לביים את תחושות הקהל שבא לראות את ההופעה שלו.

    העצ’קוק לא היה בהכרח מבריק במיוחד הוא פשוט עשה את מה שהוא אוהב לראות, הפרשנויות אחר כך חצו גבולות, גם הפרשנויות לעצמו.

    כל אומנות וגם קולנוע, מגיע מהבפנים ורק משם והדימויים והבימוי וכל ההשקעה הגדולה לא מבטיחה שהלב של הצופה יכבש

  25. מרגריטה 8 אוקטובר 2009 ב - 2:01 קישור ישיר

    שכנעת אותי.

  26. אורון 8 אוקטובר 2009 ב - 10:05 קישור ישיר

    מולי, נראה לי שעוצמתו של הסרט “בנא” מעט בלבלה את חושיך…
    איתן, כפי שהוא טורח להזכיר בכל פעם שהוא מקבל כאן מחמאות, הוא בסך הכל צופה מן השורה (לא חשוב איזו, העיקר שיהיה באמצע). הוא לא הגיע לשום דרגה בשביל שום תפקיד שמשפיע על שום דעת קהל יותר ממך. טוקבקיסט בבלוג, זה הכל. ההתקפה ה”לא מתרפסת” שלך עליו באופן אישי, רק מפני שחשב אחרת ממך על הסרט, מגעילה אותי פי אלף מהעובדה שאורי קליין עשה את עבודתו ועל הדרך הרגיז כמה צופים.

    לפעמים כשאנחנו אוהבים סרט מסויים, אנחנו מרגישים צורך עז להגן ולסנגר עליו, להאיר את עיניי אלה שפספסו את מה שאנחנו חווינו בעוצמה כה רבה. ולפעמים זה עובר קצת את הגבול.

    איך היית מרגישה לו הייתי קורא לך מעל דפי הבלוג יחצנית של הסרט שסתם עושה רעש, בזמן שאת בעצם רק צופה שהתרגשה באמת?
    (ולא אני לא עושה את זה. למרות שאם לשפוט על-פי כמות התגובות ואופי הדיון שמתנהל פה, אני ממש לא אתפלא אם יש פה פעולת יחצ. כזאת שהתזמון שלה לא יכול להיות גרוע יותר, אבל לך תלמד אנשים לעשות את העבודה שלהם. )

  27. ceiling fan 28 ינואר 2011 ב - 7:48 קישור ישיר

    Not a bad post at all!


השאירו תגובה