"500 ימים עם סאמר", הביקורת
אני סאקר של סרטים בהם הגיבורים לובשים חולצות של ג'וי דיוויז'ן, בייחוד חולצות שהמסר של הסרט מודפס עליהן בגלוי
אני מניח שהייתי מחבב את "500 ימים של סאמר" פי 500 אם הייתי בן 22. אבל בשנים שחלפו מאז שברוני הלב של גיל 22 ראיתי כבר – ובזמן אמת – את "הרומן של אתמול בלילה" ואת כשהארי פגש את סאלי", שבעצמם, אני מניח, היו ואריאציות ופראפרזות על סרטים קודמים. יש סרטים שמייצגים את דורם ואת גיל קהל היעד שלהם. אבל "500 ימים עם סאמר" מלמד אותי דבר מהותי שכדאי לשנן: ליהוק טוב מציל הרבה. וכך, דמויות בעייתיות ותסריט שכבר ראינו כמותו (מוודי אלן ועד ג'ון יוז), הופכות לסרט חינני ומתוק עד מאוד מאוד בזכות צמד שחקנים מקסים (זואי דשאנל היא סוג של פלא) ובימוי ששם גז על הברקות והגנבות ופלאים קטנים. "500 ימים עם סאמר" הוא סרט שהולך על קרח דק, הוא כמעט כפייתי בפלרטטנות שלו עם הקהל, אבל הוא לבסוף מצליח להגיע לגדה השניה. סצינת הסיום שלו נפלאה בעיניי. הנה הביקורת שלי עליו:
פורסם ב"פנאי פלוס", 4.11.2009
בואו נדבר רגע על ציניות. את "500 ימים עם סאמר" קל לפספס כשנמצאים במצב של ציניות. ומאיפה מגיעה הציניות? למשל: מחוכמת יתר, מניסיון חיים עודף, מבגרות שמעדיפה לגלגל עיניים כלפי נאיביות במקום להיות מוקסמת ממנה, כמו שמוקסמים מפרח שמלבלב רק יומיים בשנה ויודעים שזה עניין חטוף, חולף, עד שהוא קמל. היו רגעים ב"500 ימים של סאמר" שהרגשתי שהסרט הזה מתקתק מדי עבורי, עד כדי כך שחשדתי שהוא מתנחמד ומתחנחן מדי. אבל אז קלטתי שזה לא הוא, זה אני. אני, שהוקסם מ"אנני הול" ומ"כשהארי פגש את סאלי" ומ"תגידי כן" של קמרון קרואו, הגעתי ל"500 ימים של סאמר" עם מטען כה עצום של סרטים רומנטיים מקסימים, שהסרט הזה, לרגעים, נראה כמו ניסיון נואש לחקות אותם. נדמה לי שוודי אלן ו"אנני הול" הם אכן השראות ברורות על הסרט, לרגעים עד כדי מצוקה, ובכל זאת יש בסרט שפע רגעים מוצלחים וחינניים בפני עצמם כדי להפוך אותו לסרט ראוי. ואכן, “500 ימים עם סאמר", סרט עצמאי קטן, הפך לאחת ההצלחות המתוקות והחינניות של הקיץ חרון באמריקה. לישראל הוא מגיע בסתיו, וכשתראו את הסרט – בו ה"סאמר" מהשם הוא במובן אירוני, ואווירת הסרט סתווית למדי – תגלו שזו דווקא העונה הנכונה יותר עבורו. אז, כשמגיעים אליו ללא ציניות, מגלים ש"500 ימים עם סאמר" הוא סרט פופ מתוק-מתוק, וחמוד-חמוד, עם המון רגעים מקסימים של הברקות קולנועיות, ועם שני גיבורים מתוקים מתוקים (לזואי דשאנל יש את קול הדיבור הכי נעים מבין שחקניות אמריקה כרגע). לרגעים – בייחוד עבור הציניים – זה קצת מתוק מדי, מסוג שעושה צמרמורת בשן, לפעמים נדמה שהוא מתאמץ מדי להיות סופר-מגניב. אבל בסך הכל, הלב שלו פועם במקום הנכון.
ותכל'ס, להיות ציני כלפי הסרט הזה, לפחות עבורי, זה סוג מסוים של הכחשה. פסקול הסרט נשמע כאילו יוצריו נכנסו אלי הביתה ובזזו לי את התקליטיה. הדאבס, הסמיתס, הפיקסיז. ואפילו רג'ינה סקפטור ולסלי פייסט. ובסצינה הכי מקסימה בסרט – שהיא יותר האל הרטלי מאשר וודי אלן – מככבים דאריל הול וג'ון אוטס, מגיבורי האייטיז שלי.
עכשיו בואו נדבר רגע על שירי פופ. כי זה מה ש"500 ימים עם סאמר" הוא למעשה. שיר פופ מושלם. ומהו שיר הפופ המושלם? ובכן, כזה שיש לו – בראש ובראשונה – מלודיה יפה, מתוקה, קליטה וקלה להתאהב. אבל אם נאזין היטב נגלה שבניגוד למה שנדמה, שירי הפופ הכי טובים אינם אלה שעוסקים בהתאהבות, אלא אלה שעוסקים בשברון לב. לכן שיר הפופ המושלם הוא למעשה החיבור העדין בין המתוק והמריר, בין רגעי האופוריה של התאהבות, ובין ההתרסקות על קרקע האכזבה והמציאות. וזהו "500 ימים עם סאמר", שאופיו נחשף גם בעריכה המוזיקלית שלו (שנעה בין הקלאש לסיימון וגרפונקל), ובציטוטיו הקולנועיים (מ"ז'יל וג'ים" ועד "הבוגר", דרך ברגמן ואלן), סרט שכבר בתחילתו מעיד על עצמו ש"שהו סרט על אהבה, אבל לא סרט רומנטי" (הוא כמובן משקר), סרט שמדפדף הלוך ושוב בין רגעי הקסם של ההיי שבהתאהבות, והדאון של הפרידה. סרט קליט, קל לזמזום ולחיבה, שיש סיכוי – כמו שקורא לפעמים להמנוני פופ – שהוא מהר מאוד יתיישן וייצא מהאופנה. למה? כי אנחנו מתבגרים ונהיים ציניים. והסרט הזה עובד רע בציניות.
התסריטאים סקוט נויסטאדר ומייקל וובר (שחתומים על "הפנתר הוורוד 2 ”, שדי הצחיק אותי), כתבו את מה שנראה כמו סרט הנקמה האולטימטיבי בבחורות ששברו את ליבם. סאמר היא הבחורה הבלתי מושגת האולטימטיבית, זו שמשחקת בליבו של הברנש שמאוהב בה, תוך שהיא מקפידה להבהיר לו שהיא לא בעניין של שום דבר רציני ושהם "רק חברים". אלא שמעשיה לא מתיישבים עם המילים, וגיבורנו בעלי עיני הכלבלב המאוהב (ג'וזף גורדון לוויט) מעדיף להתעלם מהמילים בשעה שהוא נופל בתאוצה של 9.8 מטר לשנייה (בריבוע) אל עבר קרקע האספלט שעליה ימעך ליבו. הסרט, שבנוי באופן שנון למדי (ובכלל, הסרט הזה הוא בעיקר שנון), מזפזפ קדימה ואחורה על ציר הזמן של 500 הימים שבין ההיכרות וההתנתקות, וכמו פלאשבקים של אדם שבור לב שמנסה להבין איפה השתבשה מערכת היחסים שלו, כך גם הוא קופץ בין הרגעים היפים ובין רגעי הזוועה. מארק ווב, במאי קליפים שזה לו סרטו הראשון, יצר ממתק ויזואלי חינני למדי שלרגעים הוא ממש מוצלח (קטע המיוזיקל עם הול אנד אוטס בפסקול, המייצג את האושר אחרי הלילה המשותף הראשון) ולרגעים יש בו משהו מלאכותי ונדוש כמו פרסומת מפלסטיק (הסצינה באיקאה, שנראית כמו סרט סטודנטים שבלוני). המעלה-מטה של מצב הרוח, הלב שקשור על חוט כמו יו-יו, מקרב את "500 ימים עם סאמר", מכל הסרטים האחרים שהסרט דומה להם – אלה שהזכרתי לעיל ואלה ששכחתי כבר – דווקא הכי ל"סינגלס" של קמרון קרואו. עוד סרט על צעירים, מוזיקה ולבבות שבורים. וכמו ש"סינגלס" ייצג את המוזיקה של תחילת הניינטיז, כך "500 ימים עם סאמר" הוא כמו רשימת ההשמעה באיי-פוד של צעיר האורבני המתוחכם של ימינו, שכלוא בעולם בו הוא והבנות החליפו תפקידים, והוא לא מצליח לרגע להגיד לבחורה מולו אפילו פעם אחת מה הוא באמת חושב. “אנחנו כמו סיד וננסי", אומרת לו סאמר, באחד הדיאלוגים המשמעותיים והמדויקים בסרט, שמייצגים משהו מהמסר של הסרט על הדרך שבה ענייני הג'נדר התחלפו בעשורים האחרונים. “אלא שאני סיד", היא מוסיפה.
"500 ימים עם סאמר" ייצא לבתי הקולנוע בסוף השבוע הבא.
ובהקשר של מה שכתבת (מתוך נאמנות גבוהה):
'Do I listen to records because I’m miserable, or am I miserable because I listen to records?"
בוא נדבר רגע על חווית הצפייה שלך (ושלי) בקולנוע. בוא נדבר רגע על ביקורת קולנוע.
אמא שלי אומרת לי לא פעם שמאז שלמדתי קולנוע (פעם, מזמן, מעבר להרי החושך), אני כבר לא יכול להיכנס לסרט ולחוות אותו "נקי". אני כבר לא יכול להתרגש מסרט כמו כל בן אדם רגיל. אני חייב לעשות אובר-אנלייז (כמו רוב הסטודנטים לפסיכולוגיה). אני, כמובן, לא מסכים. כשאני צופה לראשונה בסרט (ואני מניח שגם אתה), אני חווה אותו ומתרגש ממנו (או מתעצבן עליו, שזה גם סוג של רגש). אחרי שהסרט נגמר אני מנסה לנתח לעצמי למה הרגשתי כלפי הסרט את מה שהרגשתי. אין כאן ציניות.
חווית הצפייה שלי ב"500 ימים עם סאמר" לא נפגמה בגלל שאני קצת יותר מבוגר היום מאשר הייתי כאשר ראיתי (ונהניתי וצחקתי מ) "כשהארי פגש את סאלי". חוויית הצפייה שלי ב"500 ימים עם סאמר" נפגמה בגלל משהו שגם אתה הרגשת. אני מסכים איתך לגמרי שהסרט מתנחמד מדי, מתחנחן מדי. בדיעבד, המטוטלת אצלי נעה יותר לכיוון השלילי, ומשקל היתר, לטעמי, שהסרט שם על טריקים ושטיקים שאמורים להתחבב על הקהל הצליח להמאיס עלי את הסרט הזה, למרות רגעיו המוצלחים (ויש גם כאלה בסרט, אני מודה). בחודש הבא עולה בארץ דרמה רומנטית צרפתית בשם "אהבתיה" עם דניאל אוטיי ומארי ז'וזה קרוז. זהו סרט מיושן מעט, ולא ממש חשוב, אבל רגשית הוא עבד עלי (במיוחד בסוף). וגם אם ראיתי לא מעט דרמות רומנטיות בעבר, זה לא גרע מההנאה שלי מהסרט.
לגבי שני השחקנים הראשיים ב"500 ימים עם סאמר": כן, גם אני קורא בחו"ל (וגם אצלך) איך כל העולם נופל שדוד לרגליה של זואי דשנל. אני באמת לא מבין על מה המהומה. כן, היא חביבה. אבל ממש לא יותר מזה. מצד שני, אני מתחיל ממש לסמפט את ג'וזף גורדון לוויט. מ"בריק" ועד לכאן, הוא מראה ורסטיליות, ונוכחות קולנועית. הוא מאוד מרשים אותי.
הממ… מוזר, אבל מבין שלושת הסרטים שהזכרת כאלו שהקסימו אותך, היחיד שראיתי הוא דווקא 'אמרי לי כן' הפחות ידוע. באמת סרט חמוד נורא, שבמידה מסוימת עובד לפי נוסחה, אבל עושה אותה מצוין, וגם מוסיף לה טאצ' ייחודי.
וחוץ מזה, ביקורת מצוינת, ותמיד כיף לקרוא את הדיונים שלך עם עצמך. אמביוולנטיות זה נקרא. אולי אפילו אראה את הסרט, עוד לא החלטתי (ותלוי גם בהפצה שלו).
הלוואי הוא יופץ בראשון!!
ראיתי את הסרט לפני חודש בפסטיבל הסרטים בחיפה, אבל לי זכור שהוא אומר משהו על כך שזה סרט על מערכות יחסים אבל לא סרט על אהבה, או משהו כזה.
גם אני חשבתי שסצינת הסיום נפלאה, אפילו מבריקה וחיננית מאוד. לפי מה שיצא לי לשמוע מאנשים שראו את הסרט בחו"ל הדבר שגרם להתעוררות הציניות המודחקת אצלם הייתה אותה סצינת סיום, זה מעניין איך הצופה גם היום מנסה לחשוב על איזושהו פתרון לכל העסק המסובך גם כשאין, אנחנו מנסים לנתח יחד עם טום את אותה 'פרידה' ובטוחים שנמצא איזו סיבה הגיונית, כי אנחנו יותר אוביקטיבים מאשר טום שבור הלב, אבל גם הצופה מתאהב, וסצינת הסיום היא קצת כמו מהלומה שמגיעה משום מקום. אני מאוד מקווה שהסרט לא יהפוך להיות יצירת פופ זמנית, מגיע לו הרבה יותר מזה.ימים יגידו.
זה אחד מהסרטים הכי מגוחכים שראיתי בחיים שלי. באמת, -מה- זה היה?
"11!!!I LOVE The Smiths". תחתוך את הפסקול ואת הניים דרופינג הויזואלי כל דקה עגולה (יופי, פוסטר של הג'יזס אנד מרי צ'יין. יופי, בל אנד סבסטיאן, יופי, ג'וי דיוויז'ן – הבנו) ולא נשאר כלום, פשוט כלום, ואני לגמרי עם איתן לגבי זואי דשנאל – למען השם, הבחורה הזאת מכוערת!!! וג'וזף גורדון לוויט שבר לי את הלב אחרי שראיתי איך ניל מ-Mysterious Skin הופך לסמרטוט של איזה סרט גרוע.
ברצינות עכשיו, אין לי מספיק מילים אפילו לבטא את החלחלה שלי מהסרט הזה.
מנסה להתחבב על הקהל – כן. מצליח – כן. על איזה קהל בדיוק? אולי כדאי שאני אקטע את זה כאן…
פששש איזו עוינות בגלל ביקורת קולנועית.
מאוד נכונה ,דרך אגב
היום ראיתי את "מחפשים את אריק" של קן לואץ'. סרט משונה, ומאוד לא אחיד. יש בסרט רגעים יפים, ויש איומים. יש חן מסוים בסרט, ויש רישול גדול.
קודם כל, מדובר בשני סרטים שהולחמו לאחד: בראשון, דוור מנסה להתפייס עם גרושתו. בשני, הוא מנסה להגן על בניו המאומצים מפני גנגסטרים מקומיים. החיבור בין שני הסרטים נורא מלאכותי (כשהמילה נורא מקבלת כאן משמעות כפולה). שנית, מדובר בסרט גימיק: אריק קאנטונה, שחקן כדורגל די מפורסם בעברו, היה ממפיקי הסרט, והרעיון שהוא מופיע בתפקיד עצמו הוא שהניע את גלגלי ההפקה הזו. מתוך הסיטואציה הזו נבנה שאר הסרט (הראשון בעיקר). וזה ניכר בסרט. למרות שהדמות הראשית היא אכן לואצ'יאנית טיפוסית, ולכן מתחבבת על הצופה במהירות, העריכה לדעתי לא נכונה, ורק מתוך הגימיק של המפגש עם קאנטונה-שמשחק-את-עצמו אנו יוצאים אל המפגש עם הדמות הראשית, דרך פלאשבקים מיותרים וצורמים. ובנוסף, באיזשהו שלב, הגימיק ממצה את עצמו. כל מה שקאנטונה תורם הוא את הקונטרה למצב של הדמות הראשית. הדוור חוזר ואומר: "I can't" (להיפגש עם גרושתי, לדבר איתה, להציע לה להיפגש לכוס קפה). וקאנטונה חוזר ומשיב : "Yes you can". באיזשהו שלב זה הופך להיות רפיטטיבי ומעייף. ולמרות זאת, משהו בכל זאת עובד בחלק הראשון של הסרט.
מצחיק, אגב, שכתבת שנהנית מהמונטז'ים של קטעי הכדורגל. אני ממש שנאתי את הקטעים האלו. הרי ברור שהם מכוונים לאנשים כמוך, שלא מתעניינים בספורט. אני קצת כן מכיר כדורגל, ולי זה נראה מובן מאליו, ומיותר (עם מוזיקה מלאכותית ומאולצת, שכאילו באה לסחוף, אבל בעצם משיגה תופעה הפוכה). תנסה
להיזכר בסרט מלפני עשור בערך שנקרא "קדחת המגרש" עם קולין פירת' (מבוסס על ספר של ניק הורנבי). נדמה לי שתסכים איתי שהסרט ההוא היה הרבה יותר טוב, מכיוון שהניעה אותו תשוקה אמיתית לכדורגל, כך שהוא לא היה צריך גימיקים.
החלק השני של "מחפשים את אריק" – זה כבר סיפור אחר. בחלק הזה, הנוכחות של קאנטונה מתדלדלת, והסרט הופך להיות מעין דרמת-קומדיית פשע, עם סצינת שיא אפקטיבית אמנם, אבל גם סצינה שנראית כאילו נתלשה ממקום אחר, מאוד לא מציאותי. וזה ממש לא בליגה של לואץ'.
"מחפשים את אריק" של קן לואץ', הוא גימיק משונה, שעובד חלקית. לא סרט רע, ויש בו רגעים יפים, אבל יש בו גם לא מעט רגעים צורמים.
הסרט הזה היה בשבילי כאפה רצינית*. הוא שקע במהלך הערב, חלחל כל הלילה כנראה והעיר אותי בבוקר בדיכאון קל, שעבר תוך יום אחד. וזה בכלל לא אשמת הסרט, הוא דווקא בסדר. באמת מתוקי וחמודי וכל מה שהוזכר ונוסח כאן למעלה.
===חשש ספויילרים מכאן===
אל הסרט הגעתי מאוהב עד מעל לראש בשני הכוכבים הראשיים שלו. דשאנל היא אחת השחקניות העולות האהובות עליי כרגע, ממש קשה לי לעבד במוח את העובדה שמישהו יכול להיות לא מוקסם לגמרי ממנה. וגורדון-לוויט הוא כנראה השחקן הצעיר שאני הכי רוצה לראות עוד ועוד ממנו. הוא עוד יהיה ברנדו קטן. שניהם בסרט אחד, ועוד כזוג, זו אהבה מפריים ראשון. הבעיה היא, שהקריינות של הפריים הזה מודיעה בטון לקוני שזהו לא סיפור אהבה, אלא סיפור בחור פוגש בחורה. מה גם שלסרט לא קוראים "חיים מאושרים עם סאמר", ושמו בעצם מקציב את פרק הזמן של מערכת היחסים שלהם, פחות או יותר. וידעתי שהם לא יכולים להיות ביחד, במהלך כל הצפייה. ולמרות זאת נשבתי, הוקסמתי והועפתי מהסרט. כי בשביל זה אני הולך לקולנוע. התעלמתי מהשטיקים, מהפרסומות המושתלות הכי בוטות שראיתי בזמן האחרון ומחוסר האחידות הכללי. רציתי שהסרט יעבוד, כי בשביל זה אני הולך לקולנוע. ואז כשנגמר, לא נשבר לי הלב מהתפתחות העלילה. נשבר לי הלב כי נזכרתי/הבנתי שוב שאני יכול להיות בסך הכל זיכרון של בנאדם שהכי אהבתי בעולם. כי הצד השני פשוט יכול לקום וללכת יום אחד. המחשבה על להיות קוריוז מביך (ששבה ועלתה בעקבות פוסט אחר בבלוג) קצת ניפצה את המשמעות המדומית בחיים שאני הרי יודע שאין להם משמעות, אבל בכל זאת מתעקש למצוא אחת (או כמה). ובשביל זה לא הלכתי לקולנוע, לפחות לא באותו ערב…
===סוף חשש ספויילרים===
* אני לחלוטין מעתיק כאן את מילותיו של מגיב אחר בבלוג, שראה את הסרט לפניי וזו המילה שבא הוא בחר לתאר לי אותו. וחלוטין מפציר בו לספר על הכאפה מהצד שלו כאן בבלוג 🙂
זה פאתטי שמפיצים שמחרימים מבקרים מהסרטים שלהם מפרסמים עוד לפני יציאת הסרט שלטי ענק עם ציטוט של מבקר מביקורת שלא רק שלא פורסמה, אלא גם בטח לא נכתבה בכלל כשהשלטים נשלחו להדפסה. אין להם יכולת למנוע פרסום ביקורות לפני או בזמן יציאת הסרט כמו שהם תמיד עושים בגלל שהוא כבר הוקרן בפסטיבל חיפה אבל זה עדיין דו פרצופיות מגעילה.
כשראיתי אתמול שכתבת בטיזר לביקורת הזאת "רגע מהאייטיז שבוודאי היווה השראה עליו", חשבתי לרגע להזדעזע בפומבי מהעילגות, אבל החלטתי שזה סתם טיזר שכתבת בדקה בלי להקדיש מחשבה לניסוח ושלא צריך להציק על כל בדל פוסט. עכשיו אני רואה שלא רק שבביקורת ל"פנאי פלוס" כתבת משהו מאוד דומה ("הם אכן השראות ברורות על הסרט"), אלא שיש שם עוד מבנה בלתי עברי בעליל שאתה חוזר עליו שוב ושוב (ולא רק פה): "מלודיה… קלה להתאהב", "סרט… קל לזמזום ולחיבה". אני מפחדת מהתשובה, אבל אשאל בכל זאת: מישהו בעיתון תיקן לך את זה?
מישהו הבין את הסוף?
אגב, מישהו שם לב שבתחילת קטע הריקוד המדובר מופיע לו ראיין אוריילי מאוז?
סרט חביב. משתייך לז'אנר קולנועי חדש שאני מכנה הפריקומדיה. לפרטים נוספים בקרו בבלוג http://a-2da-z.blogspot.com/2009/12/frickomedy-genre-is-born.html
Thanks pal. That is special knowing
Not a dangerous article, did it take you plenty of time to consider it?